קניין ט"ז - במיעוט שיחה - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך במיעוט שיחה.

מה עושים כאשר פורצת מלחמה והחדשות רודפות זו אחר זו?

מה עושים כאשר חס וחלילה

מתנהלת מחלוקת,

ומעניין מאוד מה צד א' אמר ומה צד ב' יעשה כנגדו?

מה עושים כשנתבשרנו על שמחה ויש על מה לדבר?

כיצד נמנעים מלשוחח במקרים

כגון אלה שיש סיבה טובה לשוחח בהם לכאורה?

הנה, שתי קבלות שקיבל עליו רבי חיים פרידלנדר בשנת תשח,

כאשר ירושלים הייתה מופגזת,

בכל לב חרד מה יהיה,

כתריס בפני השיחה,

קיבל על עצמו שני דברים,

למעט ככל האפשר בדברים בטלים,

ולהימנע ככל האפשר מלהגיד דעתי מהשערותיי על פגעי הזמן.

תמיד כשיש אירועים, מה דעתך?

להימנע מלומר דעתי.

ככה עוסקים דברים בטלים וקשקושים.

והנה לימוד הלקח מן הקבלות הללו.

כמה חוכמה טמונה בקבלה הזו,

וכמה ענווה,

לא להביע דעתי,

זו ענווה,

כמה מניעת בזבוז מחשבה,

וכמה דברים בטלים זה מונע.

אתם שומעים?

כמה חוכמה טמונה בקבלה הזו,

כי זו חוכמה לנצל את הזמן ולא לעבדו.

כמה ענווה, שאדם לא מביע דעתו.

כמה מניעת בזבוז מחשבה, במקום לחשוב מה דעתי על כל דבר,

אפשר לחשוב בדברי תורה.

כמה דברים בטלים זה מונע, הרי כתוב, דיברת בם ולא בדברים בטלים.

זאת ועוד,

להימנע מלהביע דעת

זו פעולה קשה מאוד.

תנסו

לא להביע את דעתכם.

פעולה קשה מאוד,

לכן תענית דיבור זה דבר גדול מאוד.

על כן, כדי להקל את הקושי,

כתב רבנו לעצמו,

עליי לזכור

כי עיקר הבעיה שעליה צריך לחשוב

היא אינה באיזה דרכים אפשר לראות סימני ישועה,

כי ישועת השם כרף עין, אם הגיע הזמן ואנו רואים,

אלא עיקר הבעיה בשבילי היא רק

איך אני ממלא את תעודת הזמן הגדולה הזאת,

איך אני עושה תשובה

ושר מדרכי, שהלכתי עד עכשיו,

ונעשה ממש בריאה חדשה.

אז כשיש התרחשויות כאלה, כגון מלחמה,

בעיה, מחלוקת וזה,

אדם מסתכל

איך הוא עושה תשובה,

שר מן הדרך וחוזר להיות בריאה חדשה.

זה נקרא למלא את הייעוד של הזמן.

כך

כתב לעצמו הרב חיים פרידלנדר בשנת תש״ח.

הגאון מווילנה היה חושש מאוד מאוד מאיבוד הזמן,

ויעיד על כך המעשה הבא.

כאשר באה אליו אחותו,

לאחר תקופה ממושכת של חמישים שנה בקירוב,

שלא נפגשו,

יצא הגאון מחדרו וקיבל אותה בסבר פנים יפות,

אף ברך ברכת מחייה מתים כדין והלכה,

שאל לשלומה ולשלום משפחתה,

ומייד חזר ללימודו.

ראינה אחותי, הסביר לה ברוב ענבה,

שערותיי הלבינו,

ויש לראות בכך מבחינת התראה מבית דין של מעלה שקצי קרוב,

ובעולם העליון את דרש לתת חשבון על כל מעשה, עם טובים ועם רעים.

כיצד אוכל אפוא לבלות את הזמן בדברי רשות?

בעוד הרגעים השמורים לי, בימי חלדי ספורים הם.

כיצד אוכל לבלות את הזמן בדברי רשות?

בעוד הרגעים השמורים לי, בימי חלדי ספורים לי.

אחותו הבינה לרוחו ופנתה לחדר הרבנית,

ואילו הגאון עצמו המשיך בלימודיו.

במסירותו המוחלטת ללימוד התורה

לא יכול היה להבין

כיצד יכול האדם לבטל מזמנו,

בעוד שבאותה שעה הוא חייב ללמוד.

בשעה שאדם חייב ללמוד איך הוא מבטל את הזמן,

הוא לא יכול היה להבין זאת.

