קניין ל"ג - אוהב את המישרים - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תודה.

אנחנו ממשיכים באוהב את המישרים.

בשלהי חודש אדר תשכב נערך סיום מסכת יבמות בישיבת סלובודקה בהשתתפות רבי יחזקאל אברמסקי.

הוא נתכבד באמירת הדרן על המסכת.

פותח ואמר

יש נוהגים בסיום מסכת לנעוץ את סוף המסכת בתחילתה בפלפולה דאורייתא,

כדרך הלוויתן שתוקע זנבו בפיו.

אבל הלא נאמר על כך בתהילים קד,

לוויתן זה יצרת לשחק בו.

הווה אומר שנחיצת הזנב בפה,

הסוף בראש הוא אך לשחק בו, משחק.

ייתכן שאין זה לאמיתה של תורה. ולכן,

הנני מעדיף לומר בפניכם חידושי תורה לאמיתה של תורה הקשורים לסוף המסכת,

בלי לשחק בנחיצת סוף המסכת בתחילתה.

אני מעדיף לומר לפניכם חידושי תורה לאמיתה של תורה.

בלי משחקים.

לשחק בו,

כמו לוויתן.

זה רבי יחזקאל אברמסקי.

סיפר רבי זאב אידלמן

בבריסק

היה שוחט בשם רבי נוח פרגר.

כמדומה שהיה בנו של רבי יוסף פרגר,

בעל מנחת יוסף,

על דיני שחיטה וטרפות שהיה שוחט ובודק אצל המהריל דיסקין והבית הלוי.

והיה לו כתב נאה מאוד.

ביקש אותו רבי חיים מבריסק

שיכתוב עבורו את החידושי תורה שמחדש.

פעם אחת ישב אצל רבי חיים

שהלך בחדר הלוך ושוב ודיבר בחידושי תורה זמן רב מאוד, כשעתיים כמדומה.

וענה לישב וכתב כל הזמן עד שכאבו ידיו

ואיבריו מהכתיבה הממושכת ללא הפסק.

נטפה ממנו זיעה

עד שהפסיק רבי חיים לדבר.

הלך עוד קרבע שם בחדר הלוך ושוב בשתיקה.

אחר כך ניגש לרבי נועה חנאל

ואמר לו שכל מה שכתב עד עכשיו

דוּסִיז נישט אמס.

זה אינו אמת.

וקרא את כל הדפים הגדולים שכתב.

ואז אמר לו לכתוב כחמש שורות בערך

שזה היה האמת לדעתו.

וכל השעתיים

נשאר חמש שורות.

ומה שהוא קרא את הדפים זה לא את הדברי תורה אלא בין השיטין.

שאל אותו רבי נוח,

זה שכתב,

התנח,

הרב יודע שרק זה אמת

ולא מה שנכתב לפני כן.

אבל בשבילנו מספיק גם מה שכתב לפני כן.

וגם חבל על הטרחה שתראה בכתיבתו.

אמר לו רבי חיים בהייה לישנא

אסֹאּח וָאִס אִזְנִישט אֶמֶס

תַרְנִישט זִין אַוּדֵרְוּלְט.

דבר שאינו אמת אסור שיהיה בעולם.

שמעת?

דבר שאינו אמת

אסור שיהיה בעולם.

יום אחד הגיע מרן

אגרם שך אל הישיבה כדי למסור את שיעורו.

רגע לפני תחילת השיעור קם ממקומו והלך הביתה.

פנה אליו רבי חיים ברמן,

מדוע ראש הישיבה הולך בדיוק עכשיו?

אז הרב שך עונה לו, התעורר אצלי ספק בקשר לשיעור.

אז אומר לו הרב ברמן,

אבל לא פוסקים פה הלכה, זה שיעור בלימוד.

עונה לו הרב שך,

אדם צריך להיות אמיתי.

בתורה צריך להיות אמת לאמיתה.

ואם אני מרגיש

שבעצם

השיעור הזה יש בו ספק,

אז זה כבר לא אמת לאמיתה.

אז אני לא יכול להגיד שיעור כזה.

בפגישה הראשונה של מרן אגרם שך עם מרן בעל החזון איש,

אמר לו, חידושי תורה על הרמב״ם

מהחזון איש התפעל ביותר

ונהנה מהחידושים.

סיפר רבי מאיר הייזלר, התפלאתי לראות שכמה מהחידושים האלה

לא נכנסו בספר

אבי עזרי.

שאלתי את ראש הישיבה,

החידוש על הרמב״ם לא נכנס לספר, אולי נכניס אותו?

לא, אמר ראש הישיבה, איני מסכים.

מדוע?

