סיום דסיום דסיום של אוהב את התוכחות.

כתב רבי חיים מוולא'ין, המון העם סוברים שמצות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים, אבל באמת הוא טעות, כי היא מצוה על כל ישראל, אפילו עם הארץ שרואה בחברו דבר מגונה חייב להוכיחו, והעיקר שצריך המוכיח לכלול את עצמו גם כן בכלל כי אי אפשר שהמוכיח יהיה נקי, ומי יאמר זכיתי ליבי, ככה כותב רבי חיים וולאז'ין. אז אם כן מצות תוכחה היא על כל ישראל, ולא צריך להיות רב בשביל זה, גם אדם שהוא בגדר עם הארץ שרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו. רק מה, כדי שיתקבלו הדברים אז יכלול את עצמו גם כן בכלל התוכחה.

דברים נפלאים ומעוררים עד כמה יכול כל אחד להוכיח כתב רבי יהונתן אייבשיץ, וזה לשונו: כאשר דרשתי פעמים רבות כדברי אדם שאינו רב ופרנס הדור, בהוכיחו לחברו ועמיתו יותר מועילים ונשמעים מדברי איש כערכי, אומר רבי יונתן אייבשיץ, שאני דורש כבר הרבה דברים על הנושא הזה, כאשר דרשתי פעמים רבות, כי הדברים של אדם שהוא אינו רע והוא לא פרנס של הדור, אדם רגיל מן השורה, שהוא מוכיח לחברו ועמיתו דבריו יותר מועילים ונשמעים  מדברים של איש כערכי, וכגון אם ירכבו שניים בדרך ויאמר אחד לחברו, שניים נוסעים בדרך ומדברים, אז אחד אומר לחברו, אחי, עד מתי נבלה זמן בדרך ונעסוק בחיי עולם עובר ונעזוב חיי עולם נצחי, קומה ונספק עצמנו במועט ונשובה לקהילתנו לעסוק בתורה ובמעשים טובים בקהילתנו, ודאי שיותר יהיו דברים כאלו נכנסים באזניו מאלף תוכחות שלי. אז אומר רבי יהונתן אייבשיץ, שניים שהם נוסעים לעבודתם, למלאכתם, כל פעם יוצאים ביחד ונוסעים, אחד פונה לחברו אומר, מתוך חשבון נפש, תגיד לי אחי, כמה זמן עוד בחיים שלנו נצא ונבלה את חיינו בדרכים ממקום למקום, מעבודה לעבודה, ונעסוק בחיי עולם עובר, לא יישאר לנו מזה שום דבר, ואנחנו עוזבים חיי עולם, עולם שהוא קיים, עולם נצחי, בא, קומה ונספק עצמנו במועט, נסתפק במועט, נשוב לקהילה שלנו, נעסוק בתורה, נעסוק במעשים טובים בתוך הקהילה. אומר דברים כאלה שיאמר אחד לחברו, נכנסים באזניו יותר מאלף תוכחות שאני אגיד לו. אומר רבי יהונן אייבשיץ, וכן אצל הכל, וכן אצל הכל, אדם שהוא מוכיח לביתו ולאשתו ולבניו פועל יותר מכל המוכיחים. וכן כולם, עיקר תוכחה נשמעת נמסר לאנשים המורגלים עם רעיהם ועוסקים עמהם תמיד. ז"א אם אתה מחפש תוכחת שתשמע, אז זה דוקא באנשים שמורגלים עם רעיהם, כי הוא יודע שהוא לא בא מעליו, הוא לא רחוק ממנו, הם בדיוק בשווי, והוא אומר לו את הדברים בכנות מתוך הלב, אז הדברים פועלים. ויש להם הכח להחזיק הרע לטוב, וכאשר כח במים לעשות רושם באבן, כאשר יטיף עליו תמיד טיף טיף, כן כח באיש להוציא יקר מזולל כאשר ישקוד תמיד בתוכחתו בדברו אליו יום יום. אז הוא אומר שדוקא עיקר התוכחה הנשמעת, דוקא זאת שנשמעת היא נמסרה לאנשים שמורגלים עמהם ועוסקים עמהם תמיד. ולהם יש את הכח להחזיק הרע לטוב, דהיינו להפוך את הרע לטוב, כמו שכח במים לעשות רושם באבן, למרות שזה לא נראה, מים יכולים להשפיע על אבן? כן, אבל טיף טיף טיף טיף כל הזמן בסוף זה עושה רושם באבן, זה חוקק באבן. ככה יש כח באיש להוציא יקר מזולל, להפוך את החבר שלו מזול ליקר, אם הוא ישקוד תמיד בתוכחתו, יטפטף לו כמו שאומרים טיף  טיף וידבר אליו כל יום, וזה לא שייך דוקא אצל החברים השכיחים זה אצל זה ובעל בית אצל בני ביתו. אז ז"א דוקא הקרובים והנמצאים תדיר אחד ליד השני, זה יכול להשפיע יותר מאלף תוכחות שלי. אז רבי יהונתן אייבשיץ אומר, מצות תוכחה לא שייכת ברבנים, הפוך, דוקא באנשים הפשוטים עם בני גילם, חבריהם בני ביתם וכו', שמה ההשפעה תהיה מועילה, אמנם זה לא בא בתוכחה אחת, אבל מידי דברו ביום יום טיף טיף זה יועיל.

ובמקום אחד הוא מוסיף וכותב, באמת רוב המוני עם הן לומדים הן אינם לומדים, חושבים כי לא יאות להוכיח רק לרב ומורה, אבל איש אחר לא נאה לו להוכיח, וזה שקר, וזה שקר, כאשר דרשתי פעמים רבות שטועים אתם בזה, אדרבא, אם רב יוכיח יאמרו, אה, אין כל אדם יוכל להיות רב ומורה, ומי עושה כמוהו, וזה יאמר כך וזה יתלוצץ על הרב, ומה אנחנו יכולים להיות פרושים כמוהו, מוותרים על כל ההנאות ועל כל הדברים ולשבת ולעסוק בתורה וכו' וכו', מי יכול להיות כזה, אבל אם איש כערכו יוכיחו ויאמר לו, מה תחשדני, גם לי לבב כמוך, רק שזה עבירה, והדבר רע לשמים וכדומה, ולמה לא תחוס על נפשך? ולמה תמרה פי קונך? אומר רבי יהונתן אייבשיץ ידעתי כי דברים אלו יפעלו יותר מכל תוכחות שלי מימים ימימה, ולכן אמרו חכמים ז"ל, עשה לך רב וקנה לך חבר, כי חבר צריך יותר מהרב, עד שתקנה אותו בכסף מלא, וחבר פועל יותר מעשרה רבנים. אתם שומעים? אתה בא? בא בא נלך, בא אתה בא, שכנע אותו. אם הרב יגיד, מה אומר החבר, אם אתה בא איתי אני הולך, אתה לא בא איתי אני לא הולך, מכירים את זה? אז מי משפיע יותר - החבר. הנה מיכאל, אמר לחבר שלו תבוא איתי, לא רצה כל כך לבוא למשמר, הביא אותו אלי, אמר לי הרב יברך אותו זה פה שם, אמרתי חביבי תבוא, טוב, בא, למד כמה שעות בלילה, מי שכנע אותו - מיכאל.

