קניין ב' - בשמיעת האוזן - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ארבעים ושמונה קניינים שבהם נקנית התורה, קניין שני, משמיעת האוזן.

שיטה אוזנו לדברי ריבותיו,

ואל יטם אוזנו מלשמוע לקול מוריו אפילו שעה אחת.

אפשר כי באותה שעה

נאבדת ממנו מרגלית טובה.

הרבה מקומות בשס שמוצאים שברציתם לאבדני מרגלית טובה זו,

אז צריך להטות אוזניו לדברי ריבותיו,

ולא יאטום את אוזנו מלשמוע לקול מוריו אפילו שעה אחת. מדוע?

אפשר כי באותה שעה

נאבדת ממנו מרגלית טובה.

כך מובא במדרש שמואל.

שיטה אוזנו לשמוע כי לפעמים אם לא ישמע דיבור אחד או תיבה אחת,

מקלקל כל העניין.

ואמרנו היום,

ותן חלקנו בתורתך,

שלכל אדם יש חלק בתורה שהוא צריך להיות בעולם הזה,

ולעבוד על החלק הזה שלו.

ואם הוא יפספס את החלק הזה,

הוא יצטרך לחזור בגלגול.

ואפשר שאת החלק הזה הוא לא שמע, או שהוא נמנם,

או שהוא לא הגיע לשיעור,

או שכך, או שאחרת.

חבל לחזור עוד פעם, טיטולים מחדש, וגן ילדים, וכו' וכו'.

אחר שרגל על לשונו, לשון התורה,

יחזר אחריו שישמע ויקבל ממנו, ויורהו וישכילהו.

ולא אמר השמיעה סתם,

וידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע,

כי הזהירו ללמוד מפי הרב לאוזנו,

אף על פי שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע,

עוד אין לו שמיעה שכלית,

הוא מבין, עוד אין לו לב שומע ומבין,

בכל אופן לא יימנע

מבית המדרש.

רק שיטה אוזנו לשמוע,

וסופו שיבין.

עצם זה שהוא מקשיב ושומע,

אפילו שעדיין הוא לא מבין בשביעה שכלית, שמיעת הלב,

בכל אופן יטה אוזנו לשמוע בסופו שיבין.

ברוח חיים כתוב, כמו שנאמר, שמעו וצחי נפשכם,

כי חוש השמיעה מה הוא,

כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם,

יפעל יותר ממה שהוא רואה בספרים.

מה שאתה שומע מפי רב,

יפעל עליך יותר ממה שאתה רואה בספרים.

כמו שאמרנו קודם, מפי סופרים ולא מפי ספרים.

וגם יאזין דברי חברו ויקבל האמת ממי שאמרו.

בתפארת ישראל כתב שמילת אוזן מיותר. מה זה בשמיעת האוזן? תגיד בשמיעה, למה צריך להגיד אוזן? ברור, איפה שומעים? באף?

באוזן.

אז הוא אומר מילת אוזן מיותר,

אבל רצה לומר בשמיעת האוזן פירושו הקשבה גדולה,

שצריך לייחד את אוזנו לדברים.

לא שמיעה כללית ככה בערך.

אדם שומע את הדברים, שומע מלמעלה.

אלא הסכת ושמע, כתתו אוזניכם, שאדם יהיה מקשיב הקשבה גדולה,

כדי שיהיו מיוחדות אוזניו לשמוע את הדברים.

בהקדמה לספר שיחות,

הסבא מסלובודקה מתואר כיצד השמיע הסבא את שיחותיו בפני תלמידיו.

לא היה אץ להשפיע.

דהיינו, הוא לא דוחף בכוח את מה שהוא רוצה להגיד. לא אץ להשפיע.

את דבריו לחש.

לא פרשם הרבה.

ולפעמים היא שמיעה מקוטעים.

והשומע ישמע.

וטוב-טוב הדבר

כי עליו לעמול עדי ישמע.

