בס"ד 29/08/2012 ספר דברים - פרשת כי תצא: ספר בני ציון על פרשת כי תצא ג'

כיוון שאתה יוצא למלחמה, שימו לב! ואתה הרחק מביתך ומחבריך הטובים, ממורך, מדריכך, והחלפת חברים עכשיו ואתה בחזית המלחמה בשדה הקרב, יש חשש מפני "וחשקת בה", שהיצר יגבר עליך חלילה במלחמה, לכן באה אזהרה על מצבים אלה שבהם נמצא האדם הרחק מסביבתו הקרובה ועליו להיזהר מליפול ברשת היצר - גם במקומות כאלה.

זאת אומרת: ברגע שהאדם נעתק ממקומו, מבחנו של הצדיק זה בשעת הניסיון, ולא כשהוא בסביבה הטבעית בהגנה הטבעית כשכולם מכירים אותו ואז הוא זז בהתאם, פה יש שינוי פאזה מקום אחר. כבר ליצר יש.. אתה מבין: לא יודעים לא מכירים אותך מתחיל "לנחדד" קוראים לזה לגרד אתה מבין כזה....

וכתוב פה "וחשקת בה", מה זה וחשקת בה?

תשמעו, על הפסוק הזה אומר הספרי: שאף על פי ששבויה היא נוכרית מכוערת ואינה יפת תואר, רשאין לנהוג בה כדין יפת תואר. וזאת על פי הכתוב "וחשקת בה" תלמוד לומר אף על פי שאינה יפת תואר,

אומר על כך המלבי"ם רבי מאיר לייבוש בשם רבי יחיאל מיכל בפירושו "התורה ומצוה": הפועל "חשוק" נבדל ושונה מהפעלים "אבוא וחמוד" וכיוצא בהם, אלה מציינים שאדם חומד ומתאווה לדבר פני יופיו, תאווה וחמדה זה משום שאדם מתאווה מפאת יופיו, או משום מעלה אחרת שמצא בו.

מה שאין כן החשק שהוא בלי טעם וסיבה, שלפעמים אדם יחשוק המכוערת ובעלת מום, וכבר אמרו חכמים: "החשק אין לו עיניים", אהההההה עיוור לא רואה כלום, פתאום  'בא לי בא לי', לא יודע מאיפה  'בא לי, יש לי חשק עכשיו לא יודע מה'..... מה זה אש הדא? זה הכח של הנחש ככה להיכנס, וכן אמרו 'החשק מעוות את השכל'.

ולפי זה מוסברים דברי רש"י: "ולקחת לך לאישה", לא דברה התורה אלא כנגד יצר הרע המסית את האדם ומעורר בו חשק מעוור, מסנוור ומעוות, שאם אין הקב"ה מתיר לשאת אישה יפת תואר, ישאנה האדם באיסור. אבל אם נכנע האדם ליצרו ובכל אופן נושא אישה זו.

אחד בכל אופן נכנע ליצר, הצליח להכניס בו את החשק, נו, והוא נשא אותה -סופו להיות שונאה! כמו שנאמר בהמשך הכתוב: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה ואחת שנואה", וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכן נסמכו הפרשיות האלה, וככה יצא אדוניהו לדוד המלך מאשת יפת תואר, שקם נגד אביו.

כותב רש"י על פי חכמים זכרונם לברכה "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו", הגיעה התורה לסוף דעתו דהיינו: שיערה התורה מה יהיה בסופו של בן סורר ומורה, סוף שמכלה ממון אביו, {בעתיד הוא יגיע למצב שהוא יגמור על כל הכסף של אבא שלו, כמו נרקומנים} ומבקש לימודו, בתאוותיו הוא מבקש את הדברים שהוא רגיל בהם ואינו מוצא,

מה עושה? עומד בפרשת דרכים ומלסתם את הבריות, שודד ורוצח,

אמרה התורה: ימות זכאי לפני שיגיע לשוד ורצח, ואל ימות חייב!.

