ספר בני ציון על פרשת כי תצא ג' | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

כיוון שאתה יוצא למלחמה,

שימו לב,

ואתה הרחק מביתיך,

מחבריך הטובים,

ממוריך,

מדריכיך,

והחלפת חברים עכשיו ואתה בחזית המלחמה ובשדה הקרב,

יש חשש מפני וחשקת בה

שהיצר יגבר עליך חלילה במלחמה.

לכן באה ההסהרה גם על מצבים אלה שבהם נמצא אדם הרחק מסביבתו הקרובה ושעלו לו לזהם ליפול ברשת היצר,

גם במקומות כאלה.

זאת אומרת, ברגע שאדם נעתק ממקומו,

מבחנו של הצדיק זה בשעת הניסיון,

ולא כשהוא בסביבה הטבעית,

בהגנה הטבעית שכולם מכירים אותו ויודעים,

ואז הוא זז בהתאם.

פה יש שינוי פרזה, מקום אחר.

כבר ליצר יש, אתה מבין, לא מכירים אותך, לא יודעים מי אתה, דדדה, מתחיל התמין, לנכדד קוראים לזה, לגרד ככה בתוך הזה, אתה מבין?

וכתוב פה, וחשקת בה.

מה זה וחשקת בה? תשמעו.

על הפסוק הזה,

אומר הספרה,

שאף על פי שהשאויה היא נוכרית, מכוערת ואינה יפת תואר,

רשאים לנהוג בה כדין יפת תואר,

וזאת על פי הכתוב, וחשקת בה.

תלמוד לומר, אף על פי שאינה יפת תואר.

אומר רק ככה מלבי,

רבי מאיר ליבוש,

בשם רבי יחיאל מיכל,

בפירושו התורה והמצווה,

הפועל חשוק,

נבדל ושונה מן הפועלים,

אבו וחמוד

וכיוצא בהם.

אלה מציינים שהאדם חומד ומתאווה לדבר מפני יופיו,

תאווה וחמדה זה משום שאדם מתאווה לדבר מפאת יופיו או משום מעלה אחרת שמצא בו.

מה שאין כן החשק,

שהוא בלי טעם וסיבה,

שלפעמים יחשוק אדם במכוערת או בעלת מום.

וכבר אמרו חכמים, החשק אין לו עיניים.

עיוור, לא רואה, לא מעניין אותו, בא לי, בא לי, פתאום בא לי, לא יודע מאיפה בא לי.

יש לי חשק עכשיו ללא יודע מה, מה זה אש אדם?

זה הכוח של הנחש ככה להיכנס.

וכן אמרו, החשק מעוות את השכל.

לפי זה מוסברים דברי רש״י.

ולקחת לך לאישה לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע,

המסית את האדם ומעורר בו חשק מעוור,

מסנוור ומעוות.

שאם אין הקדוש ברוך הוא מתיר לסרט אש עטיפת תואר,

ייסיין האדם באיסור.

אבל האם האדם נכנע לבסוף ליצרו,

ובכל זאת נושא אישה זו,

אחד בכל אופן נכנע ליצר,

הצליח להכניס בו את החשק.

נו, והוא נשא אותה.

סופו להיות שונאה.

כמו שנאמר בהמשך הכתוקרית, תהיינה לי שתי נשים, האחת האהובה והאחת שנואה,

וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה.

לכן נסמכו הפרשיות האלה.

וככה יצא אדוניהו לדוד המלך מאש עטיפת תואר,

שקם נגד אבי.

כותב רשי, על פי חכמים זכרונם לברכה, בן סורר ומורה נהרג על שם סופו.

הגיעה התורה לסוף דעתו,

והיינו שהיא ערה תורה מהיה בסופו של בן סורר ומורה,

סוף שמכלה ממון אביו.

בעתיד הוא יגיע למצב שהוא יגמור על כל הכסף של אבא שלו,

כמו הנרקומנים.

הוא מבקש לימודו

את הרגלו, מחפש את אבותיו שהוא רגיל בהן, ואינו מוצא.

מה עושה?

עומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

שודד ורוצח.

אמרה התורה, ימות זכאי לפני שיגיע לשוד ורצח,

בעל ימות חייו.

