קניין י"ט - במיעוט דרך ארץ - חלק א'

בס"ד טו' אייר תשע"ד קניין יט במיעוט דרך ארץ חלק א' מח' קנייני התורה
אנו לומדים דבר נוסף שמקנה לנו את קניין התורה בשלמות: במיעוט דרך ארץ
רש"י אומר: "שלא יהיה מצוי עם בני אדם בשוק", זה נקרא למעט בדרך ארץ, כי דרך ארץ של אנשים מסתובבים בשוק, עוסקים במלאכות וכו', תמעט בדרך ארץ, לא להיות מצוי עם בני אדם בשוק, אם אדם צריך משהו ללכת תיק תק ולחזור, לא יותר מדי בלה, בלה, בלה.
המדרש שמואל אומר: "השמיענו התנא כי מי שרוצה לקנות קניין שלם בתורה צריך שייכנס בזה לפנים מן השורה, ויגדור את עצמו, ויקדש עצמו במותר לו, וימעט אפילו משהו בדרך ארץ, וזהו במיעוט דרך ארץ". זאת אומרת: מה שמותר מותר, אם התורה מתירה, זה מותר. אבל מבקשים אותנו פה: למעט ממה שמותר, לקדש את עצמו, קדושה זה פרישות, תפרוש, "קדש את עצמך במותר לך" תפרוש ממה שמותר לך. אז מי שרוצה קניין שלם מן בתורה צריך להיכנס פה לפנים מן השורה, ויגדור את עצמו ויקדש עצמו במותר לו, וימעט אפילו מה שהוא דרך ארץ, מה זה תכף נראה, אפילו במשהו דרך ארץ צריך למעט וזהו "במיעוט דרך ארץ", בהמשך נבין. ואם נאמר: כי דרך ארץ האמור כאן הוא דרך ארץ כפישוטו, אפשר שאם יבוא אדם חשוב יתבטל מתורה כדי להחשיבו, ואם יאמר לו: "שלא יבטלנו", אין זה דרך ארץ, לכן אמר במיעוט דרך ארץ, כי טוב לו שיהיה לו מיעוט דרך ארץ ולא יתבטל מלימודיו. שמעתם? אם יבוא עכשיו תלמיד חכם אז הוא יתבטל מהתורה, כדי להחשיב אותו, הוא יעשה כל מיני פעולות החשבה לכבד את התלמיד חכם, אז זו אפשרות אחת, זה דרך ארץ לא? אתה רואה תלמיד חכם אתה מחשיב אותו, אתה קם, וכו',
אבל אם יאמר לו: "שלא יבטל אותו מלימוד התורה!"
אז זה לא דרך ארץ, לכן אמר: "מיעוט דרך ארץ" כי טוב לו שיהיה לו מיעוט דרך ארץ ולא יתבטל מלימודיו. זאת אומרת: ימעט מה שאפשר לא לעשות יותר מידי ולהשקיע בהחשבה שזה דרך ארץ, ואז יבטל מהתורה שלו, אלא שיעשה לפי מה שצריך אבל במיעוט, ימעט קצת בדרך ארץ כדי להרויח זאת לתורה שלו שלא יתבטל ממנה. כי אם תעשה את כל כללי הדרך ארץ שבתורה, לא יישאר לך הפנאי בכלל לתורה. פתאום תראה זקנה ותעזור לה, ותיקח לה אפילו את הדברים עד הבית, יבוא משהוא ויבקש ממך איזה טובה, ואתה תלך לעזור לו גם בבית, ועוד אחד יגיע לעוד טובה, ויבוא רב ואתה תשב לידו ותשרת אותו, ויבוא עוד אחד אוווווווו. אם תתחיל להתנהג בדרך ארץ התורה לא תתקיים, אז צריך להתנהג בדרך ארץ אבל צריך למעט בדרך ארץ כדי שיישאר לך זמן, לא להתבטל לגמרי מדרך ארץ.
שאלה: מה עם גמילות חסדים?
הרב: צריך לעשות גמילות חסדים בדרך ארץ. "יש מאכיל את אביו פטומות - ויורש גיהינום, ויש מטעינו בריחיים - ויורש גן עדן " ואפשר גם כן שיקרא בדרך ארץ ביישנות: כי כל דרך ארץ שבעולם תלוי בביישנות: איך אפשר להיות בעל דרך ארץ אם אתה לא ביישן? אם אתה עז פנים, יהיה לך דרך ארץ? מפני מי יהיה לך דרך ארץ, אז וודאי שביישנות זה כלול בדרך ארץ, אבל אם ביישנות כלול בדרך ארץ צריך מיעוט דרך ארץ, כדי ללמוד תורה שיהיה לך קניין שלם בתורה צריך למעט בדרך ארץ, איזה דרך ארץ? בביישנות, איפה תמעט? כי "לא הביישן למד", אם תהיה ביישן במלא תוקפה של המידה הטובה הזאת והמצוינת, אתה לא תלמד אתה לא תדע שום דבר כי אתה תתבייש לשאול,
שלא תגיע למצב שהכל אתה אומר: "כן, כן, כן",
ולא יודע שום דבר. לכן אמרו חכמים "לא הביישן למד ", באו להעיר אותנו שלא הביישן למד, הביישן טוב מאוד, לא פה אבל, אלא אדרבא! התורה אינה נקנית אלא במיעוט דרך ארץ של הביישנות, כי הריבוי של ביישנות בעניין זה לא טוב, כי יהיה בוש לשאול את רבו, אבל שלא יהיה לו ביישנות בכלל לגמרי זה גם לא טוב, זה גם ריבוי זה לא טוב. אלא מה? כי אסור לו לשאול שאלות לרב בעזות, אסור להיות חוצפן חס ושלום, "עז פנים לגיהינום", רק במיעוט דרך ארץ. כדי שלא יהיה בוש מלשאול: "בושת פנים לגן עדן", נכון? אבל במקרה הזה להמעיט קצת מהבושה כדי לדעת לשאול, וגם שלא יהיה עזות שישאל את הרב במורא ובכובד ראש. זה היה המדרש שמואל.
עוד פירוש: "בדרך ארץ הם המידות הטובות, כמו שאמרו זכרונם לברכה: "אם אין דרך ארץ אין תורה", אז מה זה דרך ארץ? זה המידות טובות. במיעוט דרך ארץ כלומר: "אף על גב שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה להתבטל, מכל מקום אין לו לעשות מלאכתו עיקר ". אמרנו כך: "דורות ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי", איך זה יכול להיות דורות ראשונים של התנאים הקדושים שהם עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי, בשביל מה צריך מלאכתן בכלל? מה, הם לא בטחו בהשם מספיק?
אז קודם כל רואים שהיה רבי ישמעאל שאמר: "אנהיג בהם דרך ארץ".
והיה רבי שמעון שאמר: "שמלאכתו תעשה על ידי אחרים".
המדרגה של רבי שמעון היתה הגדולה ביותר,
הוא אמר על עצמו: "שאם יש מאה בני עליה הוא ובנו מהם, ואם יש אלף הוא ובנו מהם, ואם יש שניים הוא ובנו הם!".
אז הוא היה בטופ של הטופ במדרגה הגבוה ביותר של הביטחון בהשם, אבל לא כל אחד זוכה להגיע למדרגה הזאת גם בדורות ההם. אבל כדי להמליץ על דורות ראשונים, לא לומר שבדורותינו יש יותר בעלי בטחון ממה שהיו בדורות קודמים, אז נאמר ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, לא מחמת שהם לא בטחו בהשם ומשהו כזה, אל שלא ייהנו מאחרים. כלומר:
-    "למה אני צריך לקבל את השפע המגיע לי על ידי אנשים? "ואל תצריכנו על ידי מתנות בשר ודם", תעביר את זה דרכי: אני יהיה נפח, אני אהיה פחמי, אני אהיה סנדל וכו', אני יעשה מלאכה קצת, ומה שאתה רוצה להעביר דרכי תעביר, לא רוצה ליהנות מאחרים, רק "מידך הפשוטה והרחבה!", ממך אני רוצה, מאבא".
