אוהב את הצדקות.

פעם אחת בשנות עלומיו של רבי יוסף דב הלוי סאלאווצ'יק, ישבו הוא וחבריו לכיתה מסביב לשולחן ושננו את השיעור בגמרא. והמלמד ישב בחדר הסמוך והתענג על כוס תה. תשמעו עכשיו סיפור לא שמעתם מימיכם. פעם בשנות עלומיו של רבי יוסף דב הלוי סאלאווצ'יק ישבו הוא וחבריו לכיתה מסביב לשולחן הלימודים ושננו את שיעורם בגמרא, והמלמד ישב בחדר הסמוך והתענג על כוס תה. פרצה קטטה בין שני נערים מריב שפתיים עברו לתגרת ידיים. גער בהם המלמד ממקום מושבו וציוה לחדול מריב ולהמשיך בשינון הגמרא. התגונן אחד מהיריבים שהוא מבני העשירים שהיריב השני שהוא בן לאלמנה עניה התחיל ראשון בקטטה. אך יצאו הדברים מפי המתלונן והמלמד קם בחמתו ממשתה התה, ניגש אל הנער היתום וסטר בידו הגרמית על פניו, עד שחוטמו הזיל טיפות דם. גמר המלמד את מלאכת הקודש וציוה על הנער המוכה, הכנס למטבח ועצור את הדם ורחץ פניך. ושב ממקומו לכוס התה. הילד רבי יוסף דב הלוי סאלאווצ'יק שישב אצל הנער המוכה ביחד איתו חזר על השיעור מתוך גמרא אחת, ראה וידע שהמתחיל בקטטה היה המתלונן שלמלה ולא דודל המוכה, כן, הוא כבר עמד מקודם על העובדה שבמקרה של קטטה בין שני נערים, המלמד מהדר את בני העשירים על פני בני העניים, ולמראה הדם שהכתים את דפי הגמרא לא היה יכול להתאפק יותר. כשעיניו הפקחיות מביעות אתגר ובוז ניגש אל המלמד ואמר, אני יודע מדוע לא חקר הרבי מי משניהם היו באמת, מי משניהם היה המתחיל בקטטה והעניש את דודל, דודל היה יתום ואין לו אב שיגן עליו, אמו אלמנה עניה, והיא משלמת לרבי מעט שכר לימוד, אבל שלוימלה, אבא שלו עשיר ומשלם לך הרבה שכר לימוד, והוא גם הגבאי בבית הכנסת, והרבי מפחד ממנו, וכך הרים את קולו והמשיך בניגון של מגיד מוכיח, אבל בתורה כתוב לא תגורו מפני איש, ולא תעשו עוול במשפט, גם כתוב בתורה "כל אלמנה ויתום לא תענון" ו"ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה" ומדוע אין הרבי ירא את האלהים והכה נער יתום חינם? אני לא רוצה ללמוד תורה אצל רבי שאינו שומר את התורה, ואשר התורה אומרת עליו שהוא ארור. לקח את ספריו ויצא מן החדר בהיותו בן שבע וחצי שנים.

ואמנם יצא ולא חזר עוד אל החיידר. לשוא הפצירו בו וגערו בו אביו  וזקנו, לשוא היתה התרפסותו של המלמד והבטחתו ששוב לא ינהג כן, גם את ההצעה של אביו שילמד אצל מלמד אחר דחה בהחלטיות מתוך טענה שכל המלמדים עוברים על דברי התורה, כי במקום להעניש את בני העשירים המכעיסים אותם שופכים את חמתם על ראשי בני העניים והיתומים, עלק דתיים. וכשאביו התחיל לדבר שוב על ליבו פרץ בבכי ואמר, אגיד לך את האמת, אין המלמדים יודעים ללמד אותי, אני מיטיב להבין את הגמרא יותר מהם, רצוני שאתה והסבא תלמדו אותי. זה היה רבי יוסף דב הלוי סאלאווצ'יק, ככה נהיה גדול בישראל. אתם שומעים? בן שבע וחצי בעוז מוכיח את המלמד ורואה את העוול וזועק לשמים ואומר אצל ארור כזה שהתורה אררה אני לא אשב ללמוד. והמבין יבין.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה נסע רבי ברוך דב ליבוביץ בעל הברכת שמואל ברכבת מקרלין שוב לפולין, הדרכים היו אז משובשות בגייסות. באחת התחנות אשה זקנה עם בתה רצו לעלות לקרון של הרכבת, אולם החיילים לא נתנו להם להכנס ונאלצו להשאר בתחנה, בראות רבי ברוך דב ליבוביץ את האשה בתחנה החליט לא לנסוע הלאה, לא להשאיר זקנה ובתה בין רוצחים, אמר ומיד יצא עם כל משפחתו מהרכבת ונשאר בתחנה עד שהגיעה רכבת אחרת, שלתוכה נכנסו הזקנה ובתה הוא ובני משפחתו. זה נקרא אוהב את הצדקות.

