קניין א' - בתלמוד - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו לומדים קניין ראשון שוב פעם,

כהמשך לשיעור שלמדנו היום בצהריים,

ב-48 קניינים נקנה את התורה.

קניין ראשון זה בתלמוד.

בתלמוד זה ללמוד.

במדרש שמואל אומר, בהיותו לומד לעולם

וחושק לעולם ללמוד יותר,

זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים.

בהיותו לומד לעולם

וחושק לעולם ללמוד יותר,

זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים.

הקניין הראשון של התורה הוא בתלמוד.

עניין התלמוד מסביר באליהו לופיאן,

הוא פשוט

ללמוד

ולהביא

אל בית אוצר שכלו וליבו

כמה שיותר לימוד תורה שבעל פה.

משנה, גמרא ומפרשים ראשונים ואחרונים.

אז מה זה בתלמוד?

דבר ראשון פשוט

ללמוד ולהביא אל בית אוצר שכלו וליבו.

כמה שיותר לימוד בתורה שבעל פה את המשנה והגמרא והמפרשים הראשונים והאחרונים.

סיפר רבי אליהו

רבי אליהו לופיאן מספר

מעשה שהייתי אצל החפץ חיים בשבת קודש

והוא שר מזמור אשת חיל

נעצר בפסוק

נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני הארץ

שם הוא עצר

והתחיל לתרגם ביידיש

וכך אמר

הרי אשת חיל זו התורה

כמו שמצינו בחכמים זיכרונם לברכה בכמה מקומות.

אם כן,

מיהו הבעל של התורה?

אם אשת חיל זו התורה, מי בעלה?

התלמיד חכם שלומד את התורה.

זהו שאמר שלמה המלך עליו השלום.

בעולם הזה יכולים לרמות.

שואלים תלמיד חכם, גמרה או תוספות בסדר נזיקין,

והוא יודע.

אבל מניין הוא יודע?

לא מהגמרה גופה,

אלא מהקצות

שמביא זאת או מהנתיבות,

והרי הוא מרמה בידיעתו.

אבל לא כן למעלה.

למעלה.

כשאדם יושב עם זקני הארץ,

מי אלה?

פמלייה של מעלה?

מי אלה?

אלה הצדיקים שהיו בדורו של הנידון.

אז נודע בשערים בעלה,

אז ייוודע בשערים המצוינים בהלכה.

שם אומרים לו,

ערוך מה שלמדת.

מסכת אחר מסכת.

שם לא יכולים לרמות.

וסיים החפץ חיים ואמר בהתרגשות יתרה,

האומנם יוצא בחור מן הישיבה בשני סדרים גמרה לכל הפחות?

ממשיך רבי אליהו לופיאן ואומר,

כי עניין זה בתלמוד

אינו נקנע אלא אם כן מתמיד האדם בלימודו ואינו לומד קטעים-קטעים,

ולא מזמן לזמן,

אלא בהתמדה גדולה בלי הפסק.

המתמיד יש לו הנאה בחוש ממש

מעצם הלימוד,

כמו לכל בעל תאווה בעת מילוי תאוותו.

ועוד יותר מכך,

בכל מילה ומילה בלימוד התורה מתווסף לו צמאון גדול והנאה יתרה על הנאתו,

ומי שאינו מתמיד לא ישיג זאת.

פעם הזכירו בפני רבי יחזקאל אברמסקי,

רב אחד שמפורסם לבקיא גדול בספרי ראשונים האחרונים.

נענה רבי יחזקאל ואמר,

לא זה עיקר השבח שלו,

שבחו הוא בכך שהוא בקיא בהרבה גמרות.

הוא לומד הרבה גמרא וחוזר הרבה.

לומד הרבה גמרא וחוזר הרבה.

לומד הרבה גמרא וחוזר הרבה.

לומד הרבה גמרא וחוזר הרבה.

לומד הרבה גמרא וחוזר הרבה.

זה השבח היותר גדול

שאפשר לומר על אדם,

שהוא יודע הרבה גמרות

וחוזר הרבה.

לאחד ממקורביו,

שביקש עידוד וחיזוק להתמדה בתורה,

סך פעם מרן בעל החזון איש.

