קניין מ' - מעמידו על השלום - חלק א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה ראוי?

מ׳ מעמידו על השלום.

אתמול למדנו מעמידו על האמת ועכשיו מעמידו על השלום.

המדרש שמואל אומר

אם באולי חולק עליו להעמיד את סברתו ונלחמו איש באחיו,

עם כל זה אחר הוויכוח, את ואהב בסופה.

בסופה אהבה ושלום.

לפעמים תהיה מחלוקת

בין

שניים שלומדים או יותר,

והוא חולק עליו להעמיד את סברתו,

ונלחמים איש באחיו כל אחד.

אבל עם כל זה אחר הוויכוח, ויכוח זה מלשון הוכחה,

את ואהב בסופה.

בסוף תהיה אהבה ושלום.

הדרך חיים אומר, ועוד יותר מזה,

ועוד יותר מזה שהוא משתדל עם חברו להביא אוהל האמת, שמשתדל להעמיד אותו על השלום.

כמו שראוי לתלמיד חכם להרבות שלום בעולם.

כמו שנאמר, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

ולא השלום בלבד, הכל דבר טוב

כמו הדעת והאמת.

ואדם כזה ראוי אל התורה,

כשהתורה היא הטוב,

כמו שכתוב, כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו.

אז זאת אומרת,

לא רק מעמידו על השלום,

אלא כל דבר טוב,

כמו מעמידו על הדעת הנכונה, על האמת.

כי אדם כזה, שהוא מעמיד את האנשים על כל הדברים הטובים האלה, הוא ראוי לתורה, שהתורה היא טוב,

כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו.

וכאשר הוא נוהג עם חברו במידות אלו,

מורה הוא כי טוב בעצמו, כי הוא טוב עצמו, בעצמו.

וראוי לנחול תורה שהיא טוב,

כי לעולם הדומה יבוא אל הדומה. אם אתה טוב, אתה תתחבר אל התורה שנקראת טוב.

הדומה מתחבר אל הדומה.

אבל אם אתה לא טוב, איך תדבק לטוב?

אף על פי שאב ובנו, הרב ותלמידו,

נעשים אויבים זה לזה בשער.

דהיינו, ננחמים בתורה להעמיד את האמת,

כי אין משוא פנים בתורה.

מכל מקום אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים,

שנאמרת ואהב בסופה,

שכל מחלוקת שהיא לשם שמיים,

סופה להתקיים.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

ותלמידי החכמים מרבים שלום בעולם,

ואינם עוברים על לא תתגודדו.

ומסכינן,

לא עשו בית שמאי כדבריהם, אלא הולכים אחר הרוב.

שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות,

ובזה קיום ועמדה של התורה.

ככה אומר הלחם שמיים.

בתפארת ישראל אומר שגורם שיהיה שלום בנפשו של חברו.

איך?

מזה שהוא פותח לפניו חלונות רקיע כמלוא מחת צדקית,

דהיינו,

כפי הראוי לחולשת עיניו,

להסתכל בסוד השם.

וזהו עוצם השלמות.

אדם דואג לשלום נפשו של חברו,

והוא פותח לו אפילו פתח קטן כמחת צדקית,

כיוון שהחבר חלש בעיניו להסתכל בסוד השם, והוא פותח לו,

זהו עוצם השלמות, להביאו אל השלמות.

ועוד,

הוא רצה לומר שמעמידו על מדרגת השלום ממש,

שלא יהיה חברו מסופק באהבתו לו.

מעמידו על השלום שלא יסתפק אם הוא אוהב אותו או לא אוהב אותו,

אלא מעמידו על זה שהוא באמת אוהב אותו.

טוב, מעכשיו לעובדות ולמעשים.

בהקדמה לאחד מחיבוריו כותב בעל אשך,

על שפתי כהן,

אמר המחבר,

אל יעלה על לב הקורא בספרי זה,

שמפני שהיה לי חס וחלילה איזו מחלוקת על בעל הטורי זהב התז,

או יש בליבי איזו טינה עליו, חיברתי השגות על ספרו.

