המשך קניני התורה - אוהב את המישרים.

רבי ברוך דב ליבוביץ סיפר, בלמדו בישיבת וולאז'ין התנצח פעם בדבר הלכה עם רבי אברהם בנו של החפץ חיים. ניגשו אל רבם, רבי חיים סאלאווצ'יק לשמוע חוות דעתו. הכריע רבי חיים כרבי אברהם, ולרבי ברוך דב העיר, עמו הנך מתנצח? הידעת מהיכן מוצאו? הרי הוא בא מחיידר שמצטיין בצדקות וישרות, בהתכוונו בכך לאביו החפץ חיים. ז"א מי שבא  מרקע של צדקות וישרות מן הסתם גם כשהוא מתנצח בדבר הלכה אז דעתו תהיה המכרעת.

בהקדמתו הנפלאה של הנצי"ב לפירוש העמק דבר לספר בראשית הוא כותב: זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר, כדאיתא במסכת עבודת כוכבים כ"ה, על שני  מקראות, בספר יהושע י' "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובספר שמואל ב' א', "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". ומפרש רבי יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים". ויש להבין את הטעם, למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים? למה לא קרא אותם צדיקים, חסידים וכדומה. ולמה מכונה זה הספר בייחוד בכינוי ישרים, ובלעם התפלל על עצמו שתהיה אחריתו כמו בעלי הכינוי הללו ישרים.

הענין נתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", שהשבח ישר נאמר להצדיק את דינו של הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. זה מדהים מה שכותב הנצי"ב, אני חוזר על זה עוד פעם ומבאר את זה לאור התקופה. הענין שנתבאר משירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא", על מה נאמר צדיק וישר הוא? השבח הזה של ישר כדי להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, למה החריב הקב"ה את בית שני? בגלל שהדור היה עיקש ופתלתול, מה זה עיקש ופתלתול? לא הולכים בדרך ישר, לא הולכים בדרך ישר בהליכות עולם, לא בתורה ובמצוות, בהליכות עולם. ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, אל תקרא הלכות אלא הליכות, אל תקרי הליכות אלא הלכות. על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, היו שונאים בתוך תוכיותם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם כמו היום, אם הוא לא נוהג כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. וישר יוצאים פשקוילים אחד על השני, אלה עזבו את דרך התורה ואלה עזבו ואלה נגד וזה כופר וזה אפיקורס וזה.... ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה, דהיינו בדרך מוגזמת, ולכל הרעות שבעולם מזה מתגלגלות עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. לכן כתוב "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק" - צידק את הדין איתם, למה כי "ישר הוא" שהקב"ה ישר הוא, והוא אינו סובל צדיקים כאלה, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות. אף על גב שזה לשם שמים, כאילו הם מתכוונים לשם שמים, אבל זה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה השבח של האבות, למה הם נקראו ישרים? זה היה שבחם, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, התנהגו עם אומות העולם אפילו עם עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר הוא קיום הבריאה, אי אפשר לבטל את הבריאה. ולכן עובדי אלילים מכוערים התנהגו עמהם באהבה וחשו לטובתם, למה? באשר הוא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים שהשתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, איך אברהם אבינו מתפלל על סדום בשעה שהם המכחישים הכי גדולים של כל תורתו של אברהם אבינו. אברהם אבינו מלמד חסד והם הורגים את מי שעושה חסד, רוצחים אותו, מענים אותו, איך אתה מתפלל על אנשים מושחתים כאלה? בכל אופן רואים שאברהם אבינו השתטח להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמו שלמדנו היום בבוקר, אע"פ שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ היה בקיומם.

ובמדרש רבה פרשת וירא, איתא על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אהבת צדק ותשנא רשע" אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען. אברהם אבינו היה אוהב להצדיק את הבריות ושונא להרשיע אותם, והיינו ממש כאב המון גויים, שאף על גב שאין הבן הולך במישרים, מכל מקום שוחר שלומו וטובו. גם אם הבן שלך לא הולך בדרך מישרים, גם אם אתה גוער בו, גם אם אתה עונש אותו, אבל בכל אופן הכל המטרה זה שוחר טובו ושלומו. וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא על דבר אברהם את לוט, כמו שהתבאר בפרשת לך לך, וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו נתפייס באופן היותר ממה שביקשו ממנו כמבואר במקומו. ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולא ה', מכל מקום דיבר עמו דברים רכים עד שאמרו על זה בבראשית רבה, קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים, הקפדנות הזאת של יעקב אבינו ולא הענווה של דוד המלך. ונתפייס עמו מהר, וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ, מה ששייך לקיום העולם המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום כך נקרא כמו כן ספר הישר, על מעשה האבות בזה הפרט, בפרט הזה שהיו דואגים לקיום העולם למרות שהיה מלא רשעים, ובלעם בשעת רוח הקודש לא היה יכול להתפלא על רוע מעשיו שאינו צדיק וחסיד כאברהם יצחק ויעקב אחרי שהוא נביא ונביא של אומות העולם וראשו במקור הטומאה, ואכן התפלא על רוע הילוכו בדרך ארץ, שאם שראוי היה לו לשנוא את ישראל תכלית שנאה, באשר המה בני אברהם יצחק ויעקב וראשם במקור הקדושה ההיפך מראשו שהוא במקור הטומאה, אבל מכל מקום לא היה ראוי לפניו לבקש לעקור אומה שלמה, והוא רצה לעקור אומה שלמה, ולא עוד הוא ביקש מאביהם שבשמים שיעקור אותם בשביל תאות בצע ממון שלו, ואינו דרך ישרה בקיום העולם, ולכן הוא צעק, תמות נפשי מות ישרים, מי זה הישרים? זה אברהם יצחק ויעקב שהיו מקיימי הבריאה, ז"א הוא הולך לעקור את הבריאה והם היו מקיימי הבריאה, והוא רצה למות מות ישרים. ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה, שכל הבריאה נתקיימה בזכות האבות הישרים.

ומפה רואים עד כמה יכול להיות אדם צדיק וחסיד וכו', אבל לצערנו הרב אם הוא לא ישר הוא ירצה באבדנם של כולם, דהיינו ישר צדוקי ואפיקורס, לא הולך בדרך שלו, לא סובר כמוהו, צדוקי ואפיקורס, ממהרים ישר לפסוק דין בלא דין, לא מדובר שיש ראיה שבאמת אדם הוא אפיקורס, אם הוא אפיקורס כתוב בדיוק מה ההגדרה, מה זה אפיקורס, אבל סתם לא הולך בדעתו, סובר אחרת, רוצה לשמוע בקול רב אחר - אפיקורס, נגמר הסיפור, זהו.

