תשובה, זהירות בדרכים, בין אדם לחברו ומצוות האכילה בערב יום הכיפורים

- - - לא מוגה! - - -

במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה. כפילות הלשון לחפש ולפשפש בא ללמד אותנו שכל אדם ואדם צריך לבדוק את עצמו לגבי הימים האלה, לגבי ימי התשובה, לא רק בסור מרע לבדוק איזה עבירות הוא נכשל, אלא גם במצוות שהוא עושה, האם אותן המצוות הוא עושה בצורה מושלמת או שאותן המצוות חלילה ויחנו בחסרות. כולנו דתיים, כולנו מתפללים, אבל לא כולם באים מעשרנים, הרבה אנשים מתאחרים, אחד בא אחרי ברוך שאמר, אחד אולי קצת אחרי וכולי. אנחנו צריכים לסיים, עלינו לשבח. לא כולם נמצאים, בעלינו לשבח. יש חלק, בית יעקב, לכו ונלכה באור ה'. זהו, כבר יוצא, הלך, חלף, הלך לו, וכן הלאה. מכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך, אבל כשהמצווה חסרה, אותו המלאך חסר. אוי לו לזה שסנגורו נהפך קטגורו. אם המלאך חסר, בוודאי שיש לו הרבה אגמת נפש, כשהוא רואה את חבריו המלאכים שהם שלומים, שהם מושלמים, ולכן כל אדם ישים לב גם למצוות שהוא עושה. כולנו לומדים תורה. אנחנו דתיים, יראי השם, אנחנו גומרים את העבודה, רצים גם ללמוד תורה. שוב, גם בלימוד התורה לא כולם לומדים כפי שראוי ללמוד. הגמרא במסכת ברכות בדף ו' אומרת לנו, הגרא בפרקה יהיה אתה. פירוש הדבר, אנחנו נגיע לעולם האמת, ושם הקדוש ברוך הוא נותן שכר, שכר טוב לכל אלה שעשו תורה ומצוות ומעשים טובים. כשיגיע הנושא של תלמוד תורה אנחנו נקבל שכר עבור מה שרצנו ללמוד תורה, שכר פסיעות. ומה עם התורה עצמה? על זה אין שכר? רש״י עונה, רש״י מסביר ואומר לנו, תודה. רוב בני האדם הולכים, לומדים, אבל לא מבינים וזוכרים את הדברים כפי שראוי. זאת אומרת, אדם שלומד תורה, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, מגיע לעולם האמת, הוא זוכר את מה שהוא למד, שם במבחן אי אפשר להעתיק. אין שם העתקות, לא דרך אס-אם-אס ולא טלפון ולא מכשיר קשר ולא כל מיני פטנטים אחרים שיש היום. שם בוחנים את האדם, אם הוא יודע לקבל שכר. אבל רוב בני האדם אין להם את האפשרות במציאות של העולם הזה להבין טוב ולזכור את מה שהם לומדים. אם כן, מה נשאר לו? הוא רץ ללמוד תורה. חשתי ולא התמהמהתי, הוא רץ, הוא הלך. יש לו לפחות שכר הליכה בידו, שכר פסיעות. דברי ראשי הם דברים קשים מאוד להרבה בני אדם שלומדים, הולכים ללמוד כל יום, אבל הם באים עייפים. באים ישר מהעבודה עייפים, אתה רואה אותו אחרי שלוש-ארבע דקות, הראש שלו כבר נשמט, הוא כבר ישן. או ישן או מתנמנם, מה יהיה נוח? אדם כזה לא יקבל שכר עבור לימוד התורה. הוא אומר לך, אני כבר שלוש פעמים גמרתי את השס, אני לומד כל יום דף יומי. זאת אומרת, האדם הזה דפדף את כל השס. ממסכת ברכות עד מסכת נידה, כל לילה הוא הפך דף. השאלה היא, תשאל אותו, למדת שלוש פעמים או ארבע פעמים? נו, אנחנו נשאל. יש לנו אפשרות לשאול אותך? אתה שואל אותו שאלה, לא יודע. אתה למדת פעם דבר כזה? לא, לא למדתי. אתה פותח את המראה לו, תראה, בשבוע שעבר היה כתוב כך וכך, לא לפני הרבה שנים. הוא לא יודע. אדם כזה לא יקבל שכר עבור לימוד התורה. זאת אומרת, כל אדם שהולך ללמוד תורה, לא מספיק שהוא הולך ללמוד תורה, לא מספיק שהוא יושב ליד ספר פתוח, אלא הוא צריך גם להבין ולזכור את הדברים. רק אדם כזה יקבל שכר מושלם עבור מה שלא מעל. כאן בירושלים ירקון, יש לנו בן פורת יוסף, אלפי שיעורי תורה בלי גוזמה לכל הרמות, לכל הגילים, במדרש, באגבה, תורה שבכתב, תורה שבעל פה, גמרא, הלכה, כל אחד ואחד צריך למצוא לעצמו את הכיוון, איפה אני כן מבין, איפה אני לומד ואני זוכר את הדברים, איפה זה נחרט בראשי. אחרת, אם האדם הזה הולך בגלל שם נמצאים כל החברים, הג'מעה נמצאים שם, ואולי גם אחד מהחברים דואג גם שיהיה גם איזה כיבוד קל ושמעבירה מאוד נעימה. טוב, אז הוא הולך לשם. מה לומדים שם? דף יומי. הוא לא מבין כלום. אתה שואל אותו, הוא אומר לך את האמת, אני לא מבין. אז למה אתה הולך? שמה אתה הולך? לבלות? זה לא אתר בילוי של הכניסה החופשית בלי כרטיסים, אלא אדם הולך ללמוד תורה, מקדיש מהחיים שלו כל יום, שעתיים, שלוש, והחובה הראשונה, החובה היסודית, שיבין ויזכור את הדברים, ובפרט באותם הדברים שהם הלכה למעשה. הוא אומר לך, מה אני אעשה? אני עייף, אני נרדם. תגידו, אחרי העבודה גמרת לעבוד, גמרת בשלוש, שלוש וחצי, תלך לבית, תתקלח, תאכל, תישן, שינוח. במקום שישב ארבע שעות ולא יבין, ילך רק שלוש שעות, יישן שעה אחת, ינוח, ואז הוא מגיע לבית המדרש ערני, ואז הוא שומע טוב, הוא מבין טוב, ויכול לזכור את מה שהוא למד. ללכת ולהירדם, או ללכת ולשבת ליד הספר, אפילו אם הוא לא נרדם, אבל הוא לא מבין שום דבר בין ימינו לשמאלו, אין בזה הרבה תועלת. בדור שלנו יש מאות אלפים שבאים בדיון ביומו וקובעים את ימינו תורה. אולי עברנו את המיליון בין פרת יוסף. יש, בכל העולם, יש נהירה ללמוד תורה. ובאחרונה יש עוד מודה חדשה, אוהבים ללמוד קבלה, קבליסטים. שוב, למה לא? צריך את זה. ודאי שהאדם צריך לשאוף ולדעת את כל חלקי התורה. ישאלו אותו לעתיד לבוא, האם עסקת במעשה מרכבה? גם את זה האדם חייב לדעת. אבל אם זה מתאים לי, אני לומד. מי שלא מתאים לו, לא. אם יש מגבעת גדולה מדי, או חליפה יותר מדי גדולה, אז המעיל הזה לא מתאים לי. נכון שזה גדול יותר, אבל זה לא לפי הגוף שלי. כך גם צדק לבשתי ולבשני, כך גם צריך להיות בעניין לימוד התורה. אז אם האדם הזה רוצה להיות קבליסט, הולך ויושב בין המקובלים. הם מבינים, הם מדברים דברי תורה, דברי אלוקים חיים, והוא לא מבין שום דבר, לא על ולא נפק. אז מה התועלת שהוא יושב שם כל יום שעתיים-שלוש, והוא לא מבין שום דבר בתוכן של הלימוד, קל וחומר שהוא גם לא זוכר את אותם הדברים. אז צריך לתת עצה טובה לאותו האדם, לייעץ לו שלא ילך לאותו המקום. לא שאנחנו נגד הקבלה, לא שאנחנו לא קבליסטים, כולנו בעד. אבל כמו שאמרנו, צריך להתאים כל דבר ודבר למציאות של האדם, אם הוא ראוי לזה, אם הוא מסוגל לדבר הזה, כן. אבל אם הוא לא מסוגל, אם הוא לא ראוי לדבר הזה, זה סתם ביטול תורה, וחבל על הזמן של אותו האדם. הבאתי דוגמה בתפילה, בתורה, מאידך זיל גמור. כל תריית המצוות אנחנו ברוך השם עושים, משתדלים לקיים, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לבצע את אותם הדברים בשלמות, ולכן כל אדם יעשה בימים האלה חשבון נפש לעצמו, כדי שיזכה בעזרת השם גם במצוות להגיע, כל מצווה ומצווה בעזרת השם לשלמות. קל וחומר בנושאים אחרים, בנושא של סור מרע, שכל אדם צריך להתרחק עד הקצה האחרון, שלא ייכשל חלילה בעבירות, לא בעבירות דאורייתא ולא בעבירות דרבנן, ולא רק במזיד, אלא צריך להיזהר מאוד שלא יגיע גם לעבירה בשוגג. והרי התורה מצווה אותנו בחומש ויקרא, אדם נפש כי תחטא, אדם שעשה מעשה חטא בשגגה, צריך אותו האדם להביא קורבן. אתה לא אומר, זה אין שוגג, אם זה שוגג זה כלום, זה אפס. לא. אתה הורס עולמות על ידי המעשה הנורא שהוא חילל שבת בשגגה, ולכן בזמן שהיה בית המקדש קיים היה צריך להביא קורבן חטאת, וכן כיוצא בזה. ולכן כל אדם שהוא משתדל סור מרע ועשה טוב, סור מרע, לא רק במזיד, ביודעין, אלא גם שלא במזיד, גם מהם צריך לשמור את עצמו מאוד. ולכן חכמינו באו ועשו לנו את אותם... אותן הגזרות ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי כדי שלא נבוא לידי עבירה, לא נבוא לידי איסור. אתה רואה בכביש יש שוליים, בשביל מה אתה צריך שוליים? מה אתה נוסע על השוליים? כן, לפעמים אדם נחוץ לו שוליים. תראה, כביש