שאלה: (לא שומעים)
הרב עונה: כן, אבל עשו זאת זה ולא האמינו ב"כוחי ועוצם ידי",
וגם לא אמרו: "אם אני לא ילך לעבוד היום לא יהיה מה לאכול".
זאת אומרת כך: כי הרמב"ם פוסק שאין ליהנות כשלומדים תורה, אין ליטול כסף בעבור זה, נגיד שאנשים שלומדים היום בכולל וכו', לא לקחת כסף, אומנם יש פירוש שם שאומר: מי שמטיל עצמו על קופת הציבור, כי כל חברה צריכה לעשות קופה: שיהיה בה כדי להחזיק תלמידי חכמים שלומדים תורה,
אז יש אחד שאומר: "בשביל מה אני יעבוד? אני אלך ואחיה על חשבון הציבור, לפי הרמב"ם זה לא טוב, מה כן? אדם שבאמת לומד ונותנים לו, אין בזה שום בעיה, אבל אפשר שהרמב"ם גם בזה לא מסכים, מכל מקום אפשר שאת זה הוא לומד גם מפה: שראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ונשתבחו! למה? כי "זה וזה נתקיים בידם" גם בתורה וגם במלאכה. "דורות אחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידם", ומדברים על הדורות שרבי יהודה בר אלעאי מדבר עליהם. אז רואים פה שזה לא משנה, אפילו שתהיה בדור כזה גדול, אם אתה משקיע יותר במלאכה ופחות בתורה:
הרמב"ם לדוגמה אומר: שאם אדם הוא מאלה שעוסקים במלאכה אז הוא אומר: כמה זה? 9 שעות תורה, 3 שעות עבודה. שמעתם את היחס? וזה רק כדי שיהיה לו די מחסורו לעניין מזונותיו לא למותרות, ואם יש לו - יעסוק בתורה לא צריך.
כמו שהאור החיים הקדוש היה אומר: "כל עוד שיש לי כסף אני לא עובד", והיה ונגמר הכסף "אני עושה מעט מלאכה; יש לי לאכול - מפסיק, עכשיו יש לי מה לאכול!" לומד רצוף! עוד פעם חסר לגמרי - עושה קצת מלאכה, השם משפיע דרך שם וממשיך. זאת אומרת הרמב"ם אומר אדם ילמד תשע שעות, וכיצד? בתחילת דרכו של אדם ילמד 3 שעות מקרא, 3 שעות משנה, 3 שעות גמרא. אחרי שילמד טוב טוב תורה משנה וגמרא, יעסוק בגמרא תמיד. אבל יחזור וישנן תמיד כדי שלא ישתכח ממנו תורה ומשנה. אבל רק 3 שעות מתוך 9, כלומר: אחר 9 שעות, 3 שעות יהיו למלאכה. מי אמר שזה מספיק?
עכשיו יש הרמב"ם נוסף בסוף הלכות שמיטה ויובל שאומר: "אם יבוא אחד מכל באי עולם ויחליט: שהוא רוצה להיות כמו שבט לוי, הוא רוצה רק ללמוד! קודש קודשים להשם, ועזב כל חשבונות בני האדם {מה, איך אפשר? "יש לי ארנונה יש לי..."} עזב את כל החשבונות, ועסק בתורה, הרי זה קודש קודשים, האדם הזה נתקדש קודש קודשים, והרי הוא כמשבט לוי והקב"ה יתן לו כל סיפוקו כמו שנתן ללויים!".
שמעתם? אז הרמב"ם אומר מצד אחד: שצריך לעשות מלאכה, ובצד שני יש שהוא הגיע בדעתו שזהו לא רוצה! רוצה להיות כמו שבט לוי, כמו מורה הוראות בישראל, הוא אומר: הקב"ה יתן לו, יתן לו כל סיפוקו מה שהוא צריך כמו שנתן ללויים. מכל מקום צריך מיעוט דרך ארץ, למעט במלאכה. ויש אומרים מיעוט דרך ארץ, זאת אומרת שצריך קצת דרך ארץ איזה דרך ארץ?
אומר "הלחם שמים": "שמא יכלול פה התנא גם לימוד חוכמות העולם נצרכות: חשבון, ותשבורת, וטבעיות, שמיעותן יפה כדי לידע דרכי ישוב הארץ, אשר נתן אלוקים לבני האדם, איך להתנהג בה בצורכי הגוף ההכרחיים, החיים, וענייני הבית, ועסקי בני אדם זה עם זה, וניהוג המדינות שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות, גם את העולם נתן בליבם, כפי שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר: אדם שלא יכול ללמוד כל הזמן כל הזמן תורה, אז אם הוא ילמד קצת מהחכמות של העולם, חשבון... מעוטן יפה קצת מושגים שיהיה לו בהוויות העולם בדרכי ישוב הארץ, ויוכל לדעת איך להתנהג בעסקי הגוף ההכרחיים ועסקי הבית, ודעתו תהיה מעורבת עם הבריות, על זה אמר שלמה המלך: "גם את העולם נתן בליבם", אם יש מיעוט קצת מדרך ארץ הזה - זה יוסיף ליגיעת שניהם "משכחת עוון" זאת אומרת: "יפה תורה עם דרך ארץ" המובן של דרך ארץ פה לפי "הלחם שמים" שזה היעב"ץ, אז מהכוונה היא זאת. אדם שאינו יכול ללמוד תורה חזק כל הזמן, זאת אומרת: אדם שמעיין, מעיין בתורה כל הזמן לוקח זאת ממש ברצינות חזק, המוח לפעמים לא יכול לסבול.
סיפרנו לכם שהחזון איש זכר צדיק לברכה הגיע למצב שרופאים אסרו עליו ללמוד אם לא הוא יהיה בסכנת נפשות. למשך שנה אסרו עליו כי הוא ייגע את מוחו יותר מידי שעמד להתפוצץ, אז באותה שנה הוא למד רק תנ"ך.
עוד דרך ארץ "משנת חכמים" אומר: "ובכן במידה זו יש להכניס כל מה שדרך בני האדם שבמדינה נוהגים במידת דרך ארץ, על זה אמרו: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", כתובות יז'. וכן כל שאר מסכת דרך ארץ, יש מסכת שקוראים לה דרך ארץ. ושם כתוב הרבה דברים שצריכים ללמוד, ועל זה אמרו: "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" שבכוונה היא שמצינו הרבה פעמים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לימדה תורה דרך ארץ", לכן הדרך ארץ הנלמד מן התורה הוא גדול בכמות ובאיכות. יש דרך ארץ של הבריות שה"צלם אלוקים" של האדם מחייב שככה צריך להתנהג, ועל זה דנים את האדם אם לא יתנהג לפי דרך ארץ, שהצלם אלוקים של כל הבריות של העולם מחייב, מענישים אותו. אבל יש דרך ארץ שלימדה התורה שזה יותר גדול בכמות ובאיכות לאין שיעור, לפי שהתורה והדרך ארץ אחים ולא ייפרדו. אייי. אייי. אייי.
