קניין א' - בתלמוד - חלק ד'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מוסיף ומספר תלמידו של הרב שך,

זכר צדיק לברכה, רבי קלמן אדלר,

פעם אחת כשהתקינו מנורות חדשות בהיכל הישיבה הקדושה דפונוביץ',

נכנס מרן נסער ונרגש

ואמר ביידיש, יכו אותנו, יכו אותנו.

והסביר את הכוונה.

הנה יש לנו עתה אור משובח

וגמרות ברורות ומאירות עיניים מדפוס וילנה,

ולכן יכו אותנו

על שאין לומדים מספיק.

זאת אומרת, במקום שהתנאים נמצאים

בלא חסר מאומה,

יש נברשות, שנדלירות, לדים, ספוטים,

כורסאות,

סטנדרים,

גמרות מכל הסוגים,

מפורשות, מבוערות.

במכביר,

יכו אותנו שאנחנו לא באים ללמוד. יכו אותנו.

והוא הוסיף להסביר

שבצעירותו לא היה מצב כזה,

והוא סיפר כך.

בילדותו, כשהוא היה ילד,

שמה של בית הכנסת היה מחלק אחר תפילת ערבית נרות,

נרות, ממש נרות,

שהקדישו אותם למי שרוצה להישאר ללמוד אחרי ערבית.

אז היו אנשים שהיו תורמים נרות,

זה היה החשמל של אז,

מי שרוצה ללמוד

היה מקבל נרות כדי ללמוד.

ומספר הרב שך שהוא לא קיבל,

כי הוא היה ילד,

והוא היה זקוק לנרות יותר מכל אלה שקיבלו ביחד,

אבל השמש היה סבור שהוא יבזבז אותם, כי הוא ילד.

והייתי צריך ליטול בעצמי אחרי שהשמש הולך.

וזה לא גזל, כיוון שהם הוקדשו ללימוד,

וגם הוא למד, רק השמש לא האמין שהוא ילמד,

אז הוא לא נתן לו.

אחר כך, בשנות המלחמה,

וכידוע, הרב שך היה מסתתר בעזרת נשים בסלוצק, בבית כנסת, בלא אכילה,

בלא מקום לינה, חולצה אחת הייתה לו כל המלחמה,

ולא היה לו גם נעליים,

והיה בקור ובכפור, אין לו שמיכה להתכסות.

אז הייתה לו כוס שהניח בתוכה

חלב.

והוא היה נוטל חוט מהחולצה,

מהחולצה שלו, הבודדה,

והיה עושה ממנה פתילה,

ולאור הפתילה שעשויה מהחוט של החולצה היה לומד לאורה.

תארו לי מישהו שהיה מוכן לעשות ככה, לקחת את החולצה שלו, להוציא את זה, בשביל שיהיה לו אור ללמוד.

יש לו היום פרויקטור אם הוא לא רוצה ללמוד.

תכבה, תכבה את האור.

אולם היה זה קשה מאוד מאוד,

כי היה נשפך ונחבא כל פעם.

וגם האור היה חלש מאוד, אבל בכל אופן היה לומד לאור הפתילה הזאת.

עד שכאשר הלבנה האירה מעט,

הייתי רץ לחלון ללמוד לאורה של הלבנה.

אחר כך הוא מספר על השנים הטובות בקלוצק,

שכבר היה להם לוקסים,

פתילות,

אבל צריך היה להתקרב כל כך

אל הפתילה,

וכשהיינו שבים לאכסניה היו הפנים שחורות מרוב פיה.

אבל עכשיו שלא חסר לנו כלום,

יש אורה ויש גמרא,

יכו אותנו, יכו אותנו שאנחנו לא יושבים ללמוד תורה.

פעם אחת אמר מישהו לפני רבי יחזקאל אברמסקי את המובא בשם הגאון,

שכמו שגזלן זה רק מי שגוזל בפועל,

ואין די בכך שהוא יודע איך גוזלים ולמעשה אינו גוזל,

כך למדן

אינו מי שיודע איך לומדים

ולמעשה אינו לומד,

אלא רק מי שלומד למעשה.

כששמע את הדברים פרץ רבי יחזקאל בבכי,

ובתוך בכיו נכנס מישהו לחדר ופנה אליו רבי יחזקאל אברמסקי ואמר,

אתם שומעים מה שאומרים בשם הגאון מווילנא?

שהלמדן זה רק מי שלומד למעשה,

ולא מי שיודע את דרכי ושיטות הלימוד

והמשיך לבכות.

אז אמר לו מי שנכנס,

בישלם אנחנו צריכים לבכות מהדברים הללו,

אבל למה רבנו בוכה?

הלוא רבנו לא פסיק פה ממי גרסה,

אתה לא מפסיק ללמוד רגע.

כך הגשת תלמיד.

והשיב לו רבי יחזקאל, על זה ראוי לכל אחד לבכות.

על זה ראוי לכל אחד לבכות.

שלמדן זה מי שרק לומד למעשה.

כמו שגזלן זה רק מי שגוזן למעשה,

לא מי שיודע איך גוזלים.

ככה למדן זה לא מי שיודע איך לומדים,

אלא מי שלומד למעשה.

כנגד לומדי התורה מסתפקים במועט בלימודם ואינם חושקים ללמוד יותר.

זאת אומרת, מה שלומדים בישיבה, מה שלומדים, זה, זהו.

לא יותר, מה אתה רוצה ממני? כבר למדתי כמה שעות, מה אתה רוצה עוד? מה, מה, מה הדרישה? לא מבין.

למדתי, די.

ואינם חושקים יותר ללמוד.

הפטיר על זה הרב מפונוביץ' את דברי הנביא בעמוס ח',

יא.

הנה ימים באים לאום אדוני אלוהים,

והשלחתי רעב בארץ.

לא רעב ללחם,

ולא צמא למים,

כי אם נשמוע את דברי אדוני.

אז הנה באים ימים.

זו בשורה טובה, כן.

בהשם יש שליח

רעב בארץ.

לא רעב ללחם.

ולא צמא למים, כי אם נשמוע את דברי השם.

אומרים את זה על התקופה שלנו,

שהנה יש צמאון גדול, כולם רוצים לשמוע את דברי השם.

ולכאורה תמוה.

הרי רעב

הוא ברכה ולא קללה.

שכן, אם אנשים רעבים מבקשים את דברי השם,

אין לך מציאות מרנינת לב גדולה מזו.