שאין לו שוליים יש שם הרבה יותר תאונות. אבל כשהכביש הזה יש לו שוליים אז גם אם רכב מזגזג ממול אני יכול לרדת לשוליים ולא יקרה לי שום דבר. אז חשוב לנו גם שם השוליים כדי שנשמור על הגוף שלנו. כך גם השוליים מבחינה רוחנית, כולנו אמורים להיזהר בהם מאוד מאוד כדי שחלילה וחס לא ניכשל ולא נחטא, אם זה בכל העבירות כולן, קל וחומר בנושא הרציחה. הרמב״ם כותב על הריגה בשוגג. הרי התורה בסוף חומש במדבר מתארת לנו אדם שהרג נפש בשגגה, מה יעשה בו? בזמנם היו שישה ערי מקלט, היה צריך לברוח לאחת מהן. היום, לצערנו, אין לנו ערי מקלט, אבל לתקן את מה שהוא קלקל, הוא קלקל, השחית עולם מלא. צריך בוודאי לתקן את מה שעשה. והרמב״ם מתאר את גודל הפשע הנורא. נכון שהוא לא עשה את זה במזיד, אבל גם הריגה בשוגג, כל המצוות שעשה האדם הזה כל החיים, שים אותן על כף המאזניים, אולי ההריגה שהוא עשה, אולי מטה את הכף בצד השני לקו חובה. אלה דברי הרמב״ם. ממחיש לנו עד כמה הנושא הזה חמור מאוד. והרבה פעמים אנחנו נכשלים בדברים האלה ביודעין ובלא יודעין, ולא שמים לב לנושא החמור הזה, הן בנושא האישי, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, שאנחנו צריכים להיזהר, לא לרצוח את עצמנו, וקל וחומר שלא להרוג את האחרים. וירא יעקב וייצר לו שלא יהרוג ולא יהרג. שני הדברים גם יחד. הרבה אנשים יש להם רכב, נוסעים. מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו במאה ה-20, במאה ה-21, אבל לא כולם יודעים להשתמש במתנה הזאת בצורה נכונה. לפעמים הוא רוצה לשמוע חדשות, הוא רוצה לדעת מה היה בסוריה, היה כך או היה כך. הוא צריך לנהל את העולם, לא? הפנדי הזה צריך עוד מעט להיות ראש ממשלה. עוד מעט, הרי מחליפים את אולמרט, אז הוא צריך להיות במקומו. אז הוא צריך לשמוע חדשות. יד אחת הוא מנסה ברדיו, יד השנייה בהגה. הלוואי ונהיה עם שני ידיים בהגה ונוכל לנהוג בצורה נכונה, חכמה, וניזהר שלא ניכשל. כשיד אחת, מי יודע, הוא מסיח את דעתו מהנהיגה, מי יודע לאן האדם הזה יגיע. לפי הערכה של המשטרה יש כ-10% מהאוחזים בהגה, או נרקומנים, או אלכוהוליסטים, או שניים ביחד. והרבה פעמים אתה רואה ממול רכב מזגזג. אם אתה תופס טוב את ההגה בשתי הידיים, אתה יכול מייד לשבור ימינה, להתרחק ממנו, להציל את עצמך. אבל אם הוא מסיח דעתו ומנסה או להדליק את הרדיו או דברים אחרים, לך תדע לאן האדם הזה יגיע. לא רק שהוא יכול להיפגע, אלא גם יכול לפגוע באחרים. תראה מה שכותב רבי עקיבא איגר על הנושא הזה בתשובה. והדברים כבר נאמרו בדברי הראשונים, רבי יעקב ויין, מהריו באר שבע ועוד. הם דנו בדוגמאות שלהם, והדברים מהם מוסר השכל גם לדוגמה שלנו. הדוגמה שלהם, של מהריו, אדם שלח את חברו, אמר לו, תראה, כאן בירושלים המחברות ביוקר. בתל אביב מוכרים את זה בזול. לך תקנה לי משם, תביא לי, נתן לו כסף. אותו האדם לקח את הרכב, נסע, הלך ולא חזר. נהרג. אומר מריו, אותו האדם ששלח אותו צריך תיקון. למה תיקון? מה אני עשיתי? אני לא הרגתי אותו לא בשוגג ולא במזיד. אני הריתי בו, אני לא עשיתי שום דבר, אני לא נהגתי ברכב מימול. אני הייתי פה בירושלים בשעה שקרה מה שקרה. אף על פי כן, הרב מוכיח לנו מדברי הגמרא במסכת סנהדרין צדיק ה', שבמקרה כזה חייב תיקון. שם הגמרא מספרת על דוד המלך. הקדוש ברוך הוא בא בטענה לדוד המלך, עד מתי יהיה עוון זה בידך? על ידך נהרגו נוב עיר הכהנים, נטרדו דואג ואחיתופל. ולכן הקדוש ברוך הוא מציע לדוד המלך פתרון, מציע לו תיקון, או שהוא עצמו יפול ביד אויב או שזרעו יכלה. האם דוד המלך רצה שיהרגו את נוב עיר הכהנים? חס ושלום. הם נתנו לו לחם, הצילו אותו במצב הנורא שלו, אבל הוא לא היה מספיק זהיר. הוא ראה שם את דואג, איך בסלנק שלנו קוראים לאדם כזה? שטינקר. הוא ראה אותו, הוא היה צריך להיזהר. שמך, חלילה וחס, יקרה משהו. הוא לא היה מספיק זהיר, ואז בסוף נהרגו שמונים מאנשי נוב עיר הכהנים. ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לו תיקון או זה או זה. דוד המלך לא רצה, לא חפץ בתיקון שזרעו יכלה. הוא ידע שמשיח בן דוד צריך לצאת מזרעו, מהצאצאים שלו. ולכן הוא לא חפץ בזה, העדיף את האפשרות הראשונה שיפול ביד אויב. וכמעט כך היה. יש לזה את הסיפור הזה כרמז בסוף ספר שמואל ב'. הגמרא מספרת שזה היה יום שישי. דוד המלך יוצא מהתפילה, רוכב על הסוס כדי לחזור לביתו, רואה איזה צבי. צבי זה מאכל טעים בשביל שבת, מהעור שלה אפשר לעשות ספר תורה מהודר. דוד המלך אמר, אני ארדוף אחריו ונצוד אותו. וקפצה לו לאט לאט הארץ עד שהגיע לארץ פלישתים. הגיע לשם, ראה אותו אחיו של גוליית ושבי בנוב, כלומר זה שהרג את אחיו. ואז הוא רצה לחסל אותו, אבל הגויים האלה, הפושעים האלה, לא הורגים במיטה רגילה, אלא מיטה משונה, אכזרית. מה הוא עשה? הרים את האבן של הרחיים ושם שם את דוד, ושם עליו את האבן כדי לרמוס אותו, להרוג אותו. היה לו נס, איך דוד המלך מתאר את הנס? תרחיב צעדי תחתיי ולא מעדו קרסולי. נעשה שם שקע, ודוד לא נפגע. נעזוב לרגע את דוד, נחזור לירושלים. בן אחותו, אבישר בן צרויה, נכנס להתקלח לכבוד שבת. נכנסה יונה והתחילה לירוק דם. אבישי התחיל לומר לעצמו, עם ישראל משולים ליונה. אם היא יורקת דם, כנראה קרה משהו. מיד התלבש ורץ לארמון של הדוד. צרויה הייתה אחותו של דוד המלך. אבישי היה בן אחותו, מיד שאל, איפה הדוד? איפה המלך? הוא לא יצא בבוקר ולא חזר, לא יודעים איפה הוא. מיד הוא רץ לסנהדרין לשאול, אסור לרקום על הסוש של המלך, אבל כאן, לכבודו, אולי אני אוכל להציל אותו. מותר או לא? התירו לו. ואז רכב על הסוש של המלך, אמר שם קדוש, והגיע לארץ פלישתים. כשהגיע לשם, ראתה אותו האימא של גוליית, עורפה. אמרה, עכשיו הם יהיו שניים, דוד ואבישי, יהרגו את הבן שלה. רצתה לחסל אותו. מה עשתה? היא הייתה טובה בפלך. הקרש הגדול הזה לקחה וזרקה על ראשו, אבל היא החתיאה. לא הצליחה להרוג אותו. עשתה את עצמה כאילו נפל מידה הפלך. אמרה לו, בחור, תביא לי את הפלך. הוא הרים את זה וקלע בול בראש שלה, הרג אותה. התקדם, ואז השווי בנוב, רואה שמתקרב אבישי, ראה שאין זמן לעשות את המעשים הנוראים שלו, לכן החליט לחסל את דוד מיד. איך? הוציא אותו מהבור, זרק אותו לאוויר ונעץ מתחתיו את החרב כדי שיפול על החרב ויהרג. אבישי בן צוריה אמר שם והעמיד את דוד בין השמיים ובין הארץ. הגמרא שואלת, למה דוד לא אמר את השם? גם דוד ידע את שמות הקודש. הגמרא עונה, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. לכן היה צריך את אבישי. ואז שניהם ביחד התחילו לסגת. כשהתקרבו למקום שהייתה גופה של עורפה, אז אמר לו אבישי, שיראה את האימא שלו. כשהוא ראה את הגופה של האימא שלו נענח, הנחה שוברת חצי גופו של אדם, ואז החליטו שניהם להסתער עליו ולחסל אותו. בדרך חזרה שואל אותו אבישי, דוד, אדוני המלך, מה אתה עושה כאן? יום שישי עוד מעט שבת. סיפרנו את הדברים. אמרנו שהוא בחר את הברירה הזו והקדוש ברוך הוא גלגל את זה שכמעט הוא נהרג. אבל אבישי וכל חכמי ישראל לא הסכימו לדבר הזה, ולכן הציבו על דוד שמירה שלא יכבה נר ישראל, כמאמר הפסוק שם. אבל לפותרו בגודו כלום אי אפשר. סיכון צריך להיות, ולפן עתליה באה והרגה כמעט את כל זרעו של דוד המלך. אלא ששם נשאר אביתר, פה נשאר יואש שהיה בן שבע, החביאו אותו מפניה בבית קודשי הקודשים עד שגדל. אתה רואה, שם זה היה גרמה. האם דוד המלך לקח סכין ושחט מישהו מאנשי נוב עיר הכהנים? האם נפלט לו איזה כדור בשוגג? לא, אלא רק חוסר זהירות, גרמה. גם פה הגרמה הזו