ידוע הסיפור על הגלגול בזמן החפץ חיים,

שהחפץ חיים שלח

את רב אלחונון וסרמן

שיסלק את הגלגול,

והיו שם רבי אליהו דושניצר ורבי יוסף קיינמן,

מאותם התלמידים סיפר החזון איש שאלו את הגלגול

על מה מעריכים את החפץ חיים בעולם האמת,

והוא האשים בגלל התמדתו בתורה.

ללמדך שההתמדה נחשבת כמעלה יקרה בין כל המעלות שהחפץ חיים מצטיין בהן.

מה הייתה המעלה המצוינת ביותר?

ההתמדה שלו בתורה.

מראה מרגש התגלה לכל מי שעמד והתבונן בשקידתו בתורה של הסטייפלר,

מרן רבי יעקב ישראל קנייבסקי, זכר צדיק וברכה.

הוא היה יושב בחדרו רכון על המשניות

ואינו מרגיש בנכנסים לחדר עד אחר כמה דקות,

כאשר הוא מרים לפתע את הראש

ורואה את העומדים.

וכל הזמנים שבים אצלו לטובה לשקידת התורה המופלאה.

בערב פסח תשמ״ה מספר בי מרדכי משה משה מרדכי שולזינגר,

זכר צדיק וברכה, מסרתי למרן שתי הערות לקהילות יעקב.

עיין בהערות ואמר סברות לכאן ולכאן,

ופתאום פתח ואמר

יש בחורים שחושבים שבין הזמנים זה הפקר,

ופטורים מלימוד התורה.

וזו טעות.

אין זמן שמופקע מחיוב לימוד התורה כשיכולים ללמוד.

ויודע, אני אוסיף, מכמה וכמה שנהיו גדולי התורה דווקא בזכות זהירותם להקפיד על הלימוד גם בבין הזמנים.

ויש בזה שני טעמים.

טעם ראשון,

מפני שיש הרבה יותר סייעתא דשמיא כשלומד בכזה זמן,

שאחרים מזלזלים ואינם לומדים.

דבר שני, מפני שבין הזמנים יכול ללמוד יותר במקום שליבו חפץ,

שבזמן של הישיבה הוא משועבד למסכת של הישיבה דווקא.

ואילו בין הזמנים

יכול ללמוד בכל מקום שליבו חפץ,

בכל התורה כולה,

גם בזרעים ומוען,

גם בקדשים וטהרות,

ולחדש חידושים,

ולעלות על הכתב ולגדול בתורה.

ואכן הכרתי כמה שנהיו גדולי תורה מובהקים,

על ידי שלמדו בהתמדה גם בימי בין הזמנים.

פעם נסעו רבי חיים מוולוז'ין

ואחיו רבי זלמלא

בעגלה אל מחוץ לעיר.

באמצע הדרך התהפכה העגלה,

והשניים נפלו ארצה תחתיה.

לריבי חיים נשברה העצם כתוצאה מההתהפכות והתעלף.

ואילו רבי זלמן

התייפח בבכי נרגש

סברו הנוכחים הנדהמים

כי ודאי התעלף רבי חיים מעוצמת הכאבים

ואחיו אף הוא מחמת החבטות העזות

בכל גופו

לכן הוא בוכה

אך הנה מה גדלתם הונם

תכף כשהתעורר רבי חיים מעלפונו

דבר ראשון שהוא שאל היה

זלמן, זלמן

מה הראה לך?

