קניין י"ג - בישוב - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

את מעלת היישוב פירש הרמב״ם שהכוונה ליישוב הדעת.

גם חכמים זיכרונם לברכה כבר אמרו שמעת בעיה צלותא.

זאת אומרת צריך אדם כשלומד את ההלכה

צריך שיהיה לו צלותא.

צלילותא.

צלילות הדעת, יישוב הדעת.

ולכאורה הדברים עומדים בסתירה גמורה למה שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת ב'

ט'.

אף חוכמתי עמדה לי.

חוכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי.

וכך הביא את זה הרמב״ם מלקוד תלמוד תורה ג', יב'.

ויותר מכך כתב הרמב״ם.

אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפא עצמו עליהן,

ולא באלה שלומדים מתוך עידון ואכילה ושתייה,

אלא במי שממית עצמו עליהן

ומצער גופו תמיד,

ולא ייתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה.

אמרו חכמים דרך רמז,

זאת התורה אדם כי ימות באוהל.

אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהל החכמים.

אז מה שמענו?

הרמב״ם בעצמו אומר שיישוב פירושו יישוב הדעת,

וחכמים אמרו שמעת באצילותא.

מצד שני אנחנו שומעים שהרמב״ם אומר ששלמה

המלך אמר אף חוכמתי עמדה לי שזו חוכמה שהוא קנה אותה באף.

ויותר מכך כותב הרמב״ם

שמי שמתרפא על דברי תורה או לומד מתוך עידון או אכילה ושתייה ולא ממית את עצמו עליהם ומצער את גופו תמיד,

ונותן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה,

אז חכמים אמרו עליו בדרך רמז,

אדם כי ימות באוהל, זאת התורה, אין התורה מתקיימת,

אלא במי שבאמת עצמו באוהל החכמים. אז איך זה מסתדר עם יישוב הדעת?

מרן רבי אלעזר מנחם מנשך,

זכר צדיק וברכה, מקשה זאת ומיישב כדלקמן

לא כחוכמת התורה שאר החוכמות,

ושלא כקנייני התורה הם קנייני שאר החוכמות.

בשאר החוכמות,

אופן קנייתן הוא בדרך הטבע.

מי שמתייגע בהן, משיגן.

אבל חוכמת התורה שונה היא,

בה לא די ביגיעה.

אחרי שאדם ייגע בתורה,

הוא זקוק עדיין לסיעתה דשמיא.

ואדוני ייתן חוכמה,

מפיו דעת ותבונה.

זה לא אתה משיג בכוח עצמך,

זה אם השם לא ייתן, אין חוכמה.

אם מפיו, אז אין דעת ותבונה.

כמו שדרשה הגמרא בעירובין נד,

וממדבר מתנה.

אם משים אדם את עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו,

תלמודו מתקיים בידו.

זאת אומרת, אדם צריך לשים עצמו כהפקר לכל,

כמו מדבר שדשין בו, כל מי שרוצה הולך במדבר.

אם ישים אדם עצמו באופן כזה,

אז תלמודו מתקיים בידו. איך?

וממדבר מתנה, וגם זה רק מתנה.

גם אם אתה תהיה כמדבר,

אז אחר כך אתה תקבל תורה במתנה.

ועוד אמרו, יגעת ומצאת, תאמין,

בשכר היגיעה ממציא לו הקדוש ברוך הוא מציאה,

שכן המציאה אינה תוצאה של יגיעה,

אלא היא שכר היגיעה.

יגעת, אחר כך זה רק בבחינת ומצאת.

והמצאת,

זה לא בעקבות שיגעת מצאת, לא.

זה שכר שאתה מקבל.

מה?

מה קשור אמונה?

מה זה קשור?

איזה ברכה? איזה ברכה?

איזה ברכה?

אז הוא אמר שזה מתנה.

מתנה פירושו שהשם נותן.

ומתנה פה זה מציאה שהשם נותן. שהשם נותן, כן. זה לא קשור לאמונה.

איזה אמונה? מה קשור לאמונה?

זה האמונה שכל התהליך הזה, אמונה שהיא מגיעה, לא קשורה לזה. זה לא קשור לאמונה. אם תאמין או לא תאמין, זה מגיע בגדר מתנה.

ברור שאתה צריך להאמין שכל מה שאנחנו אומרים זה נכון. אם לא תאמין את הבעיה, אז בשביל מה אתה לומד בכלל תורה? אז אתה לא מאמין.

אבל לא צריך את האמונה בשביל זה.

עצם זה שאתה יגיע באמת להבין לאמיתה של תורה ואתה משים עצמך כמדבר,

אתה לא מחפש נוחיות ואין לך שום מטרה אחרת אלא לחפש

את ברור האמת מה שהשם רוצה,

אז בשכר זאת אתה תקבל כן מתנה.

תקבל מתנה, תקבל מתנה, אבל מתנה

זה לא מחייב שאם תלמד תשיג את מה שצריך,

צריך סייעתא דשמיא, וסייעתא דשמיא הם מקבלים

רק לפי קריטריונים שהם אצל הקדוש ברוך הוא, כשהוא בוחן אם אתה עומד בקריטריונים שמתאימים למתנה.

עכשיו,

וצריך גם חן וחסד מיוחד

להפיק רצון מהשם

שיחוננו דעה,

בינה,

והשכל להבין את תורתו.

צריך חן וחסד מיוחד

שאנחנו נפיק

מאת השם יתברך

כדי שהוא יחון אותנו בדעה, בינה והשכל,

כדי שנבין את תורתו.

וכמה לשונות של בקשה תיקנו לנו

בברכת אהבה רבה.

מה, מה תיקנו לנו חכמים? לשונות של בקשה.

איזה בקשה אנחנו מבקשים מהשם?

אבינו אב הרחמן,

אמרחם רחם עלינו,

ותן בליבנו בינה.

למה צריך לרחם עלינו?

תלמד ותדע.

לא, זה לא כמו חוכמה רגילה.

מה פתאום?

אבינו אב הרחמן אנחנו מעוררים רחמים אצל הקבוצה שרחם עלינו.

אמרחם רחם עלינו. בכלל לא חייב.

ותן בליבנו בינה

להבין ולהזכין

לשמוע וואו..

מה זה לשמוע? תפתע את האוזניים תשמע

לי ללמוד וללמד, אני צריך בשביל זה להתחנן לכדורי פתח ספר ואני אלמד?

לשמור ולסויס

איך?

ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבו.

אז זאת אומרת, צריך רחמים גדולים

אצל הקדוש ברוך הוא לזכות.

אתה שומע?

כמה לשונות אנחנו צריכים לבקש שהקדוש ברוך הוא יזכנו,

ירחם עלינו, ייתן בלבנו להבין, להזכין, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

כל הפרטים האלה תלוי כביכול בשם יתברך.

ואין לו לאדם

אלא היגיעה והעמלות.

זה ביד שלך.

התוצאות זה לא ביד שלך.

אתה יכול רק להתייגע ולעמול.

ואינו דומה כלל וכלל דבר שבא שלא על ידי צער ועמל,

לעומת דבר שבא בצער ועמל.

אינו דומה בכלל.

בכלל בכלל.

אבל עיקר עבודת האדם זה להתרומם.

מה העיקר של העבודה?

להתרומם.

מעל כל דבר המפריע ועל כל סיבה.

זה התפקיד שלנו. לא להתייחס לכל מה שקורה בעולם, לא למצבים, לא לסיבות, לא לעניינים, כלום.

להתרומם מעל כל זה,

מעל כל מפריע ומכל סיבה.

ומתוך הצער על האדם,

להמציא לעצמו את הרווחה.

שמעת מה אומר הרב שך?

מתוך הצער שיש ל...

להמציא את הרווחה. הרי יש לנו סתירה.

איך אפשר לבקש שיהיה יישוב הדעת בשעה שצריך ללמוד באף, בצער,

בייסורים?

מה הוא אומר?

הוא אומר,

אדם צריך להתרומם מעל כל דבר מפריע,

מעל כל סיבה,

ומתוך הצער על האדם להמציא לעצמו את הרווחה,

ושיהיה לו יישוב הדעת בצלותא.

וכיצד עושים כזה דבר? זה פטנט זה, מה זה?

הוא אומר ככה, אחר ההתבוננות,

בגדלות החוכמה ובעמקותה.

אז אתה צריך קודם כל להתיישב ולהתבונן.

בגדלות החוכמה, חוכמת התורה,

ובעקמותה,

בעמקותה, שאין לה קץ ותכלית, אין לה קץ ותכלית,

וארוכה מארץ מידה

ורחבה מניים,

אז יתמלא, אתה,

תתמלא

שמחה

ואהבה לחוכמה הזו,

עד שלא ידע וירגיש

שום מפריע.

וגדלו את המצווה עליו,

ואור תורה יחייהו.

ועל מה יתאונן?

