ספר בני ציון על פרשת דברים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בני ציון, ספר דברים,

פרשת דברים

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל

אחר הכותו את ציחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון

ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות בעדרי העיר.

על הכתוב אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל מעבר הירדן במדבר

בערבה מול סוף בין פרן ובין תופל

בלבן בא חצרות ודי זהב

פרש רש״י זכר צדיק וברכה

לפי שהם דברי תוכחה

הוא מנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן

לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז

מפני כבודן של ישראל.

אם כך ראוי לנו להתבונן כאן

מה ראה כתוב להדגיש שמשה רבנו הוכיח על ישראל דווקא

אחרי הכותו את ציחון מלך האמורי

אשר יושב בחשבון

ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשטרות באדרעי

שהרי עניין הכת ציחון ועוג נזכר במפורט בפרשת חוקת

ומאז למדנו בפרשת בלק באריכות על בלעם שבא לקלל את ישראל

ולאחר מכן בפרשת מטות

על מלחמת ישראל במדיין

מה ראה הכתוב כאן

כי משה הוכיח את ישראל דווקא אחרי הכותו את ציחון ואת עוג מלך הבשן? למה הוא תולה

את התוכחה

אחרי הכותו דווקא?

את ציחון ואת עוג, למה?

הרי את כל זה ראינו בפרשת חוקת

למה חזר להגיד את זה פה?

אומר על כך שפת אמת

בשם זקנו בעל חידושי ערים,

ציחון ועוג הם שתי קליפות מצד הטומאה

כנגד תפילין של יד ותפילין של ראש.

וכפי דבריו הקדושים

אחרי הכותו את ציחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן

אשר יושב בעשתרות בעד רעי

כתבתי בשם מורי זקני, זיכרונו לחיי העולם הבא, כי קודם

עיבוד אותן הרשעים

לא היה יכול לפרש את הדברים,

אלה הדברים, להוכיח את ישראל.

למה?

שכן קליפת שיחון, מלך חשבון,

זה המחשבות הרעות

וזה ההפך מהבחינה של תפילין של ראש.

כשהמחשבות הן בראש ואז זה מהפך, המחשבות הרעות בראש, וזה מהפך,

ההפך מבחינת תפילין של ראש.

ואילו עוג באדרעי זה היפוך של תפילין של יד,

לשעבד את הכוח והלב אליו יתברך.

אדרעי זה מלשון זרוע.

זה היפוך תפילין של יד,

שצריך לשעבד את הכוח והלב אליו יתברך,

שהתפילין של יד נמצאים על היד,

כנגד הכוח של האדם וכנגד הלב.

בעור דבריו הקדושים של בעל השפת אמת הוא על פי המבואר בשולחן ארוך,

באור החיים סימן כה,

שצריך לכוון בהנחת תפילין,

שציוונו הקדוש ברוך הוא להניח תפילין של יד על הזרוע,

שהיא כנגד הלב,

כדי לזככו ולקדשו,

לזכך ולקדש את הלב.

תפילין של ראש כנגד זיכוי המוח,

כדי לשעבד את תאוות ליבנו ומחשבות מוחנו לעבודתו יתברך.

צריך לזכך את הלב ולקדש,

צריך לשעבד את תאוות הלב והמחשבות של המוח לעבודת השם.

אז זו הכוונה בהנחת התפילין.

וכפי שאנחנו אומרים לפני הנחת תפילין,

שם יחוד קדוש ברוך הוא שכינתם, התחילו,

חימו וכו'. אינני מכוון בהנחת תפילין לקיים מצוות בוראית,

להניח תפילין של יד נגד הלב,

כדי לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו ולעבודתו יתברך שמו,

תפילין של ראש כנגד המוח,

כדי שהנשמה שבמוחי עם שאר חושיי וכוחותיי, כולם ישועבדים לעבודתו יתברך שמו.

ואכן אומרים חכמים זיכרונם לברכה,

שני איברים ראשיים האלו, המוח והלב,

הם שתי בחינות של מלכים

שמולכים ושולטים על כל איברי הגוף.

אם הם מזוכחים ומקודשים מכל תאוות ומחשבות חומריות,

יכול האדם לעבוד את השם עם כל רמח האיברים ושסע הגידים בקדושה ובטהרה.

המעכב הגדול זה המוח והלב.

ואם שני אלה יתקדשו ונזדככו,

כל האיברים שמשועבדים להם יעשו את רצונם.

ואז יוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא בקדושה ובטהרה.

והנה מגלה לנו בעל השפת אמת כי שיחון ועוג היו שתי קליפות קשות,

שהן מתנגדות לתפילין של ראש ולתפילין של יד.

קליפת שיחון זה כנגד תפילין של ראש.

שיחון אפשר להגיד גם עניין שיחה.

בהיותו מטמטם את המוח של איש ישראל,

ועל כן רומז הכתוב שיחון אשר יושב בחשבון.

קליפת שיחון יושבת במחשבה,

בחשבון.

ומכניסה לתוך המחשבה שבמוח ערעורי עבירה,

שלא לעשות חשבון.

לא לעשות חשבון.

למה שמה זה המלך חשבון?

פה זה המלך של החשבון.

וכי אין דין ואין דיין חלילה, ככה הקליפה של שיחון אומרת.

מקליפת עוג,

שזה כנגד תפילין של יד,

בהיותו מטמטם את הלב,

על כך רומז הכתוב,

עוג אשר יושב באדרעי.

יושב באדרעי זה על הזרוע, בארמית זרוע זה אדרעי.

וזה כנגד הלב.

למנוע מהלב לקבל דברי תוכחה.

לכן כל זמן ששיחון ועוג קיימים,

לא הוכיח משה רבנו את ישראל,

כי נתיירא שהקליפות של שיחון ועוג יטמטמו את מוחם וליבם של ישראל והם לא יקבלו את התוכחת.