אולם,

יישב הרב מפונוביץ' בטוב טעם שהרעב תופעה ניכרת.

היא ניכרת, הרעב ניכר לא רק אם חסר לחם,

לא רק אם חסר מים,

אלא הרעב ניכר גם באופן האכילה והשתייה של הבריות.

כי בשנות רעב רואים שמסתפקים גם בפירורים,

וזה בעל ערך,

בגלל הרעב.

וכדי לסבר את האוזן הוא המחיש,

ראיתי בימי רעבון הדם שהגביה קליפת תפוח ושמח בה,

שמח בה, מצא קליפה של תפוח,

בטטה.

גם בתקופת צמאון, טיפות מים,

טיפות,

יכולות לשמח ולערבות אנשים צמאים.

וגם מי ששותה את הטיפות לא בודק את טיבן של הטיפות,

אם הן נקיות או לא.

זה המאפיינים של תקופות של רעב וצמא.

ולא רק בחסרון של לחם ומים,

אלא מה מוכנים לאכול ומה נחשב

גם מציעה, מציעה, בזמן זה.

בעוונותינו הרבים אנחנו נוכחים לראות בתוצאות הרעב הזה גם במישור הרוחני.

כיום נידלדלו השגות של לומדי התורה והם מסתפקים בדבר מועט.

רעב, רעב.

אבל ברעב אמרנו לא רק שחסר לחם וחסר מים,

אלא גם מסתפקים בדבר מועט. לומדים דפים אחדים בגמרא ומזניחים למוד שולחן ערוך ופוסקים.

אז זאת אומרת, זה מסימני הרעב

שיראו באחרית הימים.

ואני אומר לכם

שאולי רומז פה גם הפסוק, ועמוס הנביא,

שהימים שיבואו ויהיה רעב בארץ,

לא רעב ללחם

ולא צמא למים.

מה זה לחם?

זה התורה.

מה זה מים? זה התורה. לכו לחמו בלחמי ושתו בי עין מסכתי,

ואין מים אלא תורה.

אז זאת אומרת, זה התורה.

אז לא יהיה רעב ללחם,

ולא יהיה למים, שזה המזון העיקרי, נכון? הלחם והמים זה המזון העיקרי.

אלא לשמוע את דברי ה'.

רוצים לשמוע דיסקים. יש לך דיסק?

זהו.

רוצים לשמוע דיסקים. לא לעמוד, לא להתייגע, לא לתפוס את הגמרא, לא קושיות, לא תירוצים. מוכן, מוכן. יש לך משהו מוכן?

תן לי משהו ככה, משהו טוב, משהו טוב.

כן.

וזהו.

זה הרעב.

הרעב מסתפקים רק בלשמוע. תגיד לי, אם אני יושן עם זה ואני שומע תוך כדי שינה,

אני יוצא ידי חובה, זה נחשב לי שכר או לא, ופה ושם?

אפשר לישון דף גמרא. כן, כן.

כן, ודאי, בטח. אי אפשר לישון דף גמרא, כי אחר כך זה קשה, זה לא כרית.

כן.

אז אם כן, רואים איך מיושב הרבי מפונוביץ' את הדברים.

טוב,

תשמעו מה היה בזמן

רב שמעון שקופ,

בישיבת גרודנה.

בתקופה ההיא נפתחה ישיבה ולא היה בבית המדרש שס שלם להגות בו.

אתם שומעים? תראו כמה שסים יש פה.

שמה לא היה שס שלם להגות בו.

מה עשה ראש הישיבה, הרב שמעון שקופ?

הוא קרא למספר בחורים

וביקש מהם כך, אתה

לך לבית מדרש פלוני,

תלמד מסכת פלונית ביסודיות

את כל הגמרא, את כל רשי והתוספות.

אתה לומד את כל הגמרא הזאת.

לשני אמר,

אתה הולך לבית מדרש פלוני

ולומד מסכת פלונית היטב, אותו דבר.

וככה תשלימו את הכרכים של השס החסרים,

שכאשר ירצה מישהו לדעת מה כתוב בסוגיה פלונית במסכת פלונית, ייגש אליכם וילמד.

שמעתם?

חסרון. חסרון בכרכים של גמרא.

נו.

נו.

אנחנו שילמנו על גמרות פה עשרות אלפי שקלים,

רק בשביל שילמדו יהודים.

הכי מבוארות, הכי יפות.

רק שבתלמן.

הכל ערוך,

הכל מוכן.

גן עדן כבר יש לך בעולם הזה? לא רוצים להיכנס?

יא ביי.

אז איך אתם רוצים להיכנס לגן עדן שם? שמה לומדים.

אין שם את כל המשחקים שבחוץ.

שמה לומדים.

שמה צריך להכיר את השפה

ולדעת על מה מדברים.

ואם לא, זה יהיה גיהינום.

אך גן עדן יהיה גיהינום.

כי אם אתה לא מבין כלום,

אז גם הבושות וגם חוסר ההבנה זה גיהינום.

איי, איי, איי, איי, איי.

טוב,

עכשיו אנחנו נכנסים לסוגיה מפורסמת וידועה,

ונתרץ אותה בכמה אופנים,

אבל תזכרו את זה טוב-טוב, זה יסוד גדול שאם אתם תופסים אותו,

אז תבינו מה אתם נדרשים.

צריך אדם להיות רגיל ולשנות ולחזור על תלמודו,

ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחת.

צא ולמד משוק של חמרין.

הגמרא בחגיגה ט'

ידועה שם

קושיית הגמרא

ומשום חד זימנה קרא ללא עבדו

ומתרץ את הגמרא אין,

כן?

צא ולמד משוק של חמרים,

עשרה פרסה בזוזה,

אחד עשר פרסה בתרי זוזה,

כן?

כתוב, משבתם וראיתם

בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.

אז הגמרא אומרת,

היינו צדיק,

היינו עבדו,

היינו רשע,

היינו לא עבדו. למה צריך להגיד בכפן?

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.

אומרת הגמרא, לא, לא, לא.

בהתחלה מדבר הפסוק בין צדיק,

צדיק צדיק, לבין רשע רשע.

אבל מה שהיא אומרת אחר כך, ובין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, בשני צדיקים היא מדברת.

רק אחד נקרא עבדו,

ואחד נקרא לא עבדו.

מי נקרא עבדו?

