אנחנו ממשיכים בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם ואנחנו בכ"ב קבלת היסורים, המשך.

בעל יסורים היה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ר' חיים סטוטשינער, הוא היה נקרא העילוי מסטושין והוא היה ראש ישיבת מיר בשנחאי ואח"כ בירושלים, וראשי הישיבה היום הם חתנים שלו. מילדותו סבל, תקשיבו מסכת יסורים שעבר אחד מגדולי ישראל, מילדותו סבל מליקויי שמיעה, מילדותו סבל מליקויי שמיעה, ובמרוצת השנים אבד לו חוש השמע באוזן אחת ושמיעתו באוזן השניה נחלשה אף היא, עד שנזקק למכשיר שמיעה, כדי לקלוט וגם אז בקושי את הנאמר לו. באזניו רחש זמזום טורדני תמידי שהלך והתגבר עם חלוף השנים, ה' ירחם לשמוע זמזום כל הזמן באוזן מעבר למה שלא שומעים שום דבר מבחוץ כמעט, זה איום ונורא. ליבו נחלש, לחץ דמו עלה לגבהים ותדיר סבל ממיחושי ראש איומים. בנוסף לכל סבל ממחלה שגרמה לו מיחושים מציקים בכל גבו, באחד הימים לקה בשיתוק בגרונו ובפיו ועד סוף ימיו לא החלים כליל ממחלתו זו. מה אתם אומרים, אדם כזה יכול לעשות משהו בחיים? גאון, עילוי, ראש ישיבה, נותן חבורות ועדים, הכל. תשמעו, למרות חולשתו אמר את שיעוריו במסירות נפש עילאית, עד היכן הגיעו הדברים ועד כמה התאמץ שלא לבטל שיעור נוכל ללמוד מן המעשה הבא:

פעם איבד את הכרתו, רופא הובהל למיטתו והשיב את רוחו, כשהתעורר נזכר רבי חיים כי עליו לומר שיעור, ואולם הדבר נמנע ממנו בתקיפות. קונן רבי חיים לפני החברותא ששהה במחיצתו, 24 שנים אני אומר שיעורים, וזו הפעם הרביעית שאיני אומר שיעור באשמתי.

את יסוריו לא ניתן להביע במילים, ולעומתם את גבורת נפשו, כל כולם של יסוריו הצטיינו בחולשת גוף נוראה ומסוג תופעות טורדניות, זמזום, גירוי, כאבי ראש, סחרחורות, אשר בעצמתן ובצירופן עלולות להוציא בן תמותה משיווי משקלו. היו לו מיחושים וחלאים אשר בראש ובראשונה אמורים היו להשפיע על מנוחת הנפש ויכולת הריכוז על הלימוד, אך רבי חיים שמואלביץ במאמץ על אנושי התגבר כארי לעבודת הקודש, גם מי שלא ידע את גודל חולשתו ועוצם יסוריו עמד משתהה לנוכח גבורת הגוף והנפש שיחדה את יגיעת התורה שלו, אך אלה שידעו, אלה ששהו במחיצתו וראו אותו מתייסר ומתגבר לא היה קץ להשתאותם ולהתפעלותם. פעמים היה צונח בערפול חושים על מיטתו לחרדת הסובבים אותו. הסימן הראשון להקלת מה היה בכך שהיה קם ומתיישב ליד השולחן ללמוד, לשואלים היה משיב כי הוא חש ברע, אך גם הקלה פורתא די היה בה כדי להחזירו לתלמודו. לא אחת בעתות חולשה ניסו בני הבית להניאו מלומר שיעורים, חבורות, שיחות מוסר וועדים, אך רבי חיים לא אווה לשמוע. הזמן היחיד בו אני שוכח את יסורי הוא זמן השיעור, מה טעם אם כן להבטל ממנו? מסירותו לשיעוריו עמדה מעל המגבלות ולחוקיות הטבעים, בגבורה מופלאה עמד במלחמת הגוף ובגבורת נפש נצח במלחמת הרוח, במצבים שלא יאמנו לא הניח לנהר השוטף של יסוריו לסחוף אותו אל זרועות החדלון, לא עזרו השכנועים הנימוקים והטענות שאי אפשר, הוא היה אומר אין אי אפשר. כשחזר משיעור היה כולו הנאה, היה טוב רואים אתם? אפשר היה לומר את השיעור.

