קניין ל"ה - לא מגיס ליבו בתלמודו - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם אנחנו בלמד ה' ולא מגיס ליבו בתלמודו

ולא מגיס ליבו בהוראה.

רש״י אומר היינו שאינו מתגאה בפני הבריות

ואינו מגיס ליבו להיות שמח בהוראה

מפני שדואג שמא ייכשל בדברי תורה.

אומר המחזור ויטרי

אינו מגיס ליבו להיות שמח בהוראה מפני שדואג

שמא ייכשל בדברי תורה.

זאת אומרת הסטייפלר, זכר צדדים כזה שלך, לא הסכים לפסוק

משום שהוא אמר שצריך סכינה חריפה.

מלבד מה שהוא מתרחק מן הכבוד,

עוד יש לו,

כי אפילו בקרבו ובתוך ליבו אינו מתגאה בלימודו,

אלא לעולם מחזיק את עצמו כקטן שבחכמים,

ובזה לעולם הוא משתדל יותר.

גם אפשר שרמז יחשוב שמה שלמד באותו היום הוא מעט מזער כדי שלעולם

ישתדל להוסיף.

אז מלבד מה שהוא מתרחק מן הכבוד,

עוד יש לו, כי אפילו בקרבו ובתוך ליבו אינו מתגאה בלימודו,

אלא לעולם מחזיק את עצמו כקטן שבחכמים,

ובזה לעולם הוא ישתדל יותר. זאת אומרת, לא יגיס ליבו בתלמודו,

זאת אומרת, לא יתגאה במה שהוא למד, כי אם הוא יתגאה במה שהוא למד, אז הוא לא יצטרך להוסיף.

ככה, כשהוא לא יגיס

ליבו בתלמודו, אז תמיד יהיה מוסיף.

מי שהוא גס ליבו בהוראה, הוא שותה ורשע וגס רוח.

ומה שהוא שותה, מזה תדע, כי הוא אינו ראוי לחוכמה.

כי מורה זה על בלתי צניעות.

האדם הזה לא צנוע,

והוא מגיס ליבו בהוראה אפילו שהוא לא ראוי,

והוא נקרא שותה ורשע,

כי הוא מוציא הוראות

מעוקמות

וגס רוח.

ושותה זה אומר שהוא לא ראוי לחוכמה.

כי מורה זה על בלתי צניעות.

מי שהוא לא צנוע ולא ענה, הוא לא ראוי להוראה.

כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק.

כי חוכמתו צנוע עמו.

כמו שכתוב, ועת צנועים חוכמה, חכמים,

והצנועים מצניעים גם את חוכמתם.

לא יהיה מגיס ליבו בתלמודו להתייהר ולומר הרבה למדתי.

לכן אינו מחשיב שום אדם.

הוא מתלוצץ בבני האדם ומקל בכבודם.

שכל המתייהר,

אם חכם הוא,

נוטלין חוכמתו ממנו.

כל המתייהר,

אם חכם הוא, נוטלין חוכמתו ממנו.

לפיכך, אם רוצה לזכות בכתרה של התורה,

לא יגיס דעתו בה.

לפיכך, אם רוצה לזכות בכתרה של התורה,

לא יגיס דעתו בה. אפילו הוא למד הרבה מאוד.

ויחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה.

לא ידע אנוש ערכה.

ומי יבוא עוד תכונתה?

כל מה שלמד אינו אלא כטיפה מן הים

בערך אוצרותיה הגנוזים.

רבי אליעזר אמר שהוא למד מריבותיו הרבה,

והכל זה היה ככלב המלקק מן הים.

גם ירמוז למה שכתוב,

כל היגע בתלמודו בצנעה מחכים.

ולמה שכתוב, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה.

זה מביא על לחם שמיים.

אז הלומד בצנעה מחכים,

וגם אומרים לו, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, שכולם יראו שאתה פה, פה, פה, פותח ספרים, ורואה, ויש לך ערימות על השולחן וכו'.

