המדרש שמואל אומר, אינו מחניף לשום אדם יהיה מי שיהיה, רק אוהב את היושר ובו ידבק. הלחם שמים אומר, בזו פתח החכם ספר משלי, לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים, אז תבין צדק ומשפט ומישרים, זהו עיקר כל התורה וכל המידות, אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר. אגרא דשמעתא סברא ישרה, צדקות היינו מעשה צדק, ומישרים היינו דברי חכמה, ורצה לומר שהוא שונא כל מחשבות עקומות ועקושות שבהן ירצה המתעקש להצדיק עניניו, כי רק הדברים הישרים יאהב. אונראה לומר דמישרים היינו מידות ישרות וצדקות היינו חיובים לה' ולאדם. זה הגדר של אוהב את המישרים.

עכשיו לעובדות ולמעשים.

באגרת לנכדו כותב רבי חיים מוולאז'ין, וגם העיקר לאחוז בסברה הישרה, באשר אינה ישרה לאמיתה של תורה גם אם מחודדת אותה תרחק, וכד דיית שפיר תשכח שכל גדולי הראשונים  והאחרונים ז"ל לא נשתבחו אלא בסברה ישרה, כל הישר בסברה גדול מחברו. אז אם נדייק היטב נמצא, שכל גדולי הראשונים והאחרונים השתבחו בסברה ישרה, וכל הישר בסברה גדול מחברו. וחלילה, חלילה שלא להשיב בקנטור לשום אדם בפלפול גם אם הסברה לא אכשר בעיניך, כי אין דעות בני האדם דומים זה לזה, וכך היה מידת בית הלל שהיו שומעים גם את דברי חבריהם. זה מובא בספר תולדות רבי יוסף זונדל מסלנט.

פעם בא רבי ישראל מסלנט לוילנא, ומסר שיעור תורני בישיבת רמיילס, שהיא היתה מאד מפורסמת, באמצע השיעור הקשה אחד התלמידים קושיה על דבריו של הגרי"ס, רבי ישראל עצר את שיעורו והתבונן כמה דקות בקושיה. לבסוף אמר לאותו תלמיד, אתה צודק וירד מעל הבמה. הסובבים את רבי ישראל שמעוהו מדבר אל עצמו בלחש ואומר, ישראל, הרי אתה לומד מוסר, רד, משנשאל לפשר הענין ענה שבעצם כבר בשעת מעשה כשהוא הקשה את הקושיה, ידע לתרץ את הקושיה בחמישה אופנים שמגודל עמקותם לא יוכל אותו תלמיד לפרוך אף אחד מהם, אך כיון שהם לא היו על דרך האמת הודה ששיעורו הופרך ושאותו תלמיד צודק. וירד. מדובר על רבי ישראל סלנטר.

רבי אליהו לאפיאן מוסיף ששמע, וזהו חוד הענין, שהסיבה שהגרי"ס המתין כמה דקות לאחר שנשאלה השאלה, נעוצה בכך שכיון שכל כוונתו באמירת השיעורים בלימוד היא, שעל ידי זה יוכל להשפיע גם על לימוד המוסר והפצתו, כי היו הרבה מתנגדים אז ללימוד המוסר, והוא כל כוונתו באמירת שיעורים בלימוד זה שיחשיבו אותו, לא יחשבו שהוא מוסרניק, רק מוסר מוסר הוא לא למדן, אז לכן כל כוונתו היתה באמירת השיעורים בלימוד שעל ידי זה יוכל להשפיע גם על לימוד המוסר והפצתו, על כן חשב לעצמו באותן דקות, שאולי כדאי לתרץ את הקושיה בכל אופן שיהיה, שהרי אחרת לא ישמעו לו גם בלימוד מוסר, כי אם תלמיד הצליח להוריד אותו עם קושיה אז יגידו הנה, אז הוא לא למדן, הוא איש מוסר אבל הוא לא למדן, ככה הוא חשב, אבל אח"כ אמר לעצמו, להרויח מוסר במעשה בלתי מוסרי זה לא מוסרי. שאני ארויח את זה שילמדו ממני מוסר ואני אעשה את זה בדרך לא מוסרית שאני אפלפל איתו ואני יענה לו תשובות כאלה שהוא לא יוכל לענות עליהם וכאילו אני אשאר למדן, אפילו שזה לא האמת, זה לא מוסר. זו היתה כוונתו במה שאמר, ישראל, הרי אתה לומד מוסר, רד, והוא ירד. ז"א אי אפשר להעמיד תורה בשקר, בנפתלות, בעקשות, רק בדרך הישר. תורה היא אמת והאמת תנצח תמיד.