בשנותיו האחרונות התקשה ללכת, במאמצים כבירים עלה במדרגות אל הישיבה, על הבמה לא זכר שום זכר לחולשתו ולכאביו, כאילו יסוריו תלושים מהווייתו. אהבת התורה שלו שבאה לידי ביטוי חסר דמיון במאמץ ההתמדה שלו ליותה אותו בכל רגע שמוחו מסוגל היה לחשוב. פעם התמוטט ואיבד את הכרתו, כמחצית השעה חלפה מרגע שהתעורר עד שניתן היה להחליף איתו מספר מילים, לא היה לי מה לעשות, הספקתי להכין את השיעור אמר, בחצי שעה הזו.

בשנות הגלות חלה במחלת הטיפוס, ומסיבות ידועות נבצר ממנו ללמוד. ניחם אותו אחד התלמידים, אונס רחמנא פטרי, והוא נחרד ונרעש איך אפשר לומר כך על הלימוד רחמנא פטרי? לא ליבו החלש, לא הכאבים שלפתו את ראשו כבצבת אדירים, לא הזמזום שהדהד בחלל ראשו כמכונה רעשנית טרדנית, לא הגירוי המציק בגוו המיוסר ולא גרונו הניחר יכלו לתלמודו. המח הגאוני לא רפה, היה לו זכרון פנומינלי, כשהוא הגיע לשנחאי הוא הכתיב ספרים שלמים מהזכרון, כי לא היה להם ספרים, הוא הכתיב ספרים מהזכרון. המח הגאוני לא רפה, הלב הספוג באהבת התורה לא נחלש, והנפש חדורת העצמה הרוחנית לא הרפתה ולא נסוגה. כוחות ריכוז והתמדה שעבודה רוחנית מחודשת וצריכה להם בכל יום ויום פיעמו בו בכל עוז ולא הניחו מקום כלשהו להיסח הדעת. לא אחת היו כוחותיו אוזלים מתוך מאמץ הלימוד, עיין בדבר היה פונה לתלמידו, אני הולך לשמוע מה הכר אומר. היה קם, סר לחדרו, נח קמעא שבע שמונה דקות וחוזר לשולחן בכוחות עלומים כאילו שופע רוח נעורים ומחדש את הלימוד. לא כוחותיו הם שקבעו את הכמות, הכמות היא היא שהפיחה בו את הכוחות. אהבת התורה ותחושת האחריות עמדו אצלו מעל כל מגבלה שהיא, קושי הדיבור בגין הליקוי בגרונו ומספרם הרב של החבורות והועדים היו נטל בל יתואר על ישותו המתייסרת, אך רוחו הגדולה עמדה בפרץ ונחלה נצחון מזהיר. אתם שומעים באיזה תנאים יהודים למדו, אתם מבינים בכלל?! זה מחייב כל יהודי ויהדוי, ה' ירחם תשמעו איזה דברים.

באמצע אחד משיעוריו לפני התלמידים התמרמר פעם החתם סופר ואמר כי חותנו רבי עקיבא איגר סובל יסורים נוראים שבעת עסקו בעבודת התפילה ובלימוד תורה ברבים הוא מרגיש בקמיצת הלב שגורם לו בטול עבודת ה'. מרוב צער ואנחה אחז החתם סופר בבגדו שכנגד הלב וצעק בקול יללה ובבכי רב, הקדוש והטהור הזה סובל יסורים והוא בוכה. החתם סופר על חותנו רבי עקיבא איגר.

