קניין ד' - בבינת הלב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

קניין רביעי,

בבינת הלב.

רש״י אומר בבינת הלב,

בסכלות הלב,

לא שמעתי מה בין זה לזה.

שמעתם? גדול המפרשים,

פרשנדתא,

אומר בבינת הלב, בסכלות הלב,

לא שמעתי מה בין זה לזה.

רש״י

דרך החיים אומר, שייתן דעתו וליבו על הדבר שלומד ויבין בליבו היטב.

זה בבינת הלב.

ייתן דעתו וליבו על הדבר שלומד ויבין בליבו היטב.

צריך לשתף את הדעה ואת הלב.

שייתן דעתו וליבו

על הדבר שלומד ויבין בלבו היטב.

הלחם שמיים אומר להבין דבר מתוך דבר.

והרוח חיים אומר,

אבל אין די רק מה שיצעק בקול,

כי אם יהיה גם בבינת הלב להבין אל נכון.

וכמו שנאמר לב חכם,

ישכיל פיהו,

ועל שפתיו יוסיף לקח,

משלי טז כב,

שאף אם יוסיף לקח בשפתיו

כמה פעמים לחזור על לימודו,

צריך להשכיל בבינת הלב כמו בפעם הראשון.

אז זה לא מספיק להוציא בשפתיים,

גם אם זה כמה פעמים.

צריך להשכיל בבינת הלב כמו בפעם הראשון.

ואמר, לב חכם ישכיל פיהו.

הלב מחכים את השפתיים ממה שיאמרו,

ואם כן,

תאמר,

אין צריך להוציא בשפתיו.

ולזאת אמר, ועל שפתיו יוסיף לקח.

כי במה ששגה ברעיונותיו,

ירגיש בבואו להוציא בשפתיו.

כי בפה מרגיש הפגימה,

ובהוציאו בפיו ירגיש מקום השגיאה,

ומכל מקום העיקר הוא כוונת הלב.

התפארת ישראל אומרת להתבונן בדברים ששמעה,

ולהוציא מהם דבר מתוך דבר.

ועכשיו נגיע לעובדות מן החיים,

וללמוד כמה לקחים.

רבי יצחק מבולוז'ין,

זכר צדיק וברכה, ותארו את דרכי הלימוד של אביו.

רבי חיים מבולוז'ין,

זכר צדיק וברכה, בלימוד התורה, כותב

ומי שלא ראה דרכי כבוד אבא הגאון,

זיכרונו לברכה, בזה, לא יאומן כי יסופר.

רגיל על לשונו היה שכל החידושים שמחדש,

הן בגפת הן בשו״ת,

ושערה דעתו

דחדי ליבם מפלפולי,

הוא חושש לנהנה מדברי תורה,

והיה קרוב בעיניו שהחידוש אולי אינו לאמיתה של תורה.

אז כל מה שהיה לומד

בפירושי רש״י, בתוספות, בגמרא,

בשו״תים,

והיה משער דעתו שהוא שמח מהפלפולים,

היה חושש לנהנה מדברי תורה,

וקרוב בעיניו

שהחידוש אולי אינו לאמיתה של תורה.

מאיפה הוא לומד? ממאמרם, זיכרונם לברכה,

כל המתייהר,

חוכמתו מסתלקת ממנו,

ובדרך בדיחותא היה אומר שזה נחשב אצלו לשוחד,

שהוא משחד עצמו בחדוותא,

דהיינו על ידי השמחה הוא משחד את עצמו,

והיה מתייגע לסתור דברי עצמו ולחזור לשנות דבריו ולשקול בפה לשכלו,

איך להעמיד על האמת בסברה ישרה ובשיקול דעת נכונה.

והרואה יראה ויבין מחוכמתו שנתקיימה לו,

איך היה מקטין שכלו בעיניו ודעתו הייתה שפלה עליו.

כאומרם, זיכרונם לברכה,

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו.

כך היה נוהג רבי חיים מוולוז'ין.

זה מופיע בהקדמה לנפש החיים.

על רבי יעקב קמינצקי מסופר,

מעשה בבחור אחד מאריות החבורה של ישיבת סלובודקה,

שלימים נתפרסם כראש ישיבה גדול בארצות הברית, שהיה לו תלמיד משכיל וידען גדול בחוכמות,

שהוא שאל אותו קושיה מהמפה על התוספות,

וזאת הייתה בסוגיית דגיטין,

שרצועה יוצאת מעכו.

