קניין טז במיעוט סחורה מתוך מח' קנייני התורה

"בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, התורה נקנית במיעוט סחורה, הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה",

כתב הרמב"ם: "כתוב בתורה "לא בשמים היא" לא בגסי הרוח היא מצויה, ולא במהלכי מעבר לים היא, לפיכך אמרו חכמים: "לא כל המרבה בסחורה מחכים, וציוו חכמים: "הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה",

מקשה רבי יעקב קמינצקי: "לכאורה תמוה הלשון, "ולא כל המרבה בסחורה מחכים", הרי בראשה של משנה זו נאמר "אין בור ירא חטא, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד". כלומר: ביישן לא יכול ללמוד, קפדן לא יכול ללמד, והמופתעים בפרשה: ללמוד וללמד, הביישן והקפדן, אולם בהמשך המשנה ולא כל המרבה בסחורה מחכים, משנה התנא את סגנון לשונו, אילו היה נאמן לסגנון בו פתח את המשנה, היה עליו לכתוב: שכול המרבה בסחורה אינו יכול להחכים,

כמו שהביישן לא יכול ללמוד הקפדן לא יכול ללמד, היה צריך להגיד: שכול המרבה בסחורה אינו יכול או לא יכול להחכים. באופן חד משמעית: כמו בור כמו ביישן כמו קפדן. אמר הנוסח "ולא כל המרבה בסחורה מחכים", משאיר לנו פתח לדייק שבאופן כללי: המרבה בסחורה אינו יכול להחכים, אך ניתן למצוא כאלה שמרבים בסחורה ומחכימים ככה לכאורה.

"אבל" מתרץ רבי יעקב קמינצקי: "וראה שלימוד גדול השמיענו הרמב"ם בהביאו כתוספת פירוש לדברי המשנה, את המימרא ממסכת "עירובין", ששם נאמר בעירובין נה': שהתורה לא תמצא כלל אצל סחרנים ותגרים, אצל סוחרים ומוכרים, לא תימצא כלל. הרמב"ם מוסיף כתוספת פירוש לדברי המשנה, את המימרא ממסכת "עירובין", ששם נאמר בעירובין נה': שהתורה לא תמצא כלל אצל סחרנים ותגרים,

אינו דומה עסק התורה לעסק המלאכה, הסחורה והעסק מפתחים את שכל האדם ומחכימים אותו, ודאי היה יכול לעלות על הדעת שמצווה החיוב: "עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי" נובעת מכך שהמלאכה מבזבזת את זמנו של האדם, איך ניתן להעלות על הדעת, למה עשה תורתך קבע ומלכתך עראי? כך היינו מבינים שהמלאכה מבזבזת את זמנו של האדם, אבל מסחורה יותר לו לאדם לעשות יותר, כיוון שהיא מפתחת את שכלו, ומכשירה אותו ללימוד התורה, כך היינו חושבים.

להוציא אותנו מן המחשבה הזאת כרך הרמב"ם את דברי המשנה ולא כל המרבה בסחורה מחכים. אם חשבנו שמי שמתעסק עם סחורה זה טוב זה מפתח את השכל הוא יחכים, אז המשנה אומרת: "לא כל המרבה בסחורה מחכים". אבל הרמב"ם מוסיף לנו את דברי הגמרא במסכת עירובין לפיהם אין לימוד התורה מצוי אצל סוחרים ותגרים, בכלל, לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי הים היא.

ואם כן גם בה בסחורה אסור להרבות, כמו שנאמר: עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, אז היינו מבינים שזה רק בגלל ביטול הזמן, ואילו בסחורה זה לא כך שהם מפתחים את השכל, ומשמיע אותנו הרמב"ם לזה שהוא מחבר לנו את הגמרא מעירובין, שהלימוד תורה לא ימצא אצל סוחרים ותגרים בכלל ואם כן גם בסחורה אסור להרבות. ועם זה מסיים הרמב"ם: לפיכך אמרו חכמים: לא כל המרבה בסחורה מחכים, וציוו חכמים: "הווי ממעט בעסק ועסוק בתורה, זאת אומרת גם בעסק צריך למעט.