ברוח חיים אומר,

שלא יהיה מגיס ליבו בתלמודו,

כמו שאמרו כל המתייער, חוכמתו מסתלקת ממנו.

ולמדו זאת מהלל הזקן,

שהיה עניו שבענבים,

ואפילו חן נענש על זה פעם אחת.

אז הלל פעם אחת התייער

ואמר לבני בתי רם

שאם היו לומדים כמו שצריך, לא היו צריכים אותו.

ואז שאלו אותו שאלות והוא לא ידע.

ואפילו שהוא היה עניו שבענבים,

נענש פעם אחת במקרה הזה, כי כל המתייער, חוכמתו מסתלקת ממנו.

זה אומר רוח חיים.

ב-48 דברים התורה נקנית, ואחד מהם זה שלא מגיס ליבו בתלמודו

או בהוראה.

אינו רוצה לומר שאינו מתגאה בלימודו.

שאחד מהדברים צריך להיות שאינו מתגאה בלימודו. את זה הוא לא רוצה לומר התנאה.

כי זו אינה מעלה,

אנחנו מחפשים שיהיו מעלות. 48 דברים שהתורה נקנית בהם, צריך מעלות.

לא מניעת חסרונות, מעלות.

זה אינו מעלה, זה רק מניעת חסרון נורא,

שלא להתגאות בלימודו, זה חסרון, זה מניעה של חסרון.

אם כן, מה זה שבח בחיוביו?

בשביל לקנות תורה צריך 48 חיובים,

אלא פירוש מילת גס.

זה כמו שליבו גס בה.

רוצה לומר שני בני אדם

שמכירים זה את זה,

ואינם בו שישים זה מזה, בשעה שעושה דבר שאינו של צניעות בפניו.

אז זאת אומרת שאינו מגיס ליבו בהוראה או בתלמודו שהוא לא מתבייש,

בשעה שעושה דבר שאינו של צניעות

ובפניו של השני.

מאחי נאמי,

דקאמר אינו גס ליבו בתלמודו רצו לומר שאינו חושב את עצמו כרגיל עימה,

רק כמדבר עם ארוסתו הנכבדת

שאינו מכירה עדיין.

זאת אומרת, התורה היא כמו ארוסה ולא כמו נשואה.

ולאחי כשיעסוק בה יש לו בושת פנים מלשלוח מחשבותיו

חופשיים בענייני האמונות והמצוות שלמד ממנה.

כאילו הוא נהיה בעל הבית על התורה והוא יכול להגיד מה שהוא רוצה,

להתיר ולאסור ולהקל ולהחמיר וכו' וכו', מה שהוא רוצה, כאילו הוא בעל הבית עליו.

שאין השכל האנושי יכול להשיגם

האמונות והמצוות.

כמו שנאמר משה רבנו עליו השלום ויסתר פניו כי ירא מהביט אל האלוהים.

ובזכות זה זכה לדרגה נישאה שנאמר עליו ותמונת אדוני יביט.

אדרבה,

מה שאתה מכיר בעצמך שאתה לא יכול להביט,

ואתה לא בעל דרגה, השם ירומם אותך.

ומה שאתה נמנעת, הוא ייתן לך.

עד כאן זה ההגדרות, עכשיו לעובדות ולמעשים.

כותב רבי אברהם דנצי,

בעל חיי אדם,

אפשר להדליק את המזגנים?

יצחק.

שמא יאמר אדם

שלרוב השתדלותו ועמלו בתורה

עד שנעשה מופלג בה,

אכן רשאי הוא מעתה להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו.

אדם עלול,

מרוב השתדלות ועמל בתורה,

והוא נעשה מופלג בה,

הוא עלול ורשאי מעצמו להחליט שהוא יכול להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו.

