קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק ה'
תאריך פרסום: 12.06.2014, שעה: 07:59
יד' סיון תשע"ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו- חלק ה. - מח' קנייני התורה
בדברי הספד על מר"ן הגר"ם ש"ך סיפר רבי שלמה זלמן גרוסמן: כמה בחורים הצטרפו למר"ן ראש הישיבה בנסיעתו לחיפה לסידור קידושין, והתכוונו לדבר עמו בדרך בלימוד ובמוסר, על הבחורים נמנה גם בחור מארצות הברית שהגיע זה מקרוב לישיבה, כל הדרך פנה אליו מר"ן בדרך והראה לו: "כאן רמת גן, כאן פתח תקווה, כאן נתניה, כאן חדרה" וכן הלאה, לאחר הנסיעה ניכנס אליו אחד מהמקורבים ושאל בתמיהה: "מדוע עשה כן? והלו כולם רצו ללמוד אתו בדרך", אמר לו: "הבחור הזה הוא חדש בארץ ישראל, עזב את ההורים את המשפחה כדי לגלות למקום תורה, והוא מרגיש עצמו בודד ומסכן, רציתי לתת לו הרגשה ביתית בארץ ישראל כדי שירגיש כאן כמו בבית".
אז הוא ויתר על הלימוד עם הבחורים בנסיעה ורק כדי לתת הרגשה למי שמרגיש שהוא בודד כאן, לתת לו הרגשה ביתית. אתם שומעים? "נושא בעול עם חברו".
נו מי היה לוקח אחריות כזאת לבטל תורה בשביל לתת עידוד לבן אדם ולהראות לו כל הדרך: העיר כך והעיר כך כאילו הוא מדריך תיירות. צריך כתפיים רחבות בשביל זה, צריך הרבה שכל.
דרך אגב: וזה לא שהם לא למדו בדרך אלא זה היה השיעור שהוא העביר, שהוא לימד אותם מוסר הם רצו תורה ומוסר והוא לימדם מוסר דרך: מה זה 'נושא בעול עם חברו', זה היה השיעור, אבל בכדי להפסיק באיזה סוגיות וכל מיני דברים, אז הוא השקיע את הזמן להדריך אותו.
מעיר רבי יוסף סורוצקין מתל-סטון: "בת משפחתנו היתה קשת החלטה והדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה בעניין שידוכים", כך מעיד רבי יוסף סורוצקין מטל-סטון, "ורבות נעזרנו בגר"ם מר"ן ש"ך עד שהיא התארסה בשעה טובה ומוצלחת, בהתקרב מועד החתונה גברו החששות והספקות שוב, עד שיום לפני החתונה הסתגרה בחדרה בדיכאון ביגון ואנחה, וטענה שאינה מסוגלת להיכנס לחופה.
מרוב בהלה טלפנו למר"ן אשר סעדנו בעצה ותושייה ברכה והצלחה, מר"ן לא הסתפק בזה, למחרת אנו שומעים דפיקה על דלת בתינו, מתוך ההמולה של בית חתנים לקח לנו קצת זמן עד שפתחנו את הדלת, ולתדהמותינו מר"ן הרב ש"ך עומד שם ואומר שבא לבקר את הכלה, בקשנו להוציאה מחדרה לסלון אולם מר"ן בשלו הוא אינו רוצה להטריח את הכלה הוא יכנס לחדרה, כמובן לאחר שנתבשר לה שהוא בא לבקר, והוא שהה אצלה שלוש רבעי שעה, ובדברי כיבושין במתק לשונו והחום והאהבה שהרעיף עליה, הצליח להוציאה ממצבה עד שהצליחה להיכנס לחופה בפנים זוהרות ולב שמח!".
בליל בדיקת חמץ לפני כמה עשרות שנים, נכנס אל מר"ן הגר"ם ש"ך בחור מן הישיבה: מר"ן הבחין כי הוא זקוק לייעוץ פסיכיאטרי דחוף להיטיב את מצבו, התקשר לפסיכיאטר חרדי בירושלים וביקש לקבל את אותו בחור עוד אותו לילה, תוך כדי הדברים אמר לו מר"ן: 'כי הוא עוד יגיע ביחד עם הבחור', הפסיכיאטר השיבו: 'שאין כל צורך בכך, די שהבחור יגיע בעצמו, אני אטפל כבר כבקשת ראש הישיבה'.