מספר רבי דוד פוברסקי ראש ישיבת פנוביז' בעל "שיעור דוד": "בעת צעירותי כשלמדתי בפולטבה היה שם רעב וכמעט לא היה אפשר להשיג לחם, אף על פי שהעיירה היתה מפותחת, היינו רעבים מאוד, כל פרוסת לחם צריכים היינו להחביא. הייתי מקבל חתיכת לחם בגודל של פחות מכיכר לחם שלנו, וזה היה מנת חלקי לשבוע שלם, חוץ מזה לא היה שום אוכל, הייתי צריך לעשות סימנים בלחם כדי לחלקו לשבוע ימים. אומנם היתה אז אפשרות להירשם אצל האיש שלטונות כדי לקבל פעם השבוע מאכל שזה מן שמן כזה,

היו כאלה שהיו לוקחים אותו ומחליפים אותו תמורת לחם, ולמרות הרעב הגדול אנחנו לא נרשמנו לקבל את השמן, אבל היו מעטים שנרשמו, ואני יכול להעיד: כל מי שנרשם לקבל את השמן לא נשאר בלימוד. כאמור בכדי להשיג את הלחם היו צריכים למכור את השמן, ובמעות שלו לקנות את הלחם, ונמצא שכבר מתעסקים המסחר, ומי שהתחיל במסחר הזה יצא לבסוף למסחר ולא נשאר ללמוד. ואם כי אלה שנרשמו לא עשו זה בשביל מסחר, אלא להשביע את רעבונם.

כי זה לא היה ניסיון פשוט כלל, ניסיון קשה כי לא היה מה לאכול, והם עשו זה רק לא להישאר רעבים, ובכול זאת מכיוון שהתעסקו בזה לא נשארו בלימוד, איני יודע למה, כך היתה המציאות, כי אם רק זזים קצת, רק נוגעים המסחר יוצאים מהלימוד". בקיצור: המסחר מושך את האדם, והפתח שפותח לו היצר הרע ממשיך באופן טבעי לעוד מסחר ועוד מסחר וכך ממשיכים עד שירדו מלימוד התורה. והכוונה שלהם היתה רק בשביל לא להיות רעבים וללמוד תורה, אבל מה לעשות?

יצר הרע אומר לאדם: "היום עשה כך מחר עשה כך" עד שאומר לו: "לך עבוד עבודה זרה!". "פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים".

כדי להשיג את מעלת "מיעוט סחורה", זיכתה אותנו התורה במצוות השמיטה: על ידי התבוננות של יסודותיה ושורשיה של מצווה זו יכול אדם להבין בנפשו עד כמה מן הראוי שלא להרבות בסחורה ולהקדיש את כל עתותיו לתורה ולהשליך על השם את יהבו. ואנחנו עשינו כולל "שבוע שבוע", והקב"ה אמר: שנה שלמה לא לעבוד! שמיטה.

כה כתב רבי יהונתן אייבישיץ בספרו "אורים ותומים": "מצווה זו השמיטה גורמת לישראל שלא ישתקעו יותר מידי בהסכם משא ומתן, להרבות בסחורה "כאניות סוחר" ולבלות בו זמן יומם ולילה כמו הגויים אשר על פני האדמה, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, כי לזה צריך הלוואת באחים ולהיות נושה ברעהו מזמן לזמן, ובזה אי אפשר להחזיק מצווה זו, כי בהגיע תור השמיטה, יישמט הנושה ויצא נקי מכול חובו.

ואם כן היה עלינו חובה להחזיק במידת ההסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם, מבלי לשים כל חושו וחילו לראשית אונו בהבל המדומה, ותחבולות כסף לאסוף עושר שלא כמשפט התורה, אם להיות כתמימי דרך ההולכים בתורת השם, יבטח באלוקי יעקב כי הוא הנותן לחם לכול בשר ובתורתו יהגה יומם ולילה, עושר וכבוד אתו, כמו שהיו אבותינו לא פנו אל הון, רועה צאן, מגז כבשים יתחממו, ומחלב עתודים ישתו וברכת השם היא תעשיר, ברצונו נותן וברצונו נוטל ושווא כל תחבולות אדם.

זה מהפתיחה דאגדתא "משנת יוסף" בעל השביעית יומא.