מנעוריו ועד זקנה ושיבה סבל רבי עקיבא איגר יסורים גדולים, מחלות וחולשות שונות תקפוהו בתדירות, אך היו אלה יסורים של אהבה שאין בהם לא ביטול תורה ולא ביטול תפילה. ועד היכן הדברים מגיעים, שמתוך יסוריו הקשים הוכרח לפעמים להניח ראשו בין ברכיו, גנוחי גנח וילולי יליל, אך מלימודו לא הפסיק. ולא יפלא אפוא שמידה זו היחידה שבין מידותיו שהתיר רבי עקיבא איגר להזכירה בהספד לפני מיתתו. ולא להזכיר, ככה הוא ציוה בצוואה, ולא להזכיר שום שבח זולת זה, אשר מגיל ט"ו או ט"ז עד היום למדתי עם תלמידים ביסורים גדולים, זהו, זה הדבר היחידי, זו עובדה אותה ניתן לציין, מעבר לזה שום שבח לא להגיד.

ומהיא טעמא הוא נטרד ולא יכל להאריך בתשובותיו, וככה הוא מצטט: כי אני בעוונותי מדוכא ביסורים, וקשה עלי הכתיבה למאד כי זה איזה שבועות איני בקוטב הבריאות, או כתב כך: הכתיבה קשה עלי למאד וזה שבוע ימים שאני כלוא בבית, ולכן יותר אי אפשר לכתוב מחמת כאב ויסורים לא עליכם ירפאני ה' במהרה ברוח וגוף.

סיפר רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, שבא יום אחד אל מרן החזון איש זצ"ל במעונו ומצא אותו עוסק בתורה כשהוא סובל ממיחושי אזניים ומתפתל בכאביו, כיון שהבחין בו אמר לו, החזון איש אמר, מיום שמלאו לי שמונה עשרה שנה הריני חולה מסוכן, אתם שומעים, החזון איש לא יוציא שקר מפיו ולא גוזמא, הוא אומר שמגיל 18 שנה הריני חולה מסוכן, אני מדוכא ביסורים תמיד, כך מעיד הרב שמואל הלוי וואזנר ששמע מפיו.

מובא שביום פטירתו של בעל חידושי הרים, ועל אף יסוריו הנוראים עד כדי כך שהרופאים נדהמו מכח סבלנותו את יסוריו, והפטירו שזאת תופעה יוצאת מגדר הטבע, למרות הכל, מדובר על היום האחרון ביום פטירתו, קרא לנכדו ואמר לו להביא מסכת גיטין ולמד עמו, עם כל היסורים שהרופאים לא מאמינים שבר אנוש יכול לסבול, ביום האחרון הוא קורא לנכד, תביא מסכת גיטין ולמד איתו. אייי, אני אומר לך המדינה הזאת עם כל הציונים הם מדליקים משואות, קשקושים וכל מיני דברים, העיקר להדליק, ללמד מושגים, מה זה יהודים, מה זה מסירות נפש בשביל להעמיד את כל העולם כולו, משואות הם קוראים לזה, משואות, עכשיו לקחו את הנשים להדליק משואות. איזה מושגים, איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם נמצאים.

יסורים קשים סבל רבי שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פוניבז' בימיו האחרונים, עם זאת מידי לילה שבלילותיו האחרונים ביקש בטרם עצם עיניו שיאמרו לו כמה דברי תורה שמא לא יתעורר למחר. כששאלוהו כיצד מסוגל ללמוד בשעה קשה זו, השיב אדרבא, במצב זה הלימוד הכרחי, בלעדיו אי אפשר לעמוד ביסורים.