פעם אחר חצות לילה

סיפר רבי זלמן רוטברג,

ראש ישיבת בית מאיר,

הלכתי עם רבי ירוחם לביתו של החפץ חיים לסדר רופא עבור בן תורה מראדין שחלם.

כשהתקרבנו אל פתח עלייתו של החפץ חיים עמדנו קפואים במקומנו.

שמענו את קולו של החפץ חיים

עושה חשבון נפש עם עצמו

על זמן מאותו יום שעבר ואינו זוכר מה עשה בו.

וכך צעק החפץ חיים

ישראל מאיר,

ישראל מאיר, איפה איבדת את הזמן?

איפה הפסדת שעה קלה זו?

וכה היינו נרגשים מהמחזה עד שלא היינו מסוגלים להיכנס לחדרו,

למרות הדחיפות לסדר רופא לאחד הבחורים.

החפץ חיים היה ממשיל

משלים

על ערך הזמן,

בערך המילים.

פעם אחת

הוא נפגש בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים

ונכנס עימו בשיחה בעניינים שונים.

החתן רבי צבי שליווה אותו ניסח באותו זמן מברק דחוף.

כרגיל, עשה מאמצים לצמצם במספר המילים,

לחסוך בהוצאות התשלום.

תוך כדי השיחה עם הנדיב

הרגיש החפץ חיים שעלולים לבוא לידי דיבור

שיש בו משום לשון הרע,

והעיר מייד.

תראה כמה מדקדקים אנשים בניסוח המברק וסופרים כל מילה ומילה. למה?

הם יודעים שכל מילה עולה להם כסף.

אז אם בעניינים שנוגעים לענייני כסף מדקדקים ככה בריות,

כמה יש לדקדק ולספור כל מילה

אם זה נוגע לייסורים חמורים

ופוגע בהפסדי ממונות

וגם בדיני נפשות,

אז כמה צריך לחסוך במילים.

מסופר על רבי אלחונן וסרמן השם ינקום דמו, ששמירת הלשון של החפץ חיים קרמה אצלו עור וגידים,

כשהיה יכול להסתפק ברמיזה בהוראת אצבע וכיוצא,

אף פעם לא הוציא את הדיבור מפיו.

לשתות,

לא צריך להגיד לשתות,

עושה סימנים, רמזים.

כך אמרו משמו,

בטלגרמה שמשלמים עבור כל מילה מחיר גבוה, אף אדם אינו מבזבז מילים.

בהגדרה לא פסיק פומי מגרסה, פה שלו אף פעם לא הפסיק מתלמוד,

לא הייתה לגביו גדר מליצה מופרזת במשך שלוש שנים ומחצה.

כשלמדתי בברנוביץ', לא שמעתי מפיו אפילו מילה אחת

מבלעדי תורה.

כך מחיד תלמידו, ראש הישיבה דאקסלבן,

רבי חיים יצחק חייקין.

אפילו כשחזר לביתו אחרי שבועות ארוכים של היעדרות ומסעות למרחקים,

כגון בנסיעתו בשנת תרפט לכנסייה הגדולה של אגודת ישראל בווינה,

הרבי כנסו,

החליף עם זוגתו הרבנית מילים ספורות בלבד.

מה שלומך?

מה כותבים הבנים?

ופנה מיד לתלמודו.