בעל החפץ חיים פירש: "כידוע תכליתו של האדם בעולם הזה היא להתמסר ללימוד התורה שהרי "תלמוד תורה כנגד עולם" אבל האדם הן כפוף הוא גם לחובות חומריות, עליו לאכול, לשתות, לישון, ועל כולם לטרוח למען פרנסתו, מובן שההכרח הכרח הוא, אלא עליו לפחות להיזהר לבלי לבזבז זמן מיותר, אלא להסתפק בהכרחיות ולחסוך זמן ככול המרובה ללימוד התורה, באופן כזה בזמן שהוא עסוק בענייניו החומריים אף הוא חשוב בשבילו,

שכן היה מעדיף להקדיש זמן זה לתורה, אלמלא נאלץ לצרכיו הגופניים, לפי הכלל: "אונס רחמנא פטריה" אז יש לו לקבל שכר גם בשביל זמן זה. כמו שאמרו חכמים בברכות ו', "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" אבל לא כן כשהוא מבזבז את זמנו על דברים בטלים במקרה כזה שוב איננו יכול לתבוע שכר בשביל עסקו בענייני העולם הזה, שכן כיצד הוא יכול לומר שהוא לומד אלמלא היה פנאי,

ועוד שהוא עצמו מוכיח שבשעה שיש לו פנאי גם כן איננו לומד, נמצא שבמקום שכר, ראוי הוא לעונש, על זה שהוא לא עוסק בצורכי הנשמה. לפיכך מייעצים לנו חכמים זכרונם לברכה: "הווי ממעט בעסק, ועסוק בתורה", לאמור: חסוך זמן ככול המרובה ללימוד התורה, שכן אם בטלתה מן התורה, כלומר: שהנך משלים עם בזבוז הזמן לחינם לא בשביל לבד תיענש, אלא יש לך בטלים הרבה כנגדך, לאמור: שתיענש גם בשביל הזמן שהנך צורך לצרכים חומריים.

לעומת זאת אם עמלת בתורה: יש לו שכר הרבה ליתן לך, אם אינך מבזבז את זמנך הפנוי אלא הנך עוסק בתורה ככול המרובה, אזי הנך מקבל שכר הרבה אפילו בשביל הזמן שהנך עוסק בו בענייני העולם הזה". זה דבר גדול מה שאומר החפץ חיים: זאת אומרת: אם בטלת מן התורה יש הרבה בטלים כנגדך, כמה הזמן שיכל להיחשב לך ללימוד תורה בזמן שאתה עוסק בעסק אם אתה מנצל את יתרת הזמן, יחשב לך כביטול תורה ותקבל עליו עונש גם במקום שכר, אותו דבר.

אתה עובד בעבודה, גמרת את העבודה ואתה הולך ללמוד: אז תקבל גם על העבודה שכר של לימוד, אבל אם אתה לא מנצל גם לאחר שגמרת את העבודה, אתה תקבל עונש וזה יהיה ביטול תורה גם. נו, אז מה יותר טוב? אם אומרים לך שגם הזמן שעבדת יחשב כלימוד כי "אונס רחמנא פטריה" למה לא תנצל את זה?

לרוח זה דרש גם רבי משה יצחק דרשן "המגיד מקלם": "מי שאינו לומד כלל חושב בדעתו שהוא מרוויח את אותו הזמן למלאכה ולמשא ומתן, שלא כמו אלא שקובעים עיתים לתורה שמפסידים כביכול זמן רב מהעסקים, ושאר העניינים. החושב כן אינו אלא טועה, מכיוון "שירוויח" זמן על ידי איסור של ביטול תורה, תגלגל ההשגחה על ידו עסקים כאלה שהוא יפסיד על ידם מה שכבר הרוויח.

אבל אם אדם יקשה עורפו נגד היצר הרע, ויקבע עיתים לתורה בכול יום ויום, אף שלעת עתה נראה שהוא מפסיד על ידי זה, בוודאי ימלא לו השם את אותו ההפסד שהוא הפסיד על ידי לימוד התורה ולא יצא נפסד אלא נשכר". כך מופיע בסימן קנה' ו-קנו: "שצריך לקבוע עיתים לתורה מיד אחרי התפילה ושיהיה לו זמן קבוע ולא ישנה אותו, ואפילו יזדמן לו רווח לא יפסיד", זה זמן קבוע להשם יתברך, והקב"ה ישלם על מה שנראה שהוא הפסיד ברווח גדול.

