שיעורו של הרב שלמה רביבו בגמרא לאחר תפילת שחרית 31/07/2013

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כמה שער הוא עשה, מה? כמה שער הוא עשה, בדרך כלל עושה בין חצי שער לשער,

אותו מה שער הוא יכול. אני יכול לעשות את זה. עכשיו אנחנו נתחיל עכשיו

בפרק שני בבבא קמא, כיצד הרגל.

המשנה אומרת,

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה.

צריכים לדעת

שהמסכת בבבא קמא, בפרק ראשון כבר מדבר על ארבעה אבות נזיקים שיש.

יש ארבעה שהן אבות נזיקים.

מה הם?

יש לנו את השור.

שור יש בו מחלוקת.

נשמע נדמה שאומר בשור יש כמה. יש לנו רגל

שהיא מזיקה, רגל שהיא הולכת לבהמה.

יש שן בשור שהיא אוכלת פירות.

ויש קרן שהיא נוגחת.

כן?

זה שלושה מזיקים שיש לנו.

אז המשנה אומרת, ארבעה אבות נזיקים הם, זה הקרן.

זו המשנה הראשונה במסכת הבקמה.

זה שור.

ויש לנו, חוץ משור,

השור, המשנה אומרת ארבעה, השור, המבעה.

מבעה,

זה מחלוקת בגמרא מה זה מבעה.

האם זה שן או אדם.

אז השור המבעה.

ואומרת המשנה,

חוץ מהשור והמבעה יש לנו גם אבער שזה אש.

וגם בור.

ארבעה אבות נזיקים.

עכשיו, כשאנחנו מדברים על,

המשנה בפרק שני מדברת על רגל.

כיצד הרגל מועדת? רגל זה צריכים לדעת ש...

הרגל,

ההיזק שלה, זה נקרא הגדר של ההיזק. כל אחד מהאבות יש לו גדר אחר.

וברגל הגדר שהיא דרכה ללך ולהזיק.

זה הרגל.

אז אומרת המשנה, כיצד הרגל מועדת? איך הרגל מועדת?

לשבר בדרך הילוכה.

שהיא בדרך שהיא הולכת. עולה על דברים, שוברת כלים שנמצאים בדרך.

הבהמה מועדת, אומרת המשנה, להלך כדרכה ולשבר.

הבהמה היא מועדת שהיא הולכת בדרך שלה והיא שוברת.

עוד מעט הגמרא תשאל, מה ההבדל? רגל לבהמה זה אותו דבר.

זה עוד רגע נשאיר לגמרא, הגמרא תשאל את השאלה הזאת.

אומרת המשנה,

הייתה מבעטת

אם הבהמה בעטה בדברים,

או שהיו צרורות מן הצים מתחת רגליה.

היא דרכה על דבר,

למשל דרכה על כלי וממנו אף חתיכה,

והחתיכה שעפה היא הזיקה.

אז בזה הדין הוא שאף הדבר הזה מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק.

פה הדין שבעל הבהמה משלם חצי נזק. כלומר,

אם הרגל הלכה רגיל בגלל דרכה על כלים,

פה הוא כמה משלם נזק שלם אם היא דרכה על כלים.

אבל אם היא העיפה צרורות חתיכות,

ועוד מעט נראה למה בצרורות זה חצי נזק,

או שהיא בעטה בדבר והיא הזיקה,

אז זה משלם חצי נזק.

אני אולי קצת אבאר, ארחיב את העניין,

שתדעו מה מדובר בחלק הזה.

כל החיוב של שן ורגל, צריכים לדעת, זה סוגיות קודמות,

כל החיוב של שן ורגל,

שאני חייב על שן שהיא יכלה ורגל שהזיקה,

זה רק ברשות הניזק.

אם שן ורגל, רגל על דרכה ברשות הרבים של בהמה והיא הזיקה,

פתור.

יש דין מיוחד, זו סוגיה מפיוחדת כמן,

אחת מההלכות של שן ורגל זה שכל החיוב שלהם רק ברשות הניזק, ברשות היחיל,

לא ברשות הרבים.

רק כשנכנסו לחצר של השני והזיקו.

קרן, למשל, חייבת גם ברשות הרבים,

וגם אותו דבר בור ואש חייבים ברשות הרבים.

רק שן ורגל פתורים ברשות הרבים וחייבים רק ברשות הניזק.

זה אחת ההלכות של שן ורגל. עכשיו,

למה אם היא בעטה, היא משלמת רק חצי נזק?

כי בעיטה זה מחלוקת, עוד מעט נראה, בראשונים. האם הפשט הוא בגלל שזו תולדה של קרן?

כי בעיטה זה בכוונה,

היא בועטת בדבר.

קרן משלם חצי נזק פעם ראשונה, כי קרן היא טמאה.

יש לנו שור שנגח, פעם ראשונה כמה הוא משלם?

חצי נזק, פעם שנייה חצי נזק, רק אחרי שלושה פעמים יש נזק שלם,

שהוא נהיה מועד, נכון?