לעומת זאת מצאנו אצל ישמעאל,

שבשעה שהושלח על ידי אמו במדבר נאמר שם, כי שמע אלוהים אל כל הנער באשר הוא שם,

פירש רשי,

לפי המעשים של עכשיו הוא נידון,

לא לפי מה שהוא עתיד לעשות,

וזאת לפי שיהיו מלאכי אשר מקטריקים על שמיים ואומרים, ריבונו של עולם,

מי שעתיד זרעו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר,

כי הבורחים שברחו מירושלים יצאו משם,

קידמו אותם הישמעאלים עם נודות נפוחים באוויר,

בלי מים,

והם באו ומתו.

זה הישמעאלים,

זה הבנים שלו.

אתה יודע שזה יהיה ככה,

ואתה מחיה אותו?

אמר להם הקב' ברוך הוא, עכשיו מה הוא?

צדיק או רשע?

אמרו לו מלאכי השרת, צדיק.

אמר להם לפי מעשיו, עכשיו אני אדן אותו.

זה מה שנאמר, באשר הוא שם.

גם אנחנו, המזל שלנו, בראש השנה, דנים אותנו באשר הוא שם.

זאת אומרת, אם באותו יום אנחנו חוזרים מתשובה אמיתית ומתחרטים באמת והכול, הוא דן אותנו באשר הוא שם.

אפילו אם ידע הקב' ברוך הוא וחנותי את אשר החון,

אני עוד צריך לחון אותו עוד פעם, כי הוא עוד פעם יחזור לסורו.

השם דן אותנו באשר הוא שם.

אז צריך לנצל את היום הזה להיות שם בלת כושר.

אפילו אם העתיד יודע.

כן.

ואם כך, מדוע דינו של בן סורר ומורה שנהרג על שם סופו שונה מדינו של ישמעאל שנידון על פי מעשה באותה שעה?

אלא אומר החזקוני.

ישמעאל

כשר היה.

והוא לא ביקש להמית את ישראל באותה שעה.

זה צאצאיו.

אבל בן סורר ומורה הוא רשע כבר מתחילתו,

רק עדיין הוא לא התחייב במיתה.

למה הדבר דומה?

למי שרודף אחר חברו להורגו.

יש אחד רודף אחרי מישהו להרוג אותו.

אז יש לו דין של רודף.

אחרי החברו להורגו.

מה הדין שלנו?

אנחנו מצווים להרוג אותו שלא יהרוג אותו. כמובן קודם באיברים,

אם נוכל לשבור לו רגל יד בשביל להפסיק,

ואם אין ברירה גם הורגים אותו.

אבל הוא עוד לא הרג את ההוא על שם סופו,

שהוא עתיד להרוג את ההוא והוא רץ כבר אחריו.

אז זה כבר באותה שעה הוא נידון

על הרגע שהוא כבר יגיע לזה.

אז אתם מבינים את החילוק בין ישמעאל לבין בן שורר ומורה.

שבן שורר ומורה בפועל כרגע הוא כבר בחינת מלסתם ושודד,

הוא דין רודף כבר עכשיו.

כבר.

רק הוא עוד לא הגיע לזה.

אבל הוא לא יגיע לזה.

אצל ישמעאל, בשעה שהמלאכים ביקשו, הוא היה צדיק.

זרעו אחריו צאצא והם שעשו זאת.

עכשיו יש פה פירוש מבהיל על הרעיון.

מבהיל על הרעיון.

זה על הזמרים הפסולים.

לא יאומן.

אין פרשה שהתורה לא מדברת נגדם.

כותב רש״י, בן שורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה התורה לסוף דעתו,

סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד פרשת דרכים ולשתה עם תבריות.

אמרה תורה ימות זכאי ולימות חייו. מקשיב המפרשים.

במסכת ראש השנה למדנו בטזן עמוד ב' שאין דנים את האדם אלא על פי מעשיו הנכונים לאותה שעה ולא על פי מעשיו לעתיד.

כמו שכתוב, כי שמע אלוהים אל כל הנער לשמעאל באשר הוא שם.

רש״י אמר שאדם נדון על פי מעשים שהוא עשה עד עכשיו ולא על מה שהוא עתיד לעשות.

תשמעו,

משיב על זה הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק.

זכותו תגן עלינו, אמן.

תשמעו הסבר מבריק.

הוא אומר את דברי רש״י,

בן שורר ומורה נהרג על שם סופו.

