אנחנו נמצאים בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, בל', אוהב את הבריות. אומר המחזור ויטרי, שמתוך כך מתכבדת תורה ומתייקרת בעיני הבריות והכל רצין אחריה ומחזיקין את ידו לעסוק בה. המדרש שמואל אומר, בהיותו אוהב את הבריות הוא סיבה שיהיה מקרבן לתורה, וכמאמר התנא, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. וכאשר יקרב אותם לתורה ללמדם זוהי סיבה שהוא גם כן יקנה קנין התורה בעצם, שהרי אמרו, מתלמידי יותר מכולם.

דרך חיים אומר, כאשר הוא אוהב את הבריות הוא תוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שניתנה אל הכלל, אבל אם אינו אוהב את הבריות הנה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה לתורה, שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו ולא ניתנה התורה אלא יחיד.

גם מוסיף לומר, שאין מספיק שיהיה טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד כי גם לבריותיו אוהב, ואם אין עושים רצונו של מקום ישנא מעשיהם בלבד. ועוד מרויח באהבתו לבריות תתקיים תורתו בידו, כמו שנאמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ועל ידי שלומד עמהם תורתו מתקיימת יותר, כמו שנאמר "ומתלמידי יותר מכולם", מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים שמסייעתו.

עכשיו העובדות והמעשים. בדברי הספד שנשא רבי נתן גשטטנר על מרן הסטייפלר אמר, וכן ראינו אצל צדיק זה כי אף שכל שאיפתו היתה רק לעסוק בתורה, ומימיו לא עסק בדבר מלבד עבודת ה', מכל מקום הוא קיבל כל יום עשרות אנשים שבאו לספר לו את יסוריהם רח"ל, וקיבלם באהבה. וסיפר לי מישהו שלא מכבר בא לצדיק, איש שביקש ממנו מכתב המלצה להכנסת כלה. ובגלל השעה המאוחרת לא הרשו לו להכנס לחדרו, כאשר נודע לצדיק ציוה שיחפשו אחריו להביאו אליו, ואמר כי הוא חי רק כדי שיוכל לעשות טובה ליהודי, ויוכל לתת לו מכתב המלצה. הוא לא ראה לעצמו תכלית בעולם רק שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שחי רק בשביל העולם זהו סימן של יהודי שלומד תורה לשמה, שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ז"א הפירוש פה שהוא חי בשביל כל העולם, רק בשביל העולם. וזה הכדאי הוא לו, זה סימן של יהודי שלומד תורה לשמה. ככה נשא דברים בהספד רבי נתן גשטטנר על מרן הסטייפלר.

החזון איש כותב בקובץ אגרות, עשיר אני באהבת זולתי, כך מעיד החזון איש על עצמו, עשיר אני באהבת זולתי. מספר רבי יוסף הכהן רוט, פעם ראיתי את מרן הגר"מ שך עומד ומתפלל בירחי כלה מאחור, שאלתי אותו מדוע אין הוא עולה להתיישב במזרח? הוא מתפלל מאחור, ולא מקדימה ויושב במזרח, והוא השיבני, אם היית יודע איזה הנאה יש לי כאשר אני יושב בין יהודים כמו כל יהודי לא היית שואל אותי שאלה כזו. לשבת בתוך כולם, באמצע בין היהודים, לא במזרח, אם היית יודע כמה אני אוהב את זה, אה, כמה הנאה יש לי בזה לא היית שואל אותי שאלה כזאת.

