מצווה בשלמות | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען יתב לך וארכת ימים

המדרש אומר, שלח תשלח את האם

רבנן אמרה

אם שלחת מצוות הקן אתה זוכה לשלח עבד עברי

שנאמר לך תשלחנו חופשי מחמך

בעשות אדם מצווה ואיזה דבר טוב

נוצר בו כוח וזכות לקיים מצווה אחרת

אוטומטית

ברגע שאדם זוכה לעשות מצווה או דבר טוב נוצר בו כוח

וזכות גם לקיים מצווה אחרת

ההקדמה לעלייה נוספת

מהי הקדמה כדי לעלות עלייה נוספת?

זה העלייה הקודמת

מה שעלית קודם

זה נותן לך את האפשרות לעלייה נוספת

מצווה ראשונה יוצרת בנפשו כוח חדש

שמושך

מלמעלה אור המאיר ומדליק בנפשו אש קודש

ועושה את גופו ככלי טהור לקבל ולקלוט אור נוסף

בקיצור אור קודש מושך עוד אור קודש

וכן הוא בניסיון שאם זכה אדם

והצליח לעבור ניסיון אחד בשלמות

אז לא רק בעשיית מצווה

גם בעמידה בניסיון של בעל אדם

אם הוא מצליח לעמוד באחד ולעבור אותו בשלמות

זוהי ההכנה להכין את כלי נפשו לעמוד בניסיונות שיבואו לאחר מכן

אברהם עמד

מעשרה ניסיונות ניסיון ראשון הוביל לשני וכן הלאה נתן בו כוח

להמשיך ולעמוד מניסיון לניסיון.

ממשיך המדרש

מצווה גוררת מצווה מנין

תחילה כתוב בפסוק כי יקרה כאן ציפור לפניך בדרך

מתוך כך לא תחרוש בשור וחמור יחדיו

מתוך כך

גדלים תעשה לך

הרי רואים שהפסוקים אומרים מצווה גוררת מצווה

ואין לך מצווה יותר קלה משלוח הקן

אז רואים שהיא מביאה למצוות נוספות וגדולות

כשאדם מתרגל במצווה קלה זו

הכין את לבבו ונעשה מנוסה לקיים מצוות יותר חמורות

בעיר וילנה היה גר דיין ומורה צדק

ושמו היה רבי יוסלה

פעם אמר לאחד

שזכה שנעשתה על ידו מצווה ופעולה חשובה

איזו מצווה עשית קודם כשזכית למצווה חשובה זו?

היום כולם משתמשים בזה

אבל המעשה היה בעיר וילנה עם הדיין רבי יוסלה

בפסוק, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת

שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, מאיפה זה בא?

פירש רשי, אז ישיר משה, אז, מתי אז?

כשראה הנס

עלה בליבו שישיר שירה

כשראה את הנס של קריעת ים סוף עלה בליבו, מה זה עלה בליבו?

בא לי רעיון. מה זה בא לי רעיון? מאיפה זה בא?

אין לי מחסן של רעיונות שאני שולף אחד ואומר עכשיו אני אקח את זה כי לא הייתי מודע בכלל לרעיון הזה, מאיפה זה בא?

עלה בליבו לומר שירה, מאיפה זה?

לא בכדי עלה בליבו לומר שירה, זה לא בחינם

כי הופעת השכינה שבאה ושרתה בליבו לאחר מסירות הנפש הייתה לו במצרים

וכן ביציאת בני ישראל מארץ מצרים

שעל זה הם נשתבחו זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

הפעולות האלה שקדמו הביאו עליהם את התגלות השכינה ואז עלה בליבו לומר שירה

זאת אומרת זה לא בא מהעין ומהתוהו

יש לזה הקדמה והקדמה היא הגורמת

כשאדם שואל למה הוא לא זוכה,

למה הוא זכה והוא לא זוכה,

ההקדמות שלו סייעו לו, לך אין הקדמות כאלה.

