קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק ה'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

גם בואו אני מתחיל

המשך נושא בעולם חברו

בדברי הספד על מרן אגרם שך,

סיפר רבי שלמה זלמן גרוסמן

כמה בחורים הצטרפו למרן ראש הישיבה בנסיעתו לחיפה לסידור קידושין

והתכוונו לדבר עמו בדרך בלימוד ומוסר

על הבחורים נמנה גם בחור מארצות הברית שהגיע זה מקרוב לישיבה

כל הדרך פנה אליו מרן וראה לו

כאן רמת גן,

כאן פתח תקווה, כאן נתניה, כאן חדרה וכן הלאה

אחר הנסיעה נכנס אליו בחור מהמקורבים ושאל בתמיהה מדוע עשה כן

והלוא כולם רצו ללמוד איתו בדרך

אמר לו הבחור הזה הוא חדש בארץ ישראל

עזב את ההורים, את המשפחה, כדי לגלות למקום תורה

והוא מרגיש עצמו בודד ומסכן

רציתי לתת לו הרגשה ביתית בארץ ישראל, שלא ירגיש

כדי שירגיש כאן כמו בבית

אז הוא ויתר על לימוד עם הבחורים בנסיעה ורק לתת הרגשה למי שמרגיש שהוא בודד כאן

לתת לו הרגשה ביתית, אתם שומעים?

נושא בעולם חברו.

נו, מי יכול לקחת אחריות כזאת לבטל תורה בשביל לתת עידוד לבן אדם וכל פעם נגיד לו פה העיר ככה, העיר ככה, כאילו הוא מדריך תיירות?

צריך כתפיים רחבות בשביל זה.

צריך הרבה שכל.

מעיד רבי יוסף סורוצקין מטלסטון

בת משפחתנו הייתה קשת החלטה

והדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה. דרך אגב,

זה לא שהם לא למדו בדרך,

זה היה השיעור שהוא העביר,

שהוא לימד אותם מוסר, הם רצו תוארם מוסר, הוא אמר להם מוסר, מה זה נושא בעול?

הם חברו, זה היה השיעור.

אבל להפסיק כאילו לדבר באיזה סוגיות או איזה דברים?

אז הוא השקיע את הזמן בשביל להדריך אותו ולהגיד לו פה ופה ופה.

בת משפחתנו הייתה קשת החלטה,

והדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה

בעניין שידוכין.

ככה מעיד רבי יוסף סורוצקין מטלסטון.

ברבות נעזרנו במרן אגרם שח, עד שהיא התארסה בשעה טובה ומוצלחת.

בהתקרב מועד החתונה גברו החששות שוב וספקות.

עד שיום לפני החתונה הסתגרה בחדרה בדיכאון,

דיאגון והנחה,

בטענה שאינה מסוגלת להיכנס לחופה.

ברוב בהלה טילפנו למרן

אשר סעדנו בעצה ותושייה בברכה והצלחה.

מרן לא הסתפק בזה. למחרת אנו שומעים דפיקה על דלת ביתנו.

מתוך ההמולה של בית חתנים לקח לנו קצת זמן עד שפתחנו את הדלת,

ולתדהמתנו.

מרן הרב שח עומד שם ואומר שבא לבקר תקלה.

ביקשנו להוציא אותה מחדרה לסלון,

אולם מרן בשלו, אינו רוצה להטריח תקלה, הוא ייכנס לחדרה.

כמובן, אחר שנבשר לה שהוא בא לבקר.

והוא שהה אצלה שלושת רבעי שעה.

ובדברי כיבושין, במתק לשונו,

והחום והאהבה שהרעיף עליה הצליח להוציאה ממצבה עד שזכתה להיכנס לחופה בפנים זוהרות ובלב שמח.

בליל בדיקת חמץ לפני כמה עשרות שנים

נכנס אל מרן אגרם שך, בחור מהישיבה.

מרן הבחין כי הוא זקוק לייעוץ פסיכיאטרי דחוף להיטיב את מצבו.

התקשר לפסיכיאטר חרדי בירושלים וביקש לקבל את הבחור עוד באותו לילה.

תוך כדי הדברים אמר לו מרן

כי הוא יגיע ביחד עם הבחור.

הרב שך יגיע עם הבחור.

הפסיכיאטר ישיבו שאין כל צורך בכך, די שהבחור יגיע בעצמו.

אני אטפל כבר כבקשת ראש הישיבה.

הבחור הגיע לפסיכיאטר בליל בדיקת חמץ כאמור,

וישב אצלו עד למעלה משעתיים עד השעות הקטנות של הלילה.

למחרת שאלו אנשים את הפסיכיאטר

מה אצלו אמש בבית.

