שאוהב לא מחפש ללכת רוצה להישאר, מי שאומר אני חייב ללכת סימן שהוא לא אוהב, יש משהו יותר דחוף מהאהבה שלו יש לו משהו יותר דחוף.

אם אחד דוגמא אומר: אני חייב לצאת לעשן, סימן שהוא אוהב את הסיגריות יותר מהלימוד, דברים פשוטים לא?

אז אמרנו שזה שלם וזה חסר: אז ההפרש הוא גדול בהם, אומנם הוא חמר רק משהו אבל על כל פנים חסר הוא, והנה במדרגות הרוחניות בכול צעד וצעד באה איזו בחינה לידי שלמותה, זה הביאור שאמרנו לעיל: שבכול דרגה הוא מגיע לעולם חדש שהעולם החדש כולל כבר את העולמות הקודמים של כל הדרגות, כי כל מי שחסר לו משהו מהשלמות לעומת חברו חסר הוא את השלמות של הבחינה ההיא שכבר הגיע אליה חברו, שהבחינה ההיא מהווה בשבילו עולם חדש לגמרי, לכן הוא בגדר "לא עבדו" כלפי חברו שהגיע בבחינת השלמות שלו לגדר עובד אלוקים.

ז"א: חברו כבר בגדר עובד אלוקים בדרגה זו והוא עדיין לא הגיע לדרגה זו אז הוא לא נקרא  עובד אלוקים בדרגה זו, אז נקרא "לא עבדו" ביחס לדרגה של השני.

וביותר יובן מדוע הביאו רבותינו ז  "ל משל של מאה ומאה ואחת?: שכן מאה ואחת פעם היא מחינת השלמות של כוח הזיכרון, אמרנו שמאה ואחת זה מיכאל והמלאך מיכאל יזכיר לכול מי שיפחד בראייתו את המלאכים בעולם העליון ולא יוכל לחזור על משנתו. ולמדנו אתמול שישאלו אותו את כל הגמרות והכול שיגיד אותם בע"פ חוץ מהדרשה של המאה שמונים יום, אז ישאלו אותו שמה הוא יכול לפחד ויתקע ולא יוכל לדבר, יבוא המלאך מיכאל ויזכירו זה "מאה ואחת", אבל מי שלמד פחות ממאה ואחת אמרנו זה מאה זה ה- סמ' זה מאה זה שר של שכחה שהוא עדיין ישכיח אותו, ומיכאל לא יוכל לחלץ אותו כי הוא לא למד מאה ואחת, אבל אם הוא למד מאה ואחת, ז"א מאה ואחת זה שלמות במדרגת הזיכרון, לכן אינו דומה, זה נקרא זוכר וזה נקרא לא זוכר, למה? כשיגיע לעולם האמת אפשר שהוא לא יזכור. אז אמרנו שזה השלמות הכוח הזיכרון ששוב אינו שוכח כמו שמוזכר בספרים הקדושים.

הרי שימו לב מה המסקנה:  הרי, מי שחוזר על לימודו, למה הוא חוזר? הוא עושה זאת למען לא ישכח, ואם הוא חיסר פעם אחת ולא שנה אלא מאה פעמים עי"ז: אז חסרון של הצעד הקטן הזה הוא הפסיד את השלמות של הזיכרון אז הוא לא יזכור, אם עשית את הפעולה של השינון "השונה פרקו" שונה ושונה ושונה, אם התכוונת בשביל לזכור אז תשנה מאה ואחת, אם לא, אז לא הגעת לשלמות בזכירה, ולא תשיג את מה שרצית.

דבר זה הוא דוגמא לכול העניינים הרוחניים בכול דרגותיהם: כל צעד נוסף מזכה את האדם מבחינת שלמות מיוחדת, ובשל חסרון כל שהוא תחסר לו השלמות ההיא, אין עובד אלוקים אלא השואף לשלמות האפשרית שבמדרגתו. זה נקרא עובד אלוקים, כשאתה מנצל את המקסימום שאתה יכול להגיע למדרגה שלך, זה נקרא עובד אלוקים.

הרב מסביר מה נאמר פה: במילים שלנו הרי כתוב בכמה מקומות שלא יהיה אדם  

כמוליד וקובר או זורע ואינו קוצר. יש טעם שאישה תהרה תשעה חודשים ובסוף התשעה חודשים היא תוציא תינוק לקבורה ישר? יש טעם כזה? יש טעם ללמוד תשעים ותשע פעם מאה פעם ובסוף לא לזכות? זה נקרא מוליד וקובר.

