"חנוך לנער" - פרק ח' - יציאה לשחק בחוץ - הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו נשארים בסדרת חנוך לנער למען חינוך ילדינו על טהרת הקודש.

שאלה נדושה לרוב בפי ההורים,

והיא מה לעשות כאשר הילד מבקש לשחק מחוץ לבית?

האם לתת לו

כי הוא רוצה כל כך,

או אולי בעצם התרעננות טובה תהיה עבורו אחרי יום לימודים?

מצד שני,

אנחנו חוששים מאוד מאוד מן הרחוב.

בקיצור, האם אפשר לתת לו לצאת החוצה או לא?

התשובה היא, ראשית עלינו לברר את הנקודות הבאות.

הנקודה הראשונה, סוג החברה.

האם החברה הינה קלוקלת, או חברה חיובית טובה?

אם הינה חברה קלוקלת, בוודאי ובוודאי שאין שום טעם לתת לילד לצאת ולהתחבר איתם.

זה כמו להשליך

את הילד לשדה מוקשים.

כמובן, זה עוול לעשות דבר כזה,

שהרי ילדים מקולקלים עלולים להרעיל את נשמתו של ילדינו.

ולכן, העדיפות היא להשאירו בבית,

ואפילו אם יתמרמר.

כמובן,

אי אפשר לפייס את דעתו ולדאוג לו לעיסוק אחר.

הדברים מאוד קשים, אבל פעמים זה עובד.

זה עדיף יהיה מאשר להוציא אותו החוצה ושהוא יורעל נפשית.

אם הוא יהיה רגוע על ידי שיצא משום שבסוף ייכנס לשוקת שבורה,

יצא שכרו בהפסדו.

יש לנו להדגיש שלמרות שאין להיכנע לילד אפילו אם יתמרמר,

מכל מקום יש עלינו להקפיד שלא להיראות כמתנצח עם הילד, אלא אדרבה.

אם יש אפשרות לפייס את דעתו בצורה מכובדת,

לא על ידי התנצלות.

או למצוא לו עיסוק אחר, מה טוב ומה נעים.

ועם זאת,

כיוון שאין לו אפשרות לצאת, ראוי מאוד שההורים ידאגו

לא לחברה חלופית.

על ידי שנציע לילד להזמין אל ביתנו חברים טובים והולמים,

ולענעים להם את השהייה בבית,

לאפשר לו לצאת לבית של חבר המתאים לרוח תורתנו הקדושה.

כאשר הסביבה איננה קלוקלת,

מכל מקום עלינו לדעת שהרחוב איננו מחקר.

כלל וכלל.

בוודאי שאין לצפות שהילד ילמד ויתחנך על ידי החברים בחוץ,

וממילא מובן שאסור לתת לילד להיות בחוץ כל היום.

אלא עלינו לדאוג

שיהיה איתנו זמן מסופק

שעיקר הקשר הנפשי יהיה דווקא עם ההורים,

כדי שנוכל אנו להטביע בו את חותם החינוך שלנו.

דהיינו,

התוויית צורת החינוך שאנו רוצים שיתחנך בה.

כמובן,

שללא זמן מספיק מצידנו שנהיה עם הילדים לעומת החברה,

אזי לא נוכל למצב את החינוך של ילדינו שיהיה כראוי.

כי החינוך עלול להיות חינוך של רחוב,

בלי שהוא יצא לרחוב,

בלי שהוא יושפע מהרחוב,

משום שכבר החברה יכולה להשפיע עליו היות ואין לו זמן השפעה מאיתנו ההורים.

ולכן,

טבעי שילד שלא קיבל השפעה וזמן איכות עם הוריו,

הוא יושפע מהסובבים אותו.

הוא יחפש קרבה וחום ואהבה מאנשים אחרים.

מה שאין כן אם נקפיד להרבות בקשר הנפשי,

החינוכי עם ילדינו,

הדו-שיח,

המחשבה,

ההקדשה של זמן

לצד

נתינת

מתנות או ממתקים,

ונמעט מקשר הרחוב,

השפעתנו תהיה חותמת

לנפשו של הילד, וממילא השפעת הרחוב תתבטל ותתגמד.