שהוא שלח את החבר הזה שילך ויביא לו משם את הסחורה, הלך ולא חזר. גם על גרמה כזו ילך לחכם שייתן לו תיקון. מה התיקון? בראש ובראשונה, שיטפל במשפחה. נשארו המשפחה, הילדים האלה יתומים, יתומים, יתומות, זקנה, אלמנה נשארה בלי משען ומשענה. קודם כול, שיפתור את הבעיה הכלכלית, שיתמוך באדם. זה הדבר הראשון שהוא חייב לחשוב ולעשות. לומר קדיש לעילוי נשמתו של אותו המסכן, אותו שנהרג, וכן הלאה. יש שרשרת של סדרה של תעניות שצריך אותו אדם לצום כדי שאולי יצליח לתקן את מה שקלקל. אתה רואה אפילו על גרמה צעד רחוק, שאני לא עשיתי כלום, אתה רואה שגם על זה האדם אנוש ייענש. קל וחומר, כשהאדם הזה עשה את הדברים, כמו שתיארתי קודם, שיחק ברדיו אוי, שיח דעתו. אני הכרתי אישה שעשתה תאונה, ברוך השם, לא קרה כמעט כלום. רק האוטו נשבר, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. שאלנו אותה, מה קרה? היה כביש נורמלי, אוטונורמלי. אמרה, התינוק בכה, היא נתנה לו, הסתובבה, לתת לו את המוצא, זה הכול, ונכנסה בתוך העמוד. טוב, אז תיתן לאנשים כאלה, תיתן להם הגה ביד. היה נס שהיא והתינוק נשארו בחיים, היה נס שהיא לא נכנסה ולא דרסה איזה אנשים. אז כל אדם צריך לדעת, הכלי הזה הוא דבר טוב, הוא חוסך לנו זמן, יכולים להגיע למרחקים בזמן קצר, אבל הוא גם כלא שיכול להרוג. אנחנו רואים את קציר הדמים כמעט מדי יום ביומו. ולא רק בזה, יש גם דברים אחרים שאולי אבל אשמים אנחנו, שאנחנו אולי יכולים למנוע ולהציל נפשות, ואנחנו לא עושים את הדברים האלה. אני אציין עוד דוגמה פשוטה. אנשים רבים תוססים, עצבנים ומעשנים, והרבה פעמים האדם הזה מעשן בתוך הבית. בקיץ האדם יכול לצאת החוצה, בחורף קר, אז הוא מעשן בתוך הבית. יש לו תינוק, ילד בן שנה, בן שנתיים. הרבה פעמים הוא יכול לפגוע בהם במחלות קשות. הרופאים מביאים לנו סטטיסטיקה, הם אומרים שמדי שנה בשנה בארץ מתים עשרת אלפים בני אדם מהעישון. מתוכם יש 1,500 שמתים, הם לא עישנו אף פעם, אלא הם ישבו בחדר ששם אנשים עישנו, מה שנקרא מעשן פסיבי. אתה קולט מה זה? 1,500 בני אדם כל שנה. כמה אנחנו נחרדים מדי יום ביומו ששומעים על הרוגים בתאונות דרכים. זה כואב לנו. יש 700 הרוגים, 600 הרוגים בשנה. פה זה כפול רק אלה שהם לא מעשנים בפועל. האדם הזה יושב ליד התינוק, ליד הילד שלו בן שנה. אתה אומר שאתה ערב אותו? איך אתה מעשן לידו? מי יודע איזה מחלות הילד הזה יכול לקבל מאותו העישון? אנשים פשוט לא חושבים. הם לא שמים לב. לא שהוא עושה את הדברים האלה במזיד ואומר לשם איחוד, אני בא להרוג את הבן שלי. לא. ודאי שלא, אין לו שום כוונה. אבל התוצאה היא זו. ואם חלילה וחס הילד הזה קיבל איזה מחלה, אסתמה, סרטן או דבר אחר, האבא הזה לא יוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. אלא הוא היה אשם בדבר הזה. הרופאים אומרים לך בצורה ברורה, יש קשר הדוק בין העישון לבין המחלות אלה ואלה ואלה. פעם היו אומרים את הדברים האלה, השערות, דמיונות. לפני מאה שנה הרופאים לא יכלו לומר דברים בוודאות. היום המכשירים, המכונות המשוכלנות שיש להם היום, כל דבר הם ממחישים בצורה ברורה, בצורה נכונה וודאית. ולכן שוב, צריך להוכיח את אותו האדם, להעיל את תשומת ליבו, להגיד לו, אדוני, אסור לך. די לו שהוא פוגע בעצמו, שהוא מעשן ועובר על מה שאמרה התורה, ונשברתם מאוד לנפשותיכם, אבל להיות גם גרמה בנזקים להזיק גם את האחרים, וכאן זה לא גרמה, זה יותר חמור מהסיפור הקודם שאמרנו. כאן גירא דירא בלשון הגמרא, עשן הרבה יותר חמור. ולכן כל אדם צריך לחשוב, לעשות את הדברים בתבונה, בחוכמה, להיגמל, ויפה, שעה אחת קודם, כדי שלא יזיק לא את עצמו ולא את האחרים. הנודע ביהודה, כשהוא מצטט את כל הדברים האלה, הוא מסיים בעוד דוגמה. הוא אומר כך, לא אני ביקשתי מאותו הפועל, אלא אותו הפועל, יש לו רכב, הוא רוצה להתפרנס. הוא בא אליי, תשמע, למה אתה קונה מאותו היבואן כאן בירושלים? אותו היבואן עצמו בתל אביב מוכר יותר בזוד. תן לי את הכסף, אני אלך, אקנה בשבילך שם, וחצי רבע, חצי שלי, חצי שלך. אתה מסכים? למה לא? כן, בבקשה. נתתי לו כסף מזומן והוא נסע. אותו המסכן נסע, הלך ולא חזר. בזה אומר הנודע ביהודה, לא צריך תיקון. למה לא? מה ההבדל? קודם אמרנו שכן, למה כאן לא? אומר הנודע ביהודה, כאן לא אני ביקשתי, לא אני יזמתי, הוא ביקש. הוא יזם את הדברים האלה לצורך פרנסתו, ולכן כאן אני לא צריך שום תיקון. מניין לנו? כל דבר שהפוסקים אומרים, הם לא סתם ממציאים מזה המצאות, מה שבא להם הם אומרים. לא, כל דבר הם מוכיחים מהתנ״ך, מהפוסקים. וכאן, הלשון של הגמרא, הקדוש ברוך הוא בא בטענה בתביעה לדוד המלך, עד מתי יהיה העוון הזה, איזה עוון? נוב עיר הכהנים, או על דואג, לא מוזכר בגמרא על הנושא של הריגת אבנר. מה היה הסיפור? תפתחו ספר שמואל ב', פרק ג', שם כתוב. דוד המלך בהתחלה מלך רק על שבט יהודה. שבט יהודה בלבד אל מלך את דוד, זה היה בחברון, שם הייתה הבירה של שבט יהודה, ואילו כאן מלאך השבי בנו של דוד המלך מפיבושת. בא אבנר ואמר לו, תשמע, אני אעביר את כל עם ישראל אליך, אתה תמלוך על כולם, אתה מסכים? דוד המלך הסכים, כן. ואז בדרך ארב לו יואב בן צרויה. יואב בא אליו בתחבולה ושאל אותו, אישה גידמת, איך חולצת? אז הוא הראה לו איך היא חולצת בפה, התכופף, תוך כדי שהתכופף דקר אותו יואב את אבנר בין הכבד והטחול בדופן החמישית בלשון הגמרא. נהרג אותו. למה דוד המלך לא נענש? למה הקדוש ברוך הוא לא בא בטענה על ידך נהרג אבנר? גם זה כתוב בפרק ג'. אלא שם לא דוד ביקש. זו לא הייתה יוזמה שלו. אבנר בא וביקש, כך וכך אני אעשה. ואבנר הלך בשליחות הזו ביוזמתו. לכן על זה הקדוש ברוך הוא לא בא בטענה לדוד המלך. ולכן גם פה במקרה הזה, נכון שיש לנו כאב נורא על מה שאותו האדם המסכן ההוא הלך ולא חזר, אנחנו נעשה מקבילת למשפחה וכולי, גם הוא ישתתף אותו האדם ש... אבל אין עליו את האחריות במישרין אלא חילוקים בין דם לדם, בין הדוגמה הראשונה לדוגמה השנייה. וכן כל כיוצא בזה. הרבה פעמים חברת שמיעה מעסיקה על זה אדם. ואותו המסכן, השומר הזה, באו שודדים וחיסלו אותו. מי צריך שומר? נכון. היום בדור שלנו צריך שומר על השומר. לצערנו, הביאו לנו את כנופיות הפשע מרוסיה, את הפשע המאורגן שם. הרוסים שמחו להתפטר, פתחו את הדלתות, נתנו להם לבוא, ולצערנו יש לנו כאן את הפשע המאורגן הזה. כן. והרבה פעמים האדם שמנהל, או הבוס, הבעל-הבית של חברת השמירה, צריך לחשוב. נכון הדבר שאני מעסיק את השומר הזה, אבל אסור לי להפקיר אותו. צריך לבדוק, לבטח גם אותו, שגם הוא יהיה ממוגן. למצוא את כל הדרכים. ואם הייתה רשלנות מצד בעל-הבית וקרה מה שקרה, יכול להיות אולי שבעל-הבית צריך במקרה הזה תיקון, וכן כל כיוצא בזה. יש לנו ספר, גנזי חיים, ושם בסוף הספר יש קונטרס תשובה מחיים. בספר הזה חיבר אותו הגאון אבי חיים פלאצ'י. הוא כתב שם את סדר התיקונים. כדי להקל עלינו שנמצא מהר על כל עבירה, על כל תיקון ותיקון מהר, הוא סידר את הכל לפי סדר אלף-בית. הרב היה מאוד מסודר בספרים שלו, שם אתה מוציא על כל עוון ועוון מה התיקון. הוא כותב שם, אדם ששיקר צריך לצום שבעים ושתיים יום כדי לתקן על עוון שקר אחד, על כל שקר צריך צריך לשים את ההלכה הזו בכניסה לגבעת רם. שאלה אם השלט הזה יישאר שם? הוא ישאל שאלת חכם, גם שמה, גם בצבא, יש את הבעיות האלה. אני ראיתי חכם שניגש אליו חייל, הייתי נוכח, ראיתי שהחייל הזה היה קרבי, צנחן. ניגש לרב, אני יוצא היום למלחמה, כבוד הרב ימרך אותי. אני שומע, אני מאזין. הרב