מעלה התפלא על השאלה.

מעלה לא הבהירו לו כי ראו במשך כמה שעות

את מרן

ראש הישיבה הרב שך יושב במונית וממתין ליד פתח הבית.

רק אז נודע לו שמרן הגיע עם הבחור לירושלים, אך כדי לא להביך את הפסיכיאטר,

ישב כמה שעות במונית והמתין לבחור עד שנגמר הטיפול.

נו, אתם שומעים דברים כאלה?

דל בדיקת חמץ, כן?

בזמן החתם סופר,

בא להתקבל בישיבה בחור

שלא ידע כלל צורת האותיות של א'-ב'.

כשעמדו על טבעו הבחינו בו שלא ידע כלום,

והוגשה תפיסה,

וגם לא זוכר מה שמלמדים אותו.

אבל החתם סופר הבחין שהוא ירא שמיים,

והסכים לקבל אותו לישיבה.

ביקש מהתלמידים שיקבעו אותו סדרי לימוד.

בתקופה הראשונה,

כשלמדו עמו,

היה קשה כקריעת ים סוף.

ומפעם לפעם היו תלמידים פונים לחתם סופר בטענה שיש כאן מקח טעות מעיקרו.

והבחור

אינו ראוי כלל ללימוד,

אבל החתם סופר עודד אותם,

חיזק אותם, שלא יתייאשו.

בסוף הצלחה לבוא.

ואכן, לאחר עבודה קשה ומרגעת, שנמשכה זמן רב,

החל התלמיד להתקדם מדרגה לדרגה עד שהגיעה לדרגה שכבר יכל ללמוד גמרא.

לאחר שנים רבות קיבל החתם סופר מכתב מדיין אחד עם שאלות בהלכה,

שהשואל מפלפל בטוב טעם ודעת בריאיון משסוף עוסקים.

החתם סופר הראה את המכתב לבנו,

ולאחר שבנו קרא בעיון את המכתב, שאל אותו מה דעתו על השאלה הזאת.

הבן ענה לו שהמכתב נכתב כנראה על ידי גאון בישראל.

להפתעתו גילה לו החתם סופר ששואל הוא לא אחר מאשר אותו תלמיד,

שבשעתו כולם התייאשו ממנו ומללמדו תורה.

ורק בכוח העידוד של החתם סופר

הצליחו להחזיק מעמד,

ובמשך הזמן התמיד בלימודו, וזכה בשיחתה דשמיא לעלות ולהתעלות ולגדול תלמיד חכם.

מהדברים נפלאים.

אין התייאש מיהודי.

זה היה ניסיון.

היום מישיבות זורקים מישהו לא שפיץ.

רוצים ישיבות של שפיצים.

שפיצים נשברו. כן, אבל שפיץ נשבר, נכון, בקלות.

בישיבת פונוביש

למד בשעתו בחור שהיה בעל תשובה.

משפחתו הייתה ונשארה חילונית.

הבחור לא ידע איך להתנהג עם הוריו.

והגיע לקרע, הייתה מעשה בפזיזותו, מעשה הרס בבית מתוך קנאות.

ראש הישיבה, מרן אגרם שך,

גער בו.

כך אין מתנהגים.

אבל היחסים של הבחור עם הוריו התדרדרו והלכו,

ולא מעט באשמתו.

יום אחד שכה מרן ראש הישיבה במיטה חולה.

חומו הגיע לארבעים מעלות, והוא חש ברע.

חתנו רבי מאיר צבי ברגמן הגיע לבית מרן ואמר לו, כמסיח לפי תומו,

הבחור מסתובב למטה ברחוב, הוא רוצה לדבר עם השוור,

כנראה.

ככה אמר מרן.

טוב, ארד אליו.

ארבעים מעלות חום.

התיישב במיטתו והתחיל להתלבש.

לאן השוור הולך?

רבי מאיר צבי היה מבולבל. אני יורד אל הבחור.

אבל הוא יכול לעלות לכאן.

לא, אני ארד אליו.

מדוע?

תבין, רבי מאיר, אמר מרן, הבחור הזה עשה משגיא גדול והרס את בית הוריו.

מה יהיה, איני יודע.

מה אמר לו? איך אפשר להציל את המצב? אינני יודע מה לומר לו.

אבל אני יודע דבר אחד.

כשהקדוש ברוך הוא יראה אותי חולה עם חום גבוה, מרגיש כל כך ברע,

בכל זאת מקריב את עצמי וכה מתאמץ לרדת אליו,

אולי הוא ישים בפי מילה טובה, מילה נכונה, לומר לבחור.

שמעתם?

כן.

סיפר הרב שוורצמן, ראש ישיבת לכווד בירושלים.

