קניין כ"ב - באמונת חכמים - חלק ב'

קניין כב'- באמונת חכמים- חלק ב' - מח' קנייני התורה

במכתב שכתב רבי אליהו אליעזר דסלר לאחד שפקפק באמונת חכמים מובא:

מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר, כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק לכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' ניצב בעדת אל, כמו בדור העבר: החפץ חיים ורבי חיים עוזר, ורבי חיים בריסקר, ורבי ברוך בר, ועוד ועוד. אשר קוטנם גדולה מהשגתנו, ומה בדור שלפניהם כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלאנט זוצק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה חס וחלילה? לא תהה כזאת בישראל, אסור לשמוע דברים כאלה וכל שכן לאומרם.

אם לא שהבנתי אשר שמע מאחרים נקראים בני תורה וממעטים בריבותיהם, ומחללים ה' דברים כאלה אז לא הייתי משיב כלום, אך ביודעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, על כן בצורף גודל ידידותינו אמרתי אשים לילה כיום ואשיב לו דברים ברורים:

קודם כל דבר אומר למר: כי איזה מהגאונים הללו זכיתי לדעת פנים, וראיתים באספות בענייני כלל ישראל, כמו החפץ חיים, רבי חיים מבריסק, רבי חיים עוזר, ואוכל לומר נאמנה: רכי להשגת פעוטים שכמותינו הן היתה פיקחותם מבהלת, בעומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותינו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם.

הרב ש"ך זצ"ל אמר על המכתב מהרב אליהו דסלר שהוא גאון השכל בדור, והוא אומר עליהם שהוא הכיר אותם, הוא אמר שאפילו להשגת פעוטים שכמותינו הן היתה פיקחותם מבהלת, ועומק שכלם היה יורד ונוקב עד התהום ממש, ולא היתה שום אפשרות לאדם שכמותינו לעמוד על סוף דעת בהירות הבנתם.

זאת ועוד אחרת: מי שראה שפרותיהם ראה בחוש כי על כל פנים בשעה שחשבו מחשבותיהם והתעמקו בדעתם לשם שמים בענייני כלל ישראל, היה מראה נורא, לראות את גודל ועומק הרגשת האחריות שהיתה על פניהם, באופן: שמי שלא ראה את זאת לא ראה הרגשת אחריות מימיו, וכל מי שזכה לעמוד לפניהם בשעה כזו היה ברור לו שראה שכינה שורה במעשה ידיהם, וכי רוח הקודש שרתה בחבורתם, ממש ראוי לומר: המבדיל בן קודש לחול שבין אספותיהן לבין האספות שאנו מורגלים בהם.

מסתמא יודע כבודו את דברי רבי אלחנן ווסרמן מה שמספר מגבורות רבו החפץ חיים: יידע נא כבודו כי רבינו אלחנן גדול מאוד הוא ממש, וגם את דבריו אין לדחות לא שכן לבטל, אפילו ממה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש.

ז"א: אנחנו רואים כאילו חוש מכחיש את מה שהם עשו או אמרו, זה נראה לנו מה שאנחנו חושבים שרואים בחוש.

וכבר אמרו לנו חכמים ז"ל לשמוע לדברי חכמים אמתיים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין, ולא לומר ח"ו שבוודאי טעו, מפני שאנוכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם.

ז"א: אם יבוא הקטנטן ויגיד אני רואה בחוש את טעותם ח"ו לומר שהם טעו.

אלא החוש שלי בטל ומבוטל כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם, והסייעתא דשמיא שלהם, הן אין בית דין יכול לבטל בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה ובמניין.

ובלי זה קרוב הוא למה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח.

זו היא דעת התורה בגדר "אמונת חכמים".