אבל לעומת זאת, לעומת זאת, מצאנו אצל ישמעאל שבשעה שהושלך על ידי אמו במדבר, נאמר שם: "כי שמע אלוקים את הנער באשר הוא שם"

פירש רש"י: לפי המעשים של עכשיו הוא נידון, לא לפי מה שהוא עתיד לעשות, וזאת לפי שהמלאכים מקטרגים על ישמעאל

ואומרים: "רבונו של עולם, מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?"

כי הבורחים שברחו מירושלים יצאו משמה קדמו אותם הישמעאלים עם נאדות נפוחות באוויר בלי מים, והם באו ומתו, זה ישמעאלים זה הבנים שלו,

"אתה יודע שזה יהיה ככה, ואתה מחייה אותו?"

אמר להם הקב"ה: "עכשיו מה הוא צדיק או רשע?"

אמרו מלאכי השרת: "צדיק",

אמר להם: "לפי מעשיו עכשיו אני דן אותו, זה מה שנאמר "באשר הוא שם".

גם אנחנו המזל שלנו בראש השנה דנים אותנו "באשר הוא שם"! אם באותו יום אנחנו חוזרים בתשובה אמיתית, ומתחרטים באמת והכול, דנים אותנו "באשר הוא שם"! אפילו אם יודע הקב"ה "וחנותי את אשר אחון" אני אצטרך לחון אותו עוד פעם כי אני יודע שהוא יחזור לסורו, השם דן אותנו "באשר הוא שם", אז צריך לנצל את היום הזה "להיות שם" גלאט (חלק) כשר.

ואם כך מדוע דינו של סורר ומורה שנהרג על שם סופו שונה מדינו של ישמעאל שנידון על פי מעשיו באותה שעה?

אלא אומר "החיזקוני": ישמעאל כשר היה, והוא לא ביקש להמית את ישראל באותה שעה, זה צאצאיו,

אבל בן סורר ומרה הוא רשע כבר מתחילתו רק עדיין הוא לא התחייב במיתה,

למה הדבר דומה? למי שרודף אחר חברו להורגו, יש אחד רודף אחר מישהו להרוג אותו, אז יש לו דין של רודף, אחר חברו להורגו,

מה הדין שלנו? הרי אנחנו מצווים להרוג אותו שלא יהרוג אותו, כמובן קודם באיברים: אם נוכל לשבור רגל יד בשביל להפסיק, ואם אין ברירה גם הורגים אותו. אבל הוא עוד לא הרג את ההוא, "על שם סופו", שהוא עתיד להרוג את ההוא, והוא כבר רץ אחריו - אז זה כבר באותה שעה הוא נידון על הרגע שהוא כבר יגיע לזה.

אז אתם מבינים את החילוק בין ישמעאל לבן סורר ומורה, שבן סורר ומורה - בפועל כרגע כבר בחינת מלסטם ושודד, הוא דין רודף כבר עכשיו, כבר, רק עוד לא הגיע לזה, אבל הוא יגיע לזה, אצל ישמעאל כאשר המלאכים בקשו הוא היה צדיק, זרעו אחריו צאצאיו הם שעשו זאת.

עכשיו יש פה פרוש מבהיל על הרעיון, מבהיל על הרעיון, זה על הזמרים הפסולים, לא יאומן! אין פרשה שהתורה לא מדברת נגדם.

כותב רש"י: "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה התורה לסוף דעתו סופו שמכלה ממון אביו ומבקש את לימודו ולא מוצא ויוצא לפרשת דרכים מלסטם את הבריות,

אמרה התורה: "ימות זכאי ולא ימות חייב".

מקשים המפרשים: במסכת ראש השנה, למדנו בטז' עמוד ב': "שאין דנים את האדם אלא על פי מעשיו הנכונים לאותה שעה ולא על פי מעשיו לעתיד, כמו שכתוב: "כי שמע אלוקים אל קול הנער לישמעאל באשר הוא שם".

ורש"י אמר: שאדם נידון על פי מעשים שהוא עשה עד עכשיו ולא על שהוא עתיד לעשות"?

תשמעו.