באחת הישיבות היה בחור שקדן מפתח תקווה שהצליח מאוד בלימודים,

אולם הוריו החליטו שהוא כבר למד מספיק ועליו להתגייס לצבא.

הוא הודיע לראש הישיבה שלו שהוא מתגייס לצבא בהוראת ההורים בזמן הבא.

ראש הישיבה היה בבני ברק ועלה כמנהגו למרן גרם שך שהתעניין על ישיבתו כרגיל.

בתוך הדברים סיפר ראש הישיבה שיש לו איזה תלמיד שהוא דווקא בחור שקדן.

אבל בזמן הבא הוא עוזב את הישיבה ומתגייס לצבא בהוראת ההורים שלו.

הוא המשיך לספר על הישיבה שלו ומרן שאל לשמו של הבחור

והוא אמר את השם כלאחר יד והמשיך לספר ולדבר על הישיבה עד שסיים.

בצאתו אמר לו מרן שוב, בפעם הבאה שתגיע לבני ברק אני רוצה לשמוע מה היה עם הבחור הזה מפתח תקווה.

ראש הישיבה חזר לביתו לענייניו ושכח מכל הסיפור עם הבחור המתגייס ועוזב את הישיבה בזמן הקרוב.

הכוונה הרב

שוורצמן שכח מהעניין.

הגיע בין הזמנים וראש הישיבה היה עסוק בעניינים שונים, הוא לרגע לא חשה על הבחור שצריך להתגייס.

היו מספיק בחורים בישיבה ובקרב תלמידיו זה לא היה דבר חריג

כי הרכב אוכלוסיית ההורים לא היה בדיוק מן המגזר החרדי.

והנה בא הזמן החדש וראש הישיבה עובר על רשימת התלמידים שבאו לישיבה

ולמרבה הפלא אותו בחור מופיע ברשימה.

ראש הישיבה הגיע לבית המדרש וראה את הבחור השקדן יושב ולומד בחשק גדול בהתלהבות עצומה.

ניגש והושיט לו יעד שולמלאיכם.

נו, מה נהיה עם הצבא?

אני מאוד שמח שחזרת לישיבה.

ענה לו הבחור בטח כבודו שמח.

הרי הוא שלח את מרן לבית של אימא שלי.

והוא הגיע לפתח תקווה וישב עם האימא והאבא

ובמשך זמן רב שכנע אותם על העתיד הגדול הצפוי לי בישיבה

ועל השקדנות שלי בלימוד.

וכמה חבל שיפסידו גדול בתורה.

ראש הישיבה כמעט נפל מרגליו.

מה?

מרן היה בבית שלכם בפתח תקווה.

איך הוא ידע את הכתובת שלכם?

בסך הכל הוא שאל אותי לשמך וידע שאתה מפתח תקווה.

ראש הישיבה נסע בוש ונחלם לבני ברק לדווח למרן שהתלמיד שהוריו ביקשו שיתגייס חזר לישיבה ויושב ולומד בהתמדה.

לשמחתו של מרן הרב שך לא היה קץ.

וכך גם לבושתו וכלימתו של ראש הישיבה הצעיר.

בעוד שהוא בעצמו שכח מן התלמיד שעליו סיפר למורו וריבו,

מסוגל מרן ראש הישיבה בזקנותו לחפש את הכתובת של תלמיד ישיבה אחרת,

לשבת עם הוריו כדי להציל נפש אחת מישראל.

בסוף דבר אותו תלמיד גדל וצמח לתלמיד חכם גדול.

נו, שילמדו ראשי הישיבות של היום קצת מהמעשה הזה.

מספר רבי שלום שבדרון,

סיפר לי רבי זאב איידלמן שבבחרותו היה לאן

לפעמים אצל רבי שמחה זליג ריגר, היה לאן ישן אצלו.

דיין בבריסק, רבי שמחה זליג

ריגר היה דיין בבריסק.

ורבי זאב איידלמן כשהיה בחור היה לאן אצלו.

איפה? בחדר שהיה לו בעלייה ליד בית הכנסת.

הסדר של רבי שמחה זליג היה שבשעה 11 בלילה בדיוק

היה יוצא מבית המדרש ועולה לחדרו.

הסדר של רבי שמחה זליג היה שבשעה 11 בלילה בדיוק היה יוצא מבית המדרש

ועולה לחדרו. פעם אחת כשהגיע רבי זאב בשעה 11 ראה

שרבי שמחה זליג עדיין לא נמצא בחדרו.

השתומם על כך ויצא החוצה לחפשו, והנה מצא שהוא עומד ברחוב, ולידו אדם לקוי בשכלו

ששואל אותו מה פוסק הרב,

מותר לי להתחתן או לא.