ואביא סייעתא לדבריי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי בשם האדמו"ר "אור עולם", גאון חכמת כוחות הנפש רבי שמחה זיסל זצ"ל: מגילת אסתר היא רשימת מעשים של תשע שנים, משנת שלוש למלכות אחשוורוש עד שנת שתיים עשרה, אנו וגם גדולים ממנו לא היינו מבחינים בשום אופן שהכל עניין אחד, ורק מרדכי ובצירוף רוח הקודש במדרגה שלו כי לא כל רוח הקודש שווה, ידע כי הכל עניין אחד.

למשתה של אחשוורוש אסר להם מרדכי ללכת, כמפורש במדרש מגילת אסתר, ובמלאות הימים האלה אמר להם אל תלכו, כדי שלא יהיה לשטן פתחון פה עליכם, ולא הקשיבו לו, והיו הרבה טוענים נגדו, הרי פיקוח נפש הוא, כי מלך טיפש כאחשוורוש יהרוג ח"ו את כל ישראל בראותו: שכל העמים באו ליום שמחתו, חד שלוש שנים למלכותו, ומישראל לא יבוא אף אחד? על כן לא שמעו לקולו והלכו.

ומכל מקום לא קרה להם אח"כ דבר רע, השטן לא עשה כלום כמו שהוא איים עליהם מרדכי לא קרה כלום.

אחרי תשע שנים בשנת שתיים עשרה לאחשוורוש כשנתגדל המן וציווה שהכל ישתחוו לו, ומפורש בחכמים ז"ל שלא היה בכאן שום עבודה זרה, אלא חשש רחוק של מראית עין בעלמא, ומרדכי לא השתחווה.

היו הרבה מישראל צועקים: שהוא מעמיד בסכנת נפשות את כלל ישראל משום חסידות פרטית יתרה, כמפורש בהגדת אסתר פרשה ג' אות ב', אמרו לו ישראל למרדכי: תהה יודע שאתה מפילינו בחרב של זה הרשע!, אמר להם אם כן אשתחווה לעבודה זרה? ולא קיבל עליו.

ואחרי זה קרה ממש ככל אשר פחדו החולקים על מרדכי מקודם היינו: שייצאת הגזרת המן להשמיד את כל היהודים!, אילו היינו שם: מה היינו אומרים? מה אנחנו היינו אומרים? מה גרם לגזרה? האם מה שהקל מרדכי בעניין כלל ישראל? או מה שתשע שנים מקודם היו מי שהקלו מאיסור חכמים שלא ליהנות מסעודת אחשוורוש בשביל פיקוח נפשו של כלל ישראל?

האם הטענה שלהם שהם אמרו: אתה תגרום לנו צרות וכך היה, או מה שהוא אמר להם: אתם עוברים על דברי חכמים וזה יגרום פיקוח נפש לכלל ישראל? מה היינו אומרים כשזה קרה ויצאה הגזרה?

בוודאי היינו אומרים שרואים בחוש שמעשה מרדכי גרם שכעס המן וגזר את השמדת כל היהודים!, איך אפשר להכחיש את החוש!? ובנבוכדנצר אף שעשו אך לפנים אז ועי"ז זה הגן עליהם דווקא.

אבל היצר הרע רקד לפניהם בטענת חוש!!!, רואים בחוש והטעה אותם, ועל כן גברה מידת הדין וייצאת הגזרה.

יצר הרע לא הראה לעם ישראל שמשה רבינו מת בחוש? הם ראו בחוש, באמת הוא מת?

הוא לא מת זה היה דמיון.

אז לפעמים משרואים בחוש אין זה אלא דמיון!, מי יכול לברר אם זה חוש או דמיון? החכמים האמיתיים, החכמים האמיתיים.

אומנם אח"כ שבו ממחשבתם והודו על האמת, ותחת אשר היו יכולים לעמוד בדעתם הרעה, ולהתנקם ממרדכי!, שחשבוהו קודם לבוגד בעמו תחת זאת באו כולם לקול קריאתו, איזה פלא פלאות, פלא פלאות.