אולם אחרי הכותו את שיחון מלך האמורי

ואת עוג מלך הבשן,

יכול משה להוכיח את ישראל ללא חשש.

לפיכך מדגיש הכתוב שמשה הוכיח את ישראל

רק לאחר שהיכה והשמין את שתי קליפות הטומאה,

שיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.

על פי עורה של תורה לרב הקדוש פנחס פרידמן.

במגילת אחא כתוב כל רודפי ההשיגוה בין המצרים.

אנחנו נמצאים בסוף ימי המצרים,

שזה 21 ימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב.

כא' ימים.

ימים שבהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש,

ולכן המנהג הוא שלא לעשות שמחות בימים אלו.

הרמה מביאה טעם לכך שבימים אלו של בין המצרים צריך להיזהר

במיוחד משום שבהם כתב מרירי שולט.

כתב מרירי זה שם של שד מזיק.

כמו שכתוב בטילים צדיקה, לאף לא תירא מפחד,

מכתב ישוד צהריים.

ברמה זה כתוב לשליטתו של המזיק כתב מרירי בימי בין המצרים במילה צהריים,

שזה אותיות המצרים.

המגיד הקדוש,

רבי דב בר ממזריץ',

זכותו יגן עלינו אמן, אומר שדווקא בימים האלה של בין המצרים,

שכידוע הם ימים של הסתר פנים,

אפשר להתקרב יותר להשם יתברך.

וכבר אמרנו את זה בשיעורים הקודמים,

שזה רמוז בפסוק, כל רודפיה השיגוה בין המצרים,

שכן כל רודפיה, כל רודף יה,

י' ו-ה'.

כל מי שרודף אחרי השם כדי להמליך את הבורא,

גם במצב של הסתר פנים,

מתי שהשם לא שלם, כמו שכתוב, כייד על כס יה,

זוכה להשיגוה בין המצרים, הוא ישיג את הו״ב ו-ה״א.

השיגוה זה השיג ו״ב ו-ה״א.

יזכה להשיג את האותיות האלה וממילא יזכה להשיג את שם השם בשלמות.

רודפיה,

השיג ו״ב, ה״א.

אז מי שבימי אסתר

מנסה להשיג,

אז ישיג את השם השלם,

שזה יורה על גילוי פנים

ודווקא בימי בין המצרים.

והסביר על זה על ידי משל למלך

שיושב בארמון ואימתו מוטלת על כולם,

ולא כל אדם יכול להיכנס לארמון בכל עת.

אבל כאשר המלך עוזב את ארמונו ועובר בשווקים וברחובות מחוץ לארמון,

אפשר יותר להתקרב אליו ולבקש את עזרתו,

שכן שם הוא קרוב לכל קוראיו ומאזין שבעת עמו הקוראים בשמו.

הרעיון הזה שאפשר להתקרב אל הבורא דווקא בימים הקשים האלה של בין המצרים,

לבואר ביתר סד בדרי היעדריו הקדוש מאפתא,

זכותו יגן עלינו בספרו אוהב ישראל, כך הוא אומר.

וכי למה קוראים לנו את פרשת פינחס דווקא בימים של בין המצרים?

הלוא בפרשת פינחס מופיעים כל המועדים של ישראל שהם ימים של שמחה.

יש לתמוה על כך.

שכן, לכאורה, מועדים אלו הם ניגוד גמור

לימים של בין המצרים,

שהם כאמור ימים של עצב ואבנות על חורבן בית המקדש. זאת אומרת, בין המצרים זה ימים של עצב,

ולאו דווקא בימים האלה הכניסו את כל המועדים,

אלא אומר הרב הקדוש מאפתא, לא דבר רק הוא.

בכוונה קבעו חכמים, זיכרונם לברכה, לקרוא בפרשת פינחס.

דווקא בימים של בין המצרים, שכן 21 כא ימים אלו הם מקור ושורש לכל המועדים של עם ישראל,

שגם הם מספרם כא ימים ואלו הם שבת,

ראש חודש,

שבעת ימי הפסח,

חג השבועות,

יומיים ראש השנה,

יום הכיפורים, שמונת הימים של חג סוכות,

סך הכול 21 ימים טובים שיש לישראל,

וסימנם אך טוב לישראל.

האך זה 21. עוד פעם,

הרב הקדוש מאפתא

אומר שזה לא דבר ריק,

למה דווקא פרשת פינחס נקראת בתוך ימי בין המצרים,

ובה נאמרו דווקא כל המועדות.

למה?

הוא אומר כי בין המצרים זה 21 והמועדים 21. איך הולך מועדים 21? תספרו אותי. שבת,

ראש חודש,

שבעת ימי הפסח,

חג שבועות זה עשר,

יומיים ראש השנה,

מיום הכיפורים 13. בשמונת הימים של חג סוכות,

סך הכול 21 ימים טובים שיש לישראל.

ועל זה נאמר, אך זה 21 טוב לישראל.

21 ימים טובים לישראל.

ואילו המהרשע אומר 21 ימים אלו של בין המצרים הם כנגד 21 ימים של שמחה ותשובה

מראש השנה עד הושענה רבה.

ראש השנה זה א' תשרי,

ועד 21 שזה הושענה רבה.

ושתי מערכות של 21 ימים אלו,

היינו שתי קבוצות של 21, 21 ימי בין המצרים

ו-21 ימים שבין ראש השנה

להושענה רבה.

המטרה שלהם ללבן,

לנקות ולטהר את עבודותיהם של ישראל.

שניהם מטהרים,

גם בין המצרים

וגם הימים מראש השנה עד

או שנה רבה.

והם נחשבים מבחינת שני השעירים

שהביאו בני ישראל ביום הכיפורים.

כמו שכתוב, נתן אהרון על שני השעירים גורלות.

גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל.

לכן,

21 הימים של תשובה ושמחה, תשובה ושמחה,

מראש השנה ועד השענה רבה הם בחינת שעיר אחד לשם.