רבי שמחה זליג ענה לו כן,

ואז המשיך האדם דרש אם כן,

יאמר לי הרב בפה מלא,

אני שמחה זליג אומר,

שלפלוני אלמוני בן פלונית אלמונית,

מותר להתחתן.

אחרי שמילא את מבוקשו ואמר לו, לילה טוב,

רק פסע כמה פסיעות, שוב חזר האיש על השאלה,

ושוב דרש שיאמר את הנוסח.

כבוד הרב יאמר בפה מלא,

אני שמחה זליג אומר,

שלפלוני אלמוני בן פלונית אלמונית מותר להתחתן.

וכך חזר הדבר כמה פעמים,

כמעט על כל אחת מהמדרגות שעלה לעליית הבית,

וכשכבר נכנס רבי שמחה זליג לבית, הדבר נמשך.

כבר לא יכל רבי זאב לסבול זאת, הוא ביקש לסגור את הדלת בעד האיש.

רבי זאב לא יכול היה לסבול,

אבל רבי שמחה זליג לא הרשה,

ואומרו לו שמדובר ביהודי שבור,

וכך נמשך הדבר גם לאחר שהרב נכנס למיטה.

רק כאשר אמר ברכת המפיל,

וכבר לא יכול היה לענות,

אז עזב האיש ויצא.

זאת אומרת, הוא נכנס איתו עד חדר השינה,

והוא לבש פיג'מה, והוא ממשיך להגיד לו את הנוסח,

נכנס למיטה ועוד אומר את הנוסח,

ורק כשהוא אמר המפיל,

אז ההוא ניאות לצאת.

והוא לא ניח לזאב, רבי זאב, להוציא אותו החוצה.

אדם שבור.

למחרת בבוקר

שאל רבי זאב את רבי שמחה זלי

מהו השיעור לענות על שאלה אחת

ולמה לא הרשה לו לסגור את הדלת בעדו?

נענה רבי שמחה זליג ואמר, הן כתוב,

לעולם יהיה אדם רך כקנה,

בעל יהיה קשה כהרס.

ואני צריך להתחנך גם במידה זו,

להיות רך כקנה.

זאת אומרת, מה זה המעלה של רך כקנה? כמה שמכופפים אותו, הוא מתכופף.

אין לו בעיה, להתכופף.

כאשר סיפר בי זאב את הדבר לאחד מחבריו,

אמר לו, זו לא פעם ראשונה.

זה הסדר של האדם ההוא מזה כמה ימים.

זאת אומרת, זו לא פעם ראשונה שהוא מתעלק עליו,

כמו שאנחנו קוראים לזה.

זה כבר כמה ימים שהוא כל פעם פוגש אותו, אומר, אם הוא יכול להתחתן, כן, ותגיד, בבקשה.

איי, איי, איי.

על מידת ענוותנותו של רבי אברהם אבני מווילנה,

שהיה מגדולי הגאונים בדורו, תעיד העובדה הבאה.

יהודי וילנאי שירד מנכסיו

היה נוהג ללמוד בבית מדרשו של הגאון,

ומדי פעם היה ניגש אל הגאון ושואל אותו קשיות,

כדי להראות לכולם שהנה הוא מפלפל עם גאון ישראל.

רבי אבא לאיים השיב לו בדברים נכוחים,

כאילו באמת הקושייה קושייה ויש לחפש תירוץ יפה.

פעם השיב לו תשובה, והיהודי הזה התחצף

ואמר

גם הרב אינו מבין היטב את הפשט שבסוגיה הזו.

הלומדים שמעו את הדבר, ביקשו לזרוק את המחוצף מבית המדרש.

אבל רבי אברהם הרגיע אותם ואמר, ראו,

הרי יהודי זה היה פעם חשיר גדול.

הקדוש ברוך הוא הוריד אותו מנכסיו.

הוא שבור ורצוץ,

וכמעט אין לחם בביתו.

כל מה שנשאר לו כעת זה הנאה

שהוא חושב

כי הוא גדול בתורה,

ויש בכוחו לפלפל עם הרב.

אם תיקחו ממנו חלילה גם את ההנאה הזאת, אתם הורסים את חייו לחלוטין.

איזה מבט, ואיזה הסתכלות, ואיזה התבדלות.

האמת

שרק מי שהוא רקע,

ריק

ובעל גאווה,

אז הוא יכול להיפגע מדברים כאלה,

כי הוא לא מעריך את עצמו באמת.

הוא מחפש הערכה מאחרים.

אז מי שמחפש הערכה מאחרים,

כשבא מישהו ופוגע בו,

אז כאילו הוא איבד את הערכה מאחרים.

הוא נפל בעיניהם.