על רבי שלמה היימן מסופר, למרות חריפותו העצומה היה משתדל להדריך את תלמידיו בדרך ישרות ועומק סברה, שלא להטותם מדרך הסלולה, כשהביאו תלמידיו לפניו תירוץ על קושיית איזה גאון, היה מורגל בפיו להשיב, אין זה תירוץ, ועל תמיהת המשיב היה ממשיך דבריו, על קושיית איזה גאון אין צריכים להגיד תירוץ, אלא צריכים לחפש דרך לסלק את הקושיה מעיקרה, לך יש קושיה, לו לא היתה קושיה, אז תראה איך לסלק את הקושיה ואל תחפש לו תירוץ, כי אין קושיה, קושיה זה אצלך, אצלו אין קושיה, אז בבקשה נא לסלק את הקושיה.

ועוד, בלימודו עם התלמידים היה העיקר אצלו להעמיד את התלמידים בהבנה אמיתית, להראות להם הדרך איך ללמוד ולהבין ולחשוב סברה, ולא על מה שמחדש יותר, כי יש אנשים נהנים לחדש כאילו, לחדש, לחדש, יש כאלה שכותבים פסקי הלכות, מה הוא יכתוב מה שכולם כתבו? צריך לחדש, לחדש, להגיד ככה להגיד ככה. ולכן ניכר היה אצלו שהיה נותן משפט הבכורה ללימוד הדף גם על חידושיו. זה רבי שלמה היימן.

רבי רפאל שפירא, תלמידו ובן דוד של מרן רבי יצחק סאלאוויצ'יק מבריסק התבטא על רבו כך: מעולם לא מצינו בחידושי תורתו את הלשון - קרוב לאמת, וכדומה מהלשונות השכיחים בקרב הלומדים, כי ממה נפשך, אם חידושו הוא זה הדבר שמתכוון לו הכתוב, הרי זו התורה והאמת עצמה, ואם אינו כן הרי אלו סתם פטפוטי דברים שצריך להרחיקם. מה זה קרוב לאמת? או שזה אמת או שזה חרטה, מה זה קרוב לאמת?

ועוד מסופר על הרב מבריסק, פעם הלך תלמיד אחד אל מרן הגרי"ז מבריסק, ועברו ליד בית שזה עתה נגמר להבנות, הפועלים הכינו לפני הבנין מקום לבנות בו גדר של אבנים, עמד מרן ושאל את הבחור, מה עושים הפועלים? אמר לו מתחילים לבנות גדר. שאל מרן, למה מושכים חוטים? אמר לו כדי שהגדר תהיה ישרה. חזר מרן ושאל, למה עושים ישר? ענה הבחור, כי בעל הבית דורש שיהיה ישר. שאל מרן, ומה היה אם בעל הבית לא היה דורש שיעשו בדוקא ישר? הוא מוטיב והוא מפרק, הוא מקשה והוא מתרץ, אם בעל הבית לא היה דורש בדוקא ישר אז אפילו אבן אחת לא היתה מתאימה עם השניה והכל היה עקום, והוסיף שכך הוא בדיוק בעסק התורה. אם הרב דורש מתלמידיו שיפרשו פירושים דוקא בישרות ומקפיד שלא יעקמו שום דבר, אז יש לקוות שיתכן שיפרשו הרבה פעמים ויישרו. אך אם אינו מקפיד על זה, אז אף פעם לא יפרשו בישרות ותמיד יעקמו את הדברים. זה מובא בהקדמה לספר פירושי הגר"א.