ואילו 21 הימים של בין המצרים שהם עצב ואבלות על חורבן בית המקדש

הם הבחינה של השעיר לעזאזל.

מוסיף ואומר המרשה,

שאם ישראל עושים תשובה כראוי,

ב-21 הימים של שמחה ויום טוב מראש השנה עד השענה רבה,

אז מתלבנים עוונותיהם של ישראל בששון או בשמחה.

כנגד הימים האלה הכל מתלבן.

ואם חלילה לא עושים תשובה כראוי ב-21 הימים האלה,

בוחר הקדוש ברוך הוא ב-21 ימים אחרים,

ימי בין המצרים,

כדי ללבן את עוונותיהם על ידי צער וגלות.

אז תחליטו, ישראל,

איך אתם רוצים ללבן את העוונות

ב-20 ימים ואחד

של תשובה ושמחה, שזה מראש השנה עד השנה רבה,

אם לא, אז זה בימים של צער וחורבן.

21 ימי בין המצרים.

הרעיון הקדוש הזה של המערשה פותח לנו שער להבין את הכתוב בפרשת שמות.

כאשר ביקש הקדוש ברוך הוא לשלוח את משה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים,

אחד ימי בין המצרים.

כנגד שתי המערכות האלה אומר הקדוש ברוך הוא משה.

אהיה אשר אהיה לרמוז, יש בחירה קיימת ביד אדם לבחור לו את הדרך שהוא בא,

רוצה לעשות תשובה.

האם רוצים לעשות מתוך חסדים ורחמים או מתוך חלילה צער וייסורים?

אולם מכיוון שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בצערם של ישראל,

ברצונו להתברך שכלל ישראל יחזרו בתשובה מתוך רחמים וחסדים,

ולא מתוך צער וייסורים.

לכן סיים הקדוש ברוך הוא את דבריו בשם אהיה אחד,

כה תומא לבני ישראל,

אהיה שלחני עליכם.

כי באמת רצון השם דבריו ושמחה לאו ישראל לעשות תשובה ב-21 הימים מראש השנה עד השנה רבה שהם ימים של ששון ושמחה,

חסד ורחמים.

נפלא מאוד.

איך הכול רמוז,

השתבח הבורא מפה לשם ומשם לפה.

ברכה שר החיה בטרונית נאוה,

רפואה שלמה, מהירה,

בתוך שער חולה עמו ישראל,

והשיעור הזה יהיה לרפואתה מהרה.

על אלה אני בוכיה,

עיני עיני יורדם מים,

מגילת איכה א' ט'ז,

בספר הקדוש בני ישכר,

מובא בשם האריזה לקדוש,

ששני החודשים תמוז ואב,

הם בבחינת שני עיניים.

כאשר חודש תמוז הוא עין ימין,

בחינה של עין ימין,

בחודש אב הוא בחינת עין שמאל.

ככה מביא בני ישכר בשם הארי זל.

החודשים תמוז ואב הם כנגד בחינת עיניים,

חודש תמוז בבחינת עין ימין,

חודש אב, בבחינת עין שמאל.

ומבואר שם שכעת,

כאשר בית המקדש חרב ואנחנו בגלות,

נאמר במגילת איכה על שני החודשים האלה,

על אלה אני בוכיה,

עיני עיני יורדם מים,

מזכיר המקונן פעמיים עיני,

נרמוז על שני החודשים תמוז ואב,

כי הם רמוזים כנגד העיניים.

כשיורדים מהם דמעות מים מלוחים לאחר החורבן,

מגודל התגברות הדינים. כשאדם בוכה יורד לו מלחים,

דמעות עם מלח.

וזה מגודל התגברות הדינים בחודשים האלה, תמוז ואב.

על כך אמרו חכמים, זכרונם אנחנו בגמרא, בתענית כד,

משל לכלה בבית אביה.

כל זמן שעיניה יפות,

אין כל גופה צריך בדיקה.

אבל עיני הטרוטות,

אם הן חולניות וחסרות תריסים,

כל גופה צריך בדיקה.

רמזו לנו חכמים, זכרונם לברכה, במתק לשונם, שכנסת ישראל היא בחינת כלה בבית אביה,

דהיינו בבית המקדש.

כל זמן שעיניה יפות,

דהיינו כאשר שני החודשים,

תמוז ואב,

שהן בחינת עיניים, הן יפות,

אין בהן חורבן ואין בכי ואין מליחות

ואין התגברות הדינים,

אז אין גופה צריך בדיקה.

אין בודקים ומקפידים על ישראל משמיים בחודשים האלה כלל,

כי בוודאי מעשיהם של ישראל הם בתכלית השלמות.

אבל כאשר עיניה שלה קלה,

שזו כנסת ישראל,

טרוטות,

דהיינו בחודשים תמוז ואב, שהן בחינת עיניים,

הן טרוטות,

והריסים נפלו, כמו שאומרים, מרוב הבכי על חורבן בית המקדש,

אז כל גופה צריך בדיקה.

ואז בודקים ומקפידים משמים על מעשיהם של ישראל.

מתי?

בימים האלה של בין המצרים.

לכן צריך מאוד בימים האלה של בין המצרים, שהם ימים של דין ומשפט.

על פי האמור מבאר בני ישכר את מה שביקש משה רבנו מהקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים,

בספר שמות ד',

י״ג. ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח.

פירש שם התרגום יונתן בן עוזיאל שמשה רבנו התפלל אל הקדוש ברוך הוא

שישלח במקומו את פינחס,

הלא הוא אליהו הנביא,

כדי לגאול את ישראל.

למה?

שכן אליהו עתיד להיות השליח לבשרת הגאולה באחרית הימים.

כמו שכתוב, הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא.

אז הוא אומר,

שלח נא ביד תשלח,

תשלח כבר ביד זה שאתה עתיד לשלוח.

את מי אתה עתיד לשלוח?

הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא.