והגאון הרב שך זצ"ל, פעם אמר, אני תמיד מתפעל מדברי חכמים ז"ל. על המחלוקת של קין והבל, הנה בעולם כולו חיו שני אנשים, כל העולם שייך להם, בא קין להבל ואמר לו, בא ונחלוק את העולם, אני אקח את הקרקע ואתה את הבהמות, עמדו וחלקו, אמר קין להבל, פרח לך באויר, תעוף מפה כמו שאומרים היום, תעוף מפה! פרח לך באויר, למה? כי האדמה אשר אתה עומד עליה שלי, חילקנו את העולם, זה שלי - תעוף, תפרח באויר. אמר לו הבל, כן, אבל כל הבקר והצאן והכל זה שלי אז תפשוט מיד את הבגדים שלך כי זה הרכוש שלי. מה הכוונה של המדרש כשהוא מספר לנו את זה? חכמים מלמדים אותנו יסוד בתכונות הנפש של האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הוא יכול להגיע לכזאת רעה שיש לו את כל העולם, רוסיה, אמריקה, אפריקה, אירופה, כל העולם שלו, אבל כיון שיש עוד מישהו שהולך על אדמתו או פותח מפלגה על מפלגתו, זה מפריע לו, כואב לו שגם לשני יש, מה מפריע לך? שעוד אחד מסתובב על אדמתך, אך זהו האדם, הוא כה מגושם עד גם שיש לו הכל מפריע לו שלשני גם יש, עד שהוא רוצה לעקור אותו לגמרי מן העולם. אתם שומעים מתי זה התחיל? משני האחים הראשונים, לא צריך לדבר על הצוואה האחרונה שאחד מקבל ועשרה לא מקבלים, לא יאומן כי יסופר. נו, אפילו אם הוא קיבל הכל, נראה אם הוא יחלק לאחים שלו.

כן אז מכל מקום מה אנחנו רואים, אנחנו רואים שצריך ישרות, ואם אין ישרות על זה חרב הבית. היו צדיקים, היו חסידים, היו עמלי תורה, היה הכל, אבל שנאת חינם גם היה, שנאת חינם. אין ישרות, אה, אתה לא הולך לפי השיטה שלי, אז אתה אפיקורס, אתה לא תלמד בכולל אצלנו ותעוף מפה והילדים שלך אנחנו נסלק אותם והם לא ילמדו פה, אה אתה מחזיק מפלוני? אוי ואבוי, אז אתה אין לך זכות קיום בכלל, אתה מוקצה, אתה נרדף עכשיו, אתה זה אתה זה, נגמר סיפור, על זה חרב הבית.

פעם שאל אחד מנכדיו של האמרי אמת את סבו, כיצד נראה לו הדבר ללמוד שיעור קבוע עם חברותא בשעות הלילה המאוחרות. תגובתו המיידית של האמרי אמת היתה, מדוע לא בדרך הישרה, לומדים ביום ובלילה ישנים. אנחנו לומדים - אוהב את המישרים, שאחד מהקנינים של התורה ללכת בדרך  ישרות.

מעשה והגיע פעם מרן בעל החזון איש לתלמוד תורה סיני בתל אביב כדי לבחון התלמידים. הלך בפרוזדור של הבנין ונתקל בהרבה אנשים שהתאספו לראותו. אז הציע לו מישהו דרך עקיפה והוא סירב, אמר לו האיש אבל כאן הדרך יותר קצרה, ענה לו החזון איש אבל כאן הדרך יותר ישרה. יותר נכון ללכת בדרך ישרה ולא עקיפה.

רבי דוד פרנקל מבאי ביתו של מרן בעל החזון איש, סיפר ששמע ממנו את המעשה הבא: רבי חיים מבריסק נפש בעיר ליבווא ששכנה על שפת הים, יחד עמו היו גם תלמידי ישיבה אחת שנכנסו אליו וחקרו בדין שלו היא, מה הפשט בשלו? כמדומה שהם הסתפקו אם היסוד הוא ששלו הכוונה אינו שייך לאחר ועל כן ממילא הוא שלו, או להיפך, משום שהוא שלו על כן הוא אינו שייך לאחר, וכך ישבו זמן מה ואמרו תורה בנידון הזה. משכילו לדבר שאל אותם רבי חיים אם כבר גמרו לומר את כל מה שיש להם לומר, וכשהשיבו לו כן אמר להם רבי חיים, אמר להם עתה אומר לכם מה הפשט בשלו, שלו פירושו - תבלבלו את הראש שלכם ולא את הראש שלי, זה הפשט בשלו. הבנתם? צריך ישרות, מה העיקומים האלה שלו זה משלי שלו שלנו שלהם שלנו שלו שלי שלי שלו שלו, אל תבלבלו את הראש שלי, תבלבלו את הראש שלכם.

עובדה מאלפת המעידה על כמה חיפש רבי שמעון שקאפ את האמת בלימוד התורה, מעיד תלמידו רבי יוסף לב. זכורני שפעם במהלך שיעור אחד חזר רבי שמעון מכלל שאמר, והכלל הזה כבר נכתב בספריו, מכל מקום הגיע למסקנה שהכלל אינו מדוייק וחזר ממנו בשיעור. רבי שמואל רוזובסקי שנכח בשיעור, רצה להצדיק את הכלל, ואפילו שבתקופה ההיא נמנעו התלמידים מלשאול שאלות באמצע השיעור, לא יכול היה רבי שמואל רוזובסקי להבליג, הוא קם כארי ולחם למען העמדת הכלל של הרב על קנו. אולם רבי שמעון שהוא בעל הדברים עצמם חזר בו  מהם ואעפ"כ רבי שמואל שניסה להצדיקם נתקל בויכוח חריף דוקא מרבי שמעון שקאפ. זה היה חיפוש האמת האופייני של בעל השערי יושר. אמת זה אמת, הכלל לא מדויק לא חוזרים יותר על הכלל, איי זה כבר נכתב בספר, אין מה לעשות, אם הכלל לא עומד אז הוא צריך לרדת.