ענה לו, דוגרין, הרב לא שתק. אמר לו, תשמע, אתה יוצא למלחמה שאיננה מלחמת מצווה, תשמור על עצמך. ואחר כך הרב בירך אותו דרכות, וברוך השם, אותו החייל חזר לחיים טובים ולשלום. אבל ראיתי את ההקדמה שאותו הרב נתן לו. זאת אומרת, הרב ראה בעיניים פקוחות, אתה שולח את החייל הזה לקרב, אתה מברך אותו, לך תדע מה יקרה. לכן הרב הדריך אותו, אמר לו, אתה אף פעם לא תהיה ראשון, אתה תהיה האחרון. כך הוא ענה לו, אותו הרב לאותו החייל. כואב לנו שכאן בארץ ישראל המלחמה לא מתנהלת על פי כללי ההלכה. הגמרא אומרת, איך כללי ההלכה שואלים בסנהדרין וכולי. לצערנו אנחנו רואים איך שהם משחקים בנפשות של הבנים שלנו בלי אחריות. ולכן לרב יש אחריות. כשהרב שולח אותו לקרב, ודאי שהרב יש לו אחריות גדולה. ולכן הרב לא יכל לשתוק. אותו הרב מיד הוא ענה לו, ענה לו דוגרי, אמר לו, תשמור על עצמך. אותו החייל סיפר לנו דברים נוראים. מה שהוא היה שם במלחמת לבנון השנייה, כל מיני פשדות, כל מיני דברים. וכמובן, אף אחד לא אשם. ראש הממשלה, צדיק תמים היה בדורותיו. מבריאת העולם עד היום לא היה ראש ממשלה כזה לאף אומה ולשון. מי אנחנו שנדבר עליו? וכן הלאה. אבל אותו הרב היה אדם נבון וחכם, והוא רצה שהתלמיד שלו יחזור לחיים טובים מול שלום. לכן הוא אמר לו את האמת דוגרי, כמו שאומרים. ואותו החייל באמת נזהר. הוא הלך לקרב, נלחם, וברוך השם חזר בשלום, ידע לשמור על עצמו. וכן על זה הדרך. אני מסכים איתך, גם בצבא, לצערנו, יש שם גם בעיות קשות של דיני נפשות. והבעיה מתחילה לא רק לאותו המ״כ או המג״ד שנמצא שם בשטח, אלא גם אלה שלא נמצאים בשטח, כמו הדוגמה שאני מציין לך, אותו הרב שענה לתלמיד שלו, ענה מה שענה. וכן על זה הדרך. בכל הדברים האלה, האדם צריך להיות זהיר מאוד ואחראי מאוד, כמו שהרופא בבית החולים, כשמנתח ועושה כל דבר ודבר, טעות קטנה, הוא גומר את הפנסיינת, גומר את המנותח, המנותח הזה הלך להר הזיתים במקום שהניתוח יצליח, השם ירחם. גם בקרב, אותו דבר, גם שם יש את הדברים הללו. ולכן מה היה צריך להיות? כשאנחנו באים לבחור קצין, לקחת את הטוב ביותר מכולם ולמנות אותו קצין, כולי היי ואולי. אבל לא תמיד הדברים נעשים כך, לא תמיד לוקחים את הטוב ביותר, אלא אתם יודעים איך ממנים גם בצבא, כמו שממנים בכל המשרדים, בכל המקומות, גם שם, לצערנו, וממילא את התוצאות אנחנו אחר כך רואים בשטח ואידך זיל גמור. אז איך אדם יכול להגיד על מציאות כזו שזו מלחמת מצווה, הכול נעשה שם על פי כללי ההלכה, הכול נעשה שם בצדק, ביושר? צריך להיזהר בכל הדברים האלה. אדם צריך לשקול את הדברים, לשקול את הצד הזה, את הצד השני של המטבע, כדי שיעלה תשובה. ואם הוא לא יודע, יגיד אני לא יודע, אין לי תשובה, אני לא יודע, לא הייתי שם, לא ראיתי, לא מכיר, לא יודע. מותר גם להגיד את האמת. יגיד אני לא יודע, ובלבד שחלילה וחס לא יהיה חלילה גרמה בנזקים. אני עובר לסימן תרש דלת. מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה. הגמרא בברכות חן מביאה לנו את הפסוק ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. וכי בתשעה מטענים ולא בעשרים מטענים, אלא מכאן שיש מצווה לאכול ולשתות ביום התשעי, השבוע ביום שישי, כדי שיהיה לנו כוח לצום ביום הכיפורים. והמשל שהמדרש מביא למה הדבר דומה. מלך שכעס על הבן, הבן הזה עשה שטויות, עשה דברים, מעשים אשר לא יעשו, ולכן גזר עליו יום אחד הוא לא יאכל, כדי שהעונש הזה ילמד אותו לקח. אבל בכל זאת, כרחם אב על בנים, האבא הלך לטבח ואמר לו, תראה, מחר הבן שלי צריך לצום. תבשל היום במיוחד אוכל טוב, תעשה לו על האש, כדי שהצום לא יזיק. גם אנחנו חטאנו אבינו פשענו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו יום אדיר בימי שנה את יום הכיפורים, ועל ידי הצום, כי ביום הזה ייחפר עליכם. אבל הקדוש ברוך הוא מרחם עלינו כדי שהצום לא יזיק לנו, ולכן אנחנו מצווים לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים ולהרבות בשמחה. רבי עקיבא איגר ועוד מהפוסקים דנו לגבי הלילה, חמישי בלילה, האם גם בו יש מצווה או לא, והוכיחו מהגמרא בכתובות ה' שבלילה אין את החובה הזו, אלא עיקר החובה ביום. עוד דל רבי עקיבא איגר לגבי הנשים, והמסקנה היא, גם הנשים חייבות לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. אם אתה אומר שהטעם הוא כדי שאין לנו כוח לצום ביום הכיפורים, הרי גם הנשים חייבות לצום, אטו גברי באיך יהיה, נשה לא באיך יהיה, גם האישה צריכה שיהיה לה כוח לצום, ולכן גם היא מצווה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. הנשים רגילות להכין לנו, הן עסוקות במטבח, אבל עם העסק הזה, עם כל העיסוק שלה, תשים לב גם שהיא בעצמה תאכל ותשתה. עוד דנו הפוסקים, האם כל זה אסמכתה, אין זה דאורייתא, או שזו דרשה גדולה מדאורייתא? אם תאמר שזה דאורייתא, לא דרשן הטעמה דקרא, ואנחנו כמינה לא רק בדוגמאות הראשונות שהבאנו, אלא בעוד דוגמה. בא אליך האדם שהרופא בדק אותו, הרופא אמר, יש סכנה לחייו אם הוא יצום. הלך לרב, הרב אמר לו, אין לך דרירה, אתה חייב לאכול ביום הכיפורים. אז הוא שואל אותך, אני בלאו הכי לא צם, האם אני חייב לאכול ביום שישי ערב כיפור? אם תאמר שכל זה דרבנן, ואתה אמרו, כמו שאמרנו, כדי שהצום לא יזיק, פה בלאו הכי הוא לא צם, אין מה שיזיק לו. אבל אם נאמר שזה דאורייתא, ולא דרשנן תעמד דקרא, ומלא גם אותו האדם מן הראוי שיאכל וישתה, גם הוא חייב בזה. זאת ועוד, נכון שהוא לא יכול לצום כל היום, אבל אם הוא יאכל בערב כיפור, אם יאכל טוב בסעודה מפסקת, לפחות בלילה, ליל כיפור, הוא יכול בקלות להימנע לא לאכול ולא לשתות. אז הוא חסך לעצמו סעודה אחת או יותר שלא יצטרך לאכול ביום הכיפורים על ידי שאכל טוב בערב יום הכיפורים. וככה המסקנה למעשה שגם אותם האנשים שחייבים לאכול ביום הכיפורים, גם הם מסווים במצווה זו. שישאל את הרופא. אותו הרופא שכתב לו את המרשם, את הרצפט, ישאל אותו, יגיד לו, אני אדם דתי ובסוף השבוע יום כיפור. האם אני ממשיך לקחת את הכדורים ואני חייב לאכול ולשתות או לא? קודם כל ישאל את הרופא. אחרי שהרופא יענה לו, אחר כך ייגש לרב וידע כיצד עליו ולמד עולם. בדרך כלל, אני לא אומר עכשיו, אני לא עונה על אדם מסוים אלא אני אומר בדרך כלל, רוב המקרים, רוב הדוגמאות של אדם שלוקח כדורים מסוג זה, אנטיביוטיקה, בדרך כלל אין אפשרות לצום ביום הכיפורים, הוא חייב לשתות, אחרת זה יכול לגרום נזק בלתי הפיך לכליה. זה מה שיכול לקרות, אני אומר את זה בדרך כלל, לא תמיד. לכן, חשוב שאחזור לאותו הרופא וישאל אותו. מתי? לא ביום שישי, אלא כבר מחר בבוקר יגיע לרופא וישאל אותו את השאלה הזו. בערב כיפור ידיהם של הרופאים מלאות עבודה. זה היום העמוס ביותר בשנה שיש לרופאים ערב כיפור. כולם רוצים לשאול ולכן התור הוא גדול. אולי תגיע אחרון בתור, אז התור שלך יגיע לפי המספר מוצאי כיפור, הוא צריך לענות לך תשובה. מה זה יעזור? ולכן, כבר מחר ירים טלפון או שיגש בעצמו וישאל כדי לדעת מה קורה עם החולי שלו, עם המחלה שלו, כדי שלא יצטבח, שלא יבוא חלילה לידי סכנת חיים. כותב הרמה, אסור לצום ביום ערב, יום הכיפורים. בתשרי, ואפילו תענית חלום. הרי הגמרא נותנת לנו את השכר, אדם שאוכל ושותה בערב כיפור, כאילו צם תשעי ועשירי. אם הוא יצום תענית חלום, הצום זה יום אחד. אבל אם הוא יאכל, כאילו צם תשעי ועשירי, בשביל מה לצום? זו הפרשנות של הפרה חדש בדעת המעריל וכך ההלכה. המצאנו למדים. יש אפשרות לצום בכל השנה כולה תענית חלום, מא' תשרי עד