אז הוא יהיה השליח לבשרת הגאולה,

שלח אותו גם עכשיו.

שלח נא עכשיו, נא זה עכשיו,

ביד שאתה עתיד לשלוח.

אז כשאומר ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח, פירש תרגום יונתן בן עוזיאל שמשה רבנו התפלל לקדוש ברוך הוא בשלב מקומות פנחס ואליון הנביא שהוא עתיד לגאול את ישראל.

מצריכים אנו ביאור על דברי יונתן בן עוזיאל,

היכן יש רמז בכתוב על כך שמשה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא שהוא ישלח את פנחס אליהו במקומו?

יש לומר שהעניין הזה נרמז בכתוב שם.

וירא השם כי שר לראות.

שר זה 260. לראות,

בגימטריה שר זה פעמיים עין.

אז עיניים לראות.

שר, 260. כמה מניין עין? 130. פעמיים, עין ועין.

זה עיניים, כמה זה?

260, כי מניין שר לראות.

וראה משה רבנו כשני החודשים.

תמוז ואב, שלמדנו שהם בחינת שתי עיניים,

נכון? למדנו שזה

עין ימין זה תמוז, עין שמאל זה אב.

לא יתוקנו לגמרי,

הוא כבר ראה ששתי העיניים האלה, משה רבנו בסנה,

הוא ראה ששתי העיניים האלה לא יתוקנו, דהיינו תמוז ואב,

עד שיבוא פנחס ואליהו לבשרת הגאולה.

וירא השם כי שר לראות.

שמשה ראה את הבחינה של שתי העיניים, תמוז ואב, שלא יתוקנו עד שיבוא אליהו הנביא,

עד אז לא יתוקנו שני החודשים האלה.

מזה הבין יונתן בן עוזיען שמשה רבנו,

כשאמר שלח נא ביד תשלח,

התכוון לפנחס ואליהו כדי לגאול את עם ישראל.

ואתם יודעים דבר מדהים,

אם לא תאמין הגימטריה של שר זה פינחס אליהו

ושזה פעמיים עין

אז קיסר לראות, משה רבנו ראה שהבחינה של תמוז ואב שזה שתי העיניים לא יתוקנו עד שיבוא מי שר?

מי זה שר?

פינחס אליהו

פוסמכס זה.

זה אפשר להבין דברים כאלה שאפשר לקפל הכל ולסדר הכל והכל רמוז בכל.

על פי האמור צריכים אנו לדעת מה העבודה הגדולה המוטלת עלינו בשני החודשים הללו,

תמוז ואב.

מה אנחנו צריכים לעבוד בחודשים האלה כדי להביא ולהחיש את הגאולה לבניין בית בית המקדש השלישי על ידי משינת עסקלון.

אז נקדים קודם כל להתבונן.

מה זה מצוות עלייה לרגל?

מצווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, שלוש פעמים בשנה ייראה

כל זכורך אל פני האדון אדוני.

כך כתוב בספר שמות כג י'זון.

שלוש פעמים בשנה ייראה,

ייראה,

כל זכורך אל פני האדון אדוני.

דקדקו המפרשים על הכתוב יהיה ראה.

וכי למה לא נקט הכתוב בלשון אחרת כגון שלוש פעמים בשנה יבוא כל זכורך.

על כך עונה הגמרא חגיגה ב'

תשומה

באחת מעיני פטור מן הראייה.

דהיינו מישהו עיוור באחת מן העיניים פטור מן הראייה.

שנאמר ייראה,

כדרך שבא לראות,

כך הוא בא לראות.

מה לראות בשתי העיניים?

אף לראות, להיראות בשתי העיניים של הקדוש ברוך הוא.

אז זאת אומרת,

ייראה,

כל אחד צריך לבוא לראות כמו שהוא נראה.

כשאם שהשם רואה הוא משתי העיניים,

אז ככה הוא צריך לבוא משתי העיניים.

ואם הוא שומע באחת העיניים הוא פטור מן הראייה.

כוונת חכמים זיכרונם לברכה שהעיוור אפילו בעין אחת

פטור מלעלות לרגל לבית המקדש.

כשם שאדם בא לראות בית המקדש בשתי עיניו,

הנה על ידי כך זוכה שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו בשתי עיניו. זאת אומרת, אם אתה בא עם שתי עיניים, מסתכלים עליך בשתי עיניים.

צריכים ביאור על דברי החכמים.

ברור שדברי החכמים על הסתכלות הבורא בשתי עיניו זה בדרך משל.

וכמובן שהכוונה עמוקה יותר.

כדי להבין זאת

נביא את דברי רבי מאיר יחיאל מאוסטרוביצה,

זכר צדיק וברכה,

בשם המגיד הקדוש מקוזניץ',

על פי תיקוני הזוהר.

כי האדם צריך לפקוח עיניים.

אדם צריך לפקוח עיניים.

עין אחת להסתכל על גבהות הבורא ברוך הוא.

בעין שנייה לזכור קטנות עצמו,

עד שיעמוד לפני השם יתברך ויחיל ורעדיו.

הסתכלות בשתי עיניים כראוי זה בעין אחת.

אתה מסתכל על גבהות השם לאין שיעור.

ובעין השנייה אתה צריך לראות על מיעוט ערכך בשפלותך בעין השנייה.

למה היה בלעם שתום העין?

עין אחת סתומה.

עכשיו ברור למה היה לו

עין אחת.

איזה שאתה רוצה.

נכון.

מה אתה אומר?

מה הוא ראה? התגדלות הבורא? התשפלות עצמו? או שהוא ראה התגדלות עצמו והעבר?

בקיצור, הוא היה סתום בעין וגם בראש.

מכל מקום

נמצא ללמדים מדבריו הקדושים של רבי מאיר החל מאוסטרוביצה כי הסיבה שברא כזו לאדם שתי עיניים היא כדי שבעין אחת תסתכל על אדם על גדלות הבורא ובעין השנייה על שפלות עצמו.