אולם עליו לדעת כי בכגון ה' אסור לו להחזיק טובה לעצמו ולהגיס ליבו בתלמודו. מדוע?

כי לכך נוצרת.

האדם אינו אלא שליח שנוצר לבצע את שליחותו

של ריבונו של עולם בעולם הזה

ועל מה? איפה יגיס ליבו?

אחד, שלחו אותו למסוע רכב.

כן? יש חברות

של השכרה ויש להן נהגים שמעבירים את הרכב ללקוחות.

אז אחד שנשלח...

להעביר את הרכב, יכול להיות שהוא נמצא ברכב מפואר.

כמה טיפשי זה יש, הוא יגיס ליבו כאילו המכונית שלו, והוא נותן אותה במתנה למישהו.

אתה כולה שליח, להעביר את האוטו, למסור לו את המפתח, ואתה חוזר ברגל. מה אתה,

מה הפוזה שאתה עושה?

מה אתה מגיס ליבך?

אדם שלומד הרבה תורה הוא רק שליח.

הוא נמצא להיות שליח לכך נוצרת בשביל להעביר לאחרים.

אז מה, נהיית בעל הבית על הרכב לעשות מה שאתה רוצה? ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה?

משל, למה הדבר דומה?

עשיר אחד שריחם על עניים ויתומים

והיו מאוכלי שולחנו.

ואמר לאחד, תראה, אתה אוכל נאמה דחיסופה.

אתה אוכל לחם חסד, לחם שיש בו בושה.

קח אלף

אדומים

ותסע ליריד,

תקנה שם סחורה,

ומה שתרוויח תיקח לעצמך.

ואני לא מבקש כלום עבור זה.

לשני נתן אלפיים ולשלישי נתן שלושת אלפים,

כפי ששיער בדעתו לכל אחד נתן סכום אחר.

וכן עשו.

היעלה על הדעת שיחזיקו טובה לעצמם

או שיתגאה זה על זה ממה שנתן לו יותר?

שהרי לא מחמת מזגו והשתדלותו נתן לו יותר,

רק קח עליו במחשבתו של העשיר.

אז זה שקיבל שלושת אלפים לא יכול להתגאות על האלף.

ופשיטה שאינם יכולים להתגאות

במה שנסעו והרוויחו.

שהרי על מנת כך הוא שלח אותם.

מה אתה מתפעל מזה שהרווחת?

בשביל מה שלחתי אותך עם כסף?

בשביל שתרוויח.

ואם יימנעו מלנסוע או מלקנות ולמכור סחורה, הם יפסידו את עצמם.

ובוודאי שתעלה חמת העשיר עליהם.

אני ניסיתי לחסוך לכם את האפשרות שתאכלו לחם חסד

ולא תתביישו על שולחני כל יום.

נתתי לכם להיות עצמאים, ותתעשרו לבד.

אז אם לא ניצלתם את זה,

מדי שיש לו סיבה לכעוס עליהם.

ואם הם כן עשו מה שהוא אמר,

אז במה הם מתגאים? הרי הוא נתן להם את זה על מנת כך.

אז מה אתם מתגאים? במה יש לכם מתגאות?

כך הדבר הזה, השם יתברך ריחם

על הנשמות,

שאוכלים שם ונהנים מסביב השכינה בלי מעשים טובים.

רק נעמא דחיסופא,

לכן שלח לעולם הזה,

ונתן לכל אחד להבין

כפי שיעור ששיער יתברך שמו בשעתו, שראוי ליתן לכל נשמה ונשמה.

ואם ישתמש בשכלו בתורה,

אז קיים את השליחות,

ואם לא יקיים, ראוי לעונש.

אבל משום זה אין לו במה להתגאות,

אם היה נאמן ועשה מה שאמרו לו.

אדרבה, לפי גודל חוכמתו צריך להיות ענב ביותר,

כי לפי גודל חוכמתו ראוי לו להשיג שלא למד עדיין מכל התורה, רק כטיפה מן הים.