מסופר על רבי יצחק יעקב וייס בעל המנחת יצחק, לא היה יכול לסבול סברה עקומה. בכל עשרת הכרכים של מנחת יצחק אי אפשר למצוא אפילו סברה עקומה, אי אפשר למצוא בעשרה כרכים של המנחת יצחק אף סברה, אף סברה עקומה. תמיד היה מספר כי כשהגיע לתקופה שהחל לפסוק שאלות, הניח את דרך הפלפול. פעם אחת אמר שיעור מקיף ועמוק בכולל במנצ'סטר על עניני מקוואות, וכששאלוהו מדוע אין הוא רושם את דברי השיעור הנפלא הזה, ענה להם כי מצא דיוק בדברי הט"ז שלא משמע כדבריו, ולכן הוא מוותר על כל החידוש הנפלא הזה. כן היה פעמים רבות שויתר על חידושים עצומים אם היה מרגיש בנפשו שאין הדברים מקובלים כל צרכם.

פעם מספר אחד מתלמידיו של רבי אורי שרגא הלוי קלרמן, ראיתי פשט באחד מן האחרונים בענין קניני גזילה, ובאתי להרצות לפני מורינו ורבינו את הדברים, תוך כדי נסיון להמשיך ולבנות על אותו הפשט. אולם רבי אורי לא נתן לי להמשיך, זה פשיטל, זה לא היסוד, ולא היה מוכן אפילו לרגע אחד לשמוע משהו שאיננו ישר.

עוד מסופר עליו, בכל יום אחר התפילה כשהיה יורד לחדר השיעורים לחלוץ את התפילין, היה מסתכל בחלון ומיישר על פי זה את התפילין שעל ראשו. תמיד התפלאנו על כך שגם בעת זמן חליצת התפילין הוא עוד טורח ליישר אותן, עד שהבינונו עד כמה מייקר הוא עוד רגע של ישרות, אתם שומעים? אחרי שהוא כבר יורד לחלוץ את התפילין, זהו, גמר את המצוה, עוד מסתכל בחלון ומיישר את התפילין שעל ראשו, נגמרה התפילה, באת לחלוץ, מה אתה עוד מיישר? אלא גם בזמן חליצת תפילין טורח היה ליישר אותן כי עוד כמה רגעים של ישרות היו יקרים בעיניו. אתם שומעםי מה זה, זה באופי, זה מידה באדם, ישרות בכל דבר, בכל ענין.

מורגל בפיהם של האנשים, שהולכים בדרך ישרה מתראים עם עוד אנשים. למשל, ממחיש רבי ירוחם ממיר, ההולך בישיבת מיר אל הורודזי, תחנת מסילת ברזל של מיר, לבטח יפגוש עוד אנשים, שכן זו דרך ישרה. ובהיותה כזו הולכים בה עוד אנשים. לעומת זאת, ההולך בדרך עקלתון לא יפגוש איש בדרכו, כי איזה בר דעת ילך בדרך עקומה. כמו כן ממשיך המשגיח ממיר, הלומד סוגיה בגמרא בכל העמקות ומחדש בה ככל העולה על רוחו, כלום ראיה יש בדבר ליישרותו בלימוד? נהפוך הוא, הסימן ליישרות זה כשאדם מחדש חידוש כל שהוא ואח"כ מוצא אותו ברשב"א, בריטב"א, בקצות וכדומה, או אז סימן מובהק להמצאותו בדרך ישרה, שהרי הוא נפגש עם עוד אנשים בדרכו.

כשלמדתי בראדין יחד עם רבי נפתלי טרופ, מוסיף המשגיח ומאיר, ידעתי דרכיו וכשרונותיו, אחת מדרכיו היתה שכשהיו שואלים אותו איזה קושיה בשם הרשב"א, היה הוא נבוך עד למציאת התירוץ. פעם אחת הצעתי לפניו קושיה אחת של הרשב"א, הוא שמע את הקושיה, הלך למקומו ולא שב עד שבא עם תירוץ. כשאמרתי לו כי עדיין לא כיוון לדברי הרשב"א, הוסיף להתעמק ולעיין ואמר עוד תירוץ. וכשגם למשמע התירוץ השני הפטרתי שעדיין לא כיוון לדברי הרשב"א, הוסיף להתעמק עד שהעלה תירוץ שלישי, אז גם גליתי לו שבעצם כל התירוצים מכוונים לדברי הרשב"א, ועמדתי נדהם אל מול גודל ישרותו כי קנה ממש את דרך הרשב"א, וכמובן ששמחתו על כך שהתברר לו שדרכו בלימוד היא ישרה היתה גדולה מאד. זה היה רבי נפתלי טרופ.