ממילא.

אז אם בעיטה זה תולדה של קרן,

כמו שכן, שהיא בועטת בכוונה, אז זה תולדה של קרן,

וזה בעיטה, אז לכן חצי נזק.

ויהיה צרורות, אותו דבר. מה זה צרורות? שהיא הלכה על דבר, זה לא היה בכוונה.

היא הלכה, ואף חתיכה,

אם היא שברה את הכלים, היא דרכה על כלים,

אז זה נקרא רגל, משלם נזק שלם.

אבל אם היא הלכה והיא דרכה על כלי,

והכלי הזה נשבר, ואף חתיכה,

אנחנו מדברים על מה שהיא, החתיכה עוד היא שברה במקום אחר,

אז על כלפי המקום האחר שהיא שברה, זה נקרא צרורות.

צרורות, זה עוד מעט נראה בסוגיה,

זה הלכה למשה מסיני,

שהיא חייבת לשלם על זה, רק חצי נזק.

זה הדין של צרורות.

ממשיכה המשנה ואומרת,

דרסה על כלי ושברה אותו, במה שדרסה על כלי ושברה אותו,

ונפל על כלי ושברו,

אז אומרת המשנה, על הראשון משלם נזק שלם,

ועל האחרון משלם חצי נזק. למה? הסברנו, הראשון זה כרגל,

והאחרון זה צרורות, אז רק משלם חצי נזק.

התרנגולין, אומרת המשנה,

מועדין להלך כדרכן ולשבר.

התרנגול, הוא רגיל ללכת לקפוץ ולשבר בדרך שהוא קופץ,

ואז חייבים לשלם על זה כמה?

נזק שלם.

זה נקרא רגל, גם בתרנגול.

אבל כל זה לא לשכוח,

רק ברשות הנזק.

היה דליל קשור ברגליו, היה איזה חבר'ה שקשור ברגליים, של מי?

ברגליים של התרנגול, דליל קשור שם,

או שהיה מהדס, היה תרנגול עם מרץ.

היה בשיעור, היה מרוצה, והתחיל לרקוד. מהדס זה רוקד.

ועם המרץ שלו הוא שיבר את הכלים.

מה הדין?

משלם חצי נזק.

אז אם זה היה דליל קשור ברגליו,

למה הוא משלם חצי נזק?

אז רש״י אומר, זה דליל עין וצרורות.

דליל זה צרורות.

למה?

החוט קשור לרגל שלו,

והוא רץ, ועל ידי זה הדלי שבר כלי. ורש״י מסביר פה,

כי דמפרש״ בגמרא דא דא אדוי. כלומר,

שהתרנגול הזה הולך,

ואז הוא מעיף את ה... אם הוא הולך בדרך ההליכה,

ואם הדלי הזה הוא שבר, זה רגיל, זה נזק שלם.

אבל מדובר שהתרנגול מעיף את הדלי,

ואז הדלי שובר, זה נקרא צרורות.

זה סתם נראה, זו סוגיה בדף יט, שם המחלוקת ראשונים גדולה איך מדובר.

יש לנו מחלוקת ראשונים גדולה איך מדובר.

מחלוקת ראשונים גדולה. האם מדובר שכשהוא זורק את הדלי,

אז הדלי כבר השתחרר, נקרע החבל,

או שלא, אפילו שזה מחובר.

כי יש ראשונים שסוברים בדף יט לקמ״ן,

אם זה מחובר,

אז זה בכלל לא נקרא צרורות, זה חלק מהגוף שלו.

אם זה מחובר, אז זה לא נקרא צרורות, זה חלק מהגוף שלו.

ויש ראשונים שמה שחולקים, תראו רבנו חננאל ועוד ראשונים, הרעבד,

בדף יט לקמ״ן, סוברים שלא, מדובר פה, כשהוא זרק אותה,

אז זה נתלש,

ואז זה צרורות.

אם זה לא נתלש, זה נזק שלם, זה הגוף שלו.

ויש סוברים שלא,

יש הבדל. אם זה רק בדרך ההליכה שאתה הולך איתה, אז זה נזק שלם. אבל אם אהבת את זה, אפילו שזה מחובר אצלך,

זה גם נקרא צרורות וחצי נזק.

זה מחלוקת ראשונים בסוגיה לקמ״ן,

מחלוקת גדולה.

זה בשיעור בעיון, אם נדבר על זה פעם,

אז נעריך בזה, יש הרבה שיטות, יש הרבה הסברים בזה,

ויש גם מה ללמוד ברש״י. איך רש״י לומד, זה גם נידון, יש באך, רב״ך לומד ברש״י, פשט אחר מכולם.

יש פה פשט רביעי של הפני ישוע, גם פשט חשוב פה בסוגיה שם בדף יט,

איך מדובר בכלל.

זו סוגיה בפני עצמה, כל הנושא הזה, אבל אנחנו צריכים להתקדם.

אומרת הגמרא, סיימנו עם המשנה. אומרת הגמרא,

אמר לה רבינה לרובה,

הוא שואל רבינה את רובה,

היינו רגל, היינו בהמה.