טוב הדבר

שאין הדברים נשמעים

אלא למי שמטה אוזן.

ומי שלא שמע,

לא נקרא לשמוע.

הוא לא משך.

מעליהם נמשכו.

אז לדוגמה, הוא היה מעביר שיעור ככה, בלי מיקרופון כמובן.

לא היה אץ להשפיע.

את דבריו לחש.

לא פרשם הרבה, ולפעמים יש מיעה מקוטעים.

השומע ישמע.

וטוב-טוב הדבר.

כי עליו לעמול עדי ישמע.

טוב הדבר.

שאין הדברים נשמעים אלא למי שייטה אוזן.

ומי שלא שמע,

לא נקרא לשמוע.

הוא לא משך.

ומעליהם נמשך.

כי אין זה.

הבנתם את הרעיון?

הוא אמר את מה שאמר,

ומי שרצה התקרב לשמוע. מי שרצה לטות את אוזנו שמה, הוא לא אמר. נו, אתה שומע שמה בסוף? נו, אה, אה.

לא, זו הייתה השיטה שלו.

זה היה סבא מסלובודקה.

כך, לאור דברי התיאור הנלבבים הללו על הסבא,

הזכרו את תלמידו הגדול רבי מאיר חודש.

לעד הזכרו אותו אלפי אלפי תלמידיו.

אף הוא כריבו מעולם לא דחק בתלמידיו לבוא לשמוע.

אם היו מבקשים ממנו,

היה מוסר ועד.

ואם לא מבקשים, אז לא.

תורה חינוכית שלמה יצר מסביב לאמת הזו.

אף הוא כריבו היה משתדל להסיר כל גוון של רטוריקה או התלהבות חיצונית מן הדברים הנאמרים.

וכל זאת,

לבל יפעלו על שומעי לקחו אמצעים אחרים

מלבד הרצון העצמי הטהור לקלוט את מוסר השם.

זולת תשוקת הלב השואף להשתלם.

אין דרך אחרת להשפיע, לימד הסבא.

רבי מאיר חודש קיים את הכלל הזה במשך כל שנות היותו משגיח ומשפיע בישיבה.

הלא כך היה אומר דוד המלך עליו השלום.

לכו בנים שמעו לי,

יראת אדוני אלמדכם.

מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.

נצור לשונך מרע.

רבי מאיר חודש היה מקשה ואומר, לכאורה מיותר הפסוק

מי האיש החפץ חיים.

למה צריך להגיד את זה?

דוד נעים זמירות ישראל,

מבקש מן הבנים שישמעו לו, לכו בנים שמעו לי.

אז צריך לכאורה להמשיך אחרי הפסוק

לכו בנים שמעו לי,

ואחרי זה מה לומר?

יראת השם מלמדכם,

ואחר כך מה לומר?

נצור לשונך מרע ישר.

למה הוא אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראותו?

אלא האיר המשגיח את נתיבות הפסוק.

רק מי שחפץ חיים מעצמו,

רק מי שאוהב ימים לראות טוב מהתעוררות פנימית,

הוא-הוא המסוגל ללמוד יראת השם.

הוא האיש היכול להיות מושפע.

פירושו, לכו בנים שמעו לי, יראת השם מלמדכם.

זה לא כל אחד.

זה צריך להיות חפץ חיים.

אוהב ימים לראות טוב.

אם אתה כזה,

נצור לשונך מרע.

זה מה שאומר לו דוד המלך.

וכי במכות המקל

היה המשל השגור בפיו,

האם במכות המקל ניתן להסיר את העפר שדבק בכנפי התרנגול?

לא.

המכות גורמות לתרנגול להצטנף בתוך עצמו.

המכות גורמות ללכלוך להידבק לגוף התרנגול.

אבל ברגע שהיא תפרוס כנפיים ותקפוץ ממקומה,

היא יפולה עפר ממילא.