אז ז"א, אומר רבי יהונתן אייבשיץ, וחבר פועל יותר מעשרה רבנים. אבל המוני עם נמנעים מזה מלהוכיח, חושבים פן יצחקו עליהם ויאמרו, מי שמך לרב מוכיח? וכאשר באמת רבים מתלוצצים ואומרים, ראה זה דבר חדש, זה נעשה מוכיח בן לילה היה וכדומה מדברים דברי ליצנות ושטות, אבל מי האיש החכם ויבין זאת שסוף דבריו לעמוד ודבריהם יהיו כעלה נובל, וגם כמה שיותר יצחקו עליו צעירים כך שכרו גדול יותר, ואין השחוק שווה כמו השכר שיש לו אצל הקב"ה. כמבואר בזוהר הקדוש, כי כאשר ישראל מתפללים בציבור ומסיימים ברכת מחיה מתים כרוז כאי, מאן הוא גברא דמשגיח להוכיח חוטאים ולהדרם לפולחנא דמלכא קדישא, הכרוז עומד ומכריז בשמים, מיהו האיש שמשגיח להוכיח את החוטאים, ולהחזיר אותם לעבודת המלך הקדוש. ובא מלאך ומביא דמות דיוקן של איש כזה, עיין שם שמפליג בגודל השבח והיקר ושכרו הרבה מאד. ואם כן, מה יחשב השחוק והבזיון שיש לו בעולם הזה, ומה ערך יש לו נגד השכר ועשיית רצון קונו בנחת רוח ליוצרו אשרי אדם יחזיק בו. הלכה ראשונה בשו"ע, לא יבוש מן המלעיגים עליו, לא יבוש, זהו. אתה רוצה להתחיל לקיים הלכות? קודם כל שיהיה לך את זה, אם אין לך את זה אתה תעבור על הרבה הלכות, כל מקום שתתבייש אתה תעבור. אבל צריך דבר ראשון לא יבוש מן המלעיגים עליו, יסתכל מה גודל השכר, ואפיל ואם יבזו אותו שכרו גדול לאין ערוך, וכמה הוא רצוי לפני הקב"ה ועושה נחת רוח ליוצרו, אה, אשרי אדם יחזיק בו.

וזה בברכת מחיה המתים יוצא הכרוז ומכריז בשמים, מיהו זה האיש שהוא מוכיח את החוטאים, כדי להחזיר רשעים בתשובה הוא ממש כמו תחית המתים, הוא ממש כמו תחית המתים, אומר רבי יהונתן אייבשיץ, ואם מעשה אליהו ואלישע הוא ממבחר הפלאים שהחיו מתים, הרי אליהו ואלישע החיו מתים, זה ממבחר הפלאים, הנה דבר זה בידכם לעשות כל רגע וכל שעה, אז כל אחד מן הציבור כאן יכול להחיות מתים בכל רגע ובכל שעה, איך מחיים מתים? להשיב רבים מעוון, אם אתה משיב רבים מעוון ומחזיר את הטועים לדרך הישרה, זהו תחיית המתים המובחרת. כי מה נפקא מינא כל כך להחיות גוף שסופו רימה ותולעה, והעיקר הוא הנשמה, כי הרשעים הם מתים אמיתיים, ועל ידי התשובה הם חוזרים להיות חי. אומר רבי יהונתן אייבשיץ, שמי שמחזיר בתשובה אז הוא מחיה מתים יותר מאליהו ואלישע. כי אליהו ואלישע החיו מתים, וזה נכון זה ממבחר הפלאים להחיות מת, אבל מה הם החיו? הם החיו גוף שסופו רימה ותולעה, העיקר זה להחיות נשמה, כי הרשעים הם מתים אמיתיים, הם לא יקומו בתחיית המתים גם, ועל ידי התשובה הם חוזרים להיות חי, הרי איך נקרא הרשע - מת, כי לא אחפוץ במות המת, רשעים בחייהם קרויים מתים, זה מתים יותר מהמתים שבקבר, כי מתים שבקבר סופם לקום בתחיית המתים, אלה שהם בסדר, אבל אלה עוד בחיותם הם מתים ולא יקומו בתחיית המתים, והם ירשו גיהינום. אז להחיות אותם זה תחיית המתים המובחרת. וזה כל אחד יכול בכל רגע, ולכן בבקשה ממכם, קיימו מצות ואהבת לרעך כמוך, להוכיח עמיתו.

ובאמת רוב המוני עם אינם מקיימים מצוה זו, כי אינו משגיח במצוות ואינו אוהב לנפשו, אז איך יאהב חברו יותר ממנו? למה באמת אנשים לא מקיימים את זה? כי הם בעצמם לא אוהבים את עצמם, אז אם הוא לא אוהב את עצמו, מה הוא יאהב את חברו יותר ממנו, זה כבר יותר ממה שבקשה התורה "ואהבת לרעך כמוך" זה יותר מכמוך, כי הוא בעצמו לא מוכיח את עצמו על מעשיו שלו, אז מה הוא יקום ויוכיח את חברו? ככה האדם אומר לעצמו, ובאמת רוב המוני עם אינם מקימים מצוה זו כי אינו משגיח על עצמו ואינו אוהב לנפשו, ואיך יאהב חברו יותר ממנו?

מכל מקום יסוד גדול לומדים מרבי יהונתן אייבשיץ, והוא אומר שבאותו דרוש הזה, זה דרוש י"א בחלק ב' הוא אומר שמה, שכל מה שאנחנו אומרים שלא נבנה בית המקדש זה בגלל שנאת חינם זה זה, שלא מוכיחים אחד את השני אין לך שנאה יותר גדולה מזו, כי אתה בקל יכול להציל אנשים מרדת שחת, מרדת גיהינום, מרדת שאול, אתה יכול להציל אותם וזה האהבה האמיתית להביאם לחיי עולם הבא. ומה שאתה לא טורח בזה זה שנאה שאין כדוגמתה. שנאת חינם. מה אכפת לך להעיר לו.