איני רוצה.

אבל אלה חידושים שמרן החזון איש מאוד שיבח.

נכון, אמר ראש הישיבה,

בעיני החזון איש החידוש מצא חן,

אבל בעיניי לא,

לכן לא אכניס אותו לספר.

אתם שומעים?

מה יש לך יותר טוב מלהכניס דבר שנתן עליו חותמת החזון איש,

שזה חידוש נפלא?

הוא אומר, אבל בעיניי זה לא מצא חן, אז זה לא מחליף.

שמעתם?

מעשה ונכנס מגיד שיעור אחד אל מרן רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק

והרצה בפניו מחידושי תורתו.

הדברים לא התיישבו על לב השומע

והעיר עליהם.

משמיע הדברים, חש לא בנוח, התנצל ואמר.

אכן, אף אני סבור

שאין הדברים מכוונים לאמיתה של תורה.

אך אמרתי זאת לפני התלמידים לחידוד בעלמא,

כדי לחדד אותם.

נזדעזע הרב מבריסק ואמר, מה?

דבר זה אמרתם לפני התלמידים?

הלא אם כן יש בזה עושה מלאכת אדוני רמייה.

זה עושה מלאכת השם רמייה.

אם אתה יודע שזה לא אמס לאמיתו,

אתה עושה מלאכת השם רמייה.

מה אתה ממלא להם את הראש?

פחמים.

רבי יואל קלופט,

יואל ריגר,

כפי שנקרא בצעירותו,

הגיע לקלוצק,

נפעם מהשיעור ששמע מרבי אהרן קוטלר, ראש הישיבה.

נפעם מהשיעור

ממהירות הדיבור

שדחסה שש שעות דיבור בשעה ומחצר.

נדהם מן ההיקף

מהעמקות,

מהחשבונות,

מהחקירות ובשיטתן.

מעיד אחד התלמידים, לא הייתי יכול לחשוב בשעת השיעור.

אם היית מנסה לחשוב לרגע

על ההשלכות של סברה שהושמעה,

היית מאבד את הקשר.

הוא מוצא שראש הישיבה כבר הפליג הלאה למרחקים.

לכן היה עליך להטות אוזן ולקלוט.

לקלוט כאילו היית רשם קול.

לאחר השיעור היה בה תור התובנה.

וככה היה שם בקלוץ.

השיעור הסתיים.

הבחורים התגודדו בקבוצות,

חזרו על החקירות וצדדיהן

ועל הראיות שהושמעו בקושיות שיושבו.

עמדנו וחזרנו על אחת החקירות, סיפר רבי יואל.

ולפתע נחרדנו לשמוע קולות רעש נוראים.

ראש הישיבה,

ממקום מושבו בקצה האולם,

קלט את קולות החבורוס כולן וקלט כאן זיוף בסברה

ורץ לעברנו בבהילות.

להעמידנו על עומקה של החקירה והפיל שורת סטנדרים במרוצתו,

כי זיוף בסברה הוא עיוות בחיים.

שמעתם?

הוא שמע שהם חוזרים על מה שהוא אמר, אבל לא מדויק מה שהוא אמר.

בדרך הריצה במהירות, שלא השתקע הדבר,

להפיל סטנדרים בשביל להגיד להם, רבוייסאי,

זה זיוף, זיוף בסברה, זה עיוות בחיים.

בשעת ויכוח

על לשון של מגן אברהם,

נחפז רבי אברהם יהודה פרבשטיין

בבהלה למעונו

לעיין בלשון המדויקת של המגן אברהם.

לא היה כיפת לי כל כך ביער אחר כך.

לא הייתי שוכח קטע כלשהו של מגן אברהם.

נחרדתי שמא סטה הלך ההבנה שלי מאמת התורה.

לשכוח קטע,

אין בעיה, אפשר ככה לחזור אליו.

אבל אם חלילה

אתה סוטה בהלך ההבנה מאמת התורה, זה חמור ביותר. זה היה הפחד שלו. לכן הוא רץ הביתה להסתכל בדיוק.

בהזדמנות מסוימת אמר רבי נחום פרצוביץ על אחד מטובי האברכים

הרי מתמיד נפלא הוא.

מדוע אם כן שוררת הרשת עצבות על פניו כל היום?

הרי פיקודי אדוני ישרים מסמכי לב

והוא מתמיד כזה נפלא.

ניסו להסביר לו.

עלה שקוע בחובות,

בבעיות משפחתיות קשות.

אז השיב רבי נחום פרצוביץ

מה בכך?

אבל כתוב מסמחי לב.

רבי נחום לא הבין כיצד יכול אדם לחוש צער במצב של הגיעה בתורה.

