מבחן היראה: תנאי מינוי שליח ציבור ואיסור בל תשחית באילנות

 - - - לא מוגה! - - -

שתהיה לו יראת שמיים. חזן שאין לו יראת שמיים, חזן כזה לא שווה כלום. אי אפשר למנות אותו גם לא בשעת הדחק. איך אני יכול לדעת אם יש לו יראת שמיים? אין מכשיר רנטגן שיבדוק, תשים על החזה שלו, תדע, אם הוא יראה שמיים או לא. איך אנחנו יכולים לקבוע דבר כזה? שלמה המלך אמר, אדם יראה לעיניים, הקדוש ברוך הוא יראה לעל אביו. תסתכל ותתבונן איך האדם הזה נוהג כל הזמן במצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבין אדם למקום. אם הוא שומר מצוות זהיר בכל המצוות, קלה כבחנירה, אדם כזה בחזקת כשרות יכול להיות חזן. אבל אם אתה רואה אותו קל דעת שמזלזל בחלק מהמצוות, באיזה עבירות הוא לא זהיר בהן? בו נאמר, לא נוכל, אי אפשר למנות אותו חזן גם לא בשעת הדחק. זה הכלל שמנחה אותנו לגבי המינוי של החזנים. הרב, יחד עם הגבאים, כשבאים להחליט מי יהיה הגבאי, צריכים בראש ובראשונה לבדוק את הנושא הזה. לא לדעיה עם אותו האדם הוא מחנן שבת בפרנסייה, פשיטה, ודאי שאי אפשר להרשות, אי אפשר למנות אדם כזה שיהיה חזן גם לא בשעת הדחק, אלא אפילו אם הוא שומר שבת. אבל לא עובר עליו אחד במזוד, מגלח ביתר או מגבר לשם הרע וכיוצא בזה, למרות ששם אתה לא אסר את היין שלו. אם הוא מזג לך כוסית יין, לא נאפשר יין נפשך אם הוא מגלח ביתר. אבל כאן כדי להיות שליח ציבור, שליח שלנו, לייצג אותנו, הוא לא ראוי. הזוהר הקדוש על הפסוק שם לגבי זמן בית המקדש היה הכהן המשיח, אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. הוא היה ממונה מטעם עם ישראל להקריב לנו את הקורבנות. על הפסוק הזה הזוהר אומר. היום, בעוונותינו, אין לנו בית המקדש. במקום מזה, למשלמי הפרים ספתנו. אם כך, אותו החזן הוא דומה לאותו הכהן המשיח, אז הוא צריך להיות קרוב לאותה המדרגה של אותו הכהן, צריך להיות מושלם מבחינה רוחנית. אם האדם הזה לא מושלם מבחינה רוחנית, אם האדם הזה צולע לירכו מבחינה רוחנית, אתה רואה שהוא מזלזל בחלק מהמצוות? פסול להיות חזן. כמו שאמרנו, לא רק אם הוא מחלל שבת אלא אפילו עובר עליו. הדבר דומה לאדם שפסול לעדות. כדי לפסול אדם לעדות אתה פוסל אותו אפילו כשהוא עושה רק לאו אחד. יש לאדם איזה מכולת והוא רגיל לעגל את המחירים. נוסיף, גנב, עובר רק עליו. הוא שומר שבת, הוא לא הולך ביום שבת לכדורגל. אבל עצם העובדה שהוא גנב עובר עליו, פסול לעדות. אתה רואה גם פה. גם אדם כזה שהוא גנב, גם אדם כזה פסול להיות שליח ציבור. הוא האדם שמדבר לשון הרע. אתה מוכיח אותו, אתה אומר לאדוני, מה שאתה אומר כעת, כתוב בספר שמירת הלשון, תוהה בעל המשנה ברורה אומר, יש כאן איסור דה רייטא, לא תישא השם מעשב, לא תלך רכיד בעמך. אתה מתחיל לומר לו תדברו. הוא אומר לך, עזוב, שטויות, לך הוא מזלזל וממשיך לדבר. יש פה כמו דלדוע, מדבר, פותח את הפה שלו ולא יודע מתי לגמור. וכרגע הוא אמר, כיוון שאותו אדם מזלזל בדבר הזה, פוסלים את האדם הזה, אי אפשר למנות אותו חזן, שליח ציבור, וכן כל כיוצא בזה אדם שהוא מזלזל במיצור, אין על מה לדבר, אי אפשר למנות אותו חזן, וזה דבר שפוסל בכל ימות השנה. אל תחשוב שאנחנו מדברים רק על ראש השנה וכיפור. אם כעת הוא ירצה להיות חזן בתפילת שחרית או במנחה, לא ניתן לו בשום אופן לא שחרית ולא מנחה, הוא לא יכול להיות חזן. אפילו אם הוא אומר, טוב, אני לא אהיה חזן בדרך קבע, אני אהיה חזן עליו. אין, לא קבע ולא עריי. בשום אופן לא, כיוון שאדם איזה רשע עובר עליו דה רייטא, ולכן כמו שפסלו בעדות, כך גם פוסלים אותו. לא יכול להיות חזן בשום אופן. יש מנהג משונה אצל אחינו האשכנזים, והיה טוב שאנחנו לא נאמץ את המנהג הזה. אצלם, כשאדם יש לו אזכרה, הם קוראים לזה, יש לי חיוב. אז כל אחד בא להשתית בלח, בוא נהיה חזן. הרבה פעמים האנשים האלה לא יודעת אם. לא פעם קורה, תשאל את האנשים, מתי האדם הזה מגיע? אומרים לך, הוא מגיע פעמיים בשנה. יום כיפור ויום הירוצאי. איפה הוא הולך בשבתות? הוא הולך בכדורגל, הולך לים, הולך לכל מיני מקומות. איך אדם כזה יהיה חזן? מה זה? מותר, מותר. כשהוא אומר ארבע ארבעים ותשע, הכוונה היא ארבע וחצי. אלוהי, כדי למשוך את העין, לכן הם כותבים את המחירון בצורה