כי יקרה היא מפנינים ומפז,

ואהפוך בה דכל הבא,

ואורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.

אז איזה מין צער זה?

זה נקרא צער שאתה הולך לקבל את כל זה?

הפוך,

מתוך שאתה מצטער להשיג את זה, אתה בא לרווחה,

אתה בא ליישוב הדעה.

יש משהו יותר טוב שאני יכול לעשות בחיים?

אין יותר טוב מזה.

חוכמה אלוקית, חוכמת השם,

אין לה גבולות,

אתה יכול להשיג בלי סוף.

אתה זוכה, חביבי, לעשות את המצוות בגדלות.

התורה מחיה אותך, מארכת את ימיך.

מה אתה מתלונן?

יש לך יותר מזה? יקרה מפנינים ומפז, כל הון שייתנו לך בעולם לא שווה את זה.

אז מה, איזה צער? איזה צער?

אם אתה יודע שבשביל להרוויח אנשים עבדו פה בפסח, במצות,

בשביל 45 שקל בהתחלה, אחר כך כבר הם הבינו שהעבודה קשה, 55 שקל.

עבדו פה, אתה מבין,

בלשון של החבר'ה, קרעו אותם

בשביל להרוויח 55 שקלים.

וללמוד תורה זה קשה כזה?

לקפוץ כל הזמן טק, טק, טק, טק, טק, טק, על הבצק?

בלי שכל, בלי כלום? סתם טק, טק, טק, טק, טק, כל הזמן?

זה הפוך, זה עוד מוציא לך את מה שיש בראש, מרוב קפיצות הכל בורח.

אבל 55 שקלים, אתה מבין מה זה 55 שקלים?

ופה כל מילה או כל עוד תרייג מצוות.

נו, לא כדאי להצטער בשביל זה? אם בשביל מצות כדאי, אז בשביל זה לבדק?

כדאי, לא?

אז מה נהיה רווחה?

בן אדם שעובד,

יודע 55 שקלים,

הוא יודע, חביבי, הוא עובר את ה-10,000 שקל בחודש,

להוצאות שלו זה הרבה יותר ממה שהוא צריך,

הוא רגוע, חודש הוא הולך, מחייך לכולם.

למה?

סוף החודש, יש רווחה.

הצער והאיסורים היו שווים בשבילו.

אז אם אתה יודע שאתה קונה בצער הזה,

שאתה משים עצמך כמדבר,

ואתה מתייגע להבין את עומקה של התורה,

אתה מקבל את כל ההבטחות האלה.

איך לא תהיה רווחה?

איך לא יהיה יישוב הדן? מה אתה מודאג? מה יש פה?

לכן אומר הרב שך, צריך שהאדם יתרומם מעל כל דבר מפריע ומעל כל סיבה,

ומתוך הצער על האדם להמציא לעצמו את הרווחה,

ויהיה לו יישוב הדעת בצלותא.

הבנתם איך מי יושב את זה?

הרב שך,

זכר צדיק ברכה.

טוב, זה היה הקטע הזה, ועכשיו קטע מאוד מעניין.

עכשיו, אנחנו נראה תיאור מקורי, המשך למה שלמדנו בבוקר,

על המנוחה ויישוב הדעת

ששררו

בין כותלי בית התלמוד בכלם,

בהנהגתו של רבי שמחה זיסל,

הסבא מכלם.

את חותמו העיקרי על הבית הזה

הטבעו

הסדר והמנוחה,

שהיו שרויים בכל פינותיו ונסוכים בכל מנהגיו והליכותיו.

נקבעו כאן סדרים יציבים על כל צעד ועל כל תנועה.

שום מקרה בעולם לא הזיז אותם ממקומם.

בלט ביותר הדבר בסדר התפילה והלימודים.

זמני התפילה והלימודים

היו מדויקים,

והתלמידים דקדקו בהם כחוט השערה.

כשקבעו תפילה בשעה שמונה בבוקר, למשל,

אז בעת שהשעון צלצל שמונה,

כבר עמדו הכול על המקומות במנוחה, מוכנים לתפילה.

בו,

בזמן

שרגע לפני שמונה,

רגע לפני יש,

יש,

שעדיין לא נמצא שם איש.

מי שאיחר לבוא דקה אחרי הזמן הקבוע שילם קנס.

יפה.

דקה לפני אתה רואה עדיין חצי בית מדרש.

חצי דקה

כולם עומדים כבר נינוחים לפני התפילה.

זמן

זה זמן.

איחרת

קנס.

לשם המחשה עד כמה דקדקו בדקה,

יש לציין עובדה אחת.

בשבתות לפני ערב,

בשעה שאין אור,

היו מטפסים ועולים אל השעון התלוי בקיר,

ממשמשים במחוגים שבו,

כדי לכוון בדיוק את הרגע של זמן התפילה.

כיוון שלא היה אור והיו רואים כל כך,

אז היו צריכים לחוש את המחוגים היכן הם כדי לדעת מתי התפילה.

גם עצם התפילה הייתה מתוקנת בסדרים מדויקים.

כולם התפללו ביחד.

בפרקי התפילה שנוהגים לקום,

הכול קמו.

בפרקים שנוהגים לשבת,

הכל ישבו.

כשאומרים הכל, זה הכל בלי יוצא דופן.

אין סיבה שתשאיר אותך עומד או יושב.

איש לא הקדים לקום ואיש לא איחר לשבת.

טראם, טראם, כמו צבא.

בדיוק.

בסוף הפרקים,

במקומות שהשליח ציבור רגיל לסיים,

בו ברגע שהשליח ציבור התחיל,

הכל השתתקו.

בתפילות שהקהל צריך לקרוא ביחד,

כגון

ברוך השם המבורך,

קידושה דה סדרה,

בברכות קריאת שמע,

בחזרת השליח ציבור,

בוועל ציון,

ביש מרבה,

ב-13 מידות,

וכדומה, הכל היו אומרים יחד,

בלי יוצא מן הכלל,

באותו ניגון

ובאותו קצב,

כאילו מקהילה מסודרת.

בתפילה בלחש

היו הכל עומדים ומתחילים בדיוק באותו זמן,

כפי הלקות תפילה בציבור.

ובו ברגע הייתה משתררת דומייה מלאה.

הכל עמדו בקומה ישרה,

מופנים לצד אחד,

בלי ניעת עבר.

רגל צמודה לרגל

ויד מפורכת ביד,

בלי להשמיע קול הגה ורחש,

בכל המחשבה דרוכה ומרוכזת לנקודה אחת.

השקט היה כה מוחלט

שכאשר הגיעו לפתח בית התלמוד בעת תפילה בלחש,

חשבו שאין איש בבניין.

אף בימים הנוראים שהתירו להרים קול בתפילה,

לא שינו בבית התלמוד הקלמאי ממנהגיו,

ועוד הוסיפו לדקדק בסדרים המדויקים.

כסימן להתחלה ולהפסקה בתפילה או לקריאה ביחד וכדומה,

שימשה דבקת השליח ציבור על גבי התיבה.

סדרים מעין אלה נקבעו בכל הליכות הבית,

בזמני הלימודים,

בעת לימוד המוסר וכדומה.

כשהממונה דפק בשולחן לאות

של זמן מוסר,

היו הכול מפסיקים בו ברגע מכל הלימודים

ומהוויכוחים הסוערים ביותר,

ומעבירים את המחשבות לשטח המוסרי.

וכך חזר הדבר בעת הדפיקה לסיום שיעור המוסר

והגעת זמן התפילה.

כולם מתנתקים מהמוסר ונדרכים לתפילה.

אתם יודעים, כשהם הגיעו, נגיד, הגיע הזמן שצריך להפסיק ללמוד ולעבור לדבר אחר,

נגיד

בדף הימני כתוב אמר,

ובדף השמאלי כתוב רבא,

אז אמרו, אמר,

דפיקה,

אין רבא. מחר ממשיכים רבא והלאה.

שמעתם?

בסדר.

גם בעת הלימודים הייתה ישיבה מסודרת.

כל אחד ידע את מקומו.

כל חפץ עמד על מכונו.

שום דבר לא היה יוצא דופן.

בעת סדרי הלימודים והתפילה לא נשמעו דברי חולין.

אם איש היה נאלץ לאיזו שיחה דחופה,

היה יוצא למסדרון הבית.

כן הייתה שלווה נסוחה על פני כל הבית.

כל איש היה שרוי במנוחה שלמה,

ולא נראו בו כל סימני בהילות ופיזור נפש.

היו דורשים מכל מי שעבר את מפתן הבית שיתפשט מכל עסקי החולין שלו

ויעבור לתכונה רוחנית.

אפילו במקרים של טרדות ודאגות,

היו מתאמצים עם בוא אל הבית להבליג על כל בלבולי הדעת

ולעבור למצב של ריכוז מחשבה ושלוות נפש.

הכול בבית תלמוד זה נעשה ביישוב הדעת ומתוך מחשבה וכוונה תחילה.