אם היו לך הקדמות

היית מגיע הלאה.

כתוב שאין אדם זוכה לעלות לגדולה אלא אם כן

הקדוש ברוך הוא נישא אותו בדבר קטן.

אז אם הוא עמד בדבר קטן הוא מעלה אותו על עד שיעלה לגדולה, אבל אם אדם לא נתנסה אפילו בדבר קטן מעמד בו בשלמות,

אז איך הוא יגיע לגדולה?

חכמים זיכרונם לברכה מספרים בגמרא בקידוש שלא שרבי אבהו אמר על ברה בנו שהוא קיים מצוות כיבוד אב.

יום אחד אמר רבי אבהו לבנו אבימי

אשקה לי מים

עד היית אליה מים נמנם רבי אבהו אביו

הלך לאביו בינתיים אמא שלו נמנם.

גחין אבימי בנו וקיי עליה עד דתער.

מה עשה אבימי?

לא ישב על הספה,

לא הניח את הכוס והלך.

גחן על אביו והמתין עד שהוא יתעורר.

הסתייע להם מלתא.

בזכות זה היה לו סיוע מן השמיים.

בעודו גחין לפניו,

בעוד שהוא גוחן לפניו,

מבין מזמור אחד בספר תהילים שלא היה מבין מקודם לכן לדרוש אותו.

איזה?

התוספות אומרים שהמזמור לאסף

קינא מבהילה.

במקום להגיד מזמור לאסף

אל דומי לך ואל תחרשאל וכולי,

צריך להגיד קינא לאסף.

ודרש

מזמור

על מה המזמור ולא קינא,

על שכילה השם חמתו על העצים והאבנים שבביתו, בבית המקדש,

ומתוך כך הותיר פליטה לישראל, שאלמלא כך לא נשתייר חס ושלום משונא ישראל.

כל הביאור הזה נפל לו להבינו דווקא בשעה שקיים מצוות כיבוד אב ואם בשלמות.

כשהוא גוחן על אביו הוא ממתין,

מתי יתעורר כדי למסור לו את המים?

הפעולה שעשה אבימי לכבוד אבי ורבי אבוהו הייתה בשלמות ובמסירות.

זה כמו שיהושע בן ינון המתין למשה רבנו לרגלי ההר. תלך הביתה, תחזור בעוד 39 יום,

לא זז,

ממתין,

שם צריך להיות מזומן לכל רגע, לא להפסיד רגע אחת חיבור עם ריבו.

מצוות כאלה בשלמות

זה לא סתם.

שהרי הוא היה יהושע בן ינון מחוץ למחנה.

לכל עם ישראל ירד מן,

וליהושע בן ינון ירד מן כנגד כל ישראל.

מה הפירוש?

זכות הרבים גורמת שירד מן לכולם. בזכות הרבים יורד מן.

אבל ליחיד שירד מן באופן נס פרטי מחוץ למחנה זה רק היה בגלל שהוא קיים מצווה בשלמות.

אז זאת אומרת,

המצווה הזאת בשלמות של כיבוד אב, היא הביאה לו אור בליבו לכוון בדבר שהיה קשה לו כל ימי חייו. הוא ניסה להבין את הביאור.

מה זה מזמור לאסף? צריך להגיד קנאה לאסף.

ולא עלה בליבו הביאור הזה.

היום כשאנחנו צריכים להשתמש בביאור הזה ולהבין

זה בזכות אבי מבנו של רבי אבו במצוות כיבוד אב שגחן והמתין לאבים כדי למסור לו את המים.

בפירוש רבנו יונה, זיכרונו לברכה, כתוב, בן עזאי אומר, אבי רץ למצווה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה,

שמצווה גוררת מצווה.

כי מכוח הטבע בעשות האדם מצווה קטנה פעם אחת

הוא מתקרב אל השם

ומרגיל את רוחו לעבודתו.

הוא נקלה לעשות מצווה אחרת שיש בה תורח כנגד הראשונה או יותר מעט.