יש מסכת "כלה", שמה כתוב: שרבן גמליאל אומר: "שחס וחלילה לומר שלנשים יש דרך ארץ, למה? כיון שהתורה לא עוברת על פיהן" כיוון שהן לא לומדות תורה כפי שהגברים מחויבים, אם הם לומדים, ולכן אין להן את הדרך ארץ של התורה, אז חס ושלום לומר, אולי יש להם דרך ארץ של הצלם אלוקים, אבל לדעת את חיובי הדרך ארץ של התורה - מי יכול להבין? הרי למדנו כמה שיעורים בנושאים האלה, "שהרי כל הפותח פתח לחברו נפשו חייב לו", מי יכול להגיע למסקנה כזאת: שמי שאירח אותך פעם אחת נפשו חייב לו, איזה דרך ארץ זה?
-    "מה? עשית לי טובה – "תודה רבה!", כמה זה שווה? 5 ש"ח 10 ש"ח קח ... זהו נגמר".
לא! אאאאא, "נפשו חייב לו!" מסירות נפש צריך לעשות לאיש הזה! זה לא פשוט זה רק תורה יכולה ללמד, מי יכול ללמד דבר כזה? אף אחד לא יכול ללמד דבר כזה.
ויש עוד פירוש אחד של "התפארת ישראל" שאומר, מה זה דרך ארץ? תשמיש. כשאדם צריך לקיים מצוות "עונתה" עם אשתו, זה נקרא דרך ארץ, ככה היא נדרך הארץ: "פרו ורבו". אז אומר שצריך בשביל תורה מיעוט דרך ארץ, דהיינו: "מיעוט תשמיש", למה? כי מחליש את החריצות והזיכרון כמו שחקרו הטבעיים. כלומר: החוקרים הטבעיים גילו: שזה מחליש לאדם את כח הזיכרון ואת החריצות, יש בזה עוד דברים שהגמרא ממשיכה להגיד מה זה עושה לבן אדם, לכן כתוב: "אל תיתן לנשים חילך" אל תיתן להם את כוחך, אמר זאת שלמה המלך.
עכשיו יהודים יקרים עכשיו אנחנו נכנסים לעובדות ולמעשים: כדי לזכות לקניין התורה היה מהרי"ץ דושינסקיא אומר: "שעל האדם לקדש עצמו במותר לו, לפרוש מכל תענוגות העולם ועידונם, ולהסתפק בפת במלח ומים במסורה, אתה רוצה לזכות בקניין התורה? אם אתה תסלסל יותר מידי באכילה ובשתיה ובכל דבר, תעשה חשבון כמה תפסיד מחייך! כמה זה יתיש אותך, תאכל יותר - תהיה עייף, בקיצור הרבה, הרבה אתה תפסיד מקניין התורה. כדי לזכות" אומר המהרי"ץ דושינסקיא: "עליך לקדש את עצמך גם במה שמותר לך, אף אחד לא אמר שאסור לאכול, מותר לאכול, אבל אם אתה רוצה לזכות בקניין - אז לפרוש מכל תענוגות העולם ועידוניו, ולהסתפק בפת במלח ומים במסורה. אך לא זאת, אף זאת: כדי לקנות בנפשו את מעלת הצורה וקנייניה, על האדם להכין עצמו לקראת ולהכשיר את הדרך אליה, עוד בטרם החל לעסוק בה. אתה רוצה לקנות בתורה ובקנייניה? אז קודם אתה צריך להכשיר את עצמך בדרך אליה, כשאתה הולך לקראת עוד בטרם התחלת לעסוק בתורה, ובאלו אמצעים עליך לנקוט? פרישות והנזרות ממותרות העולם הזה, אם אתה לא תפרוש מזה ותהיה מחויב לזה "עכשיו ארוחת צהריים, אני הולך לאכול ארוחת צהרים".
הרב: היינו באיזה מקום בחוץ לארץ והגענו לקבל את החדר:
-    " I'M SORRY I'M SORRY I HAVE LUNCH אני מצטרת אני בהפסקת צהריים אני לא נותנת שום דבר עכשיו!",
אתה בא מארץ זרה אתה עובד עם מזוודות
והיא אומרת: " I'M SORRY I HAVE LUNCH! "
יש אנשים שאומרים: "אני עוד לא אכלתי אני חייב!",
הולך ומכין לו ועושה מזה סיפור והאיה, וסלטים ופפריקה ומלח ומתענג על הכל ומתענג על הסידור ועד שהוא אוכל ומסיים עוברת לך שעה, כולה סנדוויץ, תך תיך תך תגמור, ילה סע! חמש - עשר דקות "ברכת המזון" והופ. לא! אאאאא, הוא לא מוותר על שלוש ארוחות כאלה טובות ונשנוש באמצע, אדם כזה איך יזכה לקניין התורה? איך יזכה? אייייייי. אתם יודעים ראיתי שאחר אומר דבר מדהים! למה תמיד באמצע הלימוד חוץ מכבודכם רוצה ללכת להתפנות, פתאום באמצע הלימוד? או שפתאום יבש לו הגרון והוא צריך לשתות מים, למה?
הוא אומר: כדי שאדם יצטרך לברך, ובשעה שהוא יברך "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", או "אשר יצר את האדם", הוא יזכור גם להתפלל על החוכמה, כי מי שיושב ללמוד וחושב שהחכמה באה מעצם המאמצים שלו - הוא לא יקבל חכמה. "מה יעשה אדם ויהיה חכם? יעסוק התורה וימעט בסחורה! אבל הרבה עשו ככה ולא עלתה בידם? שלא התפלל!", כלומר: בלי תפילה זה בלי סייעתא דשמיא, אם אתה רוצה סייעתא דשמיא
אז תתפלל ותגיד: "והערב השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו", אז צריך שתהיה עריבות, וסייעתא דשמיא, "אתה חונן לאדם דעת" תן לאדם דעת! אתה צריך לדעת שהקב"ה נותן לך דעת, הוא חונן, זה לא בא לבד: הוא חונן! תבקש, תתפלל שהוא יחון אותך, מתנה חינם!
אז אדם עומד מבסוט: "קבלתי פלפולים דברי זה ודברי זה",
אומר לך: "לך מותק! לך לשירותים תברך "אשר יצר", תזכר בינתיים שאני מנהל את הכל, וזה רק ממני ותתפלל שאני יתן לך בינה ודעת, אל תשייך זאת לעצמך!".
זה וורט מדהים, מדהים! אמיתי.
אז אומר: "גם בדרך כשאתה הולך ללמוד תורה אתה צריך לדעת שצריך לפרוש ולהינזר ממותרות העולם הזה, לא ממה שצריך לאכול, אבל מהמותרות. וצריך בהסתפקות במועט שבמועט כן? כי אם תתחיל לסלסל בענייני אכילה ושתיה אתה לא תגמור. נמצאת למד: שאדם ראוי להנהיג את עצמו במיעוט דרך ארץ, לא רק בעת שעוסק בתורה אלא עליו כבר להקדים הנהגה זו בטרם הוא ייכנס בעולה של התורה", כך הוא אומר המהרי"ץ דושינסקיא. ואף רמז לכך מצא בלשון חכמים זכרונם לברכה, כתוב: "כך היא דרכה של תורה", כשאתה בדרך לתורה כבר, שם אתה כבר צריך להתחיל להינזר מכל התאוות וכו' ולהרגיל את עצמך במיעוט דרך ארץ. דרך ארץ היא שאוכלים ושותים וכו', תמעט מותק תמעט אם אתה רוצה בקניינה של תורה.
על רבי יצחק פסח פרנק מסופר: השנתיים שלמד בפרישות ביפו בימי צעירותו תוך הפקרת ביתו ומשפחתו הן שעמדו לו כל ימי חייו, שנים אלה שנדד בהם למקום תורה עצבו את בניינו הרוחני לתמיד. התקופה הזו שהיה מבודד בה משאול ושאון החיים והיה מסור בה להשם ולתורת קודשו עד כלות הנפש, היתה יסוד איתן עלייתו בתורה וביראה. אתם מבינים? התנתקות זה נקרא.