או זורע ולא הולך לקצור, בשביל מה זרעת אם בסוף אתה לא קוצר, שואלים אותך בסוף: מה למדתם? לא זוכר, בשביל מה למדת? אם אתה הולך בשביל לא לדעת אז בשביל מה הלכת? מה אתה ממלא שעות עם כרטיס, מה? אתה ממלא איזה חובה להתפטר ? יש מטרה!: כתוב: "ושיננתם לבנך", ושיננתם שגם אתה תשנן שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל אותך אדם שאלה: אל תגמגם לו אמור לו מיד, זה כל עם הארץ צריך להגיע למדרגה כזאת,  כל אבא כל אדם "ושיננתם לבנך", שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך כל אדם שאם ישאל אותך אדם שאלה אל תגמגם, שמעתם זה החיוב, זה מה שאתם אומרים "בשמע ישראל".

ז"א: צריך ללמוד וללמוד וללמוד ולשנן ולשנן ולשנן בשביל שלא ישכח, ואם הוא לא מגיע לזה זה נקרא: "לא עבדו".

זה כמו שנתנו לאחד עבודה לזרוע ולקצור, שאלו אותו בעל הבית זרעת? בטח, בטח, קצרת? לא, בשביל מה זרעת? בשבילך מה שלחתי אותך מה עשית? מה יצא לך מן הלימוד גורנישט, אתה זוכר משהו? לא, איזה מן דבר זה?

הבן איש חי זוצוק  "ל מביא משל על זה: מלך ביקש מאחד שיביאו לו מהפירות שיש להם ושכול אחד יביא מה שהוא יכול: הביא לו אדם עני סאה של פירות אבל זה לא היה מחוק אלא היה גדוש, אז הסאה היתה גדושה נתן לו. ביררו מה היה מצבו: התברר שהוא עני והוא נתן יפה מאוד אמר המלך תמלאו לו את זה בכסף וזהב.

היה אחד עשיר הביא לו עשרה סאין אבל מילא כל אחד תשעים אחוז, נו, המלך אמר תמלאו לו את חצץ ותשימו לו על הגב.

שאלו שם השרים מה קרה? זה הביא פחות וקיבל כסף וזהב, זה הביא הרכה יותר וקיבל חצץ למה? אמר: זה מילא את הכלי יותר מכפי יכולתו, וזה מילא את הכלים בפחות מכפי יכולתו, לזה ימלאו חצץ ולזה יתנו אבנים טובות ומרגליות.

מה ה' דורש מאיתנו: הוא נתן לנו כלי, הכלי הוא השם שלך זה הכלי, אתה צריך למלא אותו אם אתה ממלא אותו ועוד גודש אותו בקצת גם מחזיר לו בתשובה כמה אנשים על הדרך זה נקרא שאתה עשית לעילה ולעילה.

אפילו אם זה כלי קטן יחסית, אבל אחד שהיה לו עשרה כלים ז"א: שיעור פי עשר יכולת   להגיע לרמה מההוא, אבל הוא רק מילא תשעים אחוז "ענוש יענש"!, "ענוש יענש"!, למה לא מלאת את כל מה שנתתי לך כלים מלאים למלא אותם, למה לא מלאת אותם? זאת הנקודה שצריך להבין: בין מאה למאה ואחד.

תשמעו, בספר תולדות אדם מובא, סיפר לי רבי לייב מוילנה אביו של רבי בר, שאל את הצדיק רבי זלמל'ה מוילנה, " הגיד נא לי שאהבה נפשי": שמענו מרבותינו הקדמונים בחגיגה ט', "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד", אבל יותר ממאה פעמים לא שמענו? הוא הפוך: הוא מתפלא איך עצרו במאה? הוא אומר מה זה יותר ממאה לא שמענו!?

ענה ואמר רבי זלמל'ה, "בחירי רצתה נפשי בך  ": אולי זה השיעור שהזכירו חכמים ז"ל כאן הוא מסוגל לזיכרון והדומה בזה, לכן הם נקטו בשיעור של מאה ומאה ואחד, אבל לחיבוב תורה אין לה ערך ואין לה שיעור! ואילו היה מספיק לי הזמן אמר רבי זלמל'ה מוילנה: הייתי חוזר על דבר אחד מדברי התורה שנה תמימה ויותר! כי חביבה עלי בכול עת, "דדיה ירווך".

