קניין כ"א - בלב טוב - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך בלב טוב מהקניינים שבהם נקנית התורה.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה, בראתי לו יצר הרע,

בראתי לו תורת טבלין.

לאיזה תורה התכוונו חכמים זיכרונם לברכה בדבריהם, שהיא הטבלין יצר הרע?

בהספד שנשא רבי מאיר חודש

על רבי מנחם מנדל שיינין,

עמד על שאלה זו ותרצה,

על סמך דברי שמעון הצדיק בתחילת מסכת אבות.

על שלושה דברים העולם עומד

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

ואלו דבריו.

כשעושים ישיבה,

יש בה שלושה דברים אלו,

בעלולים לבוא לידי מחשבה

שאם ירבו לעסוק בגמילות חסדים זה יפריע להרבות בעמקות התורה ולגדלות בתורה.

לזה משמיענו במשנה.

לגדול ולעלות בתורה אי אפשר ולא שיהיו ביחד שלושה דברים אלו.

וזה מה שהיה משנן תמיד הסבא בסלובודקה.

והשריש בנו שבלא עבודה,

שזו התפילה, ובלא גמילות חסדים,

חסר עדיין גם חלק בתורה.

יש תורת חסד,

יש תורת עבודה,

יש תורת כהנים.

וגם תורת המשפטים

עדיין אינה תורה בלא תורת החסד והעבודה.

באחד משלים השני, שאין זה ולא זה.

שלא יחשוב אדם

שאם הוא לומד תורה הוא פטור מעניין החסדים, מעניין התפילה,

לעשות אותם כראוי.

סח רבי מיכאל יהודה לבקוביץ'.

אז יוצא מזה שלב טוב פירושו של דבר שצריך

שיהיה גם חסדים עם לימוד התורה שהוא לומד בישיבה.

וזה מורה על...

לא! טוב.

סח רבי מיכאל יהודה לבקוביץ'.

אז ספר מה שסיפר לי

מזה זמן.

אחד מן התלמידים המקורבים,

המספר,

הטרידו אותו הרבה להיכנס למסור צורכי יחיד זה וצורכי יחיד אחר,

ופעמים הגיעו ממקומות אחרים לבקש ממנו כל מיני שליחויות,

והוא פנה ושאל למרן החזון איש,

האם הוא מחויב בדבר?

כי הרי זה מפריע לו בלימודו.

והשיב לו רבנו,

לקנות תורה,

לזכות לתורה

צריך זכות השכל.

בלא זכות השכל

אי אפשר לזכות לתורה.

בזכות השכל אפשר לזכות

על ידי עשיית חסד.

מה יעשה אדם הלומד תורה שמתגלגל לידיו מעשה חסד?

הילך לעשות את החסד אפילו אם הדבר כרוך בסגירת הגמרא?

או שאין לך דבר העומד בפני ביטול תורה?

תשובה לדבר מוצאים במעשה הבא.

פעם אחת

היו צריכים לסדר איזה עניין של חסד,

וקרא מרן הגריז לבנו רבי משולם דוד,

וביקש ממנו שילך לסדר את העניין הזה,

והלך לסדר.

כשהלך ניגשו למרן הגריז כמה אנשים שהיו שם ושאלו אותו.

רבים מפני מה היו צריכים לומר שיסגור את הגמרא וילך?

הרי יש מספיק אנשים

שהיו יכולים לשלוח שאינם לומדים.

ענה להם מרן הגריז

האבא היה אומר

מי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד

אז אצלו הגמרא פתוחה.

מי שפותח את הגמרא כדי לא לעשות חסד,

אצלו הגמרא סגורה.

הבנתם או שנחזור עוד פעם?

עוד פעם?

הבנו.

מה אמרנו?

ו...

זה מה שהיה לך תמיד בהבנה קודם, אבל מה אמרנו עכשיו?

האבא היה אומר

מי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד

אצלו הגמרא פתוחה.