מסופר פעם ביקר מנהלה הרוחני של אחת הישיבות הגדולות בביתו של רבי יחזקאל אברמסקי, ומצא אותו שוכב במיטתו בוכה בדמעות שליש, נחרד האיש וביקש לדעת פשר הדבר. סיפר לו רבי יחזקאל אברמסקי כי בדרכו מן העיר לביתו שבבית וגן ראה מבעד לחלון האוטובוס שני יהודים שהם רבים ליד בית הדואר בשוק מחנה יהודה, הדבר נגע לו עד שגם בביתו שעות לאחר מכן לא מצא מרגוע לנפשו ולא יכול היה לעצור בעד דמעותיו. הוא ראה שני יהודים מתקוטטים. אוהב את הצדקות.

פעולות כבירות פעל רבי יחיאל יעקב פנברג בעל השרידי אש בהיותו בגטו ורשה. עובדה אחת מיני רבות מתאר דוקטור הלל זיידמן ביומנו: בימי רעב עוני נגישות ומגיפות בורשה היה זה דבר רגיל שאנשים נפלו ברחוב מחולשה, מרעב ומחלות, מאפיסת כוחות, נפלו ולא קמו. הגיעו עד דברים עד לידי כך שהתרגלו והשלימו עם עובדות אלו. יהודי כי ראה בסגטו ונפל ברחוב היתה זו תופעה יום יומית, לא היה בה לעורר תשומת לב מיוחדת וגם לא פעולת עזרה. והנה קרה שביום שבת אחד בתש"א כאשר חזר הרב וינברג מתפילתו הבחין ביהודי שהיה שוכב על המדרכה ללא כח לקום ואנשים עוברים אצים ורצים לדרכם ואין איש שם על לב. היה זה על יד מעונו. הרב בראותו את המראה רץ מהר בכח עלומים וטיפס על המדרגות שלש קומות לביתו, חזר בכפו שטרות כסף, בשבת, בשבת הביא שטרות כסף, התייצב באמצע המדרכה וכח ממש לא נתן ליהודים לעבור וצעקה חזקה פרצה מפיומלבו, יהודים יהודים ורשעים, אני מזהיר אתכם, אל תעברו ככה, עמדו עצרו אל תעבורו, הקימו את היהודי השוכב לרגליכם, עזרו לו, קראו לרופא, אני משלם, אני משלם, קחו בעדו רפואה, נכניס את החולה לעגלה נביא אותו הביתה לבית חולים, יהודים אני מזהיר אתכם, אל תעברו ככה. הוא צעק בקול רם ונרגש מנפנף בשטרות של הכסף בידו ומעכב בכח את התנועה של האנשים שממהרים בצפיפות הרחוב בגטו. תמי דהיה גדוש עוברים ושבים משום סגירת אוכלוסיה רבת מספר בשטח קטן וצר. התמונה של רב מפורסם עומד בעצם יום השבת ברחוב וכסף בידו הדהימה וגם זעזעה, אנשים התעכבו למראה הרב ושמע קולו המזעזע כשהוא מתייפח בבכיות, התחילו שואלים מה קרה? האם במקרה דומה לא היו מתרגשים? הפעם המקרה לא היה רגיל, שרב זקן יעמוד בשבת וכסף בידו ומזהיר ומייסר וגם אינו נותן פשוט לעבור, זה לא קרה מעולם. מיד התאסף קהל רב סביבו, מישהו רץ להזעיק רופא, מישהו הביא פרוסת לחם, אחר הביא תרופה לחיזוק מבית מרקחת, בינתיים הביאו עגלה, הרימו את היהודי שנפל באפיסת כוחותיו, והרב וינברג הטה שכם בעצמו וגם ניצח על הפעולות, בתוך טיפולים אלו הגיע הרופא שהוזעק, הבהילו את היהודי האומלל לביתו, הרב וינברג רץ אחרי העגלה ברגליו ושניהם הגיעו כמעט בבת אחת למטרה, גם זה גרם שאנשים יתעכבו לראות מרכבה נוסעת ביום שבת ורב זקן רץ אחריה. לא היתה זו העובדה היחידה של עזרתו של הרב וינברג ליהודי במצוקה, אולם המאורע של יום השבת פורסם מהרה והיה לשיחת היום. כל השבוע דיברו בגטו, אנשים ביניהם עסקנים שהיו שרויים בדאגתם הם לא שמו לב למצוקת אחיהם, ויש והיו כאלה שקיימו חייך קודמים כמהדרין מן המהדרין, גם אלה התעוררו ע"י פעולתו זו של הרב וינברג ואזהרותיו, זעקותיו, דבריו ופעולתו שמשו דוגמא וגם אזהרה לא לעבור לסדר היום על מקרים של מחלה ועוני, של חולשה מרעב, התאספו והתאגדו בארגונים וחברות לעזרה שרבות עשו למען הקל את הסבל, בזכות מעשה אחד בשבת קודש. כך היו מניחים יהודים יהודים שנופלים וקורסים למיתה בלי שאף אחד יטפל בהם, כך היה המצב דחוק בגטו, והיו מקיימים חייך קודמים מהדרין מן המהדרין רח"ל.

