קניין ל"א - אוהב את הצדקות - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫ארבעים ושמונה דברים נקנית התורה.

‫למד אלף, אוהב את הצדקות.

‫אוהב את הצדקות, המשרים והתוכחות,

‫כי התורה בנויה על אלו שלושה יסודות,

‫כי ישרים דרכי אדוני.

‫ויש עוד בתורה תוכחה,

‫כמו כמה מצוות כאשר יעשה דבר זה, ‫יש עליו מלכות או קורבן או מיתה או גלות,

‫בדבר זה תוכחה.

‫זאת אומרת, יש תוכחה בתורה,

‫שזה כמו כמה מצוות שאם עושים דבר זה, ‫יש עליו מלכות קורבן, מיתה או גלות. ‫דבר זה גם נקרא תוכחה.

‫וכמה מצוות שהן צדקה,

‫שחייב לכבד את אביו ואימו ולעשות צדקה,

‫עד שאלו שלושה דברים,

‫דהיינו, אוהב את הצדקות, ‫המשרים והתוכחות, ‫הם כוללים את כל דרכי התורה.

‫כי יש דרך בתורה שהוא ישר שעשה במשפט,

‫ומה שלא יעשה במשפט,

‫ויש הוא צדקה וחסד.

‫ויש דרך שהוא תוכחה,

‫כי כמה הן תוכחות בתורה.

‫ולפיכך, אם אינו אוהב אלו שלושה דברים,

‫אינו מצליח בתורה,

‫שאלו שלושה הם יסודי התורה ‫והם דרכי התורה.

‫כך אומר דרך חיים.

‫התפארת ישראל אומרת,

‫לא לבד שיהיו קלים בעיניו החיובים ‫שחייבים לו הבריות,

‫ויגדל בעיניו חיוביו להם,

‫אלא גם אוהב את הצדקות,

‫ויתווה לליבו מאוד כשיראה בני אדם ‫מרעים זה לזה,

‫ויתגבר כארי להושיע לעשוק,

‫ולתמוך ידי המיטיב לחברו.

‫וכי דאשכחן במשה רבנו, עליו השלום, ‫שהושיע גם לבנות גויים מיד עושקן.

‫זה ההגדרות, ואנחנו עוברים ‫לעובדות ולמעשים.

‫בימי מלחמת העולם,

בימי מלחמת העולם הראשונה ‫שפרצה בשלהי שנת תרעג,

‫במלאת שבע שנים לישיבתו ‫בעיר בריינסק,

‫הפגין רבי שמעון יהודה קונשקופ,

‫מסירות נפש רבה ליהודי בריינסק ובנותיה,

‫אם בעצם הישארותו לחלוק עמהם ‫את הגורל האכזרי,

‫ואם בהחלצותו לישעם מתוך גבורה עילאה.

‫כל זה היה בימי מלחמת העולם הראשונה,

‫אחרי שבע שנים שהוא היה שם.

‫האם יישאר לחלוק עמהם גורל אכזרי,

‫או ייחלץ לי ישע מתוך גבורה אליו.

‫באחד הימים הראשונים, ‫לפלישת חיל הגרמנים,

‫בפנים מחוזות פולין,

‫הגיעו לבריינסק

בשורות האיום מן העיר צ'כנובצי,

הסמוכה, ‫כי במנוסת הגייסות הרוסיים ‫מפני האויב, ‫שילחו אש אוכלת בכל העיר ‫והחרבו עד היסוד.

‫גורל דומה צפויה לבריינסק.

‫אוכלוסי העיר אשר חששו לנפשותיהם, ‫אמרו להימלט על נפשם,

‫ביקשו להסתלק מן המקום ‫מבריחה מבוהלת.

‫באו אפוא נכבדי הקהילה על רבם ‫והציעו גם לפניו דרך להימלט עד יעבור זעם.