מדברים, האם זה ביטול תורה או לא?

אז הוא אומר מי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד הוא לא ביטל תורה. הגמרא עדיין פתוחה נקראת.

ומי שפותח את הגמרא כדי לא לעשות חסד

אז הגמרא סגורה.

סגרת את הגמרא, סגרת את הגמרא, סתם סגור, בדיוק.

פריילוף, בדיוק.

תלוי, מה החסד.

אם זה חסד שהוא חסד על פי תורה,

אז צריך לעשות את החסד.

אם אתה לא עושה, כאילו אתה שם, גמרא סגורה.

האם יש בהם אפשרות לאחר כך, בוודאי שמזדמן לכל אחד. השאלה אם הוא עושה או לא עושה או שהוא מתעלם.

אם אין לו אפשרות,

אין לו אפשרות. אז אין אפשרות. מה אתה שואל בגמרי שאין אפשרות?

אם אחד אין לו רגליים, הוא חייב ללכת?

אז זה תלוי.

דבר שיכול להתעכב, דבר שלא יכול להיעשות על ידי אחרים.

תלוי מה.

אם זה צורך מצווה גם.

אתה מבין?

אחד יגיד לך, אתה מבין, לך תקנה לי עכשיו עם מלפפונים.

אז זה לא חסד שמכריח אותך לסגור את הגמרא עכשיו, כן?

אבל אם יש איזה חסד שהוא נצרך,

כן? שבלתי אפשרי לעבור עליו עכשיו. אם לא, הבן אדם לא, הוא נשאר ככה

תקוע ואתה צריך לעשות לו איזה משהו.

נגיד צריך לקום ממקומך ולהשאיל לו איזה משהו שהוא צריך אותו דחוף ובלעדיו הוא לא יכול לקדם איזה דברים בנושא מסוים וכו'.

מעשה ברבי משה יהושע לנדא שהתעסק בדבר מצווה.

מסך לפני מרן בעל החזון איש את דאגתו שהמצווה גורמת לו ביטול תורה.

השיב לו החזון איש.

לא כך היא המידה.

אין כאן שום ביטול תורה.

תורתנו הקדושה אינה כשאר חוכמות ולימודים.

אלא היא עצמיות הנפש הישראלית.

ומאחר שכל המתחסד

נפשו מתעלית,

נמצא שמוסיף בדרך זו בית קיבול יותר גדול לידיעת התורה.

עצם זה שהוא מתעסק בחסדים

זה לא מפחית ממדרגתו,

זה מגדיל את בית קיבולו לקבל תורה.

למה?

כי כל המתחסד נפשו מתעלית

ונמצא שהוא מוסיף בדרך זו

בית קיבול יותר גדול לידיעת התורה.

הנה כשאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו

צאו וראו איזוהי דרך טובה

שידבק בה האדם,

אמר רבי אלעזר בן ערך לב טוב.

וכידוע

כידוע פעם זה הצליח.

כידוע כל אחד מן התלמידים הדגיש את המידה הטובה

שהוא הצטיין בה

על דרך הוא היה אומר,

כמו שכתוב בכל מסכת אבות.

אז רבי אלעזר בן ערך,

שהיה לו לב טוב,

הוא-הוא שזכה להיות כמעיין המתגבר.

מכאן מסיק

רבי יחזקאל אברמסקי מתבקשת המסקנה.

כדי לזכות להיות כמעיין המתגבר בתורה,

יש להיות בעל לב טוב.

אם תהיה בעל לב טוב,

אז תהיה כמעיין המתגבר.

כי זה מה שזה חרא, בן עזר, בן ערב.

כן, כבר אמרנו אותם בתחילת המסכת,

אבל בשבילך אני אחזור על זה. יש כמה בזה פירושים.

לב טוב זה שרוצה בו הפעולות הטובות.