אז שונה פרקו 101. מי נקרא לא עבדו?

מי ששונה 100. חסר אחד מ-101.

ואז מקשה הגמרא, ומשום חד זימנה קרא לו לא עבדו?

בשביל הפרש של פעם אחת שהוא לא שנה, עוד פעם כמו ה-101,

זה נקרא שהוא לא עבדו?

אומרת הגמרא, כן, כן, מה אתה?

כן.

מאיפה תלמד? צא ולמד משוק של חמרים.

חמר, זה המוניות של פעם.

החמר לוקח אותך עשר פרסאות,

אז זה עולה לך כל פרסה בזוז.

אחד עשר,

אם הוא לוקח אותך כבר 11 פרסאות,

זה כבר לפני שני זוז.

אה,

זה הפרש רק של אחד,

פרסה אחת, איך הקפצת את המחיר?

תעריף שתיים.

מה פתאום תעריף שתיים?

הוא אומר, ככה זה, תשאל את המוניות.

יש תעריף אחד, יש תעריף שתיים.

ואתה לא יכול להגיד לו, אה,

מה, אם יוצאים את העיר אז אתה כבר לוקח תעריף של חוץ לעיר? כן.

יש תעריף, כן.

יש תעריף.

כשעוברים את המאה,

זה תעריף אחר לגמרי.

זה תעריף של עבדו.

כשלא עוברים את המאה, זה תעריף של...

סליחה, כשעוברים את המאה זה נקרא עבדו,

כשלא עוברים זה לא עבדו.

זה תעריף אחר לגמרי.

טוב,

לכאורה הקשה רבי אליהו אליעזר דסלר,

בעל המכתב מאליהו,

והוא אומר, העניין תמוה מאוד.

אומנם החמרים הם נוקבים את שכר עבודתם לפי שיעורים קבועים.

הם אומרים, עד כאן זה ככה, מכאן זה ככה.

וכשעוברים שיעור אחד אז צריך להכפיל את שכרם.

טוב.

אולם שכר מצווה,

הרי הוא המדרגה הרוחנית שקונה האדם על ידי עשיית המצווה.

מה זה שכר מצווה?

זה המדרגה הרוחנית שקונה האדם על ידי עשיית המצווה.

אז כיצד ייתכן

שבין מאה למאה ואחת פעם יהיה הבדל ברוחניות כפליים?

אצל חמרים, אני מבין, הם קובעים את השיעור.

אבל אם אדם עולה בדרגה רוחנית,

המדרגה הרוחנית הוא קונה לפי עשיית המצווה.

אז איך זה ההבדל כזה פתאום קופץ פי שתיים?

אלא הוא אומר

כי מתגלה לנו יסוד חשוב שכל עלייה במדרגה אינה מוסיפה רק על זו שלפניה,

אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה.

שמעתם?

הדברים שאני אומר יהיו לעילוי נשמת מורי ורבי הרב שפירא שהיום יום פטירתו.

תהא מנוחתו עדן.

אז כל עלייה במדרגה

אינה רק מוסיפה על זו שלפניה

אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה

אתה עולה ומכפיל את מה שלפני גם

עולה עוד ומכפיל את מה שהיה לפני גם

ככה אתה עולה ומכפיל

כי היא נותנת לכל פרט ופרט שבמדרגה הקודמת

ערך יותר נעלה

לכן מכל מדרגה מתהווה עולם חדש

זהו היחס האמיתי שבין דרגה לדרגה

זאת אומרת

אם אני אומר שדומם הופך להיות צומח, עליתי דרגה מדומם לצומח

אז גם מה שהדומם

הפך להיות צומח, גם הדומם ההוא יחשב עכשיו צומח

אם אני עולה מדרגה של צומח לחי

גם הצומח הופך להיות חי

אם אני הופך להיות דרגה של אדם

אז גם החי הופך להיות אדם

דוגמה

הצומח יונק מהעפר

אז כל מה שיש בצומח נקרא צומח כבר

בעל חי אכל את הצומח

עכשיו אין כבר את הצומח, הוא הפך להיות חי גם כן

אדם אכל את העוף או את הבהמה,

גם זה הפך להיות אדם.

זאת אומרת, המדרגה שאתה עולה עליה היא מכלילה גם את הדרגות הקודמות בתוכה כבר.

זה כבר לא שאתה עולה ויש פה איזה,

הדרגה הזאת היא שונה מאלה שהיו קודם.

הכל כבר נכלל.

זאת אומרת

שהאדם בכל עלייה ומדרגה זה לא רק מוסיף על זו שלפניה,

אלא מכפילה את כל מה שכלול בדרגה שלפניה.

והיא נותנת לכל פרט ופרט שבמדרגה הקודמת ערך יותר נעלה.

לכן כל מדרגה מהווה עולם חדש,

וזהו היחס האמיתי שבין דרגה לדרגה.

והקשה,

עדיין צריך הדבר עיון.

כיצד נוכל להשוות את הדבר שבין צדיק לרשע

שזה מן הקצה אל הקצה,

צדיק זה הקצה

ורשע זה הקצה.

איך אפשר להשוות ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלוקים לאשר עובדו?

אתה רוצה להשוות מרחקים ופערים בין צדיק לרשע

כמו פערים בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו שההפרש ביניהם בין מאה ואחד למאה?

איך אתה יכול לעשות כזה הבדל?

כזה הפרש?

ומדובר בשני צדיקים גמורים

ואיך קוראים לצדיק גמור שלמד רק מאה פעמים?

רק מאה פעמים, רק, הלוואי עלינו פעמיים,

רק מאה פעמים.

קוראים לו לא עבדו.

איך?

ובארו זיכרונו לברכת העניין ככה

הצדיקים לעתיד לבוא יתפעלו מאוד כשיכירו את ההפרש העצום,

ההפרש העצום שבין צדיק לרשע.

אומנם כבר בעולם הזה ידעו הצדיקים את ההבדל הגדול מאוד מאוד שבין שני הקצוות האלה,

אבל לעתיד לבוא יתברר להם שכל מה שהם שערו בהיותם

בעולם הזה אודות ההפרש הזה,

ההפרש שבין קצה הקדושה לקצה הטומאה,

זה איננו כלום מה שהם חשבו, זה לא מיניה ולא מקצתיה,

לעומת ההבדל הכביר והאיום שיגלו לעמיתו של דבר מה ההפרש בין צדיק לרשע כשיגיעו לעולם האמת.