וזה שחושב שעזב את הקביעות כי כרגע הזדמנה עסקה שעלולה לחלוף, הוא יפסיד גם את מה שהרוויח. אלא מצווה לקבוע עיתים לתורה לקבוע "וקובע את קובעיהם" הפירוש: "וגזל את גוזליהם", קביעת עיתים לתורה זה גזלת הזמן מהיצר הרע, זה נקרא קביעת עיתים לתורה, זה גזלת עיתים לתורה, לגזול מהיצר הרע את הזמן, הוא רוצה לגזול ממך, הוא רוצה לשחרר אותך לאן שהוא?

אתה אומר לו: "סליחה אדוני!"

והופ ויושב ללמוד וזהו, כל מה שיזדמן לא מעניין, אני עכשיו "עתק את גזלן", גזלתי את גזלן, שלום. יש עניין גזלה, זהו!

רבי אברהם דנציג זכר צדיק לברכה בעל "החיי אדם" כתב: "והנה ידעתי כי התלחשו עלי ויאמרו "הגם שאול בנביאים?" הרי זה האיש שידענו בו שהיה מסוחרי ארץ, בפרנקפורט וללייפציג, יתר מחמש עשרה שנה, ותורתו אימת נעשה? מתי הוא מספיק ללמוד תורה? והתורה הרי העידה לא מעבר לים היא, ואינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים, אז הוא אומר כך מתלחשים עליו "הגם שאול בנביאים?" על הרב דנציג בעל ה"חיי אדם".

והוא אומר: "דע לך אחי! כי לנסיעתי למרחקים לא היה לקבץ עושר חלילה, ועל זה יעיד אדון הכול, רק לפרנסת בני ביתי, וירושה היא מאבותיי הקדושים, אדוני אבי זקני הרב הגדול המפורסם בדורו לצדיק תמים, מורינו ורבנו שמואל בעל מחבר ספר "נחמות ציון", חתן הגאון מורנו רבנו הרב יחיאל מיכל אב בית דין לקהל קדוש שטרלנן פה עיר דנציג, ולרוב צדקתו נתגלתה לו משמים בשנת תס'"ט שנה אחת קודם לפני שהתחיל הדבר רחמנא לצלן, ונרדם בלימודו על הספר,

ובאה אמו זקנתו שהיתה צדקת גדולה ואמרה לו: "דע בני שנגזר דבר רחמנא לצלן, והרבה טרחנו לבטל ולא הועיל, על כן צא מן העיר!".

ולמחר גילה זאת וניצולו כל השומעים לו, וזה היה דרכו, כל ימיו לא נהנה מן התורה, והיו לו עשרה בנים, וכלכל אותם בכבוד והגיע כפו, והיה דורש תמיד ברבים בספרי מוסר ובצע כסף לא לקח, גם אני הלכתי בעקבותיו, ולא זזה הוראה מתוך ביתי זה יותר עשרים שנה, ולא נעשה זה בערינו בלתי הסכמתי, לא בכסף ולא במחיר, עד זה שנתיים שמטה ידי, והייתי חייב לקבל עלי אות הוראה בקבלת פרס, שהתירה התורה לתלמידי חכמים בזקנותם, וברוך אשר עשה לי הנפש הזה מעודי שלא לאהוב ממון.

ודע לך אחי: כי לימוד התורה היא תבונת הנפש ותולדותיה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה ביבמות לד': על האישה שאם אין דעתה להינשא לאיש וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד, ואם דעתה להינשא לאיש אף שישבה שנים הרבה בלי בעל, אף על פי כן נשאר כח הלידה בנפשה, וכאשר נישאת תלד.

כך איש הישראלי: אם יעזוב את התורה ויתייאש ממנה אזי גם היא מתרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה, אבל אם אין דעתו נעזבה, רק מחמת אונס, אי אפשר לו ללמוד ולהדבק בה, חס ושלום שתתרחק ממנו רק תשב באלמנותו ומצפה להינשא, מצפה להינשא עוד אליו ונשאר הכח בנפש.