פעם בעת שרבי יוסף דב הלוי סאלאווצי'ק שימש ראש ישיבה בוולאז'ין, ניגש אליו אחד מתלמידיו שהיה חביב עליו ביותר אחר שגמר את השיעור היומי, ואמר רבי, חידושו היום היה הפלא ופלא, אבל יסלח לי אם אעיר לו שחידוש מעין זה ראיתי פעם באחד מהראשונים. מה ענין בקשת הסליחה לכאן, אמר לו רבי יוסף דב בפנים שוחקות? אם באמת הדבר כן, שראית את החידוש הזה באחד מהראשונים, הרי שבישרת לי בשורה טובה שגורמת לי קורת רוח רבה, הגע עצמך, ההולך בדרך ישרה וסלולה פוגש הוא בדרכו הרבה עוברים ושבים כמותו, אבל לא כן הדבר בהולך בדרך עקלתון או בשביל צדדי ועקום, יחידי הוא בדרכו ואינו פוגש באיש, והוא הדין בלימוד התורה. הבנה יסודית וישרה נחלת רבים וגם גדולים היא, מה שאין כן הבנה שטחית ועקומה רק יחידים נמשכים אליה ונכשלים בה, כמו שיש אנשים שרואים פסקים של רבנים שכתבו ואספו וליקטו, כל מיני אנשים שמתירים ומתירים ומתירים ומוציאים מסקנה שאם ככה זה מותר, אבל יש אחרים שכותבים שלמרות שנראה שמתירים, יש מי שאוסרים, ותלוי בציורים, האם זה מומר  לתאבון, האם זה מומר להכעיס, האם זה בציור כדי חיותו, האם זה ככה, האם זה ככה, הציורים  משתנים והדין משתנה, זה לא חתוך. יש אנשים שמבינים שהאיסור ללכת לערכאות, נכון, באופן כללי אסור ללכת לערכאות, אבל יש מקרים שמותר ללכת לערכאות, לדוגמא בעניני בריונות אם מרימים ידיים על אנשים, ואנשים יכולים לתבוע יכולים ללכת לערכאות, כמו שאמר לנו הרב פוזן, ובעניני גנבות, אז יכולים גם לפנות למשטרה וגם לערכאות וכן על זה הדרך. וברב פיינשטיין יש בחושן משפט בתשובה י' וי"א עוד ציורים שונים שמותר ללכת לערכאות, ובמקרים שצריך אדם לא יבוא לדין תורה או שלא יקיים דין תורה מותר ללכת, ואם הוא לא מקיים פסק של דין תורה אפשר ללכת לערכאות, בכל מיני ציורים, יש ציורים צריך לשאול שאלת רב וכו' וכו', אז זה לא כל כך פשוט כמו שחושבים, מרים בתורת משה רבינו את ידו וגמרנו ונגמר הסיפור. הדברים מתפרסים, ההלכות היא לא חד ערכית ונגמר הסיפור, כאילו יש רק ציור אחד בעולם, אלא הציורים משתנים ולפי השינוי כך דנים, אבל מי שלומד פסקי הלכות, ויודע זה וזה וזה וזה וזה אז זה אסור - אסור, מותר - מותר, אסור אסור, ואם יהיה ככה, אה אז מותר, ואם זה ככה - אסור, לא, זה לא הולך ככה, מה לעשות, אז צריך לדון כל דבר לגופו, ובפרט מי שזכה לשבת ליד תלמידי חכמים גדולים ולשמש אותם ולשאול בכל ענין וענין במשך שנים רבות, או עשרות שנים, אז יש לו כבר כלים לדעת ולהכיר עוד אפילו שהוא נכנס לאיזה סוגיה, לאן הדברים יכולים להסתעף וכו', כי הוא למד בהרחבה, לא בצמצום. היום רוב האנשים לומדים ישר ילקוטים, יאלה, כתוב, מותר אסור מותר אסור, ולמדו את זה אפילו בעל פה ויודעים להגיד לך כמה אסור וכמה מותר וכו' וכו', ככה לא לומדם, אנחנו מצטערים צריכים ללמוד מהשורש ואח"כ לרדת לאט לאט עד למטה וגם למטה צריך לראות שיש עוד אחרים ולמה החילוק למה זה מתיר ולמה זה, יש אנשים שמחליטים שכוחא דהיתר עדיף תמיד, כוחא דהיתרא עדיף בכל מצב, כאילו אין יראת שמים ולא צריך לחפש שאדם יהיה בטוח שהוא לא נוגע חס ושלום באיזה איסור או קרוב לאיסור, שאדם מגיע לאיזה מערה ואומרים לו תשמע, היה שמה נחש קודם, הא, אז מה הוא יגיד, אה מעיקר הדין מותר להכנס, מערה זה לא איסור, נחש זה לא מזיק רק אם גזרו משמים, ממילא אני גם קוראים לי יוסף אז אני יכול להכנס למערה, אין שום חשש ואני לא חושש. אדם נורמלי אומר קוראים לי יוסף ומערה זה מעיקר הדין ומותר והכל, אבל אם עבר נחש בסביבה אני לא נכנס חביבי, לא נכנס, לא, כוחא דהיתרא עדיף תכנס, איזה תכנס, עזוב אותי, לא רוצה כוחא ולא רוצה היתרא, רוצה להיות בטוח שאין נחש, זה הכל, מה אתה מבלבל לי את המח.

