קניין ל"ה - לא מגיס ליבו בתלמודו - חלק ג'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר?

מורגל בפיו של רבי שלום שבדרון,

זכר צדיק לברכה.

אמרו חכמים זיכרונם ברכה במועד קטן,

טוז

המוכי ירכייך

דברי תורה נמשלו לירך.

מה ירך בסתר,

אף דברי תורה בסתר?

ויש להבין,

מה ראו חכמים זיכרונם ברכה לדמות

את צנעת דברי התורה לירך דווקא?

מה ירך בסתר?

אף דברי תורה בסתר.

התשובה לכך,

מפני שיש דברים שכשהאדם מצניעם,

הרי הוא בר מעלה שנוהג בצנעה.

יש דברים שאדם מצניע אותם,

ובזה הוא נחשב לבר מעלה.

כיוון שהוא נוהג בצנעה, הרי הוא בר מעלה.

אנשים צנועים זה בעלי מעלה.

ככל שאתה פחות צנוע,

אתה יותר דומה לבעלי חיים.

כי בעלי חיים, אין להם הכרה במושג צנעה.

כמו המצניע, פעליו הטובים, שראוי לנהוג בהם בצנעה.

אדם עושה פעולות גדולות ונפלאות וכו',

אז ראוי להצניע אותם.

מצניע הלכת עם השם אלוקיך, האדם צריך להצניע את מעשיו.

ואם אינו מצניעמנו, אחד לא מצניע את מעשיו.

אדם כזה, מה יהיה דינו?

זה עדיין לא הופך אותו בגלל זה להיות בר חסרון.

הוא לא בר מעלה,

אבל הוא לא בר חסרון,

אלא הוא שלול ממידת והצניע הלכת.

זה כן, הוא הפסיד את המעלה של הצניע הלכת.

זה באדם שראוי שיצניע את מעשיו ופעליו הגדולים והטובים וכו'.

בזה הוא נהיה בר מעלה, אבל אם הוא לא מצניע,

והוא כל דבר מספר מה הוא עושה,

ולא לתועלת הרבים,

ולא ללמד לאחרים, ולא לתת דוגמה אישית במקום שאי אפשר בלעדיה,

ולא מכל הסיבות המותרות.

אם אדם כזה הוא לא מצניע,

אז הוא לא בר חסרון.

לא אומרים שהאדם הזה מופקע מתואר אדם,

רק הוא נשלל ממעלת הצניע הלכת.

אבל לא כן בהצנעת הירך.

המצניע את הירך שלו, את הירכיים שלו,

הוא לא הופך בזה להיות בר מעלה שהוא מצניע,

אלא בזה הוא מכריז שהוא שפוי.

בזה הוא מכריז שהוא שפוי.

ואילו המגלה ירחו הוא לא רק שלול ממידת הצנעה,

אלא הוא בזוי ומבוזה.

זאת אומרת, אדם שהולך עם הכנסיים קצרים הוא בזוי ומבוזה.

אדם שהולך ומראה את כל הסערות שלו לכולם,

זה בזוי ומבוזה.

מה, אתה לא מתבייש?

איך אתה הולך?

הוא לא מרגיש בזה בכלל.

הוא בר חסרון.

הוא לא שפוי.

מי הולך ככה?

מה?

במקום שבריירה נגיד, ואין אנשים ולא ייכנסו אנשים, נגיד לצורך שהוא עד שהוא הולך למקלחת או שמשהו פה, אבל בנוהג שבעולם ללכת ככה, אם זה לא חם מיוחד או משהו,

ולכן מי שיש לו מכנסיים הרי אין לו הרבה ברירות, כן?

זה לא כמו אדם שהולך עם שמלה, אז הוא מתאוורר קצת יותר.

אבל אם לא, אז זה רק כשאדם הולך, אני יודע, או לישון, או כשהוא הולך למקלחת או הולך לפה ושם,

אבל כמובן שאין אנשים בתוך הבית, זרים,

אחרים,

נשים וכולי.

מה זה ללכת ככה? מה זה, גורילה?

גורילה הולך ככה.

אז זאת אומרת, מי שחושף את ירחו,

לא רק שהוא לא בר מעלה,

אלא הוא מכריז בזה שהוא לא שפוי,

שהוא בזוי מבוזה.

אדם שמכסה את הירך,

זה אדם שפוי.