סיפר רבי אליהו שווי, ראש ישיבת פילדלפיה, לילה אחד ביקר רבי אברהם קלמנוביץ בביתו של גביר, פגש אותו לפני שהוא הולך לישון כשהוא קורא עיתון. הרב קלמנוביץ שאל אותו אם איתה איזו חדשה בענין יהודי בעיתון שקרא, והוא ענה לו שהיתה ידיעה אודות יהודי בעירק שנידון שם למוות. הרב קלמנוביץ' החויר למשמע הדבר ואמר יהודי נידון למוות? עלינו לעשות משהו כדי להצילו. אבל רבי, מה אנחנו יכולים לעשות עבור יהודי הנמצא שם בעירק מעבר לים, אנחנו בארה"ב, שאל הגביר. נו, מה אתם אומרים, מה אפשר לעשות? להתפלל ולקבל קבלות. תשמעו מה הוא עשה, נזדעק הרב ואמר, קום, התלבש ונסע לוושינגטון, ואם צריך נלך אף לבית הלבן. נסעו לוושינגטון, ביקרו אצל סנטור שהציע שיתקשרו לממשלה השוודית שעמדה בקשרים דיפלומטים עם ממשלת עירק, הרב קלמנוביץ היה מרוצה מהרעיון שנטה תקוה לפתח הצלה, מפני שהיו לו כבר יחסים מיוחדים עם מלך שוודיה בפעילות ההצלה שקיים בזמן השואה. הרב קלמנוביץ עשה מה שעשה ואמר מה שאמר, והיהודי קיבל בעירק מסמכים שוודים שאפשרו לו לצאת מעירק וניצל מהמוות. שמעתם? עצם זה שיהודי רוצה לעזור ולהציל, אפילו הוא יהיה בסוף העולם ה' יתן רעיון ויחבר חיבורים וידאג שהכל יסתדר. שמעתם? לא להתייאש משום יהודי.

את היסוד של מעלת אוהב את הצדקות מסביר האדמו"ר רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין מאוז'רוב חנצ'ין. צדקה כוללת שני ענינים, אחד למלא חסרונו של העני, והשני להשריש בלב האדם את האמונה שכל קניני האדם הנראים לעין אינם קניניו אלא הקב"ה הוא הבעלים האמיתי. כמאמר המשנה, תן לו משלו שאתה ושלך שלו. כשמקיים מצות צדקה בצורה זו הרי הוא מקיימה כראוי, החיה את הנפש של העני בגשמיות והחיה את נפשו ברוחניות מתוך שנטע בהם אמונה שלמה בקב"ה שהכל שלו. ומבחינה זו ברכה זו היא ברכת הנהנין, כי האוכל בלא ברכה כאילו גוזל לקב"ה, יען כי האדם חייב לדעת כי כל מה שיש בעולם הוא של הקב"ה. וכשהוא אוכל ואינו מודה לקב"ה שנתן לו את האוכל הזה כאילו הוא גוזל לקב"ה, והא בהא תליא, שאם נותן צדקה לעני מתוך הכרה שאינו נותן את שלו, הוא ישתדל לתת לעני שלא יתבייש, שהרי העני אינו נותן משל אחרים אלא ממה שהקב"ה נותן לו, זה שלו כאילו, אולם כשהוא נותן לעני מתוך הכרה שהוא נותן לו משל עצמו הוא יתן לו באופן שהנעי יתבייש, שהרי רוצה להוכיח לעני שאת שלו הוא נותן לו. לומדים אנו מזה שהצדקה של ישראל אינה ענין של בין אדם לחברו בלבד, אלא גם ענין של בין אדם למקום, והמקור לצדקה אינו רק רגש של רחמים על הזולת אלא גם רחמנות על עצמו, שהרי הוא ניזון מזה מבחינה רוחנית שמגיע לידי הכרת האמונה בקב"ה. וזוהי דרגה גבוהה בעבודת ה' שכל מה שיש לו אינו אלא פקדון בידו. כן, אתם מבינים? יופי. אתם יודעים שכשאדם נותן צדקה צריך לכוון בשם ה', היד שלו שהוא מחזיק את המטבע זה חמש אצבעות כנגד האות ה', היד של המקבל העני חמש אצבעות זה כנגד הה', המטבע זה הי', והזרוע שהוא מושיט זה הו', ביחד שם ה'. תן לו משלו שאתה ושלך שלו.