הבחור הלמדן שאוזנו צרמה מקושיה זאת

הפסיק תכף את לימודו עם תלמידו,

והוא התעונה לפני רבי יעקב קמינצקי כיצד אפשר ללמוד עם אדם שמקשה קושיות מן המפה.

רבי יעקב ענה לו המפה חייבת להתאים עם הסוגיה,

ואם הסוגיה לא מתאימה עם המפה זוהי קושיה חמורה וזקוקים ומוכרחים תרץ קושיה זו.

רבי יעקב ישב וחקר ובחן,

יישב את כל הקושיות.

מתוך אותה גישה חקר גם את טעמי המקרא.

בכל מקום בחומש

שנראה לו הטעמים נוגדים את כללי ההיגיון,

התעמק בהם וערך

ובירר את הכללים,

והגיע לידי פתרון ויישוב,

וכן בכללי הדקדוק,

הן בחלקי המין של זכר ונקבה והן בכלל הנגינה במלעיל ובמלרע,

וביתר חלקי הדקדוק המעורפלים חידש בהם חידושים מקוריים אשר פיזרו הרבה אור

על כמה פרשיות בתורה.

גם הצליח לבאר ערכים מסובכים ומושגים מעומעמים

בכל רחבי ים התלמוד בבהירות ובסיכום תמציתי.

יש,

והיה פתוח,

שיעורו בגמרא דווקא היה פותח, הכוונה שיעורו בגמרא דווקא בקושייה,

מפסוק

במקום להתחיל מהלכה, פסוקה כהרמב״ם.

מדוע ינועה כן?

שאלו תלמידיו,

כי אני חותר להגיע אליהם מ-90 וכל הדרכים מובילות אליה.

בקיצור, לא היה דבר שהוא היה מניח אותו כברור מאליו,

ואם זה כתוב זה סימן שזה נכון.

על כל דבר הוא ברר, אפילו בתחומים שאף אחד לא נוגע בהם, כמו כללי הדקדוק ומלעד ומלרע

וכל הדברים האלה, ואפילו טעמים ומנגינות

וכולי וכולי.

כל דבר רצה לברר אותו על תכליתו, ואם לא נראה לו על פי כללי ההיגיון,

היה חותר לברר וליישב את הדברים למה זה כן נכתב ככה ולמה לא אחרת.

כמו שמצינו שם, חידוש התורה,

מצא הגאון בכל מיני טעמים שיש,

ולמה על המילה הזאת, ולמה על הפסוק הזה, ולמה פה, ולמה שם, ולמה זה.

לא הניחו דבר שלא ביררו אותו עד תום.

על שיטת תלמודו של רבי אליעזר גורדון מתל זמובה,

רבי ישראל סלנטי ראה אותו כאיש המסוגל למשוך בתורתו את פרחי הלומדים שיהיו דבקים בתורה.

כחידושיו ישרים ומשיבי נפש,

מחכימי פתאים,

מסמך הלם

ומאירי עיניים.

מהי משמע מאירי עיניים?

רבי אליעזר גורדון מטלז

חינך את התלמידים להבין בשכלם את מה שלומדים.

החינוך שלו לתלמידים תבין, תבין בשכל מה אתה לומד.

להכיר הכרה מהותית את נפש העניין.

לא להסתפק בבקיאות חיצונית

ולהתעמל סתם בקושיות ובתירוצים על דרך הפלפול.

כיוון שאדם מבין את מה שהוא קורא בספר,

כיוון שיודע מה ההלכה הזו אומרת ומה טעם יש בה,

הרי הוא מתעטף בהרגשה כאילו זורח אור חדש במוחו ונסו הצללים.

רבי אליעזר דגל בהבנה

והדריך להשתמש בספרי הראשונים.

רמב״ם, רשב״א, ריצווה,

שהם מבארים את עומק הפשט בגמרא וכן מקצת מן האחרונים,

כמו קצות החושן ורבי עקיבא איגר,

שאוחזים בשיטת ההבנה.

עם זאת, טבע מבני הישיבה לפתח בעצמם את כוח החידוש ואמר,

אדם שאין לו אלא מה שלמד,

אף מה שלמד אין לו.

סימן שלא הבין כראוי.

חייב שאדם יצא לו חידושים מתוך הסוגיות שהוא לומד.

פעם ישב רבי נחום פרצוביץ ולמד עם קבוצת תלמידים.