זה מה שאומר הנביא,

ושבתם וראיתם,

אתם תשובו,

ותראו לעתיד לבוא בכוח ההבחנה האמיתית שתהיה לכם אז,

כמה טעיתם בהערכה שלכם כשהייתם בעולם הזה,

מה ההפרש בין צדיק לרשע.

מרחק שנות אור ממה שאתם חושבים.

אך ההתפעלות תגדל עוד יותר כשיגלו עוד טעות אחת יסודית בהערכה.

בעולם הזה גם הצדיק הגדול ביותר

המלומד במלחמת היצר

בזה שיודע את קושי העבודה,

גם הוא כמעט לא יבחין בהבדל של בין מאה למאה ואחת פעם.

הן כל דבר קשה בראשיתו.

ברור לנו, כל התחלות קשות.

כל דבר הוא קשה בראשיתו.

אך זה שכבר כפה את יצרו, מאה פעם! מאה פעם!

הוא חוזר ללמוד אותו דבר. מאה פעם!

זה כפה את יצרו או לא כפה את יצרו?

ודאי.

שוב, לא תכבד עליו כל כך הפעם המאה ואחת.

אז משום כך סבורים

שההפרש בזה קטן מאוד, להתגבר על היצר, עוד פעם! מאה כבר הוא יתגבר? עוד פעם? לא, לא.

זה לא הרבה.

אולם בעלמא דקשוט בעולם האמת,

במקום הערכים האמיתיים ישתוממו

וייווכחו לדעת

שגם הצעד הקטן ביותר בעלייה

מרומם את האדם לדרגה הכפולה ממדרגתו הקודמת.

וההתפלאות בזה

תשווה בתוקפה

להתפעלות מהכרת ההבדל האמיתי שיהיה בין צדיק לרשע.

אתם שומעים?

מה זה עוד מאמץ קטן?

עוד אחד,

עוד אחד, עוד אחד.

אל תישן קומקום, אל תישן קומקום. זה עוד מאמץ, עוד מאמץ, עוד מאמץ. איי, איי, איי, איי.

שמעתם מה זה?

אבל יש להעמיק עוד יותר בדבר.

עוד.

בואו נעמיק עוד. אתם צוללנים,

אז נעמיק.

כן? אני מתכוון צוללים בשינה, כן?

יש להעמיק עוד בדבר.

לא, אלה שלא רואים אתכם, אנחנו חושבים שאתם כולכם ישנים. לא.

לא ישנים, ברוך השם. זה רק

ההגנה לפני השינה.

יש להעמיק יותר בדבר.

מה היינו אומרים

לו ראינו צדיק שעובד את השם הרבה מאוד,

אבל חסר לו עדיין הצעד האחרון שלפני השלמות.

וצדיק שני,

שהגיע לשלמות ממש.

האין ההפרש ביניהם גדול עד מאוד?

האין ההפרש ביניהם גדול עד מאוד?

ההפרש ביניהם גדול או לא גדול?

למה גדול?

אה, יפה מאוד.

ההפרש הוא עצום.

זה שלם

וזה חסר.

מה לעשות?

זה נקרא שלם וזה נקרא חסר.

זה היה מסודרף מספר מ-100.

תכף אנחנו נגיע.

יש עכשיו אולימפיאדה, התכוננו ארבע שנים לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ, 5,000 מטר.

רצים, רצים, רצים, רצים, רצים, רצים,

הפרשי עשיריות, עשיריות השנייה.

אחד קיבל פרס

והשני טעטו אותו ולא יזכרו אותו בכדי שהוא השתתף.

וכל המאמץ הלך פייפן.

אין פרס ואין מדליה ואין בטיח.

זה כן מבינים בעולם?

אז למה זה לא מבינים?

אבל פה זה יותר גרוע.

ההוא השיג את ההוא, אז לכן הוא מקבל את הפרס.

אבל זה שלם וזה לא שלם.

היה קרוב לשלמות ולא הגיע,

לא שלם.

אחד עשה באוטו, בסטארטר, טרר,

בנדלק.

אחד עשה טרר, כמעט נדלק.

זה יכול לנסוע, זה תקוע במקום.

זהו.

טררר.

כמעט נדלק. שומעים שכבר כמעט נדבז.

לא נדבז.

אתה תשאל לעשות את החג בבית.

ההוא נסע להורים, שלום, אתה בבית.

למה? לא נדלק.

כן?

כמו עניין במסגרת, נגמר. יש כולל, הכולל נגמר באחד.

נגמר מ-9 עד 1. צריך להשלים את השעור, זה הלך, בין הטעמים, וכאילו, אדם יודע שזה משהו.

דבר מסודר, שקם הרחבה על המסגרת היא מ-100 עד 100. אבל למה זה נגמר באחד? והוא מוסיף יותר ממה שהוא חייב.

הוא מוסיף עכשיו 9, ונגמר כולם, אבל הוא מוסיף עוד חמש דקות.

זאת אומרת, הוא מוסיף על החיוב שלו, על המסגרת שהוא חייב,

אבל 100 פעמים הוא מוסיף עוד דבר, זאת אומרת, הוא מראה שכל העבודה שמקודם הייתה דבר שהוא לא דבר שאתה רצית להתפטר ממנו ולהגיד, יופי, גמרתי את החיוב שלי והלכתי.

ואני מוסיף עוד, זאת אומרת,

האחד הזה מראה שכל ה-100 פעמים הם גם כן חוזר נביא, הם גם כן בדרגה כזאת, שזה לא דרגה של מפגיע, שהם חייבים לך, אתה גמרת והתפטרת ממנה,

אלא זה דבר שאתה מוכן גם לשבור מפגיע ואתה מוכן גם אותה מפגיע, ואולי הוא צריך ללמוד מעבר לחינוך שלך, מעבר של הרגשות עבודה.

בקיצור, אהבת התורה.

אדם שאוהב,

אז הוא לא אומר, הגיע השעה, אני צריך ללכת.

מי שאוהב, לא מחפש ללכת, מחפש להישאר.

מי שאומר, אני חייב ללכת, סימן שהוא לא אוהב.

יש משהו יותר דחוף מזה,

מהאהבה שלו.

יש לו משהו יותר דחוף.

אם אחד, דוגמא,

אומר, אני חייב לצאת לעשן,

סימן שהוא אוהב את הסיגריות יותר מאלימות.