הזו. אבל כל מי שבא לקנות יודע שהמחיר הוא ארבע וחצי. על כגון זה, אין מה לדבר, זה לא נקרא בגדר הונאה. על זה אנחנו יכולים לסלוח לו. אבל יש כאלה שמעגלים את המחיר. הוא מכיר את הקריונטים שלו, הוא יודע, יש אנשים שלא סופרים את העודף. הוא בא בבוקר וממהר, הוא נותן לו את העודף, מה שיש, שם בכיס והולך. אז הוא במקום לתת לו עודף, הוא נתן לו 200 שקל שטר גדול, במקום לתת לו את מה שמגיע, אז הוא מוריד 10 או 20 שקלים, כך הוא גנוב מהאנשים. וכן, זה הדרך. אדם כזה, לא משנה אם הוא בעל מכולת או שהוא נהג או דבר אחר, אדם כזה אתה לא יכול לקחת אותו עד, אתה לא יכול לקחת אותו חזן, אדם כזה פסול לגמרי מכל יכול. ולכן גם המנהג המשונה הזה שאצל האשכנזים, שכל אדם שיש לו אזכרה הולך ונהיה חזן. זה לא טוב, זה לא בסדר. הרבה פעמים האנשים האלה לא ראויים, אפילו אם נאמר הם כן ראויים, אנשים צדיקים. לא פעם מתחילים להתקוטט. זה אומר, אני באתי ראשון, והשני אומר, לא פעם הולכים מכות בשביל הדבר הזה. היה פעם שהיינו צריכים לתפוס אותם, לתפוס את כל אחד כדי שלא ירביץ. זה כבוד בית הכנסת? אלה חזנים? ודאי שלא. אצלנו אף פעם לא היה המנהג הזה. אצלנו יש לנו חזן קבוע. אדם יש לו אזכרה, בבקשה, שיעמוד להגיד קדיש. מה פתאום שיתפלל? ככה היה כל השנים. בדור האחרון, גם אצל הספרדים התחילו הדברים האלה, והדבר הזה גורם בלבול. הרבה פעמים יש בעיה, ולכן היה טוב שלכל בית כנסת יהיה תקנון, כל בית כנסת יגידו, יש לנו חזן קבוע. ואם בא איזה אדם ביום שבת, או בראש שנה, או בזמן אחר, יש לי חיוב. תגידו לו, פה אין חיוב. פה יש תקנון, רק החזנים הקבועים. אם הוא מתעקש, בבקשה, שילך לשטיבלח, ילך לבוסייף, ילך למקומות אחרים. לא ייתן לו בשום אופן, בפרט שאם יודעים, מכירים את הרקע של האדם הזה, יודעים שהאדם הזה אדם מפוקפק. צריך לעמוד בתוקף, ולא לוותר לאותו האדם. לפעמים אתה יכול לעבוד עליו. לפעמים תלך, תגיד לו בלחש, יש לי חיוב, אני צריך להתפלל לעילוי נשמת האימא. אם אתה יכול לעשות לטובה, יש אנשים, יהודים, יש להם לוב זהב. אני אגיד לך מייד, יש לך את זה, בבקשה, בבקשה, הוא ייתן לך, הוא יוותר. אפילו אם אין לך השכרה של האימה, מותר, אין בעיה, כדי מפני דרכי שלום, לפעמים אתה יכול לעבוד עליו, לפעמים אתה יכול להציל את המצב. אבל לא תמיד הדבר אפשרי. ולכן אני קורא למנהג הזה מנהג משונה. טוב שהספרדים לא נהגו בדבר הזה, ועדיף שלא ייכנס המנהג הזה אצלנו, כדי שנוכל להעמיד את ההלכה, לשמור על כל ההלכות החזנים, מה שמרן, מה שהגמרא והפוסקים כתבו לנו, שהכל יהיה להלכה ולמעשה. זה מה שאמור להיות בכל בית כנסת, בין אם זה בית כנסת של תימנים, ספרדים וכיוצא לזה, לכולם צריך לשמור את משמרת הקודש. הרב, יחד עם הגבאים, ישימו לב מאוד לכל הדברים הללו. רב, יש גם דתיים כאלה, נכון, יש גם דתיים. החזן צריך להיות לא רק ירושלים, אלא גם מבטא, יש לו היגוי טוב. יש אנשים שההיגוי שלהם לא טוב. במקום להגיד חטא, הוא אומר חטא. או במקום להגיד שיר אשרים אשר בשלומו, הוא אומר שיר אשרים אשר בשלומו. טוב, הקב' הוא שומע תפינת כל פה, אבל לא יכול להיות אדם כזה חזן. הגמרא אומרת על אנשי חיפה ובית שאן, חיפני וביישני, שלא יכולים להיות חזנים בגלל הבעיה הזו. אז כל הכבוד בו, אין לנו שום טענות עליו. אבל כשאנחנו נעשה אותו, הוא יהיה האיש שייצג אותנו, הוא יהיה השניח ציבור, בוודאי שזה עוד לא טוב, בוודאי שזה לא מן הראוי לנהוג ולעשות כן. איך? לתת לו בערבית ערבית יותר קל. ערבית יש לך פחות בעיה מאשר שחרית ומנחה. ולכן שם אולי אפשר בשעת הדחק, אם יש לך עניין של דרכי שלום, אבל לפעמים אפשר להתפשר. אבל לגבי שחרית ומנחה, אם האדם הזה אין לה הרבה יראת שמיים, צריך להיזהר, או שחסר לו בריגוי, אז צריך להיזהר, לא לתת לו את החזנות, גם לא בשעת הדחק. יש אנשים שלכאורה אדם הזה דתי, יש לו כיפה, הכול, אבל יש לו את המכשיר הטמא בבית. גם זה פוסל את האדם, מונע בעדו שלא יהיה חזן. הקב' ברוך הוא מצווה אותנו, ושיננתן לבניך. יש לנו פיקדון יקר. כל אדם צריך לחנך את בניו ואת בנותיו לתורה, למצוות ולמעשים תומים. איך אפשר? איך האדם יוכל לחנך אותם אם יש לו בבית את המכשיר הזה שיש בו כל מיני מראים בישול? אתה רוצה למלא את חבית