הבחור הגיע לפסיכיאטר בליל בדיקת חמץ כאמור, וישב אצלו עד למעלה משעתיים עד השעות הקטנות של הלילה, למחרת שאלו אנשים את הפסיכיאטר: 'מה היה אצלו אמש בבית?' והלה התפלא על השאלה, והללו הבהירו לו כי ראו במשך כמה שעות את מר"ן ראש הישיבה הרב ש"ך יושב במונית וממתין ליד פתח הבית, רק אז נודע לו שמר"ן הגיע עם הבחור לירושלים אך כדי לא להביך את הפסיכיאטר ישב כמה שעות במונית והמתין לבחור עד שנגמר הטיפול. נו אתם שומעים דברים כאלה?. ליל בדיקת חמץ כן?.
בזמן החת"ם סופר בא להתקבל בישיבה בחור שלא ידע כלל צורת האותיות של א' ב': כשעמדו על טיבו הבחינו שלא ידע כלום, והוא קשי תפיסה וגם לא זוכר מה שמלמדים אותו, אבל החת"ם סופר הבחין שהוא יראי שמים והסכים לקבל אותו לישיבה וביקש מהתלמידים שיקבעו אתו סדרי לימוד.
בתקופה הראשונה כשלמדו עמו היה קשה כקריעת ים-סוף, ומפעם לפעם היו תלמידים פונים לחת"ם סופר בטענה: שיש כאן מקח טעות מעיקרו והבחור אינו ראוי כלל ללימוד, אבל החת"ם סופר עודד אותם וחיזק אותם שלא יתייאשו וסוף ההצלחה לבוא.
ואכן לאחר עבודה קשה ומייגעת שנמשכה זמן רב, החל התלמיד להתקדם מדרגה לדרגה עד שהגיע לדרגה שיכל ללמוד גמרא, לאחר שנים רבות קיבל החת"ם סופר מכתב מדיין אחד עם שאלות בהלכה, שהשואל מפלפל בטוב טעם ודעת בראיות מש"ס ופוסקים, החת"ם סופר הראה את המכתב לבנו, ולאחר שבנו קרא בעיון את המכתב שאל אותו: "מה דעתו על השאלה הזאת?" הבן ענה לו: "שהמכתב נכתב כנראה על ידי גאון בישראל!", להפתעתו גילה לו החת"ם סופר שהשואל הוא לא אחר מאשר אותו תלמיד, שבשעתו כולם נתייאשו ממנו ללמדו תורה, ורק בכוח העידוד של החת"ם סופר הצליחו להחזיק מעמד, ובמשך הזמן התמיד בלימודו וזכה בסייעתא דשמיא לעלות ולהתעלות ולגדול תלמיד חכם. והדברים נפלאים, אין להתייאש מיהודי, זה הניסיון.
היום ישיבות זורקות מי שלא שפיץ, רוצים ישיבות של שפיצים, כן אבל השפיץ נשבר בקלות.
בישיבת פונוביז' למד פעם בחור שהיה בעל תשובה: משפחתו היתה ונשארה חילונית הבחור לא ידע איך להתנהג עם הוריו, והגיע לקרע איתם ועשה בפזיזותו מעשה הרס בבית מתוך קנאות, ראש בישיבה הגר"ם מר"ן ש"ך גער בו, "כך אין מתנהגים!", אבל היחסים עם הוריו התדרדרו והלכו, ולא מעט באשמתו.
יום אחד שכב מר"ן ראש הישיבה במיטה חולה, חומו הגיע לארבעים מעלות והוא חש ברע, חתנו רבי מאיר צבי ברגמן הגיע לבית מר"ן ואמר לו כמסיח לפי תומו: "הבחור מסתובב למטה ברחוב והוא רוצה לדבר עם השווער כנראה".
"ככה?" אמר מר"ן: "טוב ארד אליו", 40 מעלות חום, התיישב במיטתו והתחיל להתלבש,
- "לאן השווער הולך?" רבי מאיר צבי היה מבולבל,
"אני יורד אל הבחור",
- "אבל הוא יכול לעלות לכאן",
"לא! אני ירד אליו",
- "מדוע?"
"תבין רבי מאיר" אמר מר"ן: "הבחור הזה עשה משגה גדול והרס את בית הוריו, מה יהיה - איני יודע, מה אומר לו, איך אפשר להציל את המצב? אינני יודע מה לומר לו, אבל אני יודע דבר אחד: שהקב"ה יראה אותי חולה עם חום גבוה ומרגיש כל כך ברע בכל זאת מקריב את עצמי וקם ומתאמץ לרדת אליו - אולי הוא ישים מילה טובה מילה נכונה לומר לבחור!".