‫אולם רבי שמעון שקאפ,

‫ישיבם במתינות ובקול בוטח. ‫כל עוד יישארו יהודים בעיר,

‫אפילו מתי מעט, מחובתי כרב המקום,

‫לא לעוזבם בעת צרה

ולא עוד,

‫אלא שבעומדו על כוונת המוני יהודים ‫לברוח בעירום, חוסר קול,

‫גם בגזר עליהם בגזירת מרא דאתרא, ‫לבל יעזוב איש את העיר.

‫מחובתנו להשתדל תמיד ‫שהבהילות לא תנהל אותנו,

‫כי היא המסנוורת עינינו מלראות ‫את דרך ההצלה הנכונה, אמר.

‫בגודל תושייתו ציווה על יהודי בריינסק ‫לאפות ולבשל ולהכין מאכל ‫עבור גייסות הצבא.

‫לשחט בזה את פניהם כשיבוא העירה, ‫לבל ישחיתוה.

‫מאחר שהיה נערץ על פני כול, ‫עשו היהודים כדבריו ונשארו בעיר.

‫איש לא נמלט ולא נס מביתו.

‫ביום שבת קודש קרבו לגיונות הצבא ‫לבאות העיר.

‫בו ביום יצא רבי שמעון שקופל ‫לרחוב והורה לפתוח את כל החנויות,

‫להכין בתוכם את כל המלאי ‫שהועידו עבור אנשי החיל,

‫כשהוא מעודד אותם לבטוח,

‫אתם שומעים? ‫לבטוח בשם השם. ‫כל זה היה ביום שבת קודש.

‫אחר כך יצא בראש משלחת יהודים ‫נשואי פנים ‫מטובי העדה אל מחנה הצבא,

‫אשר מחוץ לעיר לקדם בברכה דרשי גייסות ‫ולחלות פניהם לשלום העיר ויושביה. ‫והנה נתן הקב' ברוך הוא את חנו ‫בעיני המצביא הראשי של החילות הנסוגים. ‫עד שזה נכנס אל העיר פנימה ‫בראה את כל אשר הכינו לכבוד פיקודיו.

‫מיד העביר ביניהם אורח אמורא ‫כל הנוגע לרעה ‫בהחד מאנשי העיר וברכושו האנוש יענש.

‫רבי שמעון לא נתן שינה לעיניו ‫כל ימי חנית החיילים הרוסיים בבריינצק,

‫בו עומדו על המשמר מחד גיסא, ‫לבל יאחרו את מזונות החיה הטורפת,

‫ומאידך גיסא לבל יונה קורה לבנה עדתו,

‫עד שהגיע היום שנאלצו ‫לעזוב את המקום.

‫אף הוא עיכב בעיר הרבה משפחות יהודיות ‫אשר נמלטו מן העיירות הסמוכות, ‫מאימת המציק,

‫שהשאירו אחריהם כל אונם ורכושם ‫ולעולם תישא עם הרוח.

‫רבי שמעון התגלה לפניהם ‫כמלאך מושיע וטיפל בעצמו ‫בכל צורכיהם לכלכלם ולסעדם, ‫עד שיעברו ימי הרעה.

‫כשיצא חיל הצער הרוסי מבריינצק,

‫נכבשה העיר דרך ערעי ‫בידי גדודים של הקוזאקים.

‫שוב נשקפה סכנה ליהודים. ‫רבי שמעון עורר כעת ‫לשחט את הפורעים במתת כסף,

‫כדי שלא יפגעו ביהודים. ‫אבל איש מיהודי בריינצק ‫לא הריב עוז לבוא במגע עימם,

‫שהיו חוששים בשעה תרופה כזאת ‫אפילו לעבור ברחוב ‫מאימת הבזזים האכזריים.

‫מאה עשר רבי שמעון שם נפשו בכפו,

‫התייצא באופן אישי לפני ראש הקוזאקים ‫על מנת לשלשל לידיו את השלמונים,

‫אשר תכף ומיד פעלו את הפעולה הרצויה.

‫בשובו אל מעונו אומנם התנפלו עליו ‫קוזאקים מחוצות העיר והיכוהו ‫ושדדדו ממנו את שעונו,

‫אך נפשו הייתה לו לשלל,

‫והוא נשאר חי.