באחת מדרשותיו ציטט רבי שמואל דוד ברשבצ'יק, ראש ישיבת בישיבת רבינו יעקב יוסף ארה"ב, ובאחרית ימיו מראשי ישיבת כנסת חזקיהו בכפר חסידים, את דברי הגמרא האומרת, אמר רבה בר בר חנה, מירושלים ליריחו עשר פרסאות, עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, ז"א מרחק ארבעים קילומטר היו מתעטשות מריח הקטורת. נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת, כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטורת, וכה אמר רבי שמואל דוד בדבריו, עובדה מופלאה זו של התפשטות ריח הקטורת למרחק כה רב יש בה מוסר השכל עבורנו. הקטורת עשויה כידוע מ-11 סממנים, הצורי והצפורן והחלבנה כולם מיני בשמים בעלי ניחוחות, כל סימן בפני עצמו לא נודע בריח חזק במיוחד, אדרבא, על אותם סימנים נמנה גם החלבה שריחו רע, ולגביו בודאי שאין לתאר את ריחו ה"טוב" כנישא למרחוק. נשאלת אם כן השאלה, מהיכן שאבה הקטורת את כוחה המיוחד במינו להפיץ את ניחוחה המיוחד אל מרחקי ארץ? אבל סוד הענין הוא ביטול עצמיותו של כל סימן וסימן. על ידי טחינתו והדיקתו עד דק מדקדקים אותו עד דק הדק הדק, וע"י עירובו לבסוף עם שאר הסימנים, הפכו את כל הסימנים להיות יחידה אחת שהיא הקטורת, הוי אומר, סודה של הקטורת הוא ביטול העצמיות והפיכת היחיד לחלק בלתי נפרד של הכלל, כך נוצר אפוא הריח המיוחד במינו. כך נוצרת המציאות היחודית שבירושלים מקטירים את הקטורת וביריחו מתעטשות העיזים מריחה.

וכאן פנה רבי שמואל דוד אל שומעי לקחו להפיק וללמוד את המוסר והלקח מסודה של הקטורת. מה לנו ולסודה של הקטורת? על כל אדם ואדם לבטל את עצמיותו ולהתמזג ולהיות חלק בלתי נפרד מן הכלל, מדובר על כלל ישראל האמיתיים כמובן. או אז יוכל להקים עם אנשים שכמותו קהילה מפוארת, קהילת פז. ריחה הטוב ינשא למרחקים כי אבני יסודה עשויות יסוד הקטורת, ואף אם מהול בתוך הכלל מיעוט של חלבנה, יש כמה אנשים שהם לא בדיוק בעלי ריח הכי טוב, הצטרפותו של אותו מיעוט אל הכלל ועשיה שלהם למענו תביא לכך שבסופו של דבר אף הוא יהיה חלק בלתי נפרד מהמרכיבים של הריח הנפלא.

רבי שמואל דוד סיים את משלו ואמר, כל אדם הוא בושם מיוחד, בעל ניחוח יחודי ואופייני משלו, איש איש ותכונותיו, מידותיו ואפיו, ואולם השאלה הגדולה היא, כיצד ינהג כל אדם ביחס אל הכלל. אם ישאר בעצמיותו ולא יצטרף אל הכלל כי אז טווח הריח שלו יישאר קצר ביותר, איכותו תשאר נמוכה, משום שלא השכיל להעמיד את עצמו למען הכלל. אז זה נקרא אוהב את הבריות.

מסופר על רבי ברוך בער ליבוביץ בעל הברכת שמואל, אהבת ישראל בערה כאש בעצמותיו, מורגל בפיו, כאשר יגיע יומי לעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני, במה באת? מה אענה, עם תורה? האם גם לזאת תקרא תורה? היראת שמים, האם גם לזאת תקרא יראת שמים? אבל במה שאוכל ללמד זכות על עצמי זאת אגיד, שאהבתי יהודים, שאני הולך ברחוב ויהודי בא לקראתי מה עולה במחשבתי? ברכה על ראשו. אתם שומעים? ברכה על ראשו. אייי. אם מברכים את הפפא כבוד הרב, זה אומר שכל גוי ראוי לברכה, אין גוי שלא ראוי לברכה. ואז זה חיוב יותר גדול לברך כל יהודי, אם לא מברכים כל יהודי זה עוון פלילי, כי מה זכה הפפא יותר מכל יהודי שעוברים לידו ברחוב?!

