אנחנו ממשיכים באוהב את הבריות.

בשהותי בשטרסבורג, מספר הרב יהושע לייב שינקר, נכד רבי יוסף חיים זוננפלד, נזדמנתי לביתו של פרופסור אנדריי נהר, מהוגי הדעות המקובלים ביותר בצרפת, אחרי שהצגתי את עצמי כנכדו של הסבא, אמר לי הפרופסור, בא ואכירך עם אדם שבודאי יעורר בך ענין רב. כשהעמיד אותי פנים אל פנים עם אותו אדם הציג הפרופסור נהר כי הוא לא יגלה לאף אחד מאיתנו את זהות השני, והוא יראה איך יפול דבר. כמה רגעים עמדנו זה מול זה עד שלפתע השמיע הלה קריאת התפעלות, נפל על צווארי, חיבקני ונשקני בקראו, הלא הכרתי יקירי, אינך אלא בנו של לאה בנה של לאה בתו של רבי חיים זוננפלד, אי אי, נכדו של הצדיק רבי חיים, מה אומר ומה אדבר, וכי יודעים אתם מי היה רבי חיים אייי, אם כבר נקראת לכאן אז הבה ואספר לך מעשה מהסבא שלך שבו הייתי גם אני מעורב. היה זה בשנת תרפ"ב או פ"ג, כשהמאבק בין ההסתדרות הציונית לבין הקנאים מחוג אגודת ישראל ובראשם רבי חיים זוננפלד היה בעיצומו. חלה אז אחד מראשי הסתדרות העובדים שהיה ידוע אז בשנאתו לדת, במחלה קשה ואנושה. אחרי ששכב בבית החולים האנגלי של המסיון כארבעה שבועות, החמירה המחלה עוד יותר ורופאי בית החולים אמרו נואש לחייו. מכיון שנמניתי על מקורביו של אותו מנהיג ציוני התייעצה איתי המשפחה מה אפשר לעשות כדי להצילו ממוות, ואני השכרתי היטב את דוקטור וולך ואת רופאי בית החולים שנמנו אז על טובי הרופאים שנמצאו אז בארץ יעצתי להם להעבירו לבית חולים שערי צדק. ידעה המשפחה היטב שהענין הוא לא כל כך פשוט, גם מחמת עצם זהותו של החולה שהיה ידוע כמתנגד קיצוני של היהדות החרדית, וגם מחמת היותו של החולה בבית החולים של המסיון, אולם מיאושם הרב לא נותרה להם ברירה כי לא היה להם מה להפסיד, ומכיון שהכירו שיש לי מהלכים בחוגים החרדים בזכות אבי ז"ל שהיה אחד מיקירי ירושלים ומחשובי תלמידי החכמים שבה, ביקשו ממני לבצע את ההעברה. שכרתי שתי סבלים גברתניים שהעבירו על האלונקה את החולה מבית חולים המסיונרי לבית חולים שערי צדק. בימים ההם טרם היו אמבולנסים בירושלים, כשהגענו לפרוזדור בית החולים ששימש גם כחדר מיון יצא אלינו דוקטור וולך, בדק בדיקה ראשונה את החולה ומצאו חמור ביותר. שאל פרטים על מה שקדם שהביאוהו לכאן, ומששמע שהוא שכב בבית חולים מסיונרי לפני כן הסמיקו פניו מכעס, השאיר אותנו מבולבלים עם החולה וחזר מיד לחדרו. התייעצנו והחלטנו שיש רק אחד המסוגל להשפיע על דוקטור וולך לשנות את דעתו, והוא רבי חיים זוננפלד. שוב הוטל התפקיד העדין הזה עלי, עקב הידידות האמיצה ששררה בין אבי לבין רבי חיים, בינתיים בכדי להנצל מזעמו של הרופא הקפדן הורדנו את האלונקה מהחולה האנוש ליד בנין בית החולים והשכבנו אותו תחת אחד עצי הברוש. מיהרתי לביתו של רבי חיים בבתי מחסה, בימים ההם לא היתה אפשרות אחרת של תקשורת מהירה, בדרך לעיר העתיקה החל לרדת גשם שוטף שהרטיב אותי עד עצמות, כשכולי רטוב ורועד נכנסתי לביתו של רבי חיים שישב באותה שעה שקוע בגמרא גדולה. אף על פי שהיה לרבי חיים לב כבד עלי על שסרתי מדרך אבותי והצטרפתי לציונים, בכל זאת קיבלני במאור פנים וביקשני לשבת. התנצלתי על ההפרעה החפוזה וסיפרתי לו על המקרה עם החולה, לא הסתרתי ממנו את זהות החולה שהוא מראשי ההסתדרות, וגם גיליתי לו את עובדות שהותו של החולה בבית החולים המסיונרי, אך מכיון שמדובר בהצלת נפשות העזתי לפנות אליו ולבקש ממנו