ולצערנו הרב,

סיפרנו פה בשבת

שהיינו באיזה מלון

שארגן אותו אחד ממשרדי הפרסום הידועים,

מגדולי מחטיאי הרבים,

שהיה סוחרת מלון נירוונה בים המלח,

והוזמנו שם לתת הרצאה,

והבנו שאנחנו באים לציבור של חרדים, חסידים וכולי.

בשבאס כולם עם שטריימלאך והכול.

ואני יורד לתת הרצאה, ואני לא מאמין.

במעלית אני רואה אנשים עם חלוקים לבנים, עם כל הסערות בחוץ.

מה זה?

מלון מלא נשים, מלא נערות, נערים, הכול פה שם,

ויורד כאילו בים,

במלון.

זה לא שפוי.

מה כל החסידות והצניעות וללבוש הרבה בגדים וכולי, ולשים קובעים והכול?

רק מגיע למלון הפקר.

מה זה הדבר הזה?

לא יאומן כי יסופר.

סגור פה רק עם החלוק הלבן פה למעלה,

כל הרגליים בחוץ הולכות להם חופשי.

לא יאומן כי יסופר.

גורילות.

וכך הם דברי תורה.

דברי תורה הם עצם מעצמיו של האדם העוסק בהם,

שהטבע מחייב להצניע.

דברי תורה הם עצם מעצמיו של האדם

העוסק בהם,

שהטבע מחייב להצניע.

ואילו המפרסם תורתו

אינו שולל מעלת הצנעה גרידא.

הוא לא מפסיד רק את מעלת הצנעה,

אלא הוא בזוי ומבוזה.

שמעתם?

הרב שבדרון,

זכר צדיק וברכה,

אומר דברים כדורבנות,

אומר שמי שלא מצניע את תורתו,

האדם הזה כאילו חושף את ירחו,

כיוון שהתורה היא עצם מעצמיו של האדם.

מי שעוסק בתורה, טבע מחייב להצניע, כמו את עצמיו,

את כל גופו של האדם, הוא צריך להצניע אותו.

מי שבא אצל הרב קניבסקי עם חולצה קצרה,

הוא אומר לו, עד כאן, עד כאן.

מה זה ללכת עם חולצה קצרה?

צריך להצניע את גופו של האדם, ללכת לאדם

עם כיסוי מלא,

ככה כתוב בהלכה.

אבל אנשים הולכים, מה שיכולים לחשוף יותר זה כאילו

אתה בורח מהתואר של אדם יותר לכיוון של בהמה.

בהמה ללא לבושים, ואתה משתדל להפחית כמה שיותר מהצד של האדם

על חשבון גילוי הבהמה שבאדם.

אז כך דברי תורה.

עצם מעצמיו של האדם העוסק בהם, שהטבע מחייב להצניע, ואילו המפרסם תורתו אינו שולל מעלת הצנעה גרידא,

רק בזוי ומבוזה הוא.

לכן המשיל התורה את דברי התורה לירך.

מה יירך בסתר? שזה חייב להיות בסתר.

ברור שזה בסתר.

מי מגלה את עצמו, את עצמותו?

מי הולך בגילוי כזה? מה זה, אתה שיכור?

אז גם דברי תורה צריכים להיות בסתר.

למה דברי תורה? כי אם עצם מעצמם של האדם המתעסק בהם,

בטבע מחייב להצניע אותם.

אלה דבריו של הרב שבדרון.

והבן שלו מעיד עליו, רבי יצחק שבדרון,

מעיד שהדברים נאה דורש נאה מקיים. ככה היה אבא שלו.

אבי מורי נהג בעצמו לאור הדברים האלו.

אף הוא הצניע את תורתו.

תעיד על כך העובדה

שבשעה שיצא לאור לפני זמנמה הספר או עולה שם,

ובו כלולים חידושיו של רבי שלום על השס.

פגשתי תלמיד חכם גדול שהכיר אותו שנים רבות,

והיה ממקורביו.

ואף פעל עימו רבות בעניינים רוחניים,

שהביע את התמיהה לנוכח חידושיו הרבים.

מה?

רבי שלום כתב כל כך הרבה חידושי...