‫אחר כך באו ימי הכיבוש הגרמני ‫שנמשכו עד שנסתיימה מלחמת העולם,

‫ימי תלאה ודיכוי ליהודי העיר ‫שנתנו אותות לימים רבים.

‫במשך תקופה זאת גלה רבי שמעון ‫פעמים הרבה ‫כפודה ומציל לבני עדתו.

‫הגרוע שבכל הימים האלה ‫היה אותו יום אחרון,

‫יום עזיבת הגרמנים את בריינסק ‫בשנת תרעט,

‫כשיצאו אחרוני החיילים מן העיר ‫נשמעה לפתע קול עירייה.

‫אחד הג'נדרמים הגרמנים נפל חלל.

‫הגרמנים תלו מיד הכולר ‫כדרכם היהודים,

‫וישובו לנקום את נקומתם.

‫וישובו לנקום את נקומתם. ‫פעטה בריינסק נמצאה בקטה קטנה,

‫מעון למשפחה יהודית בת שבע נפשות,

‫שהגרמנים יציתו המיד באש ‫על יושביה להסתרף חיים.

‫כשהם מסבירים את העונש ‫הם שביצעו בתואנה ‫כאילו מכאן נורתה העירייה.

‫אחר כך הקיפו את העיר ‫בארבע רוחותיה והציתו אש גדולה, ‫כשהם מעכבים בעד האזרחים ‫אל חפות האש המסוכנת,

‫תחת איומי מוות ‫הוברת כדורי רובים ומכונות עירייה.

‫אנשי העיר כאילו הוכו בטירוף ‫ולא ידעו אנה לנוס.

‫היחיד שלא איבד את עשתונותיו ‫הראה בישמון שקופ,

‫שנחפש לרוץ אל ראש הז'נדרמים ‫ולהפציר בו שיחוס ויחון את העיר, ‫אך עפה מפשע.

‫הגרמנים קידמו את פניהם ‫בחירופים וגידופים ‫והתקלצו בו לאימה,

‫אך רבי שמעון לא נרתע מפניהם ‫ועמד בתוקף על דרישתו,

‫עד שלבסוף לוקח את ליבו ‫של ראש הז'נדרמים ‫והשיג מידו ראשון ‫לכבות את האש הגדולה.

‫עכשיו חזר ורץ ברחובות העיר ‫מבלי להשיט לב ‫למטר הכדורים אשר נורו מכל עבר,

‫כשפנם מועדות לעבר בארות המים.

‫כאן ניגש במהירות,

‫שיפקחו לבן יעיניש לכבות את הדלקה, ‫הציג בפניהם את הרישיון הרשמי ‫שקיבל מיד מפקדם ‫והתחיל במו ידיו לשאום מים ‫לכיבוי השרפות.

‫כיוון שראו יהודי בריינסקל לרבם ‫במעשיהו, מיד הבינו ‫שניתנה לו הרשות לשאוב, ‫והצטרפו אליו כולם.

‫בשארית הכוחות התמסרו לדלות ‫ולהתיז מים לכל העבר ‫לכבות ולהציל.

‫מישהו הציע לרבי שמעון שקופ ‫כי אף הוא שקמעה,

‫אבל הוא לא נח ולא שקט,

‫כאילו היה בבת אחת ‫בכל פינות העיר יחדיו. ‫פרנסי העדה הפצירו בו לנו המעט,

‫עליו לשמור על בריאותו, ‫אחרי רבי שמעון בשלו,

‫לא אשקוט עד כי תשקוט האש.

‫אתם שומעים?

‫גדולי ישראל,

‫תלמידי חכמים עצומים,

‫יונקים אנחנו מתורתם ‫ולא יודעים עליהם ועל מעשיהם.

‫אחד המקורות של הכנסה,

‫כספית של צורכי קהילת ברזין,

‫בה כיהן כרב, ‫רבי שלום מרדכי כהן שבדרון, ‫אמר שם

כרב היה שפרנסי הקהילה ‫חכרו את הזיכיון ‫עם מיסי הבשר מהשלטון,

‫וכל מי ששחט באימה טהורה ‫או דקר באימה טמאה, ‫היה לו לשלם סכום קצוב ‫לקופת הקהל.