המשמעות היא שהוא נדון על שם התואר שלו. איך קוראים לו? שורר ומורה?

על שם סופו שהוא מורה.

הוא לא רק שורר בעצמו,

הוא גם מורה לאחרים לעשות כן.

הוא מחטיא הרבים.

זאת אומרת,

זה שהוא מורה לאחרים ללכת בדרך רעה והוא מחטיא את האדם עוונו גדול,

יותר מנה אורגו.

שאם הרג אותו, מדובר על הריגה לגבי העולם הזה בלבד, ולנרצח יש חלק לעולם הבא.

אבל מחטיא אורגו גם לעולם הזה וגם לעולם הבא.

לכן על שם סופו הוא מת. זאת אומרת, הרציחה שלו היא פחות חמורה מההחטאה שלו,

מאשר הוא יקלקל את האחרים גם כן.

שמעתם דבר כזה?

על שם סופו.

סורר הוא מורה.

סופו שהוא מורה אחרים גם להרשיע.

זה דינם של הזמרים הסוררים והשדרנים המעוותים והדומים להם.

לא תראה את שור אחיך או את ציון נידחים ואתעלמת מהם,

אשר תשיבם לאחיך.

במקום להיות סורר ומורה,

שזה הדין של כל זמר, גם סורר וגם מורה,

מעיר אשלה הקדוש, רבי ישעיה לוי הורוביץ, מחבר שני לוחות הברית על מצוות התורה.

אם באבדת ממון, הזירה תורה, באבדת הנפש, על אחת כמה וכמה.

אם אנחנו רואים את השור של אח או את השה שלו, נידחים.

אז אנחנו לא יכולים להתעלם מהם.

אנחנו צריכים להשיב אותם.

ואם הוא מאבד אותו כל יומיים,

את החמור,

אז מה, אני צריך להחזיר לו כל פעם?

כן.

אפילו מאה פעמים.

זאת אומרת, לא רק החמור, חמור גם בעלי מחמר.

הוא אומר, אתה צריך להחזיר לו.

אז אם את החמור שלו והשה שלו אתה צריך להחזיר,

אז אם הוא נאבד בעצמו,

על אחת כמה וכמה.

אמור מעתה.

לא תראה אחים נידחים שסרו מדרך התורה ויראה, והתעלמת מהם.

לעולם אל תאמר מאני ופשעי ישראל אלה,

אלא אשר תשיבם

לאחיך. מי זה אחיך?

הקב' ברוך הוא שנאמר למען אחי

ורעי אדברנה שלום בך.

חובה עליך לעורר אחים טועים ולהשיבם בתשובה.

מדין לא תראה את שור אחיך או את סיום.

כי קרה כאן ציפור לפניך.

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, אמרו חכמים. מהו שלח תשלח?

התשובה, אם קיימת המצווה הזו של שילוח הקן,

אתה ממהר לבוא מלך המשיח.

אתה גורם להביא את מלך המשיח,

שכתוב בו שילוח.

אומניין שנאמר משלחי רגל השור והחמור.

דרש הרדל שור זה משיח בן יוסף,

חמור משיח בן דוד.

וכן אמר רבי תנחומה,

אם קיימת המצווה הזו של שילוח הקן,

אתה מהר להביא את אליהו הנביא.

שכתוב בו גם כן שילוח,

שנאמר במלאכי ג' כג,

הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא.

מצוות שילוח הקן יש בה להביא שני משיחים מאליהו הנביא.

מה הקשר בין שילוח הקן לבין בוא משיח הצדקנו?

אז זוהר הקדוש אומר במדרש רות עין זן,

כי יקרא כאן ציפור לפניך אפרוחים או ביצים.

כאן,

כן, הכוונה, זו מלכות ישראל.

אפרוחים אלו 12 שבטים.

ביצים אלו ישראל.

והאם רובצת על האפרוחים זו שכינה קדושה.

מסביר רבנו בחי על פי המדרש הזה שבקיום מצוות שילוח הקן,

יש התעוררות רחמים גדולים בשמיים על עם ישראל. כשאתה משלח

את האם אתה גורם לרחמים גדולים מאוד בשמיים,

שכן כשמשלחים את האם, הציפור מתוך קינה,

היא מצטערת ודואגת על חורבן הקן ועל ריחוק בני האפרוחים,

וברוב צערה היא רוצה לאבד את עצמה לדעת.