אז זה מראה שאין לו מעלה, ואין לו מדרגה, ואין לו כלום.

אבל עניו האמיתי, הוא יודע את ערכו.

לא משנה מה ערכו,

הרבה, מעט, אבל הוא יודע מה ערכו.

ממילא אם יבוא בן אדם ויגיד לו כך,

תגיד לו אחרת, זה לא מעלה ולא מוסיף.

אז הוא רק מנסה לפענח ולהבין מה הבעיה של הבן אדם בעצם שנדבק אליו, מה קרה פה.

אז הוא מנסה לעזור לו.

זה לא גורע ממנו.

וזה אפילו לא בשביל להוסיף.

פשוט צריך לעזור לבן אדם.

מה?

זה לא טבע האדם, נכון.

זה צריך סבלנות?

לא, זה צריך לפלס במעגלות צדק את המידות של האדם, אין מה לעשות.

המידות שלנו, כתוב שבעה דברים מחכם והיפוכם בגולם.

מה זה גולם?

אומר הרמב״ם,

זה אדם שכל המידות מעורבבות אצלו, כמו חומר גלם.

בחומר גלם יש את הדבר הטוב, אבל צריך ללטש אותו.

אז צריך ללטש את זה. המידות שלנו גלומות בנו כל המידות, רעות וטובות לכאורה. אין רעות וטובות. למעשה הכול אמור להיות טוב או אמור להיות רע, תלוי איך אתה מתנהג.

אם תיקח יהלום ותיתן לו פה ניסור לא נכון, פה פאזה לא נכונה, פה מכה, פה תעשה שבר, שם תעשה פגם, אתה הרסת את היהלום.

היהלום הוא טוב, החומר הוא טוב.

אבל אם אתה יודע לטש אותו כמו שצריך,

אתה תקבל את המקסימום קראט שאתה יכול להוציא ממנו.

אבל אם לא, לא.

אז שבעה דברים בחכם, כי הוא מלוטש.

ההיפוך הוא בגולם.

בדברי ההספד שנשא על גיסור רבי רפאל אליהו אליעזר משקובסקי, אמר רבי שלמה נוח קרול

לפני עשרות

שנים ישבתי בביתו

יחד עם אדם גדול שטען כלפיו דברים שלא היו ולא נבראו.

ויודע אנוכי בוודאות

שלא היה לו כל קשר לאותן טענות משונות.

כשסיים האורח לצעוק,

ישב הוא והחריש.

קיים

ודיברת פעם כראוי.

וידע לשתוק.

כשהאדם הגדול עזב את ביתו,

שאלתי את רבי אליהו, מדוע שתקת? הרי אתה יודע שאין הדברים נכונים.

לשאלתי ענה הוא במילים הללו.

אתה יודע, הוא מר נפש.

הרגשתי שבדברים שהוא משמיע נגדי,

הוא מוצא מרגוע וניחומים לעצמו.

לו הייתי עונה לו,

הרי שהייתי גוזל ממנו את מנוחת נפשו.

אז מה אכפת לי שיצעק ויירגע?

וכל זאת היה לפני עשרות שנים, כשהוא עוד היה אברך צעיר.

כשאדם הוא בשיא הונו וכוחו

ולכאורה מחשיב את עצמו.

נו, אתה יודע שהוא מר נפש.

אז הרגשתי שהדברים שהוא משמיע נגדי הוא מוצא מרגוע וניחומים לעצמו.

ואם הייתי עונה לו, הייתי גוזל ממנו מנוחת הנפש.

אז מה אכפת לי שיצעק ויירגע?

אחד מגדולי הדור שאל פעם את רבי, איסר זלמן מלצר, מפני מה נמשכים ובאים אליך אברכים ובני ישיבות כדי לדבר איתך בלימוד?

ואילו אליי באים מעטים בלבד.

איזה שאלה, אה?

גם זה צריך אומץ לשאול כזה דבר.

השיב לו רבי איסר זלמן ואמר

כאשר אליך בא מישהו

ומרצה לפניך את חידושיו,

הרי אם הדברים אינם נכונים, אתה אומר לו,

אתה מדבר שלא לעניין.

אם הדברים שאתה שומע הם ברמה בינונית,

אתה אומר לו, הדברים אינם טובים.

ואם אתה

שומע מהבן ישיבה חידוש טוב ויפה, אז אתה אומר לו, נו, די טוב, די טוב.

אבל אצלי, היפוך דברים.

כשבא אליי מישהו ואומר חידושים יפים שיש בהם טעם,

אני אומר לו, דבריך יוצאים מן הכלל.

טוב מאוד.

כאשר החידושים שלה אומר אינם חלשים,

אני אומר לו, די טוב.