כאשר החלו לדון בסוגיה מסוימת התעצב אל ליבו ואמר כי

בסוגיה הזו אין לו פשט

וסגר את הגמרא בכאב

עוד פעם

פעם ישב רבי נחום פרצוביץ

ולמד עם קבוצת תלמידים

כאשר החלו לדון בסוגיה מסוימת

התעצב אל ליבו ואמר כי בסוגיה הזו אין לו פשט

וסגר את הגמרא בכאב

הלימוד הסתיים, התלמידים עמדו להתפזר

אבל חלקם הפצירו בו שוב ושוב כי רוצים בכל זאת לשמוע

את תחילתו של מהלך בעניין.

טוב רבי נחום נכנע במירכאות והחל לדבר

ואז פתח מערכה שלמה

במשך שעה ארוכה

שהאירה את עיני התלמידים

ועל כך אמר רבי נחום שאיננו יודע פשט.

הסוגיה לא הייתה מחוורת כל צורכה.

בדברי הראשונים לא היה משמע לחלוטין כן.

זאת אומרת אם הוא לא קלע לדברי הראשונים

לפי מה שהוא למד

אז הוא לא הבין את הפשט.

אצל רבי נחום חשוב הדבר

כאילו אינו מבין מילה בסוגיה.

אתם שומעים?

אם אתה לא מתיישר ואתה מגיע למה שהבינו הראשונים, סתימן שאתה לא על הדרך.

אם אתה הולך בדרך המלך אתה תפגוש הרבה שהולכים שם.

אבל אם אתה לא פוגש הרבה שהולכים בדרך,

זאת אומרת אחרים שאומרים מה שאתה חשבת,

פירושו שאתה לא בדרך בכלל.

עד כמה צריך אדם לתת דעתו ולבו על דבר לימודו?

ניתן להיווכח מן המעשה הבא.

מעשה

שרבי חיים מבריסק

אמר לבנו רבי יצחק זאב הגריז

חידוש בעניין פלוני.

ורבי יצחק

הבין אחרת ולא הסכים לחידוש של אבא שלו.

עד שנמנע מלכותבו,

מה הפירוש?

הוא היה רגיל לרשום עבור רבי חיים עבים את החידושים ששמע מפיו

והתנצל בפני האב

שהפעם הוא לא יכתוב את החידוש.

למה?

מכיוון שהוא לא מבין אותו.

הוא לא מבין.

מה שאבא שלו אמר הוא לא מבין.

מה שאני לא מבין הוא לא כותב.

אפילו שהוא כותב בשביל אבא שלו

הוא לא כותב.

ימים רבים לאחר מכן

עוד מילא המעשה את ליבו צער גדול

ולא יצטער על מה שהוא נמנע מלכתוב.

הלוא הדבר ברור אצלו שאינו מקובל עליו

הלוא הדבר שאינו מקובל עליו אין טעם לכותבו. למה שיכתוב דבר שהוא לא מקובל עליו?

אז על מה הוא הצטער?

שלא השכיל לרדת לסוף דעתו של אביו.

והנה, אחר פטירת רבי חיים,

בא לפניו אחד מבעלי התריסין ואמר

רצונכם שאחזור לפניכם על חידוש אחד ששמעתי מפי אביכם?

חזר מילה במילה

על אותו חידוש

שרבי יצחק זאב נמנע מלכותבו.

והוסיף

שרבי חיים אביו

אמר לו תוך כדי דיבור

בני

יש לו בעניין זה הבנה אחרת

וחולק עליה

והסביר לו את דעת בנו

ומה נקודת הפלוגתא ביניהם.

לשם על דבריו שמח רבי יצחק זאב

שמחה גדולה

כי נתחוור לו שאביו למעשה קיבל את דבריו

ולא ביטל אותם אלא בינו לבינו.

אתם שומעים?

בהתייחסו

לסדרות ספרים

שבהן ערוכים דברי תורה בצורה קלה למדי הפוטר את

הלומד מן הצורך לעמול ולעיין בעמקות בלימוד התורה.

הגיב רבי יעקב יצחק רודרמן מבעט ביקורתיות

אין זו הדרך

זוהי מלאכה ואינה חוכמה.

פעם למדו,

חזרו,

שיננו,

זכרו,

רכשו ידיעה בעוד מסכת, בעוד רשב״א,

בספרי שאלות ותשובות של האחרונים.

וכשהיה לומד ניגש לעניין

היה דולה ממוחות הידיעות ובונה מערכה לעצמו.

כיום הכל נעשה בטכניקה קרה ומסודרת.

קטלוג, מפתוח,

מפתוח,

ביבליוגרפיה,

ניגשים לכרטסת,

לספרי מפתחות,

בונים סימן בנושא מסוים, היום זה בכלל עתה כדבק.