לכן שומא באחת מעיניו דהיינו אדם שמתבונן

רק בעין אחת בהסתכלות אחת דהיינו שמתבונן בגדלות הבורא ולא בשפלות עצמו או שמתבונן רק בשפלות עצמו ולא בגדלות הבורא

לא יוכל להשיג כלום בעבודת השם יתברך

לכן הוא פטור מלעלות לרגל לבית המקדש.

לא יעזור לו שום דבר.

אדם כזה לא יעזור לו שום דבר.

לפי זה יוצא שמין הסתמה בעין אחת זה לא סתם כי מדובר על סומא בעיניים ממש.

סומא בעין אחת פטור מן הראייה

כי זה לא יועיל לו.

למה? כשעולים לרגל

אז רואים שם השראת שכינה.

הולכים לבית המקדש ורואים השראת שכינה.

אז מה אדם רואה בעצם?

גדלות וגבהות השם יתברך ושפלותו לעומת השם.

ואם הוא לא יכול לראות את שתי הבחינות

הוא סומא באחת מהעיניו מה יועיל לה הראייה.

הרי הוא לא יראה בשתי עיניו את מה שצריך לראות.

אז ממילא האדם הזה פטור מן הראייה.

מוסיף

הגאון מאוסטרוביצה

שזה גם מאור העניין שהקדוש ברוך הוא מסתכל כביכול בשתי עיניו.

שכן, מגודל אהבתו לישראל מסתכל הקדוש ברוך הוא בגדלות ישראל.

כמו שמבואר בגמרא, שאל רב נחמן את רב חיה,

תפילין דה מרא עלמא מה כתיב בו?

התפילין של הקדוש ברוך הוא, מה כתוב בהם?

אמר לה,

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?

רואים שהקדוש ברוך הוא עושה פעולה הפוכה?

הוא מסתכל, הקדוש ברוך הוא, בעין אחת כביכול בגדלותם של ישראל.

ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

אבל מצד שני מסתכל הקדוש ברוך הוא, כביכול, בעין שנייה על גודל ענוותנותו שלא כביכול.

כמו שמבואר בגמרא בברכות ל״ב,

שהקדוש ברוך הוא כביכול מתחרט שברא את יצר הרע וגרם בכך שישראל יחטאו,

ואומר כביכול מה שכתוב במיכה ד' ב״ו,

באשר הרעותי.

אתם שומעים איך זה עובד?

אז אם אתה מסתכל על הקדוש ברוך הוא,

על גבהותו וגדלותו ועל שפרותך,

הקדוש ברוך הוא מסתכל עליך, על גדלותך וכביכול על עין ביתנותו.

והנה כאשר עלו ישראל לפני ה' בבית המקדש,

כמו שכתוב שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון אדוני,

היו צריכים לראות את הקדוש ברוך הוא בשתי עיניים,

עין אחת גדלות הבורא, עין שנייה שפלות עצמם.

ועל כך שנינו מסכת אבות, היי היי,

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש,

וזאת כדי שיזכו ישראל לראות את גודל גילוי השכינה ויתבוננו בגדלות הבורא. כי מי שראה עשרה נסים כאלה, איך לא ייראה את גדלות הבורא,

כמו שמנינו אותם אתמול?

אולם מצד שני צריכים ישראל ובית המקדש לראות גם בשפלות עצמם,

שכן תכלית בית המקדש היא להקריב שם קורבנות.

בעניין הקורבנות ביאר אותו הרמב״ן על הכתוב, אדם כי יקריב מכם

קורבן לשם.

האדם צריך להקריב את עצמו כביכול.

ההקרבה צריכה להיות מכם,

שכן צריכו להתבונן שראוי היה לעשות לו כל מה שעושים לקורבן,

שחיטה ושרפה,

הפשטת העור וכו', מחמת חטאיו.

לכן, שומא באחת מעיניו

פטור מן הראייה, כיוון שהוא אינו יכול להסתכל בשתי העיניים,

אחת על גדלות הבורא והשנייה על שפלות עצמו.

לכן, עדיף שלא יבוא בכלל לבית המקדש,

כי הוא חסר את עיקר התכלית של המקדש.

ועל זה מגלה לנו המגלה עמוקות על הפסוק בשמות כה', חטא,

ועשו לי מקדש משכנתי בתוכם.

וואי וואי וואי וואי וואי וואי וואי וואי, המגלה עמוקות.

אומר המגלה עמוקות, ועשו לי מקדש.

כתב שם במילה לי,

ועשו לי מקדש.

מה זה לי?

בלי רמוז הייחוד של הקדוש ברוך הוא לישראל.

כי האות ל' היא האות הגבוהה מכל האותיות.

והיא רומזת

על גודל השם יתברך.

אין סוף.

ואילו האות י'

שלי

היא הקטנה מכל האותיות,

רומזת על ישראל שהם המעט,

כי אתם המעט מכל העמים.

ועשו לי מקדש.

כשאתה במקדש צריך להיות לי.

למ?

גבהות השם יתברך.

י, קטנות ומיעוט עם ישראל.

וזה שאמר הקדוש ברוך הוא,

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

ורמז

לנו, תכלית בניין בית המקדש הוא לי.

שיבואו לראות בגדלות הבורא יתברך,

על זה רומזת הל״מ הגבוהה מכל האותיות, ושפלות עצמה, האות הקטנה יוד.

מעתה נוכל להבין מדוע סיבם הקדוש ברוך הוא כך,

שבית המקדש נחרב דווקא בימים האלו של תמוז ואב,

שהם מבחינת שתי עיניים,

שכן הוא יתברך רצה ללמוז לנו שעיקר הסיבה של חורבן בית המקדש זה על מה שפגמו בשתי עיניים,

שלא באו לראות בבית המקדש בגדלות הבורא וגם לא התבוננו בשפלות עצמם.