והשר הממונה בשמיים על העופות מבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא על אותה ציפור.

בקדוש ברוך הוא שרחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע אשר רחמים כבר על כל המצטערים וגם על השכינה הקדושה שבגלות שעליה נאמר

ובפשעיכם שולחה עמכם.

זו השכינה,

מבגלות.

זאת אומרת היא גם שולחה.

האם, השכינה,

כמו שאתה משלח את האם על הבנים ציפור,

ככה השכינה שולחה בפשעיכם.

יוצא מכאן שעל ידי מצוות שילוח הקן מתגלגלים רחמי הקדוש ברוך הוא על בניו,

כי בני ישראל נמצאים חוץ לקן,

בגלות,

וזה ממשיך שפע אשר רחמים על עמות בני ישראל ומעורר את הגאולה ומזרז את ביאת המשיחים בניהו הנביא.

בזמן בית המקדש יש עניין של שילוח?

כל הזמן יש את המצווה.

לכאורה אם זה דבר שהוא מעורר.

מעורר את מה שחסר, ואם לא חסר אז זה מעורר דבר אחר, רחמים על כל המצטערים.

מה חסר מצטערים גם בזמן בית המקדש?

גם בזמן המקדש היה חלק מן הזמן, אנשים שהיו בגלות, שקדמו.

זה לא אכזריות כשאתה רואה את האמת, זה אכזריות?

אם זה אכזריות?

כן, זה מצווה. אתה מפריד בינה לבין ילדיה?

ממש, אני אומר לך, זה לא טוב. כשאתה לוקח את הדג'אג'ה, את התרנגולת,

בשביל לאכול אותה עוף או פרגיות,

ואתה לוקח אותה על אל-ג'הל חכה,

על הילדים ועל הפסעים, זה בסדר?

מותר לך לקחת מה שאתה רוצה לאכול או מה שאתה רוצה להשתמש.

אז אומרים, אבל בינתיים להפחית מן הצער שלהם, לא כמו שהסורים עכשיו רוצחים את הילדים לעיני האימהות,

מעמידים את הילדים, האימהות,

תך תך תך יורים בכולם או שוחטים אותם ואחר כך יורים באימא ובאבא,

כמו שעשו לצדקיהו המלך

שהרגו לו את הילדים מול העיניים ואחר כך נקרו את עיניו.

זאת אומרת, זה הסורים,

זה האויבים.

אנחנו בתורה מצווים לא ככה.

גם כשמותר לך לקחת את הביצים או האפרחים,

אז אל תעשה את זה, אתה מבין, בפנים של האם,

תשלח אותה, תרחיק אותה מעליהם,

ואז כשהיא לא רואה אתה מפחית מהצער כמו שהיא רואה,

כשלוקחים לה את זה, אתה מבין, מול העיניים.

בפסוק הזה נצטווינו מידת הרחמים כלפי בעלי החיים.

כשמזדמן לאדם כאן ציפור ומצויים בו אפרחים וביצים, והאם רובצת עליהם, חייבים שלהתיהם מן הקן, לפני שלוקחים את האפרחים והביצים שבקן.

כיוון שבמעשה זה מרחם האדם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא,

הוא מעורר רחמי שמיים על עצמו ועל בני משפחתו.

החכם הירושלמי המופלג, רבי יוסף חיים זוננפלד,

מסביר את מצוות שילוח הקן בדרך הבאה.

האם יכול אדם ללקוט בידיו ציפור,

שהרי היא מסוגלת מנקה לפרוס כנפיים ולהימלט על נפשה?

אלא בשעה שהאם שרויה מחיצת אפרוחיה, היא חרדה עד מוות

לשלום צאצאיה והיא אינה נוטשת את הקן שלה,

וכך היא נופלת עם בניה בידי הצייד.

יוצא מכאן שבגלל רגש האימהות של הציפור ומסירותה לאפרוחיה,

היא לא ממלטת את עצמה מן הצייד הבא ללוכדה.

לכן צוותה לנו תורה, שלח תשלח את האם,

כי אין לנו זכות לנצל את רגש האימהות הטבוע בציפור,

שמסכנת את עצמה למען נפוחיה.

אתה שומע, עם ישראל איך מחונך?

כן, זה מדובר בין סיפורות הרעיון וסיפורים במיוחד, לא, לא.