מספר רבי חיים שמואלביץ', נוהג היה אדוני אבי מורי ורבי, רבי אלתר שמואלביץ מסטולצ'ין חתנו של הסבא מנובהרדוק, כל ימיו להתבונן ולמצוא מעלה מיוחדת באביו. אז הוא מספר על אבא שלו שתמיד היה מחפש מעלות באבא שלו, שהיה מצויין בה יותר מכל אדם, איזה מעלות היה מחפש באביו? שיש לו מעלות יותר משאר אנשים, עד שהוא ראה שהיה אביו חד בדרא במעלה זו, עד שהוא היה רואה שאבא שלו מיוחד בדבר זה ואין כמוהו בכל הדור. ומעולם תמהתי, למה היה צריך אבי מורי לזה, עד שעמדתי על טעמו של דבר, והוא שעיקר מצות כיבוד אב וכן כיבוד הבריות בכלל הוא לכבד כבוד אמיתי, ולכן לא יתכן לכבד את אביו כבוד של אמת אם לא יהיה אביו נכבד בעיניו, וכל זמן שאין אביו נכבד בעיניו אין כל הכבוד שמכבדו אלא מן השפה ולחוץ. ואינו יוצא בזה ידי חובת מצות כיבוד אב בשלמות, אף שגם בזה הוא חייב. על כן חייב הבן לבקש ולחפש ולמצוא מעלות מיוחדות ונכבדות באביו ועל ידי כך יהיה אביו נכבד בעיניו ויהיה הכבוד שמכבדו כבוד של אמת ויקיים מצות כיבוד אב בשלמות.

אז אתם הבנתם את הרעיון? מה הרעיון? נו, מה הרעיון? איך אני מספר יפה, מרוב שאתה מסתכל איך אני מספר יפה אתה לא יודע מה הרעיון. הוא חיפש באבא שלו מעלות מיוחדות שהוא יהיה מכובד בעיניו באמת, לא בגלל שזה אבא רק, כי אבא צריך לכבד אז זה דבר שבשגרה, אבל אם הוא מוצא באבא שלו מעלה מיוחדת שהוא אחד בדור במעלה הזו, אז זה ראוי לכבוד מיוחד, כבוד אמיתי, זה אי אפשר לזלזל, זה לא כאילו שגרה, גם ככה חייבים לכבד את האבא בכל מצב גם אם אין לו מעלות של אחד בדור, אבל הוא חיפש וחיפש וחיפש כדי למצוא, כדי שהכבוד יהיה ממש אמיתי כי אין, אין עוד אחד כזה, אין. אז הערכה והכבוד יהיו ממש.