מה המשנה אומרת?

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה?

הבהמה מועדת

להלך כדרכה ולשבר. נו, שתיהם זה רגל.

פעם קראת לזה רגל, פעם אתה קורא לזה בהמה. מה הכפילות הזאת?

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה מספיק? מה זה עוד פעם הבהמה מועדת?

להלך כדרכה ולשבר,

זה אותו דבר.

אומרת הגמור,

עומר לה, אני אתרץ לך על זה. אומר לו רב אשל, לרבינה, אני אתרץ לך על זה.

תנא אבות וקטנא תולדות.

יש פה במשנה גם אבות.

וגם תולדות.

כיצד הרגל מועדת

והבהמה מועדת? יש פה אב ותולדה.

הרי יש ארבעה אבות נזיקין,

ולכל האבות האלה יש תולדות.

אז המשנה מדברת גם על האבות וגם על תולדות, יש פה שתי חלקים.

אז רגל ממש שהיא דורשת, כן, שהיא דורסת,

זה אבות.

ומה שכתוב אחרי זה, הבעמה מועדת, זה התולדות.

יש לנו שתי חלקים, אז זו לא כפילות.

יש אב ויש תולדה.

אומרת הגמרא,

הוא שואל אותו,

אומר לו, אלא מעתה, לפי דבריך, שזו התשובה בגמרא,

סיפא דקתני השן מועדת.

סיפא זה משנה לקמון,

זה ההמשך של המשנה, זה גם בדף יט עמוד ב'.

כתוב במשנה שם, נקרא לכם את המשנה.

כתוב במשנה, כיצד השן מועדת,

שן, איך היא מועדת?

לאכול את הראוי לה,

כן?

שן היא מועדת לאכול את הראוי לה.

כלומר, החיוב של שן זה שהיא אוכלת דברים. באה הבהמה, ירדה על השדה של החבר שלו ואכלה את הפירות, אכלה את העגבניות, הכול. זה נקרא שן, שבעל הבהמה חייב לשלם.

וזה, כמו שהסברנו, כל החיוב של שן זה דווקא בחצר הנזעק, לא ברשות הרבים.

אז אומרת המשנה, כיצד השן מועדת, לאכול את הראוי לה.

הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות.

עכשיו, שם גם כפלת את זה פעמיים.

השן מועדת והבהמה מועדת.

אז הוא שואל אותו, אז אם ככה, לפי דבריך,

גם שם נאמר שמה שכתוב במשנה, כיצד השן מועדת זה אב,

וממילא מה שכתוב אחרי זה, הבהמה מועדת,

זה תולדה, כי שמה זה גם כפילות.

הוא אומר לו, ושמה לא שייך להגיד, זה תולדה.

למה? כי יש לנו סוגיה לקמאן לכל אחד מהנזקין שדיברנו, איש אב ואיש תולדות.

אומרת הגמרא לקמאן, מה התולדה של שן?

כשהיא אוכלת פירות, זה האב, מה התולדה?

אומרת הגמרא, יש שתי תולדות לשן.

או טינפה פירות להנאתה,

טינפה פירות,

זה היה לה כאבי בטן, היא עשתה את זה על פירות,

ואז היא הרגישה נוח,

או שנדחקה בכותל.

היא מגרד לה גב, הלכה לכותל, התגרדה להנאתה ושברה את הכותל.

זה התולדות של שן.

אז הוא שואל אותו,

שם אתה לא יכול להגיד שמה שכתוב במשנה, השן מועדת,

זה האב,

ומה שכתוב אחרי זה, הבהמה מועדת,

זה התולדה.

למה אי אפשר להגיד את זה?

כי מה כתוב במשנה? הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות.

לאכול פירות וירקות זה האב.

שן האב הוא לאכילה.

אז זה האב, לא שייך להגיד שהבהמה מועדת לאכול פירות וירקות, זו התולדה.

כי תולדה, הסברנו, זה רק שתי דברים.

או נדחקרה בכותל, או טינפה פירות.

אבל אם היא אוכלת, זה האב של שן.

אז זה כל האב של שן.

ממילא אם זה כל האב של שן, אז לא שמה, לא שייך להגיד את התירוץ שאמרת פה.

ושמה גם יש את הבעיה הזאת, כתוב השן מועדת והבהמה מועדת. מה זה הכפילות הזאת?

אז זה אומר לו,

אני אקריא לכם את זה שוב בגמרא.

אומרת הגמרא, אלא מעתה הוא שואל אותו, ספא דקתני,

השן מועדת, הבהמה מועדת,

מהי אבות ומהי תולדות איכא?

פה אתה לא יכול להגיד,

הרי אין אבות, זה לא אה ותולדה, כי שניהם זה אבות.

גם השן מועדת לאכול וגם הבהמה מועדת לאכול זה אבות.

אז שימו לב מה הוא אומר לו.