היין, ובחבית יש כמה חורים למטה. כמה שתשפוך יין, הכול הולך לאיבוד. כך גם במכשיר הטמא הזה. מה יש שם במכשיר הזה? רק רע כל היום. שוד, רצח, גנבות, עריות, והיום זה לא ערוץ אחד. יש להם את השלט, אפילו הילד לא צריך לקום בשביל לסובב את התחנות. אם השלט, הוא רץ לתחנות אחרות. לפעמים האבא והאימא הולכים לאיזו חתונה, הילדים נמצאים בבית לבד, והשם ירחל. עוד האימאים שכך רואים. אתה רוצה לדעת את המציאות, מה קורה בארץ? עכשיו, בימים האלה מתחילות שנות הלימודים. שנות הלימודים התחילה, 58% מהילדים שנכנסו לכיתה א' נכנסו לבתי הספר שלנו, לדתיים. החילונים ירדו ל-42. 58% דתיים, למה בכנסת אין 58? שם אין 58. כאן היום יש חובשי כיפה, בקושי 30. מה קרה? איפה הולכים כל הדתיים האלה? פשוט מאוד. חלק מההורים יש להם טלוויזיה. לאותם ילדים מתקלקלים. הילד הזה מגיע לגיל 17-18, או לפני הצבא או בתוך הצבא, זורקים את הכיפה, מתקלקלים. מה גרם לו? אותו המכשיר, הטמא, הוא שגרם לו את הדברים האלה. כמה שאתה מנסה להכניס לילד איזה תורה וירת שמים, כמו שאמרתי לגבי אותה החבית, אותה החבית שהיין נשפך מתוכה, כך גם בדבר הזה. ולכן גם אם האדם הזה אומר לך שהוא כאילו כביכול דתי, יש לו כיפה, השאלה מה יש מתחת לכיפה? מתחת לכיפה הכל מעפן. ולכן אל תאמין לו שהאדם הזה ירוש שמים והכול שקר וכזב. ואם הוא היה ירושלים היה מוציא מייד את המכשיר הזה מהבית. היה פעם אדם אחד שדיברתי איתו, הוכחתי אותו, אז הוא אמר לי, מה אני אעשה? אשתי רוצה שלום בית. הייתי קצת תמים, האמנתי לו. אמרתי לו, אשתי, תראי כך וכך הבעיה. נעשה ביכול בית, נשפיע על אשתו. הלכנו אליו, אולי היה בבית באותו רגע, והתחלנו לדבר עם אשתו, דוגלי. אמרתי לה, כך וכך, בעלך אומר וזה. התחילה לבכות בדמעות. מה? אמורי רוצה את המכשיר. אני כל הזמן צועקת, אני רוצה שהוא יוציא את זה. היא בוכה, עוד היא מדברת והנבל נכנס. אמרתי לו, אתה לא מתגרש גם לשקר עלינו? לרנות אותנו? אמרתי לו, הרגע, תוציא את המכשיר, תוריד את זה למחסן. אמרתי לו, מייד. לפעמים האנשים נאחזים בכל מיני תירוצים. שום תירוץ לא יעזור להוציא את הילדים מתרבות רעה. לא יש להם בית ולא חרבן בית. הדרך היחידה היא להוציא את המכשיר הטמא, והלוואי שתהיה לנו סיעתא דשמרה כדי שנוכל לגדל את הילדים מתורה אווירת שמיים. כך שעל הדבר הזה לא נוכל להתפשר, ואם האדם הזה אומר לך כל מיני תירוצים, המסקנה היא לא נוכל בשום אופן לתת לו להיות חזן, מרן כתב. צריך שיהיה ביתו נקי ומעבירות. בכבוד, כבוד הרב, יעלה ויבוא. בשבת קראנו על העניין של איסור בל תשחית את עצה. כי תצור אל אי לימים רבים. לא תשאיר יצא עם דוח ועליו גרזן, כי עמנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה ולעבור מפניך במצור. מסביר רש״י פירוש הכתוב, מה זה כי האדם עץ השדה ולעבור מפניך במצור? משאיר את הספתי החכמים אומר בתמיהה, וכי עץ השדה הוא אדם שאתה שם אותו במצור? כשאתה מנסה לאבד אותו, את האויב? העץ הוא לא אויב. העץ הוא לא אדם, רגילים תמיד לומר האדם עץ השדה, מהפסוק הזה, אבל פשט הכתוב לפירשי זה להפך. וכי העץ השדה הוא אדם שתשים אותו במצור או תאבד אותו? תתאמין ממנו. אל תשחית עץ אין דוח על הגרזן כי אם אינו תאכל ואותו לא תכרות. ממשיכה התורה ואומרת, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וחרית. מה התורה אומרת פה? רק עץ אשר תדע בוודאות גמורה במאת האחוזים שהוא לא עץ מאכל אותו מותר לך להשחית. שאלו כאן על שיטת הרמב״ם, ידוע שיש מחלוקת הרמב״ם בשעה ראשונים, האם ספקא דאורייתא לחומרא זה מהתורה לחומרא או מדרבנן? זאת אומרת שמהתורה רק ודאי איסור אסור, ספק מותר. מי קבע את הכלל ספקא דאורייתא לחומרא? רבנן. אבל מהתורה דווקא ודאי איסור אסור, ספק מותר. כל הראשונים סוברים, לא כל הראשונים, חלק גדול מהראשונים סוברים, ספקא דאורייתא לחומרא זה מהתורה. התורה היא שקבעה שגם מקום ספק תחמיר. אבל הרמב״ם כותב ספקא דאורייתא לחומרא זה מדרבנן. מהתורה במקום ספק הולכים להקל, רק הם שקבעו ספקא דאורייתא לחומרא. אז שאלו על הרמב״ם מהפסוק הזה, מה הפסוק אומר? רק את אשר תדע בוודאות גמורה במאת האחוזים שהוא לא עץ מאכל, אותו תשחית וחברתה. אם אתה מסופק, לא. אז מה אתה רואה מכאן? ספיקא