סיפר הרב שוורצמן ראש ישיבת לייקווד בירושלים: באחד הישיבות היה בחור שקדן מפתח תקוה שהצליח מאוד בלימודים, אולם הוריו החליטו שהוא כבר למד מספיק ועליו להתגייס לצבא, הוא הודיע לראש הישיבה שלו שהוא מתגייס לצבא בהוראת ההורים בזמן הבא.
ראש הישיבה היה מבני ברק ועלה כמנהגו לגר"ם ש"ך שהתעניין על ישיבתו כרגיל, בתוך הדברים סיפר ראש הישיבה: 'שיש לו איזה תלמיד שהוא דווקא בחור שקדן, אבל בזמן הבא הוא עוזב את הישיבה ומתגייס לצבא בהוראת הוריו', והוא המשיך לספר על הישיבה שלו ומר"ן שאל לשמו של הבחור והוא אמר את השם כלאחר יד והמשיך לדבר ולספר על הישיבה עד שסיים.
בצאתו אמר לו מר"ן: "בפעם הבאה שתגיע לבני ברק אני רוצה לשמוע מה היה עם הבחור הזה מפתח תקווה", ראש הישיבה חזר לביתו ולענייניו ושכח את כל הסיפור עם הבחור המתגייס ועוזב את הישיבה בזמן הקרוב, {הכוונה הרב שוורצמן שכח מהעניין},
הגיע בין הזמנים ושראש הישיבה היה עסוק בעניינים שונים ולרגע לא חשב על הבחור שצריך להתגייס, היו מספיק בחורים בישיבה ובקרב תלמידיו זה לא היה דבר חריג, כי ערכי אוכלוסיית ההורים לא היו בדיוק מן המגזר החרדי.
והנה בא הזמן החדש וראש הישיבה עובר על ישיבת התלמידים שבאו לישיבה ולמרבה הפלא אותו בחור מופיע ברשימה, ראש הישיבה הגיע לבית המדרש וראה את הבחור השקדן יושב ולומד בחשק גדול ובהתלהבות עצומה, מגיע אליו מושיט לו יד: "שלום עליכם! נו, מה נהיה עם הצבא? אני מאוד שמח שחזרת לישיבה"
ענה לו הבחור: "בטח כבודו שמח, הרי הוא שלח את מר"ן לבית של אמא שלי, והוא הגיע לפתח תקוה וישב עם האמא והאבא, ובמשך זמן רב שכנע אותם על העתיד הגדול הצפוי לי בישיבה ועל השקדנות שלי בלימוד, וכמה חבל שיפסידו גדול בתורה!".
ראש הישבה כמעט נפל מרגליו: "מה, מר"ן היה בבית שלכם בפתח תקוה? איך הוא ידע את הכתובת שלכם? בסך הכל הוא שאל אותי לשמך וידע שאתה מפתח תקוה",
ראש הישיבה נסע בוש ונכלם לבני ברק לדווח שהתלמיד שהוריו בקשו שיתגייס חזר לישיבה ויושב ולומד בהתמדה.
לשמחתו של מר"ן ש"ך לא היה קץ, וכך גם לבושתו ולכלימתו של ראש הישיבה הצעיר, שעוד הוא בעצמו שכח מן התלמיד שעליו סיפר למורו ורבו, מסוגל הוא ברוב זקנותו לחפש את הכתובת של תלמיד ישיבה אחרת ולשבת עם הוריו בכדי להציל נפש אחת מישראל,
סוף דבר אותו התלמיד גדל וצמח לתלמיד חכם גדול.
נו שילמדו ראשי הישיבות היום קצת מהמעשה הזה.
מספר רבי שלום שבדרון: סיפר רבי זאב איידלמן שבבחרותו היה לן אצל רבי שמחה זליג גריגר, דיין מבריסק רבי שמחה זליג גריגר היה לן אצלו בעליה שהיה לו בבית הכנסת,
הסדר של רבי שמחה זליג היה: שבשעה 11 בלילה בדיוק היה יוצא מבית המדרש והיה עולה לחדרו, פעם אחת כשהגיע רבי זאב ראה שבשעה 11 רבי שמחה זליג עדיין לא נמצא בחדרו.