אומרת הגמרא, כמיעדר ליה בבדיחותי, הוא אמר לו בבדיחותה,

ואמר ליה, אנא שנו אחדה, את שאני אחדה.

אמר לו, אני תירצתי את השאלה פה?

תירצתי את השאלה שאמרת.

אתה שואל אותי שאלה יפה,

אני תירצתי פה את המשנה.

פעמיים פה כתוב רגל ובהמה לגבי רגל, תירצתי שרגל זה אב,

והבהמה מועדת זה תולדה. שם אתה צודק, אי אפשר להגיד את זה, אז שם תגיד אתה, תירוץ אחר.

נו, אז הוא אומר לו, ותרמנו, באמת מה התשובה? בוא תגיד לי באמת מה התשובה.

אומרת הגמרא, אמר הוועשי,

אני אגיד לך את התשובה.

תנא שן דחיה וקטני שן דבהמה.

שם כתוב גם שן של חיה וגם שן של בהמה.

כי מאיפה אני לומד בכלל שן?

כל הלימוד שלי על שן, מאיפה לומדים בתורה שן?

כתוב פה ושילח את בעירו,

זה הבאמה שלו, וביער בשדה האחר.

אז מפה הגמרא לומדת בפרק ראשון דף ג' את החיוב של שן.

הוא ביער בשדה האחר, כן?

מפה הגמרא לומדת שן.

מה זה ביער?

ביער שהוא מבער את זה.

זה, אז שם הגמרא לומדת

את שן.

אז אומרת הגמרא, אומר לו דבר כזה,

המשנה פה שם לא כופלת. יש שן,

השן מועדת לאכול, זה הולך על, דבר אחד זה הולך על מה?

על שן של חיה, ודבר אחד זה הולך על שן של בהמה.

מאיפה? כלומר, ואנחנו צריכים לדעת, הפסוק שכתוב הוא ביער בשדה האחר.

מה זה, על מה זה? כתוב ושילח את בעירו,

הוא ביער בשדה האחר. מה זה בעירו? זה הבאמה שלו, נכון?

אז ושילח את בעירו, הוא ביער בשדה האחר. אז הפסוק מדבר על בהמה.

אז ממילא הגמרא אומרת, אז הפסוק מדבר על בהמה. הייתי אומר, דווקא שן של בהמה חייב.

מאיפה אני יודע שן של חיה?

זה המשנה באה להגיד לי, גם שן של חיה.

אז ממילא אין כפילות.

השן מועדת לאכול, זה מדובר על מה?

שן של חיה,

והבהמה מועדת לאכול, זה הבהמה.

זה בהמה.

יש פה שתי חלקים.

אומרת הגמרא, כן.

אז זו התשובה.

תנא שן דחיה, וקטני שן דבהמה.

ומסבירה הגמרא ואומרת,

סלקא דעתך אמינא, אם לא היה כתוב בשתיהם,

הייתי אומר,

ושילח את בעירה כתיב.

בפסוק מאיפה אני לומד את זה? מוושילח את בעירה.

בהמה אין חיה, לא.

הייתי אומר שדווקא על בהמה.

אבל חיה הוא לא יהיה חייב.

כמשמלן, דחיה בכלל בהמה.

כמשמלן אומרת הגמרא שחיה זה בכלל בהמה,

ובין בחיה ובין בבהמה אני חייב על שן. אפילו שבפסוק כתוב רק הוא ביער בשדה אחר,

שהפסוק מדבר על בהמה,

אבל חיה זה בכלל בהמה.

ממילא, כיוון שחיה היא בכלל בהמה,

אז אומרת הגמרא,

לכן גם בחיה חייב. ולכן המשנה אמרה את שתיהם,

גם שן של חיה וגם שן של בהמה,

שבשתיהם שהם הזיקו חייב.

שואלת הגמרא, יאחי, כמו שאתה מתרץ, איי, איי, שימו לב איזו שאלה.

אומרת הגמרא, יאחי,

המבאי אל אלה מתנה ברישה.

אם כמו שאתה אומר,

אז מה הפסוק מדבר?

על בהמה או על חיה, רבותיי? מה הפסוק מדבר?

וביער בשדה אחר בשן, על מה הפסוק מדבר?

על בהמה. על בהמה, יפה מאוד.

על בהמה, נכון?

אז איך היית צריך להתחיל?

הבהמה, במשנה לקמא בדף יט,

הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות,

ואחרי זה השן, שזה חיה,

שאתה לומד שחיה בכלל בהמה,

אז תכתוב אחרי זה, והשן מועדת לאכול תראוי לה.

ואיך זה שהמשנה מתחילה? בדיוק הפוך.

השן מועדת לאכול,

ואחרי זה המשנה אומרת הבהמה. איך זה יכול להיות?

זו שאלת הגמרא.

תרץ את הגמרא,

אהאי דעת אלה מדרושה חביבה לה.

מה שלומדים את זה מלימוד,

לא כתוב מפורש, אתה לומד את זה מלימוד,

זה יותר חביב, ולכן הוא התחיל עם זה.