מכתב דחוף לדוקטור וולך שיסכים לקבל את החולה לבית החולים כי זוהי התקוה היחידה שנשארה עוד להצלתו. מששמע רבי חיים במה המדובר עשה קמט קטן בדף הגמרא לשם סימן סגר אותה וקם ממקומו. לבש את מעיל הפרווה שלו והתכונן ללכת. נעמדתי בחלל הדלת וניסיתי להניאו מללכת בהסבירי לו כי באתי רק לשם קבלת מכתב המלצה מהרב אל דוקטור וולך, אבל בשום פנים אינני מתכונן להטריחו בפרט בגשם שוטף כזה. הזדקף הרב הישיש מלוא קומתו וענה לעומתי בהחלטיות, כשמדובר על הצלת נפש אחת בישראל, אין די במכתב גרידא עלי ללכת בעצמי ולקיים את המצוה. מכתב ספק אם ישפיע, אבל אני בעצמי לא אזוז עד שיוכנס החולה לבית החולים. תוך כדי דיבור עזב בזריזות את חדרו, עלה בצעדים מהירים את המדרגות המובילות מחצרו למעלה השכונה, למרות שהוא היה אז קרוב לשבעים וחמש ואני צעיר לימים בקושי יכלתי להשיג אותו. בדיוק כשעזבנו את הבית של הרב התגבר הגשם, הצעתי לרב חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, במקום לענות לי זרז פעמיו במלמול - פיקוח נפש. כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם? הרב הישיש רץ ואני ממהר אחריו עד שהגענו לשער יפו, שם שכרתי כרכרה דליז'נסק ושנינו עלינו עליה וזרזנו את העגלון לזרז את סוסיו, מיד הוציא הרב מכיס מעילו ספר תהילים והתחיל למלמל מזמורי תהילים כשעיני לא סרים מפניו הלוהטות של הרב הישיש. בשעה שהכרכרה דהרה והחליקה על הכביש הרטוב והמוצף שבמעלה רחוב יפו, נזכרתי בסיפורי האגדות של סוסים שעשו קפיצת הדרך. כשנסעו עם הרבי החסידי על פני ערבות רוסיה ופולין, אחרי כרבע שעה של דהירה בגשם השוטף שלא פסק אף לרגע, הגענו לחצר בית החולים. רבי חיים ירד מיד מהכרכרה מבלי להמתין, עד שאגמור עם העגלון על שכרו, ואני מהרתי לסלק על העגלון את המגיע לו. רצתי אחרי רבי חיים שכבר היה בחדרו הפרטי של דוקטור וולך, הספקתי עוד לשמוע את דבריו התקיפים של רבי חיים שאמר לדוקטור וולך, מאימתי נעשה הדוקטור פוסק בהלכות פיקוח נפש? אני מבקש לקבל מיד את החולה לבית החולים, ואח"כ נתווכח. תוך כדי כך פנה אלי ושאל, איפה החולה? נא להביאו מיד כי כל רגע יקר, והנה קרה משהו שממש לא יאומן, אחרי שבועיים עזב החולה את בית החולים כשהוא בריא לחלוטין. נמנעתי מלספר לאותו מנהיג שהבריא את אשר "עולל" לו רבי חיים בידעי את היחסים המתוחים ששררו בין השניים, כעבור שנה מאותו מקרה התקיים טכס הנחת אבן הפינה לישוב חדש בגליל, אותו מנהיג נשא בו את הנאום המרכזי, באותו טקס השתתפתי גם אני, כשעלה אותו מנהיג לנאום התחיל בפאתוס רב והרביץ מנה גדושה של ציונות, בשטף דבריו הגיע הנואם לאקסטזה והכריז, אנחנו נבנה את הארץ בדרכנו ובכוחנו אנו, אנחנו נבנה את ארצנו תוך מלחמת חרמה ביד השחורה של הרב זוננפלד ופמלייתו. ברגע זה קפץ דמי בראשי, ובאופן ספונטני צעקתי לעבר הנואם, שתוק, דרך ארץ בפני הגאון הישיש שאתה חב לו את חייך. לשמע קריאת ביניים מוזרה זו מפי ידידו הקרוב, הוכה הנואם בתדהמה והפסיק את נאומו, בהפנותו את מבטו הטועה כלפי כמבקש הסבר לקריאת ביניים משונה, לא הססתי הרבה, עליתי על הבמה וסיפרתי למשתתפים איך שהיד השחורה של הסבא שלך נחלצה להציל ממוות את זה שהכריז מלחמת חורמה נגד היהדות החרדית של הרב זוננפלד. זה נקרא אוהב את הבריות, אפילו האויבים שלו שנלחמים כנגדו. הבנתיוכם?

טוב, אנחנו עכשיו עוברים שלב. סגור שידור, מתחילים שידור.