כפי שכותב באיגרתו: "ההתבודדות מחברת בני אדם זהו התיקון היותר גדול להרוויח זמן לעבודת התורה אשר יקרה היא מפנינים!".
אתם זוכרים שהזוהר אומר, שכשאלישע היה בהרים לבד נקרא "איש האלוקים". ושהיה בעיר אפילו עם בני הנביאים נקרא "אלישע" שחברת בני אדם היא ממעטת, כמובן אם זה חברותא שלומדים תורה שמתעלים יחדיו זה מצוין, "דיבוק חברים, פלפול התלמידים" וכו', אבל אם זה חברת בני אדם ומדברים וזה וזה,
- "מה נשמע? מה שלומך"
ו.... זה חביבי ניתוק גמור.
 עכשיו בואו תשמעו דברים מדהימים! איייייי.
אומר מרן החזון אי"ש, אתם יודעים היתה לו לשון מיוחדת חדה כסכין, היה לו כתיבה מאוד מיוחדת, לשון מאוד עשירה, לא כל אחד יכול לעמוד עליה, הוא כותב כך: "והנה מידת הבושה אשר מקומה קנויה לה בין המידות היותר יקרות, ואשר תורת המוסר משתדלת להקנות לכל תלמידיה, ומרבה לחקור על מפסידיה בשביל להתרחק מהם, כי הלו הפך הבושה היא עזות המרשעת ומתועבה מאוד אצל רבותינו זכרונם לברכה: המידה היקרה הזו נהפכה לסרסורה דעבירה, בהיותו משמש בה בלא מקומה הראוי לה".
הרב: נו, מי יכול להסביר מה הוא אמר? אף אחד לא עונה, ידעתי כל הכבוד לכם הבנתם יפה. כשאתם מגיעים למשפט שתיים שהם מתחילים להיות ככה לא למסתדרים לא מקושרים לא מובנים, אני רואה את העיניים מתחילות להיעצם כדי לברוח מהמאמץ שלא לפרש את זה כי יכול להיות קשה, אז בינתיים כאילו תירוץ אני עוצם את העיניים,
-    "אה! לא שמעתי סליחה מה?"
איך יצר הרע רמאי כזה עובד על כולם אני אומר לכם אייייי. אז אני חוזר: "והנה מידת הבושה אשר מקומה קנויה לה בין המידות היותר יקרות: מידת הבושה היא בין המידות הכי יקרות שיש, ומידת הבושה קונה את מקומה בין המידות היותר יקרות. ואשר תורת המוסר משתדלת להקנות לכל תלמידיה: כשלומדים מוסר רואים: שהמוסר משבח מאוד את התורה הזאת שלה בושה, ולהקנות אותה לתלמידים שלומדים מוסר. ומרבה לחקור על מפסידיה, לא רק שהמוסר אומר עד כמה טובה המעלה אלא אומר מה הגורמים שמפסידים את המידה הזאת. מזהיר אותך: שלא תיפול על ידי המפסידים הללו. ולמה מסבירה תורת המוסר את המפסידים? תורת המוסר תמיד אומרת: מה היא המידה הטובה ומה גורם להפסד שלה, בכדי להרחיק אותנו מהמפסידים, כדי שנוכל לקנות את הבושה. כי הלוא הפך של הבושה מה זה? עזות! המרשעת! ומתועבה מאוד! אצל רבותינו זכרונם לברכה"עז פנים לגיהינום" המידה היקרה הזו נהפכה לסרסורה דעבירה: איזו מידה? הבושה, הופכת לפעמים להיות סרסור, מה זה סרסור? מתווך, סירסור וסרסור זה תווך ומתווך. אז המידה היקרה הזאת הבושה נהפכת לפעמים לסרסורה דעבירה, בהיותו משמש בה, אם אדם משתמש במידה הזאת, שלא במקומה הראוי, אם תשתמש במידת הבושה במקום הלא ראוי זה יהיה תווך לעבירה".
עכשיו הוא אומר: "בהיפוך, ומה רב אושרו? לו היה מזויין במידת העזות והחוצפה בהזדמנות זו. כשמידת הבושה רוצה להיות סרסור לעבירה, אז באותה שעה יהיה אושר גדול, אם אדם יהיה מזויין במידת העזות החוצפה בהזדמנות זו, בשעה שכליותיו ייסרוהו על רוב כישלונו, על עוזבו תורה מקור מים חיים, וכבר עברו שנותיו, ועוד מעט והכל אבוד אבדת נצח".
אם תתבייש עכשיו ללמוד ותגיד: "מה? אני כבר מבוגר! והילדים האלה יסבירו לי ופה ושם, כאילו זה בושה שאני ישב עכשיו, ומה רבי עקיבא התחיל בגיל 40, את האל'ף בי'ת, זה בושה!".
הבושה הזאת היא סרסור לעבירה, אם תשאיר אותה כך אתה תאבד עולמך, פה אתה צריך להיות מזויין בחוצפה בעזות בכל הכלים, בשביל לא לתת למידה החשובה ויקרה שלא במקומה! להרוג אותך! ולכן מר אבו שרול היה מזויין במידת העזות והחוצפה בהזדמנות זו בשעה שכליותיו ייסרוהו על רוב כישלונו, על עוזבו התורה מקור מים חיים, וכבר עברו שנותיו, ועוד מעט והכל אבוד אבדת נצח. והבטה מתמיה של הברנש פלוני ופלוני, הנוכחת במראה דמיונו מכלימה את פניו ולא עצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שווא. והבושה הזו תעצור אותו ותתקע אותו שלאדם לא יהיה אומץ לקום ואפילו בגיל כזה
ולהגיד: "אני לומד!"
הוא אומר: "ואם פרצופון כזה של פלוני ופלוני שמתמיהים עליך ומסתכלים ואתה רואה זאת המראת הדמיון שלך, ותצייר כמה הם יביישו אותך ואחד שלא מבין ולא יודע, ואז הוא לא עוצר כח נגד דמיון הבל וחזיון שווא. והבושה הזו תעצור אותו ותתקע אותו שלאדם לא יהיה אומץ לקום ואפילו בגיל כזה
ולהגיד: "אני לומד!"
מעט חוצפה ומעט עזות ותראה נוכחות, פה עכשיו צריך את החוצפה והעזות ואז תראה לנוכח, לא כמו מראת הדמיונית שלך! ומה נחשב מחשבת בן תמותה, בשר ורוחב כחלום יעוף, ולמה תיכנע מראות עיניו? ולמה לא תיכנע מכלימת עולם! המאיימת עליך בשארך ריק! מייגע לריק! ונולד לבהלה!".
אומר החזון איש, אייייייי! תגיד לי: מה אתה מחשיב? מחשבה של בן תמותה שיסתכל עליך
ויגיד לך: "מה, אתה לא יודע? מה לא למדת? אתה עכשיו חוזר בתשובה?" פששש. כל אחד יסתכל ויביט עליך ויגיד כך וככה וכך, מה אתה מחשיב את הבן תמותה הזה? לא בן אדם בן תמותה, מי זה? מה אתה מחשיב אותו? בשר ורוחב, כלום יעוף! ולמה תיכנע מראות עיניו? מה אתה מפחד, מי הוא?
תיכנע, תיכנע מכלימת עולם כי אז תבוש לעולם, כשאתה מגיע למעלה, ושיראו לך שנשארת ריק! ריק! קנקן ריק! מרוב ייגע לריק ונולד לבהלה, כל הזמן התעסקת בהבלי העולם!
חזק! חזק לבן אדם!" אומר החזון איש: "חזק! ולבוש אומץ! חגור מרץ! והווי שקוד ללמוד הלכה. הבנתם? זה החזון איש זכר צדיק וקדוש לברכה.