כשמצא דעה שונה מדעתו שנראתה לו נכונה יותר, היה רבי שלמה זלמן אויערבך מתבטא או כותב: חוזר אני בי, טעיתי לומר, וכשניסה מאן דהוא להגן על כבודו, ושאל, הלא אפשר לכתוב מצאתי דעה נוספת, מדוע לכתוב טעיתי? גער בו ואמר, צריך לכתוב אמת! זהו.

שבועות ספורים לאחר המאורעות הקשים שהתרחשו בחודש אב תרפ"ט בעיר של האבות, במהלכם נשפך כמים דמם של עשרות מבני ישיבת כנסת ישראל ובני הקהילה היהודית בעיר, הוחל בפעילות משפטית וציבורית מסועפת שנועדה למציאת האשמים והאחראים לטבח הנורא והמחריד כדי להעמידם על ענשם ולתבוע מהם פיצויים כספיים על מעשיהם הנפשעים. עו"ד בוקסבוים, יהודי ירא וחרד, שהיה בקיא גם בסדרי המשפט הבינלאומי, נתמנה כדי לרכז את תביעת הפיצויים  מטעם ישיבת חברון, והמשפחות השכולות של בני הישיבה הקדושים שנהרגו בפרעות. אחד הסיפורים המיוחדים שנתגלו בעת עיון בתיקי המשפט, עוסק בתביעת הנזקים שהגישה הישיבה על אוצר הספרים, שנשדד ונבזז בידי הפורעים שכילו חמתם גם בספרי הקודש שעליהם שקדו בני הישיבה. על פי הנחיית דוקטור בוקסבוים ערכו כמה מרבני הישיבה רשימה מפורטת של כל הספרים שאבדו מהיכל הישיבה בצירוף מחירם, מתוך כוונה לתבוע עליהם פיצוי כספי שיאפשר את כינונו מחדש של אוצר הספרים. הרשימה הארוכה והמפורטת היתה מונחת על שולחנו של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין, כדי שיחתום על בקשת התביעה. באחד הימים כשנכנס אליו המנהל הרוחני של הישיבה ר' לייב חסמן, ושוחח כדי לשוח צערם על האסון הנורא ולדון בשיקום הישיבה, עיין ברשימת הספרים ולפתע היכה באצבעו על השולחן, אי אפשר להגיש את הרשימה היא אינה מדויקת. ר' לייב חסמן סיפר, כי אחד הספרים הכלולים ברשימת התביעה לא נבזז ע"י הפורעים אלא נמצא בביתו, לאחר שהוא שאל אותו מאוצר הספרים זמן קצר לפני הפראות, ויתכן וישנם עוד כמה ספרים כאלה ואי אפשר להגיש את התביעה כל עוד איננו בטוחים באמיתותה המוחלטת ובהכנתה באופן מדויק, וביקש מעו"ד בוקסבוים שלא להגיש את הרשימה אלא להבהיר לרשויות המשפט את הבעיה ולהסביר שלא ניתן לברר במדויק אלו ספרים נשדדו, ולכן יגישו תביעה על פי הערכה משוערת בלבד ללא פירוט. על מידת האמת יש לשמור, פסק רבי לייב. עו"ד בוקסבוים חש כי הדבר עלול לחסל כל סיכוי לקבלת הפיצוי על אבדן הספרים הרבים, הבריטים דרשו מסמכים מדויקים ומפורטים והקפידו על הפרוצדורה על קוצו של יוד, כשהם מנסים להתחמק ככל האפשר בתביעות הפיצויים. הוא פנה אל נציג הרשויות מר אברמסון, האחראי מטעם השלטון הבריטי לתביעות פיצויים מעין אלה וסיפר לו דברים כהווייתם. הפקיד הבריטי עמד המום, התבונן בעו"ד בוקסבוים כמי שהשתבשה דעתו עליו, ופלט מתחת שפמו כמה מילים על התנהגותם המוזרה של היהודים האורטודוקסים הללו, שמול רשעת הרוצחים הערביים עדיין מקפידים שמא יתבעו מהפורעים פיצוי שלא כדין על ספר אחד או שניים, ויפגעו במידת האמת שלהם. ברוב מבוכתו מהסיטואציה המוזרה והתפעלותו מרמתם המוסרית של רבני הישיבה, הסכים להעלים עין מהפרוצדורה הנוקשה ולאפשר באופן חריג וחד פעמי הגשת תביעה משוערת וללא פירוט. נו, איזה קידוש ה' יוצא מזה. זה נקרא אוהב את המישרים.

יש מעשה באלכסנדר מוקדון שפעם הוא היה באפריקה והיה שמה איזה מלך והוא הגיע בדיוק כשיש משפט, ושניים תבעו אחד את השני. אחד מכר לחברו שדה ובשדה נמצא אוצר, אז זה שמצא את האוצר בשדה תבע את החבר שלו כי הוא רוצה להחזיר לו את האוצר, כי הוא קנה שדה ולא אוצר, והשני לא מסכים לקבל את האוצר כי הוא אומר אני מכרתי שדה עם כל מה שיש בו, והם נלחמים בבית משפט, אף אחד לא רצה לקחת את האוצר. ואלכסנדר מוקדון שומע את המשפט, והוא מחייך. אז המלך הערבי שדן שמה את הדין, שאל את אחד הצדדים, יש לך בן? אמר לו כן, שאל את השני יש לך בת? אמר לו כן, אמר תחתנו אותם ותנו לשניהם את האוצר. אז אלכסנדר מוקדון התעלף מצחוק, שאל אותו מה קרה? לא שפטתי טוב? אומר לו אם זה היה המשפט אצלי הייתי הורג את שניהם ולוקח את האוצר. אז הוא אמר לו השמש זורחת אצלכם? אז הוא אמר לו כן, אז הוא אמר לו זה בשכר הבהמות שהן חיות אצלכם, בשכרכם עם אנשים כמוך השמש לא היתה צריכה לזרוח. אדם ובהמה תושיע, בזכות הבהמה תושיע את הבן אדם, יש לכם שמש בזכות הבהמות אצלכם. אז זה ככה משפט הגויים, משפט הגויים הוא ככה, אבל פעם אתם רואים היו אנשים ישרים, היה להם ישרות, היה להם ישרות, אבל שליטים ועריצים כאלה שרצו לכבוש את העולם כולו תחתם ולא ראו דבר בעיניים, אז כל מי שמפריע לתאוותם מחסלים אותו, די שיהיה להם קצת כסף. לא מספיק להם מה שיש להם, רוצים עוד .