ואם דבריו חסרי טעם לחלוטין,

אז אני אומר,

אולי כוונתך לומר באופן כזה,

כאילו בונה לו את הטעות.

ואם עדיין אינו יורד לאמיתו של העניין,

אז אני ממשיך ומנסה ואומר לו,

ואולי כוונתך לומר כך.

ובצורה זו אינני מכוונו לומר דברים של טעם שללכתחילה כלל לא חשב לאומרם.

ובסופו של דבר הוא יוצא מביתי שמח וטוב לב

בהרגשה שאמר חידושים טובים ויפים.

נו, אז מה הפלא שכולם רוצים לבוא אליי ולא אליך?

זה אני אומר עכשיו, לא הוא אמר.

מה הפלא?

עוד מסופר על רבי איסר זלמן מלצר, בכל הזדמנות עודד בחורים ואברכים

לחדש חידושים,

ובכל פעם ששמע דבר חידוש מפי בן הישיבה

היה מיישר את הדברים,

מנקה אותם מכל הסיגים,

מנפה את הדברים שאינם במקומם,

ושם בפי האומר דברים נכוחים ומזהירים.

וכך היו חידושי התורה שנאמרו, מהירים ושמחים.

אז היה רבי איסר זלמן אומר לו לאברך או לתלמיד,

דבריך הרי אינם כל כך טובים, החידושים אשר אתה אומר הרי נפלאים ממש.

אותו בן ישיבה מאושר,

הוא מחליט בדעתו,

אם ביכולתי לומר דברי תורה כאלה שראש הישיבה משבח כל כך,

הרי שיש בכוחי ואינני מסוגל לזאת,

אינני מקבל עליי ללמוד בעתה ביתר התמדה, ביתר מרץ וביתר שאת.

לאחר מכן,

יוצאים היו מלפניו ששים ושמחים בכוחות רעננים בהחלטה נחושה

להמשיך ולעלות בסולם התורה אל הדרך העולה בתאם.

ריבית צבי שלנגר נזכר

כשנכנס למרן החזון איש לראשונה בחייו.

הייתי אז בחור צעיר,

ואמרו לי שעם החזון איש אפשר לדבר רק בלימוד.

הייתה לי שאלה טובה בגיטין.

נשאלתי.

הוא הסתכל בגמרא פעם אחת ועוד פעם,

עיין בתוספות

ואמר כאילו לעצמו כמה פעמים,

זו שאלה עצומה.

עליי לעיין בה.

תיכנס אליי גם מחר.

הציע לי החזון איש.

אני צריך לחשוב.

יצאתי שם בעידוד שאי אפשר לתאר.

זה נתן לי כוח ומרץ.

שאלתי את גדול הדור והוא לא ידע.

אני זוכר עד עכשיו את ההרגשה האלה.

לא היה לי עוז להיכנס למחרת,

אבל לאחר זמן גיליתי שהשאלה שלי ידועה ופשוטה

ומובאת ברשב״א ובפני יהושע.

וברור שהחזון איש ידע גם את השאלה וגם את התשובה.

אבל בשביל לתת לי הרגשה,

אז הוא אמר לי, תשמע, זה אני צריך לחשוב, תבוא מחר.

הוא לא פחד החזון איש שיפרסמו ברחוב, שישאלו אותו שאלה והוא לא ידע.

הרי אם זה היה רקע,

הוא היה הולך ישר ואומר, אני שאלתי את החזון איש שאלה, הוא לא ידע מה יתבוא מחר.

מה, אני אלך אליו מחר?

מה, אני אלך אליו מחר? אם הוא לא יודע היום, אני אלך אליו מחר.

מנהג קבוע היה לרבי נחום פרצוביץ לשפץ ולשפר,

לעבד ולהשלים דברי תורה שהרצו בפניו.

נוהג היה לעשות בצורה מתוחכמת, עד שלעיתים היה אותו תלמיד משוכנע שכל המערכה

הנפלאה עימה יצא מביתו משלו הוא.

השואל היה מקשה קושייה מגומגמת.

רבי נחום היה אומר, בוודאי מתכוונת להקשות כך,

קושייה נפלאה היא,

וכיצד לא חשבתי עליה?

ודאי, לפי היסוד שאתה אומר,

מתורצים דברי הרשב״א מקושיות הקצות.

נו, בוודאי הוכחת זאת מדיוק לשון רש״י. נפלא מאוד, נפלא מאוד.

השומע לא היה עומד בשטף הדברים ומשתדל לקולטם,

שהרי לכך הוא התכוון.

הוא אומר לו, מה הוא התכוון? הוא לא יודע בכלל מה הוא מדבר.