סיפר לי חכם אחד על רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, שבשנתו האחרונה תשכ"ד בהיותו מאושפז בבית החולים שערי צדק אחרי התקף לב, בא לבקר אותו בלילה וראה אותו יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון. זה בשנה האחרונה, אחרי התקף לב, בלילה, יושב על שולחן ולומד גמרא בעיון. אמר לו, אסור לרדת מהמיטה כלל אחרי התקף לב, הסתכל עליו רבי אליעזר יהודה פינקל בפליאה גדולה ואמר לו, שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה, שאפילו בעל יסורים חייב בתלמוד תורה, וכך נפסק בטור ובשו"ע בהלכות תלמוד תורה ללא כל חולק. זה הלכה אז הוא לומד. כתוב בשו"ע והרמב"ם והטור.

כאשר תקפה מחלה אושפז רבי נחום פרצוביץ בבית חולים, זה חתנו של הרב חיים שמואלביץ, ושם מצאוהו שקוע בסוגיות הסבוכות שבמסכת יומא, והסביר, סבי זקני, רבי שלמה הכהן מוילנא העיד על עצמו כי ידע את סדר עבודת הכהן הגדול על בוריה, אם יבוא משיח יוכל מיד לגשת ולשרת בקודש. וכי אני לא חייב בכך? שמא תאמרו חולה אנכי, לא ולא, הרי הרמב"ם פוסק כי כל אדם מישראל חייב בתלמוד תורה ואפילו הוא בעל יסורים, שמא תאמרו שבעת המחלה כדאי לעסוק בענינים קלים יותר, הרמב"ם לא חילק בכך, משמע כי אותו החיוב של כל אדם הוא הוא חיובו של בעל יסורים. ז"א שצריך ללמוד בעיון.

ועוד מסופר עליו, קשה מנשוא לראותיו היה בשנותיו האחרונות, ספר תורה שרוי בצער, לא אחת השתררה דממה בשיעור, רבי נחום היה מנסה ליטול ספר מן השולחן וידיו לא צייתו לו, הדממה היתה מעיקה, רבי נחום חזר וניסה שוב ושוב, ולא הסכים שאחרים יטרחו עבורו, והתלמידים היו מסבים את פניהם שלא להסתכל, כי המראה היה קשה, קשה עצוב ומדכא. בין עשרות שהצטופפו בחדר היה רק אדם אחד שלא שם לב ליסורים של רבי נחום, זה היה רבי נחום עצמו. כאשר תקפה אותו המחלה בשנת תש"ל לא ידעו מקורביו על כך דבר, גם החברותא הקרוב אליו לא ידע משך תקופה ארוכה מאד, לא ניכר בו כל שינוי, מעולם לא נשמעה מפיו מילת צער, התאוננות על המחלה הקשה וחשוכת המרפא שתקפה אותו כבר בגיל כה צעיר, רק כאשר ראוהו מתקשה בהליכה נודע הדבר לכל, ואז ידע על כך גם החברותא. באותה תקופה צריך היה לומר שיעורים בנושאים עליהם לא עבר מעולם. השיעורים נאמרו כסדרם בלהט ובהתלהבות ולא היה צל של ענן שהעיב עליהם.

בעת שרבי יוסף רוזובסקי היה מוטל על ערש דווי חסר הכרה, רק נשמתו באפו ותו לא, עמד רבי שמואל רוזובסקי אחיו ליד מיטתו לראות ולפקח על פעולת האוטום ונוכל לשער את גודל ועומק הצער של רבי שמואל ברגעים אלו. באותו זמן אמר רבי שמואל, הבה ונאמר תורה משמו של רבי יוסף, החולה המוטל. בסוגיה של זה נהנה וזה לא חסר, ישוב בדברי הרשב"א, והוא פתח בדברים כשכולו זורח באור התורה, והרצה אותם עם כל העמקות וההבנה שבענין. רגע קודם הוא מלא צער, לפתע כולו זורח ביופי וגדלות ומדבר דברי תורה כאילו לא ארע דבר. יתר על כן, לפתע התעורר ספק אם אחיו אמר כך או כך ורבי שמואל אומר בואו ונשאל אותו, הוא יענה, הוא צריך לענות. שמעתם?