השתומם על כך ויצא החוצה לחפשו לרחוב והנה הוא מצא שעומד ונמצא לידו אדם הלקוי בשכלו ששואל אותו: "מה פוסק הרב? מותר לי להתחתן או לא?"
ורבי זליג ענה לו ש"כן",
ואז המשיך האדם: "ואם יאמר לי הרב בפה מלא: 'אני שמחה זליג אומר: 'שפלוני אלמוני ופלונית אלמונית מותר להתחתן'", אחרי שמילא את מבוקשו ואמר לו "לילה טוב", רק פסע כמה פסיעות שוב חזר האיש על השאלה ושוב דרש שיאמר את בנוסח, "כבוד הרב יאמר בפה מלא: 'אני שמחה זליג אומר: 'שלפלוני אלמוני ופלונית אלמונית מותר להתחתן'", וכך חזר הדבר כמה פעמים כמעט על כל אחת מהמדרגות שעלה לעליה הבית וכשכבר נכנס רבי שמחה זליג לבית והדבר נמשך, כבר לא יכול רבי זאב לסבול זאת וכבר ביקש לסגור את הדלת בעד האיש.
רבי זאב לא יכול לסבול אבל רבי שמחה זליג לא הרשה, באומרו לו שמדובר ביהודי שבור, וכך נמשך הדבר גם לאחר שהרב נכנס למיטה, ורק כאשר אמר 'ברכת המפיל' וכבר לא היה יכול לענות, אז עזב האיש ויצא.
זאת אומרת: הוא נכנס אתו עד חדר השינה הוא לבש פיג'מה והוא ממשיך להגיד לו את הנוסח, נכנס למיטה ועוד אומר את הנוסח, ורק שהוא אמר 'המפיל' אז ההוא נאות לצאת. והוא לא הניח לרבי זאב להוציא אותו החוצה.
למחרת בבוקר שאל רבי זאב את רבי שמחה זליג: "מה הוא השיעור לענות על שאלה אחת? ולמה הוא לא הרשה לסגור את הדלת בעדו?"
נענה רבי שמחה זליג ואמר: "הן כתוב "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז", ואני צריך להתחנך גם במידה זו להיות רך כקנה", זאת אומרת: מה היא המעלה של: רך כקנה?: כמה שמכופיפים אותו הוא מתכופף, אין לו בעיה להתכופף.
כאשר סיפר רבי זאב את הדבר לאחד מחבריו, אמר לו: "זה לא פעם ראשונה, זה הוא הסדר של האדם ההוא כבר כמה פעמים"} זאת אומרת: זה לא הפעם הראשונה שההוא מתעלק עליו כמו שאנחנו קוראים לזה, זה כבר ימים שהוא כל פעם פוגש אותו שואל אותו 'אם הוא יכול להתחתן?' ואומר לו 'כן', - 'ותגיד'{...
על מידת ענוותנותו של רבי אברהם אבני מווילנה שהיה מגדולי הגאונים בדורו תעיד העובדה הבאה:
יהודי וילנאי שירד מנכסיו היה נוהג ללמוד בבית מדרשו של הגאון, ומידי פעם היה ניגש לגאון ושואל אותו קושיות כדי להראות לכולם כי הנה הוא מפלפל עם גאון ישראל, ורבי אברהם היה משיב בדברים נכוחים כאילו קושיה קושיה ויש לחפש תרוץ יפה.
ופעם השיב לו תשובה והיהודי הזה התחצף ואמר: "גם הרב אינו מבין היטב את הפשט של הסוגיה הזו!" הלומדים שמעו את הדבר ובקשו לזרוק את המחוצף מבית המדרש, אבל רבי אברהם הרגיע אותם ואמר: "ראו הרי יהודי זה היה פעם עשיר גדול, הקב"ה הוריד אותו מנכסיו, הוא שבור ורצוץ וכמעט אין לחם בביתו, כל מה שנשאר לו כעט זה ההנאה שהוא חושב כי הוא גדול בתורה ויש בכוחו לפלפל עם הרב, אם תיקחו ממנו חלילה גם את הנאה זאת - אתם הורסים את חייו לחלוטין!".
