מעשה אבות | רבי חנינא בן דוסא | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה

פרקי אבות, פרק ג', משנה ט',

רבי חנינא בן דוסא אומר,

כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

בכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו,

אין חוכמתו מתקיימת.

הוא היה אומר,

כל שנעשה מרובין מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת,

וכל שחוכמתו מרובה מנעשיו,

אין חוכמתו מתקיימת.

רבי חנינא בן דוסא אומר,

כל שיראת חטאו, קודם כול יש לו יראת חטא,

והיא קודמת לחוכמתו,

אז כל מי שמקדים במחשבה,

את יראת החטא שלו לחוכמתו,

שהוא חושב בלבו על מה בשביל שיהיה ירח חטא,

חוכמתו מתקיימת.

החוכמה מביאה אותו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה.

והיה אמונת עתיך, חוסן נשואות,

חוכמה לדעת,

יראת השם היא עוצרה.

את הפסוק הזה אומרים כנגד שישה סדרי משנה.

והיה אמונת עתיך,

זמן נקט,

זמן נקט, זרעים, מועל,

אנשים מזיקים,

קדושים טהרות,

כנגד אלה אמונת עתיך, אמונת זזרעים,

עתיך זה מעט וכו'.

זמן נקט.

יראת השם היא עוצרו.

כל השישה סדרי משנה,

אם יש לו אוצר שקוראים לו יראת השם,

שווה.

אם לא, מה שווה?

כמו אחת שאלה

לעלייה,

חיטים,

מקמות.

שאלו אותו,

שמת בהם קו חומטין?

קו חומטין זה שמשמר מהתולעים.

שמת בהם?

אז הוא אומר, לא.

אומרים, חבל ששמת.

לא יישאר מזה שום דבר.

הקו חומטין שומר על כל התבואה.

אבל אם לא, אותו דבר, יראת חטא.

יראת השם היא עוצרו.

יש לך עוצר מחסן שקוראים לו יראת חטא להכניס את כל השישה סדרי משנה? אין לך.

אם אין לך,

מה שבא?

ככה מתחיל כל ספר רשת חוכמה.

יראת חטא.

אז רבי חנינא בן דאסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו,

אז חוכמתו מתקיימת.

וכל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו,

הוא לא לומד על מנת לקיים ולעשות את מה שלומד,

אין חוכמתו מתקיימת.

או אם בית תורה מונעת אותו ללכת אחר שריות ליבו,

אז הוא קץ במעשה ובניחה.

זאת אומרת, אין לו יראת שמיים,

ממילא הוא לא מקיים את מה שכתוב.

כמו אחת שקרן.

יש להורים שאני שכן עם כיפה והוא שקרן.

אבל זה, זה שקרן.

זה כאילו לומד עם כיפה, כאילו לומד, מתפעל במקום,

אבל הוא יראת חטא, הוא יכול לעשות את זה.

גורניש וגורניש.

גורניש וגורניש.

זה לא רק זה, התורה שהוא לומד תהיה לו לרועץ,

כי הוא יודע ולא מקיים.

זה נקרא מכיר ומורד.

הוא היה אומר,

אמרנו שבכל מקום שכתוב במשנה הוא היה אומר במקום הוא ענר,

והכוונה הוא היה קודם,

ואחר כך אומר.

קודם הוא היה, מה שכתוב, אחר כך הוא אומר.

רק מה שהוא היה, הוא היה אומר.

מה שהוא לא היה, לא היה אומר.

הוא היה אומר.

כל שנעשה מרובים מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

כל מי שמוכן לקיים כל מה שייצבו עליו לפני שיודע המצוות.

מתי שפת יום אתה פורש כך?

מפני שאי-אפשר לפרש שמעשה מרובים מחוכמתו על פי הפשט,

כי איך ייתכן שיקיים מצוות שהוא לא יודע עליהן?

איך יכול להיות שמעשה מרובים בחוכמתו, אם הוא לא למד,

איך הוא ידע מה לעשות?

אלא מוכרח שהוא מקבל על עצמו לעשות את כל מה שהוא לומד.

זה, חוכמתו מתקיימת.

מתוך כך שהוא מקיים את כל מה שלומד,

חוכמתו ממש מתקיימת,

משתמרת.