אם אתה הגע בתורה, איך עדיין מחזיק הראש שלך בעיות?

איך זה יכול להיות?

זמן רב הפך בקושייה הזו

עד שמצא פתח לתשובה.

איי, איי, איי, איי, אז הוא אמר ככה, אולי חסר לו מעט בישורים ולכן אין כאן גם מסמחי להם.

כתוב פיקודי השם ישורים.

אם הם ישורים,

מסמחי להם.

אבל אם הם לא ישורים,

לא מסמחי להם.

אז כנראה שבלימוד שלו הם לא ישורים,

אז ממילא יש לו דאגות.

כי הם לא מסמכים להם.

אם היו ישורים, הוא היה קופץ, קופץ, קופץ.

הוא קיבל לה המיטה של תורה?

מסופר על רבי איסר זלמן מלצר.

חלק

וישר היה במעשיו.

וחלק וישר בדברי תורתו.

מה שאינו חלק וישר היה מפריע לו.

כאשר מאן דהוא היה אומר לו חידוש תורה שיש בו עקמומיות,

היה מגיב ואומר, זה לא חלק.

מועיל ואין זה חלק,

אין לומר דברים הללו.

רק מה שחלק להגיד, מה שלא חלק לא להגיד.

אה,

פעם טיפלתי בכשרות

שכולם החזיקו ממנה.

והתברר שהכשרות הזאת מאכילה נבלות וטרפות.

אז השמיעו לי קלטת של אחד מהמשגיחים של הכשרות הזאת,

שבעל האטליזה אומר לו, תשמע, אבל זה לא חלק.

לפי זה זה לא חלק. הוא אומר לו, תשמע, יש חלק,

יש חלק-חלק, ויש חלק-חלק-חלק.

ככה הוא אמר לו.

נשמע אותי, תקלט את זה לאנשים, תעלפו מצחוק. רק אז הם הבינו איזה כשרות זאת.

זה לא נקרא חלק-חלק-חלק-חלק-חלק-חלק-חלק. זה נקרא חלק-לק.

כשרות שמאכילה נבלות וטרפות, מאוד מפורסמת.

איי-איי-איי.

אז רבי איסר זלמן מלצר אומר, אם זה לא חלק,

אין לומר את הדברים הללו.

מפני מה כה צלצל שמי בצעירותי? אמר פעם לתלמידו רבי צבי ברוידן,

מפני מה כה צלצל שמי בצעירותי?

בגלל הישרות שבי וקלות התפיסה שזכיתי בה.

הוא לא מתגאה בזה, הוא אומר

את האמת לאמיתה,

שככה

שהשם מצלצל כבר בזמן הצעירות,

זה בגלל שאנשים קולטים שזה ישרות וקלות תפיסה.

לפני הבר-מצווה של בנו פייבל ביקש רבי איסר זלמן מאת אחד מבני ישיבתו

ללמד את הנער דרשה שיוכל לומרה ביום כניסתו למצוות.

אז רבי איסר זלמן מרצה לקחת מבני הישיבה שילמד את הבן שלו לבר-מצווה

את פייבל

שיגיד דרשה.

בין הישיבה לימד את הנער פלפול הלקתי מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם.

במשך כל הזמן בו למד הנער את הדרשה לא התפנה רבי איסר זלמן עקב

טרדותיו הרבות כרבה של סלוצק

וכראש הישיבה שייסד לשאול את בן הישיבה או את הנער פייבל

על אודות הדרשה הנלמדת.

בעת סעודת השבת בשבוע שלפני הבר-מצווה

ביקש את בנו שיאמר לו מה הדרשה שלמד,

אולם מששמע את תוכנה לא נראו בעיניו

אותם חידושים.

הדברים אינם חלקים, כך אמר.

חסרה בהם הישרות שבדברי תורה.

ותוך כדי דיבור ניסה לתקן את הדברים וליישרם,

אולם ללא עיל.

כל ניסיונותיו להוסיף,

לגרוע,

לתקן את החידושים שלימד הבחור את הנער היו ללא עיל.

אין אפשרות לתקן ולשפר את הדרשה שלמדת.

הדברים אינם חלקים.

חסרה בהם ישרות המחשבה.

אי אפשר לאומרם, אמר לבנו.

וכך,

שבוע לפני הבר-מצווה לימד רבי איסר זלמן את בנו דרשה אחרת.

אף היא פלפול הלקתי מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם.

אתם שומעים? ילד כבר הכין, עבד, טרע, יודע הכול, הכול מסודר, פיקספוקס.

הוא בוחן, הוא אומר, לא, לא, אבל זה לא ישר.