דאורתא לחומרא מהתורה. התורה אומרת שתחמיר מקום ספק. אז קשה קושייה לרמב״ם, איך הוא אמר שספיקא דאורתא לחומרא זה רבנן, קבובו לתורה. הנה פה תורשת תורה מקפידה עד שתדע בוודאות גמורה שהוא לא עץ מאכל, רק אז מותר. אז נראו בזה כמה תירוצים. תירוץ אחד, שכאן מדובר בעץ. נכון שהגמרה דורשת רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא בעילני סרק. אבל ידוע גם כן מה שהגמרה אומרת. אמר רב, דיקלא דטעים קבא אסור למקצצה. דקל שנותן קו פירות אסור לקצוץ אותו. אבל אם הוא לא נותן קו פירות, מותר. אז אם מדובר פה באופן כזה שדקל שהיה נותן פירות והפסיק לתת פירות, אז גם כן התורה אומרת שמותר לך לקצוץ אותו. אם אני מסופק עליו אם הוא נותן פירות או לא נותן פירות, מה צריך לעשות? צריך להחמיר. למה צריך להחמיר? יש פה עוד נקודה. יש פה חזקה. עד היום הוא נתן פירות. זהו. כנשאד היום הוא נתן פירות, אתה בא עכשיו להוציא אותו מחזקתו הקודמת שלו ולקבוע שמכאן ואילך הוא כבר לא נותן פירות. זה צריך ודאות גמורה. זאת אומרת, הוא אומר בספר כלי חמדה, פה יודע הרמב״ם שספקא דאורייתא לחומרא אם יש לו חזקת איסור. זאת אומרת, אם אתה מסופק עם זה עץ מחל או אילן סרק, אז אין הכנע מי, הרמב״ם יודע ספקא דאורייתא לחומרא זה רק מדרבנן, אבל מדאורייתא לכולם. אבל כאן במקרה כזה שהעט הזה בוודאות היה נותן פירות ועכשיו הוא הזקין ולא נותן קו פירות. על זה אמרה התורה רק עת אשר תדע כי לא עץ מאכלו. מה הכוונה? שהוא הפסיק לתת פרי. פה אתה חייב שתהיה לך ודאות גמורה, כי אם יש לך ספק מה אתה אומר, העמד דבר על חזקתו. עד היום הוא היה נותן פרי, אז הוא גם עכשיו בחזקת שעותן פרי. פה יודע הרמב״ם שכאשר לדבר יש חזקת איסור, הספקא דאורייתא לחומרא אם החזקה מסייעת להחמיר. מתי הרמב״ם אמר ספקא דאורייתא מן התורה לכולא? כשאין לי חזקת איסור. אבל כשיש חזקת איסור, ודאי יש לכם לחומרא. אז לפי זה מובן למה התורה הדגישה ואמרה רק עץ אשר תדע בוודאות גמורה כי לא עץ מאכלו. הקליח עמדה מביא עוד תירוץ. הוא אומר כך, יש לנו הלכה במסכת עורלה הנוטע לסייג ולקורות, אין בו משום עורלה. מי שהתה אילנות לא בשביל הפירות, אלא בשביל לעשות קורות מן העצים, או בנה גדר סביב השדה שלו באילנות פר, כמו שבונים עצי סברוס וכדומה. אז זה לא משנה אם סברוס זה דבר אחר. כל עץ, אפילו עץ פרי, שכל מטרתו הייתה לשמש כגדר סביב השדה, אין בו דין עורלה. זאת אומרת, בתוך שלוש שנים של שנות עורלה גם כי מותר לאכול את הפר. אז לפי זה הוא מסביר כך, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. זאת אומרת, אתה בא לאילן כזה, שאתה רואה אותו עומד סביב השדה ואתה מסופק. האם בעל השדה נטע את זה כדי לשמש כגדר או כדי לאכול? כאן, כיוון שזה בעצם אילן מאכל, רק אם תדע בוודאות גמורה שהבעל השדה נטע את זה בשביל גדר אז יהיה מותר לך לאכול מן הפירות. כמו שאנחנו אומרים שאין איסור עורלה בעץ שאינו מיועד למאכל, אותו דבר גם כן, אין איסור של בל תשחית אלא אך ורק בעץ שמיועד למאכל. כך הוא חידש. ממילא בעץ שנסע לגדר יהיה מותר להשחית אותו. אז גם כאן, כיוון שהוא בעצמו, לא כמו שתייעצת בתיעוץ הקודם, שהוא מוחזק, שנותן פרי, אתה רואה במו עיניך שהוא נותן פרי, ובוודאי בחזקת איסור מצד המצב שלו. רק אם תדע בוודאות גמורה במאת האחוזים שבעל השדה נטע את העילנות האלה, סתימים לשדה, כדי לשמר את השדה ולא בשביל מאכל, אז אותו תשחית וחראת. שכנירה בספק, באותה המקומות הרמב״ם ייבא שפט וממזר כבר על העילנות האלה. באותה המקומות שהתורה נכנסת לבוא. אתה צודק שיש את השאלה הזו בדיוק לגבי ממזר גם כן. כתוב בתורה, לא יבוא ממזר בגלל השם. המקור לרמב״ם זה מכאן. ממזר ודאי יהיה דלא יבוא, הממזר ספק יבוא. התורה כתבה את זה כדי ללמד על כל התורה כולה. אז אתה רואה שאם כתוב את זה בתורה זה נועד כדי ללמד, ופה אתה רואה שהתורה אומרת הפוך. יש משתען כמוך, אדרבא, אלה שחלקו על הרמב״ם טענו. מזה שהתורה הוא צריכה לומר, ממזר ודאי, הוד אלא יבוא, הספק יבוא, משהו שבקור התורה כולה ספקא דאורייתא לחומר. אבל השתת הרמב״ם, שהוא לומד מהתורה, כשהתורה כתבה ממזר לבוא בקר השם, אתה מדייק, ממזר ודאי, הוד אלא יבוא, הספק יבוא. ומכאן אתה לומד את כל התורה כולה. אז