במקום שחוכמתו מרובה ממעשיו לומד ואינם קיים.

אין חוכמתו מתקיימת.

הוא אינם מתקיימת במעשים סופו של זונחה למעבדה.

אבל זה יכול להיות גם, כמו הרב מחזיר לתשובה,

נגיד, עזרת את הנתונים שוב לתשובה.

יודע תלמיד לך, אם הוא עכשיו לומד גמרות וזה,

שאתה נגיד לא למדת את התחום הזה,

זה כאילו שלך. אז הנה,

להתקיים אצלך, אתה כאילו, יש לך יותר ידיעות מאשר המעשה.

חזרת עכשיו מישהו לאחור, והוא העילוי.

הוא לומד, לומד, לומד. עכשיו זה שלך, כאילו.

אז הנה, יש לך, כמו שמחתך, יכול להיות שהחוכמה היא יותר ממעשים,

כאילו המעשה יותר מהחוכמה.

נוסף הוא עכשיו תלמיד חכם לתשובה. הוא נהיה תלמיד גדול בתשובה.

מה אמרנו? כל שמעשה מרובה מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

אז אם יש ריבוי מעשים, אין שום בעיה.

אז זה מראה שחוכמתו מתקיימת.

אז אני אגיד לך בזה פירוש נוסף.

בן אדם שאוכל,

ברגע שהוא אוכל,

אז הגוף שלו מתפתח.

נתפספו בו קלוריות, נכון?

אם בן אדם, נגיד, יהיה אוכל וזה לא ניכר בו,

זה לא משפיע עליו ולא מוסיף לו,

זה חולה, נכון?

עץ.

כל פעם שאתה משקיע אותו אז הוא מתגדל יותר. אתה משקיע עוד,

מתגדל יותר. זאת אומרת, רואים כמה שאתה משקיע, מתגדל יותר.

נותן לחוכמה,

מעשיו מתרבים.

נותן לחוכמה,

מעשיו מתרבים.

זה נקרא בריא,

זה נקרא נורמלי.

אבל אם אתה נותן לו והוא הולך ומצטמק או שהוא במצבו ואז הוא חולה.

אז יש אחד שמעשיו מרובים מחוכמתו זה דבר טבעי,

לפי מה שאני אומר כרגע.

כי עם חוכמה אחת אפשר לעשות הרבה מעשים.

אבל אם בן אדם לא יודע להוציא הרבה מעשים מחוכמה אחת,

הוא חולה.

כי כשאתה שם מים יוצאים הרבה ענפים והרבה עלים והרבה פירות.

אתה שם מים.

ואדרבה, בהתחלה כשאתה שם מים, כשזה שתיל,

אז לא ניכר.

אחר כך לא ניכר.

אתה ממשיך באותה כמות של מים, פשש, זה כבר עץ, ענק, וואי.

כל פעם שבא מים, פשש, עוד יותר ועוד יותר.

זאת אומרת,

כמה שתוסיף עוד חוכמה צריך לראות את זה בתוצאה של המעשים.

ומי היה רבי חנינא בן דוסא, בעל המעשים ובעל יראת שמים? הוא היה.

רבי חנינא בן דוסא היה מראשוני התנאים.

הוא חי בגליל התחתון בתקופת סוף ימי בית המקדוש השני.

הוא היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.

היה מופלא בחסידותו ובצדקותו.

והיה מלומד בניסים בכוח תפילתו.

למרות שחי בעניות מרובה,

כל העולם כולו ניזון בזכותו.

כמו שנאמר במסכת תענית,

כ״ד כל יום ראוי בת קול הייתה יוצאת ואומרת

כל העולם כולו ניזון משלחנין אבני ולחנין אבני דיו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת

כל יום יוצאת בת קול המכרזת ואומרת כל העולם כולו ניזון יפנים וסינים וכל מי שיש בעולם

כולם ניזונים בזכות מי?

רבי חנינא,

חנינא בני

וחנינא בני דיו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת.

איש אומרים שזה נאמר ככה כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני בשביל של חנינא בני משם יוריד שפע לכל העולם כי הוא היה צדיק יסוד עולם

מחנינא בני דיו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת.

כל העולם כולו ניזון במכרזת. למה מכרזת הבת קול?