חס ושלום, שלא יעלה על לב הקורא דבר כזה.

שיחשוב, חלילה,

שיש לי איזו מחלוקת על הטז,

או יש בליבי איזו טינה עליו,

ולכן אני חיברתי עליו ספר הזה,

כי הלוה נודע על הכל כי נתקיים בנו,

נתקיים בנו

את ויהא בסופה.

והתורה מחזרת אחר אכסניה שלה,

שנעשיתי אכסניה לבעל הטז.

הוא היה אצלי שלושה ימים,

וכיבדתי בכבוד גדול אשר לא יאומן כי יסופר,

וגם הוא נתקבד בי הרבה,

עד שנשקני על ראשי,

ושמח בי ממש,

כשמחת בית השואבה.

ואל אלוהים הוא יודע וחד

שלא חיברתי את ספרי נקודות הכסף.

הלז רק לשם שמיים לברר ולבן את האמת.

עטורי זהב

כתב עליו

את הספר נקודות הכסף.

אשך כתב ספר נקודות הכסף,

אבל זה רק לשם שמיים לברר ולבן את האמת.

ואני מחלה את פני בעלי התורה.

כל מי שיודע איזו השגה,

או תפיסות,

או קושיות עליי,

ילקטם לאחד-אחד,

ויחבר מהם ספר רשום בכתב אמת.

ואם אפשר להודיעני,

יודיעני.

בעלי להשיב לו כי יד השם הטובה עליי,

רק אחר שיהיו הדברים ברורים אצלו כשמלה,

כי אולי יש איזו שגיאה בחיבורי שפתי כהן,

ולא היה המכשלה הזאת תחת ידי.

בעלי להחזיר לו טובה וחנות

ותשועות חן-חן כל הימים,

כי אין כוונתי חס וחלילה להתגדר ולהעמיד על דבריי.

וצריכים אנו לקבל האמת

למי שאמרו והאמת מעצמו מוכרע ויורה את דרכו.

ובכן,

אל אמת ינחני בדרך אמת,

וזכני להדפיס גם שאר חיבורים אשר הכרתי בתורת אמת.

זו הקדמה של השח לספרו נקודות הכסף.

אתם מבינים איך זה עובד? זה אנשים אמיתיים.

סיפר הכתב סופר שבדרך

של נסיעה

של רבי עקיבא יגל לחתונת ביתו, מרת שרל,

עבר דרך קהילת קיצה,

שהיא סמוכה לפרשבורג,

ובא לקראתו לקבל פניו המיועד להיות חתנו,

החתם סופר

עם אחוזת מרעהו.

על כיסא הרבנות קיצה בעת ההוא ישב רבי הירש ברודה,

בעל תואמת צבייה,

על שולחן ערוך אבן העזן.

בשביל הזדמנו גדולי הדור לפונדק אחד, התקבצו מכל הסביבות רבנים ותלמידי חכמים בהמון עם לכבודה של התורה.

בהמשך המסיבה הציע רבי עקיבא יגל לפני בעלי תריסין איזה חידוש מחידושיו,

עניין שעורר פלפול חברים בין טובי הלומדים, ובפרט להגאון מקיצה, שהיה מפולפל אדיר, ואורייתא מרתח אביה,

כי יש להבה מתלקחת.

השמיעו הצדדים דעותיהם מנוקדות בפלפולה של תורה, עד שכמעט כת נגעו, פגעו זה בזה.

ההמון שנולחו באותו מעמד השתוממו למראיתם כיצד גדולי הדור התנהגו בנימוס כזה,

בקינטור אחד לחברו.

רמי עקיבא איגר ירד לסוף דעת הקהל והבין מרמיזותם וקריצת עיניהם מה שבליבם,

פתח פיו בחוכמה בפירוש מקרא שבתהילים מ״ח ה׳

כי הנה המלאכים נועדו,

עברו יחדיו,

אימא ראו כן טמאהו,

נבהלו נחפזו,

רחדה חזתם שם,

חיל כיולדה.