אז לכן צריכים לדעת את הדברים, זה לא הולך בדיוק כמו שאנשים חושבים ומלמדים אותנו, צריך להתבונן לאט לאט, סבלנות .

ובכן, בספר תולדותיו של רבי עקיבא איגר מסופר, מעשה בבחור אחד שרצה להכנס לישיבתו של רבי עקיבא איגרא להמנות בין תלמידיו. היה זה בשנת תקס"ו, בהיות רבינו מכהן פאר בפרידלנד. אביו של הבחור מבקש מרבינו בכתב, מרבי עקיבא איגר לנסות את בנו שיחיה ולתהות על קנקנו. מצידו היה רבינו מוכן  למלאות את רצון מבקשו, הנני והנני לעשות כרצונו לטובתו כהנה וכהנה, ובפרט לדבר מצוה כזה, אשר זכה כל חפצי ומגמתי להשקות מים עלי ערוגות נטעי נאמנים, להצמיח תנובה ולעשות פרי. אלא מה, כפי העת לא עלתה בידי. וטעמו, כי אמרתי לבנו שיחיה, שרצוני שיקח מועד לשום עיניו באיזה סוגיה אשר אראהו להציע לפני, והבחור טען שהיה מוכן לעשות כן אלא שכעת אין הזמן גרמא לו לכך כי נתארח אצל אחד מאוהביו ומחר אם ירצה ה' יקח דרכו לביתו בשלום. והאמנם שהזמן בגד בו, ואותו בחור לעיין בסוגיה ההיא, בכל זאת הציע לפני רבינו, כי אינו מוכן להשמיע איזה פלפול, ובאופן זה יראה כוחו בתורה. ברם רבינו לא שבע רצון מהצעה זו, כי אנכי לא כן עמדי, להעמיד על תכונת האיש על ידי פלפולא, כי אם על ידי לימוד איזה סוגיה לראות אם מיוסד על קוטב לימוד פשט האמת. אולם, אם יזדמן שבנו שיחיה יבוא לכאן ויתמהמה או  יום או יומיים, אקח מועד לזה בעזרת ה' יתברך.

למעשה נתעכב הבחור שמה ע"י סיבה, ועלה בידו להציע את הסוגיה לפני רבינו, כפי הנראה החליט רבינו שמוכן הוא לקבל את הלה אם יתמיד בלימודו. ואם עוד יהיה לו לחבר בחור אחד מופלג אשר ילמדו וילמדו יחד בהתמדה, יהיה לו לתכלית אמיתי, רק אז ידע רבינו לעמוד בטיב תלמידיו, אם יבחין בהם שדרך לימודיו מיוסד על קוטב לימוד פשט האמת. ומה קולעים המה דברי רבינו הנאמרים לחתן אחד, שישים היטב עיונו ובחשקות להבין על נכון, ולא כחוטא על גבי גחלים ובהעברה בעלמא ולהיות כמשא חס וחלילה. זה כור המבחן של רבי עקיבא איגר.