שימו לב,

שום תנועה

ואפילו תנועת ידיים ורגליים

לא בוצעה סתם

מתוך שכחה

או הרגל וכדומה,

כי אם מתוך שימת לב

ולשם מטרה מסוימת,

תלמיד שלא היה נזהר בזה היה מקבל נזיפה ומתאמן לסייג את עצמו.

מלבד סדרי התפילה שחינכו למנוחה ולריכוז,

עודכנו בהליכות הבית סידורים שונים המכוונים למטרה זו.

חצר בית התלמוד הייתה גדורה בגדר גבוהה למעלה מקומת אדם.

הסבא רבי שמחה זיסל נסע במיוחד לעיר ליבוי

להשיג אמצעים לבנות גדר זו.

החלונות של הבית שיצאו לרחוב היו סגורים תמיד

ואיש לא פתח אותם מעולם.

היה בדבר הזה גם משום סמל וסיסמה.

לשם אותה מטרה היו כל החלונות מוסתרים תמיד בחצאי וילונות

כדי למנוע עיסח הדעת ופיזור המחשבה. זאת אומרת, אף אחד

לא הציץ מה יש ברחוב,

לא עניין אותו מה יש ברחוב.

כן הקפידו שלא יסובו בעת התפילה והלימודים

את הראש להסתכל אנה ואנה.

עכשיו, אם יקום בן אדם, הנה אתם רואים, כל אלה שהוא עבר ידם יסתכלו עליו, ראיתם?

למה?

אתם לא מקלם,

אולי מחלם.

אז זאת אומרת,

הייתה הקפדה,

הראש לא זז סתם.

אתה לא עפיפון,

אתה לא סביבון,

וזה לא אבטיח שמתגלגל.

יש לך ראש, לא?

זה המנהיג.

אז הוא מסתובב רק לסיבה,

לסיבה מוצדקת.

אם לא, מה פתאום אתה מטלטל אותו?

למה אתה מטלטל אותו אנה ואנה?

הקפידו

שלא יסובו בעת התפילה והלימודים

את הראש להסתכל אנה ואנה,

לכל רשרוש,

חריקת דלת וכדומה.

או סתם כך, בלי כל כוונה, לשם סקרנות גרידא.

רבי שמחה זיסאל הביא לזה סימוכין מן התורה.

הכתוב אומר,

ביישא אברהם את עיניו.

באה התורה להדגיש

שגם נשיאת עיניים צריכה לבוא מתוך מחשבה וכוונה.

מה צריך שהפסוק יגיד לנו? שהוא נשא את עיניו וירא.

אם הייתה כותבת וירא, לא הבנו שהוא ראה בעיניים?

לא הבנו שהעיניים לא היו מושפלות?

אז איך הוא ראה?

למה צריך לכתוב לנו, ויישא עיניו וירא?

מה, זה לא פשוט שבשביל לראות צריך להרים את העיניים?

אז קודם כל לומדים שהעיניים מושפלות כדרך האנשים הצנועים.

שלא ילך

בראש זקוף, בראש מורם.

מה יש לך לחפש?

אלא מאי? ויישא עיניו, מחדש את התורה,

שגם זה צריך עם שיקול דעת ומחשבה וכוונה טובה.

הרי באה התורה להדגיש שגם נשיאת עיניים צריכה לבוא מתוך מחשבה וכוונה.

רבי שמחה זיסל נתן לחינוך הזה ערך רב,

באשר בו תלויה כל יציבותו של האדם.

הוא קרא לזה לפי המינוח המוסרי,

להחזיק את הראש על הכתפיים.

להחזיק את הראש על הכתפיים.

לא שהתנדנד פעם לפה, פעם לפה, פעם לשם, פעם לשם, פעם לשם, להחזיק את הראש על הכתפיים.

פעם הוא ראה שאחד התלמידים הרים תוך סדרי הלימוד וילון של אחד החלונות להסתכל מה נעשה בחוץ.

ואמר

כי מאחר שאין בכוחו לשלוט בסקרנותו ובפיזורו,

אין לקוות מהתלמיד הזה מאומה.

שמעתם.

לשם דוגמה,

עד כמה היו תלמידי בית התלמוד מחונכים וממושמעים בזה?

די לציין עובדה אחת.

פעם אחת,

בצהרי יום, נפלה דלקה גדולה

באחד הבתים הסמוכים לבית התלמוד ואיימה על כל הסביבה.

מפאת תנאי בנייני העץ הצפופים בעיירות הקטנות

בעת ההיא באותה סביבה.

ומפאת חוסר ארגון הכיבוי.

לא היה מכבי אש כמו היום מסודר.

והנה על אף הבהלה והמהומה האיומה שנתחוללה בין תושבי המקום

לא הופרע במאומה סדר הלימודים בבית התלמוד.

וכל התלמידים

אשר בוודאי ראו את עצמם פטורים לעזור בכיבוי והצלה מסיבה זו או אחרת,

ישבו ולמדו במנוחה כאילו לא קרה כלום.

דקדקו בכלם גם בניקיון בסדר הבית

והכל היה משופשף ומסודר עד להפליג.

בכל זוויות הבית, בכל זוויות הבית

עמדו כלי יריקה והאשפה.

היה נוהג בזמנם

שהיו יורקים במקום של יריקה.

זאת אומרת אדם שיש לו,

לא היה כמו היום טישוש, כל אחד יש לו טישוש.

במקומות של אשפה, בכל מקום שלא יהיה לכלוך הכל מסודר.

ולא קרה שאיש יתעלם וילכלך את הרצפה, לא קרה.

או ישליך תחתיו פיסות נייר ושאר דברים.

לא קרה...

שאיש יניח איזה חפץ שלא במקומו,

או שלא כסדרו, גם איך הוא מסודר לעמוד.

או לא יקרה מקרה שיגע סתם באיזה חפץ ויטלטל אותו ממקום למקום.

אתם מכירים אלה שתופסים כוס או מזלג,

עושים ככה, עושים ככה, מזיזים לפה, עושים ככה, זה ככה, עושים ככה, ככה. אתם מכירים? אין דבר כזה בכלא. אין דבר כזה.

בנקודה הזו הם הגיעו בבית התלמוד לידי ממדים מפליאים.

קרה פעם שאחד האורחים ממבקרי בית התלמוד שכח את מקלו,

הורח.

כשביקר שוב את בית התלמוד לאחר 13 שנה,

והוא כבר התייאש מזמן מהמקל,

מצא אותו באותו מקום שהניחו בלי כל שינוי.

כן מספרים שאחד שכח או הניח פעם מטבע על עדן החלון בבית התלמוד,

והייתה המטבע הזאת מונחת באותו מקום שנים רבות,

ואיש לא נגע בה.

מי ששמע אותי בבוקר כשסיפרתי בשווייץ איך מתנהגים השוויצרים,

כנראה הם למדו מקלם.

רבי שמחה זיסל היה מייחד לנקודה זאת תשומת לב רבה.

פעם,

כשבא בליל יום הכיפורים לבית התלמוד וראה שנטלת המים איננה על מקומה,

נשא על זה מסע שלם בשיחתו לפני כל נדרי.

למה נטלה לא במקום?

שיחה שלמה,

מסע.

כך אירע פעם, כשמצא על רצפת בית התלמוד

עקבות של מים שנשפכו

ממיחה מטה שהתלמידים היו מכינים לעצמם.

הוא הפך את המקרה לשערורייה שלמה והריץ שיחת תוכחה חריפה על הפרת הסדר,

על רשלנות והזנחה.

הדקדוק הגיע לידי כך

שנקבע למנהג שכל תלמיד שהיה יוצק תה מהמיחם

היה מוריק את טיפות המים הנשארות

תלויות בברז כדי שלא תטפטפנה אחר כך מעליהן

ותרטבנה את הרצפה.

אנשים מן החוץ

תמהו לפעמים על הסלסול שנהגו בבית התלמוד הכלמאי

בענייני סדר וניקיון

ולא הבינו למה נתנו לדבר זה שיש לו לכאורה רק ערך חיצוני,

תשומת לב כה רבה.

קרו גם מקרים מעניינים.

סוחר אחד עבר לפנות ערב

על יד אותו בית התלמוד ושר לשם תפילת ערבית.

בהיכנסו לתוך בית התלמוד מצא את כל תלמידי הבית צמודים למקומותיהם.

ראשיהם מורקנים ואוזניהם נטויות לדברי רבי שמחה זיסל העומד במרכז

ומטיף בקול עצוב דברי תוכחה מרים וקורא לתשובה ותיקון.

הסוחר, שהיה חדש במקום ולא היה רגיל לשיחות רציניות כאלה,

קיבל רושם שיש כאן מקרה של הספד.

בעיטה אוזן להגשים מי הנפטר הלז.

ומה נדהם האיש לשמוע?

כי כל השיחה הרצינית הזאת לא באה,

אלא בגלל ערדליים הפוכים.