הרב: איזה מבט ואיזה הסתכלות ואיזה התבטלות, אייייי. האמת כשרק מישהו הוא ריקה, ריק ובעל גאווה, אז יכול להיפגע מדברים כאלה, כי הוא לא מעריך את עצמו באמת, והוא מחפש הערכה מאחרים, ומי שמחפש הערכה מאחרים וכשבא מישהו ופוגע בו אז כאילו איבד את הערכה מאחרים, הוא נפל מעיניהם, אז זה מראה שאין לו מעלה ואין לו מדרגה ואין לו כלום. אבל העניו האמתי הוא יודע את ערכו, לא משנה מה ערכו הוא שלם עם זה, ממלא אם יבוא אדם ויגיד לו כך או יגיד לו אחרת: זה לא מעלה ולא מוסיף.
אז הוא מנסה לפענח ולהבין מה הבעיה של הבן אדם בעצם שנדבק אליו, מה קרה פה? אז הוא מנסה לעזור לו וזה לא גורע ממנו, וזה אפילו לא בשביל להוסיף, פשוט צריך לעזור לבן אדם.
שאלה: אבל זה לא טבע האדם?
הרב: לא זה לא טבע האדם לא, צריך לפלס במעגלות צדק את המידות של האדם אין מה לעשות, כתוב: "שבעה דברים באדם והיפוכם בגולם": מה זה גולם? אומר הרמב"ם, שכל המידות מעורבבות אצלו, כמו חומר גלם, בחומר גלם את הדבר הטוב אבל צריך ללטש אותו, גלומות בנו כל המידות רעות וטובות לכאורה, אין טובות ורעות למעשה הכל אמור להיות טוב או אמור להיות רע, תלוי אך אתה מתנהג.
אם תיקח יהלום ותיתן בו פזה לא נכונה ושם תעשה שברר ופה פגם: הרסת את היהלום, החומר הוא טוב היהלום הוא טוב, אבל אם אתה יודע ללטש אותו כמו שצריך את היכול להוציא ממנו את הקראט המקסימלי., אם לא, לא.
לכן: "שבעה דברים בחכם" כי הוא מלוטש וההיפוך הוא בגולם.
בדברי ההספד שנשא על גיסו רבי רפאל אליהו אליעזר משקובסקי אמר רבי שלמה נח קרול: "לפני עשרות שנים ישבתי בביתו יחד עם אדם גדול שטען כלפיו דברים שלא היו ולא נבראו, ויודע אני בוודאות, שלא היה לו כל קשר לאותם טענות משונות, כשסיים האורח לצעוק, ישב הוא והחריש.
קיים: "ודברת בם" כראוי, וידע לשתוק.
כשהאדם הגדול עזב את ביתו שאלתי את רבי אליהו: "מדוע שתקת, הרי אתה יודע שאין הדברים נכונים?"
לשאלתי ענה הוא במילים הללו: "אתה יודע שהוא מר נפש, ואתה יודע שבדברים שהוא משמיע נגדי הוא מוצא מרגוע וניחומים לעצמו, ולו הייתי עונה לו, הרי שהייתי גוזל ממנו את מנוחת נפשו, אז מה אכפת לי שיצעק ויירגע?" וכל זאת היה לפני עשרות שנים כשהוא עוד היה אברך צעיר".
כשאדם הוא בשיא הונו וכוחו ולכאורה מחשיב את עצמו, "נו, אתה יודע שהוא מר נפש, אז הרגשתי שהדברים שהוא משמיע נגדי הוא מוצא מרגוע וניחומים לעצמו, ולו הייתי עונה לו הייתי גוזל ממנו את מנוחת נפשו, אז מה אכפת לי שיצעק ויירגע?".
אחד מגדולי הדור שאל פעם את רבי איסר זלמן מלצר: "מפני מה נמשכים ובאים אליך אברכים ובני ישיבות כדי לדבר אתך בלימוד ואילו אלי באים מעטים בלבד?":
פשששש. איזה שאלה גם לזה צריך אומץ לשאול שאלה כזו.
השיב לו רבי איסר זלמן ואמר: "כאשר אליך בא מישהו ומרצה לפניך את חידושיו, הרי אם הדברים אתה אומר לו, 'אתה מדבר שלא לעניין'.
אם הדברים שאתה שומע את ברמה בינונית, אתה אומר לו : 'הדברים אינם טובים',
ואם אתה שומע מהבן ישיבה חידוש טוב ויפה אתה אומר לו: 'נו, די טוב די טוב'.
אבל אצלי היפוך דברים: כשבא אלי מישהו ואומר חידושים יפים שיש בהם טעם אני אומר לו: 'דבריך יוצאים מן הכלל, טוב מאוד'.
כאשר החידושים של האומר הינם חלשים: אני אומר לו: 'די טוב'.