אם בן אדם באמצע נסיעה, באמצע הכביש יעצור בן אדם ככה יעשה לו סימן תעצור, תעצור, תעצור, והוא חושש, אולי יש משהו שצריך באמת לשמוע פה, ועוצר, והוא אומר לו יש לך פנצ'ר בגלגל, תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה, ישר הוא אוהב מחליף גלגל ושלום. ואם בן אדם עוצר את חברו במרוצת חייו רץ רץ רץ עצור עצור עצור, לאן אתה רץ? יש לך פנצ'ר בחיים, אתה עלול להתרסק, אם תמשיך במהירות הזאת אתה עלול להתרסק, לא יהיה לך שום דבר, כלום לא יישאר לך. מה, בשביל זה עצרת אותי? מה אתה מבלבל את המח, תגיד מה קרה לך? צריך לנשק אחד כזה שהוא מוכיח אותך, רוצה להביא אותך לחיי עולם הבא. אבל מה לעשות, זה מה שאנשים מבינים, בצמיגים הם מבינים.

תוכחות לשון רבים על שום מה? אולי ניתן לבאר את זה על פי דברי רבי יהונתן אייבשיץ, מי שמוכיח רק פעם אחת יש צד הפסד בדבר, כי אמנם יש מהשומעים שדי להם להשתנות על ידי פעם זו, אבל רבים הם שפעם אחת של תוכחה אינה מספיקה להם, ואז הפסדנו הרבה, כי הם נהפכו למזידים, הם נשארו לעשות את אותם העבירות אבל גם במזיד, אז העצה והפתרון לזה הוא להתמיד בתוכחה, להוכיח לשוב ולהוכיח עד שתיווצר ההשפעה. פעם ועוד פעם בלי הרף, אז דבריו יעשו פירות בודאי. וכמו אשר יפעלו המים בזולפם על צור החלמיש, אשר יעשו בו סריטה, ואם כן איך לא יפעול בליבות שלומי אמוני ישראל אשר מצבתם יסודותם בהררי קודש, כי כך דרכה של תוכחה, להוכיח תמיד ולא ילאה ולא יתן מחסום לפיו, כי בפעם הראשונה רק נגלה עוונו לפניו, ואדרבה עכשיו עושהו במזיד, אבל כשמוכיחים שוב ושוב אז ישוב בתשובה. כתוב הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, הוכח ותשוב ותוכיח, הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, אפילו אלף פעמים.

ברוח דברים אלו כותב גם החפץ חיים, הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, ללמדך שאל יתרשל אדם מלהוכיח אפילו נדמה לו שדבריו לא יכנסו באזני השומעים, והדבר דומה לאשה מוכרת תפוחים שעמדה בחצר ביתה כנסת בוילנה במשך כל היום צעקה, יהודים, קנו תפוחים בזול, ויש נדמה שכבר ניחר גרונה ואין איש שם על לב ואין קונה, אבל היא בשלה צועקת בקול, יהודים, קנו תפוחים, תפוחים טובים בזול, אז היא חוזרת כל פעם שיקנו תפוחים בזול, והיא רואה שכולם עוברים אף אחד לא עוצר והיא ממשיכה לצעוק. ואם תשאל אותה יהודיה, מה כל העמל והצעקה, הרי אין איש שם על לב, ואין קונה, היא תענה לך טעות בידך, כשאני שבה מאוחר בלילה הרי אני סופרת כסף הפדיון, ונמצא בזה די לפרנסת אנשי ביתי, לכן כדאי לי לצעוק ולהריע תפוחים תפוחים, אפילו אם אמכור רק עשרה אחוזים מסחורתי ואפילו אם אמכור רק אחוז אחד, אם בסוף זה מספיק לי בשביל שיהיה לי די פרנסתי לי ולמשפחתי אז למה שאני לא אצעק כל היום? לך נראה שאף אחד לא עוצר ולא זה, אז איך אני יש לי פדיון בסוף היום?

והוא הדין בהוכחה, אומר החפץ חיים, לא ימלט מישהו מן השומעים ולא יתן אל ליבו ולא ישוב בתשובה, עלינו רק להוכיח ולחזור להוכיח, זה הכל, זה התפקיד לצעוק תפוחים טובים, יהודים יהודים, תפוחים טובים, זהו. תודיע שיש תפוחים ובסוף זה יעצור, זה ישמע, זה יקח, זה ככה, אל תדאג, מי שלא יקנה היום יקנה מחר. אבל אתה צריך כל הזמן להוכיח. שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, מפרש בעל הנתיבות שם, הפסוק הזה הוא אזהרה לחכם, שאף אם הוא רואה שאין הדור מקבלים תוכחה מכל מקום יוכיח אותם, וזהו שנאמר כאן, שלח לחמך, לחם הוא הכינוי לתורה, על פני המים, ותורה לעם את דרך התורה אפילו שנדמה לך שהדברים אינם מועילים, ושהם ממש כמו על פני המים, אם אתה שולח לחם על פני המים אז הלחם הזה לא יועיל, ולחינם, אין הדבר כן, כי ברוב הימים תמצאנו, כי אי אפשר שלא יכנס איזה דבר באיש אחד ברוב הימים. ז"א לפעמים האסימון נופל בתקופה אחרת.

כתוב "והיו הדברים האלה על לבבך" מה זה על? דברים האלה ששמע האדם נמצאים על הלב, לא נכנסו ללב, יום אחד יקרה מקרה ותק - זה יפול לתוך הלב. למה? כי היום הוא לא מסכים עדיין לקבל את הדברים מסיבת א' ב' ג' ד', אבל יגיע זמן שיהיו סיבות ה' ו' ז' ח' והוא כן יקבל, כי המצב השתנה ועכשיו הוא מבין שאין ברירה, אבל אם לא יהיו הדברים הוא לא היה משתנה, כי לא היה לו לאן, הוא לא ידע מה לעשות, היום שהוא יודע רק הוא לא יגיע אז הוא יעשה.

ש. כמה זמן זה יכול לקחת?

הרב: שנים, ואפילו ברגע האחרון של חייו, לא שווה? שוה, להציל יהודי מגיהינום לא שווה? שווה. שווה. כשחילקנו קלטות במיליונים אז כל הקלטות האלה גרמו להרהור תשובה, אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאם כל אדם היה לו הרהור תשובה, ואפילו בחייו הוא לא עשה שום מצוה, ועבר את כל העבירות שבתורה, הוא יגיע לגיהינום ובסוף אחרי שהוא יקבל את כל העונשים הראויים ואת הנסיונות והזיכוכים שהוא צריך לעבור, יבוא אותו הרהור תשובה שהיה לו פעם אחת, פעם אחת בחייו, הוא לא עשה תשובה מעולם, הוא לא עשה שום מצוה, והוא מת לפיד, אבל היה לו הרהור אחד של תשובה, סופו שהוא עולה משם, מהגיהינום בזכות ההרהור. אז לזכות יהודי בהרהור בשמיעת קלטת או דיסק או דרשה או הרצאה או אמירה או לא משנה מה, או מעשה שעשית והוא ראה וזה נתן לו הרהור, אתה הצלת פשוט יהודי מהגיהינום. אתם מבינים מה זה? זה לזכות דור שלם. דור שלם לזכותו.