ואף שגם אסתר שידעו שהיא קרובתו של מרדכי, הראתה התקרבות להמן הצורר, בקוראה אותו שתי פעמים למשתה, בשעה זו של צרת כלל ישראל, והיה בזה חיזוק לטעות של השטן, שלא ישמעו עוד אל דברי מרדכי!, הוא ואסתר כאילו מכרו את כולם!, מצפצפים על העם!, עושים מה שבא להם לטובתם!, ככה נראה.

והיה בזה חיזוק לטענה והטעות שהטעה אותם השטן שלא ישמעו עוד לדברי מרדכי.

אבל הם כששבו בתשובה שלמה לא שמעו עוד ליצר-הרע, והצטרפו עם מרדכי בתענית וצום, אפילו שהוא כאילו גרם לשיטתם, ושבו בתשובה שלמה, ולא שמעו עוד ליצר-הרע, ועשו תשובה על חטאם שחטאו על החוש המדומה ונהיה נס!, וניצלו כולם.

כאן למדנו מה מביא את הגזרות: האם "טעויותיהם" של גדולי הדורות? או מה שנפתים להסתת הסטן ע"פ מה שמראה בחוש מדומה, ופוגמים עי"ז "באמונת החכמים". ואם הנגף בא והחורבן התפשט רחמנא ליצלן: זה לאות שלא שבו מפני רוע הגזרה, אלא אדרבא עדיין כופרים ברבותיהם.

ואמרו ז"ל: שכל פורעניות מתחלת מן הצדיקים כי הם נענשים בעוון הדור, אבל אם אין שבים גם עי"ז: הרי יש כאן מקום לחילול ה' עוד יותר גדול.

והכל אומרים: מה הועילו דברי החסידים והחכמים? רעה באה עליהם וכ"ו, וכן הוא כל דרך המתרחקים מהאמת להראות בחוש כי שהצדיקים עובדים בצדקתם.

וכן גם במרדכי היו יכולים להראות באצבע כי סוף סוף צדקתו הכשילתו, אבל הם עשו תשובה.

מידת האומות היא לטעון: עם ה' הם אלה ואעפ"כ מארצו יצאו, ז"א: האומות מראים שלא הועיל לעם ה' שהם שומרים מצוותיו, הנה הוא זרק אותם מהארץ.

אבל מידת כלל ישראל היא לשוב אל ה' ולהודות על האמת ולעזוב את דמיון החוש, אשר יציג לפני היצר לכפור בריבותיו.

מסקנה של הרב דסלר: חסרון הכרת ההתבטלות לעומת ריבותינו: זהו שורש כל חטאת, ותחילת כל חורבן רחמנא ליצלן, וכל הזכויות לא יישבו לעומת שורש הכל, שהיא "אמונת חכמים".

שמעתם?: חסרון הכרת ההתבטלות: שאדם לא מכיר בחסרון שיש לו, שאינו מתבטל לעומת ריבותינו האמיתיים, זהו שורש כל חטאת והתחילה כל חורבן רחמנא ליצלן, של כל חורבן, וכל הזכויות לא יישבו לעומת שורש הכל, שהיא "אמונת חכמים".

כשנכנס דורעי לכלא, הוא הבין שמן השמים הענישו אותו, הוא בא להתחנן על חייו לרב קנייבסקי, שידבר עם הרב ש"ך על מה שהיה, שהוא כפר בדבריו ועשה נגד מה שסיכמו ומה שדברו ומרד בגדולי ישראל, והזכיר לו את הזכויות שלו שהוא עשה ועשה ועשה ועשה ועשה ועשה.

אמר לו הרב קנייבסקי שליט"א: כל הזכויות שלך לא שוות דמעה אחת של הרב ש"ך.

הוא כפר ברבותיו!, אז נתנו לו רק קצת על חשבון בעולם הזה, מה שמחכה אחרי מאה עשרים שנה: יא חביבי.

עניינה של אמונת חכמים הוא שצריך להאמין בחכמי ישראל שעושים ע"פ התורה אפילו אם רואים בהם דבר שנראה לא כשכלנו, ורק משום שחוכמתו ושכלו של האדם גדולים ונעלים משלנו, אין אנו מבינים את מעשיהם.