אדם שלא קיבל הרבה שכל,

אז אין לו הרבה מה להשיג גם.

התביעה עליו היא פחות ממי שקיבל יותר שכל.

ברוח זו כתב גם בעל החפץ חיים.

כאשר יתבונן אדם בגודל עניותו בתורה ומצוות,

לא יהיה לו במלאת גאון.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם ברכה בנדרים ממלף.

דע לו קאני, מה קאני.

אדם שלא קנה דעת, מה יש לו?

ואפילו אם יש לו קצת תורה ומצוות,

כשיעשה חשבון עם עצמו יוודע לו כי לא תיקן עדיין אפילו החצי ואפילו שליש לא הגיע לפי החוכמה אשר הטביע הקדוש ברוך הוא ונפשו.

וזה מדובר על אנשים שמבקשים תורה.

תראה מה הוא הפעיל פה, אני לא רוצה שיפעיל פה.

פה זה מוציא רע.

הרי כולנו שלוחי דרחמנה אנו

מהעולם העליון לכאן.

כל אחד לתקן את נפשו ולצחצח אותה לפי ערך החוכמה אשר הטביע הקדוש ברוך הוא בנפשו.

על כן,

אין לו לאדם להתגאות ביתרון החוכמה אשר בו מחברו,

כי הרי לא שלא היא,

אלא ניתנה לו לצורך תכליתי,

ויש לו לחשוב בנפשו, אומר החפץ חיים, כמה ימים

וכמה שנים הוא ביטל מתורה.

ועל זה יצטרך לתת דין וחשבון על כל יום מימי חייו,

במה עסק בו.

על כן, צריך האיש הנלבב להתבונן בזה בכל ימי חייו,

כמו שכתב ביתנא דבי אליהו,

שיראה האדם לתפוס בידו מה שלמד,

כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה ליום הדין.

בשעה שיאמרו, עמוד וערוך מקרא שכרית ומשנה ששנית.

נתנא דבי אליהו אומר,

יראה האדם לתפוס בידו מה שלמד.

מה זה לתפוס?

שיחזור 101 פעמים.

היום סיפר לי

יהודי מדימונה שהיה לו חבר בישיבה,

שהיה לומד סוגיה,

וכל סוגיה היה לומד 101 פעם.

איך היה עושה?

היה לומד ומסמן v1.

לומד עוד פעם על אותו דף, מסמן עוד v1.

עד שהיה לו 101 v,

אז הוא יודע שהוא למד כבר את ה-101.

זה כבר לא ישכח, המלאך מיכאל יזכיר לו תמיד.

עתנא דבי אליהו אומר, שיראה אדם לתפוס בידו מה שלמד.

כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה ליום הדין.

בשעה שיאמרו, עמוד בערוך מקרא שכרית ומשנה ששנית,

כי יעמידו את האדם, יגידו לו, יאללה,

תתחיל להגיד.

ואז הוא יצטרך לחזור על הדברים ולהגיד אותם,

ואם לא, תשיגנו בושה.

יש עצה לקצר את התהליך.

של 101. אז טייפלר אומר שאם אדם מלמד לרבים

שיעור או דבר זה כמו 20 עד 40 פעם.

אז אם הוא מלמד שלוש פעמים או שש פעמים

את אותו שיעור, את אותו דיבור, את אותם דברים, לרבים,

כיוון שרמת הריכוז הנדרשת מאדם שמלמד לאחרים

היא כזאת גבוהה שהדברים נחקקים אצלו.

לא כמו שהאדם לומד לבד אז הוא מחפף ככה, הוא קורע את זה מלמעלה, הוא לא מתעכב בדיוק, אלא אם כן הוא מעיין גדול,

הוא באמת אחד שרוצה שזה יהיה מונח בכיס.

אז לפחות 40 פעם הוא חוזר על אותו דבר.