דברים פשוטים, לא?

כן.

אז אמרנו שזה שלם וזה חסר,

אז ההפרש הוא גדול ביניהם.

אומנם הוא חסר רק משהו,

אבל על כל פנים חסר הוא.

והנה במדרגות הרוחניות,

בכל צעד וצעד

באה איזו בחינה לידי שלמותה.

זה הביאור שאמרנו לעיל, שבכל דרגה הוא מגיע לעולם חדש,

שהעולם החדש כולל כבר את כל העולמות הקודמים שלו וכל הדרגות.

כי מי שחסר לו כלשהו מהשלמות לעומת חברו,

חסר הוא את השלמות של הבחינה ההיא, שכבר הגיע אליה חברו.

שהבחינה ההיא כבר מהווה בשבילו עולם חדש לגמרי.

לכן הוא עדיין בגדר לא עבדו כלפי חברו שהגיע בבחינת השלמות שלו לגדר עובד אלוקים.

זאת אומרת, חברו כבר בגדר עובד אלוקים בדרגה זו, והוא עוד לא הגיע לדרגה זו, אז הוא עדיין לא נקרא עובד אלוקים בדרגה זו.

אז הוא נקרא לא עבדו ביחס לדרגה

של השני.

וביותר יובן,

מדוע הביאו ריבותינו, זיכרונם לברכה, את המשל של מאה ומאה ואחת?

שכן

מאה ואחת פעם

היא בחינת השלמות של כוח הזיכרון.

אמרנו שמאה ואחת זה מיכאל, והמלאך מיכאל יזכיר לכל מי שיפחד בראייתו את המלאכים

בעולם העליון ולא יוכל לחזור על משנתו.

ולמדנו אתמול שישאלו אותו את כל הגמרות והכול שיגידו אותם בעל פה, חוץ מהדרשה של המאה ה-80 יום.

אז ישאלו אותו שם

והוא יכול לפחד והוא ייתקע, לא יוכל לדבר.

יבוא המלאך מיכאל ויזכירו.

זה מאה ואחד.

אבל מי שלמד פחות ממאה ואחד אמרנו זה מאה.

מאה זה הסמ״מ. סמ״מ זה מאה.

זה שר של השכחה

שהוא עדיין ישכיח אותו.

ומיכאל לא יוכל לחלץ אותו כי הוא לא למד מאה ואחד.

אבל אם הוא למד מאה ואחד, זאת אומרת מאה ואחד זה שלמות

במדרגת הזיכרון.

אז לכן אינו דומה.

כשזה נקרא זוכר

וזה נקרא לא זוכר.

למה? כשיגיע לעולם האמת אפשר שהוא לא יזכור.

אז אמרנו שזה בחינת השלמות של כוח הזיכרון

ששוב אינו שוכח כמו שמוזכר בספרים הקדושים.

הרי, שימו לב מה המסקנה.

הרי

מי שחוזר על לימודו,

למה הוא חוזר?

הוא עושה זאת למען לא ישכח.

ואם הוא חיסר פעם אחת,

ולא שנה אלא מאה פעמים על ידי זה,

אז חסרון של הצעד הקטן הזה הוא הפסיד את השלמות של הזיכרון, אז הוא לא יזכור.

אם אתה עשית את הפעולה של השינון

השונה פרקו,

שונה ושונה ושונה.

אם התכוונת בשביל לזכור,

אז תשנה מאה ואחד.

אם לא, אז לא הגעת לשלמות בשכירה.

אז לא תשיג את מה שרצית.

דבר זה הוא דוגמה לכל העניינים הרוחניים בכל דרגותיהם.

כל צעד נוסף מזכה את האדם מבחינת שלמות מיוחדת.

ובשל חסרון כלשהו, תחסר לו השלמות ההיא.

אין עובד אלוהים אלא שואף לשלמות האפשרית שבמדרגתו.

זה נקרא עובד אלוהים.

כשאתה מנצל את המקסימום שאתה יכול להגיע למדרגה שלך.

זה נקרא עובד אלוהים.

עכשיו בואו אני אסביר לכם במילים שלנו מה נאמר פה.

במילים שלנו,

הרי כתוב בכמה מקומות,

שלא יהיה אדם

כמוליד וקובר

או זורע ואינו קוצר.

יש טעם שאישה תהרד תשעה חודשים ובסוף התשעה חודשים היא תוציא תינוק לקבורה ישר?

יש טעם כזה?

תשעה חודשים לסחוב

בשביל לקבור את התינוק?

יש טעם ללמוד תשעים ותשע פעם?

מאה פעם? ובסוף לא לזכור?

זה נקרא מוליד וקובר.

או זורע

ולא הולך לקצור.

בשביל מה זה רעת?

בשביל מה זה רעת?

אם בסוף אתה לא קוצר,

שואלים אותך בסוף, נו, מה למדתם? לא זוכר.

בשביל מה למדת?

אם אתה הולך לא בשביל לדעת, אז בשביל מה הלכת?

מה, אתה מלא שעות כאילו עם כרטיס?

מה?

אתה מלא איזה חובה להתפטר?

יש מטרה.

כתוב ושיננתם לבניך ושיננתם שגם אתה תשנן

שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך,

שאם ישאל אותך אדם שאלה,

אל תגמגם לו, אלא אמור לו מיד.

זה,

כל עם הארץ צריך להגיע למדרגה כזאת.

כל עם הארץ, כל אבא,

כל אדם, ושיננתם לבניך,

שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, כל אדם,

שאם ישאל אותך אדם דבר בתורה,

תשיב לו מיד, אל תגמגם.

שמעתם? זה החיוב.

זה מה שאתם אומרים בשמע ישראל.

אז זאת אומרת, אדם

צריך ללמוד וללמוד וללמוד, ולשנן ולשנן ולשנן, בשביל שלא ישכח.

ואם הוא לא מגיע לזה, זה נקרא לא עבדו.

זה כמו אחת.

נתנו לו את העבודה לזרוע ולקצור.

שואל אותו בעל הבית, זרעת?

בטח, בטח.

קצרת? לא.

בשביל מה זרעת?

בשביל מה שלחתי אותך?

מה עשית?

מה נולד לכם?

ילד מת.

מה אצלך מהלימוד?

גורנישט.

אתה זוכר משהו? לא.

איזה מין דבר זה?

הבן איש חי, זכר צדיק וקדוש לברכה, מביא משל על זה.