גאון אחד מגדולי תלמידי רבי יחזקאל אברמסקי מעיד: "רבי יחזקאל עבר פעם בלילה בישיבה הקדושה "סלובודקה" בבני ברק. וראה את אחד התלמידים לומד בהתמדה בשעה שכל חבריו נסעו לחתונת חבר אהוב, "ויוותר הוא לבדו בישיבה" נעצר רבנו רבי יחזקאל אברמסקי לידו
ואמר לו: "אתה לא נסעת לחתונה? קיימת בזה את אחד ממ"ח הקניינים והוא "במיעוט דרך ארץ". בשכר חוסר דרך ארץ, תזכה בסייעתא דשמיא לקנות בקניין נאמן את התורה הקדושה!".
שמעתם? כאילו דרך ארץ, צריך ללכת לחתונה של חבר וכו', אז הוא אומר "יש מיעוט דרך ארץ", במקום הזה במיעוט הזה יקנה לך את קניין התורה.
על כך מעיר רבי משה מרדכי שולזינגר: "הראו לי במדרש שמואל מה שלמדנו קודם, שכך כתב במיעוט דרך ארץ, שהרי כותב: "שזהו דרך ארץ כפשוטו" ומיעוט של דרך ארץ, מיעוט של הנימוס המקובל. ואלה הם דברי הרב אברמסקי. הנימוס המקובל לפי דברי הרב אברמסקי: כשאתה מנומס והולך לחתונות של אחרים
-    "אתה בא לשלי - ואני בא לשלך לא?"
אבל על זה נאמר בקנייני התורה: מיעוט דרך ארץ.
-    "אז מה, לא יבוא אף אחד לחתונה? לא ילכו לחתונות?"
תשמעו: אל רבי שלמה זלמן אויירבך זכר צדיק לברכה, פנה אברך, יש לו בעיה שהוא מתחבט בה רבות, ועמו רבים המבקשים לדגול בתורה, רוצים לדעת כיצד לנהוג בעניין הליכה לחתונות. מה עושים? יש חתונות כל הזמן! חתונות, חתונות מה עושים? מחד: היא מצווה גדולה לשמח חתן וכלה, ומאידך: אפשר לבלות ערב ערב בחתונות, ולא נותר זמן ללמוד?
ענה לו רבנו: "היום אני הולך לחתונה לכמה רגעים, וכבר בעצם הגעתי אני מקיים את המצווה, כי החתן והכלה שמחים לראותני, אומנם, כך אני נוהג היום, אך כשהייתי צעיר - לא הלכתי לחתונות! ישבתי ולמדתי וייגעתי בתורה, לכן" הוסיף כממתיק סוד: "נהנים כעת כשאני מופיע למספר דקות. אם הייתי אז הולך לחתונות, מי היה מסתכל עלי היום?"
הרב: אני זוכר לאחר כמה שנים שלמדתי תורה ברציפות, יומם ולילה ברציפות, כמו שספרתי לכם מתוך עוני ברוך השם, יום אחד עלתה לי מחשבה: שבעצם ניתקתי את עצמי מכל המשפחה לא דיברתי איתם שנים, נזכרתי, שום קשר עם אף אחד במשפחה, שום קשר, לפני כן הייתי בקשרים כמובן;
-    "מה נשמע דודה? ומה נשמע סבתא? מה נשמע זה וזה?"
שום קשר. מתי נזכרתי בזה? כשקראתי את המעשה מהגאון מווילנה, שהוא פגש את אחותו אחרי 50 שנה
אמר לה: "שלום עליכם! מה נשמע? להתראות בעולם הבא..."
אז נזכרתי שלא הייתי בקשר עם המשפחה. ואז כהרף עין היצר הרע: אם אני עושה בסדר או לא עושה בסדר,
אמרתי לו: "שחרר מצב!"
והמשכתי ללמוד. איייי. איזה ימים היו!
מספר רבי מאיר צבי ברגמן: "בהיותי נער הייתי יושן אצל מרן החזון איש, באותם הימים הייתי בן בית אצל הרב ירוחם קרלינשטיין, שם היו מכבסים לי את הכביסה ושם שכבתי כשחליתי, אחר כך עברתי ללמוד בישיבת פתח תקווה, כשנה אחת לאחר מכן בא אלי באחד הימים קרוב משפחה לבשר לי על הולדת בן למזל טוב, והודיע לי על הברית. מאחר והייתי מקורב למשפחה והיה לי הרגש של הכרת הטוב כלפי משפחת קרלינשטיין, הרגשתי שחייב אני לנסוע לברית. השכמתי קום והתפללתי ונסעתי עד פרדס כץ, משם הלכתי ברגל עד למקום הברית. כשנכנסתי החזון איש היה מעוטף בטליתו ועמדו להכניס את התינוק. נתתי לו שלום
ומיד שאל אותי: "מה אתה עושה כאן?" החזון איש שואל אותו.
"לא הבנתי את כוונתו ועניתי: שבאתי לברית,
ושוב שאל אותי: "מה אתה עושה כאן?"
ושוב לא הבנתי וחשבתי אולי הוא רוצה לדעת איזה שייכות יש לי לברית, והסברתי לו שקרוב אני מאוד למשפחה, וכיוון ששלחו לי להודיע על הברית הרגשתי חובה לבוא,
ושוב שאל אותי: "מה אתה עושה כאן?"
ועדיין לא הבנתי, כבר הכניסו את הילד לחדר
ואמרו: "ברוך הבא!",
ושואל אותי שוב: "מה אתה עושה כאן?"
אז הבנתי מה כוונתו,
-    "רבינו רוצה שאחזור לישיבה?"
רבנו השיב בחיוב, מושיט לי את ידו בברכת פרידה שאחזור מיד, לא נשארתי לברית וחזרתי לישיבה".
ביאר רבי אלחנן ווסרמן השם ינקום דמו: "הא דתנן" שהתורה נקנית במיעוט דרך ארץ הכוונה היא לעמל הפרנסה "וכן הא דתנן המקבל עמל תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" היינו: שיזמין לו הקב"ה מקור לפרנסתו שלא יצטרך להתבטל מתלמוד תורה. אז אם בן אדם רוצה ללמוד תורה הקב"ה ידאג לו בכל מכל כל, לכן המקבל עליו תורה העבירים ממנו עול דרך ארץ. נישט צוירך (אין צורך), לא צריך שום דבר. פעמים רבות אנו מוצאים בגמרא מונחים לשוניים המופיעים במשמעויות שונות: למשל המושג "דרך ארץ" הוא דו משמעי: מצד אחד כתוב שתורה נקנית במיעוט דרך ארץ, ויש "כל המקבל עליו עול תורה - מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". ומאידך "דרך ארץ קדמה לתורה" הא כיצד? אז מה זה דרך ארץ?
רבי אלחנן ווסרמן מפרש: שהכוונה שדרך ארץ קדמה לתורה, זה למידות טובות ומעשים נאים, שיש לך דרך ארץ, ולכך גם נתכוון אף רבן גמליאל במשנתנו.