כשנכנס רבי שמחה זיסל לבית התלמוד,

מצא שהערדליים של אחד התלמידים אינם מסודרים במקומם כראוי,

והם מפוזרים בהפוכים.

כינס מייד את התלמידים והרצה בפניהם את השיחה נזכרת.

המקרה הזה היה כל כך מוזר בעיני הסוחר,

והוא יצא בלעג.

מבית התלמוד, והפיץ בעיירה שמועה לגלגנית

שרבי שמחה זיסל ערך הספד על ערדליים הפוכים.

אולם כבר אמור שבבית התלמוד הקלמאי לא ראו בסדר עניין חיצוני גרידא.

כי אם תכונת נפש שורשית,

וראי להשקיף בו על המצב הפנימי של כל אחד.

אם יש דבר שאיננו קשורה בחיצוניותו של אדם,

זו אות

שהוא לקוי בפנימיותו.

מי שחפציו מבולבלים,

גם רעיונותיו מבולבלים.

מי שאיננו מקפיד על ניקיון ביתו,

איננו מקפיד גם על טהרת רוחו.

משום כך ראו בבית התלמוד הקלמאי בהפרת סדר כלשהי שערורייה שלמה.

אם אותו תלמיד התרשל בהנהגתו

ולא הקפיד שלא ישפכו מים על הרצפה,

דנו מזה שהוא מרושל בכל מהותו ואיננו מקפיד גם על מחשבותיו,

ומעשיו,

או אם הלאזלו הניח את ערדליו במקומם וכסידרם,

הוכחה שהוא מפוזר, מבולבל, בכל דעותיו והליכותיו.

רבי שמחה זיסל נסע פעם לבקר את בנו רבי נחום זאב,

בעודנו בחור,

ולומד בעיירה איישישוק

שעל יד וילנה.

מספרים שבא ישר לבית מלונו,

ובדק קודם כל את המזוודה שלו.

רק לאחר שמצא שהיא מסודרת,

הלך לראותו.

רבי שמחה זיסל לא בחן את בנו בדברי תורה.

לא חקר על הנהגתו.

מסדר חפציו לבד הוא נוכח כי הקולץ לא כשורה.

אתם שומעים?

פעם, כשבאו התלמידים לבית התלמוד לתפילת שחרית,

מצאו את השער סגור.

אחד התלמידים טיפס מעבר את הגדר,

ופתח את השער מבפנים.

לאחר התפילה

נסע רבי שמחה זיסל שיחה על מאורע זה,

ופתח בפסוק בקהלת יח',

ופורץ גדר ישכנו נחש.

הוא בא לידי מסקנה שאם גם מחיצה אינה מהווה מעצור,

ואפשר לפסוע על גבה,

הרי שיכולים לפרוץ את כל גדריו של עולם,

ואין שום תקנה לאדם.

הוא ראה בפסיעה על הגדר,

הפרת סדר מסוכנה העלולה להביא לידי פרצת כל הסייגים

ולידי הפקרות נפשית מוחלטת.

ומכאן בא רבי שמחה זיסל לשיטתו החינוכית

לשים את הדגש על הסדר והמשמעת החיצונית,

כי מתוך ריסון הכוחות החיצוניים

יבואו אל ריסון הכוחות הפנימיים

ומתוך הנהגה יציבה ומיושבת יבואו אל דעה יציבה ומעשים מיושבים.

זה אחד מהדרכים בקנייני התורה,

יישוב הדעת לפי הרמב״ם,

ושמענו פרטים

מאיר הביא שמחה זיסל א-סבא מקלם.

יש מה ללמוד פה, חבר'ה.

אני רק רוצה להגיד לכם שכמעט כל השוויצרים הם חסידי קלם.

שם זה ככה, כולם.

אין דבר כזה להשליך ברחוב משהו.

וגם אם אתה משליך ואתה חושב שלא ראו,

אל תתפלא אם מישהו ייגש אליך ויגיד לך סליחה.

שכחת את הפקק.

הוא ילך אחריך קילומטר גם.

ואם צריך לרדוף אחריך

עם אוטובוס, הוא ירדוף אחריך.

הוא יגיד לך, שכחת את הפקק.

וסיפרתי כמה עובדות היו בבוקר, תקשיבו לשיעור.

דוגמאות

ממה שאני ראיתי במו עיניי ומה ששמעתי באוזניי מהאנשים שנמצאים שם.

זה לא יאומן כי סופר. יקס.

שמעתם עליהם יקס, יקי.

בגרמניה ובשווייץ, אתם יודעים מה זה, איזה סדר.

אתה יודע איזה כיף שאתה יודע שאוטובוס מגיע בזמן.

כן.

טיסה, אתה טס באלעל,

בעוד שעה אומרים לך נדחתה טיסה. מה הסיבה? לא מסבירים אפילו. לא מתנצלים ולא מפצים ולא כלום.

אין דבר כזה בשווייץ.

אין דבר כזה.

אני חושב שאפילו אונס לא קורה אצלם.

מרוב שהם דייקנים,

אפילו אונס לא.

הכל מסודר, פיקס, פוקס.

מה שהם אמרו, הם מקיימים.

סדר. אתם יודעים מה זה סדר?

מדהים.

אתם יודעים איזה כיף זה?

סדר.

איפה הספר? היה פה? לפני כמה דקות היה פה.

איפה זה?

איפה שמתי את זה?

חצי מהחיים מחפשים רק דברים.

דיברנו עכשיו על יהודים קודם, לא שמת לב.

מה ההבדל?

סדר זה סדר.

סדר זה סדר.

למה?

נו מה זה מקום? שם הווילנאים הם לא ככה והליטאים לא ככה ולא ככה. זה רק בכלים.

היו אחרים

שלא הקפידו בדברים האלה.

הוא אחז, כמו שהוא אמר במסקנה.

סדר חיצוני מורה על סדר פנימי. בלבול חיצוני ופיזור מראה על פיזור הדעת והשאר.

כי מאיפה זה נובע?

מה פתאום? למה אתה משליך ככה ואתה שם פה ולא אכפת לך וזה?

אז אכפת לך מהאנשים?

עזוב אותי מאחרים.

עזוב מאחרים. יש כל מיני סוגים.

דיברנו עכשיו על סוג אחד.

זה הגיוני מה שהוא אמר או לא הגיוני?

מוגזם. מוגזם למי שרוצה להיות מפוזר.

אז זה סדר. סדר זה סדר. פחות מסדר זה בלאגן.

לך זה נשמע?

למה צבא מרגיל את החיילים בסדר?

למה קובעים זמן בצבא זה זמן? למה קובעים שתוך שבע דקות אתה צריך לנקות את הנשק

ולהיות מוכן למסדר?

למה אם מוצאים אצלך גרגיר בתוך הקנה אומרים שיש לך פיל?

כי אתה עדיין רחוק מסדר.

זהו.

תתקרב לאט לאט ותראה איך החיים שלך יהיו מסודרים.

זה תורה. מה שלמדנו זה תורה.

הוא הביא פסוקים.

הוא הביא פסוקים.

אני חושב שזה בגלל המקום כאן.

לא, לא, אין מנטליות.

בכלל לא קשור למקום.

אז יריב, זה לדעת מה ההשפעה של... הנה, אמרנו מה ההשפעה.

אמרנו מה ההשפעה.

אמרנו מה ההשפעה.

אני שואל אותך, אחת שלקח סוכר מאיזשהו מקום

ובאה שאני מחפש ואין.

אכפת לו בכלל שיש עוד אנשים?

למה הוא שם את זה במקום האל? למה הוא לא החזיר לאותו מקום?

אתה בא ומחפש עכשיו. רבע שעה, איפה שמו את הסוכר?

נו, תסביר לי למה.

עכשיו אחד הלך, טפטף.

מה יקרה עכשיו? יבוא השני, אדרוך.

אדרוך, יעשה בוץ.

יעשה בוץ, יכניס לכל בית המדרש.

שתפו אותו עכשיו

נשים מתנדבות וכל בית המדרש הזה עכשיו, על מאות המטרים שלו הרבועים,

מלוכלך בגלל

בן אדם אחד

שלא היה אכפת לו שטפטף. מה פתאום שהוא יתכופף ויקעס סמארטוט וינקט מה שהוא עשה? מה פתאום?

הוא בנן של אדריכלים.

מי הוא בכלל?

והוא, לא אכפת לו. מה אכפת לו?

אדם הולך ליטול ידיים, נוטל ידיים, צדיק גדול, ומרים את הידיים ככה מעל הרצפה,

או הולך בדרך למגבת,

ומטפטף.

מה יבואו כולם?

ואחר כך כל זה, בשביל מה עבדו? בשביל מה ניכו?

למי ניכו?

לא באו אנשים וניכו בשבילך, בשבילו, בשבילהם?

ניכו בשביל כולם, נכון? שיהיה נקי לכם.