ואם דבריו חסרי טעם לחלוטין אז אני אומר: 'אולי כוונתך לומר באופן כזה'", כאילו בונה לו את הטעות.
"ואם עדיין אינו יורד לאמיתו של העניין: 'אז אני ממשיך ומנסה ואומר לו, 'ואולי כוונתך לומר כך', ובצורה זו איני מכוונו לומר דברים של טעם שלכתחילה לא חשב לאומרם, ובסופו של דבר הוא יוצא מביתי שמח וטוב לב, והרגשה שאמר חידושים טובים ויפים!".
נו אז מה הפלא שכולם רוצים לבוא אלי ולא אליך? זה אני {הרב} אומר עכשיו לא הוא אומר. מה הפלא.
עוד מסופר על רבי איסר זלמן מלצר: בכל הזדמנות עודד בחורים ואברכים לחדש חידושים, וכל פעם ששמע דבר חידוש מפי בן ישיבה היה מיישר את הדברים: מנקה אותם מכל הסיגים, מנפה את דברים שאינם במקומם, ושם בפי האומר דברים נכוחים ומזהירים, וכך היו חידושי התורה שנאמרו מהירים ושמחים.
אז היה רבי איסר זלמן אומר לו לאברך או לתלמיד: "דבריך הרי אינם כל כך טובים, החידושים שהנך אומר הרי הם נפלאים ממש", אותו בן ישיבה מאושר ומחליט בדעתו: 'אם ביכולתי לומר דברי תורה כאלה שראש הישיבה משבח כל כך, הרי שיש בכוחי והנני מסוגל לזאת, הנני מקבל עלי ללמוד מעתה ביתר התמדה ביתר מרץ וביתר שאת'.
לאחר מכן יוצאים היו מלפניו: ששים ושמחים, בכוחות רעננים, ובהחלטה נחושה, להמשיך ולעלות בסולם התורה אל דרך העולה בהתאם.
רבי צבי שלנגר נזכר כשנכנס למר"ן החזון איש לראשונה בחייו: הייתי אז בחור צעיר ואמרו שעם החזון איש אפשר לדבר רק בלימוד, היתה לי שאלה טובה "בגיטין" ושאלתי, הוא הסתכל בגמרא פעם אחת, ועוד פעם עיין בתוספות, ואמר כאילו לעצמו כמה פעמים: "זו שאלה עצומה עלי לעיין בה, תכנס אלי גם מחר", הציע לי החזון איש: "אני צריך לחשוב". יצאתי שם בעידוד שאי אפשר לתאר, נתן לי כח ומרץ שאלתי את גדול הדור והוא לא ידע!, אני זוכר עד עכשיו את ההרגשה העילאית!, לא היה לי עוז להיכנס למחרת, אבל לאחר זמן גיליתי שהשאלה שלי ידועה ופשוטה, ומובאת ברשב"א ובפני יהושע, וברור שהחזון איש ידע גם את השאלה וגם את התשובה. אבל בשביל לתת לי הרגשה אמר לי: "תשמע! זה אני צריך לחשוב, תבוא מחר".
החזון איש לא פחד שיפרסמו ברחוב ששאלו אותו שאלה והוא לא ידע, הרי אם זה היה ריקה {איש ריק} היה הולך ישר ואומר: 'אני שאלתי את החזון איש שאלה והוא לא ידע, אמר לי תבוא אלי מחר', למה אני יבוא מחר? אם לא יודע היום והוא ידע מחר?'.
מנהג קבוע היה לרבי נחום פרצוביץ לשפר ולשפץ, לעבד ולהשלים דברי תורה שהרצו בפניו: נוהג היה לעשות בצורה מתוחכמת עד שלעיתים היה אותו תלמיד משוכנע שכל המערכה הנפלאה עמה יצא מביתו משלו הוא. השואל היה מקשה שאלה מגומגמת, רבי נחום היה אומר: 'בוודאי מתכוון אתה להקשות כך? קושיה נפלאה היא, כיצד לא חשבתי עליה, ודאי, לפי היסוד שאתה אומר מתורצים דברי הרשב"א מקושיות "הקצות", נו בוודאי הוכחת זאת בדיוק לשון רש"י, נפלא מאוד, נפלא מאוד!!', השומע לא היה עומד בשתף הדברים ומשתדל לקולטם שהרי לכך הוא התכוון, {הוא אומר לו מה הוא התכוון והוא לא יודע בכלל מה הוא מדבר}, 'נפלא!' היה מסיים רבי נחום פרצוביץ את הרצאתו 'הדברים אמיתיים ומהירים, אומר זאת מחר בשיעור בשמך'.