ידעתי שהוא לומד ושהוא ירא שמיים אבל שיוכל לכתוב חידושים כה רבים

זה אצלי פלא וחידוש

שכן תמיד סובבתי עמו בחוץ לארץ אצל גדולי עולם

כמו רבי משה פיינשטיין ועוד

והשיחות עימם התקיימו בדברי תורה

כל יושבי החדר פתחו פיהם, הקשו ותרצו והראו את כוכם

ואילו אביך רבי שלום מעולם לא הוציאה גם מפיו

וסברתי לתומי שאינו למדן

שומע אמר?

כוח הצניעות, ההתאפקות, ההתאפקות

אתמול למדנו על רבי איסר זלמן מלצר

שהיה נוכח באיזה מעמד

נעריו מבריסק

שהמאמר

שהוא הייתה לו קושייה גדולה

ואחרי זה הוא שאל את הנוכחים את הקושייה

והם ניסו וניסו וניסו ולא הצליחו לתרץ את הקושייה

בסוף הוא אמר תירוץ שלו ותירוץ של אביו

ובסוף הוא התפלא איך יכול להיות שרבי איסר זלמן מלצר שמדברים עליו כל כך גדולות

לא אמר שום דבר, לא דיבר כלום, איך זה יכול להיות?

הלך הביתה, פתח את הספר שלו, של רבי איסר זלמן מלצר בעצמו ולתדהמתו, מה הוא גילה בספר?

את הקושייה ואת שני התירוצים

והוא ישב איתם ולא אמר מילה

אם היה מישהו אחר, מה היה אומר?

איזה קושייה זה מזמן? כבר כתבתי על זה?

ויש לי תירוצים על זה?

אתם מכירים את אלה שאתה אומר משהו, הוא עושה לך כן, כן, כאילו זה מונח אצלו מלפני כן, כן,

אפילו שהוא לא יודע מילה וחצי מילה, מה אכפת לו להנהן בראש, הוא אומר, זה כן, כן.

או יש כאלה אפילו עוד מוסיפים על זה, אומר,

יש לי משהו יותר טוב מזה,

כאילו זה קטן, ויש לו משהו יותר.

איי, איי, איי, איי.

מעשה, ופעם אחת קרא רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי

רבה של קריניק

לאחד מילדי העיר.

שאל אותו,

ואני אשאל אתכם גם כן את השאלה, טוב, לא אכפת לכם? אני קראתי את התשובה כבר, זו לא חוכמה.

אבל אני שואל אתכם, אולי אתם תדעו את התשובה.

שאל את הילד הקטן, תגיד לי,

אם היו שמונה נרות דולקים

ובאה הרוח

וכיבתה שלושה,

כמה נשארו?

זו השאלה.

הילד ענה יותר מהר מכם.

נו, אני שואל שאלה, מה זה?

מה, אתם לא יודעים?

שמונה נשארו.

לא, נו, נו, נו, נו, נו. אתה לא שואל כמה נרות דולקים. אני שואל עוד פעם את השאלה.

כמה היו זולקים?

תלוי.

תשמעו מה השאלה.

אמורנה לי בני, אם היו שמונה נרות דולקים

ובאה הרוח

וכיבתה שלושה,

כמה נשארו?

חמישה, אתה אומר.

מה אתם אומרים?

שמונה, כן?

זה פשוט שאל, מה אתה רוצה ממני?

נשארו שמונה, חמש נורקים זה השיבועי.

נשארו שמונה, אתה לא אמר.

נשארו שמונה.

בסדר.

בסדר.

אמרתם שתי תשובות, חמש ושמונה.

בסדר.

בסדר.

נשארו שלוש, החמישה הזולקים נגמרו.

יפה.

כבוד הרב חוזר בתשובה.

איי, איי, איי. אז הילד ענה מיד, חמישה.

חמישה השיב הילד לאלתר.

והיה סימן תמיהה מסתמן על פניו.

מה, הרב סבור שחשבון פשוט כזה אני לא אדע?

השיב לו הרב, טעות בידך, בני.

אלו שדולקים,

כולם רואים אותם ונהנים לאורם.

אבל הם לא יוכלו להישאר.

כי בעוד זמן מועד, כשיגמר השמן,

ייקבעו לגמרי, ושוב, לא יישאר מהם כלום.

אלה שנשארו הם דווקא השלושה הכבויים.

למה הם לא דולקים?

וכך הם יישארו בשלמות, כמו שהם.

יפה.

יפה.

אז מגיע מחיאות כפיים לרעב שהוא טרץ את זה בסוף.

ובכן, רבותיי,

כך הם חיי האדם.