אז למה אתם מלכלכים?

עכשיו, תאר לך שאני אשאיר את הבית כנסת

כמו שהשארתם אותה.

יום ועוד יום, שבוע, נראה מי יוכל להיכנס לפה.

ובעוד שבוע וחצי כבר יהיה חיידקים כאן,

שאני לא יודע מי יוכל לחזור לפה מבית חולים.

הכל התחיל בטפטוף אחד.

עכשיו אחד לקח שקית של תה, לא מצא משהו, שם אותה על השיש.

על השיש זה עושה כתם.

אכפת לו בכלל? עלה לו כסף?

מה זה?

חוץ מכבודכם, אחד נכנס לשירותים.

וקרה מקרה שזה לא היה בדיוק, ועכשיו מה?

למה אתה לא מנקה מה שאתה עשית?

שמישהו אחר יבוא ויישב כאן?

מי עשה את זה? אתה? למה אתה לא מנקה?

איך תרגיש שאתה נכנס למקום כזה?

תן לי הצדקה, למה לא לחיות ככה?

תן לי סיבה לחיות אחרת.

עשו פה הכל יפה?

דאגו לכל שיהיה יפה?

השקיעו הכל?

דואגים גם לניקיון?

למה שבן אדם לא יעשה את המינימום להשאיר את זה במצב הזה?

אל תוסיף, אל תבנה, אל תעזור.

רק תהנה, ואל תקלקל, ואל תלכלך,

ותחזיר למקום.

מה הבעיה? מה מסובך?

מה הדרישה?

מה ביקשו?

למה אתה לוקח ספר, משאיר אותו שם, והולך הביתה?

ויבוא אחד, יחפש אותו, לא מוצא, ואחר כך יסתובב בכל הכיסאות לחפש.

ויש עוד חכמים שמחביאים את זה למחר.

מחביאים למחר.

זאת אומרת שאף אחד לא ימצא, כאילו זה שלו.

מה אתה אומר? זה הגיוני?

לא טוב שיהיה סדר?

שכל פעם אתה בא ומוצא כל דבר במקום.

לפי דעתי זה לא מספיק מה שעשה

הסבא.

זה חוצפה שאין כדוגמתה.

בפרט שזה כלפי אחרים,

בפרט שזה נוגע לאחרים,

זה חוצפה שאין כדוגמתה.

תאר לך, אתה נוסע במונית,

ומי שיושב לידך ירד ממונית והשאיר את הדלת פתוחה והולך.

עכשיו מי צריך לסגור?

אתה.

אתה יכול לנסוע עם דלת פתוחה,

אז אתה צריך לצאת החוצה, להביא את הדלת ולסגור.

כמה ברכות אתה שולח לו?

איזה מין דבר זה אתה הולך ומשאיר ככה פתוח?

באת, כשהדלת סגורה, תשאיר אותה סגורה.

אנשים נכנסים, פותחים דלתות, משאירים פתוחות,

הולכים ככה, עושים ככה, כל אחד עושה מה שהוא רוצה, מה זה?

אינסטינקט?

אינסטינקט?

למה שאינסטינקט? ואתה בעל חי?

בעל חי, יש לו אינסטינקטים.

הוא לא חושב, אינסטינקט.

אינסטינקט, אתה צריך להבין.

בכלא מלמדים אותך,

לא משתמשים באינסטינקטים רק במקרים של סכנת נפשות.

כן?

אני עכשיו, אני אשמע שקרה תאונה בחוץ, אני לא אקום ויצא אפילו.

יש אנשים ברחוב, נכון?

מישהו שם נמצא.

אתה לא לבד

ובסביבה אין אף אחד.

אז הם יודעים, קרה משהו.

מה?

הם יכבו את השרפה, כאילו זה ברור. אם הם, אם לא הם, אז לא מכבים משרפות בחוץ בשום מקום בעולם, רק אם תלמידי כלא מגיעים.

זה ברור שלא כך, לא?

אז הם יושבים ולומדים תורה, זכות התורה תגן יותר ממה שהם ירוצו לכבות את האש,

וממשיכים ללמוד כרגיל.

אני אגיד לך איפה ההבדל.

אני אגיד לך איפה ההבדל.

שמלאך עושה את מה שהוא צריך לעשות בלי בחירה,

והאדם עושה את זה מבחירה.

האדם גדול ממלאך, שהוא יכול לבחור להיות מלאך.

מלאך לא בחר להיות מלאך.

קבעו שהוא מלאך.

זה לא מעלה.

אתה בוחר להיות מלאך,

זה מעלה.

אתה יכול להיות בהמה?

אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה, מלאך לא יכול להשתנות.

מה שנגזר זה משהו.

ככה, לעולם ולעולמים, אם בכלל הוא יהיה

לעולם ולעולמים.

זה מה...

של אדם.

אדם ששולט בעצמו זה האדם המושלם.

אדם ששולט בעצמו.

לא שיצריו,

דחפיו,

תאוותיו,

אתה מבין?

הוא רואה איזה מאכל, היד שלו כמו אוטומט.

אינסטינקט?

איזה אינסטינקט?

מה אתה, בהמה?

בהמה,

אז היא כל פעם זה. למה יש ללקוט דרך ארץ? למה יש ללקוט סעודה?

איך אוכלים?

מי קודם באכילה?

מותר להסתכל על מישהו שאוכל? מותר לסוח איתו?

מותר להגיד לו בתיאבון?

מה מותר? מה אסור?

הנה, ללקוט אכילה. מה פתאום?

הלכות באכילה?

בכל עבד נפשך תאכל בשר, כתוב בתורה. מה זה הלכות?

לא מותק.

זה שמותר לאכול, נכון. אבל איך אוכלים?

מה, אתה בעל חי?

למה?

למה שתזיז את הראש ככה?

לא, תגיד לי, למה?

סקרנות קוראים לזה.

זאת אומרת, תקשיב מה קרה.

עכשיו אתה שמעת מישהו השתעל פעמיים-שלוש,

אז כאילו זה מפריע לך ואתה מסתכל,

מי זה שמפריע פה עם השיעולים שלו?

ובינתיים מה, הפסדת את מה שמדבר הרב.

זאת אומרת, מה שמטריד אותך

לא נותן לך להיות מי שאתה רצית להיות כשבאת לכאן.

אז אתה אומר, אתה לא מספיק שולט בעצמך מה יותר חשוב.

חשוב השיעול שלו או חשוב הדבר תורה שאתה שומע?

פה זה נקרא חיים למוצאיהם,

ושם זה ביטול תורה.

מה הרווחת מזה שהסתכלת מישתעל?

קוראים לו לוגסי או עוזרי? מה זה משנה מישתעל?

מה אתה פותח עיניים עליו שהוא משתעל?

הוא לא מרגיש טוב, מה יש?

אז מה אתה חושב דעתך?

אם אתה לא מרגיש טוב, מה אתה בא לשיעור בכלל?

למה הוא בא ומפריע? כל הזמן הוא משתעל.

מה הוא אומר לך בראש? למה אתה מסתכל?

נו, תנתח איתי, יאללה.

לא, תענה לי למה אתה מסתכל עליו.

אל תסביר התנצלות. למה אתה מסתכל? תסביר.

ואם הסתכלת עליו שהוא משיאה דעתך, אז מה קרה? הוא לא משיאה דעתך?

בדיוק זה מה שהוא עשה.

נו, אז מה עשית?

אז למה הסתכלת?

אל תגיד לי כמו, תסביר לי למה הסתכלת.

אה, בתירוץ. אבל למה להסתכל עכשיו? לא אתה.

למה להסתכל?

עוד פעם, תענה לשאלות שלי, ואל תסביר לי את ההסברים הידועים.

אני רוצה להבין למה להסתכל.

אין הסבר. אין הסבר? אז אני אגיד לך מה ההסבר.

אתה עדיין כמו בעל חי עם אינסטינקטים.

אתה לא שולט בעצמך.

מה טוב בזה?

אתה יודע כמה פיזור הדעת יש לך מזה, וכמה אתה מפסיד בחיים שלך מזה שאין לך סן?

איזה עובד על ג'דתי?

תשמע מה כתוב פה, תנסה להגיע לזה,

אתה תרוויח את כל החיים. למה?

היום היה בן אדם, ואני דיברתי כהנזעי בדברים דומים על יישוב הדעת,

וראיתי בן אדם שעומד, מסתכל עליי ככה, וחושב, וחושב. אני אומר לו, מה אתה חושב?

לא חבל על הזמן?

אז הוא מסתכל עליי עוד, אז אני אומר לו, בוא בוא, קח עט,

קח נייר,

בבקשה,

תכתוב עכשיו בדיוק מה אתה רוצה לעשות היום.

תכתוב בבקשה בדיוק מה אתה רוצה לעשות היום. מסדר לך עכשיו סדר על הנייר.