עוד מסופר על רבי אלחנן ווסרמן:
{מישהו קם
והרב אומר לו: שצריך ליטול רשות ללכת! תדע כלל: ודרך ארץ},
"מחינוכם המוסרי של בני הישיבה לא הסיח דעת אפילו ליום אחד, והיה משנן וחוזר באוזניהם דברי התנא באבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון", הפירוש: יפה כשלומדים תורה אם באותו זמן האדם מקשט עצמו באותם מידות ישרות ומעשים טובים היינו; דרך ארץ. אבל אם אין דרך ארץ הכוונה מידות טובות ומעשים טובים - אין תורה. והיה מסתמך למושג הזה לביאור של דרך ארץ, בניגוד לתפיסה הרווחת על ידי המדרש רבה במקרא: "סולת בלולה בשמן למנחה" - זו תורה שצריכה לבלול במעשים טובים. כההיא דתנן: יפה ללימוד תורה עם דרך ארץ, שבזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה, ובעל מעשים טובים, ושומר עצמו מן החטא - הוא עושה נחת רוח ליוצרו". הוא לא היה הולך לפי המהלך הזה בניגוד לתפיסה הרווחת שיפה דרך ארץ, זה מעשים טובים, כשאדם עוסק בתורה עם מעשים טובים, ועל ידי כך שהוא מתעסק במעשים טובים הוא מונע את עצמו מן החטא. אלא הוא היה אומר: יפה תורה עם דרך ארץ עם מידות ישרות ומעשים טובים. אמרו חכמים זכרונם לברכה: "דרך ארץ קדמה לתורה" הווי אומר: תנאי מוקדם להשגת דרגות נשגבות בלימוד התורה הוא הדרך ארץ, שהפירוש: מידות טובות ומתוקנות שהם יוצרות את כלי הקיבול לתורה, אך מאידך: רק כאשר משקיע האדם את כל כולו בתורה, יכול הוא בעזרתה ללטש ולזכך את מידותיו עד כדי שלמות. זאת אומרת: יש דרך ארץ ראשונית שזה מידות טובות, ועל ידי זה אדם יכול ללמוד תורה, ואחר כך אם אין תורה אין דרך ארץ, כי במידות שיש לך לפני התורה הם עדיין לא מלוטשות, התורה תבוא ותיתן להם את הליטוש הנכון כדי שיהיו במקומן.
לאור עובדה זו הסביר פעם רבי יעקב קמינצקי: "כי מדוע חוגגים את שמחת תורה ביום שמיני עצרת, שזה יום המסכם את תקופת ההתרוממות הרוחנית העילאית של חודש תשרי, ולא בחג השבועות בו ביום שבו נתנה התורה. למה? עובדה זו באה ללמדנו" כך אמר: "כי אדם חייב להשלים את עצמו טרם יוכל להאריך כיאות את התורה ולספוג אותה לקרבו "דרך ארץ קדמה לתורה" זאת אומרת שמחת תורה באה דווקא ביום שמיני עצרת, מתי? אחרי שסיכמנו את תקופת ההתרוממות הרוחנית העילאית של חודש תשרי, כדי שאדם ישלים את עצמו, יהיה מושלם, טרם שהוא יוכל להעריך כיאות את התורה ולספוג אותה לקרבו. ולכן שמחת תורה ניתנה דווקא בשמיני עצרת ולא בחג השבועות ביום שבו נתנה התורה, כי אין לך את אותה הכנה כמו שהיה לך ימים נוראים ראש השנה וכיפורים והמצוות שעשית בסוכות וכו' וכו', ורק אחר כך תדע להעריך את התורה הקדושה. אבל לשבועות, מפסח ועד שבועות אומנם אנחנו מנסים על ידי קריאה של פרקי אבות, ועל ידי מח' קניינים, גם כן להגיע להערכה ולעלות למט' שערי קדושה כדי שנגיע לחג השבועות, אבל זה לא דומה למה שאנחנו עושים ועוברים ומרגישים אחרי ראש השנה כיפורים סוכות. אז בשמיני עצרת ובשמחת תורה אנחנו מבינים ומכירים היטב את ערכה של התורה הקדושה, ואז שמחים באמת בשמחת התורה כיוון שהכשרנו את מידותינו והתרוממנו ברוחניותנו".
בנימה דומה הובאה לרבי יעקב קמינצקי הצעת שידוך עבור בתו, הביאו לו בחור שהיה מפורסם עילוי.
אז הוא אמר לו: "אם הבחור לוקה במידותיו - אין לחשוב עליו כעל שידוך אפשרי לבתו, וגם אם העילוי הכי מוכשר בעולם!". שמעתם?
הרב: אני יודע על משפחה מאוד מכובדת בבני ברק, שמצאו שני חתנים שהם נחשבים כאלה וגם מבית עשיר, ואחר חודשים ספורים הם התגרשו. כי המידות שלהם היו פגומות מאוד, ולא היה ניתן לשהות איתם אפילו מספר חודשים, וגם הדרך שהתנתקו מהמשפחה לקח שנים במרורים, במשפטים בביזיונות בעליות בלכלוכים וכו' וכו'. זהו! מה חיפש דמשק אליעזר אצל רבקה? מידות טובות! לא חכמה, לא כישרונות, מידות טובות, אבל איזה מידות? בשלימות הוא רצה, שיהיה לה אפילו מידה אחת אבל בשלמות, אם יש מידה בשלמות - אז כל המידות מתוקנות וכל השאר נמצא כבר. "אשה שעיניה יפות - אינה צריכה בדיקה". איזה מין דבר זה? כך מייעצים חכמים? אלא מסבירים: אם עיניה יפות באורחין; אם יש לה מידת גמילות חסדים, מידה של אברהם אבינו? אם יש עיניים יפות? עיניה יפות באורחין? זה חביבי לא צריך יותר בדיקה. כי חסד זה מהלב! אז הלב טוב, הלב רוצה להעניק לתת, מי שיש לו לב לתת להעניק לא צריך יותר בדיקה. ממילא כל המידות הטובות כבר בו זה בטוח, ודאי שהוא עניו ולא גאוותן, כי אחרת מה הוא יתן משלו?
-    "מה, אני ישרת אותו? מה, אני עובד בשבילו?"
אלא אחד שנותן זה כבר כלול המון המון ממידות טובות. רבי אליעזר אומר: "עין טובה". כן אז רבותי! אתם רואים איזה דברים אנחנו לומדים?
"בעת לומדו בישיבת "מיר" חזר יום אחד רבי שלמה שמשון קרליץ בשעת לילה מאוחרת לישיבה לאכסניה בלוויית כמה בחורים העלטה כבדה ששררה ברחוב לא ניתן היה לראות מאומה אפילו למרחק קצר לפתע שמרו הבחורים קולות מרוצה מאחוריהם, בשל העלטה לא היתה אפשרות להכיר את הרצים ולהבין את פשר המרוצה, וחששות כבדים החלו מכרסמים בליבם שמא גנבים הם או גרועים מאלו, מרוב פחדם החלו הבחורים לנוס מבהלה, אך דא עקא! ככל שהגבירו הבחורים את מנוסתם הריצה בעקבותיהם התגברה והלכה, כך נסו התלמידים על נפשם עד שהגיעו לאכסניה הקרובה, נכנסו פנימה סגרו את הדלת, חלפו דקות ספורות על הדלת נשמעו נקישות, בפתח נצבו שוטרים מתחתנת המשטרה המקומית. לבני הישיבה לא עמדה ברירה אלא לפתוח בפניהם את הדלת,
-    "יש לכם נס!" הפטירו השוטרים כלפי הבחורים: "צעקנו לעבריכם ולא השבתם, ולא זו בלבד כי ברחתם על נפשכם, כמעט ירינו בכם!"
תוך כדי הדברים דרשו השוטרים לראות את תעודות הזיהוי של כל הנוכחים, הכל מלאו כמובן אחר הדרישה, פרט לרבי שלמה שמשון, מהסיבה שלא התגורר באותה אכסניה, השוטרים לא התרצו בכך ובקשו לילך עמו לבדוק את תעודתו, וכך הווה, צעדו בעקבותיו כשנוכחו השוטרים בצדקת דבריו פטרוהו לשלום. המעשה אבל לא תם בזה; למחרת נודע על האירוע למשגיח רבי ירוחם ליבוביץ, היה זה יום רגיל לומר שמועות בישיבה, רבי ירוחם עמד על דוכנו ופתח בדברים חריפים ונוקבים,
"אומר לכם את האמת: עקב המקרה החמור שאירע אתמול, שקלתי בדעתי לסגור את הישיבה, וכבר שוחחתי על כך עם רבני הישיבה!",
המתח בליבותיהם של השומעים גבר מרגע לרגע הבחורים הביטו זה אל זה בעיניים תמהות: על מה ועל מה יצא הקצף? איש לא השכיל על מה הדבר שבגינו חפץ המשגיח לסגור את דלתות הישיבה ולסתום את הגולה על הפלטרין של תורה הגדול והקדוש הזה?