בעת שהשונה פרקו מאה פעמים ואחת, חברו שונה פרקו רק! מאה פעמים, אז זה שאומרים שהוא שונה פרקו רק! מאה פעמים מה הוא עושה באותה עת שההוא שונה מאה

ואחת? הוא לומד דבר חדש הוא כבר עבר לנושא אחר, מי אומר את זה?: רב אהרן קוטלר,  איך הוא אומר את זה?: הוא אומר שהרי אם הוא מתבטל באותו זמן ז"א: סיים את המאה פעמים וזהו הפסיק, הולך לטייל לישון....מתבטל.

אם מדובר באחד כזה שאחרי המאה פעמים הוא פסק באותו זמן שההוא המשיך מאה ואחת מסיק אהרן קוטלר: התורה לא היתה מעמידה בשורה אחת את שניהם, איך אתה מעמיד אחת שהוא בטלן עם אחד שהוא למדן? אחד לומד בלי הפסקה ואחד מפסיק, אתה משווה ביניהם? הרי אתה אומר: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", אלא היתה מדגישה ומבררת הגמרא את ההבדל שבין שונה תמיד לבין מבטל זמן מה!. ככה היתה צריכה להגיד, מה ההבדל בין מי ששונה תמיד לבין מי שמבטל זמן מה",  לא אמרה כך, על כורחך כאמור: השונה פרקו מאה פעמים לא מבטל זמן מדובר בשני אנשים שהם מתמידים ללמוד, אלא בעוד שחברו שונה פעם נוספת את פרקו הוא כבר לומד דבר חדש, הוא עצר במאה אמר מספיק פה ואני עובר למשהו חדש. ואעפ"כ שהוא ממשיך ללמוד הוא נחשב "ללא עבדו" לעומת חברו, לעומת חברו הוא נקרא " לא עבדו", ועד כדי כך למה?

מסביר הרב אהרן קוטלר, ההבדל ביניהם הוא ברמה של אהבת התורה: כידוע לא קל לחזור על לימוד, כולם אוהבים דברים חדשים, תן לנו איזה חידוש, לחזור על אותו דבר אנשים לא אוהבים לחזור על דבר חדש.

צא וראה דוד המלך התפלל לה': לא להיות לומד תורה ושוכח, וכן לא ללמוד תורה ושהיצר-הרע לא יתן לו לשנות, כי ללמוד דבר חדש אין הדבר קשה לאדם אף אם אינו מצטיין באהבת התורה. גם אם תביא אחד שלא כל כך אוהב את התורה ותגיד לו:  בא אני יתן לך חידוש דבר יפה יגיד כן על הכיפאק  דברים כאלה אני אוהב גם קצרים זה טוב יופי אני אוהב את זה, אבל בא נשנן אותו פרק בא נחזור על אותו פרק,  לא, זה אנשים לא אוהבים גם אוהבי תורה, כי כך הוא טבעם של דברים: אדם תאב לחדש ולחידוש, אבל דבר שאדם כבר למד ויודע אפילו במקצת קשה עליו לעסוק בו. כי פגה ממנו דאבת החדש, רק אהבת תורה יכולה להביא אדם לרצות לחזור על לימודו, אהבת התורה היא הגורמת לאדם לרצות ולחזור על לימודו.

כמאמר שלמה המלך עליו השלום: "באהבת תשגה תמיד", מה זה תשגה? תחשוב, "שיגיונות זה מחשבת" באהבת תשגה תמיד, באהבת של התורה תחשוב תמיד, מי שאוהב תמיד חושב במי שאוהב, הוא לא מתיק ולא משיח את אהבתו ממה שאהוב לו, אז לכן: "באהבת תשגה צמיד", ועל אחת כמה וכמה על החזרה על הדברים של מאה פעמים, לרצות ולחזור אחרי מאה פעמים נחוצה לזה אהבת התורה במידה ניפרזת,  

זו היא מעלתו של השונה פרקו מאה פעמים ואחת עד כי השונה פרקו מאה פעמים ועבר לנושא אחר ולא המשיך עוד פעם, מבחינתו של זה הוא בבחינת "לא עבדו".

ש. לא שומעים

הרב: בטח אם לא טועמים תורה אי אפשר לאהוב,  כי אם לא טעמת  את העוגה איך תאהב אותה, מה רואים צבעים וזה, אבל אם לא טעמת אי אשפר, תשאל את אברהם מה זה כבש בפסח? תשאל אותו אם רוצה עוד פעם? תשאל אותו, כל היום מהבורק עד הערב הוא מוכן לאכול כבשים עכשיו רק כבשים עזוב גבינות זורק את הגבינות. 