מתחיל בקטנה ואחר כך יש לו כוח ויכולת ואפשרות וזכות

לעשות כבר יותר קשה ויותר חמורה וכו'.

שכבר הורגל טבעו למלאכת המצווה. שימו לב, מדובר במצווה אחת שהתחיל בן אדם.

לא מדובר באדם שהוא שומר תור המצוות. מצווה אחת

שמתחיל בן אדם כבר אור קדוש

יורד עליו נותן לו כוח וזה באופן טבעי.

כל מצווה יש בה כאילו את הגרעינים של המצוות הבאות.

וכך יעשה שנייה ושלישית.

אף כי תהיה עליו לתורח הרבה מן הראשונה יעשנה מהרה.

כי ההרגל שולט עליו הרבה.

עד כי ישלוט עליו עד מאוד ויעשה כל המצוות כולן.

ככה יכול אדם במצווה אחת

להגיע לקיום כל ה...

...מצוות כולם.

יש סיפורים רבים שגם אני מכיר, שאנשים התחילו במצווה אחת

והגיעו להיות שומרי תורה ומצוות, חסידים,

משהו.

לאור זה אפשר להבין את המדרש,

כי מצוות...

אני בקשר עם מר ביין.

כי מצוות שילוח הקן מביאה לידי כך שיזכה לשלח עבד עברי.

ומצאתי מרגלית טובה בספר רבנו יהונתן אייבשיץ,

זכר צדיק לברכה, וזה הלשון.

איתה במסכת עבודה זרה יח',

כשחלה רבי יוסה בן קיסמא,

הלך רבי חנינה בן טורדיון לבקרו.

אמר לו,

חנינה אחי,

אי אתה יודע שהוא מזה מן השמיים ומליחוהה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו ועדיין היא קיימת?

אתה לא יודע מה הכוח של רומי, מה הם מסוגלים?

החריבו את הבית, שרפו את ההיכל,

ועדיין הם קיימים,

ואתה מתגרה בהם.

ואני שמעתי עליך שאתה יושב,

והוא עוסק בתורה,

הוא מקהיל קהילות ברבים,

וספר תורה מונח לך בחיקך.

כאילו מתריס נגד האומה, מצפצף עליהם נגד הגזרות שלהם.

אמר לו, מן השמיים ירחמו.

השאלה איך הוא אמר לו.

מן השמיים ירחמו, או שאמר לו בלשון ודאי,

מן השמיים ירחמו.

כאילו, אל תחשוש.

אמר לאור, רבי יוסי בן קיסמא,

אני אומר דברים של טעם,

ואתה אומר לי, מן השמיים ירחמו.

מה אתה עונה לי?

אני אומר לך, מה גודל הסכנה, מה הגזרה, מה פה ושם,

ומן השמיים לא עושים להם שום דבר, והם מסוגלים לעשות הכול

אם להחריב את בית המקדש ולשרוף את ההיכל, מה זה בשבילם לקחת יהודי כמוך ולהעלות אותו על המוקד?

אז מה אתה עונה, מן השמיים ירחמו?

הרי מן השמיים לא ריחמו.

הנה בית המקדש והזה, הכל הלך.

מה אתה עונה לי?

אמר לו, מה אני לעולם הבא?

פתאום הוא תוקע לו שאלה, כאילו,

מה אני לעולם הבא?

רבי חנינה בן טורדיון שואל אותו, מה אני לעולם הבא? תגיד לי, אני בן העולם הבא או לא?

אמר לו רבי יוסי בן קיסמא,

כלום מעשה בא לידך?

יש איזה מעשה מיוחד שאתה עשית או משהו?

מדובר, כן, בתנא,

בצדיק.

ומה הוא שואל אותו?

הוא לא שואל אותו, לא ביטלת תורה מימיך,

דברים גרנדיוזיים, לא עברת על המידות, דברים.

כלום בא מעשה לידך?