נפלא היה מסיים, רבי נחום פרצוביץ, את הרצאתו. הדברים אמיתיים ומהירים.

אומר זאת מחר בשיעור בשמך,

בישיבת מיר סבבה על עצה,

אותו בחור חדש שנכנס לראשונה נסוכן בלימוד עם רבי נחום.

עלה יצא מביתו עמום בולבל, משפע הקושיות והתירוצים שאליהם הוא התכוון.

שכאילו הוא אמר לו, זה מה שהתכוונת, נכון?

לאחר מספר דקות שב ודפק בדלת.

סליחה, אולי יזכיר לי ראש הישיבה בביא...

דברי הרשב״א, מה בדיוק התכוונתי לומר?

אוי אוי אוי

זו הייתה הלצה במיר

עד כמה הוא היה משכנע את האנשים שהם התכוונו

מעשה ברבי נחום פרצוביץ

שעמד באחד מפינות בית המדרש לישיבת מאיר ושוחה עם אחד הבחורים בלימוד.

בצד השני המרוחק של בית המדרש

עומדים שניים מן הבחורים משוחחים גם הם בדברי תורה.

לפתע נקטעה שיחתם של שני הבחורים על ידי קולו של רבי נחום הקורא להם מחברו השני שלך לישיבה

אתה אומר טוב

אף ריבי בורח ביר אמר מעין זה

אבל לפי הנוסח שלך מיושבים הדברים נוספים

תוך כדי

הוא מדבר עם מישהו פה והם שם והוא...

כן אבל הוא אומר לו, אתה אומר טוב וזה מעודד אותו ממרחק

וסופר על רבי שמואל רוזובסקי שכשהיה בוחן את תלמידיו

דאג שאפילו החלש בידיעותיו לא יחוש בכך בעת הבחינה

בחוכמתו הרבה היה מחליק את הדברים שלא יצא התלמיד בבושת פנים

כששמע מאחד הבחורים סברה נכונה

היה מזכירו במשך כל היום כולו

היה מזכירו כל היום כולו

היה עובר ואומר שמעת מה פלוני אמר? הוא אומר טוב שמעת מה פלוני אמר? ככה היה מעודד

על ידי שמזכיר

את מה שהוא אמר

מה שהוא אמר, כן?

על הגאון מצ'יבין

רבי דב ברי שוויידנפלד

מסופר מן המפורסמות

הליכותיו עם בני תורה צעירים לרבות תלמידי ישיבות קטנות שהשכימו לפתחו כדי להיבחן בידיעותיהם או לשאת ולתת עמו בהלכה

והוא בעדינותו משתדל במיטב יכולתו להעניק להם הרגשה טובה

להנעים ישיבתם בצל קורתו

כשהיה בוחן עלם מחופשי בית המדרש

גם כשמדובר בתלמיד שלו לא הניחו מעולם להיכשל באי ידיעה ובשכחה

אלא הוא מוטיב והוא מפרק

הוא מקשב והוא מתרץ

ביחד עם הנשאל

נו מה זה?

והוא אומר איתו תוך כדי אתה מבין? ומביא אותו להגיד את הדברים

הוא מסבב ככה את מהלך השקלא וטריא המשא ומתן כאילו

תמיד עליי יודע דברים על בורים

אם כי לא נעלם מהרגשתו הדקה מצבו האמיתי

כמובן שהוא מרגיש איפה הנער אוחז

מלבד זאת הסב את תשומת ליבו של הנבחן באופי השאלות ששאל

אל דרך הלימוד הנראית בעינם

זאת אומרת היה מתמזג עם הנער והעלם

ומביא אותו לכך וכך לא להוציא אותו חס ושלום בבושה

על חוסר ידיעה או בהרגשה לא טובה

מסופר פעם אחת ציווה רבי ישראל סלנטה לשלושת התלמידים הגאונים הגדולים

יצחק, רבי יצחק בלאזר

רבי שמחה זיסל מקלם

זה הסבא מקלם, ורבי נפתלי אמסטרדם

אז הוא ציווה אותם, את שלושת התלמידים הגאונים האלה

שילמדו מסכת בבא קמא ביחד בחברותא על דרך מידות

דהיינו

שיהיה חברו כמוהו

למשל אם אחד אומר סברה

ידמה לעצמו שהוא יהיה כמו שהוא השומע אמרת סברה

ויהיה כל הלימוד על פי מידות טובות

זאת אומרת

כל אחד יאמר סברה וידמה לעצמו

שהוא אומר את הסברה, השני אמר אבל הוא יגיד אותה כאילו, וירגיש כאילו הוא אומר אותה הוא בעצמו