ז"א: ברגע שטועמים איייי. אי אפשר להפסיק, הנה תראו שיעור אחד אף אחד לא נרדם איך זה? ואנחנו בחצי היום, זה שעות של התנומי שמגיעה עכשיו, זה מראה שאתם מתחילים להתרגל הגוף מתחיל לבלוע תורה לבלוע ולאט לאט מתחילים לאהוב.

אנחנו עוד עוסקים אנחנו רק במכסה ככה לדחוף לכיוון כמו שאומרים כן, אנחנו מלמדים שחיה עוד בחוף עוד צללנו בים התלמוד, אבל בסל בכללי זה כבר מראה את אותותיו,

אדם שיכול לחזור על הסך בכללי כל הזמן זה סימן שהוא אוהב, ואהב זה כמה שאתה מתעסק יותר אתה נקשר יותר.

לדוגמא עציץ: כמה שאתה רואה אותו מתפתח יותר אתה נקשר אליו יותר, כל עלה שנושר כאב לך, אם אתה רואה עולה שמצהיב אתה כבר חושש אוי ואווי אני לא משקה טוב או לא הזמן וכ"ו, אתה לנסוע מחוץ לעיר ולהזהיר את השכן שיעשה טובה שיכנס וישקה את העציץ, אתה יכול לשכוח את הילד באותו וגם לנעול כי יש לך מספיק ילדים אבל את העציץ אתה לא תשכח, כלומר: כשמטפלים במשהו אפילו שקוראים לו עציץ כולה חמישים שקל אתה חביבי נקשר.

ואם אתה לומד כל יום תורה אתה נקשר לאבינו שבשמים, אתה נקשר לתורה אתה מתחיל לראות שהיא מאירה לך אתה סוף סוף מבין, בא הנה אתה חכם נהיה, בסוף היום אתה יוצא עם הרבה ידיעות, עוד יום הרבה ידיעות,  עוד יום הרבה ידיעות, עוד יום הרבה ידיעות, מחר מדברים במשהו חביבי, אתה מבין עניין. אתה מתערב נכנס, קודם מה היתה עושה: מתעלם כזה תופס איזה פינה כדי שלא ישאלו אותך ושלא יגידו לך כלום,

היום יגידו לך תגיד דבר תורה, תגיד איזה חידוש, תגיד משהו יש לך מה להגיד.

אז ז"א  רואים מפה את האהבה.

אומר הרב אהרן קוטלר: שני אנשים שהם מתמידים אבל זה אחרי מאה הפסיק ועבר נושא אחר וזה ממשיך, זה אהבתו לתורה יותר.

מישהו פעם ראה את הרב משה פיינשטיין: יוצא מבית הכנסת ואחריו הולך נהר של אנשים וכולם שואלים אותו שאלות ועונה ועונה ועונה, לא מצא חן בעניו הוא היה תלמיד חכם גדול, ולא מצא חן בעניו זה שהיה תלמיד חכם גדול, להעביר ביקורת על הרב משה פיינשטיין שהיה גדול הדור באמריקה זה לא פשוט אבל הוא ניגש ואמר לו: שזה לא מקובל לבן אדם גדול שיעסוק בדיני ממונות או בדינים כאלה וכאלה, לא מקובל שתוך כדי הליכה ברחוב כן, אדם ידון ויגיד ככה תשובות לאנשים על המקום, 

אמר לו אתה צודק קודם כל מה שאתה אומר הוא נכון, אבל אחרי שסיימתי למעלה מארבע מאות פעם את השולחן ערוך ועל כל  נושאי כליו בארבעת חלקיו אפשר כבר לדון ברחוב גם. 

אתם שומעים מה זה: למעלה מארבע מאות פעם, למעלה מארבע מאות פעם כל השולחן ערוך עם כל נושאי כליו זה אחרי שכמובן כבר למד את כל הש"ס והפוסקים הכול ראשונים ואחרונים הכול, הרי לא פוסקים משולחן ערוך בלי שהאדם ילמד היום עוד אומרים שילמד מהטור, איזה טור? הם למדו את הכול מהמקור והשורש, אתם מבינים מה זה? זה צריך לתת לנו את החשק, את החשק להתחיל להזיז את עצמינו זה בושה, זה בושה איפה שאנחנו עומדים זה אפילו לא סוסים, אפילו לא סוסים.

זאת ועוד ממשיך רב קוטלר ואומר: מעצם העובדה שחכמים ז"ל שיבחו את השונה פרקו מאהב פעמים ואחת למדנו שגם אחרי שינון של מאה פעמים עוד ניתן להוסיף בידיעת התורה. 