שן, אתה לומד את זה מלימוד, שזה בכלל בהמה, זה חביב לו שהוא למד את זה מלימוד.

לכן התחלנו בשן.

אומרת הגמרא, אם ככה, יאחי רשע נמי,

ליטנאאי דלוקטיבה ברשע.

אומרת הגמרא, אם ככה, גם אצלנו, בסוגיה שלנו, לא בדף יט,

אצלנו בדף יז.

איך המשנה מתחילה?

כיצד הרגל מועדת, לשבר בדרך הילוכה.

ואחרי זה, מה זה? הבהמה מועדת, נכון?

ומה אמרנו?

שיש פה, למה צריך כפילות פה אצלנו? מה תרצת לי במשנה פה? למה כתוב גם רגל וגם בהמה?

אמרת לי שבהמה זה מה?

זה האב, ויש לנו אב,

ויש לנו גם אב וגם תולדה, זה שתי אמים, יש לנו פה אב ותולדה.

ככה תראה אצלנו למעלה, שרגל, מה זה נקרא האב?

וקטעני את התולדה, שזה הבהמה.

הבהמה זה תולדה. אז הרגל זה האב,

והבהמה זה התולדה.

אז שואלת הגמרא, אם ככה, אז גם פה, למה אתה מתחיל, הרגל מועדת? הרי הרגל זה האב, זה פשוט.

תכתוב את התולדה קודם. הבהמה מועדת לשבר בדרך הילוכה, שפה אצלנו זה התולדה,

ואחרי זה תכתוב את הרגל.

כי אתה אומר שמה שזה מדרשה זה יותר חביב.

עכשיו, אב זה כתוב בתורה מפורש, הרי זה צריכים לדעת, בדף ב',

בתחילת מסכת בבא קמא,

בדף ב',

זה צריכים לדעת,

ששם הגמרא אומרת בדף ב',

שאבות,

זה מה זה האיש אבות, אומר שמה שכתוב בתורה מפורש זה נקרא אב.

תולדה זה לא כתוב במפורש, זה דומה לאב.

אז אם ככה, איך היה צריך להיות, מה כתוב מפורש? אב.

אב זה לא ממדרשה.

התולדה זה מדרשה, אתה לומד את זה.

נו, אז למה התחלת הרגל מועדת מהאב? תתחיל, הבהמה מועדת, גם פה, שזה מדרשה.

ככה הוא שואל אותו.

אומרת הגמרא, הוא עונה לו,

אחי אשתא, יש הבדל, אטאם, אידי ואידי אבות נינו.

במשנה בדף יט,

גם השן מועדת לאכול וגם הבהמה מועדת לאכול.

שתיהם זה אבות, כי לאכול זה אב, כמו שאמרנו, תולדה זרקת נפה פירות או נדחקה בכותל תולדה של שן.

אז האידי ואידי, גם השן מועדת לאכול וגם הבמה מועדת לאכול, שתיהם מה זה נקרא?

זה אב.

רק אה, כן, ממילא, כן משה שתיהם אבות, אומרת הגמרא.

כן משה שתיהם אבות.

אז אך דעת אלה מדרש אחביבה ל...

מה שהוא יותר בא מהמדרש, מהלימוד, למשל חיה,

שזה יותר בא מלימוד, למה? כי זה חיה בכלל בהמה, בתורה כתוב רק בהמה,

וחיה, אני אומר, שזה בכלל בהמה.

אז מה שאת אלה ממדרשה,

אז זה חביבה ל... והוא מתחיל איתו, ולכן התחלנו עם מה שם במשנה,

עם שן של חיה, כי זה מדרשה.

אבל אוכל, אתה שואל אותי גם פה,

שנתחיל ממה, מהבהמה שהיא תולדה, ולא נתחיל מהרגל?

אבל אוכל, שוב יכאה ותן תולדה? מה אתה רוצה, שנעזוב את האב ונתחיל עם תולדה?

איפה ששתיהם זה אבות, אז אני אומר שמשהו יותר חביב, אני מתחיל איתו.

אבל אצלנו פה זה אב ותולדה, זה לא שתי ימות.

הרגל מועדת, זה נקרא אב, הבהמה מועדת, זה נקרא תולדה,

אז זה אב ותולדה, פה אני לא מתחיל.

ממה?

אני לא עוזב את האב ואתחיל עם התולדה,

אני צריך להתחיל עם האב.

ככה הגמרא תרצה, תירוץ אחד.

אומרת הגמרא עוד תירוץ,

איבא אתמה,

אם תרצה אני אתרץ לך עוד תירוץ,

אה ידידי סליק מרגל, פתח ברגל, בפרק ראשון בדף ט״ו שם המבואר, בגמרא כתוב הרגל מועדת,

שם לא כתוב הבהמה.

אז המשנה פה ממשיכה, כיצד הרגל מועדת, פה זה ימשוך בפרק ראשון.

וכיוון ששם דיברנו הרגל מועדת כתוב,

בדף ט״ו עמוד ב',

אז המשנה פה מתחילה,

כיצד הרגל, הרגל שדיברת עליה שם, כיצד היא מועדת.