ורבי זלמן מתוך בחיו ועוגמת נפשו קרא אליו ואמר אוי

שמא השיח מר רגע אחד מהתורה ועבר על דברי המשנה המהלך בדרך ושונה ומפסיק במשנתו

מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו

לא יאומן כי יסופר

נפלו שוברים עצמות ופוחדים אולי הופסיק מהמשנה

רגע אחד

הזיכרון המופלא שרבי מאיר שמחה בעל האור שמח

רבי מאיר שמחה מדווינסק

היה תמיד לכידה בקרב כל מי שנפגש בו

לעת זקנתו אירע מעשה שיכול היה לחשוף את סוד זיכרונו

מי שהיה עד לעובדה המדהימה היה רבי צבי ימיני

רבה של ויליאן

הוא נכנס לחדרו של רבי מאיר שמחה

כדי לשוחח עמו בדברי תורה

האורח הציג את חידושיו

כשריבי מאיר שמחה נתן עיניו בהם הפליט כתבתי על סוגיה זו לפני שלושים ושתיים שנה

בפנותו אל הרב ימיני אמר אם תואיל להוציא מהמדף כאן משמאל

את המחברת המקורכת

ותפתח בעמוד כט

תוכל למצוא שם מה שכתבתי בעניין

הרב ימיני הוציא את המחברת הישנה ממקומה

דפדף

מצא את המקום המצוין

ובתוך כדי כך החל רבי מאיר שמחה לארצות את הדברים לא בערך

אלא מילה במילה

בציינו את כל הראיות והמקורות שהוא כתב לפני שלושים ושתיים שנה

האורח הנדהם עקב אחר הדברים תוך שהוא מביט במחברת

הגאון מדווינסק לא החסיר מאומה מן הדברים שהוא כתב

שלושים ושתיים שנה קודם לכן והנה

נשמעה נקישה בדלת

אישה נכנסה לשאול שאלת חכם

רבי מאיר שמחה סגר את הגמרא תוך שהוא מניח את אצבעו בתוך הדף בו עיין

אחר קם ממקומו

כשהגמרא בידו ואצבעו תחובה בה

וכך פנה לחדר השני לעיין בשאלת האישה

במשך דקות ארוכות

הוציא מן הארון ספרי הלכה שונים

דפדף בהם עד שהגיע מכל ספר למקום המבוקש

את הכל הוא עשה בידו אחת

והשנייה תפוסה כל העת

בגמרא

הרב ימין הביע פליאתו

הלוא זה מאמץ גדול לרבנו בגילו המבוגר לאחוז ללא ערב את הגמרא הכבדה משס וילנא

ולא יכול רבנו להניחה על השולחן

עד שיסיים לעסוק בשאלת האישה?

רבי מאיר שמחה הביט בו בתימהון כלא מבין מה שיילה? מה שיילה?

הרים את קולו

הלוא פסוק מפורש הוא

התעיף עיניך בו ועינינו

רגע אחד ולו קטן של הסחת הדעת מן הלימוד

מוחק אותו מזיכרונו של האדם

אז הוא לא רוצה להוציא את היד להיות קשור ללימוד

אם הוא יסיע דעתו רגע אחד הוא עלול לאבד הכל

אז בגיל מבוגר מאוד הוא סוחף שס וילנא כזה גדול

ומחזיק אותו בשביל לא להפסיק חס ושלום להסיע דעתו

וכך פוסק הרמב״ם

אלקוט תלמוד תורה פרק א',

הלכה ה'

עד אמתי חייב אדם ללמוד תורה?

עד יום מותו

שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך

בכל זמן שלא יעסוק הוא שוכח

כל זמן שהוא לא עוסק הוא שוכח

ותמר רבי יהודה יהושע חיים צדקה

מדוע צריכים לימוד מיוחד

שחייב אדם ללמוד עד יום מותו

למה צריך ללמוד את זה מפסוק מפורש? למה צריך לימוד מיוחד?

הרי כל מצווה מתנהג מצוות נתחייב בה כל זמן שהוא בר דעת

זאת ועוד הרי כתוב במפורש והגית בו יומם בלילה

אז למה זקוקים לפסוק נוסף?

ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך

ועוד בצירוף הנימוק שאם לא יעסוק

הוא שוכח

אלא חזר וישב

מפני שיש לימוד ויש לימוד

יש לימוד של גרסה בעלמא

ויש לימוד מתוך התעמקות בעיון ובהבנה

וזה ההבדל ביניהם

הלימוד השטחי הפשוט

בקל הוא נשכח מלב

ואילו הלימוד בעמל וביגיעת המוח

לא יישכח מהרה

זה מה שבא הרמב״ם ללמדנו

כי החיוב ללמוד עד יום מותו מתייחס ללימוד כזה שלא ישתכח במהרה

דהיינו לימוד בעיון

כי על כן

למרות הקושי בימי הזקנה מחויב איש יהודי

אפילו להתיש כוחותיו

ולתת נפשו על ידיעת התורה

עליו להרגיש בפועל כי הם חיינו

ולחשוש תמיד

מלא פחד

פן יסורו מלבבך

חס וחלילה

והמעשה שלפנינו ימחיש את הרעיון

כאשר כיהן רבי איסר זלמן מלצר

כרבה של סלוצק

בא אליו תלמיד חכם זקן

ושגיא נהור

עם שני חיבורים מחידושיו

הראה לו קטע מחידושי תורתו

ואמר לו זה החידוש האחרון שבחיי

נחרד רבה של סלוצק מהתבטאותו של תלמיד חכם זה

הושאלו מפני מה אינו מתבטא בצורה זו

השיב לו הזקן ואמר

השתלשלות הדברים ככי

לפני זמן מה ניטל ממני מאור עיניי ופניתי לרופא מומחה

לאחר שאלה בדקה אני בדיקה יסודית

אמר לי בכך שאינך רואה כעת

בזה אין כל פלא

הפלא הוא כיצד זה ראית עד עתה

שכן לפי הבדיקות שערכתי לך והממצאים הרפואיים שבידי

צריך היית לחדול מלראות כבר לפני עשר שנים

לשמע דבריו אלה של רופא העיניים השבתי לו ועניתי

העובדה שראיתי עד כה הייתה בזכות התורה

כי למרות זקנותי וחולשתי עמלתי בתורה בכל כוחי בעיון בספרים

בקושיות בתירוצים

בחידושי תורה שחידשתי וכתבתי

לאחרונה חשבתי בליבי

אין זה עשרות בשנים שהנני עמל ויגיע בתורה

עתה לעת זקנתי למה לי להמשיך לעמוד ולהתאמץ לעיין בספרים ולחדש חידושים

והרי הדבר קשה לי כעת

הן יודע אני בעל פה משניות וגמרא

אחזור עליהם בניחותא ולא אתאמץ יתר על המידה

משקיבלתי החלטה זו בליבי עזבני מאור עיניי

רואה אני, כך סיים אותו זקן את דבריו

שכל זמן שעמלתי בתורה בעיניי למרות חולשתי שמר הקדוש ברוך הוא על מאור עיניי

אולם משהחלטתי להפסיק לאמץ את העיניי ולעיין בספרים

לא הייתי ראוי עוד לנס כזה

אסביר לכם

מה פירוש הדבר שאני שקוע בלימוד

אמר פעם רבי יחזקאל אברמסקי

לרבי משה מרדכי שולזינגר

הוא אמר, מגיל עשרים

לא הסחתי דעת אפילו לרגע

מדברי תורה.

אני אוכל ולומד.

אני שותה ולומד.

אני מדבר עם בן אדם ולומד.

אני סובל ייסורים ולומד.

אני נושם ולומד.

ולמה אני אומר מגיל עשרים?

כי מאז אני בטוח שזה כך.

מלפני זה אני מסופק אם היה לגמרי כך.

אתם שומעים מה זה נקרא לא להסיח דעת מדברי תורה?

המליצה לא פסיק פומה מגרסה הפכה אצל בעל האמרי אמת מיגור לעובדה מוחשית.

אף רגע לא הסיח דעתו ולא הפסיק ממשנתו.

לא רק בשעות המרובות שהיה ביחידות,

אלא גם כשנפגש עם רבנים, אדמו״רים,

וכשקיבל חסידים,

כאשר השתתף בשמחה ובאספה ציבורית,

תמיד ראו עליו שכל שרעפיו בתורה.

בנסיבות כאלה,

אם לא הייתה לו אפשרות ללמוד מתוך הספר,

גרס משנתו בעל פה,

או שהיה משוחח עם אחרים בחידושי תורה.

את כל שאר העניינים והנושאים,

לרבות הכרחיים וגורליים,

פתר תמיד בחיפזון ובמהירות,

כשהוא חוזר מיד אל הנושא הקבוע שהעסיק אותו,

כי אם בתורת אדוני חפצו.

סיפר אחד מציירי הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל,

נוכחתי בעצמי

כאשר רבנו,

בעל האימרי אמס,

באמצע ישיבה ונאומים,

החליף פתקאות עם רבי מנחם זמבה,

השם ינקום דמו,

באמצעות שליח הלוך ושוב.