באחת מאגרותיו כותב מרן החזון איש, לשנוא אל פלפולי הרצים אשר בקלות הדעת יסודותם ורפיון ועצלות רפידתם ותתמוך בימין צדק בעמל העיון בהגיון בריא ושכל ישר, לדעת תורת אמת אשר עובדה זו היא גם משאת נפשי מעודי. לשנוא את פלפולי הרצים שבקלות דעת  יסודות ורפיון ועצלות רפידתם, ותתמוך בימין צדק בעמל העיון בהגיון בריא ושכל ישר לדעת תורת אמת אשר עובד הזו היא גם משאת נפשי מעודי. זה דרך לימודו של החזון איש.

פעם חידש מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי, הסטייפלר, יסוד נפלא, ויישב לפיו הרבה פסקי רמב"ם תמוהים, וחידוש אחד, בחידוש הזה הי הלו יסוד נפלא, שעל פיו הוא יישב פסקי רמב"ם תמוהים. אבל נמצאה סתירה ליסוד הזה ממשנה במסכת כלים, אמנם עלו בדעתו כמה וכמה תירוצים ליישב את הקושיה, אולם משנוכח כי אין בהם אמת עמד וגנז את חידושו. זה אוהב את המישרים, ללכת ישר, לא בדרך עקומה.

מסופר על רבי אורי שרגא הלוי קלרמן, כאשר אמר את דברי תורתו, והשומעים הקשו עליו, וניסו לפרוך את הדברים, לא זז רבי אורי אפילו לא כמלוא הנימה, חזר על דבריו שוב ושוב בנחת ובשלוה. להלכה אסור. להלכה אסור. להלכה אסור. להלכה אסור. להלכה אסור. שלח לי מישהו היום אס אם אסים על דין של הלוואה למחלל שבת בפרהסיא אם מותר או אסור, כתבתי לו להלכה אסור, והוא מביא לי כל מיני מקורות, אני אומר לו ולהלכה אסור, והוא מביא לי עוד, ולהלכה אסור, והוא לא מבין מה אני אומר, יש הלכה שמתירים, יש הלכה שאוסרים, אני אומר לו ולהלכה אסור, הוא לא מבין מה אני מדבר. אז חוזר בנחת, ולהלכה אסור, ולהלכה אסור, אז ז"א הוא חזר על דבריו, הרב אורי חזר על דבריו שוב ושוב בנחת ובשלוה, אך כגיבור ואיש מלחמה, וכשהמקשן לא היה נכנע היה רבי אורי עוצם את עיניו לרגע ופותחן, וכשכבר נראה היה שאין לו כח לענות כפשוטו וכמשמעו, אין לו כח, המקשן מקשה ומקשה מקשה, והוא עונה לו, ועונה לו בנחת, די, אין לו כח, אין לו להמשיך ולהתגונן, הפטיר, תדע שזה בסדר, זו אמת. ודחה את המשך מלחמתה של התורה לאחר השיעור. והוא שהצטיין, ז"א הוא אמר לו בקיצור תפסיק לחפור, זהו, תדע שזה בסדר, זו האמת. והוא שהצטיין במידת הענוה לימד אותנו בזאת, תורת אמת מחייבת שענוה לא תכנע למה שאינו אמת ובזה אין פשרות.

אדם אחד שחפץ להכניס את בנו לישיבה מסוימת, בא להמלך בדעתו של רבי צבי פסח פרנק. רבי צבי פסח יעץ לו שלא יעשה כן, אל תכניס את בנך לישיבה הזו, כי בראש ישיבה זו עומד אדם שאינו בעל שכל ישר. ועל ידי הקשר התמידי שלו עם תלמידיו יש לחשוש כי בנו יעקם שכלו, אתה רוצה בן עם שכל עקום? תכניס אותו, אבל אם אתה לא רוצה שיהיה עקום בשכלו אל תכניס אותו, למה? ראש הישיבה הזה אינו בעל שכל ישר. הרב הוסיף לו ביאור בדברי הגמרא בחגיגה ה', שלשה הקב"ה בוכה עליהם, על מי שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ויש להבין מה בכי על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק? אדרבא, אחד שלא יכול ללמוד והוא יושב ועוסק צריך לשמוח, לא צריך לבכות. אלא הכוונה היא, על מי שחסרים לו הכלים המתאימים לעסק התורה וחסר לו שכל ישר, ובכל זאת הוא עושה ומחדש חידוש תורה עליו הקב"ה בוכה, למה? הוא מעקם את התורה, כי השכל לא ישר. אז זה באחד שהשכל לא ישר, ואם זה אחד שהוא שקרן ועובר עבירות בפרהסיא ועובר איסורים דאורייתא, אז אפשר ללמוד אצלו? אם מי שבאמת רוצה ללמוד תורה, רק מה לעשות השכל שלו עקום, לא ישר, נו, אפשר ללמוד אצלו? אי אפשר ללמוד אצלו, ובעבריין שעובר עבירות על התורה, אפשר ללמוד אצלו? ודאי שאי אפשר, שקרן אפשר ללמוד אצלו? למדנו מפה, אי אפשר ללמוד אצל אדם שהוא שקרן, אפילו אדם שמפלפל ככה פלפלפלפלפל ולא מגיע לאמיתה של תורה בסברה ישרה, לא לומדים אצל אחד כזה, כל שכן אדם שהוא משקר, שיכול לשקר בפה מלא, איך אפשר ללמוד אצלו? איך תצא תורת אמת ממקום כזה?