ויהיה כל הלימוד על פי מידות טובות

ושיהיה כל אדם מתקן את דברי חברו

כמו שמשתדל להעמיד את דברי עצמו

ועוד לשמוע שמחת הלב

כשרעהו יגיד סברה טובה

וחס וחלילה בהפך

בכל למדו איזה ימים

שלושת הרעים

פעם אחת עמד ריבה מרחוק

ושמע איך סדר לימודם

אחר כך ציווה להפסיק את הלימוד

שאלו אותו על זה

וענה להם בזה הלשון

מנדר פאבין

אמל מידוס

פון אומץ אויך

לעיתים זקוקים גם למידת האומץ

כי ניכר מדבריו שלקחו הרבה קצה השני

זאת אומרת הם הפריזו על המידה

כל אחד לקח את המידות לקצה השני

אז לכן הוא אמר להם שיפסיקו

ולעיתים זקוקים גם למידת האומץ

מסופר על מרן בעל החזון איש

שהיה תמיד משתדל להעיב דברי תורה על לומדיהם

בנוהג אצלו היה שכאשר בחור או צורב היה בא לפניו ומקשה קושייה טובה

או מבאר ביאור נכון היה אומר את הדבר בשם אומרו

הנכנסים אליו באותו יום

או באותו פרק זמן

פעם אחת נכנס אליו בחור מישיבת לומז'ה

ביקשה קושייה בסוגיה שנתקשה בה

למחרת היום יצא אותו בחור לטייל בישיבה

עם רבי משה סולובייצ'יק מציריך

ששהה באותו עת שם

וכשהחל להרצות לו את הדבר שהתקשה בו

הגיב רבי משה הגיב רבי משה קושייה זו כבר שמעתי אותה בשמך בהיותי אתמול

אצל החזון איש

אז הוא אומר אני הייתי אצל החזון איש

אתמול

ושמעתי את הקושייה הזאת בשמך

ואתה אומר את זה היום בשם התלמיד

צא וראה עד היכן הגיעה מידת עין ותן אותו

ועד כמה היה רוחב ליבו לומר ולחזור לדברים בפני האחרים בשם אומרם

וקרה לפעמים

שהיה נכנס בחור וצורב מרבנן

ומדבר איתו בלימוד שהיה מרן מניח שתי ידיו על שתי כתפיו, פנים כנגד פנים, מביט לתוך עיניו ואומר לו

יפה הקשית, יפה הסברת

וכיוצא בזה מדברים המרחיבים את לב התלמידים

עד כמה ניתן להיזהר בהלבנת פנים נוכל ללמוד מן המעשה הבא

קבוצת אנשים ישבה פעם אצל רבי חיים עויזר

ודיברה בלימוד

ובתוך השיחה אמר

כי יש לו ראיה לדבריו

ממסכת מסוימת בש״ס בדף פלוני

ישב שם אברך עילוי

והגיב שכמדומה לו שזה בדף אחר

השיב לו רבי חיים עויזר שבאמת נדמה לו שהצדק איתו

אמר האברך

נייטה ספר ונחזה, אם אכן ככה דבר?

אמר לו רבי חיים עויזר

ומה נעשה עם ההלכה שהמלבין בפני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא?

כולם הבינו שכוונתו שאם יתברר שהוא לא צדק

יימצא שאברך הלבין את פני רבי חיים עויזר ברבים?

אתה אומר שזה דף אחר. אני הסכמתי שזה נכון. בשביל מה אתה צריך להביא את הספר? אם תביא את הספר יצא שאתה מלבין את פניי כאילו. ככה הבינו שהוא מתכוון.

לאחר מכן יצא אברך לחדר אחר, בדק ומצא שרבי חיים עויזר צדק.

ולא הוא.

ואז גם הוא הבין שבאמת היה בטוח רבי חיים עויזר שהצדק עמו.

אלא הוא רצה להימנע מלהלבין את פני האברך כשהתברר שהוא טעה.

לכן לא רצה שיפתחו את הגמרא לבדוק מי צודק.

כי אז יצא הפוך,

שרבי חיים עויזר גרם לו שיולבנו פניו. אז לכן הוא תלה את זה בעצמו שהוא צודק.

וכשהוא רצה להביא את הספר הוא מבסוט כבר. אם הוא צודק אז סוף סוף אפשר להראות שהוא צדק ביחס לרבי חיים עויזר גדול הדור.

אז הוא מנע ממנו, אמר למה להלבין פנים.

כולם הבינו שהוא יולבן והוא דאג בעצם לא שלא יולבן.

נו,

מדרי גסא.

רבי חנניהו ברגשיהו אומר נשוא הקודש ברוך הוא זה כל ישראל לפי קרונות וראשות.

שנה אמר על הנועם וסלומן סדגו יחדין תרום יעדין.