כתב רבינו ישראל סלנטר, מידת הפרישות היא מידה נעלה, אך רק במה שנוגע לאדם עצמו. במה שנוגע לזולתו חובה היא להשתמש בהיפך של הפרישות. מידת הפרישות היא מידה נעלה, אך ורק במה שנוגע לאדם עצמו. במה שנוגע לזולתו חובה היא להשתמש בהיפך מן הפרישות, לצאת בשווקים וברחובות של קריה, לחפש ולמלאות טובת חברו, טובת חברו. ולכן נברא האדם מן העליונים ומן התחתונים, כדי שיהיה בכוחו לתקן כוחות נפשו להיות במה שנוגע לעצמו מוכתר בכל המידות והמעלות דומה לעליונים, פרוש מכל מחמדי תבל, אבל במה שנוגע לאחרים להיות דומה לתחתונים, איש שמרגיש ויודע, מחזק ידי רבים, ובהיות דעתו מעורבת עמהם, כמו שאמרו חכמים ז"ל, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ז"א אדם צריך להשתדל מאד שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות, אתה רוצה להיות פרוש אין בעיה, אתה בינך לבין עצמך יכול להיות פרוש, נפלא זה מצוין מאד, מאד נפלא, תתרחק מהבלי העולם, מהתאוות מהכל, נפלא מאד, אבל בנוגע לחברך אל תפריש אותו ואל תפרוש ממנו, תדאג לכל צרכיו.

כשבא עני לאדם לא יגיד לו, איזהו עשיר השמח בחלקו, צריך לשמוח שאין לך כלום, ברוך ה' שאין לך כלום, ה' יתמיד את מצבך ותהיה שמח תמיד. זה פושע זה, אתה כלפי עצמך תהיה שמח במה שיש לך וגם תשמח לתת ממה שיש לך לעני, לעני צריך לתת, אל תתן לו ברכות, תן לו כסף, הוא צריך כסף לאכול, עם ברכות הוא לא יכול לחיות, זה טוב לעודד אותו, אמנם זה שווה 11 ברכות, אבל הוא מעדיף את השש ברכות שאתה תקבל ותתן לו גם קצת כסף. אז בעניני עצמך תהיה מהעליונים, אין בעיה, אבל בעניני זולתך תהיה מהתחתונים, תדאג לו לצרכים שלו.

שח האדמו"ר רבי משה לייב מסאסוב, לא הייתי יודע אהבת ישראל מהי עד שלמדתי מאיכר אחד, שכן שמעתי פעם איכר מבושם במקצת שואל את חברו, אתה אוהב אותי? השיב הלה אני אוהב אותך עד מאד, התדע מה חסר לי? שאל הראשון, תמה השני מנין אני אדע זאת? הפטיר חברו אם אינך יודע מה חסר לי כדי שתוכל לעזור לי, כיצד אתה יכול לומר שאתה אוהב אותי? אם אתה לא יודע מה חסר לי איך אתה אוהב אותי? נראה אותך כשתדע כמה חסר לי, נראה אם עדיין תאהב אותי, או שתהיה עסוק ויש לך איזה סידורים ואתה צריך ללכת ואתה לא יכול להשאר ואתה מתנצל וכו' וכו'.