היא אומרת אתם לא מתביישים.

כל העולם חי על חשבונו ואתם משאירים אותו עני כזה שיאכל קו חרובים מערב שבת לערב שבת מחנין אבני דיו? זהו.

כולם נכנסים אצלו איזה צדיק, איזה צדיק.

תראה איזה מיטה פשוטה, איזה כיסא רעוע, איזה שולחן דפוק.

תראה איזה צדיק, איזה צנוע.

ככה אדריות רוצים לראות את הצדיקים.

תעזור לצדיק,

באת לקבל ברכה על פרנסה.

הברכה עזרה?

חשבת עליו?

אפילו תודה, הוא אומר.

לכן, על זה הדרך.

אז בת-קול יוצאים מי שאומרים מכרזת אוי נאום לבריות.

רבי חנינא בן דוסה ואשתו ניסו תמיד להסתיר את דלותם מהנה הבריות למרות שסימנו חרפת רעה ובלבד שלא הצטרכו למטמון בשר ודם.

לעיתים קרובות לא הייתה נאום אפילו פת לשבת.

מה עשתה אשתו של אותו צדיק?

הייתה עומדת ומסיקה את התנור הריק בערב שבת שיעלה עשן רב כדי שיחשבו השכנים שנופיעים להם לשבת.

הייתה לה שכנה רעה שאמרה,

אני יודעת שאינם כלום.

אלך לראה מה מעלה עשן כל כך.

היא יודעת. היא לא הולכת לדפוק, אתם צריכים חלה או משהו.

היא הולכת לבדוק מה יצא עשן.

הלכה ודפוקה על הדלת.

מתביישה רבנים, נכנסה לחדר.

נעשה נס, מצאה שכינת התנור מלא כיכרות.

בערבה שיצאה לתנור, איפה שיש את הבצק,

מלאה עיסה.

אמרה לה השכינה, רבנית, הרבנית,

תביאי מהר את המרדה, הכיכרות שלך נחרחות.

ענתה לה אשת רבי חנינא,

שלשם כך היא נכנסה לפי שהייתה רגילה בניסים.

כאילו, היא הייתה למעלה בשביל להביא את המרדה.

והשם הגמרח ידעה שלא הייתה לה להתבייש.

אתה מבין?

זו גמרה בתענית כד.

מעשה בערב שבת בין השמשות.

ראה רבי חנינא בלבוסת בתוך שהיא עצובה.

אמר לה בתי, מתננת עצובה.

אמרה לו, כלי של חומץ התחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו את האור לשבת.

אמר לה בתי, מה אכפת לך?

מי שאמר לו, שמן ידלוק,

הוא אמר לה, חומץ ידלוק.

והיה חומץ הולך ודולק כל אותו היום עד שהביאו ממנו להבדלה.

דיברנו בתענית קפה.

הוא היה מלמד בניסים מאוד מאוד מאוד.

אצלו זה היה פשוט.

הקדוש ברוך הוא אומר, מה זה משנה מה דולק, מה דולל.

מי שאמר הוא שיאמר.

הוא נתן כוח בזה לדלוק, הוא יתן כוח בזה לדלוק.

לא להתרגש, זה בסדר.

פעם אמרה לו אשתו רבי חנינא.

עד מתי אנו מצטערים בענית זו כל כך?

אמר לו, מה נעשה?

אמרה לו בקש רחמים,

שייתנו לך דבר מן הטובה הגנוזה לצדיקים בעתיד לבוא.

התפלל רבי חנינא בקש רחמים מהשמים,

היא יצאה כמין פיסת יד מן השמים ונתנה לו רגל של שולחן זהב,

של שמיון תועבות.

שמחה אשתו בלילה רעתה בחלומה שכל הצדיקים יושבים ואוכלים משולחנו מזהב של שלוש רגליים,

והיא בעלה על שולחן של שתי רגליים.

כשהתעוררה מן החלום אמרה לבעלה,

אנא, בקש רחמים שיתלו ממך בחזרה את הרגל.

אני לא רוצה שיחסל לנו משכרנו בעולם הבא.

ביקש לי מחנינא רחמים, וכך היה. זה יותר קשה, הבאתי לך.

יצאה כמין פיסת יד מן השמים ונתנה בחזרה את הרגל.

