חובות הלבבות - שער הבטחון | יח | פרק ה
תאריך פרסום: 12.05.2014, שעה: 11:53
אנחנו נמצאים בשער הבטחון פרק חמישי, שיעור שמונה עשרה אתמול היה שבע עשרה. אבל ההפרש שבין הבוטח על האלוקים וזולתו - זאת אומרת: עכשיו אנחנו נבאר את ההבדל בין מי שעוסק באמצעי פרנסה והוא בוטח על האלוקים, למי שעוסק באמצעי הפרנסה והוא לא בוטח עליו.
ההפרש שבין הבוטח על האלוקים וזולתו בעניין התעסקו בסיבות הטרף אומר", אומר רבינו בחיי: "אני אסביר לך מה ההבדל ביניהם: כי הבוטח באלוקים ייבדל מזולת הבוטח עליו בשבעה עניינים - יש הפרש ביניהם - בין העובד ובוטח ובין העובד ואינו בוטח שבעה דברים:
אחד מהם: "כי הבוטח באלוקים רוצה בדינו בכל ענייניו" מי שבוטח באלוקים מקבל את כל דינו מהקב"ה, כי הוא בוטח, מה שהקב"ה עושה עמו אין לו בעיה. ומודה לו על הטובה ועל הרעה, אותו הדבר בוטח בו בדינו בכל ענייניו, אם זה דין שמעניק לו טובה או דין שמעניק לו רעה-אותו דבר כמו שאמר: "השם נתן ויהוה לקח יהי שם יהוה מברך" וכמו שכתוב "חסד ומשפט אשירה" אם זה חסד אשירה אם זה משפט אשירה, בכל מקרה משורר לקב"ה, מקבל הכל. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה" ואמרו בברכות נד: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" מה זה חייב? חייב זה חייב. חייב לברך על הרעה, בא לו רעה, נפטר לו מישהו, צריך להגיד ברוך דיין מהאמת בשמחה, כמו שהוא מברך "הטוב והמטיב" כשנולד לו בן. ואתו דבר בשמחה. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה"
ואשר איננו בוטח באלוקים {זה ההיפוך שלו} מתהלל על הטובה, כשבא לו טובות מאת השם - אה! מתהלל, אתה מה אני מה בומריבבו...... כמו שנאמר: "כי הלל רשע על תאות נפשו" כי הוא קיבל, מה שהוא מתאווה מה שהוא רצה קיבל, אז הילל רשע, על זה הוא מהלל, "כי הלל רשע על תאות נפשו, ובוצע ברך נאץ השם" זה נקרא ובוצע ברך נאץ השם - הוא מנאץ את השם. למה? כי הוא מתקצף באלוקים על הרע, אבל אם יבוא לו רע מאת השם - הוא מתקצף: מה קרה מה עשיתי למה אני ככה למה הוא לא ככה? כמו שנאמר: "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלוקיו ופנה למעלה". זאת אומרת: ישעיה הנביא אומר: אדם כזה רשע הוא קצץ הרעיב אותו השם על מעשיו הרעים ומקולקלים, קצת לא על מה שמגיע לו, והוא כבר מתקצף מלכו אלוקיו, כולו מקלל כל מה שיש על הדרך מקלל, אז זה דבר אחד הבדל בין מי שעובד ובוטח בהשם, למי שעובד ולא בוטח בהשם.
כן? זה מקבל את דינה ושמח בטובה או ברעה ומברך על הכל אין לו שום בעיה, והשני: רק שטוב לו בסדר הוא מברך ושלא - מקלל. טוב זה הבדל אחד.
הבדל שני: כי הבוטח באלוקים, נפשו במנוחה, ולבו שליו מצד הגזרות - אה לא מעניין אותו כל הגזרות מה שצריך להיות או לא צריך להיות לא זה לא מעסיק אותו, כל מה שהשם גוזר עליו - מקובל, לדעתו כיוון שהו יודע כי הבורא ינהיגן לטובתו בעולמו ואחריתו, כל מה שהקב"ה מגולל עליו מביא עליו, כל זה ודאי ודאי ודאי שיש לו אבא חנון ורחום שדואג לי לעולם הזה ולעולם הבא, הוא יודע את החשבונות מה טוב בשבילי, ואני סומך עליו במטה אחוז שמה שהוא עושה אתי זה ודאי לטובתי.