במסעותיו בחו"ל לטובת הישיבה, נהג רבי אלחנן וסרמן הי"ד להקהיל קהילות ברבים ולדרוש על ענינים ביהדות שצריכים חיזוק, והיה מעורר את הלבבות, ואינו מזכיר את המטרה שלשמה בא, הכסף בעד הישיבה, אלא בעקיפין. כשביקר באנגליה בשנת תרצ"ט הלך באחת השבתות לבית מדרש פלוני בלונדון שרוב באי שעריו היו בעלי השקפה לאומית, וביקש לערוך ביניהם מגבית לטובת מפעל הלחם שמיועד להזנת בני הישיבה. כשנתכבד לדרוש תהה מעט על קנקנו של ציבור המתפללים ופתח במקרא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" הסביר, עם הוא כינוי לשבט אנשים שנעשו חטיבה מיוחדת מכח דתם ומורשתם הרוחנית, גוי משמש כינוי לשבט אנשים שהתגבש על בסיס ארץ מולדתם גרידא, אנחנו ישראל קיימים בארץ קיום נצח, רק מפני היותנו עם ובתור שכאלה בהכרח נשכון לבדד, וזה יחודנו הבלעדי. בתורת גוי דהיינו בתורת עם שכל הווייתו מיוסדת על ארץ ומולדת, אין לנו זכות קיום, ובגויים, כלומר בתורת גוי בקרב גויים, לא יתחשב - אין לנו שום חשיבות, ללמדנו שארץ ישראל אינה לגבינו בבחינת המושג מולדת הנפוץ בעולם, אלא היא הקרקע המוכשרת שנקיים בה את מצוות הקב"ה במיוחד מצוות התלויות בארץ. אבל אין להעלות על הדעת שארץ ישראל עשתה אותנו אומה. הדברים יצאו מפי רבי אלחנן ופני המתפללים חפו. רובם עזבו את ההיכל במורת רוח, ברגזה, אולם הוא לא שת ליבו לעובדה הזאת והמשיך בדבריו עד גמירא. כשנשאל אח"כ לפשר הענין, האם אינו חושש להפסד? השיב בתמימות, כסף בעד הישיבה נגזר עליו במרום כמה ומהיכן, לעולם אין לקשור את ענין הכסף בשאר ענינים שנתחייבנו בהם. אז הוא היה שמה אמנם במטרה לגבות, אבל הוא ראה שיש מקום לתקן את התפיסה המשובשת של המתפללים במקום, אז הוא העדיף לתקן אותם מאשר לדאוג לכסף, כי כסף חייב להגיע בכל מקרה, כי זה גזור משמים מאיפה והיכן, אבל את מה שהוא עשה זה אף אחד לא יעשה אם הוא לא יעשה, מי יעורר אותם משגיונם? אז לכן הוא הסביר להם את ההפרש ואת ההבדל שבין עם לגוי. נחזור שוב על ההגדרות, בסדר?

אז ההגדרות הן ככה: עם זה כינוי לשבט אנשים שנעשו חטיבה מיוחדת מכח דתם ומורשתם הרוחנית. מה עושה עם? זה שבט אנשים, קבוצת אנשים, שהם מתגבשים וכיצד הם מתגבשים, איך הם הפכו להיות חטיבה אחת? איך הם היו חטיבה מיוחדת, מכח זה שיש להם דת ומורשת רוחנית. זה נקרא עם. גוי מה זה - זה משמש כינוי שבט אנשים שהם התגבשו על בסיס ארץ מולדתם גרידא, זה נקרא גוי, גויי הארצות - הם תלויים בארץ, הם תלויים במולדת, הם תלויים במקום. זה נקרא גוי. אז הוא אומר ככה, אנחנו ישראל קיימים בארץ קיום נצח, רק מפני היותנו עם, לא בגלל שאנחנו גוי, בגלל שאנחנו עם, שאנחנו חטיבה אחת מכח הדת והמורשת הרוחנית, ובתור שכאלה בהכרח שנשכון לבדד. וזה היחוד שלנו הבלעדי, אבל בתורת גוי, דהיינו עם שכל הוייתו מיוסדת על ארץ ומולדת לנו לעם ישראל אין קיום כזה ואין זכות קיום כזאת, על זה נאמר "ובגויים לא יתחשב" כלומר בתורת גוי בקרב גויים אין לנו שום חשיבות. ללמדנו שארץ ישראל אינה לגבינו בבחינת המושג מולדת הנפוץ בעולם אלא היא הקרקע המוכשרת, ארץ ישראל היא הקרקע המוכשרת שנקיים בה את מצוות הקב"ה במיוחד מצוות התלויות בארץ, אבל אין להעלות על הדעת שארץ ישראל עשתה אותנו אומה. לא הארץ עשתה אותנו אומה. וזה הראיה שמביא הרמב"ן שעם ישראל נקראו גאולים לא כשהגיעו לארץ ישראל, אלא במדבר, למה ה' נתן את התורה במדבר? אם תורת ישראל היתה קשורה לארץ ישראל, אז היה צריך לתת לנו את התורה בארץ ישראל, הקב"ה נתן לנו את התורה דוקא במדבר והפך אותנו לעם במדבר לומר שעם ישראל לא תלוי בארץ, בתורה לא תלויה בארץ, נכון שארץ ישראל היא המוכשרת והמובדלת לעניני התורה והנבואה, אבל זה רק הכשר כדי לקיים בה את הזה, אבל התורה והעם נוצרו במקום של הפקר, בלי קשר לשום דבר, הקשר היחידי שיש להם זה לקב"ה. אז לכן זה מה שהוא אמר להם. והוא אומר הרמב"ם שנקראו גאולים, מתי זה גאולים? מתי שהשכינה חופה על עם ישראל, והיות שבמדבר היה המשכן, והשכינה שרתה בתוכם, וענן ה' היה איתם, זה נקרא שהם נקראו גאולים. אז גאולה לא תלויה בארץ. וגם זה שיוצאים ממצרים זה עדיין לא גאולים, מה שאתה יוצא משעבוד לחירות זה עדיין לא גאולה, גאולה זה אם השכינה שורה בישראל או לא, אז לכן גם בארץ ישראל היום אנחנו בגלות, כי השכינה עדיין לא שורה בישראל כי בית המקדש לא  נבנה. אז עדיין אנחנו בגלות, לעומת זאת כשהיינו במדבר היינו גאולים, ככה אומר הרמב"ם. נו, אז ר' אלחנן ידע מה יקרה, והאנשים נשמטו מן המקום ועזבו אותו והלכו. אבל מה זה מעניין אותו, הוא עשה את מה שהקב"ה דורש מאיתו, הוא עשה את החובה שלו. אבל אמרו לו לא משתלם, מה עשית, הפסדת, היית יכול לעשות מגבית פה, אמר להם זה הקב"ה דואג. אני צריך לעשות את החובה המוטלת עלי, אין לקשור ענין כסף בשאר ענינים שנתחייבנו בהם. זה רק אנשים אמיתיים עבדי ה' יודעים את הדברים האלה ונוהגים על פיהם, כל השאר מחשבנים חשבונות מה משתלם לכבוד שלהם, למטרות שהם באו וכו' וכו' וכו', לא מעניין אותם לא המסר האלוקי ולא לעשות שום דבר ולא כלום, עושים לביתם לעצמם ולנפשם ומניחים לקב"ה שיסתדר לבד. הוא יודע להסתדר, בשביל מה אני צריך לעזור לו? צריך לעזור לעצמי, לא? ככה אומרים אותם טיפשים.