כך לא יודעים יותר,

כך לא יודעים יותר,

כך לא מבינים יותר.

אולי משקיעים עמל בחיפוש החומר, בניסוחו, בעריכתו.

לא כך חונכנו.

יש כאן מלאכה,

אבל לא מגיעים לחוכמה.

רק בעמל ויגיעה,

דף אחר דף,

ללא ספרי עזר,

יגיע הלומד למדרגת החוכמה.

למרות

שחונך לידע ולבקיאות,

הקפיד להדגיש את הצורך בידיעה בעלת איכות, ולא רק רבת כמות.

להבין את הדברים,

לחדור לעומקם,

ולא להסתפק בידע שטחי,

בציון מראה מקומות

כמו מחשב גולמי.

בשיחות עם תלמידיו הצביעה בפניהם דרך קבע על דברי האור שמח

בהלקות תלמוד תורה.

שם מחדש הוא שלמרות,

שימו לב,

ודבר מדהים החידוש הזה,

שלמרות שלימוד תורה אינו פוטר ממצוות,

זאת אומרת, אם יש מצוות, אדם צריך לעשות את המצוות,

כי לימוד תורה לא פוטר ממצוות,

אבל שימוש תלמיד חכם

פוטר מהן.

בשעה שאדם משמש תלמיד חכם, הוא פטור ממצוות.

כדין העוסק במצווה,

פטור מן המצווה.

שימוש, הוא אומר,

פירושו הבנת הטעמים והסברות.

אדם שלומד להבין את הטעמים והסברות, יש לו דין של שימוש,

והוא פטור מן המצווה.

שמעתם כזה חידוש?

הרי שלפנינו שתי דרגות בלימוד תורה.

אחת זה הלימוד הכמותי,

מאידך הלימוד האיכותי,

שחשיבותו גדולה לאין ערוך, עד שפוטרו מן המצוות בשעת קיומה.

זה אור שמח בלכות תלמוד תורה.

נוהג היה רבי ראובן יוסף גרשנוביץ.

נחדיר בתלמידיו את חשיבות העיון והעמקה בלימודים.

באחת הפעמים שדיבר בפניהם על עניין זה הוסיף באירוניה.

יש הרבה בעלי בתים שגמרו שס.

בכל זאת נשארו בעלי בתים,

כי הם למדו שס כמו בעלי בתים.

לפני תלמידיו היה רבי ראובן יוסף חוזר,

מה ששמע מפי ריבו,

רבי ברוך בר ליבוביץ'.

בהדה אמרו, מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה.

בהרי גם מקרא מגילה הוא תורה.

תשמעו מה הוא אומר.

אלא למדנו שמה שאין לומדים בעומק העיון

חשוב הוא כביטול תורה.

שמעתם?

מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה. הוא אומר, אבל מקרא מגילה זה גם תלמוד תורה.

זה גם תורה.

אלא למדנו שמה שאין לומדים בעומק העיון חשוב כי ביטול תורה.

אז מבטלים תלמוד תורה מפני מקרא מגילה.

בתוך כך סיפר עוד

בשם רב גדול אחד שלמד עם ריבו,

רבי ברוך בר בבחרותו.

אז רב גדול אחד למד עם ריבו, רבי ברוך בר בבחרותו.

רבי ברוך בר,

היה משקיע הרבה מזמנו להתעמק בעיון והבנת עומק הדברים,

והתאמץ לדקדק בכל סברה וסברה שיצא מפי ריבם,

רבי חיים מבריסק.

חבריו, ובתוכם הרב הזה הגדול,

סברו שהוא טועה,

ועדיף בזמן הזה להספיק ללמוד עוד כמה דפי גמרא.

לבסוף סיים אותו רב גאון את דברו ואמר,

אמנם יצאתי רב גדול,

אך הראש ישיבה של הדור הוא ידידי.

רבי ברוך בר.

ועכשיו תשמעו מעשה שבו נסיים להיום

מבהיל על הרעיון, מבהיל על הרעיון.

תקשיבו דבר שלא, לא, לא חלמנו.

סיפר מרן רבי אליעזר מנחם שך,

בעל האבי עזרי,

אני חושב לעצמי,

אילו נקראתי אברהם,

והייתי יושב בפתח ביתי,

חולה וחלוש,

והייתי זוכה לגילוי שכינה,

ורואה שלושה אנשים ניצבים עליי,

או אז

אולי הייתה חולפת במוחי המחשבה,

שהרי זה בדיוק כמו בפרשת ויירא,

וצריך לרוץ לקראתם

ולהשתחוות ארצה,

להזמינם במאור פנים,

לומר מעט ולעשות הרבה,

ולטרוח בעצמי בכל פרט ופרט.