ואומרת הגמירה שהגדול,

המס האחרון שלקחו את הרגל והמס הראשון שנתנו את הרגל.

שככה מקובל שמיני שמים נותנים אבל לא נוטלים בחזרה.

תענית קפה.

בגמרא מסכת ברכות,

דף ל״ג,

נובע מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד,

נחש מזיק,

שהיה מזיק את תושבי המקום.

בואו ואומרים רבי חני ומנדוסה על כך.

אמר להם, הראו לי את חורו.

הלך לשם ונתן עקבו על פי החור.

עצה הערוד ונשכו.

הוא מת איתו ערוד.

נתנוע כתפו, מביאו לי את המדרש.

אמר להם, ראוי בניי,

אין הערוד מימית אלא אחת מימית.

באותה שעה אמרו,

אוי לו לאדם שפגע בו ערוד.

אוי לו לערוד שפגע ברבי חנינא בן דוסה.

אין ערוד מומית אלא חטא מומית.

רבי חנינא בן דוסה היו לו עזים.

אמרו לו, עזיך מזיקות.

אמר להם, אם מזיקות,

יאכלו אותם דובים.

ואם לאו,

כל אחת ואחד תביא לחרב דוב וכרמיה.

לחרב הביאה כל אחת דוב וכרמיה.

ומאין אלו עזים.

ורבי חנינא בן דוסה, ואלוהו היה עני ביותר.

אמר רבי פנכס,

מעשה בעבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסה.

והמיח שמה תרנגולות.

הוא שכחם שם.

והלך לה.

אשתו של רבי חנינא בן דוסה מצאה אותן והכניסה אותן לבית.

אמר לה רבי חנינא,

אל תוכלי מביציהן.

טיפלה האשת רבי חנינא בתרנגולות והרבו ביצים ואפרחים,

עד שנתבלה הבית תרנגולים.

והיו מאוד מצערים את בני הבית.

מה עשה רבי חנינא?

מחרה וקנה בדמיעים עזים.

והיה מדודלן ושומרן ולא נהנה מהם כלל.

מאחר כמה שנים שמע רבי חנינא אדם שעומד יד ביתו ואומר לחברו,

כאן הנחתי את תרנגולי לפני שנים והתבטאו.

אמר לו רבי חנינא,

היה לך בהם סימן?

אמר לו, אין, נתן לו את הסימן ונטל ממנו את כל העזים.

והם הם העזים שהביאו דובים בקרניהם.

מאמונתו של בשר לדם אתה יודע אמונתו של הקדוש ברוך הוא.

אם ככה האמונה של בני אדם

מהקדוש ברוך הוא,

אם הוא לוקח את התרנגולים,

עשה לו מזה עדרים של עזים,

הקדוש ברוך הוא, כשהוא לוקח את המצוות שלנו לשוטלן בגן עדן,

כמה פירי פירות של שכר אנחנו מקבלים עליהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא במדוסה,

שגמרו אותו ליסטים.

וחבשו אותו בחצר.

והניחו לו תבן וסעורים במים.

הוא לא היה אוכל בשוטה,

כי הוא לא רצה לאכול גזע.

ולא להיות אצל הגזלנים.

אמרו למה היינו מניחים אותו פה שימות ויבאיש לנו את החצר?

עמדו ופתחו לו את הדלת והציור.

והיה אותו חדור מתאמץ והולך עד שהגיע לביתו של רבי חנינה בן דוסה.

שמע בנו את קולו.

אמר לו אבא דומה קולו לכל ביומתנו.

אמר לו בני פתח לו את הדלת שכמעט מת ברעוב.

עמדו ופתח לו את הדלת והניח לו תלם סעורים במים והיה אוכל לשותה.

בהמתן של צדיקים.

לפיכך אמרו חכמים,

כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים,

כך הבהונות שלהם חסידות כמותן.

בדורות הראשונים אמרו שאם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם הם כבני אדם אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנין בן דוסה ולא כחמורו של רבי פרחס בן יאיר.

וכאן זה מבן מעשה בחסיד אחד שהייתה לו פרה והיה חורש בה בשדהו.

ימים ירד אותו חסיד מן חסר ומכרה לנוכרי אחד.

חרש בה נוכרי מיום ישר עד יום שישי.