על כך אומר הקדוש ברוך הוא, למה לי רוב זבחיכם?

כי תבואו לראות פניי.

מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי?

המטרה היא לראות פניי,

לבוא לבית המקדש ולראות בגדלות הבורא ולהתבונן בשפלות עצמכם.

ובגלל שלא ראיתם בשתי העיניים כמו שראוי לראות בעין אחת את הגדלות ובשנייה את השפלות,

והייתם כעיוורים,

רמסתם את חצריי,

קלקלתם, פגמתם וגרמתם לחורבן.

כי כל המטרה של קיום המקדש זה להגיע להכרה ולייחוד הזה.

ואם לא, אז בשביל מה צריך את המקדש?

אם הוא לא מביא לתכלית, למטרה,

שנראה את גדלות הבורא ושפלות עצמנו, מה צריך את המקדש?

אז גרמתם לחורבן.

ולמה בחודשים תמו זהב?

כי הם כנגד העיניים.

וכיוון שהעיניים לא עשו את העבודה כראוי.

אז באותם חודשים שהם כנגד העיניים חרב הבית.

על זה מקונן ירמיה הנביא.

על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדם מים.

ומזכיר המקונן פעמיים עיני לרמוז על שתי העיניים שפגמו ישראל בעת החורבן.

לכן בימים האלה של בין המצרים בתמוז ובאב,

שהם כאמור מבחינת שתי העיניים, מוטלת עלינו עבודה,

עבודה, להסתכל בשתי העיניים.

בעין אחת על גדלות הבורא,

ובעין שנייה על שפלות עצמנו,

ועל ידי כך נתקן את אשר פגמנו בזמן החורבן.

כשנעשה זאת,

מבטיח לנו הנביא

שיתוקנו העיניים.

ותבוא הגאולה.

כמו שכתוב בישעיה ל׳ה״

אז תפקחנה עיני עיוורים

כי עין בעין יראו בשוב אדוני ציון.

וזה יהיה בבניין בית המקדש השלישי, שיתוקנו העיניים

ותפקחנה עיני העיוורים,

לראות גדלות הבורא ושפלו את עצמם,

כי עין בעין יראו.

שתי העיניים, שיהיו מתוקנות,

יראו בשוב השם ציון.

במהרה בימינו, אמן.

איכה יש בבדד,

העיר רבתי עם,

הייתה כאלמנה.

על מנהג ישראל לקרוא במגילת איכה בתשעה באב,

אומרים חכמים זיכרונם לך שמגילת איכה נכתבה על ידי ירמיה הנביא,

שראה בחורבן בית המקדש.

וכונן על החורבן בכתיבת המגילה.

ויפה כתב בעל סדר הדורות

שירמיה הנביא רמז את שמו בתחילת המגילה.

במילה איכה,

ראשי תיבות,

אני ירמיה כהן הענתות.

רמז ירמיה את שמו.

אני ירמיה כהן הענתות.

לקראת יום המר והנמהר,

תשעה באב,

יום האבל על חורבן שני בתי המקדש,

נתבונן בכתוב במגילת איכה.

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה.

וכן נבקש מהשם יתברך שיקיים את הבטחתו ויהפוך את תשעה באב לששון ולשמחה עוד השנה,

כפי שכתוב בזכריה חי ט.

כה אמר אדוני צבאות,

צום הרביעי,

זה שבעה עשר בתמוז,

בצום החמישי,

זה תשעה באב,

בצום השביעי,

זה צום גדליהו,

בצום העשירי,

זה עשרה בתיבת,

יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

כידוע שספירת החודשים מחודש ניסן,

כמו שכתוב בניסן,

החודש הזה לכם ראש חודשים, רישון הוא לכם לחודשי השנה.

לכן רביעי, חמישי, שביעי ועשירי,

זה הולך לחודש ניסן.

על הכתוב בספר בראשית,

ויבן אדוני אלוהים את הצלע

אשר לקח מנה האדם לאישה

ויביאיה אל האדם, כתוב במדרש רבה יחא,

אמר רבי שמעון בר יוחאי,

הקדוש ברוך הוא קישתה ככלה את חווה,

ואחר כך הביאה לו, הכוונה לאדם,

אמר רבי חמא בר חנינא,

קישתה בעשרים וארבעה מיני תכשיטין,

אחר כך הביאה לו לאדם.

כך מבואר בזוהר הקדוש,

שלאחר שברא הקדוש ברוך הוא את האישה מצלעו של האדם, קישט אותה בכף דלת מיני תכשיטין,

ואחר כך הביאה אותה לאדם הראשון.

ומובהר בזוהר שהקישוטים האלה היו אורות גדולים שהשפיע הקדוש ברוך הוא על האישה, על חווה.

ומוסיף הזוהר ואומר שהעניין זה של עשרים וארבע תכשיטים,

רמוס בכתוב.

מה כתוב?

ויביאיה אל האדם.

כמה זה ויביאיה?

ובי' וי' כמה זה?

שש עשרה.

ב' אחרי זה?

כמה?

ועוד א',

ועוד ה'?

עשרים וארבע קישוטים.

ויביאיה אל האדם.

בעשרים וארבע קישוטים.

קישוטי קלה הביא את חווה לאדם הראשון.

אולם מבואר בזוהר הקדוש, פרשת אחרי ע' ט',

שלאחר שהנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת,

הטיל בה הנחש עשרים וארבע מיני זוהמה,

זוהמו,

כמו מניין ואיבה אשית.

ואיבה.

כמה זה ו?

באלף, בי' ובי' ובי'

ואה?

ויביאיה הפך להיות ואיבה.

אותן אותיות.

ויביאיה בכף ד' קישוטים,

ואיבה אשית זה כף ד' מיני זוהמו.

ועל ידי זה קלקל את העשרים וארבע קישוטי הקלה.

אותם אורות קדושים שנתן הקדוש ברוך הוא לאישה.