התנערי מעפר, קומי

נבשי בגדי תפארתך עמי.

הבאנו על זה פעם משל.

אוקיי.

האם את צבי צבי?

אז אם כן, מה אנחנו רואים פה?

אנחנו רואים פה

את הדרך שהייתה של הסבא מסלובודקה ורבי מאיר חודוש,

בשעה שהיו מעבירים את הדברים שלהם

לבני הישיבה.

צריך להיות מבקש, קוראים לזה מבקש.

להיות מבקש השם.

כל מבקש השם היה יוצא אל אוהל

משה רבנו מחוץ למחנה.

אתה רוצה ללמוד?

בוא.

בוא.

תא חזי.

תא חזי. מה זה תא חזי?

בוא וראה.

תא חזי. בוא.

בוא.

אל תשב בבית

ותראה רק שידורים בשידור ישיר ובשידור חוזר. בוא. בוא.

בוא ללמוד. תא חזי. זה לא דומה.

תא חזי לתשמע.

זה לא דומה.

רבי שמואל רוזובסקי מספר על ריבו רבי שמעון יהודה הכהן שקופ

אף זו ממידת הערצה הגדולה שרחשו לו התלמידים.

כל מילה של הרב

כך קראו לו בישיבת גרודנה

אחרי שהוא נתמנה גם כריבו של הרוב העירוני פרשטאט

כל מילה של הרב

כל תג

כל הגה

נחשב ליסוד ברזל

להלכה חתוכה

שאין אחריה ולא כלום.

אפשר להתווכח על סברה זו או אחרת,

צריך להתעמק ולהבין.

אולם זהו.

לפיכך, שרר מתח כה עצום לעת שהשמיע עד שיעוריו בישיבה.

חששו לאבד אפילו הגה קל.

גם התכונה בישיבה שקדמה לשיעוריו, ההתכוננות והציפייה,

עשו רושם בל יימחק.

היה זה מחזה מופלא שחזר ונשנה פעמיים בכל שבוע.

המתח בישיבה לקראת השיעור גבר בכל פעם מחדש, כמו לרגלי איזה מאורע נדיר

שמתרחש רק אחת לשמיטה.

עוד שעה

שלמה לפני המועד

נעמדו בחורים שונים במבואות חצר בית המדרש,

בשול הויף,

שהישיבה שכנע בו,

כשהם ממתינים בקוצר רוח לביאתו של רבי שמעון.

באותו רגע שקלטו אוזניהם את כל שקשוק אופני הכרכרה,

אדרושקה,

שהסיעה אותו לכאן ישר ממעונו,

אשר בפרשטט,

שהייתה מרוחקת, נחפזו והתפרצו לתוך הישיבה כרוח סערה,

באין צורך לפצות פה.

כהרף עין נשמע באולם קול המולה מחריש אוזניים.

מסיתים הצידה ספסלים וסטנדרים, מאות בחורים עצים לעבר הבימה,

כל אחד משתדל לתפוס מקום עבידה קרוב אל דוכן הרב.

אחרים מטפסים בזריזות על גבי טור שולחנות

וספסלים שהועמסו אלו על גבי אלו גבוה מעל גבוה,

על מנת שייטיבו לשמוע ולראות את בעל השמועה עומד לפניהם.

והנה הושלך הס,

רבי שמעון נכנס פנימה,

מפלסים לו דרך אל הבימה אצל ארון הקודש,

ופוסע לאיתו בחיוך של טוב לב, מנהיר את זיו איכונין שלו בזהרורי ארגמן.

הקהל נעמד על קצה בהונות רגליו,

במאות זוגות עיניים ניצת ומשתלהב כרגע מבט מתוח.

הריכוז הנפשי עצום,

וכל איש ואיש מאמץ את שרירי המוח

ומשים אוזנו כאפרכסת,

לבל יאבד חלילה אפילו הגה קל,

פעמיים

בכל שבוע,

שנה

אחר שנה,

במשך עשרים שנים רצופות.