אבל מכל מקום 101 פעם.

ולא לשכוח מה שהזכרנו בשם אגרו,

שכשאדם יגיע לעולם האמת יצטרך לתת דרשה,

של 180 יום רצוף.

180 יום רצוף.

אבל זה לא מפחיד, לפי החשבון שעשינו,

שמכל ארבעה ימים של לימודים שהוא לומד,

אם יצא לו מזה שעה שהוא יודע להגיד,

מארבעה ימים שהוא למד,

מכל ארבעה ימים שעה זה יצטרף ל-180 יום דרשה.

אבל 180 יום, צריך להגיד,

אין מה לעשות, עוזיין,

לכן צריך לישון בבית המדרש.

סיפר רבי מרדכי ספרינגר מתלמידי רבי שמעון שקופ.

פעם סוחר רבי שמעון עם כמה תלמידים וכה אמר

הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה,

והתורה היא בלתי גבול.

יש לנו בכתובים 63 מסכתות

שאפשר להעמיק בהן בלי גבול ותכלית.

אבל ענינו לדעת

שגם אם הקדוש ברוך הוא היה נותן לנו מסכת אחת

והיינו לומדים אותה במשך כל החיים

ומעמיקים בה,

היה מספיק

וסיים וגם בה

היינו נשארים בלא דעת

לדעת אותה כראוי

גם אם היו נותנים לנו רק מסכת אחת

והיינו עוסקים בה כל ימי חיינו

ומעמיקים בה

וסיימנו את החיים אחרי 120 שנה עם כל העמקות שהעמקנו בה

שיהיה ברור

שלא ידענו אותה עוד כראוי

זה על מסכת אחת ויש לנו 63 מסכתות

צריך לעבוד, מיכאל

אם אתה חושב ביני וביני אתה תספיק, בסדר

זו אחריות עליך

נשאל פעם רבי איסר זלמן מלצר

מספר שאלות

בילקוט כלאיים

לשואל השיב

שכדי לענות לו על שאלותיו

עליו לעיין לפני כן

נשאל פעם רבי איסר זלמן מלצר

מספר שאלות

בילקוט כלאיים

לשואל השיב

שכדי לענות לו על שאלותיו עליו לעיין לפני כן

לאחר זמן מה

שלח לו מכתב

ובו תשובה ארוכה ומפורטת

שכולה מלאה וקדושה בבקיאות,

בעמקות

ובחריפות

וכל כולה כמעיין המתגבר

נדהם השואל מתשובתו

נכנס לביתו על מנת לדבר איתו בנושא

פנה אליו ואמר לו

ילמדנו רבנו

להיות עני עד כדי כך

לכתחילה

כאשר שאלתי

נוצר הרושם

שכבודו לא מתמצא כל כך בילקוט כלאיים

והנה עתה מתברר

שידיעותיו בהלכות האלה חובקות זרועות עולם

ידיעה מופלגת ובלתי מצויה

אז אומר לו רבי איסר זלמן מלצר

וכי זאת נקראת ידיעה?

מתוך ענווה אמיתית וטהורה

השואל נדהם פעם נוספת

מה הענווה

שרבי איסר זלמן מלצר

זאת אומרת אחרי כל הנימוקים והעמקות והפלפול והחריפות והכול

הוא אומר לו לזה אתה קורא ידיעה?

אז ההוא הבין כמה הוא עני

אמר רבי חנינא בר עידי

למה נמשלו דברי תורה למים?

לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך?

אף דברי תורה אין מתקיימים

אלא במי שדעתו שפלה.