מטרת ומהות התוכחה היא להעמיד את הזולת על טעותו, ולסייע בידו לגמול על היצר. מובן אם כן שצריך לומר את התוכחה בצורה שתתקבל ותועיל, דיבור בנחת ובלשון רכה. כמובן שזה תלוי לפי האנשים ולפי המקום, לפי הזמן וכו'. אבל באופן עקרוני כך צריך.

מסופר על החפץ חיים שפעם לימד את תלמידיו איך להתנהג בענין התוכחה לכשיזכו להיות רבנים בישראל. העיקר הוא לא להכביד על השומעים מדברי מוסר ותוכחה, כי הצרות והתלאות טמטמו את ליבם ואין הדברים הללו מתקבלים. נחוץ רק לבאר לפני השומעים חומר האיסור שבדבר, ומה ה' דורש מאיתנו, וזה יועיל הרבה יותר מן הדברים הקשים כגידים, אשר רוב הדרשנים ממטירים על השומעים ואין קולם נשמע. יש דרשנים כמו דני צעקני, שיש להם את הפוזה של צעקות כל פעם אואואואואוואו צועקים כאילו זה דרררררררררר מה זה. ובזה הם חושבים שהם יוצאים ידי חובת תוכחה ופה ושם. אומר החפץ חיים זה לא הדרך, הדרך היא - נחוץ לומר ולבאר לפני השומעים חומר האיסור שבדבר ומה ה' דורש מאיתנו, וזה יועיל הרבה יותר מדברים הקשים כגידים, אשר רוב הדרשנים ממטירים על השומעים. מטרות עוז, ואין קולם נשמע. בסוף ואין קולם נשמע.

ומסופר, מגיד אחד נזדמן לראדין ושמע את החפץ חיים בשוחחו לפני בני הישיבה בנושא של מצות הוכח תוכיח, והחפץ חיים ציין בתוך דבריו, אשר מי שחננו ה' בלשון מדברת צחות ובכשרון להשמיע דבריו לפני הציבור, חובה עליו לנצל סגולות אלו ולהוכיח את העם על מעלליהם אשר לא טובים, וכשסיים החפץ חיים את דבריו פנה אליו המגיד הזה באמרו, רבי, הנה היום באתי מעיר, ובבואי שמה לפני כמה ימים נודע לי שבעיר נמצאים פורצי גדרי הצניעות והטהרה, ומחללי שבת בפרהסיא, בשבת עליתי בבית הכנסת על הבימה ונשאתי דרשה נלהבת שהכילה דברי תוכחה על הפרצות הללו, והנה טרם שהספקתי לסיים דברי קמו שאון והמולה בין הנוכחים וכמעט שהורידוני בכח מן הבימה, ונאלצתי להפסיק את דברי באמצע. שאל החפץ חיים את המגיד, תאר נא איך השמעת את דרשתך, השיב המגיד מה שייך איך? האם יכלתי לעבור בדממה על ההפקרות הנוראה? ברור שזעקתי מנהמת ליבי והרימותי קולי בתוכחה ומוסר ואזהרה. השיב החפץ חיים, היום בבוקר בזמן שהנחת תפילין, האם גם אז הרמת קול זעקה? אלא כשם שאין צורך להרעיש בזמן קיום מצות "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" גם כן מצות הוכח תוכיח לא צריך לעשות בקולי קולות. זה מצוה וזה מצוה. אז מצוות לא עושים בקולי קולות. איך הנחת תפילין, בא"ה אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין, לא  צעקות, לא עשיתם ככה, נכון? אז גם מצות הוכח תוכיח לא צריך בקולי קולות. דני צעקני.

מובא בשם רבי חיים מוולאז'ין, תוכחה, אומר רבי חיים מוולאז'ין, תוכחה שלא לדבר קשות, ודברים קשים אינם נשמעים, רק יאמר בלשון רכה, ואם תקשיבו מה אומר, ואם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות פטור הוא מלהוכיח. שמעתם? פטור הוא ממצות הוכח תוכיח, וכך כותב תלמידו של רבי חיים מוולאז'ין בספרו מנחת שמואל, אבל ראוי שתדע שכך קיבלתי מרבותי ובפרט מאדונינו מורינו ורבינו הרב חיים מוולאז'ין נשמתו עדן, שבזמן הזה קשות אינם נשמעים, ורק בדברים רכים וטובים. ומי שאין טבעו לדבר רכות ותיכף יכעוס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמע לו, אזי פטור ממצות התוכחה. מי שאין טבעו לדבר רכות ותיכף יכעס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמע לו, אזי פטור ממצות התוכחה. יש כאלה שחושבים שלא רק זה, שהם גם מקללים את כולם וזה ופה ושם זה כן יועיל, אם אתה רוצה לשפוך את כל העצבים שלך, אתה לא תועיל בזה, אתה תרחיק אנשים. אלא אם אתה מסוגל לומר רכות אז הדברים יתיישבו. לדוגמא, אם בן אדם היה בוכה על העבירות שעושים הציבור, הוא היה מרגש את הציבור פי אלף אלפים יותר ויכול להחזיר אותם בתשובה.