אם אתה תלוי את מה שכתוב בתורה, אז למה פה התורה כתובה הפוך? התורה של מי מספלת, קרק, אחר כך, אחר כך, אחר כך, שתורה. טוב, זאת התורה אמרה מפורש, שעל חוסר ידיעה מבין קרובה, שנקרא אשם תלוי. התורה אומרה מפורש, ולא ידע, זה אשם, ונשא אבונו, כשהוא לא יודע אם מחר חלב או לא אכל חלב, התורה רוצה לכפר עליו, אולי הוא כן אכל ויש חשש שיבואו עליו איסורים, לכן למה התורה להביא קורבן? אבל אתה יודע שאם יבנ... עוד פעם. אולי שם בגלל שלשונה אם הוא... יש לך שתי צלחת שהיה בה שתי חתיכות, אחת חלב ואחת שומן ואחת אחת מהן, גם כאן, כיוון שהוחזק איסור זה יותר חמור. זה לא ספק אם זה אסור או לא אסור. יש בו ודאי איסור. השאלה היא מה הוא אכל. אם הוא אכל איסור, אז יש חשש שיבואו עליו איסורים. לכן התורה קבעה שיביא ה' תלוי. עד שיוודע לו אם באמת אכל איסור, הוא יביא חטאת. אז למה לא נמתין עד שיביא חטאת כשיוודע לו? זו הגמרא אומרת, כדי להגן עליו מן האיסורים. בינתיים, עד שיוודע לו בוודאות. אז אם עלול יוודע לו בוודאות, נמצא שבאמת חטא. חטא בוודאות, לא חטא בספק. יש תירוץ נוסף, מה ששאלנו של אמהריל דיסקין. אמהריל דיסקין אומר כך, גם הוא הלך קצת בדרכו של מר כלי חמדה. ידוע, ספק עורלה בחוצה לארץ מותר. כך נאמרה ההלכה למושב בסיני. ספק עורלה בחוצה לארץ מותר. אם אתה נכנס לשדה, לכרם, אתה רואה אילנות ואתה לא יודע אם זה עורלה או לא עורלה, ספק עורלה מותר. עכשיו, לפי מה שאמרנו, שבעורלה אין איסור בל תשחית. זאת אומרת, באותן שלוש שנות עורלה, כיוון שהפירות האלה מיועדות ללכת לאבדון, אז אין בהן איסור בל תשחית. יש שחלקו על המערין דיסקין ואמרו, כיוון שזה עתיד כן להיות ראוי לאכילה, יש בל תשחית. אבל כך הוא חידש, שבאותן שלוש שנות עורלה, שהפירות מיועדים ללכת לאיבוד, כן? זה הפתרון היחיד. כיוון שעורלה אסורה גם בהנאה, הפתרון היחיד שלהם זה לאבד אותו מן העולם. ולכן, אין איסור בל תשחית באותן שלוש שנות עורלה. אבל ספק עורלה בחוץ אל הארץ מותר, ממילא. במקום ספק עורלה בחוץ אל שמותר לכל את הפירות, אז יש איסור בל תשחית. לפי זה הוא מסביר יפה את מה שאמרה התורה. זה הלכה בשם ישיני, כמו שאמרנו. אומרת התורה, רק עץ אשר תדע בוודאות גמורה, כי לא עץ מאכל הוא, אז בל תשחית רעת על. על מה נדבר? על חוץ אל הארץ. למה? כי אם יש לך ספק, אסור להשחית. למה? כי ספק עורלה בחוץ אל הארץ מותר באכילה. אם מותר באכילה יש בו בל תשחית. תירוץ לפני המורה. איפה אני חוזר, הוא אמר כך, בחוץ אל הארץ ספק עורלה מותר באכילה. אם מותר באכילה יש בו מסעוד בל תשחית. דבר שהוא אסור באכילה, אין בו בל תשחית. אבל איך שמותר באכילה, יש בו בל תשחית. לכן מסביר המעריד דיסקין, זה שהתורה אמרה, התורה דברי על חוצה לארץ. התורה אומרת, רק עת אשר תדע במאה אחוז, כי לא עץ מאכלו, אותו תשחית וחרת. אבל אם יש לך ספק, ספק עורלן מחוצה לארץ, ספקו מותר באכילה אם כן יש בל תשחית. לכן כאן התורה אמרה דווקא ודאי מותר, אבל ספק אסור, כי ספק עולה בחוצה לארץ, הוא ראוי למאחד ושמובל תשחית. יש עוד תירוץ נוסף, תירוץ מפורסם מאוד, שכולם מכירים אותו, שלמה באמת פה התורה אמרה רק העץ אשר תודה? כיוון שבקציצת אילנות יש גם סכנה. חוץ מהאיסור שבדבר יש גם סכנה, כמו שנביאה הגמרא פה, בבבקם הצדיקא, א' עמוד ב', אמר רבי חנינא לה שכיב שבחת ברי אלא דקץ טענתא בלזימנא. לא מת בנו שבחת, כך קראו לו, אלא בגלל שקצץ טענה קודם מזמנה. והיו חלק מהפוסקים רוצים לומר שאפילו באופן המותר, העובדים מביא ביביע עומר ביורדיה חלק ה' סימן יב', שיש פוסקים שאמרו שבוודאי בנו של רבי כנראה יחסית גדול. כי אתה אומר, הוא בדק בכל מעשיו, לא היה לו אף חטא. החטא היחיד שהיה לו, שהוא קצץ טעינה קודם מזמנה. אז אם היה יחסית גדול ומה עבר על התורה, על יסרוד דאורייתא וקצץ טעינה קודם מזמנה, אלא ודאי שהוא קצץ אותה באופנים המותרים. מה הם האופנים המותרים? כמו שהגמרא אומרת, אם היען עולה בדמים, מותר. זאת אומרת, אם השתמש בה עצים, יהיה לו רווח גדול יותר מאשר אם להשתמש בפירות. אם היען עולה בדמים, מותר לקצוץ. אז בוודאי שהוא קצץ באופן המותר. אף על פי כן, מת קודם זמנו. זה רצו כמה פוסקים לומר. אבל ההוראה כותב שמה שאם הראשונים כתבו לנו את ההלכה