קניין ל"ט - מעמידו על האמת - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך מעמידו על האמת.

איש הלכה מובהק

היודע להעמיד על בוריה של הלכה כל אירוע וכל מעשה

היה רבי שלמה זלמן אוירבך,

והרי מעשה מעיד על כך.

לרבי שלמה זלמן

היה ידיד ותיק,

רבי יהושע משה אהרונסון,

שבערוב ימיו קבע למושב לו את עמנואל.

בעיר הזו גרו גם שניים מבניו של רבי שלמה זלמן,

פעם בא לבקריו,

כיוון שכך הפציר בו רבי יהושע,

שייאות לערוך גם ביקור בביתו ולכבוד גדול יהיה לו הדבר.

רבי שלמה זלמן לא סירב לעשות

כבקשת ידידו,

ולמחרת היום ניצב בשערי ביתו.

כמובן, מאליו

הוא כאורח כובד להיכנס ראשון אל הבית.

בתחילה היסס,

ונוצרה מבוכה קטנה.

לבסוף נפתרה הבעיה כאשר רבי שלמה זלמן אחז ביד ידידו מארחו,

וכך עברו יחדיו את מפתן הדלת.

מי שנכנסו,

כיבד הרב בעל הבית את אורחו החשוב

לשם בראש השולחן,

ותכף ומיד, ללא אומר דברים,

קם רבי שלמה זלמן וישב בראש השולחן

על המקום של בעל הבית.

כשיצא מהבית שאלו

מאי היי, מדוע מתחילה כשעמדו בשערי הבית,

סירב

להקדים את הרב הישיש

על אף ההפצרות המרובות,

והנה אך נכנסו הביתה,

כשכיבד אותו הרב

את רבנו לשם על מקומו, התיישב ללא היסוס כלל.

פנה אליו רבנו בענוות חן, בפשטות, בתמימות.

אכן,

כך נהגתי,

משום שאכן מורה הגמרא להדיא,

וכן מורים דברי התוספות המפורשים.

היכן הגמרא והתוספות המורים הלכה בעלקות מידות ודרך ארץ?

אז הוא ענה בפסחים דף פ״ו, עמוד ב׳.

הלך האיש, פתח את הגמרא,

עיין בסוגיה,

גמרא ותוספות וענק הדברים האלה.

הן אמנם,

לאחר שנכנס אל הבית,

חל עליו הדין, כל מה שיאמר לך בעל הבית, עשה.

וכרב הונא שישב על כיסאו של רב נחמן בר יצחק,

אף על פי שדבר גסות ושררה הוא משום הכלל האמור.

אז כל שיאמר לך בעל הבית, עשה. זה כשאתה בתוך הבית.

אכן, קודם שנכנס לבית,

זה עדיין לא בכלל כל מה שיאמר לך בעל הבית, עשה,

כי בחוץ לבית הוא לא בעל הבית.

אבל יש דין של אין מסרבין לגדול.

נו, אז למה הוא סרב להיכנס ראשון ומשך אותו ביד?

כי בתוספות מדובר שלגבי כבוד,

אין הכלל של אין מסרבין לגדול.

דהיינו, אפשר לסרב

בשביל לא לקבל כבוד.

מידות ודרך ארץ לא היו אצל רבנו עניין של נימוסין,

אלא זה היו הלכות.

תורה שלמה שיש ללמוד אותה ולקיימא,

לשומרה ולעשותה.

מרן הגריז מבריסק סיפר את המעשה הידוע, ופה אני רוצה לשתף אתכם,

תגידו לי מה אתם אומרים.

סיפר את המעשה הידוע שאירע לבעל הנתיבות.

פעם בא גנב

לביתו וגנב דבר יקר ערך.

בעל הנתיבות

תפס אותו בשעת מעשה.

החל הגנב לברוח.

רדף אחריו בעל הנתיבות

וצעק לעברו שהוא מפקיר את הדבר.

הפקר, הפקר.

אני חוזר עוד פעם לפרטים.

שימו לב.

פעם בא גנב לביתו

וגנב דבר יקר ערך.

ובעל הנתיבות

תפס אותו בשעת מעשה.

בשעת מעשה.

ואז החל הגנב לברוח.

רדף אחריו בעל הנתיבות

וצעק לעברו שהוא מפקיר את הדבר.

שאל מרן הגריז

את אחד הילדים

שהיה שם בסוכה בשעת מעשה.

מדוע לא אמר בעל הנתיבות לאותו גנב

כשרדף אחריו שהוא נותן לו את הדבר במתנה?

למה הוא אמר שהוא מפקיר?

לא ענה ילד מאומה.