ואף רבי מרדכי שולמן ראש ישיבת סלבודקה, מידת האמת היתה נר לרגליו, כשהמדובר בקופת הישיבה. כסף תרומות שנראה לו כמתנה מרובה ואשר נתקבל מאשה לא התקבל על ידו כל עוד לא אושרה התרומה בידי הבעל. את נוסח הבלנקים שדיברו על שמירת ימי היארצייט של התורמים עד ביאת גואל צדק דרש להרחיק מנייר המכתבים. בקשה להתחייבות שכזאת לא הסכים, רק עד עשרים שנה הסכים. גם אם לא מחק, ולו שם אחד מספר הנפטרים, והתחייב, אי אפשר. איך אפשר להתחייב עד ביאת גואל צדק שישמרו את ימי היארצייט לתורמים האלה שתרמו. באחד הימים סקרו עיניו את הטופס הרשמי המודיע לקרובים על ההתחייבות לאמירת קדיש, אז הוא אמר יש להדפיס בלנקים חדשים. התברר כי את העוולה מצא בתזכורת של הנוסח המקורי אשר בו נאמר כי היארצייט נשמר באמירת קדיש ובלימוד משניות, מישהו עוד עלול לחשוב כאן כי אנו אומרים קדיש על כל נפטר ונפטר. הנוסח שונה, היארצייט נשמר באמירת קדיש כללי. כשהוגשה לו שוב טיוטת הדפסה, נפלו עיניו על הפסוק נר ה' נשמת אדם, הטפסים מושלכים ע"י המקבלים לפח האשפה, יש להשמיט מיד את הפסוק. הוגשה לו טיוטה שלישית, גם לא נחה דעתו, הפעם היה זה ציור של שתי נרות, שלדבריו עלול להטעות כאילו והנהלת הישיבה מדליקה נרות לזכרם של הנפטרים. וצריך להוסיף בנוסח כי הקרובים מחויבים לשמור על היארצייט, שלא יטעו לחשוב כי אמירת הקדיש בישיבה פוטרת אותם מלומר קדיש או מלשמור על היארצייט. למראה הטופס החדש עמד המדפיס משתהה, אין פה גרפיקה ולא כלום, מה רואים פה? השיב לו מזכיר הישיבה, בטופס הזה רואים את האמת. אייי.

ישרותו של רבי יעקב קמינצקי היתה לשם דבר, אחד ההיבטים  ממסכת ישרותו נוגע לקיום הישיבות, וכך מתואר הדבר בספר המתאר את אישיותו הדגולה:

לעיתים תכופות שוחח רבי יעקב אודות החיוב המוטל על הישיבות לנהוג ביושר מוחלט בכל הנוגע לתכניות תמיכה ממשלתית. הוא אמר לרב לייב טרופר, כי הכתר החשוב ביותר בו מתעטרת ישיבה הוא ישרותה, בהתאם לעקרון הראשון במעלה עבור ולפיו חינוך מוסב באמצעות דוגמא אישית, שב והטעים כי כל מעשה שיש בו חוסר ישרות בו נוקטים מחנכי ילדים או מוסדות בהם לומדים הילדים, ישפיע באורח בלתי נמנע על ישרותם של הילדים עצמם. אתם שומעים, ישיבה או כולל שמתנהגים שלא בישרות, זה ישפיע על הלומדים, לא רק שהם יתחנכו להיות לא ישרים, אלא זה ישפיע גם בלי שירגישו וידעו שהישיבה מתנהגת שלא בישרות. מצב כלכלי דחוק אינו מהווה סיבה לעבירה על החוק.

באחת הפעמים אמר למנהל ישיבה, שנהג לאסוף כספים עבור המוסד, בראשו עמד, באמצעות משחקי בינגו להם התנגד רבי יעקב, לא משום שאינם חוקיים אלא משום דמיונם למשחקי הימורים, מי אומר שעליך לנהל ישיבה? מי אומר? אינך אפוטרופוס של רבנו של עולם, אם הוא יתברך חפץ בקיומה של ישיבה היא תתקיים, אולם עליך לא מוטל כל חיוב למצוא היתר למעשה בלתי הגון כדי להבטיח את קיום הישיבה. בקיצור אנחנו לא קבלנים של הקב"ה לדאוג לאינטרסים שלו גם בעבירות, ה' רוצה שתתקיים ישיבה אז הוא יקיים אותה, אבל הוא ודאי שלא רוצה שישקרו בשבילו, זה כאילו הוא לא נותן כסף וצריכים להשיג את זה בקומבינה, כי ה' לא נותן אז צריכים לחפש בקומבינה. אתם מבינים מה ההגיון? עקום.

נכדתו הראשונה של מרן הגר"מ שך ביקשה לקבל משרה כמורה. כמובן שרצו להעניק לה את מבוקשה משום כבוד סבה הדגול והגדול, כשהדבר נודע, גער בהם, ואמר, המעשה שאתם עומדים לעשות הוא לא ישר ולא הוגן, נכדתי זו רק כעת התחתנה, יש רבות אחרות הזכאיות לפניה לקבל משרה, ואם כן מה שאתם עושים הינו עוול, ממילא אינכם עושים עמי שום טובה. נחזור על זה עוד פעם, נכדתו הראשונה של הגר"מ שך ביקשה לקבל משרה כמורה, כמובן שרצו להעניק לה את מבוקשה משום כבוד סבה הדגול וגדול, כשהדבר נודע לו הוא גער בהם, מה אמר, המעשה שאתם עומדים לעשות הוא לא ישר ולא הוגן, למה? נכדתי זו רק כעת התחתנה, יש רבות אחרות הזכאיות לפניה לקבל משרה, ואם כן מה שאם עושים הינו עוול, ממילא אינכם עושים עימי שום טובה. זה ברור, כן?