הזו, הרמב״ם וכולם, שאם קצצת אילן כדת וכדין כמו באופן הזה, כגון שהם עולה בדמים, מותר, והרמב״ם לא כתב שיש סכנה בדבר, בוודאי שאין מה לחשוש. אם זה מותר, אין שום סכנה. על כל פנים, בעצם הדין הזה של קציצת אילנות, יש סכנה. מה הסכנה? שאפשר למות קודם הזמן, ברמינן. זו הסכנה שבדבר, כן? אז כיוון שסכנה בדבר, לכן מובן. רק העץ אשר תדע, סתם איסורי תורה, אומר הרמב״ם, ספקא דאורייתא לחומרא זה רק מהתורה, רק מדרבנן, אבל מהתורה לכולן. אבל כאן, בחטא כזה, שיש בו גם חשש סכנה, לכן צריך שבוודאי לא יהיה איסור בדבר. כמו שאמרנו, ספק דאורייתא במקרה כזה יהיה לחומרא גם מהתורה, בגלל שיש סכנה שבדבר. שם הרב עובדיה כתב בתשובה שבגלל שיש פוסקים שאומרים שיש סכנה בדבר, אפילו במקום שהוא נהג כדת וכדין, כמוגון אם היה מעולה בדמים ומזה למדו שער ראשונים שאם הוא רוצה להגבול את הבית שלו, יש לו הרווחה מזה, מותר גם כן לקצוץ. אז באופנים המותרים מותר לקצוץ. אבל על כל פנים, כיוון שיש פוסקים שאמרו, בסדר שאלת יאבץ או בבית יעקב, אמרו שיש בזה סכנה, לכן העצה שהוא מביא שם לסכור גוי. לסכור גוי שהוא יעשה את זה ביותר בטוח ויותר ברור. אפילו שמעיקר הדין הוא מתיר, אם הרמב״ם כותב מותר אז אין שום בעיה. אומנם הוא הביא שם שיש פוסקים שאמרו שגם לסכור גוי זה לא יעזור, למה? בעל מחנה אפרים חידש שיד פועל כיד בעל הבית. הוא דיבר... עניין מעכה. אם יהודי שכר פועל גוי שיעשה לו מעכה, הוא רוצה לברך את הברכה. יכול או לא יכול, אז חידש במחנה אפרים יד פועל כיד בעל הבית, וכיוון שיד כיד בעל בית אז לכן יכול הוא לברך את הברכה. לפי זה טענו גם כאן מה הפתרון שאתה שוכר פועל. אם יד פועל כיד בעל הבית, אפילו שאין שליחות לגוי, למה הוא צריך, המחנה אפרים, להגיע לחידוש הזה? כיוון שאין שליחות לגוי. מה שליחות לעבירה? לא, לא, עוד פעם, אנחנו אמרנו... נכון, אבל פה לא מדובר על עבד. עבד כנעני, אתה צודק. יד עבד כיד רבו, אבל פה אין עבד כנעני. לנו אין עבדים כנעניים. אז אני רוצה לקחת אדם שיקצוץ את העילה, אז אני אסחר אותו בכסף. אז הוא חידש. להגיד למנות שליח, גוי אני לא יכול. למה אין שליחות לגוי? אז לכן, מה אני אעשה? אני אזכור פה. הוא יכול להפקיר את זה, אחר כך הוא יקצוץ. להפקיר ולקצוץ. אתה שומע? את השאלה שלך בדיוק דנו במשנה, ותמיד כתוב, שהכוהנים, בית המקרח שהיו שומרים, הכוהנים והלוויים. והיה איש הר הבית מסתובב, ומי שהיה רואה אותו נרדם על משמרתו היה מלכה אותו וסובב את בגדו. אז כל הראשונים שאלו, איך מותר לסובב את הבגדים? קיבל תשחית, הראבה תירץ הפקר בית דין הפקר. משמע, כיוון שבית הדין יש להם כוח להפקיר ממונו, הבינו כולם מדברי הראב״ד שבהפקר אין בל תשחית. וכל האחרונים הקשו. מה, בהפקר אין בל תשחית? אני אלך ברחוב ואני רואה עץ של הפקר. מותר להשחית אותו? מה ההיגיון? אתה רואה, מה בל תשחית? ויש לו בעלים, אין לו בעלים, בשביל מה תשחית אותו? אז הבינו כולם שגם בדבר של הפקר יש בל תשחית. הגוייק מסכים, מה ההיא? מה? אני אפקיר ואחר כך הוא ישחית. כן, זה נובן. טוב, זה אתה אומר פתרון, שניהם ביחד. גם יפקיר וגם... גוי יבצע איתו. טוב, אין הכי נאמין. זאת אומרת, יש כאלה שרצו לומר בצורה אחרת, יקנה את זה לגוי. מה שאתה אומר בדיוק. יקנה לגוייק, אתה אומר יפקיר. גם כשהוא תהיה למלחמה, אולי בגלל שזה נטוע אצלו בבית אז אי אפשר להפקיר? לא יודע. יכול להיות שכן, ברגע שהוא מפקיר את זה, אז יכול לכל אחד לבוא, לעקור ולקחת. אין הכי נאמין. אבל הרב עובדיה כותב שם שאין צורך לא למכור לגוי ולא להפקיר. מספיק שהוא שוכר גוי. למה? נכון, זה הדבר הכי טוב לעשות, לבדיקו לאן מה. אבל לא צריך מעיקר הדין למה. כל מה שאמרנו, שיד עבד, סליחה, יד פועל כיד בעל הבית, עד כדי כך שיחשב שנעשה הדבר על ידי היהודי, שיוכל לברך עליו, על המעקה, כמו שדיברנו, זה רק בשכיר יום ששכר אותו ליום שלם לעבוד אצלו, כל העבודות כולן. אבל כשהוא שוכר פועל רק למטרה מסוימת, לקצוץ את האילן, בזה לא נאמר יד עבד כיד בעל הבית. אז לכן, אם אני רק שוכר אותו לעבודה הזאת בפרט, תקצוץ את האילן ותלך, אין בו שום בעיה. אם אני שוכר אותי בשישי, זה חלק מהפגיעה של בית אלא עבוד אלא עבד כיד. אז הוא גם שכור לפרט מסוימת, לא שכיר