וכלשונו הקדושה של הזוהר הקדוש,

תנא

מהי דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האישה?

ארבעה ועשרים זיני מסאבותה אטיל חוויה בנקבה כד יתחבר עימה כחושבן ואיבה.

שהם סוגי טומאה אטיל הנחש כאשר תחבר עם אישה, כי מניין איבה ד' איבה.

הנה מבואר מכאן

שכדי לבטל את אותם עשרים וארבע תכשיטין שנתנה כזוך לחווה אשר בגימטריה ויביאיה, אטיל הנחש בחווה כד' זיני מסאבותה סוגי טומאה אשר בגימטריה ואיבה, והפך את ויביאיה לבי איבה.

אותן אותיות.

והנה ידוע.

וכן בבאר הזוהר הקדוש,

כי האבות הקדושים תיקנו את חטא האדם הראשון,

והאימהות הקדושות

תיקנו את החטא של חווה,

ועל ידי כך ביטלו את עשרים וארבע מיני הזוהמה שהטילה נחש בחווה,

ועל ידי זה חזרו מחדש עשרים וארבעה קישוטי הקלה של חווה למקומם.

אלא שעל-ידי כשמכרו השבטים את יוסף שוב קלקלו בני ישראל ואיבדו את העשרים-ושתיים תכשיטים שנתן השטלנברג לחווה,

עשרים-וארבע,

ושוב חזרו עשרים-וארבע מיני הזוהמה של הנחש במכירת יוסף.

ואת העניין הזה אומר המגלה העמוקות. יואו, מגלה העמוקות.

נרמז הדבר בדברי יוסף אל אחיו.

בספר בראשית מ״ב, פסוק י״ח.

ויאמר עליהם יוסף

ביום השלישי,

ראשי תיבות ואיבה.

ויאמר עליהם יוסף ביום השלישי.

תדעו לכם, אומר יוסף לאחיו, שעל-ידי מכירתי החזרתם ואיבה,

את אותם עשרים וארבע זיני מסאבות הסוגי הטומאה שטילה נחש בחווה.

ואתם יודעים למה קוראים לה חווה?

היו צריכים לקרוא לה אם כל חי, חיה.

למה קראו לה חווה?

חווה מלשון חיוויה.

חיוויה, נחש.

בארמית נחש זה חוויה, חווה.

והנה, כדי לזכך את זוהמת ערש הנחש

ירדו ישראל גלות במצרים,

ועל-ידי כור הברזל במצרים

החלו להזדכך מזוהמת הנחש.

וכשיצאו ממצרים

ועמדו על הר סיני לקבל את התורה,

פסקה זוהמת הנחש לגמרי,

כמו שכתוב בגמרא בשבת קמ״ו,

בשעה שבה נחש על חווה הטיל בה זוהמה.

ישראל, שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן.

אז תקנו.

לכן מייד זכו לקבל את התורה הקדושה.

וכשירד משה רבנו עם לוחות הברית,

התבטלו עשרים וארבע מני זוהמת הנחש,

וחזרו שוב עשרים וארבע קישוטי הכלה למקומם.

שזה אורות עליונים שאמרנו וכו'.

זה מה שכתוב בספר שמות ל״ב,

טו. ויפן וירד משה מן ההר

ושני לוחות העדות בידו,

לוחות כתובים משני עבריהם,

מזה ומזה הם כתובים.

ויפן וירד משה מן ההר

ושני לוחות העדות בידו,

לוחות כתובים משני עבריהם,

מזה ומזה הם כתובים.

שתי פעמים זה,

עשרים וארבע.

זה זה שתיים עשרה, ועוד זה זה שתיים עשרה, עשרים וארבע. כנגד עשרים וארבע, מן איזה ומטה?

הנחש.

ויש להוסיף גם שבגמרא מבואר,

שכל אחד מלוחות הברית היה בעל מידות של שישה טפחים אורך

ושישה טפחים רוחב.

ככתוב בבבא בתרא יד, רבי יהודה אומר, הלוחות אורכן שישה ורוחבן שישה, אם כך יוצא,

שבשני הלוחות היו עשרים וארבע טפחים

כדי לבטל ולהכניע את הכף דלת

מנה הזוהמה של הנחש.

והנה אומר המגלה עמוקות, אוי המגלה עמוקות.

כי בשעת חטא העגל

חזרו

עשרים וארבעה מיני זוהמת הנחש למקומם.

אחר כך עשו את העגל.

עוד פעם!

חזרו עשרים וארבע מקומם.

כמו שכתוב,

ויאמר

אדוני אל משה,

זה לאחר חטא העגל,

אמור אל בני ישראל,

אתם עם קשה עורף,

ועתה הורד עדייך זת תכשיטים מעליך,

ויתנצלו בני ישראל את עד ים,

את התכשיטים שלהם מעל חוריהם. איבדו עוד פעם את הקישוטים והתכשיטים מחדש.

ומפרש רבנו הארי, זכרונו לברכה, בעץ חיים שער התפילה בית.

ויתנצלו בני ישראל את עד ים,

ונמשך עליהם זו הומת הנחש.

וכן נהרע גם כן לאדם ולחווה כאשר חטאו,

ואיבדו את התכשיטים,

כמו שכתוב, וידעו כי ערומים הם.

אין, הפסידו את הכול.

על כן מבואר בגמרא בסנהדרין קב,

אמר בי יצחק,

אין לך פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה

אחד מ-24 ליטרה של העגל הראשון,

שנאמרו ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם.

דהיינו,

היות ומשקל עגל הזהב

היה 24 ליטרה,

הנה על כל אחד ואחד מליטרה של משקלו יש לנו

פורענות על ישראל, אמר הנצרן.

זאת אומרת,

משקל עגל הזהב היה 24 ליטרה זהב מכוון על-ידי הסדרה האחרונה כדי לבטל את ה-24 קישוטה הקלה של ישראל.