כמו שאמר דוד עליו השלום בתהלים סב:"אך לאלוקים דומי נפשי כי ממנו תקותי" אני, נפשי אין לה שום טענה, אני דומם לא מדבר, הכל טוב! הכל טוב דומי נפשי כי ממנו תקותי, למי אני יכול לקוות רק להשם יתברך, במי אני תלוי? הכל זה בהשם יתברך.
אבל אשר איננו בוטח באלוקים – הצד השני, הוא בצער תדיר - הוא בצער תדיר, כל הזמן הוא בצער כל הזמן אין מצב שהוא לא בצער, גם אם יהיה לו טוב הוא הצער, למה הוא בצער? כי גם כשהוא בטוב שה לא בדיוק הטוב שהוא רוצה הוא רוצה עוד, אז תמיד הוא הצער.
הוא בצער תדיר דאגה ארוכה - הוא תמיד בדאגה, מה יהיה אם יהיה ככה, ומה יהיה אם יהיה ככה? ומה יהיה אם ככה כל הזמן, ואבל ועצב - כל הזמן, לא ימושו ממנו בטובה וברעה. בטובה: מפני מעוט רצותו במצבו - הוא לא מרוצה במצב שהוא נתון, כל הזמן רוצה יותר, ושאיפתו להוסיף ולהרבות ולכנס - עוד עוד הוא רוצה עוד עוד, עוד שיהיה לו רכוש עוד כסף עוד כבוד עוד עוד הכל עוד, וברעה מפני שהוא קץ בה - הוא לא רוצה רעות, והיא כנגד תאותו וטבעו ומידותיו.
אז זאת אומרת: גם כשיש לו רעה הוא ודאי קץ בה כי זה נגד הטבע שלו נגד התאווה שהוא חושק בה ונגד המידות שלו, זה מפריע לו, וכן אמר החכם במשלי טו' טו': "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" עני על ימיו רעים לא מרוצה ממצבו, גם אם נתנו לו - לא נתנו לו מספיק, יש גם כאלה שזורקים את הכסף שנתת להם כי מה נתת להם קצת, וכאלה כאלה כאלה, וכל ימי עני רעים.
"אבל וטוב לב משתה תמיד" מי שטוב עם הקב"ה - משתה תמיד צלו זה נקרא, כאילו באמצע משתה כל הזמן, הוא במצב במשתה בשיא, אין שום בעיה עם שום מצב, זה בוטח אפילו ועובד אתם שומעים?
והשלישי, הבדל שלישי: כי הבוטח באלוקים ואם יתעסק בסבות - ואף על פי שהוא מתעסק בסיבות לכל מיני דברים, לא יסמוך בלבו עליהן - גם כשהוא הולך לעבודה אם זה עבודת כפיים אם באדמה אם זה בשדה אם הוא איכר אם זה סוחר או משהו - לא יסמוך בלבו על הסיבות מה שהוא עושה ומתנהל וכו',
ולא יקוה מהן תועלת ולא נזק מבלתי רצון האל - הוא בטוח שהקב"ה יגלגל לו על ידי הסיבות האלה הצלחה או אי הצלחה איך שהוא רוצה וזה לא משנה מהו עושה איך יעשה - שום דבר, זה ברור לו. אך מתעסק בהן לבחור בעבודת הבורא אשר ציוה להתעסק בעולם ליישבו ולזינו.