יום. שכיר יום פירושו ששוכר פועל, אתה היום כמו עבד שלי, עבד ליום. כל עבודה שאני אומר לך היום לעשות, היא בשבילי. עד כדי כך שנאמר ששכיר יום שמצא המציאה אני מבין שייכת לזה ששכר אותו. כל פעולה שאתה עושה, כל איזו טובת המער שבאה מהפעולות שהוא עושה בידיו, כולן לטובתו של זה ששכר אותו. לכן, אם הוא רוצה את המציאה לזכור בעצמו, הוא צריך לומר מהרגע הזה, אני מתפטר מעבודתי כדי שהוא יוכל לקחת את העבודה לעצמו. אחרת המציאה שייכת למי ששכר אותו. אם הוא הגביה כבר גמרנו, כי הוא נשכר לבעל הבית לכל פעולה ופעולה. אבל לפני שיגביה, הוא צריך לומר אני מתפטר כדי שיוכל לקחת את המציאה לעצמו. למה אתה זוכר את המציאה לעצמו? מה? כשסוכרים אישיות לעשות מעקל, האמת של שליח שהוא כבר מוצרק ואיך זה יקרא על שמו, אבל אם שאני אדבר לדבר על זה, אני לא מחפש שהוא יהיה שליח שלי. הפוך. אפילו אם שליחתי. אני רוצה שמישהו אחר יעשה את זה, ולא אני, ושהמעשה שלו לא ייזקף אליי. לכן, אם אני שוכר פועל גוי, אם יעשה לי בחינם עוד יותר טוב, אין שליחות לגוי, אבל אף אחד יעשה לך בחינם. גם אם אתה שוכר אותו, אין בעיה, שייקרא יעד פועל כיד בעל הבית, כי כל מה שאמרנו לפי המחנה אפרם, יעד פועל כיד בעל הבית, רק שכיר יום לכל מלאכה שהיא. אבל אם זה רק דבר מסוים, מותר לזכור אותו, שייצץ את העידן וגמרנו. בברח כדאי. מה זה שליח? יכול להיות שליח בכסף, זה לא סותר. אבל הפוך, אני לא רוצה שליח. זה אפילו לא מציג אותו שליח. הוא שליח שליח, הוא שליח לדבר על ברעב, והדבר אחר כך הוא כן השליח, זה לא שליח. אז אמרתי, כל מה שאני שוכר פועל זה רק באופנים המותרים. אנחנו עושים את זה רק בגלל שיש פוסקים שאומרים שגם באופנים המותרים יש חשש סכנה. זאת אומרת, מותר ויש סכנה. כך פוסקים, אתה אמר, לכן הצלחנו להגיד גוי. אבל הרב עובדיה אומר שמעיקר הדין זה לא נכון לומר את זה. למה? אם הרמב״ם כותב שמותר, הוא יגיד על דבר שהוא בסכנה מותר? ואולי עזבו אותנו שיש סכנה בדבר? כל הראשונים פסקו, אם היה מעולה בדמים זה להרווחה מותר. אז מה, אנחנו נחשוש שזה מותר ויש סכנה? הם רצו להוכיח מהסיפור הזה. לא שכיב שבחה עד ברי עד כץ תאנת בלוזים נהר. ואתה אומר שהוא בדק את מעשיו וראה שלא היה לו שום חטא, כלום. הדבר היחיד שהיה לו רק שהוא קצץ נא קודם זמנה, אז הוא ראה שהוא היה חסיד וצדיק ונהג כל דבר על פי הלכה. אז עליו אפשר לומר שהוא עבר על איסור דאורייתא וקצץ, ועבר איסור תורה של שאלוי המלכות, איך אפשר להבין דבר כזה? אלא ודאי שהוא קצץ באופן המותר. ואף על פי כן, קרה לו מה שקרה לו. ככה הם רוצים להוכיח. אבל כמו שאמרנו, הרב עובדיה טוען, אם הפוסקים כולם, הראשונים, כתבו שמותר, לא יכול להיות שיהיה מותר ויש סכנה בדבר. אז למה הוא פסק להצריך גול? בגלל אותם פוסקים. במקום סכנה זה דבר חמור, אנשים חוששים. מה קורה עם הדף של פירותיו? אותו דבר, הוא יביא גול. ודאי, אין לו רווח עכשיו מהפירות האלה. יש לו רק הפסדים. אז ודאי שבאופן עקרוני הוא מותר, נכון? הוא רוצה להחליף את העצים, שיהיו עצים שנותנים פירות כמו שצריך. אז למה שיהיה אסור? אז גם כן, יביא גול ויהיה מותר. הוא יהיה בשופי. בגמראה במסרד באבר רב קוואב יש שם סיפור כך רבה בר רב חנן, הבו לאן וביקילה. המצרה בפרדסה דרב יוסף. לרב רבא אבחנן היו לו דקלים על המצר של הכרם של רבי יוסף. כתוב פרדסה, אבל אני חושב במובן כזה כרם. אל תציפורי יתוה בדיקרי ונחת בפרדסה. באו ציפורים, היו באים ציפורים שהיו על הדקלים ואחר כך יורדים לקרם. מקלקלים את הגפנים. אמר לזיל קוץ, אמר לו לך תקצוץ את התמרים שלך. אמר לו, והרחיקי לי, התרחקתי, כמו שכתוב במשנה, כמה צריך לדעת להתרחק מחברו. אמר לה, הני מי לאילנות. הריחוק שהתרחקת זה די לאילנות רגילים, אבל לגפנים? בעייננדפל. גפנים זה דבר יקר, צריך להתרחק יותר. אמר לו, והרי במשנה למדנו אחד בגפנים אחד כל אילן, משהו שהדין שלהם שווה. אמר לו, אני מי לאילן לאילן וגפנים לגפנים. אבל אילן לגפנים בן הנפה. מה שאמרה המשנה, אחד אילן ואחד כל גפנים, הכוונה אילן לאילם וגפנים לגפנים בינם שווה, אבל כשאתה בא לנטוע אילן ליד גפנים צריך להתרחק יותר. אמר לה, אנא לקייצנא, אני לא מוכן לקצוץ. למה? דאמר רב, אי בי קריית עין קבע