מה אתם אומרים?

למה הוא בחר

להגיד בעל הנתיבות

שהוא מפקיר

את החפץ ולא אמר שהוא נותן אותו במתנה?

הוא לא חשב על זה לפני לתת את זה במתנה.

הוא חשב לפני? לא, הוא לא חשב לפני לתת את זה במתנה. למה הוא בחר בלשון?

לא היה לו ברירה.

היה לו ברירה להגיד שהוא נותן במתנה. למה הוא לא אמר במתנה?

הוא יכול לתת מתנה והוא יכול להפקיר.

רק אחרי שהוא לקח את זה, הוא אומר לו מתנה, אבל זה לא מתנה.

מה פירוש?

רק אחרי שהוא לקח את זה, הוא לא בא ואומר לו, הנה, לקחת את המתנה או משהו.

כן.

בכלל שהוא תפס את זה, וזה כבר נחשב גניבה.

כן.

אפשר לו רק להגיד את כן, אפשר לו כבר דעה כזאת.

הבנתי.

ואי אפשר אתה, אתה אומר, לתת מתנה למישהו שכבר לקח חפץ?

שהוא לקח את זה כבר להגיד אם זו מתנה? אי אפשר.

למה אי אפשר?

למה אי אפשר?

הוא יכול להגיד, אני אוכל לך עוד... לא הבנתי, למה אי אפשר?

הוא לא חשב לתת את זה. אבל למה אי אפשר?

למה אי אפשר?

אם זה עדיין שלו, הוא יכול לתת מתנה.

גם אם אתה מחוץ לארץ, אני יכול להגיד לך, תשאיר את הספר שלקחת ממני בהשאלה, מתנה. אני לא יכול להגיד לך.

אם זה שלי, אני יכול להגיד לך שאני נותן מתנה.

כן, אבל הוא כבר גנב שזה אצלו ביד. נכון, אז מה?

עדיין זה שלי, לא?

זה לא שלי?

אם הוא לקח את הספרו שלו.

אז מה זה?

אז הוא רדף ערבים. אם הוא יתפוס אותו עכשיו,

נגיד הוא עשה לו מארב, תפס אותו.

הוא צריך לתבוע אותו. הוא שואל אותך, הוא תפס אותו במארב אחרי חצי שעה.

הוא יכול לקחת ממנו את מה שהוא לקח,

או שזה כבר לא שלו?

צריך לתבוע אותו. אני שואל, הוא יכול לקחת מן הדין? הוא יכול לקחת או לא יכול לקחת?

אתה לא יודע.

טוב.

אז אם הוא שואל אותו בכל אופן את השאלה

למה הוא לא אמר במתנה, משמע שאפשר להגיד מתנה.

אבל הוא לא אמר מתנה, הוא אמר הפקר.

למה הוא אמר הפקר ולא אמר מתנה?

אולי מתנה זה לא בלב שלם.

אולי זה לא בלב שלם, והפקר זה בלב שלם?

הרי מילה בחירה הוא לקח ממנו.

הרי הוא רוצה להציל אותו מאיזה איסור.

של מה הוא אומר לו הפקר? מה פתאום שיגיד לו הפקר?

מה?

אתה נותן לו מתנה, אז אתה נותן לו מתנה.

הוא חייב אותו להחזיר לו גם משהו.

מתנה, מה אתה אומר, אתה?

אני נותן לו תראה מכל הלב, ככה, אני לא נותן תבל מתנה, אבל הפקר היה מכל הלב?

אז למה הוא רדף אחריו לתפוס אותו?

ורק אחרי שהוא ברח, אז הוא אמר לו הפקר?

כשנותנים מתנה, הוא צריך להחזיר לו גם מתנה.

עזוב, מה הוא צריך להחזיר?

מותר לתת, אפשר לתת, אפשר.

למה הוא בחר

שזה יהיה הפקר ולא מתנה?

תשמעו מה הוא ענה לו.

אמר לו הגריז,

אתה יודע מדוע לא נתן לו במתנה?

כדי שהגנב לא יעבור על הלב

שלא תחמוד,

ולכן הפקיר את הדבר.

ואז יכול הגנב לקחת את הדבר ללא שום איסור.

ככה הוא הציל אותו מלא תחמוד.

הוא החמד בבית שלו, חייב אותנו.

או,

יפה.

כשהוא לקח הוא לא חמד, הרי למה הוא גנב?

אז מה עונה פה הגריז?

שהוא אומר שבהפקר

אז הוא הציל אותו מלא תחמוד.

נו, מה אתה אומר?

והגריז השאיר את זה ככה, זאת אומרת שהגריז מבין שהוא הציל אותו מלא תחמוד.