הלוחות היו 6 על 6 בשביל שיהיו 24 להחזיר,

והסדרה אחרי יצר את העגל בצורה שיהיה בו משקל 24 ליטרה כדי להחזיר את הבסאבותה.

וכל הזמן המלחמה בין 24 האורות ל-24 הטומאות.

וכל הזמן זה הולך וחוזר, הולך וחוזר,

המלחמה.

ולכן פרה אדומה,

שהיא כפרה על חטא העגל,

נאמר בה,

וכל אשר יגע בו הטמא,

ראשי תיבות ואיבה.

24. וכל אשר יגע בו הטמא ואיבה,

כדי לבטל את אותם 24 זנים מסאבות על סוגי הטומאה של זוהמת הנחש,

שהם חזרו למקומם בעוון חטא העגל.

ופסקה זוהמתן וחזרה זוהמתן.

הצריך שפרה תבוא ותכפר.

וכל אשר יגע בו הטמא.

רמוז ואיבה, כנגד 24, סוגי הטומאה.

ולכן מאחר וכל פורענות הוא פורענות שבאה לעולם היא מחטא העגל,

על כן כשדיברו ישראל לשון הרע על המן,

שוב עוררו את 24 מיני זוהמת הנחש.

ועל כן נענשו שהקדוש ברוך הוא שראה בהם את הנחשים השרפים.

מי זה הנחשים השרפים? הנחשים.

מה כתוב בפסוק בשמות כא, פסוק ב?

וישלח אדוני בעם את הנחשים.

ראשי תיבות ואיבה.

עוד פעם.

וישלח אדוני בעם את הנחשים.

זה באיבה.

השרפים.

וזה גם העניין של 24,000 שמתו במגפה בשיטים בעצת בלעם הרשע.

וזה גם 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לחצרת בהרצת הנחש,

שהטיל 24 מיני זוהמת הנחש בחווה.

ולכן, כדי לתקן את 24 מיני זוהמת הנחש,

תיקנו לנו חכמים זיכרונם לברכה,

24 פרקים במסכת שבת,

כי שבת נקראת שבת קלה מלכתה,

ועל ידי לימוד 24 פרקים אפשר לתקן את קישוטי הקלה,

שחווה את הקלה ונדון על 24 קישוטים.

וזה מה שכתוב,

ושמרו בעיני ישראל את השבת.

ראשי תיבות ויביאיה מחזירים בחזרה את ה-24 על ידי השבת.

על כן התפלל משה רבנו שיזכה להיכנס לארץ ישראל כדי לבטל את 24 מיני זוהמת הנחש.

כמו שרמוז בפרשת ויתחנן

ויתחנן אל אדוני בעת ההיא ראשי תיבות ואיבה,

כיוון שרצה מאוד להיכנס לארץ כדי לבטל את ואיבה את כד מיני זוהמת הנחש מעל בני ישראל.

והנה בשעת בניין בית המקדש נתבטלו שוב עשרים

וארבע מיני זוהמת הנחש יחזרו עשרים וארבע קישוטי הקלה,

כאן נרמז בפסוק במלאכים א',

פרק ז', פסוק ב',

ויבן את בית יער הלבנון ראשי תיבות ויביאיה,

ויבן את בית יער הלבנון

ראשי תיבות ויביאיה כנגד עשרים וארבע קישוטי הקלה.

אך בעת החורבן,

כשפרה הקדוש ברוך הוא תחוב על חטא העגל,

שוב חזרו עשרים וארבע מיני זוהמת הנחש ונלקחו עשרים וארבע תכשיטים של ישראל,

כמו שנרמז במגילתך,

פרק א', פסוק א',

איכה ישבה בדד העיר ראשי תיבות איבה,

ומבואר בזוהר

שאיכה ישבה בדד העיר רבת יעם,

הייתה ראשי תיבות איבה רעה,

שנתעוררו בחורבן בית המקדש שוב עשרים וארבעה מיני זוהמת הנחש הרעים,

אולם צריכים אנו לדעת שכל זה יתוקן בשלמות על ידי דוד המלך,

שיהיה מלך המשיח לעתיד לבוא.

לכן כבר בתחילת משיכת דוד המלך על ישראל נרמז העניין הזה,

של עשרים וארבע מיני זוהמת הנחש,

בה כתוב,

ויאמר אדוני אל שמואל,

בספר שמואל א', ט' ז'

לך ישלחך אל ישי בית הלחמי,

ראשי תיבות איבה,

שלעתיד לבוא יבטל דוד המלך את עשרים וארבע מיני זוהמת הנחש,

ויחזיר את כד' התכשיטים שנתן הקדוש ברוך הוא לחווה.

ועל זה רומז הפסוק בישעיה יא' א',

ויצא חוטר מגזע ישי,

ונצר משורשיו יפרה,

ונחה עליו רוח ה'

והריחו ביראת ה'.

הנה מתקבלת המילה ויביאיה בדילוג שלוש אותיות,

כדי לרמוז לנו,

שכשיבוא דוד המלך ויחזיר לישראל את כד' התכשיטים,

את אותם עשרים וארבע תכשיטים,

את אותם אורות קדושים שנתן לנו הקדוש ברוך הוא במהרה בימינו אמן,

איך זה ברומז,

ועריחו ביראת ה' בדילוג שלוש,

אולי דילוג שלוש זה כנגד הבניין השלישי,

ו'

אחר כך ה' ר' י' זה האות השלישית,

ח' ו' ב' זה האות השלישית,

י' ר' א' האות השלישית,

ת' י' ה'

זה ויביאיה,

בדילוג שלוש,

שדוד המלך יחזיר לנו את האורות למקומם.

ראיתם פעם דבר כזה?

איך הכל מסודר, איך הכל רמוז, איך הכל מתקן,

זה יכולים לכתוב מפיצוץ.

רבי חנינם אמר שאומר, הצעה כזאת אומרת לכל ספרים.

עשרים וארבע ספרים קדושים של התנ״ך.