מעכשיו אני עושה ככה, ואחר כך ככה, ואחר כך ככה, ואחר כך, ותעמוד בזה.

הוא לקח את העט והנייר, הוא רשם, הוא לא עמד בשום דבר.

אבל זה לא יותר נכון שבן אדם ייקח נייר

ויחליט מה הוא רוצה לעשות, ונראה אם הוא יעמוד בזה?

זו הגבורה, זה הכוח של הבן אדם, ככה הוא יגיע למשהו.

ככה הוא יגיע למשהו.

תאר לך שאחד רוצה ללכת לקנות דברים לשבת,

ובאמצע הוא נזכר, יואו, אני חייב כסף לפלוני, ואני אסע עכשיו אליו כי הוא יכעס ואני לא יודע מה, הוא יסע אליו, ואחר כך בסוף מגיעה השבת, אשתו אומרת, איפה הקניות?

לא, אל תשאלי, באמצע נזכרתי שאני חייב, פתחתי לו אתמול ולא יעמוד בזה, בסוף

היא תאכל אותו.

אין מה לאכול, הוא לא יביא כלום.

צריך להיות סדר.

זאת אומרת, אם אתה יודע שמגיעה השבת, מה אתה מבין?

שהכל נדחה מפני שבת, נכון?

כי אם לא הכנת לשבת, לא תאכל בשבת.

אז אפשר עכשיו לשלם חובות?

אפשר עכשיו לעשות זה? אפשר עכשיו זה?

עכשיו הכי חשוב לגמור עם צורכי שבת.

שבת נכנסת.

אתה יודע כמה תחיה?

לא. אז יכול להיות שהשבת נכנסת,

ועוד מעט מלאך המוות יבוא.

ואתה אפילו עוד לא היה לך סדר מגיל 13 עד עכשיו.

נו, אז איך תגיע למשהו?

ואם הוא יבוא?

אז מה תגיד?

שאתה בגיל 42 לא הספקת כי לא היית עסוק,

ועכשיו יש לך מה?

תגיד כל החרטות, לא, הוא השתעל. והוא עשה ככה, והוא עשה ככה, והוא עשה ככה.

אני איך אני, הראש שלי, מה, אני בן אדם? בסך הכל בן אדם? אני עוד לא הגעתי למדרגה.

אני עוד לא...

לכן אני הסתכלתי פה, הסתכלתי שם, הלכתי לשם, סתכלתי כאן, סתכלתי כאן. שמעתי שהיה שרפה, הלכתי למחבי אש, עזרתי להם. אתה מבין? אינסטינקטים.

עוד פעם, יא ב...

תגיד לי, בכל הישיבות היו גאונים?

בכל הישיבות היו עילויים? בכל הישיבות? כמה היו?

כמה היו?

כמה היו?

כמה היו בכל ישיבה?

כמה? אחת, שתיים, נגיד?

אז אתה תבוא בטענה, מה, להיות עילוי?

זה לא מצוי.

רוב הישיבות אין שם עילויים, זה רק אחת, שתיים, מה פתאום?

אני אהיה כמו אלה שהם הרוב, מה פתאום?

אני שואל שאלה, עילוי או לא עילוי? זה חשוב להיות אדם מוצלח,

מושלם או שכדאי להיות כמו הרוב שאתה מציין.

תודה רבה. אז הנה תלמיד חכם עם סדר גם.

אז תלמיד חכם בלי סדר הוא תלמיד חכם?

אתה מכיר תלמיד חכם שיטפטף באיזשהו מקום וישאיר את זה כזה? זה תלמיד חכם?

שהוא לא דואג לשני?

לא הבנתי שהוא לא דואג לשני, ייתכן?

אני שואל אם תראה תלמיד חכם שהוא מטפטף בבית אצל אשתך

והוא הולך לשולחן ככה ועושה ברכות בעצימת העיניים.

עד שהוא מגיע לשולחן טפטף בכל הדרך.

הוא לא מסתכל עליו.

מה, מה אתה תגיד? הרי אמרו חכמים שאם יש בתלמיד חכם אפילו רבב בבגדו זה...

עוד פעם.

אבל כתוב שיש חילול השם! חילול השם.

עוד פעם, הוא נפל קוראים לזה?

אז הוא אומר שהאישיות שלו משתנה עד כדי כך שזה שהסית את הווילון לא יצא ממנו כלום.

מה אכפת לי? כי כולם זה כמובן.

עכשיו אני אגיד לך יותר מזה.

מותר לך לחשוב?

ואני אגיד לך יותר מזה.

ואני אגיד לך יותר מזה.

אחד מראשי הישיבות הגדולים הגיע אצל הסבא אמינו הרדוק וישב שם עם כמה תלמידים מהישיבה,

אמר שהבחור הזה, כבוד הרב, זה יהיה

אחד מגדולי הדור הבא.

שמע הסבא,

ותוך שהם מדברים בדברי תורה,

הוא הבחין שהעילוי הזה שציין עליו ראש הישיבה

היה פירורים קצת על השולחן והוא היה ככה שם את האצבע על הפירור ומכניס אותו לפה ככה.

זהו.

כמה פעמים הוא עשה ככה וזהו.

מה אתה אומר? זה בסדר או לא בסדר?

למה לא בסדר?

אם הוא עשה את זה מול הרב, זה לא בסדר.

שמעתי, למה זה לא בסדר? למה?

למה זה לא בסדר?

לא ראוי מול הרב. לא ראוי מול הרב. אני אשאל אותך שאלה, ומה הם בעל תשחית של הפירורים?

אז אתה אומר שאין פה דרך ארץ, נכון?

נו, אז האדם הזה יכול להיות

המנהיג של הדור הבא או לא יכול?

אתה יכול או לא יכול? תענה.

תענה אתה, יכול או לא יכול?

יכול.

אז בסוף השיחה סבא מנוורדוק אמר לראש הישיבה,

מהתלמיד הזה לא יצא שום דבר.

אז הוא אמר לו, למה?

הוא אמר לו, כי בשעה שאנחנו דיברנו בדברי תורה,

מה שהעסיק אותו זה הפירורים שעל השולחן.

בסוף ההוא לא רק שלא היה גדול בדור, הוא גם פרש מהדרך.

אתה שומע איפה רואים את זה?

אז הוא יגיד, אינסטינקט, חבל, בל תשחית, תירוצים, קשקושים.

אתה לבד אמרת, זה לא דרך ארץ לאכול בפני תלמידי חכמים.

הם עוסקים בדברי תורה, ואתה יושב לך לקלק.

מה זה?

זה לא עבירה, זה מהות!

זה לא עבירה!

זה מהות פנימית.

לא הבנת, הוא חרץ, כי אדם כזה לא יכול להיות.

עוד פעם, אדם...

אתה יכול להסביר לו, ודאי.

אתה חייב אפילו להחזיר אותו בתשובה, אבל לתקן מידות זה לא כל כך קל.

עד כדי כך שלתקן מידה אחת לוקח יותר זמן מללמוד את כל השס בעיון.

עד כדי כך.

ברמות. ולתקן אותה בשלמות. לא ברמות, זה הרמה המינימלית.

אבל אתה אמר, המינימלית זה בתוך גילים שקרות כמה זמן הערבי.

אבל בתוכן הפנימי רואים שאם בן אדם, אתה יודע מה כתוב?

יש שיחת מוסר,

שכלב ים הוא שונה מכל החיות.

כל החיות שאתה לוקח את העור שלהן,

כל שבים העור שלו טהור.

חוץ מכלב ים.

למה?

משום שכלב ים

הוא פעמים יוצא ליבשה וחוזר.

פעמים הוא יוצא ליבשה.

הוא יודע שזה לא מקום חיותו.

הוא יודע, כלב ים, שזה מקום מיתתו.

הוא יודע שהוא לא יכול לשרוד שם.

הוא מתכוון לחזור.

אבל עצם זה שהוא יוצא ממקומו הטבעי למקום הלא-טבעי,

אז הוא טמא.

העור שלו טמא.

תקשיב טוב, אומרים,

בחור ישיבה

שהוא מציץ מדי פעם החוצה מהחלון לראות מה קורה בחוץ, הוא כמו כלב ים טמא.

שמעת?

למה?

כי מקום חיותך זה פה בתורה, כי הם חיינו... מה יש להציץ במקום המוות?

בוא נלך, אתה יודע מה?

הטיול אחד אומר לחבר'ה, בוא נלך בית קברות. אתה יודע מה? בא לי לבוא לבית קברות. פעם ב... פעם ב... בוא נלך.

מה זה בוא נלך? מה יש לך לחפש?

מה אתה רוצה לדעת?

מה אתה רוצה לראות?

מה יש לך שם?

הכול נמצא פה, בשביל מה אתה צריך ללכת?

בא לי. מה זה בא לי?

מה זה בא לי?

זאת אומרת, בן אדם...

ודאי!

ודאי!

ודאי!

ודאי! ודאי! לא!