אפילו כשחזר בנו הצעיר רבי נפתלי בנוש מן הישיבת דמיר

אחר חודשים ארוכים של פרידה

הושיט לו ידו לברכת שולם עליכם

ושאל בקיצור והוסמכת

ובנשימה אחת הוסיף נו צריכים ללמוד

תלמידו רבי יוסף אלחנן הרצמן מספר

זכורני כשחזר מלונדון

ובא לישיבה

הלך לקראתו הרם רבי דוד רפופורט

השם ינקום דמו בעל צמח דוד

והושיט לו ידו שולם עליכם

השיב רבי אלחנן הרצמן

עליכם השולם

ולא דיברו אפילו מילה יותר מזה אף על פי שהיו ידידים נאמונים

פעם כשישב במעונו ועלתה באוזניו אבשת שיחה

מן החדר השני שם ישבה הרבנית

משוחחה עם קבוצה של נשים שבאו לבקרה

מיד פסק פסוקו

גם תשעוק הבין

מידו היא

אבל דיבור בלא מידו

בכלל אינו מן המידו

חחחחחחחחחחחחחחח בעברית גב תשעה קבין

מידה היא

אבל דיבור בלא מידה בכלל אינו מן המידה

מסופר על האדמו״ר בעלי אימרי אמס מגור

רבנו קימץ בדיבורו יש הלו יש הלו יש הלו

הלו

יש הלו

רבנו קימץ בדיבורו עד קצה הגבול כמנהגם של נקיי הדעת

מובא בראשונים

שזאת המידה

אמור מעט

ועשה הרבה

למדו אותה חכמים זיכרונם לברכה ממידותיו של הקדוש ברוך הוא

שהיא ממידות הכתר

ורבנו

כצדיק שיש בו מידה עד כה נו החזיק בה מאוד אמור מעט

מעשה הרבה

כך מובא באבות דרבי נתן פרק י״ג

הוא לא היה שתקן ומופנם כל עיקר

האנשים שנמצאו בקרבתו מספרים שהיה מקבל פני כל אדם בשמחה

השמחה פשוט קרנה מפניו

והיה משוחח תמיד בלבביות בנועם

פיו שופע דיבורים ממש

אבל רק בדברי תורה

אבל רק בדברי תורה

ואפילו בדברי תורה וחוכמה התנהג

כפי שכותב הרמב״ם במלכות דעות

שיהיו דברי האדם מעטים

וענייניהם מרובים

נכון רוני?

מחוץ לדברים שבקדושה

כמעט שלא הוציא מפיו שום דיבור

כי אם החיוני ביותר

ולרוב השלים את כוונתו בתנועה וברמיזה

על כל מילה שהוציא מפיו

יש להוסיף עשר מילים לפניה ועוד עשר מילים לאחריה

כך יכולים היו להבין כראוי את דבריו הקצרים

אמר פעם בנו האדמו״ר.

האנשים סביבו ראו שמקיים בפועל את מאמר החכמים בחולין פט

מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם

יכול אף לדברי תורה

תלמוד לומר צדק תדברון

ראו אצלו התגלמות חיה של דברי רבנו חיים בן עטר

זיכרונו לחיה עולם הבאה משמם של חסידי ישראל

כי הפה של לומדי תורה דינו ככלי שרת

אשר ישרתו בם בקודש

ואסור לדבר בו דברי חול

הגם שאין בהם דברים אסורים

גם אופן דיבורו הזכיר את דברי בעל חובת הלבבות

המתאר את טעניו האמיתי כמי שמדבר מעט ובקול נמוך.

זמן מועט אחרי נישואיו בזיווג שני אמר רבנו לרבנית פייגה מינצ'ה

עליה שלום

כי עליה לדעת שהוא מדבר מעט מאוד

כל מילה שמוציא מפי מחושבת מאוד כדי שהיא לא תיפגע

יש אנשים, הוא הסביר לה,

העשויים ללכת לכל מילה אחת שלי אפילו לתוך האש.

לכן צריך אני להיזהר מאוד בכל הגה.

אף במכתב ששלח פעם אל הרבנית חיה ראדה

עליה שלום כתב בין השאר

אני טעם אחד אמרתי

ואינני אומר הכול על כן אביני מעצמך.

הייתה לו קורת רוח מיוחדת כשהאדם הבא אליו מבין את הרמז.

בני ביתו והמשמשים כבר היו רגילים בכך

כאשר היה נזקק למשהו ורוצה שיביאו לו לעולם אינו אומר בפה מלא,

כי אם מראה להם באצבעו גרידא

והבינו כוונתו.

סיפר נכדו רבי אהרון נו היוסקוביץ'

שנזדמן לא פעם לנסוע ביחד עם רבנו בעגלה

באמצע הדרך

כאשר העגלון שאל מה,

החזיר לו אחד הנוסעים בפולנית טאק-טאק.

כן, כן.

התעניין הרבי מה משמעות המילה טאק.

כשתרגמו לו את פלא, הוא אמר, אז למה הוא אמר פעמיים טאק-טאק? לא מספיק פעם אחת?

אתם שומעים?

בשביל מה לבזבז עוד מילה?

טאק-טאק. תגיד טאק אחת וגמרנו.

וסיפר חסיד ישיש מתקופת השפת אמת,

זכותו יגן עלינו.

נכנסתי פעם אצל השפת אמת בחולי להזכיר את עצמי לרפואה שלמה,

ויאמר אליי כשתזכיני תבלך.

אחר הסתלקותו נכנסתי אל רבנו בעניין אותו חולי גופו,

ופטר אותי בברכתו בקצרה כשתזכיר.

מיד ראיתי שהתשובות היום מחצה מאז.

היום הרב חיים קניבסקי כבר לא אומר ברוכה והצלוחה,

אומר בוהה,

ראשי תיבות ברוכה והצלוחה.

ויש אנשים שהוא אומר להם,

פוז.

אה?

תפוז.

תפוז.