טעם נוסף

אטנכתא לפני היציאה

גם כאשר החלטנו שהיום נאפשר לו לצאת.

מכל מקום,

יש עלינו לדאוג שהילד יעשה אטנכתא לפני היציאה,

דהיינו,

לא יצא מיד כשהגיע מבית הספר ויניח את ילקוטו,

אלא

יושב בבית מעט לאכול, לדבר,

להכין שיעורי בית או כל פעולה אחרת בבית.

גם ההורים חובה עליהם לחטוף איתו שיחה קלה ונעימה,

ורק אחר כך נאפשר לו לצאת בפועל.

ואם אפשר,

רצוי שזה יהיה לקראת סוף היום ובזמן המועט שנותר.

למה?

משום שאז רוב החברים,

מי יודע אם הם טובים או לא, כבר הלכו.

וגם כדי שלא יהיה לו פיתוי כלשהו להתעכב יותר מהזמן המיוחל,

היות וכבר נגמר היום.

טעם נוסף שאפשר

לשים עליו את תשומת ליבנו,

לדעת היכן הילד

משחק.

לדעת היכן הוא נמצא.

על זה אנחנו נרוויח שיש לנו קדמה לתמונת מצב,

לפי המקום,

לפי המשחק, אם זה מתאים לו או לא מתאים לו ולרוחנו.

זה יקל עלינו לפקח עליו במידת הצורך או לקרוא לו בזמן הרצוי מאיתנו.

נוסף לכך, זה ימנע ממנו כמין הרפתקאות של ילדים הנגררים אחר

חברים כאלה ואחרים,

כיוון שהוא יודע שהוריו קבעו לו מקום שישחק במקום פלוני.

הוא לא ילך למקום אחר,

שאולי חשש יש בלבו שמא הוריו יגיעו ולא יראו שם

או יקראו לו ואיננו,

וממילא יתחילו לחשוד בו

וממילא יסגרו אותו מלצאת.

כמובן,

אין לנו להקרין את החששות לילדינו או את החשדות שאנו חושדים בו, אלא יש לומר,

אנחנו לא רוצים לדעת היכן הוא משחק,

על כל מקרה שנצטרך לקרוא לו מכל סיבה שהיא,

ומה גם,

זו הנהגה שהנהגנו לכל ילדי הבית,

ואין סיבה אף להפלות בין הבנים,

אך אנחנו בתוך תוכנו נדע את המקום,

את הזמן ואת השעה הידועה.

דבר נוסף,

חובה עלינו לקבוע זמן.

הילד חייב לדעת מראש מתי הוא אמור לחזור.

האם או האב ימנו את השעה, אני רוצה אותך בשעה שבע וחצי בדיוק בבית.

זה עשוי יהיה למנוע חיכוכים לעומת

זמן שאיננו קובעים.

כאשר קוראים לו לעלות הביתה,

הוא לא תמיד מוכן נפשית לכך.

אז עלול להיווצר עלינו ויכוח

וטרוניה ממנו.

לא, מספיק שיחקתי,

לא היה לי מספיק זמן.

הוויכוחים הללו ודאי לא יתרמו לחינוך ילדינו.

לעומת זאת,

כאשר הילד יודע מראש את הזמן המיוחל בעבורו,

הוא יודע גם מתי הוא חייב לסיים,

וזאת כי ההורים קבעו לו לא באמצע שהוא משחק,

אלא קודם לכן,

והוא קיבל את הדברים בסבר פנים יפות,

וממילא יהיה קל להוריו לקרוא לו, ומיד הוא עולה לביתו.

למה?

משום שהוא כבר סגר עם ההורים מהי שעת היציאה לצד שעת החזרה.

סביר יהיה להניח שהוא יתאים את המשחקים

ואף את הזמן לפי הזמן שבידו, ובכך

נזכה להצלחה ותקשורת נכונה עם ילדינו.

ברוכים תהיו להשם.