מי שיוצא באמת

לצבור כוח וממשיך ללמוד.

רק הוא צריך לעזור לפני החגים, או שהוא צריך לאיזה עניין, או שיש לו איזה עניין להתאוורר במה שמותר ובדרך שמותר,

ואם זה כן, אז זה השגחה כמו שצריך,

או במקומות שהם מותרים וכו' וכו'.

אין שום בעיה, מותר לאדם גם לטייל לצורך נפשו.

זה לא צריך נפשו.

אז זה אני אסביר.

כי אם זה צורך הנפש, אז זה הבעיה.

אם זה צורך הנפש,

אז זה בעיה, נפש שלו לא טהורה.

כי היא עדיין מחפשת לראות מה קורה במחוזות המוות.

מה אתה מסתכל שם?

מה אכפת לך מי עובר?

מה עוברים? מה זה מעניין אותך? מה אתה רוצה לראות?

כמה אנשים מסתובבים עם סלים שהגיעו מאיזה חנות?

להתאוורר זה משהו אחר.

להסתכל דרך החלון זה, להסתכל זה משהו אחר, ולהתאוורר לנשום אוויר זה משהו אחר. לנשום אוויר חייבים.

להסתכל, לראות מה קורה, להתעניין בדבר שהוא חוץ למה שאתה צריך,

זה נקרא שהאדם עדיין מונח במקום טומאה.

אז לכן צריך להבין, כאלה לא יצאו גדולים.

זה ברור שהם לא יצאו גדולים.

לכן הוא אמר, מזה לא יצא מאומה.

מה הקשר? אף אחד לא חלק עליו.

יש אנשים שלא הלכו בשיטה הזאת, אבל לא חלקו.

מה יש לחלוק?

שמותר ללכלך את הרצפה ולהשאיר לאחרים? מה לחלוק?

ומה חלקו?

מה הוא עבר עבירות?

מה זה חלקו?

לא, זה נלך לנטלה להחזיר למקום הלאומי. ודאי שצריך להחזיר למקום.

ודאי שהוא מדבר על הפעימה בנפש, הוא לא מדבר על הנטלה.

הנטלה זה רק הסימן.

הסימן.

לא נטלה הבעיה.

הנטלה מגלה את הבעיה בנפש של מי שהניח אותה במקום אחר.

לא זה.

מה זה קשור לקו זכות? זה מציאות.

אני שואל אותך שאלה.

בן אדם שמעשן ותעשן

מעיף לך לפנים.

זה בסדר?

למה לא?

איפה קו זכות?

איפה זה קו זכות?

חמישים-חמישים.

מה הכלל בכף זכות, אתה יודע?

כן, מה הכלל?

מה הכלל בכף זכות?

מה הכלל?

מה זה כלל? כלל. אני רוצה כלל קודם.

לא סטטיסטיקות. מה הכלל?

מה פתאום, אם אתה יכול לדון, אני יכול לדון את לפיד לכף זכות?

לא, כי כבר מעבוד חמישים.

איזה חמישים? על איזה חמישים אתה מדבר?

זה 50% וזה 50% במעשה שלו.

לא.

לא.

אם אדם הוא צדיק ומוחזק לצדיק,

והאדם הזה, רואים אותו שהוא עושה אפילו עבירה קשה,

שאין אפילו לימוד זכות עליה.

כיוון שרובו זכויות והוא מפורסם שהוא צדיק,

אנחנו צריכים לדון אותו בכל מקרה לכף זכות.

למה? כי אפילו בריחוק של הריחוק,

כיוון שמציאותו היא כזאת,

אז צריך לדון אותו. זה אחד.

שתיים.

אם אתה מכיר אחד שאתה יודע ששלושה מפורסם שהוא רשע והכול, ואפילו תראה מצווה הכי גדולה שהוא עשה,

שאין חולק שזו מצווה גדולה ולא כל אחד זכה לזה ופה ושם,

אם יש צד אפילו הקטן ביותר שאנחנו נתלה שהוא עשה את זה בשביל הנאה, בשביל כבוד, בשביל פרסום, בשביל כסף, בשביל ככה, בשביל שוחד, בשביל פה,

אנחנו נתלה שכל המצווה שלו זה גורנישט מיד גורנישט והוא רשע מרושע.

זה הדין.

עכשיו אנחנו לא מדברים על מעשה,

אנחנו מדברים על מהות, על מהות

אין מה ללמד זכות.

המהות היא מהות.

אדם שלא מצחצח שיניים.

והוא בא ומדבר עם אנשים מקרוב.

יש כאלה שאוהבים לדבר לך בפרצוף.

והוא בא ומדבר, ולא אכפת לו שהפה שלו מסריח,

הוא אכל את כל מה שאכל, והכול בפרצוף של השני.

מה אני אלמד עליו זכות? שהריח טוב?

שהכוונה שלו טובה? מה אני אלמד זכות?

המציאות כרגע שהוא מסריח לי את האף.

מה אני יכול ללמד עליו? מה זה קשור למצוות שלו עכשיו?

שאולי יום אחד הוא שכח.

אה, יום אחד הוא שכח. בסדר.

אתה שומע עכשיו מה הנקודה. הנקודה כשיש מהות,

אתה צריך להבין שזה מביע בדיוק.

אתה יודע,

אמר הרב סילמן

לפני זמן,

שהיה מישהו, מישהו,

שהוא שרת מכונית.

שרת מכונית. מה אתה אומר על דבר כזה שאחד שורט מכונית?

חייב מה?

למה? אולי תגיד כמוהו. הוא עבר והיה לו פה איזה משהו בולט, וזה שרת המכונית.

הוא לא הרגיש.

הבעיה שלו? הבעיה שלו.

אז בוא אני אגיד לך, הוא אמר שמי ששורט מכונית ביודעין,

יש לו נפש של רוצח.

כי אותו דבר שהוא עשה במכונית,

לא הייתה לו שום בעיה לעשות באדם אם החוק לא היה עושה לו שום דבר כמו שהוא עושה לו במכונית.

אדם שמסוגל לקחת ממון חברו

ולעשות בו כשלו,

ואפילו לא כשלו, כי שלו הוא לא היה עושה,

זה יש לו נפש של רוצח.

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

סתם אמרו את זה החכמים.

למה? כי זה מראה על הנפש שלך. מי אתה?

אכלת באיזשהו מקום.

לקחת את הצלחת לקערה,

פינית את הלכלוך שהשארת על השולחן,

מישהו פה עבד שלך?

יש פה איזה שפחה?

אכלת או לא אכלת?

למה אתה לא לוקח את זה לקערה?

אדם לא חושב בכלל.

הוא חושב שהעולם הזה נברא בשבילו וכל המשרתים והעבדים שלו, ולא אכפת לו משום דבר.

איפה ההתחשבות עם הזולת?

איפה נושא בעול עם חברו?

איפה כל הדינים? איפה כל פרקי האבות? איפה כל הדברים? איפה זה?

איפה זה נעולם?

אינסטינקטים?

בא לי? לא בא לי? מה אני?

מה אני? מה אני?

אם תקרא פרקי האבות, אתה צריך להיות יותר ממלאך.

ופתאום מתחדש לכם שצריך סדר.

זה הדבר האלמנטרי הברור ביותר,

ופתאום זה נראה מוזר.

אז היה תלמיד חכם אחד שקראו לו הסבא מקלם,

שהוא אמר במפורש שזה לא פעולה חיצונית,

זה המראה הפנימי.

בפורים, אתה יודע, כשמתחפשים,

אז כל אחד מתחפש למה שבאמת הוא שואף בפנים.

אחד מתחפש לגורילה,

כי הוא מת להפחיד את כל האנשים.

אתה מבין?

הוא גם בא ככה לאנשים.

הוא נהנה מזה.

גורילה, המקום שלו היה צריך להיות בגן חיות.

נש אחד מתחפש לתאמין לשוטר, הוא רוצה לעצור את כולם, אתה מבין? לעשות רפורטים וזה וזה, שוטר.

נש אחד רוצה להיות חייל,

לחפש חייל, רוצה שיהיה לו נשק ובי הוא יורה,

תאמין?

זה הולך עם רובב, עושה לכולם

דררר, דררר, דררר. אש אחד קונה כובע כזה, אתה יודע, של הקאובויים.

אוי אוי אוי, הוא היה רוצה להיות על סוס ככה, תאמין? בבני ברק.

ווי ווי, תאמין? זה הדמיון שלו, זה משהו.

אש אחד רוצה להישאר כמו שהוא, טוב לו איכשהו.

והוא נשאר בבית המדרש, לומד תורה.

הוא חייב להתחפש, איפה יש חובה כזאת?

ילמדנו רבנו, איפה יש?

אה, מנהג הלכה, הבנתי. אפשר להתחפש תלמד חכם, לא?

גם לכהן גדול.

למה שואלים תמיד, מה תרצה לך שתהיה גדול?