בנוסף לפשוטם של דברים

הוסיף בעיר רבי גרשון חנוך הניך פישמן

חתנו של רבי אליהו דושניצר

כמו שטבע המים

שבעצמם הם חופרים את החריץ שזורמים בו

ובעצמם מנמיכים את האדמה בדרך שטיפתם

וככל שהזרם חזק יותר כך חופר עמוק יותר באדמה

כן הדבר משלומדת התורה הקדושה באמת ובלב טהור

אז התורה בעצמה מנמיכה את דעתו

וככל שלמד יותר שס ופוסקים

דבריה הראשונים והאחרונים

כך מרגיש את עצמו נמוך יותר ושפל יותר

בשעה שהוא רואה את הים הגדול,

התורה שאין לה קץ בסוף

ואת רבי החובלים,

את ריבותינו העושים בים דרך

ובמים עזים נתיבה

והוא עם כל שקידתו ולימודו נוגע רק בקצהו

הרי הוא מרגיש את עצמו כגרגר אבק

בין הרי ענק

ומה לו כי יתגאה

אתה שומע מיכאל?

גרגר אבק

בין הרי ענק

אז מה יש לו להתגאות?

זה אחרי שהוא משקיע את כל היום.

אלה שלמדו עם רבי חיים שמואלביץ בחברותה מספרים

כי עולם ומלואו של שימת לב זהירה,

שליטה עצמית

ומידות

מעובדות להפליא,

התגלו בו בעת שלמד.

חיבה יתרה רחש לחברותות איתם למד.

לא היה בהתנהגותו שמץ של התנשאות או נימה של הטלת מרות.

למרות שהוא נודע כתקיף

בחד תגובה

שהיה צריך להוכיח מישהו,

היה עושה זאת בהערת אגב זהירה, בעדינות, בעקיפין ובדרך רמז

של לא לפגוע באיש שיחו.

בשנת לימודו בירושלים,

כשכיהן כראש ישיבה,

כי אז היה מחליט מה ללמוד

רק לאחר התייעצות עם החברותה.

כשמישהו ביקש להצטרף ללמוד עם חברותה שכבר למד איתו,

מדובר על בחור צעיר,

השיב לו רבי חיים כי עליו לקבל על כך רשות מן החברותה,

שגם הוא בחור צעיר כמוהו.

בלימודו הרס רבי חיים מחיצות איתנות של פער גדלות בל ישוער.

לחברותות

היה פונה בכינוי החיבה ברודרקה,

זה אח בתוספת לשון חיבה,

כמו בראד'ר,

ברודרקה.

ייתכן

שביטוי חיבה זה יכול היה לחשב למטבע לשון

שנקנה מאי שם

והפך לשגרת לשון.

אולם בזיכרונותיהם של יוצאי ישיבת מיר בכל התקופות

חוזרת על עצמה הערכה מרכזית חמה המעלה חיוך של ערגה בים הכאב המתעורר.

רבי חיים היה אך טוב.

רבי חיים, מזגיבן הגוטר ברודר.

רבי חיים היה אך טוב.

עוזיאל,

אנחנו בנופש, כן?

רבי דוד סגל, ראש ישיבת קרלין,

סח לרבי יצחק זילברשטיין,

סיפור אותו שמע ממקורות מהימנים באמריקה.

שני הגאונים המובהקים של ארצות הברית

רבי משה פיינשטיין ורבי יעקב קמינצקי

עמדו לעלות למכוניתו של נהג תלמיד חכם

שזכה להסיעם

והתווכחו ביניהם

מי יושב בכיסא שליד הנהג.

הנהג התפלא על המחזה המוזר

ושאל את שני גדולי הדור לפשר הדבר.

וכך השיבו לו

לא רצינו לשב שנינו על הספסל האחורי ולהשאיר אותך לבד בספסל הקדמי

כדי שלא להיחשב כפריצים ואנשים חשובים

שיש להם נהג צמוד המוביל אותם בכל דרכיהם

ומנהגם שהם יושבים מאחור ומשאירים את הנהג לבד כנחות דרגה.

אתה הרי תלמיד חכם

ואסור לנו לגרום שתיראה כנהג בעלמא וכמי שמשמש אותנו.