אז למה הוא כן עובד? למה הוא עובד בכלל אם הוא כה בוטח בהשם? הוא משום שהשם ציוה להתעסק בעולם שיהיה העולם מיושב, צריכים לעשות פרדס? מאיפה אתרוגים? צריכים לעשות עבודה שיהיה פירות - מאיפה יהיה תבואה מאיפה יהיה זה? אז צריכים להתעסק אז הוא מתעסק רק בגלל שצריכים לקיים יישוב הארץ, אבל לא בגלל שהוא לא בוטח, הוא בוטח בהשם הוא עוזה את זה רק בגלל שהוא צריך להתעסק,
ואם תגיעהו תועלת או ידחה בהן הנזק, זאת אומרת: או תועלת או היפוך- יודה האלוקים לבדו על זה, יודה האלוקים על זה. זאת אומרת: אם תגיעו תועלת או ידחה בהן הנזק או שנדחה ממנו נזק ולא בא עליו נזק - אז הוא יודה האלוקים לבדו על זה, רק את האלוקים הוא יודה, הוא לא יגיד שהתועלת באה בגללו, בגלל חכמתו, בגלל תושייתו וכן הלאה, לא, הוא מודה רק לאלוקים לבדו.
ולא יוסיף בהן אהבה וחיבה יתרה - לא כמו אחד נגיד פתח פיצה והולך לו, אז הוא אומר: אוה! זה המקצוע, זה מה שאני צריך עכשיו תראה כל הזמן זה פיצות וזה וזה וזה..... ותולה את אהבתו וסומך עכשיו על הפיצה, לא ירבה לא אהבה ולא חיבה יתרה בשום דבר בהתעסקו, רק יודה לאלוקים, הוא יכול לתת לו ויכול לא לתת לו.
ולא תנוח נפשו עליהן יותר - על הסיבות, אך יחזק בטחונו באלוקים, ויסמך לבו עליו מבלעדי הסבות - הסיבות זה לא מה שמביא לו את התועלת או דוחה ממנו את הנזק. לא! זה רק האלוקים. והוא לא יתקשר לסיבות יותר אם תהיה הצלחה ויהי שגשוג - הוא לא יתחבר לזה יותר, לא! לא יאהב אותם יותר, הוא לא יעריך אותם יותר הוא לא יתלה בהם יותר, כלום, רק באלוקים.
כי הוא ידע כי יבוא לו טרפו כשירצה השם, מאיזה ענין שירצה, אבל הוא גם לא ימאס בהן בעבור זה - נגיד שהסיבות לא הביאו לו דברים טובים, אז הוא יגיד: בשביל מה אני צריך את זה? עזוב אותי לא רוצה שום דבר, והוא גם לא יניח להתעסק בהם לעבודת הבורא - ואם זה סיבות מסוג כזה שזה עיסוק לבורא, אז הוא לא יגיד בגלל שלא יוצא לי מזה שום דבר אז אני מפסיק? הוא ימשיך.
נגיד שנה אחת הוא זרע ולא יצא יבול אז מה הוא יגיד? עזוב אני לא עושה יותר בשביל מה לי להיות ככה, כל השנה עשיתי עבודה בסוף לא יצא כלום? אם הוא הבין לכתחילה שזה רצון הבורא - אז הוא עושה בין הטיב לו משם בין לא הטיב לו משם, הוא עושה עושה את העיסוק בגלל שהוא מבין שזה רצון הבורא,
או שהוא הולך עכשיו ועושה עיסוק נגיד מתחסד עם הבריות בעבודה מסוימת - ויש לו הצלחה או אין לו הצלחה, פעמים יש לו ופעמים אין לו - אז ברגע שאין לו הוא כאילו מתייאש ואמר: אתה רואה לא יוצא ואנשים לא מעריכים לא זה לא נותנים לא עושים שום דבר ועוזב, צ' צ' צ' לא, הוא לא ישנה כי הוא בוטח בהשם הוא בכלל לא תלה בסיבות, הוא עושה את ההשתדלות מה שהוא צריך לעשות שלום על ישראל, הוא לא מוצא בזה שום חוץ מגזרת הבורא ורצון הבורא שום דבר לא.