אומר רבי חיים מצ'רנוביץ בעל "הבאר מים חיים", והוא מנמק: כי ודאי אם אחד יראה לאחד מחכמי ישראל שעוסק התורה בתפילה מעוטף בטלית ותפילין כל היום וכל הלילה ומתענה ונוהג בפרישות: לזה אין צריך באמונה להאמין כי צדיק הוא, כי עיניו תיראנה זאת בחוש ולא היו צריכים להזהיר את זה בתורה אמונה. מדובר על צדיק אמיתי כן? יש מזויפים שכל היום יושבים ככה. העיקר שישימו לפניהם את הכסף.

אך עיקר אמונת חכמים הוא: להאמין בו אף שרואה בו דבר שאינו כן לפי שכלו, זאת ישים אל ליבו לומר: הלו כמה וכמה אלפי אלפים דרכים, שאנו רואים מהנהגתו והשגחתו יתברך, שאין אנו מבינים אותם כלל, כמו בהצלחת מעשה הרשעים בעולם, בירידת כשרי ישראל מטה מטה, ואף כי אנו מאמינים "כי הצור תמים פעולו אל אמונה ואין עוול", וחוכמתו יתברך גדולה מכח חכמותינו ושכלינו לאין ערוך.

אז כן במעשה הצדיקים וודאי כעושים הנכון בפני ה', רק אנו איננו מבינים דרכיהם ומעשיהם.

יש לך דוגמה יותר טובה ממה שלא ברור ממעשה ה' יתברך? יש לך לכאורה שאלות? אבל מה אתה מבין את כל מה שהוא מנהל מאחורי הקלעים?.

גם חכמים: אתה חושב עם שכל פשוט זה עשה עושים ככה, זה אמר אומרים ככה, לא, חכם לא מסתכל כמוך, הוא לא פולט ישר, הוא מכלכל דבריו במשפט מסתכל קדימה אחורה הצידה, השלכות של המעשה של כל דיבור שלו, מה יפרשו מזה מה יגידו מזה? איך יסיקו מזה מסקנה? הוא אחראי על הרבה, זה לא מעשה כלפי אחד, ההוא ילך יספר שהוא אמר ככה יעשה ככה, מחר זה יצא בכל הרחוב, שהוא אמר ככה יעשה ככה. אז לפעמים השתיקה היא עדיפה מאשר להגיד, לפעמים ברמז לפעמים ככה, לפעמים ככה, חכם חושב על כל הכיוונים.

אדם פשוט אומר: מה אמר לך ככה ושתקת? הייתה אומר...........

אז אם אתה רוצה לדון את החכמים לפי השכל שלך כך: אוי ואווי כבר עשית אותם ברמה שלך.

מספרים שעוד בימי גלות מרן הבעל חזון איש במינסק: סיפר לו תלמיד אחד שהיה סועד על שולחנו, כי ראה בספר הדן בסיפור שנזכר בגמרא בברכות נד': על עוג מלך הבשן שעקר הר בין שלוש על שלוש פרסאות לזרוק אותו על מחני ישראל וראה בספר כאילו גוזמה הוא. העיר לו החזון איש כי אסור לבטא דברים כאלה, ובחומרה רבה התייחס כלפי תלמיד זה מחמת פליטת פיו. עד שבליל שבת קודש לא הרשה לו לגעת ביין חשש נסך, ועד שקיבל על עצמו להרהר בתשובה ושלא ילגלג שוב על דברי חכמים ז"ל.

רבי אברהם בנו של הרמב"ם כותב בהקדמה שלו מובן "בעין יעקב": שמה שאומרים "אין מקרא יוצא מידי פישוטו", אומרים גם על דברי אגדה.