ואז המשיך רבי ירוחם ופירש, שכוונתו באותו מאורע שאירע בליל אמש עם אנשי המשטרה: "איך יתכן?! איך יתכן!! שבחורים יניחו לחברם ללכת לבדו מלווה שוטרים ולא יצטרפו ללוותו לחדר! הלוא מלבד הסכנה הטמונה בדבר, יש לחברים לחוש את הרגשי הפחד והבהלה תוקפים את חברם במצב כזה! איך עושים ככה לבחור!? כל התורה לא שווה מאומה כשאין מידות טובות!".
שמעתם? סוגרים ישיבה על דבר כזה. יה בה בי יה בה בי, {מידייס טייבס}, מידות טובות, לכן "לא מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון, כזורק אבן למרקוליס!".
אומר היה רבי שמואל רוזובסקי: אין להפריד בין ההתמדה בתורה לבין ההתנהגות הכללית של האדם, והלוא ברור ממללים שפתיו של רבינו יונה: "התורה אינה לעולם שוכנת בגוף שאינם בעלי מידות טובות!"
הרב: אם אתה רואה שיש לו מידות לא טובות, ויש לו תורה זה לא תורה זה חכמה. זה כמו אחד שלמד באוניברסיטה גמרא, זה לא קניין בנפשו זה לא תורה, תורת אמת, זה לא שהוא איש תורה, בן תורה, הוא למדן למד ויודע תורה. אזל זה כמו חכמה חיצונית אצלו, זה כמו שהוא לומד גיאוגרפיה.
וכך האיר רבי שמואל רוזובסקי דברי רבינו יונה: "אדם שאין בו דרך ארץ, חסר הוא בהבנת התורה, בעדינות שבסברה, וברצינות שבמחשבה: כל זה חסר לו, לאדם כזה לא יהיה לעולם המשקל הנכון לשפוט כל סברה לאמיתות. למה? המידות שלו הרעות הם שיכריעו את הסברות, מהגאווה שלו, הוא לא יקבל דברי חברו, הוא ישמיץ הוא ירים קול, הוא יצעק סתם, יעשה פוזות וכו' וכו', לא יגיע אף פעם להבנת התורה". בית הלל, הלל הזקן ותלמידיו: הם "היו ענווים ושפלים, ולא עוד אלא שהיו חוזרין על דברי בית שמאי, אה אם יש לך מידות טובות: אתה יכול לשמוע את השני אתה יכול לשמוע את הסברה שלו, אתה לא מכריח את דעתך, אתה גם מחליט את דעתך וממלא אתה שומע את השני ובלאו הכי אתה שומע את השני כי אתה רוצה להגיד את דעתך, הפוך: אתה מבין מה שהוא אמר, אתה יכול לחזור על מה שהוא אמר, אחרי זה! אתה ניכנס לחשוב מה אתה אומר, או! אלה הם המידות הטובות שהאדם ילמד את התורה באמת, אם לא, לא יהיה לו תורה זה לא תורה.
הרב: אייייי. איך אני שמח זה מה שאני תמיד אומר רבותי! צריך תמיד אדם שיהיה בצלם אלוקים: דרך ארץ, שתיים שיהיו מידות טובות, ורק אחר כך תורה. בלי שתי ההקדמות האלה: דרך ארץ ומידות טובות, דרך ארץ זה מה שאמרנו שצלם אלוקים מחייב זה עוד בלי תורה, מידות טובות: שיהיה מידות טובות על פי כלל של התורה, ואחר כך תורה "אם אין דרך ארץ אין תורה". אז הכלל הראשון: צריך להיות אדם בכל מהלך החיים: אדם, אפשר להגיד זה אדם, לא בהמה, לא חיה טורפת ולא דורסת: בשיחו ובשיגו בשוכבו ובקומו, בבואו ובצאתו, בשיבתו בביתו, ובלכתו בין הבריות - צריך להיות אדם. מי שאינו אדם לא התחיל עבודתו כלל בעולמו, וכל זמן שלא עבד על כך לא תשכון בו התורה ויהי מה.
פעם הוא אמר: "אני מאדים מבושה! כשישבתי והמתנתי בבית המדרש לפני השיעור, נכנס אחד הבחורים וטרק את הדלת אחריו, וכי אינו יודע שטריקת הדלת מפריעה לנוכחים? אלא מה? הוא אינו חושב על כך בשעת מעשה. עצם המחשבה שעלי לומר שיעור לפני תלמיד שכזה - גורמת לי להאדים מבושה, זה נקרא "תלמיד לא הגון". לא חס על הבריות נכנס טורק את הדלת? עושה רעש! מדבר עם אנשים מחפש משהו,
שואל: "תגיד ראית איפה?"
מערבב את דעתם, מפריע לרב, שום דבר! אין דרך ארץ!
שאלה: (לא שומעים)
הרב עונה: דרך ארץ זה קודם לתורה, זה הצלם אלוקים שלך, נבראת בצלם? זה אצלך נמצא בתוך המחשב במוח כך הבראת, רק אם אתה לא תקלקל את עצמך אתה תישאר עם הצלם אלוקים הזה, אם קלקלת והשחתת את מידותיך - אז גם דרך ארץ לא יהיה לך. כלומר, אם טפחת את מידת הגאווה, ויכול להיות שאתה סוגר את הדלת כך כדי שיבחינו שהגעת, לא אכפת לך מי נמצא אתה לא סופר אנשים, אין לך עדינות נפשית, אין לך הבנה מה עובר לאנשים בראש? לא אכפת לך מהם! ואתה טורק את הדלת, לא אכפת לך בכלל מרכוש, הרבה דברים טמונים בפעולה הזאת, זה לא קשור לתורה, מה צריך תורה בשביל זה, צריך בשביל זה תורה. אז לכן אדם צריך להבין: "עצם המחשבה שעלי לומר שיעור לפני תלמיד שכזה - גורמת לי להאדים מבושה! אפילו בעת מלחמתה של תורה נדרשת דרך ארץ מן האדם. כתוב: "חגור חרבך על ירך גיבור, הודך והדרך", רש"י מפרש שהמדובר במלחמתה של התורה, כשלומדים תורה כשאתה נכנס לכולל רציני - כאילו מלחמה!.
הרב: אני כשנכנסתי פעם ראשונה לכולל של "החזון איש" נבהלתי! הזמינו אותי לבוא ללמוד שם עם חברותא, סדרו לי חברותא כשהגעתי לבני ברק, וכשבאתי לשם שמעתי כזה רעש וכאלה צעקות ודפיקות על הסטנדרים,
אמרתי: "מה זה? איך האנשים האלה מתנהגים? איך אפשר כזה דבר? איך אפשר לשמוע בכלל מה מדברים? אחד שומע את השני?"
ישר אמרתי: "זה לא דרך ארץ ! איך אני ילמד פה? כל רגע נבהל, בום תראך, לא יכול להבין!"