זה ארוך תפוז.

זה גדול, זה ארוך. פוז, מספיק.

פאות וזוקון.

שהוא יגדל פאות וזקן. פוז, תפוז.

תגדל פאות וזקן.

חבל להגיד, הרבה מילים.

זה גם זמן, זה גם על חשבון המילים שאמרנו וכו'.

בחוג בני המשפחה ידעו לספר כיצד יעץ פעם רבנו בעל שפת אמת

לדודו רבי ברוך קמינר,

שיוחז בפלך של שתיקה.

רבי ברוך התאונן פעם בפניו

כי התרגל לדבר אל בני האדם בעוקצנות כלשהי.

דע עקא שההרגל נעשה לו טבע שני

ואי אפשר לא להיגמל מזה.

אמר לו רבנו, חס ושולם,

יקבל על עצמו,

יחדל מלדבר.

מאותו רגע התחולל שינוי עצום ברבי ברוך.

קיבל את העצה פשוטו כמשמעו.

ועד סוף ימיו ידוע היה כשתקן מופלג.

פעם,

כשהוכיח רבנו את נכדיו

בעניין שמירת הלשון,

הזכיר לדוגמה את השתקנות של הדוד שילמדו ממנו.

רבי ברוך שהה אז בגור

כשבוע ימים,

ורבנו הבטיח לנכדים שמי שיצליח להוציא מפיו של הדוד עשר מילים

יקבל פרס גדול מידיו.

למרות כל התחבולות שעשו, לא עלה דבר בידיו.

וזה, רק מפעם אחת שהוא אמר לו, יחדל לדבר.

עד סוף ימיו הוא חדל מלדבר.

אתם שומעים מה זה?

כותב רבי חיים קנייבסקי שליטי

יש להעיר שאיסור דברים בטלים

אין הכוונה לאסור לדבר אפילו תיבה אחת מה שאינו דבר תורה,

שזה אינו אלא לבעלי מדרגה גדולה,

כמו שאמרו על הגר״א,

שבשעת פטירתו אמר

כמה רגעים ביטלתי מן התורה,

ומה שאמרו בגמרא, סך שיחת חולין

עובר בלאו ועשה,

פירש רש״י דהיינו שחוק וקלוט ראש,

או כמו שלמדנו,

שהוא אומר מיעוט שיחה

זה ליצנות.

זאת אומרת, אלה הדברים.

אז מי שמשוחח שיחת חולין עובר בלאו וחסר, רש״י אומר שזה צחוק וקלות ראש,

לא מילה רגילה.

ואמרו בשם החזון אי שגדר דברים בטלים שאם מדבר עשר דקות

כבר צריך להיות אכפת לו.

ומצאתי בהקדמת ספר בית אהרון לרבי אהרן וולקין

על מסכת בבא קמא ששמע מאביו

בשם הגרע לבאר.

עד ישנו ומנו חכמים לאחד ממומחי דברים שהתורה נקנית בהם במיעוט שיחה,

שזה אינו בשלילה כפי המובן הפשוט,

כלומר שיימחט בשיחה לגמרי בלי להוציא אפילו דיבור מפיו,

אלא רק הכוונה להפך, בחיוב.

היינו לחייב מיעוט שיחה,

שאם ילמוד אדם הרבה בלי הפסק,

דעתו תתבלבל עליו.

ועל כן, בכדי לעקום גרסה צריכו מזמן לזמן לשיחה קלה,

ובלבד שלא יהיו בזה דיבורים אסורים, כמובן, וגם לא יאריך בזה.

אז מיעוט שיחה,

זאת אומרת, יש שיחה שמדי פעם אדם צריך לאוורר את עצמו בקצת

במי שלא יכול ללמוד כל הזמן ברצף כי תתבלבל דעתו,

אז הוא משחרר קצת לחץ על ידי מיעוט שיחה.

באופן חיובי ולא באופן שלילי, שלא לדבר בכלל.

ככה מסביר רבי אהרן וולקין.

סיפר רבי שאול קרביץ,

רבי דוד רפופורט, בעל המקדש דוד, היה מתמיד גדול ובעל מחשבה וריכוז גדולים.

כל היום וכל הלילה רק למד,

ואת השיעורים הכין

ברחוב.

הוא נהג לצאת בקביעות ולטייל,

וכך להכין

את השיעור.

בסיבובים האלה שהלך ברחוב אנא ואנא,

הוא ממש לא חש במה שנעשה עימו.

כל כך היה שקוע בלימודו.

זכורני שמחורף קשה בשנת תרפח תרפט,

קור נורא,

30 מעלות מתחת לאפס.