משיב על זה הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק זכותו תגן עלינו אמן,

תשמעו הסבר מבריק!

הוא אומר: "דברי רש"י, "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו", המשמעות היא שהוא נידון על שם התואר שלו, איך קוראים לו? "סורר ומורה", על שם סופו שהוא מורה, הוא לא רק סורר כעצמו - הוא מורה לאחרים לעשות כן, הוא "מחטיא הרבים"!!! זאת אומרת: זה שהוא מראה לאחרים ללכת בדרך רעה והוא מחטיא את האדם, חמור יותר גדול מן ה"הורגו" שאם הרג אותו מדובר על הריגה בעולם הזה ולנרצח יש חלק לעולם הבא, אבל המחטיאו הורגו גם לעולם הזה וגם לעולם הבא, לכן על שם סופו הוא מת.

זאת אומרת: הרציחה שלו היא פחות חמורה מההחטאה שלו מה שהוא יקלקל את האחרים גם כן. שמעתם דבר כזה? על שם סופו סורר ומורה, סופו שהוא מורה אחרים גם להרשיע.

זה דינם של הזמרים הסוררים, השדרנים, והמעוותים והדומים להם.

"לא תראה את שור אחיך נידחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך",

במקום להיות סורר ומורה שזה הדין של כל זמר גם סורר וגם מורה.

מביא השל"ה הקדוש רבי ישעיה הורוביץ מחבר "שני לוחות הברית" על מצוות התורה: אם באבידת ממון הזהירה התורה על אבידת הנפש - על אחת כמה וכמה!.

אם אנחנו רואים את השור של אח או את השה שלו נידחים, אז אנחנו לא יכולים להתעלם מהם, אנחנו צריכים להשיב אותם, ואם הוא מאבד אותו כל יומיים את החמור?

-      "אז מה אני צריך להחזיר לו כל פעם?"

כן, אפילו מאה פעמים! זאת אומרת לא רק בעל החמור חמור גם הבעלים חמר, הוא אומר אתה צריך להחזיר לו, אז אם החמור שלו והשה שלו אתה צריך להחזיר - אם הוא נאבד בעצמו על אחת כמה וכמה.

אמור מעתה: לא תראה אחים נידחים שסרו מדרך התורה והיראה והתעלמת מהם, לעולם אל תאמר: "מה? נהיו פושעי ישראל אלה!"

אלא: "השב תשיבם לאחיך", מי זה אחיך?

הקב"ה, שנאמר: "למען אחי ורעי אדברנה שלום בך", חובה עליך לעורר אחים טועים, ולהשיבם בתשובה, זה דין "לא תראה את שור אחיך ואת שיו",

"כי יקרא קן צפור לפניך, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"

אמרו חכמים: מהו "שלח תשלח"?

התשובה: אם קיימת מצווה זו של שילוח הקן - אתה ממהר לבוא מלך המשיח, אתה גורם להביא את מלך המשיח, שכתוב בו שילוח. ומנין?

שכתוב: "משלחי רגל השור וחמור"

דרש הרד"ל: שור - זה משיח בן יוסף, חמור - משיח בן דוד.

וכן אמר רבי תנחומא: אם קיימת מצוה זו של שילוח הקן אתה ממהר להביא את אליהו הנביא, שכתוב בו גם כן שילוח, שנאמר במלאכי ג' כג': "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא", מצוות שילוח הקן יש בה להביא שני משיחים ואליהו הנביא,

מה הקשר בין שילוח הכן לבין ביאת משיח צדקנו?

הזוהר הקדוש אומר במדרש "רות" עז': "כי יקרא קן צפור לפניך אפרוחים וביצים";

קן - קן הכוונה זה מלכות ישראל, אפרוחים- אלו שניים עשר שבטים, ביצים- אלו ישראל, והאם רובצת על הפרוחים- זה השכינה הקדושה.