מי שלא זוכר, היה פעם משא, דרשה של הרב שך זצ"ל, זה היה תרגיל שמי שבישל אותו היה גאון. התרגיל הזה היה שאמרו שהוא הולך להגיד משהו כנראה בנוגע לממשלה ואז היה מצב קריטי אם פורשים מהממשלה לא פורשים, הממשלה תיפול לא תיפול, ונהיה סביב זה דיבור דיבורים וכל אחד אמר הוא יגיד לא יגיד, מה הולך להודיע וזה וזה וזה וזה, וצפו בשידור הישיר הזה שהיה פעם ראשונה שעשו שידור ישיר, חצי מיליארד בני אדם בעולם, חצי מיליארד, למה כי זה נוגע לכל העולם, תיפול ממשלה, לא תיפול יהיה שלום לא יהיה כן יהיה מה יהיה, ואז הוא נתן דרשה ודיבר דברי תורה רגילים, ופתאום הוא פרץ בבכי על הקיבוצניקים והוא אמר שהם אוכלים חזירים ושפנים ודברים כאלה, והוא בכה ובכה, ויש אנשים שהם לא יודעים והם אוכלים זה וזה יהודים יהודים וזה וזה, בכה בכה בכה בכה, זהו, הוא סיים את הכל בבכי הזה נגמרה הדרשה וכל העולם תמה. אתם יודעים כמה אנשים הוא החזיר בתשובה, קיבוצניקים, אני בעצמי פגשתי נהג מונית שאמר לי, אני חזרתי בתשובה מהרב שך, מהבכי שלו שראיתי את הדרשה הזאת הדברים נגעו לליבי, הוא אמר דברי אמת, הוא אומר אני לא מושפע, אני שונא דתיים, אתה יודע מה זה שונא דתיים, ואני שמעתי אותו בוכה עלינו, וזה קרע אותי, אני התחלתי לבכות איתו הוא אומר, זהו, מאותו רגע הוא חזר בתשובה, הלך למד מה צריך לעשות והכל והוא דתי. אבל אם היה אומר להם נבלות, נבלות זה.... מי היה מקשיב? משהו מדהים, משהו מדהים, משהו מדהים. זה דרשה לכל החיים כמו שאומרים.

וממשיך בעל המנחת שמואל על עצמו, ואני קודם ששמעתם קיימתם סברא, אומר לפני ששמעתי את רבי חיים מוולאז'ין שהוא היה תלמיד שלו, אני בעצמי קיימתי את דבריו מסברא ועל פי הנסיון, כל משך שבתי על כסא הרבנות, אם לא לפעמים שידעתי בבירור שלא יועיל רק על ידי זריקת מרה, הייתי מראה כעס אבל לא מליבי, ותודה לאל עלתה בידי. רק תדע שדברי המועטים הם אחר העיון ושימוש תלמידי חכמים צדיקים מפורסמים ועל פי הנסיון. ז"א כל זה שהוא הנהיג את עצמו על פי הסברא, שלא לזרוק מרה רק במקרים שהוא ידע שזה יועיל רק בדרך זו, אז הוא עשה כן ותודה לאל זה הועיל, אבל בדרך כלל הוא הבין שבמקום שלא יכול לדבר רכות רק קשות הציבור לא יקבל לא היה עושה ככה, לא היה מוכיח.

גם אצל משה רבינו כתוב שלא תמיד הוא השתמש בנושא הזה רק במקומות שהוא הרגיש שזה באמת כבר עובר כל גבול או בסוף ימיו, ז,א אז הדברים מתקבלים כי מבינים שאין פה אינטרס, אין פה כלום, בן אדם הולך מסביב לעולם והוא עדיין דואג ומוכיח את הציבור, אז הדברים יותר מתקבלים, כמו שאומרים שאבא שמצוה את בניו ברגעים האחרונים אז הדברים מתיישבים על ליבם יותר, אם הוא יגיד להם במשך החיים תעשה ככה למה אתה לא עושה ככה - לא ישמעו לו, אבל אם הוא אומר להם את זה סמוך למיתתו באותו רגע אז הלב שלו פתוח לקבל. אז ז"א יש עיתים, צריך לדעת לעשות איך ל כדי להוכיח צריך סיעתא דשמיא, הרבה חכמה והרבה סיעתא דשמיא, החכמה זה בשביל לא לקלקל והסיעתא דשמיא זה בשביל להצליח.

רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה מזכיר אף הוא נקודה זו כי תנאי יסודי לקבלת וקליטת דברים מהזולת הוא, שהשומע לא ירגיש את עצמו מנוצח ומבוטל, אל תכריע אותו ותוציא אותו אתה מבין אפס, מזה לא תבנה אותו, כי אז לא יקלוט ולא ישמע את הנאמר, כי כל הזמן הוא חושב על מגננה, ברגע שאתה תוקף אותו מה הוא חושב בראשו, איך אני מתגונן, בא הנה המבול הזה כולם שומעים מה הוא עושה לי, אז הוא מחפש להתגונן, הוא לא מחפש להקשיב. ממילא אתה מעורר בו אנטגוניזם והבן אדם לא יקבל את מה שרצית, אז מה הרווחת? העיקר שצעקת? אם אתה מחפש באמת להוכיחו כדי להיטיבו, אז אתה צריך לחפש את הדרך שהדברים יכנסו אל ליבו, אמנם אם זה במקרה שזה בחינת לץ תכה ופתי יערים, אתה יודע שאצלו זה לא יועיל כלום, גם אם תגיד לו רכות וגם אם תגיד לו קשות זה לא יועיל, אבל בגלל שהוא נגיד מישהו שלומדים ממנו, וצריך להזהיר את הציבור מפניו, במקרים כאלה צריך לפעמים לתת לו, הקהה את קדקדו, הקהה את שיניו, כמו שאומרת ההגדה ברשע הקהה את שיניו, לא מחפשים פה שהוא יחזור בתשובה, מחפשים להקהות את שיניו ולומר לו בדיוק מי הוא, כדי שאחרים יבינו ויזהרו או ממנו או שלא ילמדו ממעשיו, אבל זה במקרים מסוימים שאתה מרגיש ויודע שהבן אדם הזה לא תהיה שום תועלת, לא ככה ולא ככה, ובפרט אם זה ליצן, כי ליצנים לא מקבלים תוכחת, הם מחליקים אותה מעליהם באיזה ליצנות, את אלה צריך להקהות כמו שצריך. אבל צריך בזה אומנות, לימוד הרבה הרבה הרבה לימוד בשביל לדעת.

הנה ידענו כי על פי סדרי הטבע, אומר רבי יצחק אלחנן ספקטור, אחד מהדברים הקשים על האדם הוא לשמוע לקול מוסר של זולתו, ומדוע? כי במעשה הזה שהוא שומע את המוסר בזולתו, הנה הוא מבטל את עצמיותו ונותן יתרון לזולתו, אשר דבר זה לא יאבה גם אדם הפחות שבפחותים. מי מוכן שמישהו יתעלה מעליו והוא עוד יתן לו כמו שאומרים לדרוך  מעליו, מי זה האיש? אפילו פחות שבפחותים שהוא יודע שהוא פחות שבפחותים לא יתן. אבל לא כן הוא ביחס לרבנות התורנית בישראל מימות עולם, כי הרב המחווה את דעתו בענין מסוים איננו מחווה את דעתו הפרטית האנושית כי אם רק דעת התורה הקדושה, ברוח קדושת דיני התורה היא היא המדברת, היא השופטת, היא המחליטת ממנו ומאלה, והוא לא יבוש, גם הגדול שבגדולים לבטל דעתו ולעבור על רצונו שלו מפני הרצון האלוקי הדובר בפי הרב. זה כשיודעים שהרב באמת מכוון לזה ולא מכוון לסיבות אחרות, כי רב כזה ידוע לנו אשר יראתו קודמת לחכמתו, ולא יעבר את דעת תורה בשביל שיקול דעת עצמית הפרטית, אם כן כל דבריו הם אינם אלא דברי התורה ורצון הבורא. אז זה כן מקבלים, זה כן מקבלים, בטבע האדם הוא לא מקבל שמישהו יתנשא עליו ויגיד לו תוכחת, אבל רב בישראל שיודעים שהוא רב אמיתי והוא מכוון באמת לאמיתה של תורה ולא לאינטרס האישי שלו, הרי שזה שומעים לו ואפילו גדול שבגדולים מקבל אפילו ממי שיהיה יותר קטן ממנו, כי אם זה דברי תורה והתורה אומרת ככה, כולם מתבטלים למה שה' אומר.