מספר רבי עקיבא קרני, פנה אלי פעם דוד אשתי רבי אליהו מאיר בלוך, ראש ישיבת טעלז בעיר קליבלנד, שהיטיב עמו וניגש למרן החזון איש בעקבות מעשה שהיה. תשמעו מעשה. במחנה קיץ מסוים עשו נער ונערה מעשה שטות של קידושי שחוק, הוא פרט את המאורע על גבי מכתב ושלח אותו למרן החזון איש שיחווה דעתו בענין וממני ניגש לקבל את התשובה שבוששה להגיע. היה זה באיסרו חג חג הסוכות, באתי אליו והוא אמר שהוא אמנם קיבל את המכתב של הרב בלוך אך היה קשה לו לענות, אבל הרי הוא כבר כתב על כך תשובה, הוא כתב על זה בכתביו, ומסר לי את המחברת, הראה לי היכן כתב בענין זה קידושי שחוק, ואמר לי תראה, תשב כאן, זה היה במרפסת של הבית, תעתיק מן הכתוב ותשלח לדודך את התשובה. אמרתי לו אין לי עט לכתוב בו, ואמר שם בכיס של מעילי יש עט, תוציאו משם תכתוב. והוסיף, אני לא נוגע היום בעט כי זה יום טוב שני של גלויות. החזון איש היה נמנע גם מעשיית מלאכה ביום טוב שני של גלויות, אפילו שהוא פה בארץ ישראל, אמרתי אם באמת אסור הדבר אז גם אני לא אכתוב. וענה לא, אתה יכול לכתוב, כי רק על עצמו החמיר. וכתבתי מתוך המחברת ושלחתי העתק לדודי. באותו מעמד שאלתי מדוע דעתו של מרן החזון איש לקולא, הרי סוף סוף מדובר כאן באיסור חמור של אשת איש, הקידושי שחוק האלה אפשר שהם תפסו, יש פה ענין של איסור חמור של אשת איש, ולמה אי אפשר לסדר על כל פנים גט לחומרא? אפילו אם נגיד שזה לא אבל גט לחומרה מה ההפסד? אמר לי החזון איש, תשמעו עכשיו מה זה, וכי אין זה דבר חמור בעיניך להכתים ולבייש נערה בת ישראל ולעשותה לגרושה? הרי אם יעשו גט לחומרה אז היא תקרא גרושה, ואתה מכתים נערה שהיא הופכת להיות גרושה, וזה ילווה אותה כל החיים, כולם ידעו שהיה לה גט לחומרה. אתם שומעים? ז"א מדינא הוא סבר שזה לא נישואין, מדינא, זה לא מתוך רחמים, אבל אפשר להחמיר, לצאת על כל צד, אבל אם תרצה לצאת על כל צד אתה תגרום לה לכתם ולביוש ותהפוך אותה כאילו לגרושה, אז ה חומרה הזאת תבוא לידי קולא כזאת שלדעתו אסור לעשות דבר כזה. אתם שומעים?

מעשה נוסף, עלתה פעם שאלה של עגונה, והיה קשה מאד להכריע בה. נכנס רבי שלמה שמשון קרליץ לחזון איש, ואמר רבינו שאפשר להתיר. אפשר להתיר את העגונה. וכך פסקו. היה רבי שלמה שמשון שרוי בפחד, להתיר אשת איש לרחוב כמו שאומרים, לשוק, זה לא פשוט, כי אם ההיתר הוא לא היתר אז יש ממזרים מזה אח"כ, אז רבי שלמה שמשון שרוי היה בפחד ובלילה לא יכול היה להירדם על משכבו. מיד בבוקר נכנס שוב אל החזון איש ושאל כיצד אפשר להתיר, והציע דבריו, הציע דבריו כאילו על פי הלכה לא נראה לו שאפשר להתיר. החזון איש עיין שנית בענין כעשרה רגעים ואמר, נכון שקשה להתיר, אבל יותר קשה לאסור. אז נחה דעתו של רבי שלמה שמשון קרליץ והוא נרגע.