אילו הייתי נקרא אברהם, והיה הסיור הזה,

אבל הרי אנו בני תורה, נכון? אנחנו בני תורה,

ככה אומר לישיבה,

ואנחנו מבינים שהתורה גם נדרשת במה מצינו,

בבניין אב,

בקל וחומר,

הרי דן האדם מעצמו,

כמו שכתוב בפסוחים סב.

נו,

אז עכשיו הוא אומר, תקשיבו,

אם יושבים חמישה בחורים סביב השולחן בחדר אוכל,

ונכנס בחור חדש,

נבוך ותוהה,

כלום אין זה קל וחומר

לקום ולגשת

ולקדם את פניו במאור פנים

ולהזמינו להצטרף לשולחן?

והרי אין הם חולים, החמישה תלמידים,

ואינם בני מאה,

והוא אינו ערבי מהמשתחווים לאבק שברגליהם,

ולא הם מכינים את המאכלים,

והם גם לא מתבקשים לקיים והוא עומד עליהם

ולהושיבו על מקומם.

הלוא דברים קל וחומר, מדובר ביהודי עומד,

תוהה ונבוך.

למדתם פרשת השבוע או לא?

איפה הקל וחומר?

למה לא קמים מפניו?

למה אברהם קם בן מאה ורץ לערבים, משתחווים לאבק רבליהם,

ואתם יושבים פה ומסתכלים עליו שהוא נבוך וטועה ולא עושים כלום?

איפה הלימוד? מה למדתם מהפרשה? איפה קל וחומר?

מדוע אין עושים זאת? אתם יודעים מדוע?

משום שלא יודעים ללמוד פסוק כצורתו.

להפשיט ממנו את חומרו וללמוד את צורתו.

לא חומרו את חומרו.

להפשיט ממנו חומרו וללמוד את צורתו.

להפיק את לקחיו. אתם שומעים? פסוק מפורש בתורה, איך מתנהגים, מה עושים?

איי, איי, איי, איי.

יש מעשה בגמרא שהיו חכמים יושבים.

כשמדבר על זה, איך התנהג אחד מהגדולים,

מהחכמים של התנאים,

והיה עומד ומשמש אותם.

שמעתי, תקשיבו מרבי יוזל, הסבא מנובהרדוק.

מוסיף רבי אליעזר מנחם מאן שך

זכר צדיק ורחום ממחיש.

הוא סיפר על ילד,

ילד תם,

שכולם צחקו עליו.

יום אחד ניצלו את מימותו.

אמרו לו, תיכנס לתוך השק.

סגרו עליו את השק והתחילו לגרור אותו.

הוא צעק,

וואו, איך הוא צעק.

הצעקות הזעיקו את אמו, ברחו הילדים.

הגיח מן השק, דמעתו על לחייו.

ספקה האם כפיים והזהירה אותו.

לעולם אל תתפתה לבקשתם להיכנס לשק.

הבטיח.

למחרת סבבו פיתו להיכנס לארגז.

סגרו את המכסה

והתחילו לטלטל את הארגז.

צעק וצבח, ואימו באה.

התנצל ואמר, לא הפרתי את ההבטחה, זה לא היה שק.

זה ארגז.

אמרה לו, לא לשק ולא לארגז.

למחרת הכניסו אותו לחבית.

והתחילו לגלגל.

על חבית הוא לא צובה.

כך אנחנו נראים כשאנחנו לומדים פרשה בחומש.

זה לא דיברו עלינו, זה דיברו על אברהם,

זה דיברו על ההוא, זה דיברו על זה, זה היה פעם, זה לא נעכשיו, זה לא זה.

זה אנחנו בדיוק כמו זה.

כן.

אפשר להכניס אותנו לשק ולארגז ולחבית ולגלגל אותנו.

ואנחנו לא מבינים, לא צוויתי, איפה כתוב שזה אני? זה מדובר על אברהם. מה, צריך להיות בעל בדריגיה,

צריך להיות רגל במרכבה, מה זה נוגע אליי?

ככה אנחנו נראים.

לא יודעים צורה.

אז צריך הבנת הלב, רבותיי, זה אחד מהקניונים.

הבנת הלב, להבין, להבין, להבין, להפנים, לקיים, לעשות.

ריבי, חנניהו, בן עדשיוא, אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא וקדוש רואה לביקורת,

שנה אמר אלוהינו ושמח שזה.