באחד הלילות

יצא להכין את השיעור,

לא הרגיש שהוא מתחיל לקפוא.

כשחזר הביתה,

ראו שאיבריו החיצוניים קפואים,

אוזניים, אף, אצבעות.

במקרים כאלה נהגו לקחת שומן של אווזים,

למרוח על המקום שיפשיר לאט-לאט

ושלא יישבר, חס ושלום. אם אתה מחכם את האוזן, תישבר לך.

וכך מרחו את השומן על גופו של הגאון עד שיצא מסכנה.

פעם סיפרו שהוא נתקל בעץ,

מתנצל בפניו. סליחה.

הוא חשב שהוא נתקל בבן אדם, ביקש סליחה,

מרוב שהוא שקוח בלימוד.

כך היה גם עם הרב שך,

נתקע בעמוד ואמר לו סליחה.

אבל עובדא שהייתי בביתו,

ולפתע התחיל לשאול אותי

כמה עולים עצים,

מה המחיר של תפוחי אדמה בשוק.

השתוממתי,

איבדתי בו.

פעם ראשונה ששמעתי שאלות מסוג זה,

תמיד דיבר רק דברי תורה.

מה אפשר היה לדבר איתו חוץ מלימוד תורה עם רבי דוד רפופורט בעל מקדש דוד?

ואז אמר לי הגאון, אינני יכול לעצור את המחשבה,

אבל אני רוצה לנוח מספר רגעים,

לכן התחלתי לדבר סתם,

כדי לשחרר את המחשבה.

ג'מבורי בורנטו.

רבי משה דויטש

סיפר לבניו

שלאחר נישואיו

התאמץ בלימוד מעבר לכוחותיו.

נכנס לחולשת מוח גדולה

ולא יכול יותר להתרכז בלימוד.

עקב כך הייתה לו עוגמת נפש גדולה

ונשאר בביתו.

מרן בעל החזון איש עלה לבקרו,

עודד אותו ואמר לו שבעבר היה לו מקרה דומה,

שהעמיק בסוגיה קשה,

והיה קשה לו להתקדם.

הוא נתן מכה בידו על השולחן ואמר,

מה זה שלא הולך?

סימוז גהן

זה מוכרח ללכת.

והסימוז גהן הזה עלה לו ביוקר,

שאחר כך במשך תקופה ארוכה

לא יכול לעיין ולפתוח גמרא.

הוא עסק רק בלימוד תנ״ך.

והרגיע את הרב משה דויטש,

שבעזרת השם החולשה חלוף תחלוף,

וברוך השם הוא עברי.

רבי משה דויטש, הוא היה בכל רחזון איש, הוא היה צדיק גדול.

זה הסיפור שסיפרתי לכם, שאחד הוריש לו את כל הכסף.

בהיותו ילד מצא רבי ישראל זאב גוסטמן,

בעל הקונטרסה שעורים את הדרך לפוש כמעה באמצע הלימוד,

בבית המדרש לישיבה

היו שסים ישנים שדפיהם התפוררו ובלו מרוב יושן.

בקדמת ארון הספרים התרכזו שביבים

ופיסות נייר שנשרו מכרכים של הגמרות.

רבי פרץ יגל נוהג היה להסתכל על פירורי הדפים

ולבחון האם המילים הכתובות הן מרבנו גרשום,

רבנו חננאל הנתפסים כידוע בשולי הגמרא,

או שמא המה הטויספס.

הוא קיבץ את כל פירורי הדפים,

הביאם לרבי ישראל זאב ואמר,

הווה נראה אם נוכל לשייך כל פיסת נייר למקומה הנכון.

אתם שומעים?

זה נקרא לפוש כמעה באמצע הלימוד.

בעזרת השם, אחרי שהבנו קצת

אתמול והיום, מה זה מיעוט שיחה?

נו, אנחנו נראה עכשיו כמה אתם מצמצמים בדיבור.

איך אומרים החבר'ה? אשכול מילים.

זה צריך להיות במשקל, אבל במאזניים של יהלומים,

לא במשקל של תפוזים.

אשכול מילים.

מה שאתה לא צריך להגיד, אל תגיד.

ומה שאתה צריך להגיד, תגיד בצמצום.

ומה שאתה יכול לרמוז, תרמוז.

אז תעשו ניסיון היום,

בדיוק.

וככה נראה אם בעזרת השם תצליחו.

רבי חנניהו בגנשיוא אומר,

עושה הקודש וחוזר כל ישראל,

לפי כוח רבו עולם תרו משוות.

שנעמור אדוננו אבסלום מען סרגו יחדין תרו יעדין.