שאלה: לא שומעים
הרב: אז השם רוצה שיקצצו לו, ומה אם קיצצו לו פה והשם רצה לתת לו יותר, אז אתה חושב שלא יתנו לו ממקום אחר? אם נגזר עליו מזונות בראש השנה - מה שנגזר יגיע אליו, משם או מפה או מפה או משם מה זה משנה מאיפה יגיע אליו? או שהוא יקבל מתנה מה הוא צריך את זה במשכורת? אי אפשר לקבל מתנות? יכולים לתת לו מקרר חייבים לתת לו כסף? פתאום בא אחד אומר לו: תשמע יש לי מקרר חדש לא השתמשתי, אשתי לא מצא חן בעיניה אני רוצה לתת לך אתה רוצה? הנה מישהו אתמול תרם לנו מקרר 150 קו"ב אמר חדש כמעט זה פה שם אם אתם רוצים בקשה בואו תיקחו, לקחנו שלום על ישראל. נו מה תכננו את זה לא תכננו? הוא מפסוט אנחנו מפסוטים כולם מפסוטים יופי, הוא מפסוט שלקחנו ממנו אנחנו מפסוטים שלקחנו כל הכיפק. מה הבעיה?
ואשר איננו בוטח באלוקים, הוא מתעסק בסיבות לבטחונו עליהן, שהן מועילות אותו ודוחות הנזק מעליו. זאת אומרת: ההיפוך של הבוטח זה אינו בוטח, הוא לא בוטח באלוקים, הוא מתעסק בסיבות כי הוא בוטח עליהם שהסיבות יביאו. "תשמע אם אתה לא תעבוד לא יהיה לך מה לאכול", אז הוא בוטח בסיבות, והוא הוטח עליהן שהם מועילות, והן דוחות מעליו את הנזק שלא יהיה עני, ולא יהיה אומלל, ולא יהיה מושפל, ולא יהיה מבוזה, ולא ולא ולא ולא, בזה הוא תולה. והוא מאמין שהן מועילות אותו והוא משבח אותן - זה העבודה, מה אתה עובד בזה? תעבוד בזה תראה כמה מרויחים! ככה הוא אומר.
משבח השתדלותו בהן, ויבחר אותן, ולא יפנה אל זולתן - זה הגו'ב חביבי פיצות, נגמר! ואם אינן מועילין לו - לא יניח אותן וימאסן, וישוב חפצו מהן. אז אם הן לא מועילות לו - הוא מניח אותם ומואס בהם, ושב חפצו מהן - לא מאמין בהן עכשיו, הוא אומר זה לא הולך עכשיו, פיצות לא הולך עכשיו זה לפני פסח טוב זה לא עובד עכשיו. כמו שאמר חבקוק "על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו" - חרמו זה המצודה שלו, ומכמרתו זה גם כן, אלה הם כלי הציד שלו שבו הוא צד את הדגים או את החיות או את העופות וכו', הוא מזבח ומקטר להם, כאילו זה העבודה הזרה שלו, להם הוא מזבח להם הוא עובד, הוא מאמין בהם, זה כמו היפנים הם מאמינים בכסף, תשאל את היפני מה האלוקים שלו? יראה לך את הכסף, זה האלוקים שלו. "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשה לך" יש כאלה זה האלוקים שלהם. מפלגת העבודה - כן.
והרביעי: כי הבוטח באלוקים, כשיותר לו דבר על מזונו, יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו - מה אתה צריך כסף? כדי שיהיה לך מזון, יש לו משון המקרר מלא הכל יש לו לחודש חודשיים הכל בסדר יש לו, יש לו ברוך השם יש לו מזונו יש לו מלבוש, יד לו הכל בסדר, אבל עכשיו יש לו יותר הרבה יותר. הבוטח באלוקים כשיותר לו דבר על מזונו- הוא לא משאיר אצלו, הוא מוציא את זה במה שיפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות לב וטוב לבב! הוא מחפש מה לעשות.
אם זה מצוות הוא יכתוב לעצמו ספר תורה שחייב כל יהודי, מזוזות מהודרות, תפילין מהודר, מגילה, כל מיני דברים שהוא צריך הוא בעצמו למצוות. ציציות יפות, תלית נאה, כל מיני דברים כאלה. או לזולתו-לשכן שלו אין, לפה אין, להוא חסר, זה רעב זה ככה זה פה זה שם, אז ביותרת שנותר לו מעל מזונו - הוא נותן בנדיבות נפדו וטוב לבבו.