גם קנאותו הגדולה של מרן הגר"מ שך היתה מחושבת בפלס, הוא לא הסכים כי יפגע על ידיו מי שאינו ראוי לכך. תמיד גרס כי אין המטרה תהיה חשובה ככל שתהיה מקדשת את האמצעים. כשיצא נגד מוסד שבו ראה פגיעה בצביון הישיבות המקודש מאז, הגיע אליו יהודי נשוא פנים שהיה מיוזמי הקמתו של אותו מוסד. האיש התנצל בפני מרן וביקש להסביר לו כי מלכתחילה לא הוקם המקום אלא לטיפוס אמריקאי מסויים, וכי לא היתה כל כוונה למשוך למוסד שהקים בחורים רגילים. כאסמכתא לדבריו הוסיף האיש, כי אחד מגדולי ראשי הישיבות היה שותף לרעיון של ההקמה של אותו מקום. מרן שמע את הדברים ופטר אותו לשלום, אבל הכעיסה אותו מאד הסכמתו החשובה של אותה אישיות, הוא ביקש מהנהג שיקח אותו אל ראש הישיבה. ראש הישיבה שהה באותה העת באתר נופש, ומרן הרב שך את כל שנות ישישותו נטל עמו שנכנס לרכב שהמתין לו. לאיש על העדה, האחד והיחיד שבכוחו להטיף מוסר לראש ישיבה מפורסם, קמו ונסעו, חדור שליחות תוכחה ומחאה דפק מרן על דלת מעונו של ראש הישיבה, את הדלת פתחה הרבנית, ההפתעה היתה גדולה, לביקור מכובד מזה אי אפשר היה לצפות, אי אפשר, יותר מכובד מזה אי אפשר. ראש הישיבה נכנס אל החדר, נרגש כולו מהביקור הפתאומי של הרב שך, ואילו הרבנית העלתה זכרונות מהווי יהדות ליטא. מרן ישב כשעה עד שקם כדי לחזור. הנהג הקשה, הלא ראש הישיבה בא למטרה מסויימת, אמת השיב מרן, באתי למחות ולהוכיח, אבל הרבנית נכחה גם כן, לגעור בבעלה בפניה לא יכלתי ואיני רשאי. הנהג שחס על כבודו על זמנו וכוחותיו של מרן לא הסתפק בתשובה שקיבל, אמר לו אבל אפשר היה לקחת אותו לצד ולומר לו את מה שראש הישיבה רצה לומר, לא, לא, לפני האשה איני רשאי, פסק מרן בעודו יושב ברכב העושה דרכו לבני ברק. זה אוהב את הצדקות, זה הכל. אתם שומעים?

ומעשה נפלא נפלא, רבי חיים קרייזוירט, אב"ד אנטוורפן, היה גאון נודע בתורה, ישתבח הבורא זכיתי להכירו מספר פעמים בפגישות בארה"ב. בצעירותו נחשב לבחור הטוב ביותר בישיבת חכמי לובלין שבהנהגת רבי מאיר שפירא, שרבי מאיר בחן אותו נדהם מהיקף הידיעות שלו. קראו לו הבחור מקראקא. רבי חיים עוזר גרוז'ינסקי התבטא עליו שלא ראה עילוי כמוהו, חמיו רבי אברהם גרוזינסקי בעל התורת אברהם כותב עליו שבחנו בתלמוד בבלי וירושלמי עם כל הרש"י והתוס' וידע הכל על בוריו ממש. עם כל זאת, הקדיש רבי חיים את כל זמנו ומרצו כדי לעזור לאלמנות ויתומים, לחולים ולאומללים בהיקף חסר תקדים. לפני עשרים וכמה שנים חלה מאד, הרופא אמר לו אז בשפה בוטה, גמרת עם החיים שלך, לא תמשיך. מעצמת ההודעה המבהילה ומעצמת הזעזוע הוא חש שמתעלף מיד מול הרופא, כשהתעשת טס לארץ, נסע לבני ברק, נכנס אל מרן הסטייפלר ושח לפניו על מחלתו האנושה וההודעה שפגעה בו כרעם ביום בהיר. רבי חיים ביקש מהסטייפלר שיורה לו על מעשה טוב של מצוה או סגולה שבזכותם ינצל מהמחלה. הסטייפלר ענה לו, איתא במשנה, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ביקור חולים והכנסת כלה והלוית המת. הדעת נותנת שאחרי ביקור חולים צריך היה לכתוב והלוית המת, איך נכנסת הכלה באמצע בין החולים למתים? התירוץ הוא כי אם מתעסקים במצות הכנסת כלה באמת יש כח זה להפריד בין ביקור חולים להלוית המת.