כ' ט' אלול, חוץ לישון אחד בשנה שאין אפשרות לצום בו תענית חלום. יש אומנם מי שחולק, אבל המסקנה היא כדברי הפרה חדש. זה משתלב, כי הוא מקבל יומיים, נכון. הרמוק כותב שהאשכנזים לא אומרים מזמון לתודה בערב כיפור, והסיבה היא שהם מבינים, מסבירים, מזמון לתודה כנגד קורבן תודה. קורבן תודה, זמן האכילה של הקורבן הוא קצר מאוד, יום ולילה עד חצות. הפסח עד חצות, דברים אחרים לא, אבל כאן כיפור אתה לא יכול לאכול בלילה. נמצא שאתה גורם להביא את זה לבית השרפה. ולכן לא היו מביאים קורבן תודה בערב יום הכיפורים, ערב פסח, יש שמה חמץ, גם בחול המועד פסח, וכן באותם הימים אחינו בני ישראל לאשכנזים לא אומרים מזמון לתודה. אני חוזר, ערב כיפור, ערב פסח, וחול המועד פסח. מרן מביא את דברי מנהגי אשכנז, מביא את הסברה הזו בבית אוסף, בסימן תכט. ומרן אומר, אנחנו כן אומרים מזמון לתודה בערב פסח, למרות שלא מביאים באותו יום קורבן תודה שיש בה חמץ. ולמה? מזמון לתודה זה לא כנגד קורבן תודה, אלא זה שיר ושבח ותודה לבורא עולם. ולכן אנחנו נוהגים כדברי מרן, כמו שאומר שולחן גבוה, אנחנו אומרים מזמון לתודה גם בערב כיפור, גם בערב פסח ובכל המועד פסח. גם אם האדם הזה לא זכה להתפלל בבית כנסת של הספרדים, קם קצת מאוחר, רץ להשתיב לך, הם לא יגידו, אבל הוא בלחש צריך לומר את הכל ולא להחסיר. מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור ולשחוט ארנגון על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע מנהג משום דרכי האמורה. יש גרסה אחרת ומנהג שטוטו. הדין הזה לא כתוב בגמרא. אין לו זכר בתלמוד או במדרשים, אלא המקור של המנהג הזה התחיל בדברי הגאונים. ולא היה מנהג אחיד בדבר הזה. הטור קודם בשם הגאונים שהיו עושים את הכפרות על כבש, מרן אומר תרנגול, או רשי במסכת שבת בדף פה א' מביא את דברי תשובות הגאונים, רב נטרונאי גאון ועוד, הם היו עושים את הכפרות על עציץ. היו זורעים בתוך העציץ כמה ימים לפני כן, השיעי אומר שם, ערב ראש השנה, לא היו עושים בכיפור אלא ערב ראש השנה, סובב את זה על ראשו, זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, וזורק את העציץ לנהר. אלה דברי הגאונים בראשי, אתה רואה שהיו כמה סוגי מנהגים. אבל השיטה של הרמב״ן, השיטה של הרשב״ם ומרן, אסור לעשות כפרות. כל זה מנהג האמורי, זה מנהג שטות ולא לעשות את זה. ולכן, אצל אחינו בני ישראל התימנים אין כפרות. בתימן לא עשו כפרות, הם נקטו כדברי מרן, ואף פעם הם לא עשו כפרות, לא השמים ולא הבלדים, לא היה המנהג הזה כלל ועיקר. אבל אנחנו כן עושים. ולמה? אנחנו קיבלנו הוראות רבנו ארי, ועל פי רבנו ארי יש צורך בעשיית הכפרות הללו. מתי? תודה. ערב כיפור, ערב כיפור באשמורת, זאת אומרת חמישי בלילה בשעה שלוש, זה הזמן, עושים את הכפרות, ואחרי זה, ואתה שוחט ושחט, גומרים, הולכים לסליחות ומתפללים בנצח חמה. זה היה סדר בהרבה דורות, מאז רבנו ארי עד לפני כמה שנים. כך היינו עושים. מה זה היינו עושים? כשלעם ישראל היו הרבה שוחטים, אז היה קל מאוד למצוא שוחט טוב, שוחט מעולה, שב-03 בבוקר ישחט אחד את התרנגול והכול יהיה מהודר. לצערנו, הדור האחרון, התמעטו השוחטים הטובים. הסיבה היא, בדורות הקודמים, תראה איך היו לומדים בישיבה בתימן. לומדים את מסכת חולין לא רק בתיאוריה, דף יומי, אלא להלכה ולמעשה. אחרי שלמדו את הגמרא, למדו את ההלכות, ואתה שוחט ושחט מראה להם איך להעמיד סכין, אם יש איזו פגימה, איך משחיזים טוב את הסכין, שלא תהיה פגימה, וכן הלאה. לא רק בתימן, כמעט בכל ארצות המזרח זה היה כך. אני זוכר כילד שברחוב שלנו היו שלושה-ארבעה שוחטים, וכולם היו מצוינים, כל אחד היה יותר טוב מהשני. היה בשפע שוחטים. אם כולם לומדים בישיבה גם את המקצוע הזה, אז נניח מתוך הקבוצה, מתוך הכיתה של שלושים, לא כולם הצליחו, חלק כך, חלק כך, אבל יוצאים עשרה או תרסר שוחטים טובים. היום, משום מה, בעולם התורה, בעולם הישיבות, הפסיקו, לא מלמדים את זה. וממילא התמעטו השוחטים והתוצאה היא שהאנשים האלה שרוצים לעשות את הכפרות, מחפשים להם איזה שוחט אדם שאומר שהוא שוחט. אולי הוא שוחט את הנפשות, לא את התרנגונים כמו שצריך. ואם חלילה הסכין שלו פגומה, אז ממילא הם אוכלים נבלות בערב יום הכיפורים. הוא בא לבית-הכנסת, אומר, קל נדרה, ובבטן שלו יש תרנגול, יש בשר עוף טרף, או נבלה. לכן, משום זה ראו חכמי הדור צורך לעקור, לבטל, לשרש את המנהג הזה. במקום זה אנחנו עושים את הכפרות על כסף. כמה שווה תרנגול? 20 שקל, 15 שקלים? ייקח את הכסף, יסמם אותו סביב ראשו, זה הכסף ילך לצדקה וייכנס אני לחיים טובים ולשלום וכו'. זה מה שהרגילו את העם, ויפה עשו, בוודאי שזה טוב מאוד. כך היה ראוי לעשות. אבל השאלה הזו לא רק לגבי ערב כיפור. השאלה הזו לפעמים בה אדם בר-מינן חולה, שוכב על ערש דווי או סרטן או מחלה אחרת, והאם המשפחה רצים לחכם, רוצים לעשות לו כפרה. מותר או לא? לפי מרן אסור. אבל אנחנו שוב נוהגים במנהג הזה נגד מרן. יש לנו מנהג קדמון מלפני מרן שכן, ולכן תענה להם תשובה מדויקת. תגיד להם, אחרי הכפרה מי נשחט לכם את העוף? אם אומרים לך, יש לנו שוחט מצוין, הרב ראובן, הרב שמעון, הרב לוי, אומר לך, איזה שוחט מעולה, אין בעיה. תגיד לו, כן, מותר. שילכו, יעשו את הכפרה עד אותו החולה, יסובבו מסביב לראש שלו, ואחרי זה ייקחו את התרנגול או התרנגולת, אם הוא זכר, אם היא נקבה, כל אחד לפי המין שלו. יעשו את הדברים. אנחנו בזה לא נחשוב שאנחנו כן יכולים להתיר להם לפסוק, למרות שמרן אמר שאסור. אף על פי כן, כיוון שיש מנהג קדמון מלפני מרן, לכן אנחנו כן נוהגים במנהג הזה, אז גם שם נבחן בגופו של דבר. לא מייד אני אגיד להם, כן, יש מנהג נגד מרן. אני קודם כול עונה להם בשאלה, מי השוחט? אם ראיתי שבאמת השוחט הוא אדם רציני, ירא שמים, איך קוראים לזה בעברית? מקצוען. יודע להשחיז יפה את הסכין, אין לו שם לא פגימה ולא סכסוך, אז במקרה כזה אנחנו כן נוכל להתיר את הדבר. הלאה, וכי, אם אתה מקבל טלפון מאיזה עיר נידחת בעולם, ששם בן הסתם אין כמעט שוחטים טובים, אז רצוי ללמד אותם שיעשו את הכפרות על כסף, יעשו פדיון כפרות, זה עדיף יותר ממה שחלילה עלולים להיכשל במאכלות אסורות. ולכתחילה השתדל להקדים. אמרתי שרש״י אומר ערב ראש השנה, כבר אז. בסדר, לא הספיק לערב ראש השנה, ייתן היום, מחר, השתדל להקדים. בדיעבד, אנוס אחמנה פטרי. אם האדם הזה גר בעיר ששם אין עניים, לא היה למי לתת, הוא גר בסביון, ושם הוא לא מצא עני, טוב, בדיעבד אתה צודק, ייתן אחרי כיפור. אבל בלכתחילה אנחנו רוצים להטות את הכף לכף זכות על ידי הצדקה. הזכרנו קודם סדר תיקונים. התורה אמרה, סדר התיקון הראשון, קורבן. דיברנו על תשומות, יש עוד תיקון. דניאל אמר לבוכדנצר, וחטאיך בצדקה פרוק. על ידי הצדקה אדם יכול להציל את החיים שלו. יש לנו שלושה דברים שהם אותה הגמטרייה. כל צום ממון. הרעיון של הצום, כמו שבקורבן אתה מקריב את הדם והחלב ועל ידי זה מתכפר, כשהדם צם מתמעט חלבו ודמו, ולכן גם במקרה הזה יש לו כפרה. או הממון, הממון שהוא במקום הצום, כמה שווה מחיר הארוחות של אותו היום, ניתן לחלק את זה לאותם ה... עם אותם המסכנים, גם זה יכול להועיל, גם זה יכול לכפר לאותו האדם או כמו שאמרנו גם הכפרות, גם מה שהוא עושה עם התרנגול גם זה אחד הדברים שיכול להועיל, שיכול לכפר על אותו האדם, אולי בזכות זה הקדוש ברוך הוא ירחם על העם. בספר חמדת ימים כותב תענית דיבור של יום אחד שווה יותר מ-65,000 תעניות. כך כותב גם נועם אלימלך, אור חדש צמח צדיק והגאון הביצחק