מעשה.

מעשה.

אמר לו, מעות פורים נתחלף לי בשאר מעות

וחילקתים לעניים.

יש מעות פורים שאדם מכין,

והיה לו גם מעות לצדקה שלו,

שהוא רוצה לתת, להפריש וכו' וכו'. התערבבו לו זה בזה.

וכיוון שהתערבבו לו זה לזה, אז הוא נתן את הכל לצדקה.

אמר לו, אם כן, יהי חלקי מחלקך.

לא רק עולם הבא יש לך,

אני גם רוצה שיהיה החלק שלי מהחלק שלך.

מה הוא עשה?

לא קרה לנו לפעמים שהתבלבל לנו כסף פה ושם, החלטנו להכריע לכיוון מסוים.

ויש להבין,

טענו בחיתים והודה לו בשעורים.

מה אתה עונה על מה ששואלים אותך? בכלל לא מהעניין.

הלוא רבי יוסף בן קיסמא מוכיח את רבי חנינא על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה, והוא משיב לו, מה אני לעולם הבא?

איך יהיה רבי יוסף בן קיסמא נביא שהוא ידע אם הוא בן העולם הבא?

ועוד איך יוכל בכלל לדעת, הלוא בקדושיו לא יאמין. הקדוש ברוך הוא בעצמו לא מאמין אפילו באהבו את הקדושים כל זמן שהם חיים.

אז איך אתה יכול לקבוע שהוא בן העולם הבא?

והתשובה שנתחלף לו מעות פורים בשאר מעות

וחילקתים לעניים עוד יותר תמוה, וכי בשביל כך יהיה אדם זוכה לעולם הבא?

הרבה מצוות שייכים עוד טרם שיזכה גבר לעולם הבא.

ואילו ידעתי שבשביל כך לבד

בטוח אני בעולם הבא, אפילו כסות וגלימה דעל כתפיי הייתי מוכר.

אם ככה קוראים העולם הבא בקו המעון,

את כל הבגדים שלי הכל אני נותן צדקה, וגמרנו את הסיפור, אני בן העולם הבא.

אבל העניין הוא כך, כי כבר כתב המהרשע באומרו אני אומר לך דברים של טעם.

איזה דברים של טעם?

שאין סומכין על הנס.

שלא להכניס את עצמו בסכנה.

פן ואולי יתעללו בו הרשעים,

ויענו אותו עד שיעבירו אותו על דעתו.

הוא יכול לכפור.

וכמאמר שאול המלך עליו השלום, פן יתעללו בי הפלישתים.

לכן שלח יד בנפשו.

שלא יענו אותו, וחלילה יתריס דברים כלפי מעלה.

אך אם כבר עמד פעם אחת בניסיון וניצל,

אם אדם עמד, למדנו קודם, שאם אדם עומד בניסיון וניצל,

זה מכשיר אותו ונותן לו הכוח לעמוד בניסיונות נוספים שיבואו אחריו, ואפילו יותר קשים.

וגם מי שעשה מצווה בשלמות,

הוא יזכה לעשות עוד מצוות אפילו יותר קשות וכו'.

אז אם כבר עמד פעם בניסיון וניצל, בטוח הוא שיהיה השם משמרו מכל רע,

ורגלי חסידיו ישמור.

בטוח.

אם הוא עמד בניסיון ולא נכשל.

ולכן הוא שאל אותו, כלום מעשה בא לידך?

מעשה של ניסיון כלשהו ואתה עמדת בו?

ואם עמדת בניסיון,

אז תשכיל יפה עשית מה שעשית, שאתה הנחת ספר תורה בחיקך וכו'.

אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בניסיון,

אי אפשר לעשות כן להביא עצמך בסכנה.

ועל זה האשים רבי חנינא בן טורדיון שמעוד פורים נתחלף לו?

וחילקתי לעניים.

ואין לך ניסיון יותר גדול מממון.

מדברים על גרושים אפילו.