האדם אוהב להתבלט,

שכולם יראו את אורו ויתבוננו בו.

אבל הרי ידוע, אם הנר דולק,

אורך ימיו קצר,

בסוף הוא קבה קליל.

ניסיון החיים מלמדנו

שדבר זה אינו מחזיק מעמד זמן רב.

דווקא האדם היודע להצטנע מאין רועים

שאינו מדליק את הנר מעל ראשו,

והייתי אומר גם לא מדליק את האנשים,

כדי שכולם יראו אותו ויתבוננו בו.

הוא אשר נשאר לעולם ולעולם במעלתו בשלמות מידותיו,

ומוסיף והולך בקודש עד שנהיה לאדם גדול.

אתם מבינים?

זהו,

זה אמר רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, רבה של קריניק.

עכשיו אני אשאל אתכם עוד שאלה,

ונראה אם תדעו, בדומה לזה.

שתיים ועוד שתיים,

כמה זה?

תגידו מה שאתם רוצים, מה הבעיה?

אחר כך אני אשאל את הרב, מה הוא אומר?

נו,

עשרים ושתיים.

כן.

ארבע אתה אומר, רסי.

ושניים. פשוט. ואתה אומר שתיים.

אתם רואים למה יש ריבוי תשובות?

זה נקרא לחץ חברתי.

אדם פוחד לענות מה שהוא חושב שצריך לענות.

שתיים. תראו מה זה.

דבר פשוט, שתיים ועוד שתיים זה ארבע, זה לא ישתנה.

גם אם נשאל את זה אדם גדול או אדם קטן, שתיים ועוד שתיים זה ארבע.

אבל לאנשים יש להם לחץ חברתי.

זהו.

זה הבן אדם.

זה מה הוא שווה.

איי, איי, איי, צניעות פנימית הייתה לרבי יוסף רוזובסקי.

מעולם לא נתן שתלמיד כלשהו ישמשנו.

בכל הליכותיו אמרו צניעות,

עד שנתקעים בו מאמר הכתוב, עת צנועים חוכמה.

אז הוא לא נתן לאחד מתלמידיו שישמש אותו.

בדברים שנשא לזכרו

רבי שלמה וולבה הפליג,

גם הוא בשבח צניעותו.

הוא נשא דברים לזכרו של רבי שלמה וולבה,

והוא הפליג, רבי יוסף רוזובסקי, בשבח צניעותו של רבי שלמה וולבה,

שהיא שימשה לו מפתח לאומנות החינוך שלו.

וכך אמר

היותו אומן בחינוך

והיותו צנוע בהליכותיו

אינם שזורים זה בזה.

וזה גם היווה

חלק בלתי נפרד מאישיותו,

כי במקום שיש חינוך אמיתי,

שם מוכרחה לשכון הצניעות.

אם הצניעות נעדרת,

החינוך מזויף מתוכו.

חינוך אינו סובל דברים חיצוניים.

כשיש את צניע הלכת,

יש תורה לאמיתה,

יש שם חינוך.

בלי זה אין חינוך,

אין תורה.

צניעות,

שם יש תורה, שם יש חינוך.

כשיש את צניע הלכת,

שם יש תורה לאמיתה, שם יש חינוך.

החינוך האמיתי הוא הולך עם הצניעות

אם הצניעות נעדרת

החינוך מזויף מתוכו

חינוך לא סוב...

ואל דברים חיצוניים.

בלי גינונים של טקס,

בלי קישוטים,

בלי הצגות.

חינוך זה דבר אמיתי.

דבר אמיתי, לא צריך דברים חיצוניים.

חכמים של פעם

היו הולכים בפשטות

איך אומרים, כשרואים עשיר שלא הולך לבוש מהודר,

לא הייתי שם עליו גרוש?

הבגדים של החכמים הקודמים היו פשוטים שבפשוטים. אם היו נכנסים לתוך קהל שלא מכירים אותם, לא יכולים לחלום

שהם חכמים.

אבל היום כל בן אדם,

ואפילו חסר דעת,

יכול ללבוש חליפה נקבעת,

כפתורים,

נעליים צוחצחות,

עניבה מהודקת.

בקול רואה הוא יאמר קדוש.

על מה אומר קדוש? על החליפה.

רבי זלמן בהרן

הצטיין בהתמדתו בתורה.

לילות כימים ישב ועסק בתורה.