מאותו יום הקדיש רבי חיים קרייזוירט את כל כולו לשם מצות הכנסת כלה ותמיכה באלמנות. ההיכרות שלנו, מספר אחד ממקורביו, נוצרה ימים ספורים לאחר מכן, נשאתי את בת זוגי שתחיה והוא עזר לנו להנשא, מיני אז נוצר בינינו קשר הדוק, אני הייתי שקוע בעניני חסד הוא שמע על זה וכך התחלנו לעבוד יחד. ביקרנו ביחד אין ספור בתי אלמנות שבורות שלהן העניק מתת יד רחבה, זה לא היה רק הכסף שנתן להם אלא העידוד שהעניק לכל אחת. היינו נכנסים לביתה של אלמנה שבורה שעמדה ובכתה, נשארתי לבד עם עשרה ילדים איך אגדל אותם, איך אחתן אותם. רבי חיים היה דופק על השולחן ומכריז, מה ז"א איך? אני אחתן לך את כל הילדים. המילים האלו שהכריז בבתיהן של מאה אלמנות ויותר, הן עצמן היו התרופה לכאב הלב של האלמנה הרצוצה. עצם העובדה שביקר שם והבטיח זה עשה רושם עצום על כל אחת ואחת. בזמן הנסיעה לביתה של כל אחת מהן היה חוזר שוב ושוב על המילים, לב אלמנה ארנין, בהתפעלות עצומה. לב אלמנה ארנין. והיה מוחא כפיים  מרוב התרגשות והכנה לקראת המצוה, אנחנו הולכים לקיים מצות "ולב אלמנה ארנין" היה חוזר וקורא פעם אחר פעם, וכך זה חזר על עצמו בכל נסיעה מבלי שהוא התעייף. לא אשכח איך נכנסנו פעם לבקר בביתן של שתי אלמנות, אם מבוגרת ובתה כבת שלשים בערך, שתיהן אלמנות. רבי חיים אמר לבת האלמנה הצעירה, את נראית רע מאד, השתוממה ושאלה עד כדי כך? יסביר לי הרב את כוונתו. רבי חיים ענה, אינני יודע, זה נראה כאילו אינך אוכלת מספיק, האם את אוכלת בשר? האלמנה הצעירה יצאה מן הכלים מרוב התפעלות ואמרה לאמא, את רואה אמא? הוא מבין אותי, שלף בו במקום 500 דולר, מסר לה שתוכל לאכול בשר. בשר לא היה חסר לה לאותה אלמנה, אלא מצבה הטראגי הוא השתקף מעל תוי פניה, אבל בפקחותו העצומה ידע להצהיל רוחה של קשת יום זו ולהעניק לה תשומת לב באופן שלא תרגיש שלא בנח.

גם תמורות וחילופי מזג אויר לא עשו עליו כל רושם, ימים גשומים ומושלגים לא שימשו עבורו עילה לוותר על הנסיעות. כיתת את רגליו הזקנות בדרכו לשמח לב אלמנה. וארע לנו כמה פעמים כאשר הלכנו בתוך השלג החלקלק התהפכנו שנינו ונפלנו ארצה אל תוך השלג, ספגנו חבטות הגונות מן הנפילה, אך המשכנו הלאה. בהזדמנות כזו נכנסנו פעם תחת מטר שלג סוחף לביתה של אלמנה, עליה ידע בידיעה ברורה שהיא נמצאת במצב כספי קשה ביותר. לפיכך הביא איתו סכום כסף גדול מאד, לא היה גבול להפתעתה של האשה כאשר השלג צלף בעוז וכל הרחוב התרוקן מהעוברים ושבים, שכל אחד חיפש מחסה נשמעה דפיקה בדלת, ורבי חיים קרייזוירט מגיע יחד עם עסקן צעיר כשסכום כסף רציני בידיו, מרוב התרגשות ושמחה פרצה האלמנה בבכי תמרורים, למה, שאלה בגרון חנוק, למה הרב היה צריך להטריח עצמו ולבוא דוקא עכשיו, דוקא בתוך סערת שלגים, אפשר היה לדחות זאת ולחכות ליום נאה יותר. הרב לא ענה, שנינו ידענו כי דוקא הביקור הנוכחי בתנאי מזג האויר הקשים שמחו את ליבה של האשה, לא פחות ואולי הרבה יותר מהמתת הגדול, ענין נכבד כשלעצמו. תשומת הלב אמרה הכל. נו, הבה נתבונן ונחשוב מעט, זה היה אדם שכל עולם התורה הרכין ראשו בפני גדלותו התורנית, רבה של אנטוורפן, הדמות החזקה והדומיננטית של אירופה יהודית. איש גדול בתורה שהיה יכול לשבת ספון בביתו, בחינת יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, להתעסק בתורה בשקט ובשלוה וליהנות מגילויי כבוד והערצה שניתכו עליו מכל כנפות תבל בשפע. במקום זאת, יצא האיש לדרך כאחרון העסקנים, מכתת רגליו ורץ אל פתחי נדיבים להתרים אותם למען אלמנות ועלובי החיים. מגיע לביקורים חוזרים ונשנים, ומתרים בלי להתעייף פעם אחר פעם, בלי לחשוש שמא הללו יטפחו עוינות כלפי הרב שנעשה לטרדן ושנורר בלתי נלאה. כך היה מגייס סכומי כסף אדירים שלא היו מביישים אפילו מגייסי כספים ענקיים.