חזר ונשנה אותו מעמד שגיא הוד,

מעמד קבלת התורה.

הערכה לתורה.

הערכה לחכמים.

הערכה לאמת.

בשם רבי ירוחם ליבוביץ' המשגיח דמיר סיפר רבי יחיאל מיכל פיינשטיין

אדם אשר יש לו חנות קטנה לממכר דגים מלוחים

הנה כאשר הוא רואה סוחרים גדולים בדגים מלוחים מדברים בעניין עסקיהם

הוא מטה את אוזנו לשמוע

כי יש לו גם כן שייכות לעסק הזה של הדגים.

כמו כן,

מי שרואה ושומע שמדברים בדברי תורה, הופ!

מטה את אוזנו לשמוע.

זה סימן מובהק

שזו גם הסחורה שלו.

גם לו יש סחורה כזאת.

הוא מתעניין בסחורה הזאת.

ולהפך,

מי שאינו מטה את אוזנו לשמוע בדברי תורה,

סימן מובהק הוא שאין הדברים נוגעים אליו

ואין לו שום עסק עם התורה הקדושה.

יש כאלה שבאים, מציצים, מסתכלים,

והולכים.

דברי תורה לא מעניין אותם.

מעניין אותם דברים חיצוניים.

יש אנשים, אין אנשים, מה חדש, מה בנו, מה עשו, מה זה.

אבל תורה זה לא העסק שלהם.

אם זה היה שייך אליהם,

אז כיוון שמדברים באותה סחורה שגם הם סוחרים בה, למה הם לא מקשיבים?

אלא זה לא הסחורה שלהם.

משמו של רבי אלחנן וסרמן אמרו,

הדרך להגיע לשלמות

אינה תלויה לא בכישורים

ולא בגאונות.

מי שרוצה להיות שלם ומושלם

לא צריך לא כישורים מוקדמים

ולא גאונות.

תכונות אלה, להבדיל, צריך אולי באוניברסיטה.

לעומת זאת, מה שנחוץ לבין ישיבה

זה אוזן קשבת

ושאיפה ורצון

להבין ולגדול.

זה הכול.

אם יש לך אוזן קשבת

ואתה שואף

ויש לך רצון להבין ולגדול אתה תוכל להגיע לשלמות. בלי כישורים, בלי גאונות.

ויש לך על מי לסמוך

כי מי שאמר את זה זה הגאון

רבי אלחנן וסרמן זכר צדיק לברכה השם ינקום דמו אמן.

בלחם שמיים כתב

כי הזהירו ללמוד מפי הרב לאוזנו,

מפי הרב לאוזנו,

אף על פי שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע ומבין,

לא יימנע מבית המדרש,

רק שיתה אוזנו לשמוע,

סופו שיבין.

תלמידיו של הסבא מנובהרדוק סיפרו

כשהיה הסבא מדבר בשבחו ובגדלותו של רבי חיים עויזר גרודזנסקי

היה מנמק את מדרגתו הגאונית בדברים הבאים

חוכמתו וגאונותו הם כל כך אדירים,

ענפים ומסועפים,

בעומק וברום,

בהיקף

ובהשקפה,

מפני שבהיותו עוד צעיר לימים

היה תמיד נמצא בקרבתם ובחבורתם של גאוני וזקני הדור.

הוא הצעיר ביניהם לא ההין לומר

קבלו דעתי,

והיה עושה את עצמו כולו כלי האזנה והקשבה לכל הדעות והסברות

של כל החברה האדירה הגאונית הזאת.

הוא ספג אל תוכו את כל הזהב הטוב,

ונעשתה דעתו ממוזגת

ומשולבת ומרוקמת

מגאונותם של כמה דורות

שהתקפלו במוחו האדיר.

אתם שומעים מה המעלה שלו? שימוש תלמידי חכמים,

הימצאות בסביבתם תמיד,

אוזנו כרויה לשמוע את זה.