הדברים לא מסתדרים, זה לא ישר.

לא ישר. אבל זה בשביל אחד מגדולי הדור הקודם. לא, זה לא ישר.

לא ישר, לא אומרים.

אבל יש לי מה לסמוך, זה מגדולי הדור הקודם.

לא, זה לא ישר.

בוא, אני אתן לך משהו ישר מגדולי הדור הקודם.

תאמת אותו תוך שבוע, אתם יודעים מה זה עומס?

זה לא להגיד דרשה.

כן, זה אורחים יקרים,

אנחנו נראים את זה, דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה דה. הדרשות הם פלפולים ככה, כמו בישיבות של פעם.

נעלן גדולה איבד את הדברים שלך. בחור ישיבה זה היה.

לא, הוא לימד אותו בסדר.

אז זה, זה, זה, הגדול הדור שלו, הוא אמר מה קורה שם. אחרת מה?

אחרת מה צריך לנסות לתקן ולשפץ? היה קורא במקור את האמת, כמו שכתב הגדול דור הקודם,

והיה אומר לו, ככה תגיד.

אבל הוא ניסה לשפץ את זה וככה וככה, ולא יוצא.

אז זהו, אז המלמד ה... לא המלמד, המלמד לימד טוב, אבל הדברים לא היו ישרים.

מה, יכול להיות דברים כאלה. מה, בימינו אין כאלה שנחשבים גדולי דור,

ובסוף כשקוראים את כל מה שהם אמרו אפשר להפריך את זה בקלות?

והדברים לא עומדים בפני עצמם.

מה הבעיה?

בסיום מכתב לרבי שפטל קרמר, כותב רבי איסר זלמן,

וגם בזה לכתוב לי איזו הערה בדברי תורה.

אכן הלא ידעת חפצי,

כי תוכל להיות הערה קלה בקצות החושן או בספר אחר,

אך ורק ישרה,

וכבר מילתי אמורה,

כי רק

ממטה למעלה צריך ללכת.

רק ממטה למעלה צריך ללכת. אבל שיהיה כל הערה, אם יש,

בדרך ישרה.

בהקדמו לכרך הראשון של ספרו אבן האזל כותב רבי איסר זלמן מלצר. דרך עבודתי בספרי זה

הוא רק למצוא ביאורים נכונים לדברי הרמב״ם התמוהים

מה זה תמוהים? תמוהים לנו הקוראים, לא תמוהים לו. הוא ידע בדיוק מה הוא כתב, אבל הקורא זה מטמיע. אצלו לא מסתדרים הדברים.

אז הוא כתב ביאורים נכונים לדברי הרמב״ם התמוהים,

ולא להרכיב עניינים.

וגם לא הלכתי אחרי ברק החריפות,

כי אם לכוון לאמיתת ההלכה.

והנה לא כעבודתי בחלק א', עבודתי בחלק ב'.

בחלק א', עמדתי על כל הלכה והלכה שיש לחדש בה.

אחרי שראיתי שבאופן זה רב ממני הדרך,

ביארתי בחלק ב' רק הלכות אלו שהראב״ד או נושאי כליו עמדו על זה.

ובהסכמתו לספר פרשת המלך מאת חתנו רבי יצחק מאיר בן מנחם,

כותב רבי איסר זלמן מלצר.

ומשנה שמחה אני אשמח בראותי את הבאורים והחידושים שבספרך, שבכולם אינך הולך

בדרכי אשר התוויתי לי גם אנוכי בספרי אבן האזן.

שלא ללכת אחרי ברק החידושים הערבים לאוזן השומע,

אבל לא יעמדו בפני הביקורת האמיתית.

רק לשים כל מאמצי החיון למצוא דרך הקודש,

דרך האמת בדרכו של הרמב״ם בלכותיו.

וכן ראיתי בספרך, בין כשאתה בא בארוכה,

בין כשאתה בא בקצרה, רק דרך האמת מגמתך.

כמה יש אנשים כאלה שמשבחים באמת, לא בטקסטים כתובים,

הם חרוזים.

כמה יש כאלה שמשבחים ספר אחר שכותב באותו עניין?

כמה יש כאלה?

ובהקדמה לכרך השלישי של אבן האזן מובאת עדותו של רבי יהודה סגל,

באתי אליו פעם עם קושיות שונות שהכנתי על אבן האזן.

ואיסר זלמן מלצר.

לאחר שדיברנו על השאלות ששאלתי,

פנה אליי רבי איסר זלמן ואמר,

דברים גדולים

לא תמצא בספריי,

אבל ללא הספרים שלי קשה ללמוד את הרמב״ם.