נר לרגליו היו דברי הרמב״ם,

בפרק שלישי מילכות תלמוד תורה.

הצטיין בהתמדתו בתורה, תשמעו, זו המעלה שכל יהודי נדרש,

התמדתו בתורה.

לילות כימים ישב ועסק בתורה.

נר לרגליו היו דברי הרמב״ם,

בפרק שלישי מילכות תלמוד תורה.

אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה, דברי הרמב״ם,

אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה.

אין אדם למד רוב חוכמתו אלא בלילה.

לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה ייזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו

אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן.

אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה אמרו חכמים

אין רינה של התורה אלא בלילה

שנאמר קום אירוני בלילה לראש השמורות.

וכל העוסק בתורה בלילה

חוט של חן משוך עליו ביום

והיכן יעסוק בתורה בכל לילותיו?

גם זה לימד

הרמב״ם

ואת זה הוא למד מהרמב״ם.

אמרו חכמים

ברית כרותה

שכל היגע בתורתו בבית המדרש

לא במהרה הוא משכח

מכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים

שנאמר בעת צנועים חוכמה.

שמעתם מה כתוב?

הרמב״ם אומר שכל הלומד בבית המדרש

לא במהרה הוא משכח.

עצם זה שהוא יושב בבית המדרש

זה סיוע לזכירה

ולא במהרה משכח.

ועוד מוסיף הרמב״ם

בכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים

שנאמר בעת צנועים חוכמה.

אז מה הוא אומר?

הוא אומר שצריך ללמוד בבית המדרש וגם להצניע את עצמו.

אז מה, בבית המדרש

להיות וגם להצניע את עצמו בבית המדרש?

או להיות בבית המדרש, ואם אין אפשרות,

אז להיות בבית צנוע?

או מה הוא אומר?

וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו,

תלמודו מתקיים בידו.

אז אם הוא מצניע את עצמו בבית המדרש,

נגיד שהוא בבית המדרש, והצניע את עצמו, אבל אם הוא ילמד בקול,

אז ישמעו אותו, אז ידעו שהוא פה.

אז מה הכוונה פה?

שלושה דברים אומר פה הרמב״ם.

אומר, כל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה ומשקע,

וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים,

שנאמר ועצמו עם החוכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו,

תלמודו מתקיים בידו.

הרמב״ם אומר וכל וכל וכל.

בקיצור, זה כולל את כולם.

אבל הקורא בלחש,

במהרה הוא שוכח.

עד כאן דברי הרמב״ם.

לרבי זלמן הייתה בעיה.

רבי זלמן בהרן הייתה לו בעיה.

כיצד יוכל לעסוק בתורה בבית המדרש

ולהשמיע את קולו בלימודו,

ויחד עם זאת להתייגע בתלמודו בצנעה?

איך זה מסתדר?

יתר על כן, מבקש הוא לזכות בכתר התורה ולהקדיש כל לילותיו לתורה,

וללמוד כל הלילה,

בכל לילה,

בכל,

בבית המדרש,

ובצנעה.

כיצד?

מצא עצה נפלאה.

מה העצה?

נראה אם תדעו מה העצה.

או,

זו תשובה צנועה.

ובכן,

הוא החליף

בכל כמה שעות את מקום לימודו.

בשכונת מאה שערים

ראו אותו לומד אחרי תפילת ערבית.

בבית מדרש לדיאן דה פופה שמעו אותו לומד לקראת חצות.

הוא עבר לשם.

בבתי הורדנה

לאחר חצות.

בשכונת כרם באשמורת הבוקר,

לזוהרי החמה הגיעה על תפילת ותיקים.

ככה הוא יצא את דברי הרמב״ם על הצד הבטוח.

איך אפשר כל לילה, בכל לילה, בכל,

בבית המדרש ובצנעה?

זהו, מצא עצה.

כל חלק מן הלילה הוא הלך למקום אחר.

וככה הצניע את זה שהוא לומד כל הלילה.

וככה הוא למד בבית המדרש.

וככה הוא למד בכל.

ולא במהרה הוא שיקח.

ועל עצם ההגיעה הוא קיבל פימיה.

נו, מי לומד ככה?

כן?

מי לומד ככה?

הרמב״ם.

ואחרי זה מחפש עצות איך לקיים את דברי הרמב״ם הכי חלק שאפשר.

שבטוח

אתה מקיים את כל מה שהוא אמר, אבל באופן שלא ישלול דבר את הדבר השני.