רבי אשר וייס מצא ליסוד הזה מקור נפלא, התוס' במנחות ל"ז הביאו מן המדרש את המעשה שהיה בימי שלמה המלך שהוציא אשמדאי מלך השדים מתחת לקרקע אדם שהיו לו שני ראשים, אותו אדם נשא אשה והוליד שבעה בנים, אחד מהם כאביו היה בעל שני ראשים, וששת האחרים כאמם בעלי ראש אחד. כשמת אותו אדם באו שבעת הבנים לחלק ביניהם את ירושתם, התעורר ויכוח, בעל שני הראשים טען שבעצם הוא שני אנשים, כל אחד משתי הראשים שלי הנו אדם נפרד, אז מגיעים לי שני חלקים בירושה, אחד טענו אמנם שני ראשים יש לך אבל אינך אלא אדם אחד בלבד, ולא מגיע לך אלא חלק אחד בירושה. המעשה הובא בפני שלמה המלך שיכריע בחכמתו מי הצודק בויכוח. וככה מסופר במדרש: בחצי הלילה נכנס שלמה המלך בהיכל ועמד בתפילה לפני המקום ואמר, רבונו של עולם, כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי שאל מה אתן לך, לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב, אלא חכמה כדי לשפוט בצדק בני אדם. אמר לו הקב"ה אני נותן לך חכמה בבוקר, בבוקר. כשבאו לפניו הוא הרתיח שלמה מים, כסה אחד מן הראשים ושפך את המים הרותחים על הראש השני, החלו שני הראשים לזעוק, אדוני המלך, אנחנו מתים, אנחנו מתים, אנחנו אחד ולא שניים. הנה כי כן אמר שלמה אדם אחד הוא זה, כיון שהרגיש הראש האחד בצער של השני. מכאן רואים שכאשר יש חיבור ואחדות בין אנשים מרגיש האחד מה כואב לחברו. אמנם שני ראשים, שתי גופות, אבל אם אחד מרגיש מה כואב לשני זה החיבור שצריך להיות בין האנשים.

השמועה מספרת, פעם מצאו את רבי חיים וולאז'ין יושב ומתמוגג בבכי, לא מתמוגג משמחה, מג מג, בבכי. חקרו הרואים ודרשו, עד שמצאו כי בענין אחד ביקש לסייע ולהיטיב עם מאן דהוא אולם היה חסר אונים ונמנע ממנו מבוקשו מרוב עגמת נפש פרץ בבכי, לא יכול לעזור לו, אז הוא יושב ובוכה למה לא יכול לעזור לו.

בענין הכנסת אורחים מסופר עליו שפעם אחת התמהמה מלהגיע לבית המדרש בזמן התפילה, כדרכו יום יום. שמש בית הכנסת שבא לקרוא לו מצא אותו מיסב אצל השולחן ומשתעשע עם אורחים נכבדים שבאו בצל קורתו. למרבה הפליאה של השמש הסביר רבי חיים בעצמו, וכי מילתא זוטרתא היא בעיניכם מה שאמרו חכמים, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה? עכשיו אני עסוק בהכנסת אורחים, זה יותר מהקבלת פני שכינה. העוסק במצוה פטור מן המצוה. אז הוא לא בא לתפילה. עסוק בהקבלת פני אורחים. לא ללמוד מפה דין, כן, שכל אחד מעכשיו יחפש לו אורחים ויהיה פטור.

פעם ביום ט' בתמוז תשל"א, יום הזכרון לרבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, הספיד אותו חתנו רבי חיים שמואלביץ בהיכל הישיבה, בדבריו עמד על שתיים מסגולותיו של הנפטר: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל הקשר שבין שתי המידות האלה אמר כך: שתיים אלו אחת הן, אי אפשר לקרב את הבריות לתורה אלא ע"י אהבת הבריות, כי אדם שתוכו רע מהווה סכנה לכל סביבתו, ואי אפשר לאדם לסכן עצמו ולנסות להשפיע עליו להחזירו למוטב. אדם שתוכו רע מהווה סכנה לכל סביבתו, ואי אפשר לאדם לסכן עצמו ולנסות להשפיע עליו להחזירו למוטב, ולא עוד, אלא כשם שאדם זה שתוכו רע חושב בלבו כאילו ידע אהרן שעליו נאמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה שתוכו רע, לא היה יכול להסתכל עליו, כמחשבתו כן הוא, ואין צדיק כאהרן יכול להסתכל עליו מחמת רגשי התיעוב הממלאים אותו למראה איש רע מעללים הלזה, ואם כן היאך מקרבין אדם זה לתורה? רק על ידי מידת אוהב את הבריות, אהבה גוברת על רגש הריחוק, על ידה מסוגל הצדיק לקרב את הכל ולהדליק אור התורה במחשכיהם של הבריות.