תשמעו סיפור מהשואה, הגרמנים ימח שמם וזכרם קצבו שהיהודים ימסרו חמש מאות ילדים להריגה, ויצאה רשימה והביאו את החמש מאות. היה אבא אחד שתמורת סכום כסף שהוא סיכם עם הגרמני הוא יוכל להוציא את הבן שלו מהרשימה. והוא הלך לשאול את הרב, רב המחנה, כבוד הרב, יש לי אפשרות להוציא את הבן שלי מהרשימה של העומדים להריגה, על ידי מתן שוחד לגרמני, האם מותר לי לעשות זאת או לא? הרב לא ענה לו והתחיל לבכות. שניהם בכו, והאבא לא הוציא את הבן, כי אם הוא היה מוציא את הבן היו לוקחים בן של מישהו אחר למלא את המכסה של 500. אתם שומעים? עכשיו תצאו למפלגות ותראו את מי הם שמים, את אחותו, את אשתו, את הסבתא שלו, את זאת שמתה גם, את ההם שחיים ואת ההם שפה ואת כולם, העיקר שהם יפרנסו את כל סביבתם. בעלי כשרונות נדחים, אפילו ותיקים נזרקים, מכניסים תמורתם אנשים חדשים שימלאו בדיוק את המטרות והמטלות להשיג יותר משאבים ואת הרצונות של אלה המתאווים. בושה וחרפה. שקרנים ורמאים ונוכלים. אתם שומעים את הרב שך, היה יכול לסדר את כל המשפחה, לא, הוא לא ביקש את זה, ביקשו לעזור למשפחה לשו, הוא לא הסכים, חס ושלום מה פתאום, אם זה לא מוצדק, אם זה לא הגון, אם זה לא ראוי, אם זה לא קודם, בשום אופן לא, זה עוול, זה לא עזרה וזה לא סיוע וזה לא טובה, זה עוול, זה עוולה אסור לעשות את זה. זה ישרות. זה אוהב את המישרים.

צא וראה את עומק מידת האמת, אסון גדול התרחש על רבי יחזקאל לוינשטיין המשגיח דפוניבז', חתנו הצעיר נפטר בארה"ב, וגדול ורב היה צערו. והנה באותו פרק זמן התבקש לישיבה של מעלה רבי אייזיק שר מסלבודקא, והיה זה אך טבעי שרבי יחזקאל נתבקש לבוא ולומר מילי דהספדא, כראוי להספדו של חכם. אבל לפליאת כולם נתקלו בסירוב חזק מצידו, וכל מה שהפצירו בו היה ללא הועיל. כאשר שאלוהו לאחר מכן לפשר סירובו התקיף הזה, ענה בגודל צדקותו, הלא מיצר אנכי בימים אלה צער גדול על סילוקו של חתני, וחוששני שבעת שאספיד את רבי אייזיק שר מסלבודקא יתעורר בי הבכי בנקל וכולם יחשבו שאני בוכה על סילוקו של חכם, בעוד שהסיבה הפנימית האמיתית לבכיי תהיה מחמת פטירת חתני ואיך אשקר ואכזב. אתם שומעים יהודים יקרים מה זה ישרות.

סיפר בנו של רבי שמחה זעליג ריגר, הדיין מבריסק, זה סיפור שהוא רשם מפיו הרב י' מ' ק' בשנת תשמ"ג. בהיותי נער צעיר כבן 12, בשנת תרע"ז, נכנסתי ללמוד כתלמיד מן המנין בישיבת סלוצק המעטירה, אשר בראשה עמד רבי איסר זלמן מלצר. עקב גילי הצעיר ביקש אבי ממרן ראש הישיבה שימצא אחד מהחברים החשובים בישיבה שילמד איתי, תמורת תשלום הגון כמובן, כדי לקדם אותי לרמה הכללית של בני הישיבה. ראש הישיבה הציע לאבי את אחד מחשובי הבחורים שלמדו בישיבה, מהלמדנים והמתמידים בה הבחור אלעזר מנחם שך, ואכן התחלתי ללמוד עמו. לאחר פרק זמן ביקש אבי לשלם לחברותא על פי מה שסוכם מראש, לתדהמתו סרב הלה לקבל תשלום, וכך אמר, נכון שעשינו הסכם שאקבל כסף כדי ללמוד עם הבן ולקדם אותו, אבל זה היה מקח טעות, נוכחתי לדעת כי הבן אינו זקוק לדידי ולדכבתי, כי מתעלה מחמת כשרונותיו הברוכים ולא בגללי, ולכן לא מגיע לי כל שכר על כך.

כדי להבין מה מונח היה בדבריו של מרן רק אספר כי הוא היה עני מרוד, נעליו שחוקות וקרועות, כובעו בלוי ומחורר, היתה לו חולצה אחת בלבד אותה היה לובש מערב שבת לערב שבת, כאשר לפני שבת היה מכבס אותה בעצמו וממתין עד שתתייבש, ועם כל זאת הרב שך סרב בכל ת וקף ליטול שכר בטענה כי לא על מנת כן היה ההסכם, זה מקח טעות. אבי שלא ידע מה לעשות הלך להתייעץ עם ראש הישיבה רבי איסר זלמן מלצר, אך גם הוא לא ידע כיצד לשכנע את תלמידו העקשן, לכן פנה לרבי אהרן קוטלר, שהיה הוא ר"מ בישיבה, כדי שיתן עצה. לרבי אהרן עלה רעיון מבריק, וכה אמר לתלמידו רבי אלעזר מנחם, אם כדבריך שהנער מוכשר ואינו זקוק לך להתקדמות בלימודיו, בא נבדוק את זה. הבה ניתן לו להכין את התוס' במסכת בבא קמא דף ע"ז, תוס' ארוך וקשה, אם תוך פרק זמן קצוב ידע להכינו כראוי אזי יתברר כי הצדק איתך, אבל אם לא יצליח סימן שהוא אכן זקוק לסיועך ומגיע לך תשלום על כך שהינך מקדם אותו בלימוד. מרן הגר"מ שך הסכים לתנאי ואני התבקשתי להכין לבדי את התוס' הקשה. כיון שהייתי נער צעיר ולא הבנתי את עומק כוונתו של רבי אהרן, לקחתי את המשימה בכל הרצינות, והתיישבתי ללמוד את התוס' בעמל רב, ואכן לאחר פרק הזמן הקצוב, כאשר נבחנתי ע"י ראש הישיבה ידעתי להסביר את התוס' כדבעי. פניו של רבי אלעזר מנחם מן שך נהרו, נכרו עליהם קורת רוח רבה כי הצליח להוכיח שאכן צדק והוא לא זקוק לו. למותר לציין כי על אף מצב דלותו סירב ליטול אפילו פרוטה מאבי כשכר לימוד איתי. אייי, איפה האנשים האלה? אנשי אמונה אבדו.