נעשות פעולות טובות, והן הפעולות הממוצעות, והן מעלות המידות,

והוא כולל הסתפקות

ואהבת הטובים,

וזולת זה מן המעלות.

לב טוב קוראים מי שכל כוונתו להיטיב לבני אדם בגופו,

בעצתו,

בממונו,

בכל יכולתו,

בלי שישיגהו נזק או ביזיון.

לב טוב זה מי שפנוי הלב שלו מקנאה ושנאה ודאגה ועיצבון,

כי בכל מידה הוא שמח וטוב לב.

לפיכך, ליבו רחב לקבל דברי תורה.

אין מה שמצר לו לשבת ללמוד תורה.

הוא לא,

יש לו קנאה,

כן, או דאגה,

אז הוא הולך, עובד נגיד בשווארמה 15 שעות.

אז הוא לא יהיה פנוי,

הוא לא יהיה שמח וטוב לב

ללמוד תורה.

מי שליבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועיצבון,

אז הוא בכל מידה שמח וטוב לב.

לפיכך, ליבו רחב לקבל דברי תורה.

לכן שיבח רבי יוחנן בן זכאי מידה זו כנגד כל המידות.

מי שיש לו לב טוב, טבעו רך,

מלא חן וחסד להיטיב בשמחה לבריות.

קצת מן הדברים.

זה הכיוון.

בערוב ימיו, עת ישב רבי יצחק יעקב וייס, בעל המנחת יצחק בכבודו של עולם כמר אדר עדי ישראל,

שוחח פעם עם אחד הרבנים החשובים.

בשעה של קורת רוח

האין אותו הרב בשואלו במה זכה להיות מקובל כל כך

על כל שדרות הציבור החרדי בארץ ישראל ובתפוצות.

אז בעל המנחת יצחק ביטל את הדברים במחי יד,

אך מיניהו ואוסיף קצרות בעינוותנותו ואמר תיתא לי

שעמלתי כל כך בהתרת עגונות

והעמדתי על ידי זה הרבה בתים בישראל.

זאת אומרת, אם מגיע לי שכר,

זה על זה שעמלתי כל כך הרבה בהתרת עגונות

והעמדתי על ידי זה הרבה בתים בישראל.

זאת אומרת, הם זכו להינשא שוב והעמידו בתים בישראל.

נו, אז מפה רואים שטייטן היא,

שאם אדם זוכה להתיר עגונות

ועל ידי זה העמיד הרבה בתים מישראל,

ועל זה הוא תולה את כל מה שמקובל בכל שדרות העם היהודי,

כשנתקבלו דבריו וכו',

אז מה זה מי שזוכה להחזיר יהודים בתשובה?

זה להוציא בתים שהיו בגיהינום ולהכניס אותם לגן עדן?

וזה כל אחד יכול לעשות.

זה לא כמו להתיר עגונות שצריך לתלמיד חכם עצום בשביל לעשות כזה דבר. מה אתה אומר?

מעין זה חיי מתים.

לא אומר אין, זה חיי מתים,

יותר גדול ממחיי המתים של אלישע ואליהו.

ככה אומר רבי יונתן אייבשיץ.

הצטיינות מיוחדת נודעה לרבי זלמן דולינסקי כאיש חסד ובעל לב טוב.

מידת טובו קרנה בפניו

והוקרה בכל מעשיו.

הוא אהב מאוד להיטיב

עם הבריות והיה מכוון בזה לשם שמיים

לקיים אחת המצוות העיקריות שבתורה.

מספרים עליו

שלפני שהיה מתים עם הזולת היה אומר,

הנני מוכן ומזומן לקיים מצווה זו לשם ייחוד קדשא וריחו שכינתא,

כדרך שיהודים יראים רגילים לכוון בקיום מצוות שבין אדם למקום.

באשר אין הבדל בין מצווה של חסד

לבין מצוות עשי אחרות,

כגון מצה, סוכה, לולה וכדומה.