מהכל היו סבורים

שהוא כותב אליו דבר מה בעניינים שעל הפרק,

והנה מה הופתעו,

שריב השליח להציץ באחד הפתקים,

מצא אותו מלא וגדוש,

מראה מקומות של חידושי תורה, רמב״ם ותוספתא,

ונתחוור לו שהיו עוסקים באותה עת בשקלא וטריא מדברי ההלכה.

וסיפר חתנא דבנס יא רבי יצחק מאיר לוין,

זיכרונו לברכה,

נהיר נא מן העת שהצטרפתי אליו כשנסע לארץ ישראל דרך היבשה

בשנת תרצב,

והמסע נמשך ימים רבים,

ישבתי עימו בחידוד באחד התאים ברכבת,

ואיש לא הפריע לנו.

הייתי בטוח שבמהלך הנסיעה נשוחח מענייני אגודת ישראל,

כי היו לי הרבה שאלות שנצטברו,

אבל במשך כל הימים

לא פסק פיו מלימוד התורה אפילו לרגע.

כל ימיו ולילותיו שרבי אהרן קוטלר

היו מלאים תורה.

האנשים שעשו במחיצתו אינם יכולים לשכוח

עד כמה היה חושש מפני עיבוד של דקה אחת

בלא תורה ודבקות בשם יתברך.

תמיד היו עינן משוקעות בספר הפתוח לפניו על השולחן,

ולכל מקום שהלך החזיק בידיו את הספר משנה ברורה.

אפילו כשעסק בעניינים של פיקוח נפש,

הוא היה שרוי אז במתיחות עצומה,

ניצל גם שבריר של דקה,

כמו בין חיוג בטלפון

לבין השיחה עצמה.

היה מעיין בתורה.

היה זה מראה רגיל בלשכת בית מדרש גבוה בליכוד.

רבי אהרן קוטלר יושב,

בידו האחד מחזיק אפרכסת טלפון,

בשיחה עם נדבן אותות הבניין החדש שמקימים לישיבה,

בידו השנית

מחזיק עט ורושם ציונים במחברת

של חידושי תורה.

או בידו האחד דף המאזן הבנקאי של גירעונות הישיבה,

או בידו השנית ספר לעיין בו.

לא הייתה זו גאונות בעלמא

להקיף הרבה עניינים בבת אחת.

כי אם חלק ממהותו

באשר כל פירור מהכוחות אשר הכיל,

היה נילוש ומושקע בתורה ובדבקות באלוקים.

בהיותו לומד לעולם,

דבר זה נתקיים פשוטו כמשמעו אצל רבי יוסף רזין,

מגאוני עולם הידוע בכינוי

הרוגוצ'ובה

וכך מתואר הדבר במאמר העוסק בשיטתו בלימוד.

כל ימיו

היו שלשלת בלתי פוסקת אחת של לימוד התורה.

ממש לא פסק פומה מגרסה ודברים כפשוטם, לא על דרך המליצה.

אומרים עליו

שלפיכך לא גזל שערות ראשו והיה מגדל פרע.

פרע.

היה מגדל שערות.

למה היום גדל שערות?

כדי שלא יצטרך לשבת באותה שעה בגילוי ראש ולהפסיק מדברי תורה.

אם הוא היה צריך ללכת לספר,

היה צריך להסיר את הכיפה

עד שהוא יספר אותו. באותו זמן הוא לא יכול להרהר בדברי תורה.

אז הוא לא רצה להסתפר.

יש אומרים שהוא עשה קוקו,

והיה קושר לתקרת השערות שלו

בשביל שאם הוא ירדם,

אז הראש שלו יחזור בחזרה וימשיך ללמוד.

אתם שומעים מה זה דבקות בתורה?

אפילו בתשעה באב

היה מדבר בתורה בלי הרף.

על פי רוב היה בתשעה באב נמצא בעיר מולדתו ברוגוצ'וב,

שבאותם הימים חל יום היורצייט של אביו,

והיה בא מדווינסק לרוגוצ'וב.

כל בני העיר, גדולים וקטנים, היו באים לקבל את פניו ולשוחח עימו.