מסביר רבינו בחיי על המדרש הזה: שבקיום מצות שילוח הקן, יש התעוררות של רחמים גדולה מן השמים על עם ישראל, כשאתה משלח את האם אתה גורם רחמים גדולים מן השמים, שכן כשמשלחים את האם מתוך קינה - היא מצטערת ודואגת על חורבן הקן והריחוק בינה לבין האפרוחים, ומרוב צערה היא רוצה לאבד את עצמה לדעת, והשר הממונה בשמים על העופות - מבקש רחמים מהקב"ה על אותה ציפור, והקב"ה ש"רחמיו על כל מעשיו" - ממשיך שפע של רחמים כבר על כל המצטערים, וגם על השכינה הקדושה שבגלות, שעליה נאמר: "ובפשעכם שולחה אמכם", זו השכינה, והיא בגלות, זאת אומרת: היא גם שולחה, האם, השכינה, כמו שאתה משלח את האם על הבנים, ציפור, כך גם השכינה שולחה בפשעכם.

יוצא מכאן שעל ידי מצות שילוח הקן, מתגלגלים רחמי הקב"ה על בניו, כי בני ישראל חוץ לקן, הגלות, וזה ממשיך שפע של רחמים על עמו בני ישראל ומעורר את הגאולה, ומזרז את ביאת המשיחים ואליהו הנביא.

שאלה: (בית המקדש)

הרב: כל הזמן יש את המצוה ומעורר את מה שחסר, וזה מעורר דבר אחר ומעורר רחמים על כל המצטערים. מה חסר מצטערים על מצות בית המקדש? גם בזמן בית המקדש היה חלק בין אנשים שהיו בגלות שקדמו,

שאלה: (אכזריות)

הרב: אם זה אכזריות? ממש אני אומר לך אתה לא יודע, כשאתה לוקח את הדג'ג'ה את התרנגולת בשביל לאכול אותה עוף או פרגיות ואתה לוקח אותה על הילדים ועל-- זה בסדר? אה, מותר לך לקחת מה שאתה רוצה לאכול, ומה שאתה רוצה להשתמש, אבל בינתיים להפחית מן הצער של האם,

לא כמו שהסורים עכשיו רוצחים הילדים לעיני האמהות, מעמידים את הילדים, האמהות, תך תך תך יורים בכולם, או ששוחטים אותם ואחר כך יורים באמא או באבא, כמו שעשו לצדקיה המלך שהרגו את הילדים מול העיניים ואחר כך נקרו את עיניו. זאת אומרת זה הסורים האויבים,

אנחנו בתורה מצווים לא ככה: גם כשמותר לקחת את הביצים או את האפרוחים -אז אל תעשה את זה בפנים של האם, תשלח אותה, תרחיק אותה מעליהן, ואז כשהיא לא רואה, אתה מפחית מהצער כמו שהיא רואה כשלוקחים את זה אתה מבין מול העיניים.

והפסוק הזה נצטווינו במידת הרחמים כלפי בעלי חיים שמזדמן לאדם קן ציפור אפרוחים וביצים והאם רובצת עליהם חייבים לשלח את האם מן הקן לפני שלוקחים את הביצים שבקן, כיוון שבמעשה זה מרחם האדם על בריותיו של הקב"ה - הוא מעורר רחמי שמים על עצמו ועל בני משפחתו.

החכם הירושלמי המופלג רבי יוסף חיים זוננפלד, מסביר את מצות שילוח הקן בדרך הבאה: האם יכול אדם ללכוד בידיו ציפור? שהרי יכול בנקל לפרוש כנפיים ולהימלט על נפשה,

אלא בשעה שהאם שרויה המחיצת אפרוחיה היא חרדה עד מות לשלום צאצאיה, והיא אינה נוטשת את הקן שלה, וכל היא נופלת עם בניה בידי הציד,

יוצא מכאן: בגלל רגש האמהות של הציפור ומסירותה לאפרוחיה, היא ממלטת את עצמה מן הציד הבא ללכודה, לכן ציותה לנו התורה "שלח תשלח את האם", כי אין לנו זכות לנצל את רגש האמהות שבציפור שמסכנת את עצמה למען אפרוחיה.

אתה שומע עם ישראל איך מחונך?