מסופר על רבי חיים פרידלנדר, כאשר למד עם בנו ויסוריו תקפו עליו, התפתל במכאוביו והמשיך ללמוד. בנו הציע לו להפסיק את הלימוד, והמשגיח רבי חיים פרידלנדר השיב, ללמוד לא מפסיקים כשקשה, ללמוד מפסיקים כאשר אי אפשר עוד. כשקשה עוד ממשיך ללמוד, רק כשאי אפשר אז לא לומדים.

כאשר שב מחו"ל מעונה ומתיסר נסע לישיבת הנגב לפקח ולהשגיח, לתמיהת ראשי הישיבה הסביר, כל זמן שאני יכול לעמוד על הרגליים חובתי להמשיך בתפקידי, וחובתו עד כמה, כאשר שב מחו"ל ביום שישי בבוקר בעשרה לשבע היה בתפילת שחרית בישיבה, והמשיך בתפקידו כאילו דבר לא ארע. ובחו"ל גופא תוך כדי סדרת טיפולים בלתי פוסקת אמר סדרת שיחות. הרבנית מחתה בו, והוא בשלו, כל זמן שה' נותן את הכח לדבר הריני בתפקיד. אתם שומעים מה זה קנין התורה בקבלת היסורים?! אה.

רבי שלמה עדני בעל המלאכת שלמה על המשניות, היה בעל יסורים גדולים. בעת שעשתה המשפחה את דרכה מתימן לארץ ישראל בין הרים ומדברות נפטרה האם, כעבור כמה שנים והוא בן 15, שיכל את אביו, בין לבין נפטרו גם אחיו בזה אחר זה. פטירתו של האב היתה מכה ניצחת על שארית משענו של רבי שלמה עדני, שוב לא היה לו מקום לחסות, לא פרנסה ולא לחם לאכול. הוא עשה את ימיו ברחובות של העיר ומחוצה לה, עיתים ישן באשפתות, עיתים במדברות, כך שנתיים וחצי סבב לו נער בודד גלמוד בלא אבא ובלא אמא, בלא אחים ואחיות ויוותר רק הוא לבדו. לרבי שלמה נולדו בנים, אך אסונות שפקדו אותם הותירו אותו בודד. בן בגיל 13 נפטר בתשעה באב, שני בנים נוספים נפטרו באותה התקופה, גם בנותיו, האחת בגיל עשר ואחת בגיל שבע נפטרו בחייו. אח"כ זכה שנולד לו בן והוא תלה בו את נחמתו אך גם הוא בעודו בן שנתיים ימים מת בקדחת החום. עוד בת שנולדה לו אח"כ אף היא לא הוציאה את שנתה ומתה בחולאים רעים ובצמא. לעת זקנותו שוב נולד לו בן אך גם הוא לא חי זמן רב ונספה במגיפה. הוא מזכיר גם כי אשתו הראשונה נפטרה בהיותו בן 33 היא ושתי בנותיה, וכך הוא מתאר את מצבו:

ואימלטה רק אני לבדי מידי השטן, ואעפ"כ חשובים כמתים מוטלים ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל מאומה, בלא משען ולא סומך, ולא עוזר ולא תומך, בלא עצה ללא לימוד ללא פרנסה, שכמו שתי שנים ומחצה הייתי נע  ונד כציפור נודדת מקינה, שכמה לילות באשפתות היתה התנומה, ואעפ"כ שהיה לי כל זה הצער והבושה והחרפה בלתי ארוכה למחלתי ותרופה מימי חרפי מקדמוני, וגם אחרי נישואי כל ימי חיי שני עם כל זאת מגמת פני שמתי ועל ליבי נתתי והסכמתי להיות תמיד תורתי אומנותי ואל שדי בעזרתי, וכולי האי שלא להתבטל אפילו שעה אחת מעסק התורה.