מלך ביקש

מאחד שיביא לו

שיביאו לו מהפירות שיש להם וכל הדברים. כל אחד יביא מה שהוא יכול.

הביא לו אדם עני

שאה

של פירות.

אבל זה לא היה מחוק

אלא היה גדוש.

אז השאה הייתה גדושה.

נתן לו.

בררו מה מצבו.

נתברר שהוא עני.

והוא נתן יפה מאוד, אמרת מלאו לו את זה כסף זר.

היה אחד עשיר,

הביא לו עשרה שיאים,

אבל מילא

כל אחד

90%.

מילא כל אחד 90%.

נו,

המלך אמר, תמלאו לו את זה חצץ.

זאת אומרת, תשימו לו על הגב.

שאלו שם השרים, מה קרה? זה הביא פחות

וקיבל כסף וזהב.

זה הביא

הרבה יותר וקיבל חצץ. למה?

אמר, זו מילת הכלי יותר מכפי יכולתו.

וזו מילת הכלים

בפחות מכפי יכולתו.

אז זה ימלאו אותו חצץ,

ובזה יתנו לו אבנים טובות ומרגליות.

מה השם דורש מאיתנו?

הוא נתן לנו כלי.

הכלי זה השם שלך, איך קוראים לך?

זה הכלי.

אתה צריך למלא אותו.

אם אתה ממלא אותו

ועוד גודש אותו בקצת,

גם מחזיר לו בתשובה כמה אנשים על הדרך,

זה נקרא שאתה עשית לעילא ולעילא.

אפילו אם זה כלי קטן יחסית.

אבל אחד שהיה לו עשרה כלים, זאת אומרת,

שיעור פי עשר יכולת להגיע ברמה מההוא,

אבל הוא רק מילא 90%. אנוש ייענש.

אנוש ייענש.

למה לא מילאת את כל מה שאני נתתי לך? נתתי לך כלים מלאים

למלא אותם. למה לא מילאת אותם?

זו הנקודה שצריכים להבין אותה.

בין מאה למאה ואחד.

תשמעו,

בספר תולדות אדם מובא, סיפר לי רבי לייב מווילנה אביו של רבי באר.

שאל את הצדיק רבי זלמלא מווילנה,

הגידה נא לי שאהבה נפשי.

שמענו מריבותינו הקדמונים בחגיגה ט'.

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים

לשונה פרקו מאה פעמים באחד.

אבל יותר ממאה פעמים לא שמענו.

יותר ממאה פעמים לא שמענו. הוא הפוך.

הוא מתפלח איך עצרו במאה.

הוא אומר, מה זה, יותר ממאה לא שמענו?

ענה ואמר רבי זלמלא בחירי רצתה נפשי בך.

אולי זה השיעור שהזכירו חכמים זיכרונם לברכה כאן,

הוא מסוגל לזיכרון ודומה לזה.

לכם הם נקטו בשיעור של מאה ומאה ואחד.

אבל לחיבוב תורה אין לה ערך ואין לה שיעור.

ואילו היה מספיק לי הזמן, אמר רבי זלמלא מווילנא,

הייתי חוזר על דבר אחד מדברי התורה שנה תמימה ויותר,

כי חביבה עליי בכל העת.

דדיה ירבוך.

בעת

שהשונה פרקו מאה פעמים ואחת.

חברו שונה פרקו רק מאה פעמים.

אז זה שאומרים שהוא שונה פרקו רק מאה פעמים,

מה הוא עושה באותה עת שההוא שונה מאה ואחת?

הוא לומד דבר חדש.

הוא כבר עבר לנושא אחר.

מי אומר את זה?

רב אהרון קוטלר.

איך הוא אומר את זה?

הוא אומר שהרי אם הוא מתבטל באותו זמן, זאת אומרת, סיים את המאה פעמים,

וזה הוא הפסיק. עכשיו הוא הולך לטייל, לישון, ומתבטל.

אם מדובר באחד כזה שאחרי מאה פעמים הוא פסק,

באותו זמן שהוא המשיך מאה ואחת,

מסיק רבי אהרון קוטלר, הגמרא לא הייתה מעמידה בשורה אחת את שניהם?

איך אתה מעמיד אחד שהוא בטלן

ואחד שהוא למדן,

אחד לומד בלי הפסקה,

ואחד מפסיק?

אתה משווה ביניהם?

הרי אתה אומר, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד,

אלא הייתה מדגישה ומבררת הגמרא את ההבדל שבין שונה תמיד לבין מבטל זמן מה.

ככה הייתה צריכה להגיד. מה ההבדל בין מי ששונה תמיד

לבין מי שמבטל זמן מה?

היא לא אמרה כך.

על כורחך,

כאמור,

השונה פרקו מאה פעמים לא מבטל זמן, מדובר בשני אנשים שמתמידים ללמוד,

אלא בעוד שחברו שונה פעם נוספת את פרקו,

הוא כבר לומד דבר חדש.

הוא עצר במאה, אמר, מספיק פה, עכשיו אני עובר למשהו חדש.

ואף על פי כן, כשהוא ממשיך ללמוד,

הוא נחשב ללא עבדו לעומת חברו.

לעומת חברו הוא נקרא לא עבדו.

ועד כדי כך, למה?

מסביר הברון קוטלר,

ההבדל ביניהם הוא ברמה

של אהבת התורה.

כידוע,

לא קל לחזור על לימוד.

כולם אוהבים דברים חדשים, תן לנו איזה חידוש, תן לנו זה, את המין.

לחזור על אותו דבר,

אנשים לא אוהבים לחזור על דבר חדש.

צא וראה דוד המלך יתפלל לה'

לא להיות לומד תורה ושוכח,

וכן לא ללמוד תורה ושיהיה צר רך,

לא יניח לו לשנות.

כי ללמוד דבר חדש,

אין הדבר קשה לאדם,

אף אם אינו מצטיין באהבת התורה.

גם אם תביא אחד שלא אוהב כל כך תורה ותגיד לו, בוא אני אתן לך חידוש יפה,

הוא יגיד לו, על הכיפאק, דברים כאלה אני אוהב גם קצרים, זה טוב, יופי, אני אוהב את זה.

אבל בואו נשנן עוד פעם, בואו נחזור על אותו פרק, בואו נלמד אותו דבר, בואו נחזור.

זה אנשים לא אוהבים, גם אוהבי תורה.