ממשיכה הגמרא ואומרת, תנו רבנן,

הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.

כיצד? איך זה?

בהמה שנכנסה לחצר הניזק, הרי את זה הסברנו למעלה,

שרגל זה רק בחצר הניזק.

בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה,

בגוף שלה היא הזיקה,

דרך הילוכה, כשהיא הולכת היא הזיקה בגוף, נתנה מכה.

ובשערה, דרך הילוכה.

בשער שלה היא הזיקה דרך הילוכה,

עשתה ככה והעיפה שער, נתנה מכה למישהו, פצעה משהו,

זה בשערה הדרך,

או שנתפס בכלים ושברה אותם,

זה בדרך הילוכה,

באוכף שעליה.

גם האוכף, אם היא הזיקה עם האוכף שעליה,

זה נקרא חלק מהבהמה האוכף,

ואז אני חייב,

או בשליף

שעליה. מה זה שליף?

שליף זה המסוי, יש מסע על הבהמה,

אז המסע של הבהמה, כשהיא הולכת, היא הזיקה עם המסע שלה.

או בפרומיה שבפיה,

ברסן שבפה שלה,

או בזוג שבצווארה,

יש בהמות שולחים עם פעמון,

כן?

אז עם הפעמון שיש עליה, שקשור, היא הזיקה.

וחמור, גם במסע שעליו. כל אלה, אם היא הזיקה, כמה משלם, רבותיי?

נזק שלם. כי זה נקרא, כל אלה, מה שהזכרנו,

זה תולדות של רגל.

אז כל אלה תולדות של רגל, אנחנו בדף י״ז עמוד ב',

כל אלה תולדות של רגל.

אומרת הגמרא, סומכוס אומר צרורות,

אדם שדבר, הדרך על בהמיו, העיפה משהו, זה צרורות.

וחזיר שהיה נובר בהשפה והזיק,

משלם נזק שלם.

חזיר שהיה נובר בהשפה והוא הזיק,

אז הוא משלם נזק שלם.

אומרת הגמרא, הזיק? אם הוא הזיק, מה הבעיה? פשיטא.

כל זה בהמה שמזיקה, משלמת נזק שלם.

אלא אומרת הגמרא, המה עתיז והזיק. לא סתם הזיק,

הוא חפר בהשפה והוא העיף שם איזו חתיכה והחתיכה עפה, היה צרורות,

והוא הזיק, אז משלם לפי סומכוס נזק שלם.

אומרת הגמרא,

איך נכנס פה הקטע הזה פתאום?

סומכוס, מה נכנס פה סומכוס על צרורות? מי דיבר על צרורות?

זה שואלת הגמרא.

צרורות מאן דחר שמיו, מה נכנס פה צרורות שסומכוס מכניס לפה צרורות?

מי דיבר עליהן בכלל?

אומרת הגמרא, חסר לנו פה קטע.

חסור המחסרה, היה פה חסר קטע בברייתא ולכן לא הבנת לך נכנס,

אבל בוא אני אביא לך את הברייתא במלואה.

חסור המחסרה והיה הכי קטני.

צרורות כעורך יהוא משלם חצי נזק. אם יש צרורות,

וזה מה שדיברנו במשנה הראשונה,

שהבהמה דרכה על משהו ואף חתיכה זה צרורות,

משלם חצי נזק.

וחזיר שהיה נובר בהשפה והתיז משלם חצי נזק. גם חזיר שהיה נובר בהשפה והוא התיז,

הדין הוא שגם משלם חצי נזק, כן?

למה שזה יהיה שונה? שתיהן זה צרורות. פה הבעיה היא שחזיר נובר בהשפה זה שן.

אז השאלה אם גם בצרורות של שן,

שגם בצרורות של שן אנחנו אומרים שיש צרורות.

לא רק ברגל שהיא בעטה, אלא גם בשן או באף שלה או בפה שהיא העיפה,

זה גם יש צרורות.

אז כל זה משלם חצי נזק.

ועל זה בא סומכוס ואומר,

צרורות וחזיר שן עובר בהשפה והתיז והזיק,

משלם נזק שלם.

אבל יש לנו פה מחלוקת בין סומכוס לרבנן,

האם צרורות משלם חצי נזק או צרורות משלם כמה?

נזק שלם.

זה המחלוקת בין סומכוס לרבנן.

לפי רבנן, וכך נפסק להלכה,

צרורות משלם חצי נזק.

אם בהימת דרכה על דבר ואף חתיכה,

זה משלם חצי נזק, וסומכוס אומר שמשלם נזק שלם.

והגמרא רוצה לדון במחלוקת הזאת, שימו לב טוב.

עוד היה גמרא מה להסביר? הגמרא מביאה את כל המקרים של צרורות.

תא נו רבונון,

תרנגולים שהיו מפריחים ממקום למקום,

עפים ממקום למקום,

ושברו כשהם עפים כלים בכנפיים שלהם.