אבל לא כמו מעשה שהיה בבית כנסת בגדרה, שהיה שמה רב שדיבר בענין הלכות, והוא אמר דין, שאם יש ברית מילה שצריכים לחול בשבת, ויודעים שיבואו הרבה מהאורחים בשבת בנסיעה בשבת תוך חילול שבת, אז פסקו פוסקי האחרונים, פוסקים אחרונים שדוחים את הברית ליום ראשון ולא מקיימים את הברית בשבת, כי יהיה חילול שבת המוני והתורה לא רוצה בדבר זה, ולמרות שכתוב שביום השמיני ימול בשר ערלתו, דוחים את הדבר ליום ראשון. והיה שמה יהודי אחד, שלא נראה לו הדבר והתווכח עם הרב, ובאמת הבחור לא צדק, הרב הזה צדק. אבל הרב הזה הפריז על המידה, כאב לו שלא שומעים לו, במקום לפתוח ספר ניתי ספר ונחזי, יביא לו ספר ויראה לו, או יאמר לו, ביום ראשון אני אראה לך בדיוק מה כתוב, הוא הפליג ואמר לו תשמע, יש דין על פי התורה אשר יורוך לא תסור ימין ושמאל, אפילו אם יאמר לך הרב לחלל שבת חלל שבת, אפילו אם יאמר לך לקפוץ מהגג תקפוץ מהגג. כל זה הוא אמר בשביל לחזק את זה שמה שהוא אומר צריכים לשמוע. נו, הרב הזה הגזים, ועבר על המידה ודיבר שטויות. קודם אמר דברי תורה מה שהתורה אומרת, בחלק השני הוא אמר מה שהוא רוצה לומר לא בשם התורה, נגד התורה, בשביל הכבוד שלו. קודם הוא אמר כבוד תורה זה שלא יהיה חילול שבת המוני, אח"כ זה נגע אליו, כי הבחור התנגד, הוא לא ידע את ההלכה, לא נראה לו שמבטלים בשביל זה את הברית מילה, אז הוא לא ידע, נו, אז מה קרה? אז הוא לא ידע, אז אתה יודע והוא לא ידע, ירצה יקיים לא ירצה לא יקיים, אתה באמת רוצה שהוא יקיים - תביא לו ספר, מה בוער? לא, אבל עצם זה שהוא עמד ליד כולם וחלק על דבריו אז הוא שלף לו את ככל אשר יורוך וחרתת אותו חרתותים שהם נוגעים לכבודו ולא לכבוד התורה. נו, מה זה? מה זה? אז אפשר לשמוע רב כזה? שזה נוגע לכבוד שלו מי צריך תורה, אני אשתמש עם התורה נגד, הוא יכול לקחת גם ספר תורה ולדפוק לך בראש. אם אתה לא שומע למה שאני אומר אני אקח את הספר תורה עכשיו מהשולחן ונתן לך אותו בראש, מה זה, אתה לא שומע לי? כן, אז זה מסוג הדברים שאנחנו לומדים פה שצריכים לדעת איך להוכיח ומה לעשות, לא כל אחד כנראה מוכשר לדברים האלה.

אמנם שאדם יבטל דעתו מפני שהשני חכם ממנו, בסתם, כן? שני אנשים, אחד יותר חכם מהשני, אמנם שאדם יטבל דעתו מפני שהשני חכם ממנו לא יסכים לזה אדם. כמו שאמרנו למעלה, ואפילו אם יהיה חכם או מלומד גדול ביותר, לא יעבור ויבטל שום איש את רצונו בגלל הכרעת דעתו של המלומד, ועל כן אין בכח המלומדים למשוך אליהם את דעת הקהל והדברים עתיקים. לא ראינו פרופסור שבא ואומר אני פרופסור, שמעת? מה אתה, איזה תואר יש לך? אה אין לך תואר? תשמע מה שאני אומר, ותעשה מה שאני אומר, כן? מי שומע לו? מי שומע לפרופסור? מי שומע לדוקטור? מי אתה בכלל? אז מה אתה חושב, אז אתה פרופסור, אז מה זה מעניין אותי אם אתה פרופסור? תכנס לקליניקה תשב שמה, אל תבלבל לי את המח, מה אתה רוצה ממני. זה לא עובד. אבל רב שבא והוא רב אמיתי שדואג לכבוד התורה ומדבר בשם התורה באמת, ולא מוצאים בו שטויות כמו שהזכרנו קודם וכו', דבר כזה מתקבל, דבר כזה נשמע, ואפילו קטן שיוכיח גדול, כיון שכולם כפופים לקב"ה אז אם אתה מוכיח אותי שחלה טעות אצלי, למה שאני לא אקבל, זה לא אתה אמרת לי, אתה רק השמעת לי את מה שה' אמר, אז ודאי שאני אקבל. כמובן שאומרים את זה באופן כזה שלא תהיה התנגדות עד שהוא ישמע ואז הוא לא ישמע, צריך לעבור את המשוכה שהוא ישמע וזהו, וגם אם לא יקבל אפשר להשמיע עוד פעם, ועוד פעם, לא עכשיו, מידי פעם עד שהדברים יתקבלו.