גם אוהבי תורה.

כי כך הוא טבעם של דברים.

אדם תאב לחדש ולחידוש.

אבל דבר שאדם כבר למד ויודע,

אפילו במקצת קשה עליו לעסוק בו.

כי פגה ממנו את אהבת החדש.

רק אהבת תורה יכולה להביא אדם לרצות לחזור על לימודו.

אהבת התורה היא הגורמת לאדם לחזור ולרצות לחזור על לימודו.

כמאמר שלמה המלך עליו השלום, באהבתה תשגה תמיד.

מה זה תשגה?

מה זה תשגה?

מה זה תשגה?

מה?

תחשוב.

שיגיונות זה מחשבות.

באהבתה תשגה תמיד.

באהבתה של התורה אתה חושב תמיד.

תמיד. מי שאוהב תמיד חושב במי שהוא אוהב.

הוא לא מתיק ולא מסיח את דעתו ממה שאהוב לו.

אז לכן באהבתה תשגה תמיד.

בעל אחת כמה וכמה שהן הדברים אחרי חזרה של מאה פעמים.

לרצות ולחזור אחרי מאה פעמים נחוצה לזה אהבת התורה במידה נפרזת.

זוהי מעלתו של השונה פרקו מאה פעמים באחת,

עד כי השונה פרקו מאה פעמים ועבר לנושא אחר ולא המשיך עוד פעם,

לעומתו של זה הוא בבחינת לא עבדו.

בטח. קודם כל, אם לא טועמים תורה אז לא אוהבים. אי אפשר לא אוהב. אם אתה לא טועמת את העוגה, איך אתה אוהב אותה?

אתה יכול לראות צוואר.

אבל מרגע שאתה תועם אותה, תשאל את אברהם, מה זה כבש בפסח? תשאל אותו

תשאל אותו

אם הוא רוצה עוד פעם.

כל היום, מהבוקר עד הערב, הוא מוכן לאכול כבשים עכשיו.

רק כבשים. עזוב גבינות. זורק את הגבינות.

זאת אומרת,

ברגע שתועמים,

איי איי איי איי, אי אפשר להפסיק. אי אפשר להפסיק.

הנה, תראו שיעור אחד.

אף אחד לא נרדם.

איך זה? ואנחנו בחצי היום.

זה שעות של התנומי,

של התנומה שמגיעה עכשיו כאילו, וזה.

אז זה מראה שאתם מתחילים להתרגל. הגוף מתחיל לבלוע תורה, מתחיל לבלוע, לאט לאט מתחילים לאהוב. אפילו שעוד לא עוסקים

כל כך, כן? אנחנו רק במכסה.

אנחנו רק מנסים ככה לדחוף לכיוון, כמו שאומרים, כן?

אנחנו מלמדים שחייה עוד בחוף.

עוד לא צללנו בים התלמוד.

אבל בסך הכללי

זה כבר מראה את אותותיו.

אדם שיכול לחזור על הדברים כל הזמן, זה סימן שהוא אוהב.

ואוהב

זה כמה שאתה מתעסק יותר, אתה אוהב. דוגמה, עציץ.

ככל שאתה רואה שהעציץ מתפתח, אתה נקשר אליו יותר.

כל עלה שנושר, כואב לך.

אם אתה רואה עלה או גבעול שמצהיב,

אתה כבר חושש, אוי ואבוי, אני לא משקה בזמן, אני לא זה, אני חייב לעשות סימן.

איך כבר לא לשכוח וככה וככה.

אתה יכול לנסוע מחוץ לילדים להזהיר.

אתה שכן, תעשה לי טובה, תיכנס, תשקה את העציץ. אני שכחתי לשקוע את העציץ בפאפם.

אתה יכול לשכוח את הילד באוטו

ולסגור אותו גם,

כן? כי יש לך מספיק ילדים.

אבל את העציץ אתה לא תשכח.

אז זאת אומרת, כשמטפלים במשהו, אפילו שזה קוראים לו עציץ, כולה חמישים שקל,

אתה, חביבי, נקשר.

אם אתה כל יום לומד תורה, אתה נקשר לאבינו שבשמיים.

אתה נקשר לתורה, אתה מתחיל לראות שהיא מאירה לך, אתה סוף סוף מאמין. בואנה, אתה חכם נהיה.

סוף היום אתה יוצא עם הרבה ידיעות.

עוד יום, הרבה ידיעות. עוד יום, הרבה ידיעות. חביבי, מחר מדברים בלימוד או משהו, אתה מבין עניין.

אתה מתערב, נכנס.

קודם, מה היית עושה?

מתעלם כזה, תופס איזה פינה, כאילו שלא ישאלו אותך ולא יגידו לך כלום, ושלום על ישראל.

היום יגידו לך, תגיד דבר תורה, תגיד איזה חידוש, תגיד משהו, יש לך מה להגיד?

אז זאת אומרת,

רואים מפה את האהבה,

מדברים בשני אנשים, אומר ברון קוטלר,

שני אנשים שמתמידים,

אבל זה אחרי מאה

הפסיק ועבר נושא אחר, וזה ממשיך.

זה אהבתו לתורה יותר.

הרב משה פיינשטיין, פעם מישהו ראה אותו כשהוא יוצא מבית הכנסת,

ואחריו הולך

נהר של אנשים,

וכולם שואלים אותו שאלות, והוא עונה ועונה ועונה ועונה, לא מצא חן בעיניו.

הוא היה תלמיד חכם גדול, זה שלא מצא חן בעיניו. כן, להעביר ביקורת על הרב משה ויינשטיין, שהיה גדול הדור באמריקה,

זה לא פשוט, אבל הוא...

אז הוא גם ניגש ואמר לו שזה לא מקובל שבן אדם יעסוק בדיני,

בדיני ממונות, או בדינים כאלה, או בדינים כאלה.

לא מקובל שתוך כדי הליכה ברחוב,

כן, אדם ידון ויגיד לאנשים תשובות ככה על המקום.

אז הוא אמר לו, אתה צודק, קודם כל זה נכון מה שאתה אומר,

אבל אחרי שסיימתי למעלה מ-400 פעם את השולחן ערוך על כל נושאי כליו, בארבעת חלקיו,

אפשר כבר לדון ברחוב גם.

חחח, חח, חחח, אתם שומעים מה זה למעלה מ-400 פעם?