כמה משלם רבותיי אם שברו בכנפיים עצמם?

הכנף נגע בכלי ושבר אותו, כמה משלם?

משלם נזק שלם, כי זה גוף אור, זה לא צרורות.

משלמים נזק שלם.

אבל אם זה ברוח שבכנפיהן,

על ידי שהם עפו על הרוח והם העיפו כלים על ידי הרוח, אז ישברו כלים על ידי הרוח,

משלמים חצי נזק.

למה? כי זה נקרא צרורות.

סומכוס אומר, נזק שלם.

כי סומכוס אומר של צרורות, כמה משלם?

נזק שלם.

תניא אידך, עוד דין, עוד בריתא.

תרנגולים שהיו מעצין על גבי עיסה,

היו רוקדים על גבי העיסה

ועל גבי פירות,

וטינפו את הפירות.

או שניכרו את הפירות.

אז כמה הדין? מה הדין? פה זה נזק ממש. הם עמדו על העיסה והזעיקו אותה,

ניכרו את הפירות והזעיקו אותם.

משלם נזק שלם.

אומר עוד דין, אבל מה הדין אם העלו עפר?

על ידי שהם קפצו, קפצו ליד העיסה, העלו עפר, והעפר הזה הלך על העיסה.

או העיפו דברים אחרים, צרורות.

אז עפר והצהרות שהם העיפו לגבי העיסה זה צרורות.

מה הדין משלם? חצי נזק.

סומכוס אומר נזק שלם, נו סומכוס לשיטתו שכל צרורות משלמים נזק שלם.

טניה אידך,

יש ברייתא אחרת,

שכתוב,

תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום.

שם זה כבר לא מחלוקת,

כתוב ככה מפורש במשנה, טניה אידך,

תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום.

הוא היה קופץ ממקום למקום בתרנגול ויצר רוח מתחת כנפיו.

והרוח יצאה מתחת הכנפיים של התרנגול ושברה את הכלים.

מה הדין?

משלם חצי נזק.

אז עכשיו לא מוזכר שם מי זה.

אז כמו מי זה אתם אומרים?

אם שם כתוב משלם חצי נזק, לפי מי זה הולך?

אומרת הגמרא, סתמה, כרבנן.

זה הולך לפי מי?

לפי רבנן, שאומרים שיש חצי נזק. קצרות, מהמשנה הזאת רואים שהיא מסוברת כמו רבנן.

עומר רובה, רובה אומר,

ביש למה לפי סומכוס,

שבכל צרורות משלם נזק שלם, אני מבין את זה.

למה כסבר כוחו כגופו?

הרי זה בכל התורה כולה כוחו כגופו.

אז גם פה,

כשהוא האויב דבר,

אז זה הכוח שלי,

אז זה כמו הגוף שלי.

אז לפי סומכוס זה מובן למה משלם נזק שלם.

אלא רבנן, שהם חולקים ואומרים חצי נזק, מה הם סוברים?

אי כגופו, אם הם סוברים שכוחו זה כמו גופו,

אז דמי כולה נזק בא היה לשלם.

אז הוא צריך לשלם את מה?

את כל הנזק, כי זה הגוף שלו.

ואי לאו כגופו דמי,

ואם זה כוחו זה לא כמו הגוף שלו,

אז חצי נזק נמי לא לשלם. מה זה חצי נזק, הפשרות האלה?

שגם חצי נזק לא ישלם.

אומרת הגמרא, עומר רבא לעולם כגופו דמי. גם סומכוס מודה, סליחה, גם רבנן מודים שכוחו כגופו.

וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה. רבותיי, פה כתוב יסוד גדול,

ופה אני רוצה לברך לכם נקודה אחת חשובה לפני שאנחנו מסיימים.

כתוב פה בגמרא,

שלפי רבנן,

צרורות, מה זה?

הלכה, הלכתא גמירא לה זה הלכה למשה מסיני שמשלם חצי נזק. אתה צודק, הכוח שלי בצרורות זה כמו הגוף,

אבל יש הלכה למשה מסיני שמשלם חצי נזק.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,

אבל אנחנו אומרים שזה כן, אבל השאלה היא כזאת,

ופה השאלה שאני רוצה לשאול אתכם, צריכים לדעת כלל.

הרמב״ם, גם בפירוש המשניות,

גם ביד החזקה,

כותב לעדיה, כותב הרמב״ם,

שכל, בכלים, שהלכה למשה מסיני, אין מחלוקת.

אין מחלוקת בהלכה למשה מסיני,

כי כהלכה למשה מסיני קיבל כל אחד, קיבל את זה מרבו ורבו, מרבו על משה.

אז איך יש לנו פה מחלוקת?

רמב״ם מפורש בכמה מקומות,

גם ביחד אזעקה, גם בפירוש המשניות,

גם בשורש המצוות, שורש השני, גם אותו דבר כותב הרמב״ם, תקרא על זה, בכל מקום הוא שונה אותו.

שבהלכה למשה מסיני אין מחלוקת,

ואיך יש לנו פה בסוגי המחלוקת?