דברי הימים א כט יד" כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - מה אנחנו עושים עם מה שנשאר? "ומידך נתנו לך" גם מה שאנחנו נותנים אח"כ זה מידך אנחנו נותנים. מזה שלנו? זה לא שלנו.
אבל מי שאיננו בוטח באלוקים, איננו רואה העולם וכל אשר בו די פרנסתו וספוק צרכו - אפילו אם תתן לו את כל העולם, "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב", העיניים גדולות! כל העולם לא מספיק לו די פרנסתו וסיפוק צורכו. והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו - אפילו שיש לו הרבה - הוא חס - קמצן, לא משחרר, לא לעבודת הבורא ולא לחובות בני שהוא חייב לתת צדקה וחסד וכו', לא לא משחרר, ואיננו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו וישאר לזולתו - מה יקרה בסופו של דבר? שהבן אדם הזה לא ייהנה מהכסף שלו, לא ירגיש אותו בכלל, עד שזה יאבד ממנו ויישאר לזולתו. כמו שאמר החכם: "יש מפזר ונוסף עוד"
זה שמשחרר מפזר - נוסף לו עוד, כי השם אומר: זה אני נותן לו הוא מעביר, יופי! זה גבאי נאמן! לא לוקח לעצמו!. אז יש מפזר ונוסף עוד, "וחושך מיושר אך למחסור"- אבל זה שחוסך לא רוצה לתת בדרך ישרה מה שמגיע מה שצריך מה שראוי - אז יהיה לו אך למחסור, כל החיסכון שלו והיה למחסור בשבילו. הוא יפסיד את ממונו. או שיצא לו בעניין רע, או שיקחו לו את ממונו, או שיקחו אותו מהממון, תלוי מה יעשו אתו?.
דבר החמישי: כי הבוטח באלוקים הוא מתעסק בסבות העולם, להכין מהם צידה לאחריתו, וספוק לבית מועדו, ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו, ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו או מביא להמרות- הבורא איננו מתעסק בו. כדי שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה, במקום יביא לעצמו צרה מצורה ומחלה.
זאת אומרת: הבוטח באלוקים הוא עוסק באמצעים גשמיים, כדי להכין על ידם צידה לדרך, שנפשו תצטרך ללכת אחרי מותו, ומלאי שתוכל להתקיים ממנו במכון הנצחי, לכן אותם האמצעים שברור לו שלא יפריעו לו לקיים את התורה בשלמות ולהגיע לחיי העולם הבא - הוא עוסק בהם. זאת אומרת: עבודה שתאפשר גם ללמוד ולקיים מצוות, ולא תבטל אותו ממצוה, ולא יהיו שם עבירות ולא יגרמו עבירות על ידו אלא יתקיימו על זה מצוות על ידו.
ואותם האמצעים שהם עלולים חלילה לפגוע אפילו במשהו בקיום התורה, הוא שהוא עלול להמרות על ידי אותה עבודה את רצון הבורא - הוא לא עוסק בהם, כדי שלא יביא על עצמו מחלה במקום רפואה! זה הבוטח באלוקים, אז הוא יודע מה לבחור, גם שהוא צריך להתעסק באיזה דבר-אז הוא מתעסק הזה רק באופן הזה.
לעומתו, מי שאינו בוטח באלוקים, בוטח על הסבות, ותנוח דעתו עליהן, ולא ירחק מדבר מהן - טוב לא טוב העיקר שהוא מכניס כסף מהם! מה אכפת לו בכלל? ויתעסק במשבח ובמגנה מהן, ולא יחשב באחרית ענינו, כמו שאמר בהן שלמה המלך במשלי יד טז "חכם ירא וסר מרע" חכם ירא-הוא סר מרע. אבל המשך הפסוק: "וכסיל מתעבר ובוטח"- הכסיל הוא טיפש, הוא מתעבר בעברה ובוטח, שיהיה לו טוב איי איי איי.