הוא מגלגל עימהם כל יום הצום בדברי תורה.

ולא עוד, אלא שכשמתה אשתו הראשונה בוורשה,

וגדולי העיר באו לנחם,

אבל היה מרצה לפניהם שעות רצופות בתורה.

מהמנחמים לא העיז איש להעירו על אבלותו, שאסור לו לדבר בדברי תורה.

אבל דודו העיר לו פעם על כך,

והוא ישיבו,

ודאי,

עבירה היא זו,

וכשאקבל עונש

על שאר עוונותיי,

יענישו אותי גם על העוון הזה.

אבל אני אקבל באהבה וברצון את העונש על החטא הזה.

וכדאיתי התורה להלקות עליה.

שמעתם דבר כזה?

הוא מוכן להיכנס אפילו לגיהנם,

אבל לא להפסיק תורה.

לא יכול.

לא יכול.

סיפר רבי יהודה סגל.

היה לי פעם איזה חידוש על דבריו של רבי איסר זלמן מלצר.

כאשר הגעתי לביתו סיפרתי לו שבמשך כל הדרך מתל אביב לירושלים הרהרתי בעניין,

ואף נוספו לי הערות בנושא הזה.

נהרו פניו של רבי איסר זלמן למשמעת דבריי,

ואמר לי,

ובכן, למדת כל הדרך,

קיימת ובלכתך בדרך.

והוסיף ואמר,

אצלי מעולם לא קרה לי שלא אלמד בדרך.

למה הוא העיר לו את ההערה הזאת?

מה, הוא משוויץ?

לא, הוא שמע את מה שהוא אמר לו. מה הוא אמר לו?

שבמשך כל הדרך מתל אביב לירושלים הרהרתי בעניין,

ואף נוספו לי הערות בנושא הזה.

נו, מה פשיטא? מה יש לך לעשות בדרך אם לא להגות בתורה?

אז בגלל שהוא אמר שבמשך כל הנסיעה,

אז רבי איסר זלמן מלצר אמר לו, אצלי מעולם לא קרה שלא אלמד בדרך.

מרן החזון היא שהיה מקפיד לאכול מוצרי חלב שנחלבו על ידי יראי שמיים.

את החמאה והגבינה שנזקק לאכול לרפואתו

היו מכינים עבורו בבית.

לצורך עשיית החמאה

נדרש מאמץ גדול לניעור הבקבוק

עד להפרדת השומן שממנו תיעשה החמאה.

מראנה סטייפלה

הזדרז כמובן לשמש את גדול הדור,

ובמהירות נטל את הבקבוק וניער אותו כל צורכו.

בעת ניעור הבקבוק שנמשך

שעה ארוכה,

לא פסק מלימודו כלל.

אחד מתלמידיו סבר לתומו,

או,

זו עת כשרה לשוחח עמו בשיחת חולין של תלמידי החכמים.

גער בו מרן הסטייפלר ואמר, נו, נו,

אל תפריע בלימוד.

אחותו של מרן אגרהם שך,

הרבנית זינגר, עליה שלום,

סיפרה שבקטנותה

לא הכירה את אחיה שלמד בעיר אחרת,

ולאחר פטירת האב רבי עזריאל סיכמה האם עם שכנתה,

שגם לה היה בן שלמד בישיבה עם מרן הרב שך,

שישלחו לנערים מכתב

ובו לקבוע פגישה עם השניים בגבול בזמן מסוים.

היה אפשר לשוחח משני צדי הגבול,

והייתה גם אפשרות להעביר חבילות מהכה לאטם.

האחות המתינה בכיליון עיניים לזמן הזה כדי לראות את אחיה שלא ראתה אותו.

בהגיע הזמן שנקבע,

הגיע רק הנער של השכנה

והביא עמו מכתב ממרן

שבו היה כתוב

שהוא מבקש מאוד את סליחתה של אמו על זה שאינו מגיע,

כיוון שהוא יודע שהיא חפצה מאוד בהצלחתו,

ומאחר ועתה נפטר האבא והיא נמצאת לבדה,

חושש מאוד שהגעגועים העזים שיהיו לו כשייפגש עימה יפריעו לו זמן רב מללמוד.