בספר פניני רבינו "הקהילות יעקב", כה מעיד רבי משה רבי מרדכי שולזינגר: שנכנס ביום ז' בסיון תשמ"ח, למר"ן רבי אלעזר מנחם ש"ך יחד עם אברך תלמיד חכם והציע אברך את שאלתו, עוד לפני שסיים הלה את השאלה השיב לו מר"ן על אתר: מה סוף הקש בדבר! הלוא כבר הראה זקן הסטייפלר שזה בסדר! ואנו סומכים על הסטייפלר בכל! בשאלות החמורות ביותר שבתורה! וזו היא ההלכה! וכך פוסקים בשמים! ואין כאן שום שאלה כלל!.

 ולאחר זאת הוסיף מר"ן ראש הישיבה: אתם צריכים לדעת שבזכות האמונה שאתם מאמינים בדבריו הקדושים של הסטייפלר שהם תורת אמת! תזכו שהכל יהיה טוב אצלכם.

רעיון זה שבזכות האמונה בדברי החכם והצדיק תוכל לבוא ישועה על אדם שכה מצפה ומקווה לה: מצאנו בפירושו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל "המשק חכמה" בהפטרת "וירא", בפרשת תחיית המת אצל האישה השונמית:

שינוי גדול ישנו בין מה שכתוב אצל אליהו לבין מה שכתוב אצל אלישע.

אצל אליהו נאמר במלכים א' יז' כב': "וישמע ה' בקול אליהו ותשוב נפש הילד על קירבו ויחי".

ואילו אצל אלישע לא נאמר כן במלכים ב' פרק ד', "והמשך חוכמה", מבאר את הדברים: העניין מבואר ואז הוא אומר כמה דברים וממשיך: רק עיקר תחיית המת היה באמונתה התמימה בנביא, ובשביל האמונה שצדיק יחיה את בנה.

אז בזכות אמונתה התמימה בנביא חי הילד, לכן ע"י גיחזי שלא האמינה בו, שהרי אלישע שלח אותו קודם עם המטה שלו, לכן ע"י גיחזי שלא האמינה בו, שידעה כמו שאמרו חכמים במדרשה בברכות י' עמוד ב': הוא קודש ואין משרתיו קודש, אלישע היה קודש אבל המשרת הזה לא היה קודש, {זה היה ה' ירחם כן, לא נבאר עכשיו}, לכן לא החיה את הנער כי לא האמינה בו, כי ידעה שהוא לא קודש כי הוא טיפל בה כבר, לכן לא החיה את הנער.

אבל אלישע שהאמינה בו, הוא החיה את הנער, לכן לנסות גודל אמונתה בהנביא אלישע, עשה ה' יתברך שהעלים מאלישע והוא שלח לשאול השלום לילד? {מה זה השלום לילד? אתה נביא אתה צריך לדעת לא? וכשהוא שואל השלום לילד משמע שהוא לא נביא הוא לא יודע, מה זה?} ובכל זאת האמינה בו ולא נפל בלבבה שום חסרון אמונה בנביא כי הבן אשר נתן לה יהי בן קיימא וחיה יחיה, לכן בזכות זה החיה את בנה. ולכן לא נאמר: "וישמע ה' בקול אלישע", כמו שכתוב באליהו.

כי פה ה' לא היה צריך לשמוע את קול אלישע הוא בחן את האמונה שלה, "אמונת

 חכמים" וכיוון שהיא עמדה באמונתה באמונת חכמים, כי מה שהוא העלים מאלישע את המצב של הילד והוא שלח לשאול לשלומו, היה צריך להיות לה חסרון באמונה, איך הוא לא יודע? ולא ירד לה גרם אחד באמונה, זה מה שהחיה את הילד.

ז"א: לנביא היה את הכח, כי חכמים אמרו שהיה לו מסירות נפש בגלל שהיא פתחה לו פתח ובזכות הכרת הטוב יש זכות להחיות מתים, זה מצידו. אבל אם היה לה חסרון באמונה זה לא היה מועיל, היה צריך את שניהם: גם את כוחו וגם את אמונתה, וברגע שהיא נבחנה שיש לה אמונת אומן בצדיק בנביא, זה עזר להחיות את הילד.