ניסיון בממון.

כל המעלה של איוב,

שכל הנוטל פרוטה מאיוב מעשיר,

מי שהיה נוטל פרוטה מאיוב היה מעשיר.

פרוטה לקחת מאיוב.

כי תמיד הוא היה מעגל לטובת השני.

חשבון היה יוצא כך וכך,

הוא היה מעגל את זה מממונו לטובת השני.

זה הכניס ברכה בכל מעותיו של איוב,

שאם היה נותן פרוטה

לאדם היה מעשיר.

בשביל זה יש היום רבס, גם כשעושים את הפטנט הזה, פטנט אבל.

לוקחים מטבע, שמים מטבע של

נגיד חמישה שקלים, לוקחים על זה אלף דולר.

זה הרבי מעשיר.

יש

אצל איוב, זה שקיבל היה מעשיר.

בכל אופן,

הנקודה של ניסיון בממון

זה עניין גדול, כי יש כאן פיתוי והסתר של היצר הרע למאוד מאוד.

כאשר עינינו רואות

שהרבה אנשים סובלים ייסורים מחרפה ועומדים בקידוש השם.

אבל בממון,

יצרן גובר בעמונותינו הרבים.

כל דבר הם יכולים לעמוד כמעט,

אבל בענייני ממון לא יכולים.

אחד מהגדולים פעם

עשה חשבון אם הוא צריך להפריש

למעשרות

סכום מסוים,

ובסוף נסתפק

ונטה להקל,

אמר זה בסדר.

אחרי יום-יומיים,

הוא שמע שנפל לבור

אחד מהכלים שלו,

והמשמש לא מצליח להרים אותו מהבור, מהבאר.

ואחר כך נפל עוד כלי,

והוא לא הצליח.

הוא עשה חשבון כמה עולים שני הכלים,

יצא לו בדיוק הספק

של מה שהיה לו בזה.

הלך לקחת את הכסף,

הפריש את הכסף,

בדיוק מה שהיה

למעשר,

ואז המשמש הלך והצליח להוציא את הכל.

אצל הרב קניבסקי שמעתי

שיום אחד הוא למד עם חברותה ונפל כלי זכוכית במטבח

והחברותה רצה לקום לראות מה קרה שם,

אז הוא אומר לו, שב שב.

הוא אומר לו,

נשבר שם כלי, שמעתי,

הוא אומר לו, לא נשבר שום דבר.

טוב, הוא ישב, אחרי זה הוא ברר שם, הוא באמת לא נשבר, אז הוא אומר לו, כבוד הרב, איך אתה יודע?

הוא אומר, מי שנותן מעשה בשלמות

לא יישבר לו שום דבר.

שום נזק לא יהיה לו.

אתה לא משלם פה, אתה משלם שם.

אז לא יותר טוב לתת פה ולהרוויח שם?

אבל אנחנו חכמים, כאילו.

זה ניסיונות בממון, אפילו בכסף קטן, בכסף קטן.

יכולים לעמוד בניסיונות גדולים אחרים, אבל בכסף קשה מאוד.

אם משה רבנו

דבר על בני ישראל, אומר לו הקדוש ברוך הוא,

ויקחו לי תרומה,

אומר בעל הטורים,

דבר על בני ישראל כמו דברו על לב ירושלים.

צריך לפייס את ירושלים על החורבן,

איך הנביא צריך לדבר אליהם?

דברו על לב ירושלים, יקראו אליה וכולי.

אחרי חורבן, חורבן הבית, צריך לפייס את בני ישראל. איך, איך מדברים? באיזה לשונות מדברים אליהם?

באותו לשון אומר הקדוש ברוך הוא

למשה רבנו, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה,

תפייס אותם וזה. מה הסיפור? כמה צריך לתת?

מחצית השקל.

כמה כסף יש להם? כל אחד 90 חמורים מלאים כסף.

מה יעשו עם הכסף?

יש בזה חסרון כיס.