ואולי היא עוד חשובה מכולן

באשר מקורה במצוות ואהבת לרעך כמוך,

שהוא כלל גדול בתורה.

יש מאישי המוסר שלא הסכימו לדרך זו שיש לכוון במצוות שבין אדם לחברו לשם ייחוד קדשא וריחו,

באשר לפי דעתם צריכים לקיים מצוות מסוג זה מתוך רגש טבעי

מתוך טוב הנובע מתוך הלב.

אז מה אתה עושה את זה? כאילו, כמו מצווה יבשה?

ויש שהוסיפו ביקורת שכוונה כזאת פוגעת לפעמים בהרגשת מקבל הטובה.

אבל דווקא רבי זלמן, שהיה מטבעו איש הלב ומעשי הטוב שלו ינקו ממקור נפשו,

לא ראה בכוונותיו לשם מצווה שום ניגודים.

אז הוא שילב את זה.

גם טוב לב וגם

כוונה לקיים מצווה.

פעם נזדמן לו, לרבי זלמן דולינסקי,

לגמול טובה עם אדם מסוים,

אבל מטרה זו עליו היה ללכת מסלובודקה לקובנה.

הימים היו ימי הפשרת שלגים.

בתקופה ההיא עדיין לא הוקם גשר קבוע על הנהר החוצה

בין הערים סלובודקה לקובנה,

ובימי החורף היו עוברים על פני הקרח.

באותו יום זו הייתה הפשרת שלגים.

כשריבי זלמן היה צריך לעבור, התחיל הקרח לזוז במקומו,

ולמרות זאת לא היסס ריבי זלמן הרבה,

וככהן זריז קפץ מעל גושי הקרח.

מייד לאחר שחצה את הנהר, התפוררו הגושים והוצפו.

אם זה היה קורה דקה לפני, הוא היה טובע.

וכל זה בשביל לקיים טובה

בני בן אדם.

ואף בזמן שלא הייתה לרבי זלמן הזדמנות לבצע מעשי חסד בפועל,

היו רגשיו עד תום מסירותו לכל אדם מתגלים, מקבלים ביטויים,

לפחות

בהבעת הפה.

בתפילה הוא היה מתפלל על אנשים אם הוא לא יכול לחזור להם פיזית.

בברכה,

בעידוד.

סיפר בנו כי בעודנו נער יצא עימו אביו באחד מערבי החורף מחוץ לעיר.

כשהתחילו לחזור באה לקראתם עגלה טעונה משק כבד

והעגלון הולך לצד העגלה.

חזר רבי זלמן והלך אחרי העגלון

כשהוא ממלמל בלחם בשפתיו.

תמה הבן

ושאל אותו לפשר מעשהו מוזר.

השיב לו אביו,

הרי העגלון הזה יוצא לדרך בלילה

ובמזג אוויר קשה.

בני משפחתו בוודאי מחכים לו בבית.

ובכן, אני מלווה אותו ומברך אותו בטור כהן

בברכת כהנים שלא יאונה לו כל רע

ושיגיע לשלום לביתו בגופו ובמטענו.

אתם שומעים דבר כזה?

על ליבו הטוב של רבי עקיבא איגר יעיד המעשה הבא.

בשיעור שהיה משמיע רבי עקיבא איגר בישיבתו היה משתתף גם בעל בית אחד

שהוא היה תלמיד חכם.

פעם אחת הגיע קצת באיחור לשיעור

והנה הוא נכנס לאולם

ורואה שם מקום ריק

ואין שם איש.

התפלא האיש ולא הבין פשר הדבר

שהרקע רגיל זהו הזמן

שבו השיעור נמצא בעיצומו

עד שמצא בחור אחד וממנו נודע לו כי הרב אמנם הגיד שיעור

אך באמצע השיעור

שאל בחור קושייה

בא הרב

אמר תירוץ

אבל הבחור התעקש פעם ועוד פעם ועוד פעם

וכל הזמן הרב ענה לו אותו תירוץ.