כלומר יש וגם עובדות רבות שארעו במרוצת הדורות יעידו על כך:

שזכות עצם האמונה התמימה שמאמין האדם בכוחו של הצדיק ובגדולתו, אפילו לא בכוחו האישי של הצדיק וזכות תפילותיו, תוכל לבוא על האדם הישועה שמקווה לה.

בזכות מה בזכות אמונה תמימה "אמונת חכמים ".

ומצאנו בזה דברים לגאון ממונקצ' בספרו "דברי תורה ", בחלק שיש סימן עג' והוא כותב: הנה נודע בספרים הקדושים ומקובל בידינו מהצדיקים ז.י.ע.א. שבאים לקבל ברכתם ולבקש תפילתם, כי אם המבקש ומקבל הברכה יש לו אמונה בלב שלם ובתפילת הצדיק וברכתו, והולך מאתו בלב בטוח ושמח אז הוא נושע בוודאי.

ואלה דברים מפורשים הנביאים, בשמואל א' א' יז'-יח': "ויען עלי ויאמר, לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו, ותלך האישה לדרכה, ותוכל, ופניה לא היו לה עוד", ופירש רש"י: "ופניה לא היו לה עוד": פנים של זעם, היא נרגעה, ובמצודת דוד: "מעתה אכלה כל צורכה ולא היה לה עוד הזעם שהיה לה מאז, כי בטחה בתפילת עלי ועל כן היתה לה ישועה מיד".

רואים מי שמאמין אמונה שלמה ואמיתית בצדיק: ואפילו שעלי גער בה, היתה צריכה להגיד: נביא כזה כהן גדול כזה מלך כזה: הוא טועה בי ואומר לי שאני שיכורה, היתה צריכה להחלש אמונתה בנביא, עם כל זה האמינה במאה אחוז והלכה רגועה עכשיו הכל בסדר אפשר לאכול אין זעם אין כלום, זהו בטוחה בישועה לילד, וכך היה.

על החיוב להאמין בכוחותיו העילאיים של הצדיק מצאנו בספר "העיקרים", מאמר ד' פרק כב', והוא כותב: עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה, הוא שה' יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, ומי שייסופק שה' יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק הראוי לכך: הנה הוא כמטיל ספק בתורה ומשורש משורשיה.

ז"א: מי שמסתפק שה' יתברך לא ישלים את רצון הנביא או הצדיק הראוי לכך: הרי הוא כמטיל ספק בתורה ומשורש משורשיה. כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים.

במקום אחר כותב "העיקרים" שם בפרק מא': ראוי שנאמין בו אחרי שהעיד הניסיון היות הטבע משועבד ונכנע לצדיקים ולחסידים ולשומרי מצוות התורה וזה יסוד גדול בתורה.

ועוד מעשה אחד, מספר היה רבי יחזקאל אברמסקי בהתרגשות מה שסיפר לו רבי אהרן קוטלר שביקר אצלו בלונדון וסעד על שולחנו: בשנים הראשונות אחרי נשואי טרם נפקדתי בבנים חותני, רבי איסר זלמן מלצר היה בראדין אצל החפץ חיים וביקש ברכה עבורי, החפץ חיים ברך, ואכן נולדו לי בן ובת, אחרי כמה שנים שוב היה רבי איסר זלמן בראדין וביקש עבורי ברכה נוספת, הפעם החפץ חיים לא ברך.

כשסיפר זאת רבי אהרן קוטלר לרבי יחזקאל אברמסקי המשיך בהתרגשות עצומה ואמר: מסתמא היה לו לחפץ חיים טעם לכך שלא נאות לברכני שיהיו לי עוד צאצאים.

הפטיר רבי יחזקאל אברמסקי: בא וראה גודל אמונת חכמים של רבי אהרן שהיה ברור לו כשמש שהכל תלוי רק בברכתו של החפץ חיים, שפני העדר הברכה לא נפקד, וע"י ברכתו נושע, ואם היה מברך עוד: היה נפקד שוב.

אתם שומעים "אמונת חכמים"

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.