זה לא פשוט להוציא חצי השקל מיהודים.

אפילו עם הסוסים והחמורים והכל מלא.

קשה מאוד, קשה מאוד, קשה מאוד.

איי איי איי.

אז חסרון כיס זה לא כל כך פשוט.

ניסיון בממון.

כי יש כאן פיתוי בהסתר היצר הרע למאוד מאוד, כאשר עינינו רואות שהרבה אנשים הסובלים ייסורים וחרפה ועומדים בקידוש השם.

אבל בממון יצרם גובר בעוונותינו הרבים. ובשביל דבר קל,

אין אלוהים נגד עיניו לגזול ולעשוק את עמיתו.

ולכן אמר לו רבי חנינא בן טורדיון, רבי יוסף בן קיסמא,

הרי עמדתי בניסיון אפילו בממון,

שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים.

ואם כן, אין ספק שיהיה השם איתי לכבוש יצר הרע ולקדש שם שמים ברבים.

ועל זה הוא אמר לו,

יהי חלקי מחלקך.

נו, ולמה הטיל משה רבנו את המשימה להילחם במדיינים דווקא על פי נכס?

מפני שהתחיל במצווה.

במתחיל במצווה אומרים לו גמור.

אז לפי מה שלמנו זה ברור.

מי שמתחיל במצווה יש לו כוח של המצווה. כוח המצווה זה אור קדוש שנותן לו כוח טבעי להמשיך ולסיים וכולי,

וגם נותן לו כוח למצוות הבאות.

כך כותב הרמב״ן עכשיו.

משה חלק כבוד לפנחס מפני שהתחיל במצווה.

איזה מצווה של קנאות למעשה זמרי.

ועליו לגומרו.

ועשאו משוח מלחמה.

פנחס היה כבר מנוסה בניסיון שעלה על ידי זה, הניסיון הזה, לגדולה ולכהונה.

פעולה שבה הוא הסתכן בגופו ובנפשו. מסירות נפש.

הרי כדי להיכנס ולהרוג נשיא,

24,000

בני השבט יתלו אותו לפחות כמו שהוא עשה לנשיא.

אז הוא נכנס על דעת למות.

קידוש השם.

וכיוון שעבר בשלמות הניסיון ועמד במבחן,

היה יכול להיפטר ולומר מה לי ולכל הצרה הזאת. משה רבנו עומד פה, אהרון עומד פה, אף אחד לא עושה כלום. מה זה העניין שלי? למה אני גדול הדור?

לא.

אבל קנאים פוגעים בו. קנאת השם הייתה בליבו והוא עשה על דעת

שהוא הולך להפסיד הכל.

ומה הקדוש ברוך הוא נתן לו?

ברית שלום וחיים.

אז כיוון שהוא עבר בשלמות הניסיון ועמד במבחן,

עד שהקדוש ברוך הוא העיד על טהרת נפשו ואמיתת ליבו,

לכן שמח משה ידיו עליו

שהוא יהיה משוח המלחמה במדיינים.

נו, עכשיו לשאלתנו בתחילה.

ולמה דווקא על ידי מצוות כאן ציפור יזכה

לעוד מצווה של שחרור עבד עברי?

איזה קשר יש בין מצווה זו למצוות שחרור עבד עברי?

הרמב״ם,

זיכרונו לברכה, נתן טעם במצווה זו במורה נבוכים מ״ח,

שהוא כדי שלא תצטער האם בריאות לקיחת הבנים,

שאילו לקח הבנים בפני האם,

הייתה האם מצטערת,

כי עניין אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שנשחוט את הבן בפני האם.

כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנה אינו נמשך אחר השכל,

אלא אחר פועל הכוח המדמה.

רגש, מה שאנחנו אומרים.

ואם בבהמה ובעופות חסה התורה,

כל שכן בבני האדם,

ואם כן זה וזה,

כדי שנתרחק ממידת האכזריות ושיתנהג במידת הרחמנות.