לכן החלטנו שאחד מאיתנו יושב לידך.

אלא שלאחר מכן נזכרנו

שאחד מאיתנו יורד לפני השני

ואז אינך עלול להישאר שוב לבדך במושב הראשון.

אז החלטנו שהיורד האחרון

הוא יושב לידך.

ולא מגיס ליבו בתלמודו.

אתם מבינים?

צא וראה את מבוקשו של רבי עקיבא איגר

מבנו רבי אברהם.

מה ביקש רבי עקיבא איגר מהבן שלו אברהם

בעת שערך את הספר שאלות ותשובות שלו?

הלא תראה רבים שואלים

רבים מהשואלים

אשר תדע כי למדו בישיבתי, בישיבתי

הן בעודני בקהילת קודש ליסא,

בועל התורה אשר נטע לי זקנכם, מר חוטני הגביר הצדיק,

זיכרונו לברכה,

הן אחר כך יושבי בקהילת קודש פרידלנד,

ובישיבתי פה קהילתנו,

אל תכנת ממהם בשם תלמיד,

גם לא לכתוב בלשון נוכח,

כי מעודי לא קראתי לאדם תלמיד.

כי אמרתי, מי יודע מי למד יותר ממי?

אף כי עכשיו שרבים מהם גדלו והצליחו בלימודם, עשו פרי.

ואם תמצא באחד המקומות כתוב כן,

תדע שתוספת מהמעתיקים

ביודעם שהיו מבני ישיבתי, תמחה זה מעל ספרי.

לא להשאיר כתוב

תלמיד שלי.

לא לכתוב תלמיד.

נימוק שלם והסבר מקיף להנהגתו של רבי עקיבא איגר, בזה אנו מוצאים

של בעל מנחת אל-עזאר ממונקאץ'

הכותב

וכן צריכים למודעי שלא להרבות בכבוד עצמו.

כמו שכתוב בהקדמת תשובות רבי עקיבא איגר,

שמימיו לא קרא לאדם תלמיד,

גם ללומדים בישיבתו כמה שנים.

כי מי יודע מי למד יותר ממי?

אתם שומעים?

מי למד יותר ממי?

אני למדתי ממנו יותר או הוא למד ממני?

אתם שומעים?

וכן הוא בדברי החכמים, זיכרונם לברכה,

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך.

וכמו שפרש רש״י בפרשת בשלאח על הכתוב, בחר לנו אנשים.

בחר לנו אנשים.

לא, ולך השווה הוא לא.

מכאן אמרוי, כבוד תלמידך, חביב עליך כשלך.

על כן מעולם תמאתי, בהן הדעת סובלתו.

בראותי רבים וכן שלמים מהגדולים המפורסמים כותבים בתשובותיהם,

הלא הוא בספריהם,

לתלמידיי,

וחותמים על עצמם תואר ריבך.

גם אם התלמיד הזה,

גם כשכבר גדיים נעשו טיישים, גדלו והצליחו, נעשו רבנים או אישישים,

גם אם התלמיד הזה מוחל על כבודו,

מחביב אצלו מפני אהבת ריבו,

אבל לא הבנתי איך לא יבוש איש,

ואיך יעלה על לב אנוש,

גם ברוב צדקותם ואיתונותם,

אשר יתאר זאת לעצמו, לחתום בתור ריבך לשבח ולכבוד.

בהלוא באמת צדקו דברי רבי עקיבא איגר,

ולא ממילא דחסידותא בלבד, כי מי יודע מי למד יותר ממי.

כמו שאמרו, זיכרונם לברכה, ומתלמידיי, יותר מכולם.

ומסיים בעל, אמינחת אל-עזאר.

זה היה בימיהם שהייתה התורה בעל פה, מאיש לאיש.

מלולא שמסרה לו ריבו,

הרי ניתן חבל המסורה מאיש לאיש עד הלכה למשה מסיני,

וכל שכן בימינו שכל הספרים נדפסים.