‫מה שנקרא היום משגוחן.

‫ועיניהם של הזובחים הגויים ‫היו צרות בקופת הקהילה היהודית,

‫התחכמו להוסיף על סכום הקצוב ‫של שכר הזיכיון,

‫והם זכו בו.

‫הוציאו את זה מיד היהודים ‫וכפחו את הכנסת הקהל.

‫אבל מי שהכניס בשר מעיר אחרת ‫היה מכס קטן.

‫התחכמו פרנסי הקהילה ‫לשלוע את השוחטים בודקים.

למקום שמחוץ לעיר לזבוח ולהכניס לעירם שחוטי חוץ כדי להקטין את המכס והחוכרים לא רק שלא באו על שכרם אלא הפסידו

נרגשו הגויים מהחוכרים ונטמנו חמאה על שכניהם היהודים בייחוד על שוחטים ובודקים של העיר

מה עשו אותם בני עשיו

תפסו מעשי עשיו אביהם בידם

החוכרים שידעו לכוון את השעה שהשוחטים ובודקים יצאו לדרכם

לזבוח והתאספו מחוץ לעיר ומזוינים בעלות ומקלות, קרדומים ופטישים עברו לרוצחם

וגם בני העיר היהודים לא יצאו נקיים תחת ידם

ההברה נפלה בעיירה שהאמון גס ופרוע עומד להתנפל על בני הקהילה

ואש השוחט והבודק של העיר כבר בידם

ובעוד שעה התפרץ אותו האמון פרא פרוע ומשוסה עירה לגזול ולבוז, להרוג ולאבד

פחד נפל על אנשי העיר, משטרה לא הייתה שם במגם טלפון

ומיהו שיין ויחפוץ לסכן חייו לנסות למהל לעיר המחוז לקרון המשטרה למהל לבוא לעזרת הקהילה

מיהרו אנשי העיירה להוריד את התריסים,

לסגור את דלתות הבתים, להסתגר שם ולצפול דרך חמי שמיים

מרן מהרשעם שכיהן אז רבי ואב בית דין באותה קהילה

נמצא אז במצב רוחו של אותו כהן גדול

ובשעה שיצא לקראת אלכסנדר מוקדון

מי עשה לבש בגדי כהונה ונתעטה בבגדי כהונה

ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו, כי שמעון הצדיק עשה גם הכהן הגדול מאחה, מרנמר שם

לבש את סטלה דרבנן, לקח מטה עוז דרבנן בידו ויצא יחידי בליל אופן לקראת מחנה מזוין

של פרעים פרועים ושוסים שהתקהלו לשוד ולגזול ולטרוף

הרועה הנאמן לא שם לבו לבחייתה של אשתו הרבנית ולתחנוניה

ולא שואל את תחינותיהם של בניו שלא לסכן את חייו ואת חיי בני ביתו

וענה בקצרות

מה חזיתם?

שדמי דידי סומק תפה מדמו של השוחט ובודה כעלוב?

וכי הדם שלי הוא הדום יותר מדמו של השוחט ובודה כעלוב שהוא תפוס בידיהם?