הבחור לא הבין

וכך שאל את הקושייה 70 פעם

את רבי עקיבא איגר

ורבי עקיבא חזר על אותו תירוץ

עד שנחלש והתעלף

והתעלף

ולא יכלו להעירו

מיד הזעיקו רופא והרופא קבע שמצבו החמור וציווה להחיש אותו מיד לביתו

אז אותו תלמיד חכם שהיה בעל הבית והיה רגיל לשיעור, הוא בא, ראה שאין אף אחד

אז הוא בירר מה קרה פה,

סיפרו לו שזה היה סיפור

שהיה בחור שהקשה 70 פעם אותה קושייה

והוא מתרץ לאותו דבר

עד שהוא נחלש והתעלף

והגיע על סכנת נפשות ולקחו אותו, החישו אותו הביתה, לכן אין פה שאול כרגע.

הבחור ידע לספל אותו בעל הבית, שהיה תלמיד חכם,

כי הרב שוכב עתה במיטתו בבית והוא ממש בסכנת נפשות.

שאל בעל הבית הבחור מה הייתה הקושייה ומה היה התירוץ.

התפלא הבחור ואמר לו, איך יכול אני במצב כזה להתרכז ולומר לך זאת?

לא, המצב כה חמור.

אבל האיש התעקש

עד שהבחור אמר לו את תוכן הקושייה והתירוץ.

התפלא בעל הבית ואמר, הרי הרב צודק,

אז על מה התעקש אותו מקשה?

רץ בעל הבית הזה לביתו של רבי עקיבא איגר,

מצא את כולם שרויים בדאגה עמוקה.

בני המשפחה מתוחים ומבוהלים.

המצב קריטי.

הזמינו כבר חברה קדישה והזמינו נרות.

אותו בעל הבית לא איבד עשתונותיו,

ניגש למיטתו של הרב והבחין ששפתיו נעות.

התכופף אליו ושמע מה הוא לוחש.

ולאחר מכן נעמד

ויצא החוצה באומרו, כבו את הנרות, הרב יבריא.

מיד רצו אליו כולם, שאלו אותו, מניין לך? מניין לך? איך אתה בטוח?

והאיש נהנה ואמר,

אספר לכם.

התכופפתי והטטי את אוזני לשמוע את הלחש של הרב.

וכה הוא אמר,

ריבונו של עולם,

אני מבקש שתשלח לי רפואה שלמה בגלל שני דברים.

דבר ראשון,

גלוי וידוע לפניך

שהתירוץ שלי נכון.

כיוונתי לאמיתה של תורה.

וממילא,

בזכות התורה האמיתית שאמרתי,

אני ראוי לרפואה שלמה.

דבר שני,

אם אמות עכשיו חלילה,

לא יוכל הבחור לחיות במנוחה כל ימי חייו

כי הוא התייסר

עד שהוא היה גורם למותי.

וגם בגלל זה אני מבקש ממך שתשלח לי רפואה שלמה.

כששמעתי כך,

סיים בעל הבית, בטוח אני שהשם ישלח לי רפואה.

וכך אמנם היה

שרבי עקיבא איגר הבריא

וחזר לאיתנו.

אתם שומעים למה הוא דואג?

בסדר, אם אתה גוזר עליי כבר למות,

למרות שהתירוץ שלי הנכון והאמיתה של התורה והכול,

אבל הבחור הזה יצטער כל ימי חייו אם אני אמות.

הוא לא יוכל לסבול את זה שהוא גרם לי את המידע.

אז תרחם עליו, לא בשבילי, בשבילו.

רבי יחנן יאמר רק מה שאומר,

עשו הכל וחוזר כל ישראל,

נפיקו לתוך שמות שנאמרו ונאמרו סמנסים גוי ירדיל תלוי האדיר.