אז לכן מי שאינו בוטח - בוטח על האמצעים עצמם, וסומך על עצמו וסומך את עצמו עליהם ועושה אם כל האמצעים שבאים על ידו, לא מבדיל בין משובי בין מגונה ולא חושב מה יהיה אתו אחרי מותו-ועל שנים אמר שלמה פסוק אחד: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח". אז חכם הוא ירא - מהעונש וסר מרע, וכסיל מתעבר - הוא מתחזק לעבור על רצון השם ובוטח שלא יאונה לו רע.
והשישי: כי הבוטח באלוקים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו - למה כי שבוטח באלוקים הוא לא נטפל לאנשים, הוא לא מנצל אותם, לא יגנוב אותם, הוא לא ישקר אותם, הוא בוטח באלוקים, בשביל מה הוא צריך לעשות השתדלות מהסוג של עבירה? אז כולם לא מודאגים ממנו, מזה הם בטוחים, זה על הכיפאק, זה אני יכול להשאיר את הבית פתוח, אין הבן אדם הזה אני בטוח אתו.
ולבם שלם מחמתו ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם. זה אדם שבוטח באלוקים יראי שמים אין חשש ממנו. והוא גם כן בטוח מהם, מפני שהוא יודע שהתועלתו והנזק אינם ביד נברא ולא ביכולתו - מה יש לו לפחד מאנשים? הוא יודע שהכל מאתו יתברך, על כן איננו מפחד מהזקתם, כאשר איננו מקוה להנאתם -
מה זה אנשים? שלום שלום אפשר לעזור? לא שלום זהו. לא מצפה מהם לא מחניף להם לא רומז להם, הם לא שום דבר, לא מצפה לשולחנם, חי פנאן לא מודאג לא מוטרד, אף אחדש לא יכול להזיק בלי גזרת הבורא. כמובן שלא יכניס עצמו במקום סכנה, כמובן שלא יתגרה באנשים, כמובן שלא .... כשהוא מתנהל בדרך שהוא בוטח בהשם - אין לו לחוש משום אדם ולא לצפות ולא לייחל להם לכלום. ולכן אינו מפחד מהזקתם כאשר אינו מקוה מהנאתם.
וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו, הוא יאהב אותם והם יאהבו אותו כמו שהכתוב אומר תהלים לב': "והבוטח ביהוה חסד יסובבנו"
ומי שאיננו בוטח באלוקים שימו לב: אין לו אוהב! כמו לפיד מפני שהוא בכל עת חומד אותם, ומקנא בם, וחושב כל טובה שתגיע אליהם סרה ממנו - הוא חושב אם יתן להם זה ממנו, אז הוא לא נותן אמצעים לחרדים, הוא לא אוהב אותם והם לא אוהבים אותו, אפס אחוז על הדירות זה רק מי ששירת בצבא שלוש שנים, ומשלא לא יקבל - הכל הוא עושה מתוך שנאה. אז הוא לא אוהב ולא אוהבים אותו, והוא חושב שכל טובה אליהם זה על חשבונו, סרה ממנו.
ושטרפיהם לקוחים מטרפו, והמזונות שלהם לוקחים מהטרף שלו, וכל מה שנמנע ממנו מתאוותיו - זה בעבורם ובידם, להגיעו אל תאוותיו-מונעים ממנו כביכול, ואם תבוא לו רעה או פגע בממונו ובניו - יחשוב כי הוא מאתם, תמיד יחפש את מי להאשים, ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו - אתם לא עזרתם לי, אתם עשיתם, כל הזמן הוא מחפש אשמים, כאילו זה לא ביד השם זה רק ביד האנשים,
וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו, יבוא בעבור זה למאוס אותם ולדבר בהם ולקלל אותם ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמות והמגנה בשני המעונים, כמו שאמר הכתוב במשלי יז' כ': " עקש לב לא ימצא טוב." אדם כזה שלבו מעוקש מעוקל ומפוטל רע ורשע - אדם כזה לא ימצא טוב בעזרת השם אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.