ולשם מה, כבוד הרב? מה?

ולשם מה את שאת הגוברים? תגדל אותם. מה שאתה רוצה.

שיכול אותם.

אפשר מתוחים גיוניים. מה שאתה רוצה.

מה פססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססה

חתכת בננה, תלשת פטרוזיליה, מה אתה עושה?

לשנת עכשיו חיידקים, שאבת אותם, מה אתה עושה?

כן, לקחת את הגוזל. את הגוזל, כן. מה, מה, מה, מה, מה, מה יש בזה? מה? מגוזל אין תרנגול.

מי היונם. מה?

מה, מה, מה?

אז אל תיגע באף אחד, תשאיר את כולם בטבע.

מה זה למה? הסברנו, לכל סיבה שאתה רוצה.

מה,

מה הבעיה?

התורה התירה לך,

אמרה לך.

הפסיכלית למה? הפסיכלית למה אתה שוחט אפרוחים? למה אתה שוחט?

לאכול אותם. מה זה, זה כן מותר? אה, לקחת ולהשאיר אותם בחיים זה אסון טבע.

לשחוט אותם, אה, זה טעים.

אתה מתקן אותם שזה. אתה מתקן אותם שזה. תקנון, אתה נהייתם עכשיו בתיקונים.

אז תדע לך שהתיקון הכי גדול שאתה יכול לעשות זה שלוח האם, כי אתה מלמד רחמים על כל עם ישראל.

העונה הזאת עכשיו דאגה לתיקון של כל עם ישראל.

זה לא הסבר שיש לו? כן, שמתעוררים רחמים על כולם.

אז אמרה סדר האכזרי, אבל זה לא.

תודה רבה.

בזמן זה יש ברכה.

בטח.

מה?

לא, בברכה לברך על זה לא.

יש ברכה שמי שמשלח את הקן זוכה לדירה כמו שאני.

שילחתי את הקן פה,

חודש אחרי קניתי, אני ועוד אחד.

אני ועוד אחד. שנינו שילחנו, שנינו קנינו דירה אחרונה.

זה ציפור רגיל, ציפור רגיל, שולחות האור.

אין, אין, אין, אין, אין עניין של... אתה שואל כבר פעם שנייה, וענו לך כבר פעם אחת. זה כבר פעם שלישית.

כי עיקרי כאן זה...

מה?

אני חוזר.

הרב זונלפלד אומר,

בשילוח הקן הוא מסביר את המצווה. אם יכול אדם ללקול בידיו ציפור, שהרי אם סוגל את מנקי הפרוס כנפיים, למלא מיד נפשה.

אלא בשעה שהיא שרויה במחיצת האפרוחים,

היא חרדה עד מוות על צאצאיה ושלומה,

והיא לא נוטשת את הקן שלה.

אז כך קל לתפוס אותה. היא נופלת עם בניה בידי הצייד.

אז אומרים לנו בתורה, בגלל רגש האימהות של הציפור ומסירותה לאפרוחים,

היא לא מינתה את עצמה מן הצייד שבא ללוכדה. היא מעדיפה להתפס איתם.

צוותה תורה, שלח, תשלח את האם.

אין לך זכות לנצל את רגש האימהות הטבוע בציפור, המסכן את עצמה למען אפריה.

אתה מנצל את הרגש שלה בשביל לתפוס אותה.

הוא אומר, זה לא הוגן.

זה לא, לא, לא רוצה התורה.

תשלח אותה.

אתה רצית את האפרוחים.

אתה עכשיו על הדרך, תתפוס גם את האימא בגלל הרגש שלה.

כן?

זה כמו שאנשים רוצים איזה משהו, לוקחים את הילדים,

ואז ממילא גוררים את ההורים אליהם.

אלה שנגיד סוחטים במקסיקו, במקומות אחרים,

חוטפים מישהו,

אחר כך מגשים כופר וכו' וכו',

ואז הם גוררים את ההורים לאן שהם רוצים,

מה שהם רוצים, עושים איתם. למה? כי הם יודעים שהם לא יוותרו.

תמונה ותקין, זה מושך את הילדים, והוא צריך לשלם. נכון, נכון. כל הכבוד לך.

וביחד אני אומר, קשה אומר,

הצעה כזאת במושגות ישראל, דפיקה אותה עצמאות, שנאמרת אותה ואותה עליה.