הסמיכות בין אוהב את הבריות ומקרבם לתורה, בין אוהב את הבריות ל'ומקרבם לתורה', נועדה להדגיש בפנינו, אומר רבי אברהם יפהן, שאהבת הבריות קשורה לקירובם לתורה, ככל שעוסקים יותר בחסד כך מתחזק הקשר הרוחני שבין איש לרעהו וכן להיפך, ככל שעוסקים יותר בתורה כך הכלל כולו מתעלה יותר, שהרי כולם קשורים זה לזה, הקשר שבין אחד לשני הוא נמרץ כל כך עד כדי כך שאם נהרג אחד בשגגה יש תביעה על הכהן הגדול של אותו דור, למה לא התפלל על בני דורו שלא יקרה לו כזאת.

דוגמא לכך ישמש אברהם אבינו ע"ה, דוקא הוא שמסר נפשו למעשה חסד, היה הקנאי הגדול שמסר נפשו גם לביטול עבודה זרה, הוא שבר צלמים והוא לא בירך את הפפא, הוא נלחם נגד עבודה זרה, הפפא לא מקיים אפילו שבע מצוות בני נח, ראוי לברכה? אברהם אבינו שמסר נפשו למעשה חסד היה הקנאי הגדול שמסר נפשו גם לביטול עבודה זרה בדורו, הטעם לכך מובן, העבודה זרה מושתתת על הנחה של פירוד הכוחות בעולם וממילא על פירודו של איש מרעהו, הרי הם באים לפה המסיון במימון של הותיקן והפפא לנצר יהודים, להעביר אותם על דתם, תבורך מפי עליון, אומר לו יצחק, תבורך מפי עליון, על מה שאתה ראש המסיון? שהטבלתם לנצרות כל כך הרבה בשנים האחרונות? הטעם מובן, עבודה זרה מושתתת על הנחה של פירוד הכוחות בעולם, וממילא על פירודו של איש מרעהו, לכן לא מצא אברהם אבינו תכסיס טוב יותר להוציא טעות זו מליבם של אנשי דורו כי אם בעשיית חסד, ההיפך מעבודה זרה. בזה חיזק את הקשר הרוחני שבין הבריות. ומאחדות האנושות קלה וקצרה היא הדרך לאחדות הבורא.

הנצרות רוצה לעקור יהודים מדתם מאמונתם, היהדות לא אומרת לנצרות בואו נתגייר, הם רוצים לנתק אותנו מאבינו שבשמים, אז הקב"ה ישמח, תבורך מפי עליון? הוא עוד שולח לקב"ה מעמיס עליו עבודה, והוא מעלה בדעתו באמת שהקב"ה מפיו יברך את בעל הצלב? מי שעוקר את עם ישראל מאביהם שבשמים הוא שולח אל הקב"ה תבורך מפי עליון?? נהיית העוזר של הקב"ה? אתה שולח לו עבודה, פפא.

בשעה שעובדי עבודה זרה התנצחו זה עם זה, וכל אחד השתדל בקרבנותיו לשחד יראתו שתעמוד לימינו נגד שכנגדם, בא אברהם ולימד שאדרבא, איש את רעהו יעזורו, משום שאל אחד בראם ורוצה ביקרת כולם. עצה זו עשתה רושם כביר על הבריות שהכירו מיד באמיתות דרכו ומאידך היתה לרועץ לעובדי עבודה זרה וכופרים למיניהם. אייייי. אבל ככה זה אצל אנשי ש"ס, קיבלתי מכתב היום ואני אקריא לכם אותו כלשונו:

לכבוד כך וכך, רציתי לשתף את כבוד הרב ברצף אירועים מדהים בעיני, יתכן ויש קשר בין הדברים, ויתכן שאין, בכל מקרה סמיכות הדברים מדהימה. לפני כחצי שנה התחלתי לעבוד כממלאת מקום במעון המנוהל ע"י יעקב צדקה חבר המועצה המקומית מטעם תנועת ש"ס, בנו של הרב המקומי דוד צדקה. כחמישה ימים בלבד לאחר תחילת עבודתי חשתי ברע, אך כיון שהיה זה יום שישי נאלצתי לחכות ליום ראשון. ביום ראשון בבוקר הלכתי לרופאה והיא בשרה לי שזו הפלה. הייתי בצער גדול והיה לי מאד קשה, בקושי רב טיפלתי בשתי בנותינו והשתדלתי להמשיך את שגרת החיים, בעלי ניגש לכבוד הרב וביקש ממנו ברכה. כבר למחרת התאוששתי, השלמתי עם הגזרה וקיבלתי עלי את הדין. באותו זמן לא קישרתי בין הדברים, והמשכתי את עבודתי במעון כרגיל לשביעות רצון האחראית במעון והעובדות שמילאתי את מקומן. עד מהרה הוצעה לי עבודה קבועה במעון ושקלתי אותה ברצינות. עד שהגיע מועד קיום הרצאת הרב בבית כנסת מסויים באזור, בית כנסת שכבר התקיימה בה הרצאה לפני כשלשה חדשים, וכבר אז דובר על קיום הרצאה נוספת שם, למארגן ההרצאה הובהר כי הגבאי  מבטל את קיום ההרצאה כי הרב צדקה לא מאשר. מבירור הדברים עולה כי אותו גבאי חבר לרב במרכאות צדקה בבחירות, חבר אליו לבחירות במועצה, ואתו גבאי מספר שתיים ברשימת ש"ס, מכאן הכל ברור. כמובן שבסופו של דבר ההרצאה התקיימה בהצלחה במקום אחר, אבל אני כל כך כעסתי, כל כך כאב לי שלא מקבלים את הרב במקום שנועד כדי להגדיל תורה על ידי מי שמכריזים להגדיל תורה ולהאדירה, זה לא האדרת תורה זו הדרת תורה, עצוב וכואב שלמרות שעברה למעלה משנה מהבחירות עדיין אש הפוליטיקה בוערת בדמם במקום אש התורה. משכך החלטתי בעצת בעלי ובהסכמתו הברורה שאני מפסיקה את עבודתי במעון המשתייך אל עוקרי התורה. אני מוותרת על המשכורת המאחרת ועל המשרה הקבועה. כשבוע בלבד לאחר שהודעתי במפורש לאחראית המעון שאני מפסיקה את עבודתי לאלתר גם כמילוי מקום, והבהרתי לה שאפילו לא תנסה לשאול אם התחרטתי, והסברתי לה בדיוק מה הסיבה, רק כשבוע לאחר מכן, רק, התבשרנו בבשורה טובה, קיבלתי תשובה חיובית, אני בהריון. זה לא יאומן אבל זו האמת. אז נכון שעכשיו התעוררה בעיה ואין לי תלושים כדי לקבל אח"כ חופשת לידה, אבל אני בוטחת בה' בלב שלם, אני שמחה שהלכתי עם האמת שלי, ואני רואה בחוש איך ה' משלם שכר טוב לעושי רצונו. בהזדמנות זו אנחנו רוצים להודות לכבוד הרב שמלווה אותנו ונתן את ברכתו, תודה רבה שנשמע רק בשורות טובות.

זו אשתו של אחד מהעובדים פה בשופר.

אתם מבינים? זה אהבת הבריות של עוקרי התורה, לבטל תורה מישראל, איזה אומץ צריך להיות, אבל לברך את הפפא, תבורך מפי עליון, נו, נראה שיצחק יברך אותי. אני מחכה לשמוע ברכה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....