בתקופה זו לא היו לו ניירות לכתוב בהם הגיגי תורה, חידושים שנתחדשו לו, ולכן כתב על שולי ספר המשנה שהיה לו, הוא היה מעתיק גם מספרי הראשונים לזכרון, מתוך חשש שמא יגיע הזמן והספרים לא ימצאו תחת ידו. הכל נכתב בקיצור נמרץ מחוסר מקום, עד כדי כך היה הקיצור עד שלאחר זמן לפעמים אף הוא לא יכל להזכר על מה רומזים הדברים. כל ימיו היו צער ומכאובים, וזאת נחמתו בעניו, שזכה להאיר את העולם בספרו הגדול מלאכת שלמה כנצר יחיד ובודד מכל משפחתו ביקש להנציח את שמו על ספרו זה.

ודבר מדהים יש ממנו, מרבי שלמה עדני, באותה שעה שהוא היה כותב את ספרו מלאכת שלמה על המשנה, באותה שעה כתב תוס' יום טוב את ספרו על המשנה, והגיע לידו ספרו של התוס' יום טוב, והוא ראה שמתנבאים בסגנון אחד, אז הוא אמר, אם כבר הוציא בעל תוס' יו"ט את מה שהוציא אז אני אכתוב רק את מה שהוא לא כתב, ז"א המלאכת שלמה זה רק מה שלא כתב התוס' יו"ט שכתב כמוהו, כמו שהיה עם הרמ"א ומרן, שהרמ"א גם כן ראה שמרן כבר חיבר את הספר ויצא לפניו, ואז הוא כתב גם בסגנון דומה למרן, ואז הוא אמר שהוא יכתוב רק את ההגהות דהיינו לא את מה שהוא כתב מעיקרא אלא רק את ההשלמות שלא הופיעו אצל מרן, איזה ענווה, אחרי עבודה של כל החיים, בתנאים כאלה לוותר על עיקר הספר שכתבת מדעתך, כי יש כבר ספר, אז רק לכתוב את ההפרש. אתם מבינים איזה גדלות של אדם?!

ואני זוכר שהייתי לומד משניות בהתחלה, הייתי לומד מלאכת שלמה, התוס' מקצר, והוא מרחיב, פותח הרבה יותר דברים, זה משהו לא יאומן, ללמוד אותו את המשנה עם מלאכת שלמה לא יאומן כי יסופר. בהיר ונהיר. אבל באיזה תנאים הם עשו את זה, זה  יאומן? זה כמו לשבת בגיהינום ולכתוב, ולא לאבד שעה, לא לאבד שעה.

נו, אנחנו צריכים להבין, כל זמן שעוד יש לנו אפשרויות צריכים לנצל את הזמן, צריך לנצל את הזמן. אתם יודעים שבעולם האמת הלל ואליעזר בן חרסום ויוסף הצדיק הם דנים את כולם, מה תגיד שאתה עני, מה תגיד שאתה עשיר, מה תגיד שאתה בעל עבירה? הנה, אלה עמדו בתנאים הכי גרועים הכי קשים ועם כל זה, לא יהיה פתחון פה. אדם צריך לנצל כל רגע ורגע שיש לו להתעלות במה שרק אפשר, תורה ויראת שמים, מצוות וחסד בלי הפוגה, בלי הפוגה, שום דבר שלא יעסיק את הראש של הבן אדם חוץ מזה, כל השאר זה הבלים ודמיון וצריכים אח"כ לשלם על זה תבין ותקילין. אומר הגאון מוילנא שאח"כ יש דין וחשבון, דין על העבירות וחשבון על הזמן שאיבדת בשעה שעשית את העבירה ויכלת לעשות מצוה. אז צריך לנצל עד כמה שאפשר, עד כמה שאפשר, עד כמה שאפשר. בהתחלה אולי זה קשה להתרגל לשבת הרבה אבל אין ברירה,  יותר טוב לשבת פה בתנאים האלה מלשבת אח"כ שם במקומות לא כל כך סימפטיים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.