אינו מביע דעתו רק סופג סופג ומשמר

וממילא התוצאה גאון הגאוני

גאון הגאוני ומי משבח אותו?

עשה במנוער.

פעם שאלו את

מרן הרב שך זכר צדיק וברכה

על שום מה אמן ראש הישיבה כל כך בהכנת השיעור.

והרי על פי רוב הדברים נאמרו כבר

ואף נתפרסמו בספרו האבי עזרי.

ענה מרן ראש הישיבה יסוד גדול.

תורה והרבצת תורה אינו מפי ספרים

אלא איש מפי איש.

הרב

מלבן את הדברים

חי את הבנתו בסוגיה,

וכך הוא מחדיר את הדברים לליבו של התלמיד.

ואם אגיד דברים מהעבר

רק כאילו אני זוכר ומצטט את מה שכתוב באבי עזרי,

אז היכן כאן מסירת התורה לתלמידים

כך שירגישו שהרב לבן עטה את הגמרא והגיע להבנתו בסוגיה?

אם אני מצטט מספרי

אז צריך לצטט קודם ספרים שקדמו לספרי.

אלא ששיעור משמעותו אחרת לגמרי.

שאני אומר דברי עצמי

משום שאני עכשיו חי אותם.

וזוהי דרך מסירת התורה.

רק מי שחי את הדברים שהוא אומר

הוא יכול להעביר אותם הלאה. מי שלא חי אותם,

רק ציטוטים מפה ומשם והגמרא בדף טררררררר כן,

עמוד כך וזה אומר אותו הזה, אומרת ככה וזה אומר ככה וזה אומר דררררררררררר,

זה פל ספה.

צריך לחיות ולהעביר את זה שהרגשות שלך ייכנסו לצד השני והוא ירגיש כמוך

זה מה שצריך לעשות.

אם אתה חי את זה,

יש סיכוי שהוא יחיה את זה.

אבל אם אתה מעביר דברים, כבר למדנו, זה כמו האופי שמגיש לך עוגיות.

זה לא כמו מנקת,

שאתה יונק ממנה ואתה טועם ממש

מה שיש בה.

זה הבדל משמעותי לחלוטין.

חמישה ספרים חיבר רבי שלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיק וברכה בחייו.

אך בעוד שארבעת חיבוריו הראשונים יצאו לאור בתקופה של עשרים שנה, משנת תרציו עד שנת תשיאב,

ספרו החמישי יצא מקץ 34 שנים.

תראו, זו הפסקה.

הסיבה לתופעה זו היא אחת.

הרבצת התורה לתלמידים

בהקדמתו לספר 40 עדני ארץ על הלקוט תרומות לרמב״ם,

התנצל על שהספר כולל באורים

רק לארבעה הפרקים הראשונים,

ושחשב מתחילה לכלול גם באורים לפרק החמישי,

כי אלו חמשת הפרקים כוללים, לדעתי, את העיקרים היסודיים בתרומות ומעשרות.

כי מפרק ו' מתחילים דיני כהן האוכל תרומה, שאינם נוגעים היום למעשה.

אך הסיבה היא, כאמור,

קבלתו את תפקיד ראש הישיבה באותה תקופה.

זה מנע ממנו לכתוב

את הספר החמישי.

ידעתי, אמר רבנו,

שהלימוד לתלמידים

ימנע הוצאת ספרים נוספים

שהיו תחת ידו כבר בכתבי יד.

אך תלמידים חשובים מספרים.

תלמידים

חשובים מספרים.

כך הוא קיבל ממורו וריבו,

רבי איסר זלמן מלצר,

שעימו התייעץ בעניין.

ואכן,

למרות תקוותו להשלים את הפרק החמישי,

לא היה לו עוד יישוב הדעת לכך בשל עול הרבצת התורה

לתלמידים.