ביום שבת, כשהוציא אותה לאחר השנה,

רבצה תחת העול.

לא רצתה לעשות מלאכה.

והיה אותו נוכרי מכה אותה כמו בלעם,

והיא אינה זזה ממקומה.

כיוון שראה כך,

הלך אצל אותו חסיד ואמר לו,

בוא, בטול פרתך,

תחזר לי את הכסף.

שישה ימים עמדתי בה,

וביום שבת הוצאתי אל החוץ,

רבצה תחת העול ולא רצתה לעשות שום מלאכה שבעולם.

וכמה שהייתי מכיר אותה,

איננה זזה ממקומה.

כיוון שעמד לו כך,

הגין אותו חסיד מפני מי אינה עושה מלאכה.

מפני שהייתה רגילה למוח בשבת.

אבל לאותו חסיד, בואה עמי ותראה כיצד אני מעמידה והגרמת לה לחרש את השדה.

כשהגיע אצלה אמר לה באוזן פרעתי, פרעתי.

שהיית ברשותי,

היית ננוחה בשבת.

עכשיו, לצערי, גרמו עוונותיי ומחרתיך לנוכרי הזה.

בבקשה, אמך.

חסיד עמדי חסיד מעשי רצון אדונייך.

מיד עמדה וביקשה לעשות מלאכה.

אמר לנוכרי באותו חסיד.

אני לא מניח לך עד שתאמר לי מה עשית.

ומה אמרת לה באוזן?

שמא קישפת אותה.

אמר לו אותו חסיד, כך וכך אמרתי לה.

כששמע זאת אותו נוכרי נוהל ונזדעזע ונשא קל וחומר בעצמו ואמר,

מה פרה זו שאין בה לא שיחה ולא דעת ולא תאונה,

הכירה את בוראה שלא לעמוד בשבת?

אני שבראה להקדוש ברוך הוא בצלמה ודמותו.

כי כל אדם נברא בצום המלאכים ונתן ידעה ובינה ולא אכיר את בוראי מיד בא ונתגייר וזכה ללמוד תורה.

הוא נקרא רבי יוחנן בן תורתה.

הפירוש תורתה בארמית זה פרה.

רבי יוחנן הבן של הפרה כי הפרה הולידה אותו, חסתה על מנה יהודי.

הוא מופיע בפסיק תרבתי י״ד מסופר במסכת תענית כ״ד שפעם רבי חנינא בן דוסעם היה מהלך בדרך,

ירדו גשמים.

אמר לפניו, ריבונו של עולם,

כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים.

כשהגיע לביתו אמר,

ריבונו של עולם,

כל העולם כולו בצער,

וחנינא בנחת וורדוג שמים.

שנות השיבור הורסו כל העולם,

מה שהוא רוצה הוא עושה.

אמרו עליו הרבי חנינא בן דוסה,

שהיה מתפלל על החולים,

והוא אמר, זה חי וזה מת.

היה יודע.

אמרו לו, מנין אתה יודע?

אמר להם, אם שגורה תפילתי בפי,

יודע אני הוא שאהיה,

ואם למה, יודע אני שלא אהיה.

מעשה שחלה בנו של רבן דמיאל,

שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסה כדי שיבקש עליו רחמים.

כיוון שראה אותם רבי חנינא,

חנא לעלייה וביקש עליו רחמים.

בירידתו אמר להם,

לכו,

שחלצת הוא חנה,

זאת אומרת, ירד לאחול והוא יבריא.

אמרו לו, וכי נביא אתה?

אמר להם לו, נביאני ולא בן נביאני אלא כך וקובלני.

אם שגורה תפילתי מפי,

יודע אני שהוא מקובל,

ואם למה, יודע אני שהוא מטורף.

ישבו וכתבו וכיוונו את אותה שעה.

כשבא עוצר רבן דמיאל,

אמר להם,

העבודה לא חיסרתם ולא עותרתם אלא כך היה המעשה.

באותה שעה בדיוק חלצת הוא חנה וביקש מאתנו מים לשתות.

הייתה לו, לרובי חנינא בן דוסא, שכנה אחת שהייתה בונה בית,

ולא היו קורות מגיעות מכותל לכותל.

באה אצלו ואמרה לו,

קורות קצרות.