חגור חרבך! זה מלחמה של התורה, "חגור חרבך על ירך גיבור, הודך והדרך", רש"י מפרש שהמדובר במלחמתה של התורה, אכן בכך צריך לחגור חרב תלחם על הסברה שלך! תגיד את מה שיש לך להגיד! יש לך דעה! אתה חושב טוב? תגיד! אל תפחד! אין מה להיבהל מהצעקות! נלחמים פה במלחמת של התורה: מה הנכון, מה האמת! מה נכון, מה לא? כאן אתה צודק, כאן לא, תלחם! אבל גם בעיצומה של מלחמה יש לשמור על "הודך והדרך" אסור שהאדם יאבד את דמותו את הוד וההדר שבו בשום מצב שהו, גם כשאתה חוגר את חרבך במלחמתה של תורה ואתה ואתה גיבור! אבל הודך והדרך לא ימוש ממך, שהכל יהיה מתוך דרך ארץ לא מתוך זלזול, לא מתוך התנשאות, לא מתוך קבלו דעתי, תלחם, מותר להילחם על האמת אין שום בעיה, אבל עם הוד והדר.
"ישנם עניינים שמסביר רבי חיים שמולביץ שהחומרה שלהם כל כך גדולה, והפחיתות שלהם כל כך חמורה, שאדם מאבד בגינם את זכות קיומו".
תקשיבו!
"על העדר דרך ארץ" מביא רבי חיים שמולביץ מאמרים רבים מהם משתמע: כי חיוב במיתה על העדר דרך ארץ - הוא אובדן זכות הקיום. "תלמיד שהורה הלכה בפניו: אמר רבי אליעזר: "תמיה אני אם יוציא זה שנתו". זאת אומרת: הוא ראוי למיתה. בצוואתו לפני שנפטר רבי אליעזר ציווה את בניו, הגמרא בפסחים ק' קיב', הוא מזהיר אותם: "לבל יכנסו לביתם פתאום!" הוא מזהיר אותם! תשמעו צוואה, לא תגמרו את הש"ס, לא תלמדו את המשנה בעל פה, "אל תכנסו לבית פתאום", זה דרך ארץ, אדם ניכנס, מכחכח בגרונו, אהם, אהם, או משמיע קול: "מישהו נמצא בבית?" שלא יבהלו פתאום...
-    "אוה!"
 נבהלים!
כשהקב"ה פנה לאדם הראשון קודם כל אמר לו: "אייכה?" להשמיע את קולו שלא יבהל: "אייכה?"
מה, הוא לא יודע איפה הוא? אלא דרך ארץ לימדה תורה, כשאדם נכנס פתאום! אפילו הקב"ה זה הבית שלו, עולם שלו. והדבר נלמד מאיפה? ממעילו של כהן גדול: שהיו בו פעמונים, כהן גדול שנכנס "לפני ולפנים" יש לו פעמונים בתחתית הבגד שמצלצלים גלין! גלין! ... למה? שייכנס לשם בדרך ארץ, יש לזה כמה טעמים, אבל בכל אופן משם לומדים: שלא ייכנס לביתו פתאום. את הקב"ה אי אפשר להפתיע, הוא לא ישן שהוא יופתע שצריך לעשות גלין גלין גלין, אבל אפילו כשאתה יודע שיש משהו ער ושלא ייבהל וכו' דרך ארץ לא להיכנס פתאום. אז זה מה שצווה, אתם שומעים? רבי אליעזר מבזבז כמה מילים וכמה שורות ואומר לבנים שלו צוואה איזה צוואה? מה הוא יכול לצוות צדיק כזה גדול?
אומר: "אל תכנסו לבית פתאום". ממילא אני מבין שקולו צריך להישמע "בבואו" אל הקודש, אבל בפסוק כתוב גם "בצאתו", לצאת גם צריך ברשות: הכהן הגדול כשנכנס נכנס עם פעמונים, זה בסדר כדי שישמעו כשהוא נכנס, אבל גם בצאתו צריך שיהיה פעמונים למה? אתה רוצה לצאת? אתה צריך לבקש רשות לצאת. ואם לא? כתוב, אחרת - הוא ימות! השם ירחם. כהן גדול האדם הכי מעולה שיש בישראל, שכפרת ישראל תלויה בו, והוא נכנס לקודש ואם אין לו את הפעמונים גלין גלין גלין, לא בבואו ולא בצאתו הוא יכול למות.
"את הייסוד הזה תמך רבי חיים שמולביץ במאמרים של זכרונם לברכה המסביר: כי משה רבינו למרות השליחות החשובה שהוטלה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים משעבוד מצרים, הלך ליטול רשות מיתרו ללכת, וזה היה אחרי שהשם שכנע אותו שבוע עד שהוא הסכים בסוף,
אבל אומר לו עוד: "אני צריך ליטול רשות מיתרו, למה? הוא פתח לי פתח, אני חייב לו את נפשי, אני חייב לבקש ממנו רשות",
השם לא אומר לו: "אני גדול! מה פירוש? אתה צריך לעשות מה גדול אומר, אני הקב"ה! אם אני אומר לך - אז אתה פטור מכל. לך!"
לא! לא לא, "הוא פתח לי פתח" אני נכנסתי ברשות אני לא יוצא מביתו ללא רשות,
והשם לא אומר לו: זה לא בסדר", הוא מסכים איתו. ובינתיים כל יום בני ישראל מקבלים הצלפות שמה מהנוגשים חבל על הזמן! אבל דרך ארץ. הלך ליטול רשות מיתרו.
ורבי חיים שמולביץ קישר את המעשה גם למעשה: חנניה מישאל ועזריה, שהושלכו לכבשן האש ולא יצאו ממנו עד שקבלו רשות לצאת! אתם שומעים? נבוכדנצאר הרשע המרושע הכניס אותם לכבשן האש לשרוף אותם והם נשארו חיים, אז נעשה להם נס גדול לא נשרפו, מה צריך לעשות? לצאת מיד, נכון? אולי הנס לא יתמיד, נס לא מתמיד נס זה חד פעמי, אבל הם לא יוצאים! למה לא יוצאים? כי הם נכנסו ברשות הם צריכים לצאת ברשות, בלי שהמלך יתן להם רשות לצאת הם לא יצאו כי זה דרך ארץ. מה דרך ארץ? רשע מרושע כזה! ניסה לשרוף אתכם חיים! אתם חייבים לו כבוד? לא! זה דרך ארץ – "נכנסנו ברשות יוצאים ברשות". לצאת ברשות זה דרך ארץ, היכן כתוב "שעל דרך ארץ ייהרג ואל יעבור"? אתם עלולים להיהרג בתוך האש אם פתאום יפסק הנס! איפה כתוב שבשביל דרך ארץ – ייהרג, יישרף!? ולא יעבור על דרך ארץ! יכול להיות שתשרפו פה! איפה זה כתוב? הרי הם נמצאים בכבשן האש וקרה נס שלא יישרפו! אז הם צריכים למהר ולצאת! רואים אתם מה זה דרך ארץ? הנס נמשך והאש לא שרפה אותם עד שיצאו ברשות. מה זה אומר? מן השמים הסכימו לייסוד הזה!! שדרך ארץ מחייבת זאת אפילו בסכנת נפשות. יוסף שהניח ביד גבירתו המרשעת את הבגד: השאיר את הסימן שיהיה עדות כאילו עשה משהו, אבל משום דרך ארץ הוא לא רצה למשוך את זה מידה, בקלות הוא יכול היה למשוך את זה מידה, הוא עזב את בגדו בידה, כדי לא לפגוע בה. גבירה מרשעת שרצת להכניסו לגהיני גיהינום, אבל דרך ארץ! דרך ארץ. "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", רוצחים! רצחו לנו את הילדים! "כי גר היית בארצו", הכרת הטוב, דרך ארץ. יה בה בי, "אם אין תורה אין דרך ארץ", כשאין תורה לא מבינים מה זה דרך ארץ, ו"אם אין דרך ארץ אין תורה", ופה אדם יראה לאן הוא צריך להגיע.
"רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".