אז מה נצטרך להגיד?

מה נצטרך להגיד?

כן, מה נצטרך להגיד בשביל להסביר? אם הלא תחמוד התחיל עוד לפני שהוא הפקיר,

אז הוא עבר כבר על לא תחמוד.

אז מה הוא מציל אותו לאחר מעשה כשהוא כבר עבר על לא תחמוד? הוא עבר על גזילה,

הוא עבר על לא תחמוד.

בזה שהוא הפקיר הוא הציל אותו מהגזילה,

כן?

אבל בלא תחמוד

הוא הציל אותו בזה שהוא הפקיר.

איך? אבל הלא תחמוד התחיל מההתחלה,

כמו שאמרת.

ומה נצטרך להגיד?

נצטרך להגיד

שלא תחמוד זה בכל רגע ורגע.

לא תחמוד

זה בכל רגע ורגע.

כל זמן שאתה מחזיק את החפץ,

אתה עובר בלא תחמוד. במה?

אתה חומד דבר של זולתך.

אבל אם אני מפקיר,

זה כבר לא שלי.

אם זה לא שלי,

אז נפסק הלא תחמוד.

עכשיו נשאל, אז למה במתנה זה לא עובד?

כשאם הוא היה אומר לו במתנה, אני נותן לך מתנה,

אז למה במתנה זה לא עובד?

שהוא יפסיק אותו מלא תחמוד?

אם הוא נתן לו מתנה, זה כבר שלא.

אז איך הוא ממשיך לעבור על הלא תחמוד?

צריך להגיד רק הפקר.

נו, יש לנו תירוץ או אין לנו?

מה? בקור עם?

מה הפירוש?

מי צריך לקנות?

אם אני נותן במתנה,

אתה הרי לקחת את זה ודאי, רצית שיהיה ברשותך, ואני נתתי לך את זה מתנה,

אז מה צריך קניין? איזה קניין צריך?

לא צריך פה דעת קונה ומקנה.

מה הרב אומר?

הוא לא רוצה לקנות את הרגשה.

בלי הרגשות. הוא רצה לפטור אותו עכשיו מהאיסור של התחמוד. בלי הרגשות.

דינים. מדברים פה דינים.

הוא אומר,

הוא לא רוצה לתת לו במתנה, נו, לייבל.

הוא לא רוצה לתת לו במתנה.

הוא רצה הפקר בשביל למנוע אותו מלא תחמוד.

אתה שומעת את הבייסה?

אם בן אדם גונב משהו,

אני יכול להגיד לו שאני נותן לו במתנה,

ואז הוא לא צריך להשיב לי את הגזלה.

אני יכול גם להפקיר, והוא לא צריך להשיב לי את הגזלה.

אבל אומר הגריז,

שאם אני נותן לו

את זה במתנה, אני לא מציל אותו מלא תחמוד.

בהפקר אני מציל אותו מלא תחמוד.

אז אמרנו, הוא כבר חמד בהתחלה כשהוא לקח.

אבל יוצא מזה שלא תחמוד ממשיך. כל זמן שזה שלי אצלך אתה עובר על לא תחמוד כל רגע.

אז כשהוא הפקיר, הוא פטר אותו.

למה במתנה זה לא עובד ככה?

שהוא היה צריך להגיד לו ההפקר.

מה?

זה מגיע מהפקר, למה כמו בהפקריך?

זה של ההפקר ולא בהפקריך.

ההפסור הוא מהחבר, מהיהודי השני.

אז אם זה הגיע אליו ממנו,

אז יש הפסור, אבל אם זה יהיה הפקר ולא של אף אחד,

אז אין פה רגע אחד.

מה זה הפקר? זה היה שלי. אני רק, אני רק...

אבל אם אני נותן מתנה, מה יש תחמוד?

אבל אני נתתי מתנה. לא הבנתי, כשאני הולך ונותן מתנה למישהו, אני יודע שמישהו שאל אותי בבית,

איפה קנית את המיקסר?

איפה זה? אני אומר לו בחנות כך וכך. כמה זה עולה? אני אומר לו כך וכך.

אחרי זה אני בא ונותן לו מתנה. אני בא אליו ונותן לו מתנה. הוא עבר על לא תחמוד?

הוא רצה את המיקסר הרבה?

זה משנה.

מה פירוש הוא רצה את זה או לא את זה?

הוא רצה כזה

מה פירוש זה לא תחמוד?