אמרה לו, אני בונה בית לעין הקורות מגיעות מכותל לכותל.

אמר לה, מה שומך?

אמרה לו, איכו.

אמר לה, איכו,

הגיעו קורותייך.

הגיעו.

אמר פנימו,

אני ראיתי את אותו בית.

והיו קורותיו יוצאות עמל אחד, עמל אחד, היה עודף.

ואמרו לי, זה הבית שקרא רבי חנינא בן דוסא בתפילתו.

מראה בתענית קפה.

משום מעשה ברבי חנינא בן דוסא,

שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי,

וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי.

אמר לו,

חנין אגבי,

בקש עליו רחאנין יחיה.

הניח רבי חנין על ראשו בן ברכיו,

ובקש עליו רחאמין בחי.

אמר רבן יוחנן בן זכאי,

אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו על ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו.

זאת אומרת, אם אני הייתי עושה את מה שהוא עשה רבי חנין בן דוסא,

אף אחד לא היה משגיח עליו מן השמים.

אמרה לו אשתו,

וכי חנינא גדול ממך?

אמר לה, למה?

אלוהו דומה כעבד לפני מלך,

כלומר שהוא כמו בן שנכנס ויוצא כל הזמן בלי רשות,

ואני דומה כשר לפני מלך שאינו רגיל לבוא לפני המלך.

שר צריך לבקש פגישה, הוא לא יכול להיכנס ככה.

אבל לאלוהו דומה הוא נכנס,

יש לו מפתחות של הכול.

גמרנו ברכות ל״ד.

אמרו חכמים מסכת סוטה,

מי שמת רבי חנינא בן דוסא,

בטלו אנשי מעשה.

כלומר, בטלו אנשי מופת.

כשרבי חנינא בן דוסא צדיק גדול היה והיה עושה מעשים מופלאים ביותר.

רבי חנינא בן דוסא טמא מכפר עראבה שליד סכנין.

איך הוא זכה לכל זה?

הוא היה אומר,

כל שירת חטאו קודמת לחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

כל שחוכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חוכמתו מתקיימת.

וזה אומר,

כל שמעשיו מרובים לחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

איך אתה יודע מי חכם ומי לא חכם אם אתה רואה שמעשיו מרובין מחוכמתו?

חוכמתו גורמת שמעשיו יהיו מרובין.

ככל שחוכמתו מרובה ממעשיו,

אין חוכמתו מתקיימת.

יש, אתה רואה אחד שלומד כל היום בלי סוד.

אתה לא רואה מעשים.

מה המעשים? כן, הוא מקיים תורה ומצוות.

אבל איפה המעשים מתרבים? איפה?

איפה?

זאת אומרת, המבחן הוא מבחן העץ והגידול.

אם משקים חוכמה צריכים לצאת מעשים.

משקים עוד חוכמה, עוד יותר מעשים.

משקים עוד חוכמה, עוד ועוד מעשים.

משקים עוד חוכמה, עוד ועוד ועוד מעשים.

למבצע, למבצע, עוד מבצע.

כל הזמן צריך שיהיה שריגים, שזה יצטרק, וימיך עוד יום לכל העולם כולו.

על זה נאמר

כל שיש בו יראת חטא דבריו נשמעים.

זה עוד מבחן.

אם דבריו נשמעים זה מראה שיש לו יראת חטא.

אם רואים שמעשיו מרובים מחוכמתו,

אז החוכמה מקוימת ומתקיימת.

אז עכשיו כל אחד יבחן מה יש לו יותר,

חכמה או מעשים?

יראת שמיים או חוכמה?

שיבדוק.

שיבדוק.

הבנת?

אז כל שירת חטאו קודמת לחוכמתו,

אז חוכמתו מתקיימת.

הבנת?

ומי שמעשה מרובים מחוכמתו,

גם כן חוכמתו מתקיימת.

אבל אם אין לו את זה,

אז כנראה חסר לו ביראת חטא,

והחוכמה שלו

אינה מתקיימת.

יהי רצון שנזכה לכלון מעשינו להאמין שבשמים,

שהחוכמה תמיד פירות ופרא פירות.

ושהמשנה הזאת תתקיים בנו,

והתוצאות יהיו כמו רבי חנינה בן דוסה.