באגרת שכתב רבי צבי פסח פרנק אנחנו קוראים, עבור הרבה פעמים בדיבור ובמחשבה בדברי קצות החושן והנתיבות, כי אושר גדול כרוך במי שממלא את כל ליבו ומחשבותיו ודבריהם הקדושים, עבור הרבה פעמים בדיבור ובמחשבה בדברי קצות החושן והנתיבות, כי אושר, אושר גדול כרוך במי שממלא כל ליבו ומחשבותיו בדבריהם הקדושים של קצות החושן והנתיבות, בין אם זה בדיבור בין אם זה במחשבה, הם הם המיישרים את השכל ומנעימים את דברי הראשונים, מאירים את העיניים להבין ולהשכיל בדברי הגמרא והתוס'.

אני רוצה להזכירך מה שכתבתי לך כמה פעמים, זה כותב הרב צבי פסח פרנק, שיהיה לך עת קבוע לעיון בקצות החושן, אף כי צדקת כי נחוץ לך בקיאות, זה בודאי נחוץ מאד, אבל שיעור עיון בקצות החושן אין סתירה כלל, ונקל הוא למצוא שעות מיוחדות בשבוע אם בערב שבת או בשבת בלילה או ביום, כי הנני מודיעך כי העיון בקצות החושן ונתיבות המשפט הוא תועלת גדול מאד. וזה ימתיק לך את הלימודים, כי הם מיישרים את השכל ומעוררים לחדש חידושים. כי העיון בקצות החושן ונתיבות המשפט הוא תועלת גדול מאד, וזה ימתיק לך את הלימודים כי הם מיישרים את השכל ומעוררים לחדש חידושים. עשה זאת ותראה כי טוב האור מדבריהם הקדושים. דעתי נוטה שתתחזק בכל עוז לקבל ידיעה חשובה ובקיאות בדברי הקצות החושן והנתיבות שדבריהם הם זהב מזוקק, הם המורים דרך ה', לכוון לאמיתה של תורה, הם מחדדים ומזככים את השכל לבל יטה חס וחלילה מדרך הישר, כי תורתנו הקדושה אמת כתיב בה, וכל המתקרב אל האמת הוא מחובר אל החיים וזוכה לתורת חיים ומקיים מה שנאמר "ולדבקה בו", טועמי דבריהם הקדושים חיים זכו.

ועוד מסופר עליו, בחידושיו לא הלך בגדולות ובנפלאות, הוא עמל בעיקר להבין ולהשכיל בדברי הראשונים וגדולי האחרונים ולקבל מהם דרך בלימוד התורה, בדרך הישרות והאמונה, אחיו רבי זאב בהקדמת ספרו תולדות זאב,  מודה לרבינו שהדריכני מנעוריו בדרכי התורה והיראה, והורני את דרכי העיון והסברה הישרה, והזהירני מנעורי לבלתי שמוע שום דבר עיקש ופתלתול ופלפול של הבל, והשריש בלבבי את גודל מעלת חזרת הלימוד לחזור על ענין אחד פעמים אין מספר, ולהזהיר אותי לרשום כל דבר נכון שהתחדש אצלי בלימודי באשר רק על ידי זה הגעתי לידי מידה זו, לחבר את ספרי הנוכחי תולדות זאב.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.