בישיבת מיר סבבה הלצה: אותו בחור חדש שנכנס לראשונה לניסוחים בלימוד עם רבי נחום, הלה יצא מביתו המום ומולבן משפע הקושיות והתירוצים שעליהם הוא אתכוון, שכאילו אמר לו: 'זה מה שהתכוונת נכון?' לאחר מספר דקות שב ודפק בדלת: 'סליחה, אולי יזכיר ראש הישיבה בדברי הרשב"א: מה בדיוק מה התכוונתי לומר?'
זו היתה הלצה במיר עד כמה הוא היה משכנע את האנשים שהם התכוונו. - הרב צוחק איייי
מעשה ברבי נחום פרצוביץ: שעמד באחת מפינות בית המדרש לישיבת מיר ושוחח עם אחד הבחורים בלימוד, בצד השני המרוחק של בית המדרש עומדים שניים מן הבחורים משוחחים גם הם בדברי תורה, לפתע נקטעה שיחתם של שני הבחורים על ידי קולו של רבי נחום הקורא להם מעברו השני של היכל הישיבה, 'אתה אומר טוב! אף רבי ברוך בר אמר מעין זה!, אבל לפי הנוסח שלך מיושבים דברים נוספים'. תוך כדי הוא מעודד אותו ממרחק!
מסופר על רבי שמואל רוזובסקי שכשהיה בוחן את תלמידיו דאג שאפילו החלש בידיעותיו לא יחוש בכך בעת הבחינה: בחוכמתו הרבה היה מחליק את הדברים שלא יצא התלמיד בבושת פנים, כששמע מאחד הבחורים סברה נכונה: היה מזכירו כל היום כולו, היה עובר ואומר, 'שמעת מה פלוני אמר? הוא אומר טוב, שמעת מה פלוני אמר הוא אומר טוב', כך היה מעודד על ידי שמזכיר את מה שהוא אמר, מה שהוא "אמר" כן.
על הגאון מצ'יבין רבי דב ברי שניידלפלד, מסופר מן המפורסמות: הליכותיו עם בני תורה צעירים רבות תלמידי ישיבות קטנות שהשכימו לדחוק בידיעותיהם לשאת ולתת בהלכה, והוא בעדינותו משתדל במיטב יכולתו להעניק להם הרגשה טובה, להנעים ישיבתם אצל קורתו.
כשהיה בוחן עלם מכובשי בית המדרש גם כשמדובר בתלמיד שלו, מעולם לא הניחו מעולם להיכשל באי ידיעה ובשכחה, אלא הוא מוטיב והוא מפרק, הוא מקשה והוא מתרץ ביחד עם הנשאל {נו מה זה? והוא אומר אתו תוך כדי והוא מביא אותו להביא את הדברים ומסבב כך את השקלא והטריא, המשא ומתן, כאילו תמיד הלה יודע דברים על בורים, אם כי לא נעלם מהרגשתו הדקה {מצבו האמתי כמובן כשמרגיש איפה הנער אוחז, מלבד זאת הסב את תשומת ליבו של הנבחן באופי השאלות ששאל את דרך הלימוד הנראית בעיניו.
זאת אומרת: היה מתמזג עם הנער והעלם והיה מביא אותו לכך וכך לא להוציא אותו חס ושלום מבושה על חוסר ידיעה או בהרגשה לא טובה.
מסופר פעם אחת ציווה רבי ישראל סלנטר לשלושת התלמידים הגאונים הגדולים, רבי יצחק בלאזר, רבי שמחה זיסל מקלם, {זה הסבא מקלם}, ורבי נפתלי אמסטרדם: הוא ציווה על שלושת התלמידים הגאונים האלה שילמדו מסכת "בבא קמא" ביחד בחברותא על דרך מידות, דהיינו: שיהיה חברו כמוהו.
למשל: אם אחד אומר סברא, ידמה לעצמו שהוא יהיה כמו שהוא, השומע אמר את הסברא, יהיה כל הלימוד על פי מידות טובות.