כשניגש ונתקרב למחנה המזוין וראה את רב העיר

בזיו דיוקנו בא יחידי נשתתק המחנה ונתבייש

בפעם פחד אלוהים נפל עליהם

קרא הרב בהות קולו החזק בלשון הנאספים

אל נא שכניי תרעו

חלילה לכם להשחית

פן כלילת אלוהים תהיה בכם ובבניכם

ההפתעה הייתה כל כך גדולה ומרשימה בראותה מתרבש לעידן עיצב יחידי אצלם

מעולף בהות קדושתו ופניו פני מלאך אלוהים

שבא להגן ולשוחח בכנפיו על צאן מרעיתו ונדהמו

סבבוהו וכרעו על ברכיהם לפניו והתחננו אליו שלא יחרה אפו בהם ולא יקלליהם

בראשם שמקודם שיסע בחבריו להרוג ולאבד

הבטיח בשמם שכולם ישמעו ויצייתו לאדון הרב

פן רבין

וכעצתו ודעתו יעשו

בחמתם שכחה

והסכימו לעצת הרב לשחררת תכף את השוחט ובודה כי עלוב

ולא עוד אלא יחזירו את זכיון של מס הבשר לקהל עדת ישורון

ונשקו את כפות ידיו ורגליו

וביקשו שימחון להם על משוגעתם

אמר שם הרגיעם ושילחם לביתם

נתפזרו להם ושלום על עדת ישראל

כה סיכן הרועה הנאמן את חייו להציל נפש אחת מישראל את השוחט ובודק דמטה

וישוחח בעברתו על עדתו

שמעתם דבר כזה פעם?

זה נקרא אוהב את הצדקות

בכל מידה ומידה אנחנו חכמים שיעורים

כגון בצדקה

עד חומש,

במחאה עד הכאה,

במצוות השבת אבידה עד מקום שמותר להתעלם וכדומה

ואילו לגבי פעולה למען מניעת פגיעה בקדושת שמו יתברך

או כשמדובר בהצלת אדם מישראל מפגיעה בנפשו או ברכושו

לא קבעו חכמים שיעור

לגבי פעולה למען מניעת פגיעה בקדושת שמו יתברך

או כשמדובר בהצלת אדם מישראל מפגיעה הן בנפשו הן בגופו

או ברכושו

לא קבעו חכמים שיעור

ואילו אצל רבי יוסף חיים זוננפלד נעלמו כל המגבלות.

שום מכשול לא עמד בדרכו בשעה שזה היה נוגע לטובתו או הצלתו של יהודי.

לא מכשולים טבעיים פיזיים ואף לא מגבלות של מידה ושיעור יכלו למנוע ממנו לבצע פעולה כלשהי שהתחיל בה או שהחליט שיש להוציאה לפועל. וביותר

היה מוכן עם סירות נפש ממש כשהדבר נגע להצלת נפש אחת מישראל.

פעם נהרג לא יהודי.

פעם נהרג לא יהודי.

בן לאחת המשפחות הערביות החשובות בירושלים, על ידי צעיר יהודי

בשגגה

הוא נמלט בבהלה לביתו של רבי יוסף חיים.

התסיסה בקרב הערבים הייתה גדולה.

הם ראו את כיוון הפריחה.

רבי יוסף חיים קיבל את הבורח והבטיח לו הגנה.

בני ביתו מקורבה פחדו מפני הסכנה

והוא עצמו טיפל בבורח והחביא אותו.

דבר זה היה כרוך בסכנה גדולה.

אילו היו תופסים את הצעיר היה דינו נחרץ למוות

בסכנה לכל הרוב היהודי.

המושל הזמין את רבי יוסף חיים

וביניהם התפתחה שיחה כזאת.

המושל שאל

היכן הרוצח?

רבי יוסף חיים

והלא לממשלה שוטרים?

ילכו ויחפשו.

המושל אומרים שאתה יודע היכן נמצא הרוצח

ואתה צריך להסגירו.

רבי יוסף חיים ענה, וכי דלתור אני לממשלה?

אני מלשין?

וכי זה תפקידי לגלות פושעים?

המושל ציווה לאסור אותו ואיים עליו.

והוא ענה בקרירות, הייתי מוכן לזה ולכן הבאתי איתי טלית ותפילין.

מושל העיר קרא את מר אנטבי,

מנהל ענייני פיקה בארץ ישראל שהיה איש תקיף

ודרש ממנו להסגיר את הצעיר.

עלה קרא לאספה חשאית של ראשי הקהילה היהודית והזמינו גם את רבי יוסף חיים.

האספה החליטה להסגיר את האיש.

רבי יוסף חיים באחת, הוא לא יעשה זאת.

אנטבי קצף

ואיים עליו במידת האחריות הגדולה.

רבי יוסף חיים ביקש אותו שישקול היטב

מה היה אומר אילו הייתה תקלה בה על ידי בנו יחידו.