וכששואלים את הילד הוא אומר, מה הוא רוצה?

וגם אתה יש לך איזה שאיפות.

בלי תחפושת, נכון?

אז זאת אומרת, כל בן אדם יש לו, ואם הוא יכול בינתיים

להביע את זה בתחפושת,

או בדרך כזאת, או בביטוי כזה, או באהדה כזאת,

או בזה, זה מה שהוא עושה.

ולכן גם במעלליו יתנכר נער.

כבר במעללים שלו אתה יכול לראות מה יצא ממנו.

אבל צריך עין בוחנת, אחד שמבין מה זה מידות.

מי שיודע מה זה מידות באדם יכול לזהות בדיוק מה יצא מכל בן אדם.

אתה מתאר לך, לדוגמה, שמשאירים שני שומרים באיזה בית כנסת לשמור,

ופתאום אתה מגלה בבוקר שיש חמישה אנשים ישנים.

אתה יכול להאמין דבר כזה?

אתה יכול להאמין שנותנים לשני אנשים לאכול והם כבר מאכילים את כולם על חשבון בית כנסת? אתה יכול להאמין דבר כזה?

קוראים לזה גזל.

שימוש שלא ברשות זה גזל.

וזה הפקרות.

איך אפשר לעשות כזה דבר?

צריכים לחזור בגלגול על זה.

אם אין מחילה גמורה וויתור גמור, חוזרים בגלגול, לא יעזור שום דבר.

נו, איך יכול להיות דבר כזה?

אין דרך ארץ,

אין דעת, יש אינסטינקטים.

מה לעשות, מותיק?

מה לעשות?

נכון,

נכון, בגלל זה אנחנו רואים איך מתנהגים.

רואים איך מתנהגים במחלוקות,

רואים איך מתנהגים בכל המצב.

כל החרדים בינם לבין עצמם, עדות ועדות,

חילונים ודתיים ואחרים וכולי, הכל זה מתחיל עם זה.

הכל מתחיל עם זה.

אם היה סדר וכל אחד היה שומר עליו,

שום היתקלות.

כל אחד יודע את מקומו,

איזה הוא חכם המכיר את מקומו.

כל אחד יודע מה כן, מה לא,

מה מותר, מה אסור, וזה הכל.

מה הבעיה?

מה מסובך? למה אתה נכנס וחורג?

למה אתה נכנס בשטח של חברך?

למה יש דבר כזה היורד

לנכסי חברו, היורד לשדה של חברו,

כל מיני דברים שאתה נכנס אחד בתחום של השני?

מהפך בחררה? כל מיני דינים. למה זה? למה לא?

למה זה?

למה לא תגזול, לא תעשוק, לא תלין, לא, לא, לא, לא, לא. למה לא, לא, לא, לא, לא?

מה, אני בסך הכל בן אדם?

מה זה לא תקום, לא תיטור? מה זה, אני יכול לשלוט על הרגשות שלי?

מה זה לא תקום, לא תיטור?

מגיע לו.

מה זה לא לכעוס?

מה זה?

זה לא סדר?

סדר בראש,

סדר בלב, במצפון.

חובת הלבבות, יש חובות ללב.

צריך להרגיל את הלב, להישמע להוראות התורה. אבל יש לי לב אחר, תקן אותו.

מה זה אתה לא יכול?

לא יכול זה בהמה.

בהמה לא יכולה להיות אדם.

אין דבר כזה לא יכול.

לא רוצה.

רוצה להישאר בהמה.

עבדן נאי חלה בהפקרה.

עבד, נוח לו להיות, מופקר,

לחיות בהפקר, פנן, מה שבא לו.

אבל אנחנו קיבלנו תורה, והתורה מבקשת מאיתנו להיות בני אדם קודם כל.

ובני אדם בעלי מעלה, לא סתם.

מה לא מובן? אני לא מבין.

מה ביקשו? סדר?

למה יש?

בהגדה של פסח קוראים לכל הערב הזה סדר?

ליל הסדר.

למה ליל הסדר? כי צריך סדר.

אדם שמשנה את הסדר, המהר״ל מפראג כותב על זה דברים נוראים.

הוא מהפך את כל העולם. הוא משנה סדרי בראשית.

למה כתוב סדרי בראשית?

היום למדנו שסבא מקלם היה אומר,

איך קראו

לרש מטיבתא שהיה בבבל?

ריש סדרה.

למה קראו לו ראש הסדר?

כי צריך סדר, שהראש של כולם

יהיה עם סדר.

מה לעשות?

צריך להתחיל לשמור על זה. אז אם אתה בינתיים

שומע שעולים ועוד לא יודע על זה,

לפחות תיזכר שהסתובבת סתם, כי זה לא הועיל.

אולי זה יעזור לך בהמשך.

אבל סדר וניקיון?

זה דברים אלמנטריים שחייבים. זה מלמדים כל ילד בבית ספר חילוני, לא דתי.

חילוני מלמדים אותו.

מלמדים אותו שיש סדר? איפה הקלמר?

את העיפרון שמים בקלמר, את המחק שמים פה, את זה שמים שם.

נא לעטוף את המחברות.

נא לעשות ככה, לשים מדבקה למעלה. מלמדים אותו סדר. למה שילמדו אותו סדר?

שיבוא איך שהוא רוצה.

אבל זה היה פעם, בזמני, היום אני לא מאמין שכבר מלמדים ככה.

כי היום באים עם טלטלים ובאים עם שפיצים ובאים עם קרחת ובאים עם עגילים ובאים עם קוקו ובאים עם זה,

עם נעליים, בלי נעליים, קרוע, לא קרוע.

היום כבר אין סדר, הכל השתבש אצלנו.

אז לפחות אצלנו שישאר.

הבנתי, יהוכם.

כן.

כן.

כן, אבל אם אני רואה

שאתה לא יכול לצאת ממך משהו, זו דעתי לפי מה שאני רואה. אני לא אומר לך.

אני יכול להגיד לך שאם תמשיך ככה, אז באמת לא יצא ממך כלום.

מאמין במפיינים, זה מאמין בעצמך. מה פתאום שאני אאמין אם אני רואה שאתה עושה דברים לא בסדר?

עכשיו אני רואה אחד מרביץ לאנשים כל הזמן.

כל פעם הוא מתקוטט.

בא אחד ואומר לו, תגיד, מה אתה עושה?

מה אתה ונדליסט? מה אתה עושה?

תגיד, אתה לא חושב מה אתה עושה? אתה פוגע בו? יש לו אימא?

יש לו אישה? יש לו איניים?

אתה מרביץ לו ככה באמצע הרחוב? אתה מבייש אותו? מלבין פניו? אתה עושה לו ככה?

בא אחד בצד ואומר לו, תשמע,

אתה צריך להאמין בבן אדם הזה. הוא יכול להשתנות.

מה זה קשור לעכשיו? עכשיו צריך לתת לו גערה.

עכשיו צריך להוכיח אותו. מה זה קשור לאמונה אם הוא ישתנה?

תודה רבה. אז מה הבעיה?

אז מה הבעיה? לא הבנתי. כשאומרים שבן אדם כזה לא יצא ממנו מאומה.

לא הבנת.

הוא לא אמר את זה.

הוא אמר את זה שמאדם כזה לא יצא. לאדם כזה, לא לא, הוא אמר.

אם הוא היה אומר לו,

הוא היה קורא לו ואומר לו, אם תמשיך בדרך זו,

תדע לך שזה מראה על א', ב', ג', ד',

והסיכוי שיצא ממך א', ב', ג', ד', לא יצא.

זה הכל.

ככה עושה כל אימא.

היא אומרת, אם אתה תלך בכביש,

תדע לך שאתה עלול לככה.

למה את לא מאמינה בו שהוא עלול יום אחד להשתנות ולהיות עוד מדריך תנועה?

כי כרגע צריך להגיד לו מה הסכנות ומה יקרה לו אם הוא לא יעשה.

הבנתי, יוחא?

שלא יהיה מיועד לי. ברור, ברור, ברור, ברור, ברור, ברור.

לפעמים גם צריך להגיד לבן אדם,

אני לפעמים בציבר.

אומר לבן אדם, אתה תישאר ככה, מותק, צריכים כמה כמוך שיישארו למוזיאון, וזהו.

כן, שאלה הבאה, ואני עובר לבא.

עכשיו, אם הוא מבסוט מהתשובה,

אז הוא מתכוון באמת לשאלה מוזיאון.

ואם בזה שאמרתי לו את זה, הוא יגיד לי, רגע, למה אתה אומר ככה? או, אז נגעתי בנקודה, בדיוק מה שאתה רצית.

אבל באתי לו בהפוכה.

הבנת?

זה גם שיטה.

רבי חנניהו בן הגשיאו מרוסו הקודש ברוסו קודם ישראל לפי כוח רבות ראשו שמאל שנעמור אבל נעמור בסמנסית גו ירדיל תורו יעדיר.