אז רואים מפה רבו איסאי

מה זה לשמוע בקול הרב, מה זה שמיעת האוזן.

הוא שומע לרב שלו ומוותר על הוצאת ספר שיהיה לדורי דורות.

למה?

משום שתלמידים חשובים מספרים.

בספרים זה מצווה לדורות?

צריך אדם שלו מצוות לדורות?

ואף על פי כן,

רבי איסר זלמן מלצר אמר לו את הדברים, וכך הוא נהג.

ולא הספיק,

וחייב להשלים את הפרק החמישי.

איי, איי, איי, איי. לסיכום לערב,

עד למשמר שיתחיל ב-11 בלילה ערב.

כוח השמיעה בו ניחון רבי נחום פרצוביץ

היה מיוחד במינו.

את רבי יחזקאל אברמסקי היה מבקר רבי נחום לעיתים קרובות.

מעולם לא הרצה בפניו את חידושי תורתו.

במשך שעה ארוכה ישב

ואוזנו כרויה לשמוע ולהקשיב,

וזאת למרות שפעמים רבות היה נפגש עימו ביום ראשון, שעות ספורות,

בטרם אמירת שיעור הכלולי,

כשלרבי נחום היה גם מה להשמיע.

לא דיבר.

רבי בייניש פינקל נהג להרצות בפניו את שיעורו העתיד להיאמר.

רבי נחום היה מאזין בדריכות.

ולאחר מכן עולה להיכל הישיבה ומאזין שוב לאותו השיעור כאילו לא שמע את הדברים מעולם.

לאחד מתלמידיו התבטא,

דע לך

כי רק אלו ששמעו שיעורים בקביעות ובהתמדה

גדלו למרביצי תורה.

ללא שיעורים,

ללא כוח השמיעה אי אפשר לגדול ולצמוח מרביץ תורה.

אי אפשר. צריך אוזן שומעת.

והיה אם שמוע תשמעו.

המדרש אומר, מדרש הבא, והיה אם שמוע תשמעו,

שמי שיש לו סגולת השמיעה והוא שומע לאחרים,

מידה כנגד מידה ישמעו לו.

מי שלא שומע את האחרים לא ישמעו לו.

והיה אם שמוע תשמעו.

אדם צריך כוח שמיעה.

וישמע יתרו איזה אוזניים היו לו.

כמו של כולם.

אבל הייתה לו שמיעה.

השמיעה שלו הייתה

פנימית.

הוא שמע, עיקל, תרגם, ברר, בחן, בדק,

ניפה,

והגיע למסקנה.

יש אנשים אומרים, העיקר, הייתי, כן, הייתי בשעון.

עם מה יצאת משם?

היה שם וורטים, חבל הזמן.

אתה השתנית מזה או לא?

לקחת מזה משהו?

מה זה עשה לך?

אם נשארת אותו דבר כמו שיצאת רק עם רושם טוב,

עם חוויה,

אז האוזניים שלך סתומות

והלב שלך אטום.

קחו עמכם דברים ושובו אל השם.

אם זה לא מביא אותך לשובו אל השם,

להתקרב עוד יותר לקדוש ברוך הוא בעבודה מעשית,

אז לא לקחת כלום.

מה לקחת?

אדם נכנס לסופר,

מסתובב,

נוגע בזה, מתפעל מזה, נוגע בזה, מה המחיר, איזה יופי, וזה, זה חדש, זה לא היה פה שום, מאיפה זה, של איזה חברה זה,

וזה, וזה, וזה,

בסוף הוא יוצא בלי גלוב.

מה עשית פה?

לא, זה ממש, אני אומר לך, סופר זה, כל פעם יש פה חידושים.

יש פה חידושים, יש הורדת מחירים, העלאת מחירים,

יפה מאוד.

ומה אתה אוכל? גורנישט.

אומר.

ראשו הקדוש ברוך הוא זה קדוש ישראל, הפיקו אחר.