סיפר רבי חיים יצחק חייקין, ראש ישיבת חכמי צרפת. פעם אחת שמענו בישיבת ברנוביץ' מפיו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד, עצה קלה במילים דעלמא, תופעה נדירה, ונהג עמנו אז באותה צורה שמתנהג בלימוד. דבריו היו מדודים בקצרה והיה מדבר בעדינות רבה, לא בדרך ציווי כמפקד, או כמו בשיעוריו גם פה הקדים לעצתו הנחה מסוימת בכדי שייטיבו להבין את דבריו. היה זה בסעודת פורים בין הערביים, באותו פורים סיפר לנו איך שגירש הוא ועמיתיו בשליחות של החפץ חיים את הגלגול כשלמד בראדין, היה מעשה מפורסם שהיה גלגול ושלחו את כמה חכמים, ביניהם היה רבי אלחנן וסרמן, בשליחות של החפץ חיים, להגיד לגלגול שיצא כי החפץ חיים גוזר עליו, והגלגול יצא. לשמע הדברים היינו כולנו כמרחפים בעולם אחר ולא הרגשנו בצפיפות שנוצרה בבית ובעייפותם של אלה העומדים על רגליהם, והנה הרבי פונה אלינו בחיוך אבהי שלא רואים כמותו אצל רבי אלחנן אלא פעם אחת בשליטה, למדנו כבר שהם היו ממעטים מעט מאד בחיוכים, שלא יהיה שחוק אפילו על פניהם. ואז הוא הוציא איזה חיוך כזה אבהי, שלא רואים כמותו אלא פעם אחת בשמיטה, וברוח טובה לאמור, הריני רוצה להעלות כאן הצעה אחת, מחצית מן הקהל בודאי יסכימו לה תיכף ומיד, הריני מציע שאלה שישבו עד עכשיו יקומו  מהספסלים ואלה שעמדו ישבו במקומם. בטוחני שהעומדים יסכימו להצעתי. התלמידים כמובן תיכף ומיד עשו כדבריו, אגב כך גם למדו פרק בהליכות בקודש, רבי אלחנן נמנע מלהעיר במפורש ליושבים כפי שניתן לצפות או לצפות מרב קפדן שאיננו נושא פנים, למה אתם לא מציעים מעצמכם מקומות ישיבה לאלה שעומדים על הרגליים שעות ארוכות? הוא לא אמר ככה, הוא גם לא ציוה עליהם דבר, הוא הסתייע בחיוך ובהקדמה מחוכמת שהשאירו את כל הנוכחים והשרו על כל הנוכחים אוירה של נועם ושביעות רצון. ובמידה זו החזיק תמיד, הוא לא הוכיח את תלמידיו כי אם הורה להם דרך ישרה והצביע לעיניהם בעת הצורך על המשגה שנכשלו בו, וממילא הם הבינו, זה נקרא להחליק להם את התוכחה, ככה עם חיוך, אתה מבין, אתה מביא אותו לידי כך.

וכך מתוארות דרכי התוכחה של רבי צבי פסח פרנק: בכל המאבקים שנאבק החל מימי שלטון התורכים, לא היו דבריו של רבי צבי פסח פרנק בגדר של תוכחה לשמה. אפילו כשהיו יוצאים מפיו דברים קשים כגידין ניכר כי הדברים יוצאים מתוך לב מלא אהבת ישראל המיצר בצרת עמו, דואב על ירידתו הרוחנית ומצפה לתיקון המצב בבחינה של יתמו חטאים ולא יתמו חוטאים, הוא ראה עצמו חייב לעמוד בשער ולהתריע נגד פרצות ונגד מעשים הפוגעים בתורת ישראל, הוא כתב לאחד מרבני הארץ, בודאי מחויבים להתאמץ בכל עוז לגדור גדר, וכמו שדרשו חכמים ז"ל בשבת דף נ"ד, מאי דכתיב "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו", אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא המה על זקנים שלא מיחו בשרים.

את דרכי התוכחה שלו מגדיר הרב יצחק רוזנטל, ידע דרכי תוכחה, לא מוכיח מקצועי היה, אלא ביודעו את האחריות הכבדה הרובצת על שכמו כמנהיג ספינת ישראל הוכיח והזהיר כאשר ידע כי תוכחתו תתקבל, ערום בדעת היה רבי צבי פנחס להבין דרכי תוכחה, ומוצאים אנו בדרכו זאת סימוכין לביאורו של החתם סופר שפירש את מאמר חכמים ז"ל בערכין ט"ז, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, כי בתוכחה זקוקים לשלשה תנאים, שיהיה הזמן כשר, שיהיה המקום ראוי, ושדברי התוכחה יהלמו ויותאמו לטבעו ולמזגו של המקבל.

נאמן בית הרב ממשיך, היה זה רבי צבי פסח פרנק שידע לכוון את השעה הכשרה, את המקום הראוי ואת דברי התוכחה, ולכן קלעה תוכחתו ולא החטיאה, בתוכחתו נשקפה אהבה עזה לכלל ישראל וגם חמלה על כל אדם מישראל, דרכי חכמה אלו נהג כלפי פנים, אך כלפי חוץ כשראה מחבלים בכרם בית ישראל, ידע להשיב מלחמה שערה בתקיפות ללא חת.

רבי צבי פסח לא גרס קנאות לשם קנאות, הוא פעם הצביע על דברי הנציב במשיב דבר סימן מ"ד, כי הלאו של "ולא יהיה כקרח וכעדתו" זה אפילו כשכוונתו לשם שמים. וכך הוא כותב בפנקס רשימותיו משנת תש"ה, לענין קנאות הרגשתי בזה שכתוב בזמירות למוצאי שבת, איש קרא קנא קנאתי לה' בתפארה, משמע שיש קנא קנאתי לה' שלא בתפארה, והיינו שאין הכוונה טהורה לשם שמים, אלא שיש בזה גם קצת צביעות ומתכבד בקלות חברו, ועל דרך זה יש לפרש את הפסוק בתחילת פרשת פנחס, "תחת אשר קנא לאלהיו" תמוה, מה שינה כאן לאלהיו ולא לכל ישראל? אלא הכוונה שהקנאות היתה לפי ערכו ולפי עמדתו בכל דרכיו כלפי הקב"ה ובערך התנהגותו בינו לבין קונו, תחת אשר קנא לאלהיו כמו שבכל ענין וענין שהוא עושה לאלהיו, ז"א הקנאות היתה אמיתית לאלהיו ממש בלי שום צד אחר.

אם כן למדנו קצת מעניני אוהב את התוכחות, כמה אדם צריך לאהוב שמוכיחים אותו שאין לך הצלה יותר גדולה מן התוכחה, בכמה משפטים אדם יכול להרויח עולם ומלואו, את העולם הבא הוא יכול להרויח, הערה אחת יכולה להציל טעות לכל החיים. אז ז"א, צריך לזכות להיות אוהב את התוכחות.

ושמחתי לשמוע אתמול את ראש הכולל של העובדים ולומדים, שאמר לי שהם מחכים כל פעם שאני מבליע תוך כדי הדרשה הערות לגביהם בענינים כאלה ואחרים והם כל כך שמחים ומחכים ומצפים מתי שאני נותן להם צביטות של חיבה דרך הדברים, כמובן שאף אחד לא יודע חוץ מהאנשים המדוברים, ואפילו כשהם יושבים בבית אז האשה אומרת, הנה הוא מדבר עליך, הוא מדבר עליך. אז ז"א, צריך לדעת איך להבליע את הדברים בלי שירגישו האחרים בלי לפגוע באלה ואלה ואלה, או על מנת ללמד גם את אלה שיודעים בדיוק את מה שאלה עשו וכו', אבל בדרך של נעימות וחיוך.

תהיו בריאים ותזכו לאהוב את התוכחות, בזה סיימנו את החלק הזה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.