הדברים השפיעו עליו והוא נרתע.

כששאל את רבי יוסף חיים למה אתה נכנס בעובי הקורה,

אמר אילו הייתי יודע שהצעיר יעמוד לדין ויקבל עונש בית משפט

לא הייתי מגן עליו כלל.

אדרבה אם עשה מעשה שלא כהוגן ואפילו בשוגג שיקבל עליו את הדין ועשו לב ריחו.

אך במקרה שלפנינו קיים חשש של גאולת אדם

וברור כי לא יזכה הנאשם

אפילו עד פתח בית המשפט.

ופראי אדם וגואלי דם יהרגו באמצע הדרך.

במצב כזה ודאי שיש לחמול עליו ולהצילו ממיטה בטוחה שלא יתחייב בה בדין.

לכן הוא נכנס בעובי הקורה.

הבנתם?

הבנתם? כבר למדנו אתמול כעין זה.

שאם הדינים הם יותר מדין תורה,

איך יהיה מותר לנו בכלל

לקחת חלק בזה?

בתחילת המלחמה העולמית הראשונה שבין רוסיה וגרמניה למד בישיבת ראדין בחור מעיל ממל שבארץ גרמניה.

שמו אפרים ליבוביץ.

בלש שהיה מעוניין להראות הצלחתו בריגול,

התיידד עם תלמידי הישיבה,

ובהיוודעו על אזרחותו הגרמנית של אותו תלמיד

שהיה מעיר ממל שבגרמניה,

מצאה הזדמנות לשים בכיסאו תוכנית

של מבצר קובנה.

ובאותו לילה הקיפו אנשי צבא רוסי את אכסניותו של התלמיד ממל ומצאו בכיסאו את התוכנית הנזכרת.

זאת אומרת, הוא השתיל לו בתוך הכיס את התוכנית.

מה שאומרים היום העבריינים שבדרך כלל הם מוצאים להם סמים בכיס, שהמשטרה משתילה להם, והוא אומר, מצאנו.

מייד אסרו אותו ואת בעל אכסניותו, וכל מנהלי הישיבה, אחים החפץ חיים בראשם,

עמדו תחת חשד שהם מעורבים באותו עסק הריגול.

ולא פעם באו לישיבה שוטרי חרש לבלוש אחריהם לערוך בדיקות וחיפושים.

לתלמיד היה צפוי עונש מוות.

רק הודות למאמצים נמרצים,

השפיעו שלא יעמידו אותו על הקיר תוך 48 שעות.

במשך שנתיים

לא ידעו איפה נעלם.

רק בסוף שנת תרע מצא הזדמנות להעביר ידיעה לחפץ חיים שהוא נמצא בתעשורים.

בעיר פנזה,

חפץ חיים לא התחשב בזה שהתערבותו לטובת הבחור עלולה לעורר נגדו חשדות רציניים

לפי הלך הרוח של השלטון הרוסי באותה תקופה,

והוא התמסר בכל נפשו להצילו.

שום טרחה לא הייתה קשה לו.

הוא נסע בעצמו לעיר הבירה פטרבורג להשפיע על עורך דין גרוזנברג,

שיקבל עליו את המשפט,

כי שום עורך דין לא הסכים להתערב בחסק מסוכן כזה,

ואף הכריז שהוא מוכן להעיד בבית המשפט לטובתו.

אתם שומעים?

אוהב את הצדקות.

בחלקה של העיירה סלנט, מקום גידולו של רבי ישראל סלנטר, נפל

ילד אחד לצבא בתקופת הצאר ניקולאי,

ועיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם.

למזלה נקלעה אז לסלנט אלמנה ענייה שהייתה חוזרת על הפתחים

ומנגנת בתיבת נגינה כרגיל בסביבה ההיא בלווית יתומה הקטן שהיה מאסף את הפרוטות שיהודים בני רחמנים היו זורקים לה.

ממוני הקהל סמכו על המקרה, חטפו את הילד מידי אמו,

שינו את שמו לשם אחד מידי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות.