שאלה: (לא שומעים)

הרב: לא לא, מה שאתה רוצה, מה שאתה רוצה, מה פשששש, מה פשששש,  מה פשששש, מה פשששש, לא מוכרים אפרוחים? קנית לילדים אפרוחים פעם פששששש.

שאלה: זה צער בעלי חיים

הרב: מה עצר איזה צער? תרנגולת, אתה אוכל פרות,

שאלה: בפועל אני לא לוקח

הרב: בפועל לקחת פרה ועגל, בפועל לקחת עגל לפרה, בפועל אתה לוקח תרנגולים, בפועל אתה חתכת בננה, תלשת פטרוזיליה, נשמת עכשיו חיידקים שאבת אותם, מה אתה עושה,

שאלה: לקחת את הגוזל?

הרב: את הגוזל כן, מה מה מה מה מה מה יש בזה מגוזל יש תרנגול, נהיה יונה מה? מה מה מה אל תיגע באף אחד תשאיר את כולם בטבע, מה זה למה? הסברנו, וכל סיבה שאתה רוצה, מה, מה הבעיה? התורה התירה לך אמרה לך,

שאלה: שיכלית.

הרב: שכלית למה אתה שוחט אפרוחים? למה אתה שוחט?

שאלה: לאכול אותם

הרב: מה זה? זה כן מותר? אה לקחת ולהשאיר אותם בחיים זה אסון טבע, לשחוט אותם, אח, זה טעים, אש הדא,

שאלה: אני מתקן אותם

הרב: עכשיו נהייתה בתיקונים, אז תדע לך שהתיקון, התיקון הכי גדול שאתה יכול לעשות זה שילוח האם כי אתה מלמד רחמים על כל עם ישראל, היונה הזאת עכשיו דאגה לתיקון של כל עם ישראל, כן, שמתעוררים רחמים על כולם, בטח! מה לא לברך? על זה יש ברכה,

יש ברכה שמי ששולח את הקן זוכה לדירה, כמו שאני שילחתי את הקן פה - חודש אחרי קניתי אני ועוד אחד, שנינו שילחנו ושנינו קנינו דירה,

שאלה: (לא שומעים) הרב: אתה שואל פעם שניה וכבר ענינו לך זה כבר פעם שלישית.

אני חוזר:

הרב זוננפלד אומר: מסביר את מצות שילוח הקן, אם יכול אדם ללכוד בידיו ציפור? שהרי יכול בנקל לפרוש כנפיים ולהימלט על נפשה, אלא בשעה שהיא שרויה במחיצת אפרוחים היא חרדה עד מות על צאציה לשלומם, והיא לא נוטשת את הקן שלה, וכך קל לתפוס אותה והיא נופלת עם בניה בידי הציד, אז אומרים לנו בתורה בגלל רגש האמהות של הציפור ומסירותה לאפרוחיה, היא לא ממלטת את עצמה מן הציד הבא ללכודה, היא מעדיפה להיטפס איתם, לכן ציותה לנו התורה "שלח תשלח את האם", אין לנו זכות לנצל את רגש האמהות הטבוע בציפור המסכנת את עצמה למען אפרוחיה.

אתה מנצל את הרגש שלה בשביל לתפוס אותה, הוא אומר: זה לא הוגן! זה לא, לא, לא רוצה התורה, תשלח אותה, אתה רצית את האפרוחים, אתה עכשיו על הדרך תתפוס גם את האמא בגלל הרגש שלה?

כן זה כמו שהאנשים רוצים משהו, לוקחים את הילדים אז ממלא גוררים את ההורים אליהם, אלה שנגיד סוחטים במקסיקו ובמקומות אחרים, חוטפים מישהו אחר כך מבקשים כופר, וכו' וכו', ואז הם גוררים את ההורים לאן שהם רוצים ומה שרוצים עושים איתם,

למה? כי הם יודעים שהם לא יוותרו,

שאלה: (לא שומעים)

הרב: נכון נכון כל הכבוד לך.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, (ישעיה מב, כא) שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.