אחד שרוצה, אני לא רוצה להגיד דוגמא כן, אבל הוא רוצה דבר כזה שנמצא אצלי

הוא לא לקח, בלא-תחמוד לא צריך לקחת

אני עכשיו מסתכל על חפץ שאצלך ואני חומד אותו

אני רוצה עכשיו, אני חומד אותו

אני לא גנב

אבל אני חומד אותו

אז לכן אמרנו,

אז לכן אמרנו, אבל אם אני אתן לו את זה מתנה עכשיו, אני רואה שהוא רוצה את החפץ שאצלי,

ואני אומר לו,

יש לי, יש לי כאלה הרבה, ברוך השם, יש לי זה, בדיוק עכשיו בדרך, מגיע לי מסין,

קח מותק, הנה, שיהיה לך, תהיה מבסוט,

על הכיפאק נותן לו מתנה והכול, מה הבעיה עכשיו?

מה, הוא ממשיך לעבור על לא תחמוד?

נתתי לו את זה מתנה בלב שלם, בלב שלם.

אני עשיר.

הוא עני, מסכן, פעם ראשונה ראה דבר כזה.

נתתי לו איזה מתנה כך, בלי לגנוב, בלי כלום.

נתתי לו.

מה הבעיה?

לא, הוא רוצה עוד. מה, אסור לי לתת לו?

לא, הוא רוצה עוד. למה הוא מציל אותו מלא תחמוד רק בהפקר? במתנה הוא לא מציל אותו מלא תחמוד.

תרגיל למתנה.

אני חושב להגיד ככה.

תגידו לי מה אתם אומרים.

מתונה

אי אפשר לתת בדיעבד.

זה אילוץ.

למתונה צריך לתת, כמו שאומרים, מהלב.

פה זה אילוץ.

אז אני רוצה לפתור אותו באילוץ.

אז כאילו עדיין יש פה את הלא תחמוד,

כי הוא גרם לי לתת לו את זה במתנה.

הוא גרם לי.

אבל להסתלק מהחפץ לגמרי מותר לי.

כשאני מסתלק מהחפץ לגמרי אפילו בדיעבד, אפילו באונס,

ואני מסתלק, אז זה גמירות דעת שאני רוצה. אבל מתנה זה לא גמירות דעת שאני באמת רוצה לתת מתנה. אני לא רוצה לתת מתנה לגנבים.

אומנם אני רוצה להציל אותו מאיסור,

אבל דרך מתנה עדיין משאיר סרח של הלא תחמוד.

אבל אם אני נותן לו בהפקר הפקר, אני יכול בכל מקרה, בכל מצב, באונס,

בזה להפקיר, אני מותר לי להפקיר,

ואני לא קשור יותר לדבר.

אבל מתונה, צריך שזה יהיה מלכתחילה עם רצון והכול. באינוס,

אין לזה שם מתונה.

אז ממילא זה לא מופקע כמו ההפקר.

אם זה היה מופקע כמו ההפקר,

אין יד בזה יותר,

אז באמת הוא ניצל.

אבל אם זה אילוץ, משמע שזה לא גמור אצלי.

ואם זה לא גמור אצלי על הצד, החלק הזה,

עדיין יש לו את הלא תחמוד,

שהוא מחזיק דבר שאני נאנסתי לתת לך אותו במתונה.

ככה אני אומר. מה אתם אומרים על זה?

נשמע טוב, לא.

אם תפריכו, אני אשמח.

כן, מה אתה אומר?

אחרי שהוא נתן לו את זה כבר, אחרי שהוא נתן לו?

הוא לא אמר לו תחמוד אם זה בהפקר.

אם זה בהפקר זה לא שלו.

הוא לא אילץ אותו.

הוא רצה מרצונו לפטור אותו מזה.

זה ההפקר, בנתינה.

בנתינה?

בנתינה. בנתינה גם זה שנותן,

הוא לא נותן,

הוא לא נותן לכתחילה כמו שנותנים מתנה. שם מתנה זה כשאני הנותן.

לא אתה לקחת ואז אני מוכרח לתת.

זה לא נקרא מתנה.

אתה לקחת, איזה מתנה אני נותן לך?

אני יכול לתת לך, אני יכול להגיד שאני נותן, אבל זה לא מתנה באמת.

לא נותנים מתנות ככה.

קודם גונבים ואחר כך נותנים מתנה.

זה לא הדרך, זה לא שם מתנה.

שם מתנה זה כשאני נותן מלכתחילה עם רצון

אבל אם לא אני יכול לעשות את זה, אני גם יכול לתת מתנה, אבל זה באונס

אני רוצה להציל אותך משהו, אבל זה לא ש...

ומתנה גמור.

רבי יחנן, אני הבנקה שאומר לעשות הקדוש ברוך הוא עושה כל ישראל ומתן רשמות.