על מידת התרחקותו של הגאון מוינלא מן השקר סיפר רבי יחיאל יעקב וינברג, בעל השרידי אש. בת יהודיה נחטפה ומשך שנים לא עלו על עקבותיה עד שהתגלה שנפלה לידי פריץ שעומד לשאת אותה לאשה בכנסיה בוילנא. התארגנה קבוצת מחתרת להצילה שקיבלה את ברכתו של הגאון. באמצע הטקס הגיעה כרכרה מפוארת שממנה יצאו אורחים מכובדים" שפרצו למקום החופה, תפסו את הכלה וברחו איתה. כל מאמצי משטרת וילנא לעלות על עקבותיה ועל עקבות החוטפים העלו חרס. אז נפל חשד על הגאון והוא נלקח לבית הסוהר. בשעה שהעומד למשפט שאל אותו השופט, האם היית מעורב איכשהו במעשה החטיפה? הגאון שתק. השופט חשב, אולי אינו מבין את השפה, ביקש לתרגם את השאלה לאידיש, שוב שתק הגאון. נעשה נס והשופט אמר, כנראה הרב יצא מדעתו. תשלחו אותו הביתה. כשהגיע הביתה הקיפוהו תלמידיו בשמחה, ושאלוהו, הרי אין סומכין על הנס, למה לא ענית שלא היתה לך יד בכל העסק הזה? תשובת הגאון - שוב שתק. איזה חכם, זה לא יאומן כי יסופר.

היסטוריון  יהודי בגרמניה תיעד את המעשה על פי ארכיונים של בית המשפט בוילנא, וכותב שעד היום הזה לא ידוע פשר השתיקה של הגאון. והוסיף הרב וינברג, אני אגלה את הסוד, נכון שהיה מותר לגאון על פי כל כללי ודקדוקי ההלכה לשקר בעת ההיא, אך הוא פשוט לא היה יכול, לא היה מסוגל לשים על לשונו דבר שקר. כשהתלמידים שאלו למה שתקת, מה הוא יענה? איש אמת אנכי? אז הוא שתק. אתם שומעים יהודים. הוא היה עלול להאסר לתקופה ארוכה.

בהספדו של רבי איסר זלמן מלצר, סיפר רבי משה חברוני, הלכנו פעם שנינו ברחוב, אמר לי לפתע רבי איסר זלמן, בוא ונבקר אברך חולה שגר בקרבת מקום. כשהבעתי תמיהתי על כך, השיב לי ואמר, אברך זה הינו בעל יסורים, ובודאי זוכה לקרבת ה' יתרה, שהרי את אשר יאהב ה' יוכיח. כשנכנסנו לביתו של אותו אברך, אמר לו רבי איסר זלמן, כיון שעברנו ליד ביתך עלינו לדרוש בשלומך, רבי משה נדהם בדבריו של ראש הישיבה, ולאחר שיצאו מן הבית שאל אותו מפני מה צריך לומר שעברו במקרה ליד ביתו? אילו לא אמרתי לו את זה הדבר, הרי היה בכך משום הטעיה וגניבת דעת, שכאילו באנו במיוחד, שמענו שהוא חולה ובאנו כאילו במיוחד, והאמת היא לא כך, כיון שעברנו אז אתה אמרת יש פה חולה אברך בעל יסורים בא ונבקר, כדי שלא תהיה גניבת דעת ולא תהיה הטעיה ולא יהיה שקר, אמרתי שעברנו פה ולכן עלינו.

אחד ממקורביו של רבי מרדכי מן, זה נקרא מסרב לחברו, יש איסור המסרב בחברו. אחד שמזמין את חברו ואומר לו, אתה רוצה שאני אפתח לך חבית בירה? והוא יודע שהוא לא שותה בירה, אסור לעשות דבר כזה, כאילו אתה רוצה לכבדו וכו' וכו', מוציא סיגריות אתה יודע שהוא לא מעשן, בכבוד. שקר וגניבת דעת והונאה.

אחד ממקורביו של רבי מרדכי מן, ראש ישיבת בית הלל ובעל הדברי מרדכי מספר, עברתי ליד מעונו בדרכי למעריב בבית הישיבה, ביקשתי להכנס והבחנתי בחושך השורר בבית, שיערתי כי עלה לבית בנו, וגם אם התקלקל החשמל לא מסתברא מילתא שישב שם באפילה, המשכתי בדרכי. כשסיפרתי לו על כך מאוחר יותר הביע מורת רוח, זה לא ישר, הוא אמר לו זה לא ישר. חכמים לימדונו, כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, כל מקום שניתן לברר תברר, למה להסתפק? תברר. ניתן גם דרך לו, אבל בירור כל דהוא הוא הכרחי. זוהי דעת תורה וממילא ישרות הדעת, בן תורה חייב להיות בדפוסי הדעת, אסור לבן תורה לסטות בדרך כלשהיא מההבנה התורתי. ראית חושך, העלית סברות, מה הבעיה תנקוש בדלת, תפתור את הספק, נמצא או לא נמצא, כמה דפיקות בדלת ואתה תדע, אפשר לברר - תברר.

אם פלוני עושה מעשה עקום והדבר מצליח, שח רבי יחזקאל לוינשטיין, לא נהפך בגלל זה העקום להיות ישר, העקום נשאר תמיד עקום. אלא במקרה דנן היה כך רצון ה' יתברך, שדוקא הדרך העקומה היתה דרך צלחה. אבל בכל אופן עקום זה נשאר עקום, גם אם מצליחים בדרך עקומה, זה לא אומר שזה דרך נכונה. יש אנשים שאומרים שאם אתה לא תשקר במסחר לא תוכל להרויח, זה עקום, זה הונאה זה גנבה, זה גזל, זה רמאות זה כל המעלות, וגם אם זה מראה שזה מצליח ואם לא עושים כך לא מצליחים זה לא הופך את זה לנכון וישר. זה עקום ועקום נשאר עקום עם כל המעלות במרכאות.

כולנו עושים ואומרים כך, פעם כך ופעם אחרת. כולנו עושים ואומרים פעם כך ופעם אחרת. כולנו עושים ואומרים פעם כך ופעם אחרת. אבל מרן רבי יצחק זאב סאלאווצ'יק מבריסק, בכל 73 שנותיו הלך בקו ישר, בלי נטות ימין ושמאל, בלי שינוי כהוא זה בדעתו ובהשקפותיו. כך התבטא לאחר פטירתו רבי אייזיק רבינוביץ מבאי ביתו במשך שנים מרובות: לא היה מצב אצלו שעושים ואומרים פעם כך ופעם אחרת, קו ישר 73 שנים, אין סטיות.