הרב רבי יהודה פלאי, מוסיף ומספר, שהיתי איתו בבית מלון בשכונת בורו פארק בברוקלין, ראיתיך איך הוא מתרוצץ כל היום לחפש כסף, מבזה את עצמו בריצות מאדם לאדם, בבית מלון, בבתי כנסת, זה הטריד אותי מאד. שאלתי אותו, כשאלתו של אחד מגדולי הדור, זה מה שכבוד הרב צריך לעשות? כבוד הרב יניח מלאכה זו לעסקנים שישנם למכביר וישב וילמד, עולם התורה יהנה יותר מהלימוד שלו. צחק רבי קרייזוירט, כשאבוא לעולם העליון יאמרו לי להיפך, ללמוד - גם אחרים יכלו, הנח זאת לאחרים, אבל לגייס כסף, את הכשרון הזה לא כל אחד קיבל. וזה היה תפקידך עלי אדמות, ככה היו אומרים לי אם הייתי מגיע הפוך כמו שאתה רוצה. אתם מבינים? הוא היה יכול לשבת, לשלוח אנשים, לממן אותם, משולחים, תגייסו כספים, תחלקו לאלמנות ויתומים ויאריך ימים על ממלכתו וכו', לא, הוא עשה זאת מעצמו ומתוך זה שהוא ידע שמה שאתה יכול לעשות טוב מאחרים חובה עליך מוטלת, וככה הוא יזכה יותר ויותר. ראיתי אותו בריצות האלה שהוא היה בארה"ב, לא יאומן כי יסופר, כמו נער הוא היה שמח שמח שמח, והוא האריך ימים בעוד עשרים וכמה שנים. אחרי שגזרו עליו כאילו שהוא לא יחיה בזכות הצדקה שהיה עושה עם הכנסת כלה ועם אלמנות ויתומים וכו'. לא יאומן כי יסופר.

סיפרתי לכם פעם שהוא פגש אותי ברחוב ונתן לי מאה דולר, אמר לי אני מעריך מאד מאד את העבודה שלך, ואל תחשוב שמאה דולר זה מעט כסף, זה הרבה כסף כי אני יכול לקנות עם זה קצות החושן ונתיבות המשפט ומשנה ברורה ושיהיה לי עוד עודף, ואני יכול ללמוד בהם שנים רבות במאה דולר. אתם שומעים? בכל אופן, הוא היה איש מיוחד. כמה שהוא היה גדול גדול בתורה היה לו מאור פנים לא יאומן כי יסופר, וכשהוא פוגש יהודי זה יכול להגמר בשעה שיחה גמרות, רק גמרות, גמרות כל הזמן מספר גמרות. והפעם הראשונה שהוא פגש אותי ניגש אלי ואמר לי, תן לי ברכה, אז אמרתי לו מה כבוד הרב צוחק עלי? אז הוא אמר לי לא, אני מבקש ממך ברכה, אתה מזכה הרבים ואני רוצה ממך ברכה. ואז הוא אמר לי את הגמרא בבבא מציעא פה. שמה מסופר שהנכד של רבי שמעון בר יוחאי יצא לתרבות רעה, והנכד של רבי טרפון יצא לתרבות רעה, ורבי, רבינו הקדוש הלך והתעסק בהם בשביל החזרה בתשובה. בקיצור יש שמה אריכות קצת, ואז הוא אומר המסקנה, התלמידים שאלו את רבי מה חסר לך כאילו שאתה צריך ללכת להחזיר בתשובה, רבי, רבינו הקדוש, כל המשניות, כל התורה שבעל פה דרך רבי, מה אתה הולך מחפש לך אם יש מישהו שצריך להחזיר אותם בתשובה? אז הוא אמר להם שכל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכל המלמד בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו, שנאמר "מוציא יקר מזולל כפי תהיה", אז הוא אמר שמי שמלמד אפילו בן עם הארץ תורה, כיון שהוא משנה את טבעו מטבע אביו, אומר המהרש"א, אז כיון שהוא משנה את טבעו הקב"ה משנה גם את גזרתו בשבילו, מידה כנגד מידה, והמוציא יקר מזולל הוא כמו הפה של הקב"ה שגוזר גזרה ומבטל בשבילו. אז הוא אומר לי, נו, ומה אתה חושב, רבי בעצמו רצה את המדרגה הזאת שיהיה לו פה של הקב"ה, רבי רצה שיהיה לו את המדרגה של מוציא יקר מזולל כפי תהיה. נו, עכשיו תן לי ברכה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.