אתם שומעים?: אם אתה חושב שאחרי שלמדת עשרים פעמים אתה כבר מבין את הסוגיה, תשכח מזה, אן חכמים משבחים את מאה ואחת פעם בשינון, משמע שגם לאחר מאה פעמים אפשר להוסיף בידיעת התורה. למה? שהרי הפעם המאה ואחד פעם אינה אלא לגילוי תוקף אהבת התורה והוא לא מקיים בלימוד של המאה ואחת בתורה את המצווה: "ושיננתם", שהפירוש: שדברי תורה יהיו מחודדים בפיך, הרי אין אדם רשאי להזניח את שאר ידיעת חלקי התורה והנו חייב ללמוד כל התורה כולה, אלא בודאי שישנה תועלת גם בלימוד בפעם המאה ואחת מבחינת העמקת הידיעה והגדלת ההבנה ומתקיימת בזה מצוות: "ושיננתם", ושחיובה של המצווה "ושיננתם" שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך כידוע בשם הגאון רבי יהודה סלנטר: חיובה הוא גדול יותר ממצוות לימוד התורה.

ושיננתם מלשון שנון, לשנן זה לחדד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שתוכל להוציא אותם כמו הסכין החריפה.  

ושמעתי, מדודי רבי איסר זלמן מלצר דומני שהוא אמר זאת בשם רבי איצל'ה פטרבורגר, כך אמר הרב אלעזר מנחם מן ש"ך זצ"ל:  ששמע מדודו רבי איסר זלמן מלצר שכמדומה לו ששמע זאת מרבי איצל'ה פטרבורגר שבודאי מדובר כאן במי שיכל ללמוד מאה ואחת פעם, שאם לא היה יכול ללמוד מאה ואחד פעם הרי הוא אנוס, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, מדוע הוא לא למד פעם נוספת? לא רוצה, לא חפץ, מאה זה מספר עגול מספיק להיום זהו תודה, אם כן מדוע למד מאה פעמים קודמות? משום שהוא רצה בכך, אם כן לא את ה' הוא עבד אלא את עצמו, את רצונותיו ואת חפצו. והעיקר המצווה זה קיום הציווי קבלת העול, ומכאן הפער התהומי המפריד בינו לבין חברו זה נקרא "עבדו", וזה נקרא "לא עבדו", זה עבד אצל עצמו וזה עבד אצל קונו וממשיך הלאה.

אם כן למדנו עכשיו פרק בהבנה: מה זה עובד אלוקים? ומזה לא עוד אלוקים? וכול האפשרויות שהעלנו כאן: שאנחנו צריכים להבין שאנחנו לא בכוון ושאנחנו צריכים להיות בכיוון, לא מדברים מה ללמוד מדברים בכמה ללמוד? איך ללמוד? מאיזה טעם לומדים? מה המטרה בתלמוד? זה הקניין הראשון בארבעים ושמונה קניינים שאדם צריך וחייב כדי שיהיה לו קניין יש עוד ארבעים ושבעה קניינים עדיין לא הגענו אבל אנחנו נגיע בע"ה ואחרי זה נוכל בשבועות לקבל את התורה, בעה"י אבל להתחיל לשנן חבר'ה לשנן לשנן להתרגל לשנ., 

ש. מה לשנן

הרב: את התלמוד שאתם שומעים, קחו את הספר עכשיו ותחזרו, תקחו חברותות כמה דקות חצי שעה שעה תשננו תשננו אם נתקעתם סימן שלא הקשבתם טוב, וצריך עכשיו שיהיה שנון בפיכם מחודד מחודד, יעירו אתכם בלילה ישאלו אתכם להגיד את הקטע תגיד את הקטע, תסביר את הקטע אתה מסביר את הקטע, זו לפחות ההתחלה לא אה, אה, אי, או, זהו מה שלמדנו צריך להיות בכיס, חכמים היו כל דבר חדש שלמדו חוזרים עליו מינימום ארבעים פעם, מינימום קודם כל שיהיה בכיס  ארבעים פעם, 

ש. עם הספר

הרב: עם ההחלטה ועם הספר ועם מה שאתה רוצה, שואלים והרב עונה: ברור בשביל זה אנו עושים הקלטות בכדי לשנן ולחזור על הדברים, מה שאתה שומע פעם אחת יכול להיות שזה יהיה ברפרוף, וכול להיות שדעתך הוסחה, יכול להיות שלא שמתה לב או שלא הבנת ולא שאלתה, ולכן הרי אתה לא רוצה לאבד את החומר ואתה חוזר על השיעור בשביל זה עשינו את זה. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.