אלפי אביעון. יש חולקים, זה לא מוסכם. אבל אף אחד לא יגיד שתענית דיבור זה לא טוב. כולם מודיעים שזה טוב, כולם מודיעים שזה מעולה. השאלה היא אם באמת זה 65,000, פחות, יותר וכולי, זה הוויכוח. בעיקר הוויכוח הוא בין המקובלים. ולכן, אדם שיכול, למה לא? כדאי שיעשה גם תענית דיבור. הכרנו אנשים גדולי תורה, חלק מהוותיקים כאן זוכרים את הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון. הוא היה יושב על הבמה הזו והיה אומר לנו דברי תורה, דברי אלוקים חיים, עליו השלום. הוא היה רגיל לעשות תענית דיבור. מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, ארבעים יום רצוף, אף מילה, דברים בטלים, מה היית שומע ממנו? רק דברי תורה, דברי אלוקים חיים. ייבדל החיים, הרב דן סגל. יש עוד הרבה, גם בדור שלנו, כשעושים את התענית דיבור, דבר נפלא, דבר טוב. האמת היא שלנו קשה. בדור הזה יש את הנייד בכיס כמעט לכל אחד, וקשה לעשות תענית דיבור. הנייד הזה מגביל אותנו. או אדם שעובד, יש לו חנות, מכולת, הוא לא יכול לעשות במכולת תענית דיבור. צריך ללכת לדבר עם האנשים, לעשות חשבון וכו', אבל ביום שבת, יום שבת קל מאוד לעשות תענית דיבור, ובפרט בשבת הזו, שבת הזו, יום הכיפורים, יעשה את תענית דיבור, אולי גם זה יטה את הכף, גם זה ימחק לו מאותם החטאים, מה שנכשל בהם במשך החיים, אולי גם זה יועיל ושב ורפא לו. צריך לדבר עם האנשים האלה. לא. דווקא בתענית שאדם לא אוכל, את זה הוא צריך לקבל במנחה. אם לא קיבל ממנחה אלא סתם הוא צם, אין איזה ערך של תענית. אבל אם תענית דיבור לא צריך לקבל את זה במנחה שלפניו, גם אם לא קיבלת היום במנחה, תאכל מחר מעמוד השחר מרבע לארבע. עמוד השחר מחר מרבע לארבע, מרבע לארבע עד צאת הכוכבים, שעה שש וחמישה. שום מילה, אתה לא מדבר דברים בטלים, יש בזה באמת תועלת רבה ועצומה. חמדת ימים קדם, חמדת ימים כנראה חובר לפני 350 שנה. נועם אלימלך היה לפני כ-200 שנה, אז הוא קדם אותו. אין לנו ידיעה, אלה דברים של קבלה. דברים של קבלה, עיין רחוב דוד 19. רבנו ארי לא קצת, לא אמר את זה, משהו. אם היה עניין של יסוד בקבלה, רבנו ארי אמרו. תראה, יש הרבה דברים שרבנו ארי לא אמר, אבל המקובלים האחרים כן אמרו. אז מה שלא אמר רבנו ארי זה לא אומר חלילה שמה שאחרים אומרים שזה טעות. יכול להיות שכן, אין לי מושג. אמרתי לך, אנחנו רק אומרים סיכומים. אני אומר לך מברק, תענית דיבור שווה 65,000 תעניות. למה? איך? תלך אחרי חצות לילה, חצות לילה אקום להודות לך, תלך לשם, תשב יחד עם המקובלים, תלמד, אולי תרמיד. אני עובר לטפור שבב, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים לכפר עד שיפייסנו. אפילו אם לא קניתו אליו בדברים, צריך לפייסו. אם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם ייקח עמו שלושה אנשים. ואם אינו מתפייס בשלושה פעמים, אינו זקוק לו. כי ביום הזה יכפר עליכם ותאר ידכם מכל חטאותיכם לפני השם. לפני השם תתארו. מה זה לפני השם? ביומה פה המשנה מדגישה דווקא עבירה של בן אדם למקום. לא התפלל מנחה. מה זה מגיע לחבר שלו אם הוא התפלל או לא? הוא לא חטא כלפי החבר אלא רק כלפי הקדוש ברוך הוא. עכשיו הוא בוכה בדמעות שליש, עכשיו הוא חוזר בתשובה, יום הכיפורים מכפר. אבל אדם שנכשל בעבירות של בן אדם לחברו, גנב ממנו, שדד ממנו, או בעל החנות הזה מכר לו ביוקר, עבר על איסור דאורייתו של עונה, לא מספיק שהאדם הזה בא ביום הכיפורים ואומר, אשמנו, בגדנו, גנבנו, גזלנו. המילים האלה הן בבחינת מילים ריקות. איך אומרים בערבית? כלאם פאדי, זה אפס. אלא צריך קודם כל ללכת ולשלם, ורק אחר כך הקדוש ברוך הוא ימחן. זה הביטוי של המשנה. עבירות של בן אדם לחברו אין אמור הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו, לך קודם כל תתקן בינך לבינו, ואחר כך תבוא לפני הקדוש ברוך הוא, ואז אולי הקדוש ברוך הוא ימחל לו. זה היסוד בסוג העבירות האלה, שעונשן חמור מאוד. ולאו דווקא העבירות שבין אדם לחברו בנושא של גזל או הונאת ממון, יש גם הונאת דברים, כמו שמרן כתב את כל זה בחושך משפט, סימן רב. שוב, אם הוא גרם לחברו צער וכו', גם בזה מן הראוי שילך ויפייס אותו, כדי שגם בשמיים ימחלו לו. יש אנשים רבים שיש להם דין ודברים. הוא הולך לבית הדין, תובע את חברו. אני טוען שהוא חייב לי 200 שקל. הוא לא חייב בערב כיפור לוותר. הוא לא צריך ללכת לסגור את התיק בבית הדין ולומר, עכשיו כיפור אני מוחר. לא, אולי באמת מגיע לי. אולי אני צודק ובית הדין יזכה אותי. ואדרבה, הוא מצול מאיסור גזל. הוא, חלילה וחס, הממון שבידו זה שלא כדין. ולכן, בדברים כאלה אין כאן צעד ספק. אלא אנחנו מדברים בדברים שהם בוודאי גזל, הונאה, ריבית וכיוצא בזה שנמצא בידו, ועל פי הדין חייב להחזיר. א' ילך להחזיר, ב' יבקש גם מחילה, על מה שציער אותו בכל אותו העניין. ואז הגיע יום הכיפורים, גם החצי השני, החלק השני שבינו לבין בורא עולם, גם זה יכול להתכפר בעולם. לא עשה את זה. כותב הרש גרמיזן, הוא אומר, לא רק החלק שבינו לבין חברו לא מתכפר, אלא גם החלק שבינו לבין בורא עולם, גם זה לא מתכפר. רבי שמואל גרמיזן היה פה מחכמי ירושלים לפני 320 שנה, והפרי החדש מצטט אותו, הגאון חידה ועוד. אבל יש חולקים. והמגיד מדובנה, רבי יעקב קרנץ, בספרו על אוהל יעקב, מביא ראיה מהמדרש נגד דברי מערש גרמיזן. הוא לא מזכיר את השם מערש גרמיזן, כנראה שהוא לא ראה את הספר הזה בכלל, אבל הוא מביא ראיה יפה מהמדרש. המדרש מספר שהאדם הראשון חטא, נכשל בעץ הדעת. בנו קין חטא בהריגת הבל. כשיצא קין מהדין, יצא מהמשפט, שאל אותו אדם הראשון, מה נעשה בדינך? אמר לו, ענה לו קין, עשיתי תשובה והתפשרתי. אמר אדם הראשון, עד כדי כך גדול כוחה של התשובה ואני לא ידעתי? פתח ואמר, מזמור שיר ליום השבת. מה הדין ודברים? מה הדו-שיח הזה? אלא אדם הראשון, כשחטא בעץ הדעת, לא רק לעצמו הוא הביא מיטה לעולם, אלא לכל הדורות הבאים. אפילו אם יהיה אדם צדיק, יסוד העולם שאין לו שום עוון, כמו אמרם אבי משה, ישי אבי דוד, כלאב בנו של דוד, כל החיים אפילו עוון אחד לא עשו. אבל בגלל שאכל אדם הראשון, בפיתוי של הנחש, אכל מעץ הדעת, לכן נגזרה מיטה לעולם. זה הלשון של הגמורה, מתו בעטיו של נחש. ולכן הוא הבין, אדם הראשון, זה אבוד, זהו זה, זו עבירה שבין אדם לחברו. איך הוא יכול לבוא לבקש מחילה מכל אותם מאות מיליארדים של בני אדם שיובלדו? אין אפשרות, ולכן הוא התייאש מהתשובה. אבל ההפתעה שלו הייתה עם הסיפור הרציחה של הבל. היה מאוד סקרן לדעת. קין הלך ועשה תשובה, חזר בתשובה. שואל אותו, מה נעשה עם הדין שלך? ענה לו קין, עשיתי תשובה והתפשרתי. לא אומר קין, עשיתי תשובה ומחלו לי, אלא התפשרתי, פשרה. מה זה הפשרה? לפחות חצי שבינו לברן הקדוש ברוך הוא, לפחות את זה הקדוש ברוך הוא מחל. זה הביטוי התפשרתי, כך מפרש המגן מדובנה. יש עוד ראייה ממדרש אחר, ולכן יש חלק מהאחרונים שחלקו בזה על דברי מהרש גרמיזה. בכל מקום אנחנו רואים עד כמה הדבר הזה חמור, שאפילו על החצי שבינו לבין בורא עולם יש ספק אם נמחל. על החצי שבינו לבין חברו אין שום אהבה אמנה שימחל לו. ולכן מסתפר הבן איש חי, הוא אומר, לפני שאנחנו מתחילים את התפילה של יום הקדוש, יום הכיפורים, לפני קל מדרה, החזן מהרם אומר, רבותיי, תמחלו זה לזה. וכל העם עונים במקנה, מחלנו, אולי מישהו פגע בחברו, אולי היה איזה משהו. פעמים זה נשכח מאיתנו, כך אדם אומר בפירוש בפה, מחלנו, זה הדבר הטוב ביותר, ואז אנחנו נהיה משולים יותר במלאכי השרת, שכולם אוהבים זה את זה, כולם