בהלכה למשה מסיני.

ואי אפשר להגיד, רבותיי,

שרק אני קיבלתי את זה מרבותיי, ההוא לא קיבל.

אז מה אם אתה לא קיבלת?

אבל מה אתה חושב, שאתה נא זה שקרן?

הוא קיבל מרבותיו, ורבותיו מרבותיו, עד

משה רבנו. אז אתה לא קיבלת, אז מה הוא אומר? מה אתה חולק עליו?

הוא לא קיבל.

אי אפשר לקבל שתי דברים סותרים?

שתי דברים סותרים ודאי שלא.

אז אם הוא קיבל, אז מה אתה חולק עליו?

לכן הוא אומר הרמב״ם, זה ההסבר הפשוט ברמב״ם,

שאי אפשר לחלוק על הלכה משה מסיני, אין מחלוקת בזה.

נו, איך פה אצלנו יש פה מחלוקת?

איש מעריץ חיות שעומד על השאלה הזאתי,

מעריץ חיות אומר איזו תשובה,

אבל אנחנו הערנו על התשובה שלו כמה קושיות,

זה לא פשוט מה שהוא אומר,

אבל לכן אני רוצה להגיד לכם מה שהרב מבריסק,

יש סוגיה, הוא אומר על הסוגיה בתמורה דף טו,

שם הרב מבריסק אומר דבר מאוד נפלא ויסודי.

הרב מבריסק אומר,

יש גמרא שמה שבתמורה,

בסוגיה בטו וטז שם,

שבימי אבלו של משה נשתכחו,

אומרת, שלושת אלפים הלכות.

מי בא והחזיר אותם?

אומרת, מי?

עתניאל בן כנז החזירם בפלפולו.

שואל הרב מבריסק,

איך אפשר להחזיר בפלפול הלכה למשה מסיני?

הלכה למשה מסיני, קיבלתם מרבותיך ורמירת מרבותיך, מה שייך בפלפול?

מה שייך להחזיר את זה בפלפול?

זה לא קשור לפלפול.

הלכה למשה מסיני, קיבלת מהרב שלך, והרב מהרב שלו, עד משה מסיני.

מה שייך, שהחזיר את זה עתניאל בן כנז בפלפולו.

זה לא קשור לפלפול, קיבלת את זה מרבותיך או לא?

אומר הרב מבריסק, יסוד גדול שם,

שיש דברים שאתה רואה שהדין מחייב, שזה הלכה למשה מסיני, כי אם לא, אין הסבר לדין הזה.

אז הדין,

ויש ראיות ממשניות, כל מיני משניות,

כשאתה רואה שיוצא מזה, שאין הסבר לזה למה,

זה ודאי הלכה למשה מסיני.

ואת זה החזיר את עתניאל בן כנז בפלפולו.

כלומר, היו כל מיני הלכות

שנשתכחו שהוא שכח מהרבותיו, אז הוא הסביר והגיע למסקנה למה חייבים בהם, מה הקשר?

הרי הדין לא צריך להיות ככה בכלל.

אז זה על ידי הפלפול הכריח שזה קיבלו מרבותינו,

הלכה למשה מסיני, ושכחנו את זה.

ככה מבאר שם הרב מבריסק.

ממי לא אומר רב מבריסק?

פה אצלנו למשל.

מה שכתוב פה שמשלם חצי נזק, כן?

אז

הוא מביא מכמה משניות שיש מושג של חצי נזק.

אם יש חצי נזק, איך זה יכול להיות חצי נזק? הרי אם זה ככוחו,

כמו שהגמרא שואלת פה, צריך להיות נזק שלם.

אם לאו ככוחו, בכלל לא.

זה הכריח על ידי הפלפול,

זה מהדברים שמכריח שזה הלכה למשה מסיני.

ועל זה סמכוס יכול לחלוק. הוא אומר, אתה מחזיר את זה על ידי פלפול, יש לי דחייה לזה.

למה פה הדין הוא לא ככה?

כי הרי אתה לא קיבלת,

כל הדברים האלה, אתה מוציא מדינים של משניות,

מדינים שאתה מכריח את הדבר הזה. הכל הגעת על ידי פלפול.

לפלפול, רבנן, סמכוס לא חייב להסכים לפלפול שאתה פלפלת והגעת.

מה שבאמת אדם, ומה שהרמב״א אומר,

הרמב״א מתכוון על דבר שקיבלת ברור מרבותיך, על זה אי אפשר לחלוק.

אבל פה זה לא דבר שקיבלת, זה דבר שעל ידי פלפול,

שכמו שהגמרא אומרת, שאם היה נפשוך,

אז דבר שעל ידי פלפול הכרחת שזה הלכה למשה מסיני,

בזה אני לא מוכרח לפלפול שלך להגיע שזה הלכה למשה מסיני.

אז אנחנו נעצור פה? כמה זמן זה שיעור?

חצי שעה.

חצי שעה? זה גמר.

בסדר גמור.

חזקו וימצו.