למעלה מ-400 פעם כל השולחן ערוך עם כל נושאי כליו, זה אחרי שכמובן למד את כל השס והפוסקים הכל ראשונים ואחרונים, כי זה לא פוסקים משולחן ערוך בלי שאדם ילמד.

היום עוד אומרים מהטור, לפחות שילמד את הטור. איזה טור?

הם למדו את הכל מהמקור ומהשורש.

אתם מבינים מה זה?

זה צריך לתת לנו את החשק, את החשק,

להתחיל להזיז את עצמנו. זה בושה, זה בושה איפה שאנחנו עומדים.

זה אפילו לא סוסים, אפילו לא סוסים.

זאת ועוד, ממשיך

ר' ברון קוטלר ואומר,

מעצם העובדה שחכמים זיכרונם לברכה

שיבחו את השונה פרקו מאה פעמים באחת.

למדנו שגם אחרי שינון של מאה פעמים,

עוד ניתן להוסיף בידיעת התורה.

אתם שומעים?

אם אתה חושב שאחרי עשרים פעם שלמדת אתה כבר מבין את הסוגיה,

תשכח מזה.

אם חכמים משבחים את המאה ואחת פעם בשינון,

משמע שגם אחרי מאה פעמים עוד אפשר להוסיף בידיעת התורה.

למה?

שהרי אם הפעם המאה ואחת אינה אלא גילוי רק לתוקף אהבת התורה,

והוא לא מקיים בלימוד זה של הפעם המאה ואחת את המצווה,

ושיננתם

שהפירוש יהיו דברי תורה מחודדים בפיך,

הרי אין אדם רשאי להזניח את ידיעת שאר חלקי התורה,

והוא אינו חייב ללמוד את כל התורה כולה,

אלא ודאי שישנה תועלת בלימוד גם בפעם המאה ואחת

מבחינת העמקת הידיעה

והגדלת ההבנה,

ומתקיימת בזה מצוות ושיננתם,

ושחיובה

של המצווה ושיננתם,

שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך,

כידוע בשם הגאון רבי ישראל סלנטר,

חיובה הוא גדול יותר ממצוות לימוד התורה.

ושיננתם, שיננתם לשון שנון, לשנן

זה לחדד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך,

שתוכל להוציא אותם כמו סכינה חריפה.

ושמעתי, תקשיבו,

מדודי רבי איסר זלמן מלצר,

דומני שהוא אמר זאת בשם רבי איצלה פטרבורגר.

ככה אמר

הרב אלעזר מנחם מן שך,

זכר צדיק ורכה, שהוא שמע מדודו,

רבי איסר זלמן מלצר,

שכמדומה לו הוא שמע זאת בשם רבי איצלה פטרבורגר,

שבוודאי

מדובר כאן במי שיכול היה ללמוד 101 פעם.

שאם לא היה יכול ללמוד 101 פעם, הרי הוא אנוס.

ואין הקב' ברוך הוא בא בטרוניה עם בריאותיו.

מדוע הוא לא למד פעם נוספת?

לא רוצה,

לא חפץ.

100 זה מספר עגול. די, מספיק. מספיק להיום?

תודה.

אם כן, מדוע למד 100 פעמים קודמות?

משום שהוא רצה בכך.

אם כן, לא את השם הוא עבד, אלא את עצמו.

את רצונותיו וחפצו.

והעיקר במצווה זה קיום הציווי, קבלת העול.

ומכאן הפער התהומי המפריד בינו לבין חברו.

זה נקרא עבדו,

זה נקרא לא עבדו.

זה עבד אצל עצמו,

וזה עובד אצל כונו. ממשיך הלאה.

אם כן, למדנו עכשיו פרק בהבנה

מה זה עובד אלוקי?

מה זה לא עובד אלוקי?

עם כל האפשרויות

שעלינו כאן,

ומפה אנחנו צריכים להבין שקודם כל אנחנו לא בכיוון,

וצריך להתחיל להיות בכיוון.

כי לא מדברים בללמוד,

מדברים כמה ללמוד,

איך ללמוד,

מאיזה טעם לומדים,

מה המטרה בתלמוד.

זה הקניין הראשון בארבעים ושמונה קניינים

שאדם צריך וחייב בשביל שיהיה לו בכלל קניין. יש עוד ארבעים ושמונה, ארבעים ושבעה קניינים.

עוד לא הגענו.

אבל אנחנו נגיע, בעזרת השם,

ואחרי זה נוכל בשבועות לקבל את התורה,

בעזרת השם יתברך.

אבל להתחיל לשנן, חבר'ה, להתחיל לשנן,

לשנן, להתרגל לשנן, נתרגל קודם, נתרגל. מה לשנן, כבוד הלימוד של התלמוד?

את התלמוד, התלמוד שאתם שומעים,

קחו את הספר עכשיו ותחזרו על מה שזה. קחו חברותות,

כמה דקות, חצי שעה, שעה, תשננו, תשננו. אם תיתקעו, זה סימן שלא הקשבתם טוב,

וצריך עכשיו לפתור עד שזה יהיה שנון בפיכם, מחודד.

מחודד.

יעירו אתכם בלילה,

יגידו, תגיד את הקטע,

אתה אומר את הקטע,

תסביר את הקטע.

מסביר את הקטע.

זה לפחות ההתחלה.

לא אה, אה, אה, אה, אה,

זהו.

מה שלמדנו צריך להיות בכיס.

חכמים היו כל דבר חדש שלמדו,

חוזרים עליו מינימום ארבעים פעם.

מינימום. קודם כל שיהיה בכיס.

ארבעים פעם.

עם ההקלטה ועם הספר ועם ההקלטה. עם ההקלטה והספר ומה שאתה רוצה.

העיקר, העיקר,

לא, אמרנו אם זה רק במקום.

לא, אם זה ככה זה מצוין.

ודאי, בשביל זה אנחנו עושים הקלטות. למה?

שיוכלו לשנן, לחזור על הדברים. כי מה שאתה שומע פעם אחת, יכול להיות שזה ברפרוף.

יכול להיות שהדעה שלך הוסחה.

יכול להיות שאתה לא שמת לב. יכול להיות שלא הבנת ולא איך שאלת.

ולכן אתה לא רוצה לאבד הרי את החומר, אז אתה חוזר עליו. בשביל זה עשינו את זה.

רבי יחנן, יאמר רגשיואה, מאיר אוסופ.