אהובים, כולם ברורים, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. אבל כשאדם יודע בצורה מדעית שיש לו איזה עבוד, הוא לא יכול לסמוך על זה שהחזן יגיד, תמחלו זה לזה. אני מתפלל בבית הכנסת של העיראקים, של הבבלים, ושם הרב העיראקי אומר, תמחלו זה לזה, וכולם אומרים, מחלנו זה. לא יכול להסתמך על הדבר הזה. אם הוא יודע שיש בעיה מסוימת, שילך ויתקן. גדול. אני אביא דוגמאות שלפעמים אנשים טועים, נכשלים בהן ולא שמים לב. אדם, יש לו רכב, צריך פעם בשבוע או פעם בחודש לפחות ללכת ולרחוץ את האוטו. במוסך לא לוחצים בחינם, עולה כסף. אבל, האדם הזה, במקום לשלם, יש לו צינור מכבי אש בכניסה לבניין. הוא מכניס את הרכב לחנייה טוב ושוטף את האוטו בצינור מכבי אש. מה? המים האלה, זה לא בחינם. יש מדינות בעולם שהמים בחינם, לא משלמים. כאן בירושלים עיר הקודש עדיין לא זכינו לזה. על כל קוב אתה משלם כך וכך, האדם הזה משתמש במים. המים הם שלך? לא. זה לא דרך המונה שלו, זה לא מהשעון מים שלו, אלא זה מה שנקרא צריכה כללית של כל הדיירים ביחד. חוץ ממה שאני צורך כך וכך קוב, אתה רואה, מחייבים אותך עוד 20 שקל צריכה כללית. מה זה צריכה כללית? אין לי גינה. מה זה? זה האוטו של פלוני, וכן הלאה. אם לכולם יש רכב, יש עשרה שכנים, עשרה רכבים, וכולם שוטפים את הרכב בצינור מכבי אש, זה בסדר, אין בעיה. איך אומרים בעברית קלה? פיט פיט, זה בסדר. אבל לא כולם זכו ויש להם רכב. חלק מהדיירים הם אנשים עניים, אז לא רק שאין לו אוטו, הוא צריך לשלם על המים ששוטפים בהם את האוטו של השכן. זה גזל גמור. אז איך הוא יכול לתקן? עכשיו הוא שומע, עכשיו הוא רוצה לחזור בתשובה. פתרון קל מאוד, שיחשבן, יעשה חשבון, כל פעם שהוא שוטף את האוטו, כמה זה היה? 20 ליטר? פחות? יותר? ילך כפול, 50 פעם בשנה הוא עשה את זה, כמה שנים טובות הוא שוטף את האוטו, ילך ויכניס את הכסף הזה לוועד הבית. ייגש לוועד הבית, יאמר לו, יש כאן 2,000 שקל, זה חוב שאני חייב לכל השכנים ביחד, אני השתמשתי במים של השכנים, נשים את הכסף הזה בקופת ועד הבית ויודיע לאנשים, נגיד להם, אני שילמתי, תמחלו לי. כולם ישמחו לשמוע שהוא שילם לקופה, עכשיו הם לא יצטרכו לשלם, עכשיו כמה חודשים יש הרבה כסף בקופה ואי-אפשר לעשות סיד וצבע בלי לחייב אותם המון. בסדר, אז האדם הזה תיקן, שילם. אבל אם האדם הזה ממשיך בדרכו, הוא אומר, ישבנו, בגדנו, הוא מכה על החזה שלו, גזלנו, גנבנו, ממשיך לגנוב. אחרי הכיפור עוד פעם הוא בא ושוטף, אז בוודאי שעל העוון הזה אין תיקון ביום הכיפורים, וכל מה שהוא אומר זה הכל מן השפה ולחוץ, ואין לו תקנה לא בידי שמיים וקל וחומר לא בידי אדם. אורן, אם הוא לוקח את זה אחד, הוא לוקח רק את חלקו, זה יהיה מותר? גם לא. מה פירוש את חלקו? גם לא. מה פירוש את חלקו? לקחת דלי אחד, הדלי האחד הזה שייך לכולם. אין אפשרות שתיקח דלי אחד, אלא אם כן אתה מביא אותו מהבית. מה שעובר דרך המונה שלך מגיע לבית, משם תיקח את הדלי ותוריד אותו כדי לשטוף. אבל כשאתה לוקח והצינור מכבש, אין אפשרות שתיקח את החלק שלך. כל טיפה שאתה מוציא היא למעשה שייכת לכולם, וכן כל כיוצא בזה. יש אנשים שאין להם את הבעיה, את המחלה הזו, אבל הוא אוהב מאוד את הטבע, הוא השתולט על הגינה ועושה מה שרוצה, שותל, זורע, הכול. ואם עץ הענבים נתן פריו, אז הוא לוקח את כל הענבים. זה שלך? היה הקרקע שייכת לכולם. המים שאתה משקה בהם את הגינה שייכים לכולם. אז איך אתה אוכל את הענבים האלה לבד? לפחות תזמין את כל השכנים לחפלה, תגיד להם, במוצאי כיפור יש חפלה אצלי בבית, ותגיש להם שיאכלו מהענבים האלה, תפריש תרומות ומעשרות כדת וכדין. שוב, לפעמים האנשים לא שמים לב. לא תמיד זה בא מחמת רשעות, הרבה פעמים זה בא מחמת טיפשות, חוסר תשומת לב. ולכן צריך להעיר לאותו האדם, תוכיח תוכיח את עמיתיך, להעיר לו שיש כאן עוון גזל בידו. גם כשאף אחד לא קוטף מהפירות? גם כשאף אחד לא קוטף מהפירות, אבל יש גנן מקצועי שמשלמים לו. אותו הגנן מקצועי צריך להניח את קערת הפירות בכניסה לחדר המדרגות, לשים פתק, זה שייך לכולם. כן. יש בעיה של הונאה, אבל יש מוצר של פלוסר קבוע, ואתה גם בבוגר ופתאום נהיה חצי מגיע. מה עדיין קודם נמצא לך את ההגמות? כן. גם בזה יש בעיה. כן. ולכן בכל דבר כזה אדם ישאל שאלת רב. בדברים כאלה, בענמקונת, ירקן וכיוצא בזה, כשיש לו שאלות, ספקות, הכל כתוב בגמרא בשולחן ערוך, מרן כתב לנו מסימן רכו' והלאה, חושב משפט, את ההלכות ואת הדינים של הונאה. מתי יש, מתי אין וכו'. יש דברים שאין להם מחיר קבוע. אתה יכול למכור אותם לפי ריאות עיניך, כגון אדם שהמקצוע שלו תכשיטן מוכר יהלומים, אז היהלום, השווי שלו נמדד לפי היופי שלו. יש יהלום שהוא יפה מאוד, כמה המחיר, לא תמיד יש לו מחיר קבוע. משרד המסחר והתעשייה לא הוציא מחירון על יהלום שאין בו שום צורה, אין בו שום יופי, אתה שוקל אותו לפי המשקל. כמה קראת, זה המחיר, משתמשים בו בעיקר לתעשייה. אבל כשהיהלום הוא יפה לדברים שאין להם מחיר, תמונה יפה, גם כן אין לה מחיר. יש אנשים שמשתגעים על התמונה הזו, מוכנים לשלם עליה עשרת אלפים דולר. אני לא הייתי משלם על זה גם עשרת אלפים אגורות. בעיניי זה לא כלום. אבל יש אנשים, דברים כאלה אין להם הגדרה ברורה, שם זה יותר גמיש. אבל יש דברים, יש להם מחיר קבוע, ואפילו להוסיף אגורה אחת, חצי שיעור, אסור מן התורה. לא רק פרוטה, אלא אפילו אגורה שהיא פחות מפרוטה, גם זה אסור. ולכן, כשיש לאדם ספקות, וכל הדברים האלה, ייגש וישאל שאלת חכם, היה כך, זה כך, האם אני רשאי למכור במחיר הזה או במחיר השני? כדאי שישאל, יעשה שאלת חכם. ואם הוא רואה שהוא לא מסתדר, אז סימן שזה המקצוע הזה לא מתאים לו. חלק מהחברים מכירים את חברנו דוד צבי. הוא זמר טוב. הוא פעם ניסה את מזלו, הוא פתח מכולת ולא הלך לו. הוא סגר אחרי חודש. למה? היו שואלים אותו, תגיד לי, הגבינה הזו מאיים? הוא אומר, לא, זה מאתמול. והשני, אמר, זה משלשום. אחרי חודש אשתיהם אמרה לו, תשמע, זה לא בשבילך, אתה תפשוט רגל, סגר את המכולת וזו. הוא היה אדם ישר, היה אומר את האמת, ולא תמיד זה מסתדר במכולת, זה לא הולך, הוא יפשוט רגל. טוב, אני מסכים שלפעמים יש בעיה, ואדם שהוא לא חכם, לא למד את ההלכות, יכול או להיכשל או לפשוט רגל. החפץ חיים לא רצה ליהנות מכיתה של תורה, והיה לו חנות מכולת. הרבנית הייתה יושבת בחנות, הייתה מנהלת את החנות מכולת, והרב היה נותן לה את ההנחיות. הוא היה עושה תמיד חשבון נפש, עושה חשבון, אם חלילה אין בידו הונאה, גזל או דברים אחרים. תחנה סופית, המשנה ברורה, הבעל החפץ חיים, סגר את החנות. הוא ראה שאי אפשר להסתדר, כנראה שהוא היה כמו דוד צבי ביושר שלו, ולכן זה לא הלך. טוב, עכשיו אני בוודאי לדון את כל בעלי המכולת, את כל בעלי החנויות. היום המצב שלהם יותר קל. היום הכול ארוז, בא ארוז והמחירון, כתוב על זה הרבה, הרבה פעמים זה יותר קל. אבל עקרונית אדם צריך לדעת שיש דין ויש דיין, יש הלכות בדברים האלה, וחשוב שכל אדם ילמד וישנן חושן משפט מסימן ר' כו' והלאה, ידע היטב את הלכות הונאה, כדי שחלילה וחס לא ייכשל ביסורי דאורייתא. ואם היה, עכשיו הוא למד וראה שבאמת הוא נכשל בדבר זה וזה, לא מאוחר ילך, יחזיר את הממון, יפצה את אותו האדם, ישלם לו את מה שמגיע כדי שגם ביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא ימחל לו על אותו העבור. מרן אומר, אם אינו מתפייס בראשונה, אם הוא הלך לבקש מחילה, ואותו אדם אמר לו, לא, אין לך מחילה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כך