ועל ידי זה שמראה לו דרכי הלימוד, דרך ומסילה העולה לעלות פנינים בפלפולה,

הלוא אם התלמיד הוא חכם וחריף יותר,

ישמע ויוסיף לקח ויתעורר ריבו בכמה אופנים לעלות פנינים.

ועל זה אמרו שפירו, מתלמידיי יותר מכולם.

בסגנון זה הוא מוסיף במקום אחר, נכון כדברי הגאון רבי עקיבא איגר,

שלא לכתוב לתלמידו תלמיד

או לחתום ריבך,

כי הוא עניין כעין יוהרה,

ובפרט שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, ומתלמידיי יותר מכולם.

אם כן, גם הוא למד מהתלמיד,

ומי יודע איזה למד מחבר או יותר?

וזהו שפיר, לשון חכמים, זיכרונם לברכה, יהי כבוד תלמידך,

חביב עליך כשלך.

היינו שלא תחנאו תלמידי,

ושאתה ריבו,

כנזכר,

שאתה גדול ממנו, רק יהיה כחברך,

כיוון שגם אתה לומד ממנו.

ולכן דייקו חכמים,

יהי כבוד תלמידך, חביב עליך כשלך. ואם אתה אומר לו תלמיד ואתה רב שלו,

אז זה לא כשלך.

הסבא מנוורדוק, רבי יוסף יוסל הורוביץ,

לא נתן לתלמידיו לקרוא אותו בשם רבנו,

והיה מתנהג איתם כחבר.

פעם בנוסעו בדרך, בלוויית תלמידו רבי שמואל וינטרופ,

קרא לו האחרון רבי.

הוא מחה כנגדו ואמר לו שלא יעשה מעשה קונדס.

לאחר זמן מה שכר רבי שמואל וקרא לו שוב רבי.

והעיל לו רבי יוזל בפעם השנייה.

כשרבי שמואל נכשל בפעם השלישית,

נזף בו רבי יוזל קשות ואמר לו

שבשכר הנהגה כזו ראויים לקבל סתירות.

עוד פעם תקרא לי רבי, אתה תהיה ראוי לקבל סתירה.

טוב, אני רוצה לעשות איתכם עכשיו הצעה.

אתם יודעים, אנחנו אחרי שבועות,

ובדרך כלל אנחנו מקבלים קבלות.

אז אני רוצה לשמוע מי מכם מוכן

לבוא מיום ראשון בנץ

עד

יום שישי בנץ

וללמוד תורה מהבוקר

עד שתים עשרה בלילה הרצוף, למעט

אכילה ושתייה ושירותים

ושום דבר אחר לא,

ולהישאר פה לישון.

מיום ראשון

עד יום שישי בבוקר

ללמוד רצוף.

אתה מוכן? יפה, מיכאל.

עוד אחד אני צריך?

מהבוקר

עד

יום שישי בבוקר, בנץ,

לומדים עד שתים עשרה בלילה,

ולמעט אכילה, שתייה ושירותים.

אין מנוחת צהריים.

רצוף.

עוד אחד אני צריך.

אחד יש.

מיכאל.

מי השני?

אני לא מחייב אף אחד, זו זכות, זו לא חובה.

מי?

מי השני?

יש שני?

יש שני?

עוד אחד יש.

עוד אחד.

אני סופר עד שלוש.

ההזדמנות לא תחזור יותר.

אחת.

שתיים.

הנה יש שני אשריך.

בואו לפה שניכם.

בואו.

בואו.

בואו.

בכבוד.

זה מיכאל, השם ברך אותך, ואתה, מה שמך?

מנחם. מנחם.

ביום שישי בבוקר, אם תעמדו במה שביקשתי, כל אחד יקבל גם חמשת אלפים שקל.

בבקשה, שבו.

זכיתם.

לא יגדיל תורו הוא יאדיר