זה בלי להיכנס למה התכוון הרמב״ם כשאמר את שלושת הדברים.

אבל עצם זה, תסתכלו מה זה.

כמה הוא הבין את העניין של צניעות.

שהרי אין לך פרסום יותר גדול מזה שאדם יושב כל לילה באותו מקום

וקורא בקול,

זה לא יתפרסם,

לא ידברו כולם, לא יגידו וכולי.

זה רבי זלמן בהרן.

איי, איי, ביום שישי האחרון לחייו של רבי שלמה טנא,

טרם הסתלקותו נשאל שאלה סבוכה מדיין.

אתם שומעים?

ביום שישי האחרון לחייו,

ביום האחרון שהוא חי,

שרבי שלמה טנא,

טרם הסתלקותו, שעות סבורות לפני שהוא נפטר,

נשאל שאלה סבוכה מדיין,

כדרכו היו ערוכות על לשונו כל השיטות והדעות.

שגור על הלשון שלו, כל השיטות והדעות של הפוסקים.

ולא רק דברי הפוסקים, גם סברותיהם.

וסוף דבר, שמעת שאלה מה דיין, נמנע מלפסוק.

אמר לו, זוהי שאלה קשה.

ויש עוד צורך ביישוב הדעת.

עוד אשוחח עמך בנידון.

שמעתם?

ביום האחרון.

לאחר כשעה,

תוך שהייסורים תוכפים יותר, הוא הולך למות.

התקשר לאותו דיין,

מחרז לו בקצרה את דעות הפוסקים.

גדולי האחרונים מתירים, אמר,

ואי אפשר לאסור.

אבל אם השואל הוא בן תורה,

יש להודיעו כי קיימת דעה מחמירה.

כשהוא יחליט כיצד לפסוק לעצמו,

עוד פעם,

הוא אמר לו, גדולי האחרונים מתירים,

ואי אפשר לאסור.

אבל אם השואל הוא בן תורה,

יש להודיעו כי קיימת דעה מחמירה.

דרך אגב, הוברה לדיין השואל,

כי רבי שלמה טנא כבר נשאל שאלה זו פעמים רבות בעבר,

דן בה פעמים רבות ופסק בה פעמים רבות,

ועדיין ביקש שהות של שעה מרובת מכאובים ביום האחרון של חייו,

שעות ספורות לפני מיתתו,

ולשקול ולעיין פעם נוספת,

כי התורה היא אש,

בה דיין מהלך על להב החרב,

לעולם ירא עצמו דיין,

כאילו חרב מונחת לו בין ירחותיו.

שמעתם דבר כזה? איזה גבורת הנפש.

אדם,

אם נודע לו שחלילה שוכנת בתוכו מחלה ארורה חודשים,

או נותנים לו עוד שנה, שנתיים,

כל הטעם של החיים שלו הלך,

נגמר. כל מה שתגיד לו זה, עזוב אותי, עזוב אותי, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת, עזוב אותי.

בן אדם כמה שעות לפני המיטה, באים אליו בשאלה חמורה.

הוא אומר לי, תן לי עוד שהות,

לעיין בדבר?

כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם.

בתוך ייסורים ומכאובים.

והוא סורק את הכול במוחו,

דברים שכבר פסק בעבר,

ומחשבן הכול מחדש, מצלצל בעצמו,

מודיע לו את הפסק,

דואג להגיד לו את הצדדים לבין תורה או לא,

ומסיים ככה את השיחה, נשארו כמה שעות.

ונפטר לחיי העולם הבא.

שמעתם פעם דבר כזה?

אפשר לחכה על דבר כזה?

תראו מה התורה מסוגלת לעשות מבן אדם.

ומעשה אחרון,

בוקר-בוקר,

חודש אחר חודש,

שנה אחרי שנה,

היה מרדכי אילן יוצא את הבית ברחוב רבי עקיבא ופחד נורא בלבבו.

כל בוקר מחדש

היה עולה על האוטובוס,

ניחותא שורה על תנועותיו,

לבושו הדור,

ופחד אלוהים בוער במצפוניו.

כל בוקר מחדש

הייתה חרב הדיינות

נתקעת בין ירחותיו.

הוא היה דיין.

כל פסק דין,

אומר דיין נודע,

היה פסק דין שלו עצמו.