ולכן הוא בטוח שהאימא שכל חפצה ועוז רצונה שילמד,

תסלח לו על כך שלא הגיע לגבול כפי שנקבע.

איזה גבורת נפש.

סיפר רבי יוסף הכהן רוט בהספדו על מרן

הרב שך

זכורני לפני עשרות שנים

כיצד היה נוסע מדי שבוע לירושלים לאסיפה של החינוך העצמאי,

אשר בקידומו ראה חשיבות רבה והשקיעה בכך זמן רב מזמנו היקר.

כאשר היו בבני ברק עוד חברים בחינוך העצמאי שהיו נוסעים לירושלים,

היה רבנו נוסע איתם.

אך כאשר נעדרו הללו מהארץ,

הוא היה נוסע באוטובוס

כשהוא מסרב בכל תוקף לנסוע במונית

על חשבון כספי ציבור של החינוך העצמאי.

היה מישהו שרצה לקחתו לירושלים,

אך הוא סירב לכך בכל תוקף,

כיוון שחשש הלה נוסע במיוחד לכבודו.

פעם ביקש ממני הלה לדבר עם מרן ולשכנע אותו לנסוע עמו.

נכנסתי אל ראש הישיבה ואמרתי לו,

הרי יש בכך ביטול תורה לבזבז שעות ארוכות בנסיעה באוטובוס.

מה עוד שהרבה יותר נוח ונחים לנסוע ברכב פרטי.

ישיבני מרן הרב שך,

כאשר מישהו לוקח אותי במכוניתו,

הוא מדבר עימי בדרך בכל מיני נושאים,

ואני, מחמת הכרת הטוב והנימוס, צריך להאזין לו ולענות לו.

אך כאשר אני נוסע לבד באוטובוס אין לי מחויבות לאף אחד,

ואני יכול לחשוב כל הדרך על השיעור הכלולי של יום שלישי.

זה היה כל מעייניו של רבנו. הוא לא ראה דבר מלבד הסוגיה שבה היה שקוע.

פעם הסביר הרב שך מדוע לדעתו הוא הפך להיות ראש ישיבת פונוביץ',

והאחרים לא.

וכך הוא אמר, אני למדתי 70 שנה

כשהאחרים למדו רק 50 שנה.

הכוונה שלו הייתה,

מכיוון שבמהלך 70 שנה

הוא למד את כל ה-70 שנה,

בעוד שאחרים למדו בתקופה הזאת רק 50 שנה,

כלומר, הם לא למדו בימי שישי ושבת.

והוא ניצל את הזמן והספיק, אם כן, עוד 20 שנה של לימוד.

אז לכן הוא זכה להיות

ראש ישיבת פונוביץ'.

אחד מתלמידיו של מרן, הרב שך,

שכיהן כמשגיח בישיבה הגבוהה, נכנס אל הקודש פנימה,

ותנא את שערו בפני מרן על השיחות הפרטיות המרובות עם התלמידים בתור משגיח,

שזה גוזל לו מזמן לימוד תורתו.

הביט בו מרן בתמיהה ואמר, נו,

מה הבעיה?

הרי אפשר לחשוב בלימוד כל הזמן.

אז מה אם אתה מדבר איתם?

מה, אתה לא יכול לחשוב תוך כדי בלימוד?

איי, איי, איי, אנחנו בזמן הלימוד חושבים על מה שדיברו איתנו.

פעם הראה מרן אגרם שך לקבוצת תלמידים מקורבים

קטע של רמבן מוקשה בבאבא קמא.

למחרת בבוקר

מספר רבי מאיר הייזלר,

פגשתי את מרן

והוא שאלני,

אכלת פצ'חריס?

אז עניתי,

כן,

והמשיך לשאול, ישנת טוב בלילה?

בורך השם, בורך השם.

ואתמול אכלת ארוחת ערב?

עניתי, כן, בורך השם.

פונה אליי מרן בתביעה,

אתה לא מתבייש?

הרי הראתי לך רמבן מוקשה במלחומס.

ואז החל מרן לפרט כמה לילות הרמבן הזה מפריע לו בשינה.

ואתה אכלת ארוחת ערב, ישנת בלילה ואכלת ארוחת בוקר.

אתה לא מתבייש?

דיל תורו יעדי.