לשאלתי, למה אינו מכוון בדבריו?

השיב,

עיינתי ולמדתי בספרים רבים.

מה שהשכל הישר מחייב לומר על דברי הרמב״ם, השולחן ערוך במלוא היקפם,

כתבתי.

מי שהוספתי ושאלתי אמר,

אין כבר אמרתי לך,

יש ללכת בדרך השכל הישר,

וללא אבן האזל קשה ללמוד את הרמב״ם.

אולם יחד עם זאת,

דברים מיוחדים ודברי גאונות לא תמצא בספריי.

כך אמר מתוך ענווה מופלגת.

אתם שומעים?

זה דברים לאמיתה של תורה.

את הישרות לחפש,

ולא את הפלפול והחידוד והיפיוף.

תכלס,

מה ההלכה, מה אמיתה של תורה?

פעם אמר רבי איסר זלמן לתלמידו רבי שמואל אהרן יודלביץ,

שיש לו עוגמת נפש, הואיל ואינו חושש

שמא עקב הרצון יישב את פסקיו של הרמב״ם בכל מקום שבו ישנן קושיות על דבריו,

עלולים לנטות מן הדרך הישרה ונעשים לקבלן

שקיבל על עצמו ליישב את כל השאלות של הרמב״ם.

אולם הוסיף רבנו ואמר

שזה אשר כותב חידושי תורה על הגמרא עצמה הוא אינו נהפך לקבלן,

שכן הרי איננו מוכרח לכתוב חידושים

על כל דף ודף.

איפה שאתה מוצא מקום לחדש אתה יכול לחדש,

אבל אם בן אדם רוצה ליישב את כל הקושיות

על הרמב״ם,

הפחד שהוא לא יהיה קבלן,

שבכל מקרה הוא יצטרך ליישב

ולא תמיד יהיה לה אמיתה של תורה.

אז לכן הוא אומר שיש לו עוגמת נפש, הואיל ואינו,

והוא חושש שמעקב הרצון ליישב את הפסקים של הרמב״ם,

בכל מקום שיש קושיות על דבריו,

עלולים לנטות

מדרך הישרה,

שזה הוא לא רוצה לעשות חלילה,

זה החשש שלו.

ואז הופכים להיות קבלנים

שמקבלים על עצמם ליישב את כל הקושיות על הרמב״ם.

בשנת תשל״ח יצא לאור החלק התשיעי של אבן האזל,

והוא על הספרים הרביעים והחמישים מספרי יד החזקה,

נשים קדושה.

בהקדמה לכרך הזה כותב מרן רבי אליעזר מנחם שך בין יתר דבריו

קטונתי מלבוא אף במילים אחדות

אודות ספר אבן האזל של דודי,

אדוני, מורי ורבי,

הגאון האמיתי,

צדיק יסוד עולם,

מרן רבי איסר זלמן מלצר,

זכר צדיק קדוש לברכה,

אשר זה עכשיו הודפס על הרמב״ם, נשים וקדושה.

ויחד עם הספרים שהדפיס עוד בחייו,

הוא ספר על כל חלקי הרמב״ם,

חוץ מטהריו אזרעי.

וברוך השם שזכינו לאור הזה,

כי הם באורים המאירים בהרבה סוגיות הש״ס וחידושים נפלאים,

ביישוב שיטת הרמב״ם והרעבד ויתר הראשונים,

אשר מאירים ומשמחים כנתינתן,

כי ממידת צדקתו בא לו לחתור רק אל מה שקרוב לאמת,

ולא ללכת אחר הברק

אשר אינו עומד בפני ביקורת.

ובישרת שכלו היא שעמדה לו בכל זאת.

כפי שידוע לי בבירור,

שבזה השתבח מאוד על ידי ריבו,

רבי חיים מבריסק,

זכר צדיק קדוש לברכה.

ואנחנו זכינו לראות את זה

כי גילה לדרעה ונפל נהורה בבית המדרש,

בהם ספרים שימושיים לכל לומדי תורה,

ודבריו מתבדרים בכל יום

אצל כל לומדי התורה.

דהיינו, הוא גילה זרועו

בבית המדרש ונפל אור בכל בית המדרש. דהיינו, הספרים שלו האירו את כל בתי המדרש.

הספרים שלו מפוזרים היום בין כל לומדי התורה,

אין מי שלא לומדם.

הבנתי יוכם?

רבי חנין, אני רואה את זה שאומר.

עושה גודל וחוזק גודל ישראל לפי כל תוצאות.

שנעמור אדונו אך בסלומה עצמו יחדים יותר רבי אדיר.

קוראים לזה ישרס.