אז גם שילוח הקן זה מטעם זה, וגם שילוח שחרור העבד העברי מטעם זה.

ורבנו בחייא על התורה מביא דעה אחרת,

שיש בקיום מצווה זו התעוררות רחמים על כל העולם,

בזכות שילוח הקן.

והוא כי מתוך שהוא משלח את האם,

הנה היא מצטערת ודואגת על חורבן קינה וריחוק בניה,

מצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה,

ומתוך צערה גדול,

השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא.

ואז הקדוש ברוך הוא שכתוב בו ורחמיו על כל מעשיו,

ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים וצריכים רחמים ומרחם עליהם.

נמצאת אומר,

שם קיים מצווה זו ומשלח היא הסיבה לעורר רחמים על כל העולם,

וטוב לו עימהם.

זה שאמר הכתוב למען יתב לך, והארכת ימים.

כי אריכות ימים בסיבת הרחמים.

לכן יש קשר בין מצווה זו של רחמים לבין מצוות שחרור עבדים.

כי הלא ברור שמצב העבד העברי,

הוא מצב של שפלות,

שאין לך שפלות כמו עבד,

שכל האני והכבוד העצמי של האדם נטל ממנו, מפני שנפשו שפלה עליו במכירה,

מכרו אותו לעבד,

כמו שמוכרים חמור וסוס,

מכרו אותו.

והבעל הבית האדון

נהנה ממנו שמשמש אותו ועובד עבודתו,

ונהנה גם שמכבדו וקורא לו אדון,

ויש לו בעלות עליו.

מובן הוא כי כשמשחרר האדון את עבדו,

אבד כוחו והנאתו נסתלקה ממנו. האדון מאבד את הכל עכשיו.

והעבד קונה עצמו וחוזר שוב אל עצמאותו וכבודו שב אליו.

ובזה חזר גם לאדון רגש הרחמנות שהיה חסר לו בעת אדנותו.

אז הוא נהנה משפלות,

העבד,

שהוא גם כן יצור כמוהו בצלם ודמות אלוהי.

וגם לבעל הבית

שבה צורתו ורחמנותו.

וזכה לזה על ידי קיום המצווה של קן ציפור,

שהזכירה לו את הרחמנות.

וזרחה בו מחדש האהבה ליצורי העולם כיאות לבן ישראל.

באהבה ורחמים של מצווה אחת,

גוררת מצווה אחרת עוד יותר קשה.

כי לשלח את האם על הבנים זו מצווה שאין בה חסרון כיס.

כי היא קרעה לך כאן ציפור בדרך,

או על העצים.

מאיפה חסרון כיס? מצווה קלה, אתה רק מטפס, זה עושה ככה, משלח אותה ונגמר.

אז הוא זוכר מצווה יותר קשה, לשחרר את ממונו,

את העבד.

זה ממון שלו.

אז הוא זוכה למצווה עוד יותר קשה.

כמו שמצוות כאן ציפור היא מצווה קלה,

היא מביאה וגורמת לזכות במצווה יותר נכבדה.

בקיצור, למדנו פה יסוד גדול,

שאין מצווה

שאין בכוח טבעה

להשריש באדם.

כוח לעשות עוד מצוות ויותר גדולות.

אין ניסיון

שאדם עומד בו שהוא לא יזכה לעמוד בניסיונות יותר קשים.

בקיצורו של דבר אנחנו צריכים רק

להחליט שאנחנו רוצים לעשות מצוות ואז ממילא

זוכים אחר כך לזכות גם את הרבים.

לא מסתפקים בעשייה עצמית

במצוות פרטיות

אלא זוכים במצוות גדולות לאין שיעור, מה שנקרא זיכוי הרבים.

ואז לא זוכים לשחרר רק עבד עברי,

זוכים לשחרר גם יהודים מגיהינום ולהכניס אותם לגן עדן.

אבל צריך לעשות מצוות בשלמות.