זאת אומרת: כל אחד יאמר סברא וידמה לעצמו שהוא אומר את הסברא, {השני אומר אבל הוא ירגיש כאילו הוא אומר אותה הוא בעצמו}, ויהיה כל הלימוד על פי מידות טובות, ושיהיה כל אדם מתקן את דברי חברו כמו שמשתדל להעמיד את דברי עצמו, ועוד לשמוח שמחת הלב כשרעהו יגיד סברא טובה וחס וחלילה בהפך, וכה למדו איזה ימים, שלושת הרעים.
פעם אחד עמד ריבם מרחוק, ושמע איך סדר לימודם, ואחר כך ציווה להפסיק את הלימוד, שאלו אותו על זה וענה להם בזו הלשון: "לעיתים זקוקים גם למידת האומץ", כי ניכר מדבריו שלקחו הרבה קצה השני, זאת אומרת הם הפריזו על המידה, כל אחד לקח את המידות לקצה השני, ולכן, הוא אמר להם שיפסיקו, ולעיתים זקוקים גם למידת האומץ.
מסופר על מר"ן בעל החזון איש שהיה משתדל תמיד לההין דברי תורה על לומדיהם: בנוהג אצלו היה, שכאשר בחור או צורף היה בא לפניו והיה מקשה קושייה טובה או מבאר ביאור נכון, היה אומר את הדבר בשם אומרו לנכנסים אליו באותו יום, או באותו פרק זמן.
פעם אחת נכנס אליו בחור מישיבת "לומז'ה", והקשה קושיא בסוגיה שהתקשה בה, למחרת היום יצא אותו בחור לטייל בישיבה עם רבי סולובייצ'יק מציריך ששהה באותה עת שם, וכשהחל להרצות לו את הדבר שהתקשה בו, הגיב רבי מוישה: 'קושיה זו כבר שמעתי אותה בשמך בהיותי אתמול אצל החזון איש, והיום אתה אומר זאת בשם התלמיד'.
צא וראה עד היכן הגיעה מידת ענוותנותו ועד כמה היה רוחב ליבו לומר ולחזור על דברים לפני אחרים בשם אומרם.
וקרה לפעמים שהיה נכנס בחור וצורב מדרבנן ומדבר אתו בלימוד שהיה מר"ן מניח שתי ידיו על שתי כתפיו, פנים כנגד פנים מביט לתוך עיניו ואומר לו: 'יפה הקשית יפה הסברת', וכיוצא בזה בזה דברים המרחיבים את לב התלמידים.
עד כמה ניתן להיזהר בהלבנת פנים, נוכל ללמוד מהמעשה הבא: קבוצת אנשים ישבה פעם אצל רבי חיים עוזר ודברה בלימוד, ותוך כדי השיחה אמר: "כי יש לו ראיה לדבריו ממסכת מסוימת בש"ס בדף פלוני", ישב שם אברך עילוי והגיב ש'כמדומה לו שזה בדף אחר', השיב לו רבי חיים עוזר: 'שנדמה שבאמת הצדק אתו', אמר האברך: נייתי ספר ונחזי אם אכן כך הדבר'.
אמר לו רבי חים עוזר: 'ומה נעשה עם ההלכה "שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא"?' כולם הבינו שכוונתו שאם יתברר שהוא לא צדק, יימצא שהתלמיד הלבין את פני רבי חיים עוזר ברבים.
אתה אומר שזה דף אחר, אני הסכמתי שזה נכון, בשביל מה אתה צריך להביא את הספר? אם תביא את הספר ונמצא שזה נכון יצא כי אתה את פניי כאילו, או כך הם הבינו שהוא מתכוון.
ולאחר מכן יצא האברך לחדר אחר ובדק ומצא שרבי חיים עוזר צדק, ולא הוא, ואז גם הוא הבין שבאמת היה בטוח רבי חיים עוזר שהצדק עמו, אלא הוא רצה להימנע מלהלבין את פני האברך כשיתברר שהוא טעה, לכן לא רצה שיפתחו את הגמרא מי צודק. כי יצא הפוך: שרבי חיים עוזר גרם לו שיולבנו פניו, ולכן הוא תלה את זה בעצמו שהוא צודק ושרצה להביא את הספר כבר הוא מבסוט אם הוא צודק, סוף סוף אפשר להראות שהוא צדק בייחס לרבי חיים עוזר גדול הדור, לכן מנע ממנו ואמר: 'למה להלבין פנים?' וכולם הבינו שהוא יולבן ודאג בעצם לו שלא יולבן. נו, מדרגות!!! אה!.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
![מיקס קליפים [2025]](/storage/thumb/videos/V025401_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