הוא עונה לו. יחזור וילך פעם שנייה, שלישית, אם גם בפעם השלישית הוא עונה לו כך. ממילא הוא לא חייב יותר בדבר הזה. אבל ברגע שהוא רואה בפעם הראשונה שהוא לא רוצה למחות לו, ילך עם משלחת, ילך עם חברים שאולי עשה למענם אם לא למעני. ייקח איתו קבוצה של אנשים מהחברים שישפיעו עליו, שיסלח לו. הגאון אבי יוסף חיים ברב פעלים אומר לאו דווקא קבוצה של אנשים. הוא הדין, נשים, אין הבדל בדבר הזה בין איש לבין אישה. כגון, לפעמים הוא יודע שהחבר הזה שפגעתי בו אוהב מאוד מאוד מאוד את האימא שלו. איך אומרים בעברית? הולך עליה כפרה. במקום לשבור את הראש, להביא הרבה אנשים, הוא הולך לאימא, תראי, כך וכך היה, תעשי טובה, אני רוצה להתפייס, רוצה להשלים עם הבן שלך, כך וכך העניין. והיא מבטיחה לו, אל תדאג, יהיה בסדר. נראה מה הטלפון הבן שלה, מה שהיא גוזרת, תגזר אומר ויקום לה. זהו, עם האימא אין ויכוחים. בסדר. במציאות הוא יישר את הקו, הצליח לפייס את חברו. מה אכפת לך שהוא יישר את הקו, שהצליח לפייס את החבר, לא על ידי גבר אלא על ידי האימא, שהיא שם? מה אכפת לך? את המטרה, אנחנו רוצים, כן, ברוך השם, היא הצליחה במשימה, הצליחה לפייס, לעשות ביניהם את הסולחה, עשתה ביניהם את השלום, אז אין הבדל בזה, בדברים האלה, בין איש לבין אישה, אבל שיעשה את הדברים האלה, ויפה שעה אחת קודם, שלא יגיע יום הכיפורים, ועדיין המשקע הזה ביניהם משקע מר, לך תדע לאן זה יוביל, ואם אותו החבר לא רצה, כמו שאמרנו, שלושה פעמים ניסה, אם המשלחת הלך ולא שמע ולא רצה להתפייס, יותר מזה, אינו זקוק לו. הגמרא מספרת על רב, שם היה מעשה שהוא פגע בו, שלא נכנס לבית המדרש, הלך לבקש ממנו מחילה, והוא לא מחל לו. לא מחל לו, בסוף לא היה לו נעים, מה הייתה לו האפשרות להישאר שם? קם והלך, נסע לבבל. הגמרא שואלת, הרי אנחנו יודעים שכל אדם צריך למחול, לא יהיה המוחל אכזרי, נושא עוון ועובר על פשע, למי נושא עוון פשע? אם כן, למה רבי חנינן לא מחל לו? הגמרא מספרת שהוא ראה חלום, ולכן על-פי החלום לא מחל לו. מה זה לא מחל? בלב הוא כן מחל, כלפי חוץ, בפה הוא לא רצה למחול. החלום היה, הוא ראה שתולים את רב. הפתרון של החלום, כמו האדם שתולים אותו הוא גבוה, כך גם רב יהיה ראש ישיבה. בזמנם היו כולם יושבים על הקרקע, יושבים על המחצלת. רק ראש הישיבה יושב על כמה קרים גבוה מכולם. אם כן, אם רב צריך להיות ראש הישיבה, פירוש הדבר שהוא רבי חנינא צריך ללכת לעולמו, צריך להסתלק. הוא לא רצה. מה הוא עשה? בלב הוא מחל לו, אבל כלפי חוץ הוא לא מחל. ואז לרב לא הייתה ברירה, הוא נאלץ לעזוב את המקום. הלך לבבל ושם התקיים החלום, שם נעשה רב, ראש הישיבה. אז גם רב נהיה ראש ישיבה וגם רבי חנינא המשיך להיות כאן ראש הישיבה. זה הסיפור של הגמרא. והגמרא, כששואלת, הגמרא עונה רב שנה. מה פירוש רב שנה? האם רב יוצא מן הכלל או רבו יוצא מן הכלל? המהרן אומר לנו, אם הוא רבו ופגע התלמיד ברבו, אפילו שביקש ממנו מחילה שלושה וארבעה פעמים, עדיין לא יצא ידי חובתו, צריך ללכת כמה וכמה פעמים עד שרבו ימחל לו. רק באדם רגיל, אדם פשוט, מספיק שלושה פעמים. אבל לגבי רבו זה מה שהגמרא מתרצת, רב שנה, זאת אומרת רבו שנה, זה הפירוש, מה שכתבו לנו חלק מהפוסקים וזה מה שמרן נוקט לנו להלכה. ולכן אם האדם מזהה לו איזה דין ודברים עם רבו, יכול להיות שהוא צודק, יכול להיות שהוא לא צודק, נשאל שאלת חכם, ואם החכם אומר לו אתה לא צודק, לך תבקש מחילה, אלך לרבו מיד ויבקש. אם רבו מחל לו, איננה טוב, אבל אם לא, כמו שאמרנו, הוא לא יכול לומר אחרי שלושה פעמים, זהו זה, יצאתי ידי חובה, אלא חייב ללכת עוד ועוד עד שרבו ימחלו. אמנם אמרנו שאסור לאדם להיות אכזרי, אלא האדם צריך להיות ותרן, כמו שאמרנו, נושא עוון עימי שעובר על פשע, אבל לפעמים יש מקרה יוצא מן הכלל, כמו הדוגמה המעשה של הגמרא עם אותו החלום, או לפעמים אותו התלמיד הוא נודניק. משגע את הרב כל חמש דקות, שתי שאלות וחצי וכן הלאה. מפריע לשאלה, והרב הקפיד עליו. אם הרב יגיד לו, סלחתי, אחרי דקה הוא ישחיל עוד שלושה שאלות, וכן הלאה, ואין לדבר סוף. לפעמים יש תלמיד משונה, ולכן הרב מוכרח זרוק מראה בתלמידים, כלפי חוץ הרב צריך להיראות כאילו עדיין הוא מקפיד עליו ולכן כלפי חוץ. מותר לו, לרב, לנהוג בדרך האמורה, לפעמים אין ברירה. אבל אם התלמיד הזה תלמיד חכם ונבון, אין צורך להעניש אותו בעונש כזה, איך שהוא בא לבקש את המחילה, מיד יוותר ויסלח לו. כמו שאנחנו מוותרים, כך גם בשמיים ימחלו לנו מידה כנגד מידה. הגמרא שם מספרת על רפפא ורבונה ברדה רבי יהושע. היה חולה אנוש, הלך לבקר אותו, ראה שהמצב כבר רגל וחצי שם. אמר להם שיזמינו לחברה קדישה, אבל נעשה לו נס, וברוך השם, מתאושש. אחרי אותו הסיפור היה נזהר לא לפגוש אותו. היה מרגיש לא נעים, לא נוח. במקום להגיד להם, תתפללו, תגידו תהילים, במקום זה אמר מילה כזאת, מרגיש מאוד לא נעים. ואחד הימים נתקל בו, ואז הוא אומר לו, למה אתה בורח ממני? מה שאמרת זה היה נכון. כבר היה רגל וחצי שם בעולם האמת, האמת הוא שהוא כבר היה אחרי. אבל בשמיים, כשעשו את המאזן שלו, ראו שהוא לא מעמיד על מידותיו, מוותר, מוחל, גם השמיים מחלו לו והוסיפו לו עוד חיים. זה המעשה שהגמרא ממחישה לנו, סגולה לאריכות ימים. אוהביו כצד השמש וגבורתו, אותם האנשים הנעלבים ואינם עולבים, למרות שאותו האדם חטא להם, עשה מה שעשה, וכעת אותו האדם בא לבקש מחילה, כדאי שימחל לו, ואז הוא עושה טובה לא רק לשני, לחבר, אלא גם לעצמו. הגאון חידה בספרו מדבר קדימות. הוא חוזר על זה גם במקומות אחרים בספריו, מספר סיפור בשם אור החיים הקדוש. הגאון חידה היה לו זיכרון עצום, והוא לא רגיל לחזור בספרים שלו כמה פעמים אותה הלכה, אותו סיפור. הוא זוכר מה שהוא כתב במקומות אחרים, אבל כאן, לחשיבות העניין, לכן הרב חזר על זה פעמיים ושלוש. שם הוא מספר שהיה איזה גבאי טיפש שהיה שולב ליד רמה בבית הכנסת, ולצורך הימים הנוראים צבעו את השולחנות. אנחנו, יש לנו כאן פורמייקה, מספיק לקחת סמרטוט לאח לנגב. אבל אז לא היה הדבר הזה. אחד מהרבנים נכנס ללמוד, הוציא ספר מהארון. הספר הזה היה ישן מאוד, מלא אבק. שם אותו על השולחן, והשולחן התאבק. נכנס אחרי כמה דקות הגבאי, רואה אותו, התחיל לצעוק עליו צעקות. אבל לא ראית שעשינו צבע? לא ראית שצבענו את השולחן? איך אתה מאבק לנו את השולחן? התחיל לצעוק עליו צעקות, בייש אותו, ביזה אותו. הוא אומר, החכם לא עונה לו כלום, סליחה, לא ידעתי, והחזיר את הספר למקומו. אחרי שהגבאי יצא, אומר לו החכם השני, אומר לו אל תקפיד עליו, זה האדם הזה מסכן, חסר דעת. הוא עבר לפני כמה ימים, אירוע מוחי, איוב לא בדעת לדבר. אז הוא ענה לו מיד, אמר לו, מחלתי לו. הוא אומר לו, איך אפשר? אתה מלאך או אתה בשר ודם? איך ייתכן שמחלת לו מיד, ברגע הזה עדיין, איך אומרים, הלב סוער אחרי שביזה אותך כך? אז הוא אמר לו, כנשר יעיר, כנועל גוזליו ירחף. השכינה פרוסה מעל עמו ישראל כמו שהנשר פורס את כנפיו. כשיש עוונות זה מכביד על כנפי השכינה כמו שזה מכביד על כנפי הנשר. לכן אני אינטרסנטית. אם לא הייתי מוחל זה היה מכביד על כנפי השכינה, וגם מעל הראש שלי הייתה מסתלקת השכינה. לכן אני רוצה למחול לו כדי שגם אני אמשיך להיות תחת כנפי השכינה זה המשל והנמשל שאומרים אותם הגדולים וזה מוסר הזכן לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם האדם הזה צודק. אל תהיה צודק, תהיה חכם ואז בזכות זה כמו שאמרנו בעזרת השם תזכה לאריכות ימים ושלם. תודה רבה.