מסופר על הנצי"ב, כשם שלא חרד על כבודו האישי לבטל דבריו, אם לא יעלו בקנה אחד עם האמת, כך לא נשא פנים למי שיהיה זולתו אם סוטה מקו האמת. באחד הימים כשהכביד עליו עול הישיבה, הצביעו מקורביו להכניס אחד מהעסקנים המפורסמים שיעזרהו בסידור עניני הישיבה. אף שאדם זה לא תמיד היו פיו ולבו שווים, אולם הנצי"ב בשמעו הצעה כזו קרא מנהמת ליבו, דרך שקר הסר ממני  ותורתך חנני, חן של תורה לא יתקיים בדרכו של איש שאין אמת בפיו.

שקר שנאתי ואתעבה, היה רבי אהרן קוטלר מתבטא בכל פעם שהתעורר אצלו חשש אולי מגזימים כל שהוא בפרוספקט תעמולתי לטובת הישיבה, כגון שלא דייקו במספר האמיתי של התלמידים, או שהדפיסו תצלום של תכנית הבנין העומד לקום ועטרו אותו באילנות ובפרחים שעוד לא נשתלו. התורה אמת והדרכים לקיומה אמת. ואל תצייר את הישיבה איך היא תהיה לפני שהיתה, כרגע זה ככה - תראה ככה.

סיפרנו פה פעם שהחפץ חיים פעם הוזמן לתת דרשה באיזה עיר, וכתבו הגאון הזה והזה והזה החפץ חיים בעל המשנה ברורה, וכתבו בעל כך וכך חלקים, הוא הגיע ראה את ה מודעות ברחוב, הוציא כלי כתיבה ומחק הגאון ומחק כל מה שנראה לו שמה שזה לא מתאים ולא נכון לו, וכתב בעל המשנה ברורה חלק א' עד סימן נדמה לי קל"ט בלבד, עוד לא יצאו החלקים הבאים, אז הוא לא רצה שיכתבו שהוא כבר בעל כל המשנה ברורה עם כל חלקיה, אז הוא כתב את האמת, האמת לא הגאון ולא כלום, ופה יהיה כתוב מה שהיה באמת, עמד ליד המודעות ותיקן.

שח רבי מרדכי לייב מן, אני לא די לי שאינני אוהב ממון, אלא ממון שנאתי ואתעבה, תכלית שנאה, שום שייכות, לו היה בי שמץ שייכות לממון הייתי מסוגל לערום ממון עד למעלה מראשי, למלא את ביתי כסף וזהב, תאמינו לי. וואלטר פרגע, תשאלו מה אני חס עליו כל כך? מדוע אני חס על כל פרוטה? מדוע אני משקיע מחשבה על כיבוי אורות בהיכל וחסכונות מים, זה לא מנקודת המבט של אהבת ממון, אלא זה סעיף של ישרות ,ישרות השכל למדנו מהתורה, התורה חסה על ממונם של ישראל, ממון לא נועד להוציאו על הבלים, לכן החסכון הוא ישרות, ישרות התורה, זה לא קמצנות, זה ישרות. אתם שומעים?

הגזמה הפכה להיות כדבר המצוי והרגיל ואינה נתפסת חמורה כמו שקר ממש. המעשה שלפנינו חושף את "האמת" בדבר. אחד מתלמידיו של רבי יחזקאל לוינשטיין ניגש אליו ושאל, כנהוג אצל רבים שמספרים על דבר שראו או ששמעו, הרי מגזימים קצת ומוסיפים כמה מילים, אם כן יורנו רבינו מה העצה להגמל מזה? רבי יחזקאל הגיב שאינו מבין את השאלה, התלמיד חזר על השאלה, כשמספרים משהו רגילים תוך כדי הסיפור להוסיף כמה מילים, מיד שסעד שאלתו התרגש ואמר, הלזה אתה קורא גוזמא? הרי זה שקר ולא גוזמא. אם כן שואל אתה אפוא עצה איך לא להיות שקרן? על כך אני אשיב לך, תלמד מוסר, תתחזק ביראת שמים ולא תהיה שקרן. בקיצור גוזמא זה שקר. לא מדובר מדברים שהגזימו חכמים על פי הסוד, כי יש אצל חכמים דברים שנקראים דברי גוזמא אבל הם על פי סוד, אבל יודעים שהם גוזמא, פה מדובר על גוזמא שיכולה להחשב כחלק מן האמת, זה שקר.

באחד מתחנות חייו שהה רבי אליהו אליעזר דסלר באמריקה שהיתה ספוגה בריקנות וחמריות, אם-ריקה, באחד המכתבים ששלח אליו אביו, רבי ראובן דב, הוא כותב לו בין השאר: מידי זכרי כי לארץ אחרת הלכת הלא זאת אשר עולם חדש יקראו לה, הוא העולם אשר בו הכסף יענה את הכל, לא אוכל להעלים עין מלהעירך על דבר הנחיצות לשמור את עצמך לבלתי הכשל בפח של חנופה, מנהג העולם שמחניפים בכל מיני בטלות, בבטלות המציאות ממש לאנשי ההון כמו לעגלי מסכה, לאלילי זהב וכסף, כי אילו היה בידם כח השפעה למעלה מהטבע. אחרי שלמדינת העשירים הגעת ואת העשירים תתרועע, הלא טוב טוב הוא לעוררך השתמש בהזדמנות זו לתכלית ההתלמדות, לחתור אחרי האמת הנסתרת ולברוח מתהום הכוזב אשר ילך ויתרחב ויתפשט, הפועל המשכיל בהקרא לפניו הזדמנות ללמוד את נקיבת המרגליות יאחז בה, וכל שכן כי ככה ישכיל הנלבב בהמצא לו כר נרחב להתלמד לבל יהיה חונף, ולהכיר היטב את חולשתם של בעלי הון בשר ודם מלאי רצונות מתועבים ומידות מושחתות, להמסר לזה ולהבין היטב לאשורו מקורותיהם והשתלשלותם, לבלתי כרוע והשתחוות לעגלי זהב ואלילי כסף, כדאי מאד לייחד לזה עיתים קבועים להתבונן. יבבי איזה אבא. איייי. ואת מי הוא מוכיח, את רבי אליהו אליעזר דסלר, בעל המכתב מאליהו. גאון וצדיק וקדוש. ואביו  מזהירו, תזהר שלא תיפול בפח החניפות, שלא תתחיל לשים לב כאילו להחשיב את האנשים האלה הבשר ודם מלאים מידות נשחתות ונמבזות. איייי.