זעקות האלמנה הענייה הגיעו עד שמיים, דעתה נטרפה עליה, היא מרתה את בשרה,

תלשה את שערותיה,

את רוצצה מבית לבית,

דפקה על דלתות גבי העיר ואיש לא שם לב אליה.

באותו זמן הזדמן רבי ישראל לבוא לסלנט לביקור לשבת.

האישה וראותה לפניה איש נשוא פנים נפנה לרגליו ותחננה שיציל את ילדה.

רבי ישראל הקשיב לסיפור דבריה, הרגיע אותה וביקשה לבוא לאחר השבת.

בליל שבת או בשבת בבוקר ערך רבי ישראל לבית הכנסת להתפלל ולסיפר עם איש מאומה בעניין זה.

אחרי תפילת שחרית באו כל נכבדי המקום לאחסניות אשר רבי ישראל היא מסיבת קידוש.

אחרי שקידשו על היין,

קם פתאום רבי ישראל במקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים על השערורייה במעשי החטיפה ולכנותם בשמות גנאי רוצחים גונבי נפשות.

בהיותו מכיר את ראשי הקהל פנה אל כל אחד מהם באופן אישי.

לאחד אמר

הרי צדיק אתה וקושר מטפחתך על הצוואר בשבת כדי לא להוציא במקום עירוב.

אפילו במקום של עירוב.

ואילו לעבור על הפסוק גונב איש ובחרו מות יומת לא אכפת לך?

לשני אמר הרי מחזר אתה אחרי הידורי מצווה ומדקדק בקלה כבחמורה ואילו למסור נפש מישראל לשמד מותר?

לשלישי אמר הרי אתה מדקדק במצע שמורה ובאתרוק מהודר.

ואילו לעבור על אליו כל האלמנה ויתום לו את הענון שיש על המיטה בידי שמיים. אין אתה חושש.

וכן עבר לרביעי וחמישי וכולי. הקהל נדהם ונבהל מפניו ולא יכלו לבצות פה לענות אותו.

רבי ישראל קפץ בחמתו כאילו קישו נחש תוך כדי זעק אמרה

שאסור להימצא בחברת פריצים עזב בבעלת הבית ובאמצע יום השבת יצא את העיר.

השמועה הזו עברה מבית לבית ומהומה רבה נפלה בעיירה. נזיפתו הצורבת של רבי ישראל גאון וצדיק הדור ובריחתו מהעיירה

החליבה אותם חלבון נוקע ויורד עד תהום הנפש.

גם ראשי הקהל האחראים בדבר הכירו בחבטתם ולא ראו אחרת לפניהם כדי לשחרר את הילד החטוף

ולפייס את רבי ישראל.

אולם לא נמצא איש בכל העיירה שהיה לו עוז ללכת בשליחות זו ולהסתכל בפני רבי ישראל.

עד שרבי יאון מקרטינגה שהיה באותו מעמד קיבל עליו את התפקיד הזה. אחרי חיפוסים רבים מצא רבי ישראל

טועה בין ההרים שבתחומי העיר כשהוא שקוע מחשבות נוגות.

פנה אליו בדברי הבת קול הידועה להחריב עולמי יצאת?

והוסיף גם רבי שמעון בן יוחאי כשיצא מהמערה ובכל מקום שהיה נותן עיניו היה נשרף והיה צודק

כי אחרת לא היה שורף ובכל זאת הכריזה עליו בת קול שהוא מחריב את העולם וצוותה עליו עגנו עזרו למערתכם.

כי אי אפשר לעולם להתקיים בדרך זו.

כן הדבר הזה, הרי זוהי מכת מדינה.

ורק אחרי שגילה לו רבי אליהו ששחררו את הילד הנחטף,

נאות רבי ישראל לשוב

מה עירה.

שמעתם?

שמעתם?

אז אלה שמדקדקים במצוות

אבל שופכים דם נקי למי שמבין,

זה חבורת פריצים שאסור לשהות במחיצתם רגע.

וביום השבת הוא עזב את העיר.

רבי חנניהו ברגשו אומר