לפני כל פסיקה מכרעת

היה מתייחד

באחד מבתי הכנסיות,

מפשפש במעשיו,

ושב ובוחן את כל מערכות ההיגיון.

כשהאירו הדברים פנים,

נשא תסכון לחש לשופט כל הארץ,

דהיינו התפלל לפני הקדוש ברוך הוא,

ורק אחר כך ישב לכתוב בדחילו, ברחימו,

כמי שהוגה את השם הגדול באותיותיו את פסק הדין

שלו

ושל הנתבע.

באחד מפסקי הדין החמורים שכתב,

הקדים וצם כל אותו היום

כדי לזכך את נפשו מהפיגול החוצץ של החומר,

את הדרך מביתו לחרב התקועה בין ירחותיו בחדר בית הדין,

את הדרך היה מרפד בלימוד נמרץ של מסכתות השס.

הדברים היו נראים נהירים יותר לאחר שקידש את הגוף

בקדושת התורה.

היה גם משכים שעתיים לפני התפילה,

ומטהר את נפשו בעיון התורה.

שלא יידבק בשמץ מהפיגול.

ללא השעות האלה, אמר פעם לבנו,

לא היה מחזיק מעמד באווירת בית הדין.

רק מה שהיה מקדים,

ללמוד תורה שעתיים לפני,

לטהר את עצמו, לקדש את עצמו,

לולא זה לא היה מחזיק באווירת בית הדין.

מי איש ראה פעם איך מתנהל בית דין,

באיזה צעקות יש שם, באיזה דרך ארץ, רחמנא ליצן, במירכאות,

וכו' וכו',

לא היה מאמין למראה עיניו.

ולעבור את כל זה ולהישאר, כן, בפרט אדם שהוא נחשב, דיין ופוסק גדול והכול,

ושם צועקים, יש אנשים שהם לא אינשי דמעלה וכו' וכו'.

זה יוצאים מהכלים.

קשה להחזיק שעות רבות בדבר כזה.

ולא כל בן אדם מוכן לקבל את הפסק דין.

אז הוא אמר לבן שלו,

אמר לו, תדע, בלי השעות האלה לא הייתי מחזיק מעמד באווירת בית הדין.

אתם שומעים?

בן אדם

כל יום יוצא מהבית,

הוא הולך לבית הדין, הוא יודע שמעכשיו

הוא לא יכול לזוז. אתם יודעים מה זה חרב בין ירחותיו?

תארו לכם שיש לכם חרב בין הירחיים.

זה מקום מאוד רגיש,

חרב זה מאוד חודר,

ואם אתה זז קצת או משהו, אתה נדקע.

נדקר.

עכשיו כל הדיון, אתה צריך להישאר במצב שחרב בין ירחותיו

וגיהינום מתחת לרגליו.

לא פסקת כדין,

הגיהינום מחכה לך.

אתם שומעים דבר כזה?

והאלוקים ניצב בעדת אל.

אם יש שלושה דיינים שיושבים בדין,

האלוקים ניצב בעדת אל.

אז השכינה מעליך מאיימת, כמו שאומרים,

החרב בין ירחיים מאיימת,

והגיהינום פעורה למטה.

ועכשיו אתה שומע את בעלי הדין צועקים ככרוכיה,

ולפעמים בחוצפה ובעזות,

ויש כאלה דופקים על השולחן בשביל הפוזה כאילו לשכנע,

ואתה צריך לא לצאת מהכלים להישאר בשלווה

ולא לנקום. אתם יודעים, אה, הוא אומר ככה? אה, אני הרי לא.

לא.

אתה צריך להיות מנוטרל לגמרי מכל המידות.

אז הוא היה עושה הכנות.

מכין את עצמו לפני, ולומד לפני, ומזכך את עצמו, ולא אוכל,

שלא יהיה פיגול של ה... אתם יודעים, כשאדם אוכל יש לו קצת גאווה. כשהוא לא אוכל הוא מרגיש שפל.

אבל האוכל,

בן אדם אוכל עוגה, הופ,

זהו, כל השמרים טפחו.

כבר נהיה.

רק צריך לשפריץ עליו קצת ביצה,

והוא יראה מבריק.

רבי חנניהו ברקשי אומר,

נשוא הקודש וחוזו קודש ישראל.

לפי כוח ארבונם תרום נשוא השנה, אמרו דנאום בסלמארצת גאו יחדיל תרום יא אדיר.