אם כן אמרתי אני על עצמי: "הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר אף חכמתי עמדה לי, ובנסיעתי לדרך דעתי עליה, ובישיבתי בחנות דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה בפירוש הקושיה ובפרט בשש מצוות "עשה" שכתבתי ב"חיי אדם" בכלל א', וקיימתי בעצמי. "אל תעזביה ותשמרך, אהביה ותנצרך", זו הקדמתו של רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם". ובמשך שנתיים חזר 400 פעם על השולחן ערוך. זה הסוחר, אבל זה היה לו קבלה.

רבי שלמה איגר בנו של רבי עקיבא איגר, קיים בנפשו תלמוד תורה בדרך ארץ: קשרי מסחרו הגיעו עד לשרי המלוכה ואנשי הצבא שניהלו אתו משא ומתן, והיו נכנסים ויוצאים אצלו בתדירות, מאידך היתה לו קביעות ללימוד שיעור תורה עם תלמידים בעיון ובפלפול רב; בחידודי ובליבוני. עקב עסקיו היה צריך להפסיק את לימודיו לשעה או שעתיים ובכול זאת היה בכוחו להמשיך בלימודיו תכף מאותו מקום שהפסיק מבלי צורך לעבור שוב על הנלמד, והדבר הפליא את כל רואיו ושומעיו. ויהי היום,

שאלו רבי חיים דודזהן אב"ד וורשה: כ"יצד יוכל לנהוג במנהגו מבלי צורך לחזור על הראשונות? ואפילו לאחר הפסק זמן רב?"

התשובה היתה: "זו היא ברכת אב, רבי עקיבא איגר אביו ברך אותו, ברכני קודם שהכניסני לחופה,

וכה דיבר אלי לאמור: "בני חביבי, יוצא אתה כעת מביתי ומרשותי, ונכנס אתה לבית דבירי בית חותנך, יזדמנו שם לפניך עסקים רבים שיגרמו לך להפסיק מלימודך, הרי לך ברכתי: "ומיד כשתשוב ללימודך – לא תצטרך לעמול לחפש ולעיין ממקום שהתחלת אלא יהי בכוחך להמשיך ממקום שבו הפסקת ובזה תבוא בשלום על מקומך".

"ואומנם כן התקיימה ברכת רבינו במלואה שאני איני תוקע את עצמי להלכה, ומכול שכן למעשה, כי אני מוטרד מכול פינה עד שאני בזה מדבר וזה בא בעסקים שונים, ואני דולג ופוסח מלימוד לעסקים ומעסקים ללימוד".

זה היה רבי שלמה איגר בנו של רבי עקיבא איגר שהיה מתעסק גם במסחר והיה גאון גדול. עם ברכת אביו הוא הצליח לחסוך המון זמן מה שהפסיד בשעת עסקו, אבל לא כל אחד זוכה להיות הבן של רבי עקיבא איגר.

דון יצחק אברבנאל לדוגמה: היה יועץ של שלושה מלכים, והרבה מהחיים עשרות שנים היה טרוד בעניינים של מלוכה ולרוץ וכו', ויום אחד הוא החליט שזהו הוא פורש מכול זה ומתעסק בתורה, וכול פירושי הברבנאל יש לנו, מאחר שהוא הפסיק את כל זה, הוא התחיל מאוחר כמו שאומרים ותראו לאן הוא הגיע, כמעט כמו רבי עקיבא, בתקופה. אז אל ייאוש רבותי, גם מי שעבד גם מי שעובד, אפשר להגיע לדרגות גבוהות ביותר, אפשר להגיע לדרגות גבוהות ביותר.

אומר החפץ חיים תקווה גדולה: גם מה שאתה באונס עובד, באונס, אתה לא הולך בשביל להתעשר לא בשביל ממון, בשביל לחיות רק, גם מה שאתה עובד שם אבל מיד אתה ממלא את הזמן ללמוד תורה: גם הזמן הזה יחשב לך תורה, אם לא חס ושלום לא יחשב. נו, אז אין פטור כבר לאף אחד בשום מצב, אדם צריך לנצל את הזמן ללימוד תורה ולמעט בסחורה, וכך יקנה לו בעזרת השם יתברך יתברך מעלה בכתר התורה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב "ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.