סיפר רבי דוד פרנקל ששמע מזקן אחד ששמע מרבי שמעון דער דיינים שמש, מרבי שמעון שהיה השמש של הדיינים, שחי בסלוצק עד אחר מלחמת העולם הראשונה, וזכר עוד איך שבית הלוי נכנס פעם לבית המדרש ודפק על הבימה ואמר, הכל יודעים שאני מיראי הוראה, וגם על דבר קטן בביתי איני פוסק, וקל וחומר ברבים אצל הבימה, אבל עתה הנני פוסק לרבים, באם צריכים ליקח ילד לצבא יותר טוב שיקחו ילד של גביר מאשר ילד עני, שמעתם מה הוא אמר? היו מטילים השלטונות על היהודים למסור ילדים, אנחנו רוצים מכם מכסה חמישים ילדים לצבא, לא נוקבים בשמות, אז מה הוא אמר, הוא פסק, הנני פוסק לרבים כי באם צריכים ליקח  ילד לצבא יותר טוב שיקחו ילד של גביר מאשר ילד עני. דבר זה גרם שהגבירים יכעסו עליו מאד, אבל הוא לא פחד ולא חת, הוא אומר אני מיראי הוראה, אני פוחד לפסוק דבר הכי קטן בבית, כל שכן לרבים, אבל פה אני פוסק לרבים כך, שאם צריך יקחו ילד של גביר מאשר ילד עני. יש בזה כמה סברות להגיד, מילד של גביר מן הסתם יצא גביר, מילד עני הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, מילד של גביר אפשר שהוא יצליח בממון להוציא אותו בסוף, ילד עני ילך וישתקע שם. ילד של גביר הוא עני אם יכול להיות ששמה הוא ידע להסתדר וכו', ילד עני הוא תאב לאוכל ויכול להיות שהוא יאכל מאכלות אסורות, כל מיני חשבונות, אבל בסך הכללי הוא צעק את זה ואמר את זה ברור עם כל החשבון שיוקיעו אותו על כך והגבירים אתם יודעים, הם מסוגלים לכל. לכל הם  מסוגלים. לכל הם מסוגלים.

וכן מסופר על מרן הסטייפלר, פעם אחת ישבו אצלו כמה בני תורה, ושוחחו עמו בדברי תורה. לפתע הגיע גביר אחד מארה"ב, וכפי הנראה בא להתייעץ בעניני מסחרו, ורמז להם הגביר שיצאו, רבינו הרגיש בזה ואמר בתוקף, איר וועט בלן זיצן - אתם תשארו לשבת, אתם שומעים איזה חוצפה של הגביר, בא להתייעץ בעניני מסחר והוא רומז להם לבני תורה שיצאו, הוא רוצה להכנס.

אתם יודעים לפני כמה זמן מישהו סידר לי פגישה עם תשובה, שמעתם עליו, זה שמצא קצת גז במים, והוא המתין, ומצלצלים אלי מהקבלה שהוא ממתין, אז אמרתי שימתין, יושב אצל מישהו עד שהוא יגמור ואני אכבד אותו, וזה לקח שלשת רבעי שעה. כשזה יצא הוא כבר לא היה, הוא כבר היה מחפש נפט בים. אייי, הוא צריך לעשות תשובה.

ואני, כמה נפשי בוחלת בחליפה ולהיות נחשד על החליפה חלילה, כותב רבי יצחק הוטנר באחת מאגרותיו. ועוד מסופר על רבי יצחק הוטנר בנקודה זו, פעם כשהכתיב מכתב תודה לתלמיד אחד שנדב סכום הגון לישיבה, ביקש לברר התארים בהם השתמש בכתבו לו בהזדמנויות קודמות, בכדי להיות בטוח שלא יהיו כאן תארים מופלגים יותר משום חשש חנופה. כי אם עכשיו בעקבות התרומה הוא יוסיף לו עוד איזה תואר זה יהיה חנופה בגלל התרומה, אז הוא ביקש לבדוק מה הוא כתב לו לפני התרומה, וכתב לו אותו דבר אחרי התרומה, שלא יהיה פה  חשש חנופה. אה, אשריהם ישראל.

טוב, עוד שלשה מקרים, רבי חיים בריסק היה דבק במידת האמת הן בלימוד התורה וכן בכל שטחי החיים. האמת ורק האמת עמדה לנגד עיניו תמיד. הדבר בא אצלו לידי ביטוי גם באותם מקרים שעל פי רוב הנימוק משום דרכי שלום משמש בהם היתר לחנופה, ובכך כמובן גורם לנטיה מקו היושר. יעידו על כך שתי עובדות:

כשפרופסור חבלסון חגג חג יובלו ומכל ערי ישראל שלחו לו טלגרמות של ברכה, וגם כמה רבנים ידועים לשם מצאו לנכון לברכו, בשביל הגנתו הידועה במשפט של עלילת דם והשפעתו הרבה בספירות הגבוהות, באו עסקני בריסק לרבי חיים בבקשה שיחתום את שמו תחת טלגרמה של ברכה. ורבי חיים השיב נמרצות, למומרים אין אני שולח ברכה. והיום שולחים לפפא ברכות, לא למומרים, לממירים של המומרים, נותנים ברכה. תבורך מפי עליון.

מעשה באסיפת רבנים בוילנא שהיו"ר של האסיפה הציע לשלוח כנהוג במקרים כאלה, טלגרמה עם הבעת רגשי הכנעה לקיסר ניקולאי השני. רבי חיים הניע בכתפיו ואמר, למה לשלוח טלגרמה לרשע כמותו אם אין הכרח בכך. הטלגרמה נשלחה ושום תשובה לא נתקבלה, אפילו תשובה של אישור, לאחר המעשה הבינו הרבנים שהצדק היה עם רבי חיים, למה לשלוח טלגרמה לרשע שכמותו אם אין הכרח בכך.

תלמידיו של רבי יהודה יהושע חיים צדקה ראש ישיבת פורת יוסף סיפרו, בעת שלמד עמנו ראש הישיבה בספר ארחות צדיקים את שער החניפות הקדים ואמר, זה השער שקשה ביותר לקיים מה שכתוב בו, במיוחד בתקופתנו, וזוהי הסוגיה החמורה ביותר מכל הספר. זה נקרא אוהב מישרים מי שרוצה לזכות בקניני התורה חייב להיות בעל מדרגות של אהבת המישרים כעין העובדות והמעשים ששמענו. אמרתי שיש שלשה קטעים אחרונים, טעיתי היו שניים, או שהרווחתם או שהפסדתם לשיקולכם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.