אסור לבקצה. דקש נותן קו פירות אסור לקצוץ אותו. ועוד אמר רבי חנינא, לה שכיב שיחד בריא, ארדקה צטנטה בלוזימנה. רבי חנינא אמר שלא מת בן, הבן שלו ידגש, קצץ צטנה קודם בזמנה. אני לא רוצה לקצוץ. למה הוא לא מבין? למה הוא לא מבין? כן, הוא דבר שהוא בא אחריו. כל פנים, הוא בא אחריו. מי שבא אחריו הוא ארדף. בסדר. אז אתה טוען שהוא היה צריך לקצוץ. נראה, זו השאלה של הרמב״ן. אז אמר לה, אנא, לה קאיצנא, אני לא מוכן. מור, עם מי חלה לי קוץ? אם אתה רוצה, בבקשה, בוא תקצוץ. אז שואל הרמב״ן, מה זאת אומרת אני לא מוכן לקצוץ? אם הוא הגיע למסקנה שהוא טען נגדו שאתה מזיק אותי, ועל פי ההלכה צריך להתרחק יותר, אז כל האיסור של קציצת אילנאות זה בגלל בל תשחית שגורם הפסד. אבל אם הוא גורם נזק לחבר, אומר הרמב״ן, יאבד כל ממונו ולא יזיק חברו בשווה פרוטה. כך לשון הרמב״ן. אז מה זה אני לא קליצנא? מה זה אני לא קוצץ? מה הסיבה שהוא אומר שהוא בל תשחית? אבל בל תשחית של התורה, הכוונה, כשאתה לא מזיק לאחרים. אם אתה מזיק לאחרים, איזה בל תשחית? טוב, מה? בארבע דולף כו. זה רק אשיר? אה? הוא טוען לו, קודם כל הוא שכנע אותו שהוא לא יחיק כדין, נכון? ועכשיו, בגלל הציפורים שבאים לתמרים, הם ישר נוחתים לתוך הכרם שלי. כנראה סביב הכרם היה גדול. כשהם באים לכרם, רואים נגודה, הם נכנסים. אבל כיוון שעולים לדקל, מהדקל ישר נוחתים לתוך הכרם. סיפור משמע זה המזק ישיר. בגלל כלים יועדים לקרם. אז אם כן, מה הכוונה בדברים? אני לא מוכן לקצוץ. אתה רוצה בבקשה. עוד שואל הרמב״ן, אם באמת אסור לקצוץ, אז מה זה אתה רוצה בבקשה? מה זאת אומרת? אם אסור יצעק עליו, אני לא מוכן לקצוץ גם כן. הוכיח תוכיח את עמיתיך. אז מה נפשך? אם מותר לקצוץ ועל פי ההלכה הוא מזיק את חנרו בחייו לקצוץ, אז למה הוא לא קוצץ בעצמו? ואם אסור לקצוץ, אז איך הוא אומר לו, בבקשה, אני מכבה אותך לקצוץ. ממה נפשך זה לא מובן. אומר הרמב״ן כך, רבה הוא שסבר, רב יוסף, הוא שסבר שהפירוש במשנה, ההרחקה שבין אילן לאילן ובין גפן לגפן נאמרה דווקא אילנות לאילנות וגפנים לגפנים. אבל את החידוש הזה שגפנים לאילנות צריכה הרחקה יותר גדולה, אומר רבה, אז אני לא מקבל את החידוש שלך, אני סובר אחיות ממך. אני לא מסכים איתך. אני מבין את המשנה שההרחקה שהתרחקתי היא כדת וכדים, כי המשנה אמרה אחד אילן ואחד גפן, דינם שווה. ואני לא מחלק כמוך דווקא אילן לאילן, גפנים לגפנים, אבל אילנות לגפנים זה להתרחק יותר. אני לא סובר כמוך. אני, השיטה שלי לחלוק עליך. אבל אני לא יכול לומר את דעתי. למה עכשיו אני לא יכול לומר את דעתי? כלל בידינו. כל תלמיד חכם שמורה ובא, שמורה הלכה ומחדש איזה הלכה, אם קודם מעשה אמרה, שומעים לו, אם בשעת מעשה אמרה, אין שומעים לו. אם הייתי אומר את זה בשבוע שעבר בשיעור, והיו שומעים אותי כשאמרתי את ההלכה הזו שאני חולק עליך, אז יכולתי גם היום לומר את זה. אבל עכשיו כשאני אומר, היום אני חולק עליך, אני לא נאמן לומר. למה? בשביל האינטרס שלי, אני פוסק על החורט, אני לא יכול לדבר. אתה מסביר את המשנה כך, בבקשה, לשיטתך מותר. אני חולק עליך, אני לא יכול לומר את דעתי. כיוון שאני לא יכול לומר את דעתי, לכן אני לא מתנגד לך, בבקשה. אתה תקצוץ. אני לא רשאי לקצוץ, כי אני מבין את המשנה שההרחקה, שאמרה המשנה להתרחק בין אילנות לגפנים, זה לא משנה אילנות לאילנות וגפנים לגפנים, ואוהבים גם כן אילנות לגפן. אותו דבר. אז כמה שהרחקתי כדת וכדין, אני לא נקרע מזיק וממילא עשוי לי לקצוץ. לומר לך את דעתי שאני מתנגד לך, אני לא יכול. למה? כי זה ייראה כאילו אני אומר את זה לטובת עצמי. אם הייתי אומר את ההוראה הזו לפני הוויכוח שלי איתך, יכולתי לעמוד כנגדך ולהתנגד. אבל כיוון שפעם ראשונה שאני אומר את ההוראה הזו זה עכשיו, בשעת מעשה אני לא יכול לומר את הוראתי, ולכן אני לא יכול להתנגד לך לקצוץ. אבל מצד שני גם אני לא רשאי לקצוץ. כן. לא נראה לי מה שלפני שעה, אבל אני לא רשאי לקצוץ. בסדר, הוא אמר למשל בתור תובע. כנראה שהוא כבר אמר את זה, הוא סובר את זה, הוא לא ראה את זה מה שהוא אומר. אבל כנראה רבה לא אמר את זה לעכשיו פעם ראשונה. ורבי יוסף אמר את זה קודם בבית המדרש. ברוך הוא אדוני אל העולם המהמם. אמן. אמן. אמן.