ברשת הכוונה.

הינה המלאכים,

מן מלכיהן, רבנן.

מי זה מלאכים? חכמים.

הינה המלאכים, נועדו.

מה זה נועדו?

נתוועדו למקום אחד.

בראשית מלאכתם ושיחתם בדברי תורה, ואורייתא היא שמרתיחה אותם.

ואפילו אב ובנו נעשים אויבים בשער.

והנה עברו יחדיו.

עברו יחדיו.

מה זה עברו יחדיו? מלשון עברה וזעם.

הם מה ראו?

אלה שמסביב ההמון עומדים שם ורואים.

וכן טמאו, נבהלו, נחפזו.

רואים מלכי רבנן עשו אויבים, וחולקים זה על זה.

אבל האמת,

שם חילקה יולדה.

כמו יולדה שרבים, חבלי הלידה שלה עד שהילד היולד יוצא לאור עולם.

ואז חבלים נפלו לי בנעימים.

ואז נהפכת התעוגה לשמחה,

עד שילדה זרע מזוכח ומלובן אתיהם. כך מלכי רבנן.

עד שהם מוציאים את הרעיונות המזוכחים,

אמת לעמיתו,

יש להם צו.

פער, זעם וחברה,

אבל ועת ואהב בסופה.

אחרי שהעמידו את האמת על מכונו,

נעשו אוהבים זה עם זה ושמחים זה בזה.

ככה הוא ביאר להם מה שהם רואים במועיליהם.

רבי יעקב קמינצקי סיפר על מאורע שאירע בימי ילדותו.

נער הייתי וחשקה נפשי ללמוד בכלם.

נסעתי לשם ולא הרשו לי להיכנס.

בבית התלמוד נערכה אותה עת אסיפת תלמידים.

היה זה לאחר פטירתו של רבי נחום זאב זיו,

בנו של הסבא מכלם, וממשיך דרכו.

ובני החבורה התאספו להחליט על המשך הדרך של הישיבה.

שתי גישות התבלטו.

האחת זו של רבי ראובן דוב דסלר,

זה אבא של המכתר מאליהו,

שקרא להמשיך במתכונת הנוכחית של סגירות וקפידה.

כמו שלמדנו, אם אתם זוכרים, בכמה שיעורים,

של בחינה אחר בחינה לכל מועמד,

של סולת נבחרת ומנופה.

כנגדו ניצב בכיר התלמידים, רבי ירוחמן לוי.

הוא ביקש לסלק את שומר הפתח ולהוסיף ספסלים.

אתה טען שהסבא ובנו נעדרים,

אין עוד טעם בשימורה של המסגרת,

יש להפיץ את האור.

הוויכוח היה קשה,

נוקב ומעמיק.

קשה עוד מאוד היה ויכוח,

שכן דנו בו על עתיד בית התלמוד,

בו עוצבו אורחותם,

בו ראו חזות הכול,

ושללא כל הפרזה, איך הם קראו לו?

בית חיינו.

לאן אתה הולך?

לבית חיינו.

איפה אתה לומד? בבית חיינו.

ככה קראו לתלמוד בכלם.

הוויכוח הוכרע.

עמדתו של רבי ראובן דב דסלר, אביו של בעל המכתב מליאו, התקבלה.

כלם המשיכה במתכונתה כי מימים ימימה,

בית יוצר לאנשים מושלמים.

דעתו של רבי ירוחם נדחתה.

לרבי ירוחם לא הפריע דבר מאומה.

משעה שהוויכוח הוכרע,

שב רבי ירוחם לתלמודו,

בנהג בשלום רעות עם יריביו לדעה,

כאילו לא היה ויכוח מעולם.

אהבה ורעות,

שאין דומה להם, שררו בין האחים רבי יוסף ורבי שמואל רוזובסקי.

זכורתני מספרת לרבנית רוזובסקי שרבי שמואל בא לבקרנו,

ומיד התפתח ויכוח תורני בינו לבין רבי יוסף,

שני אחים.

והיה קולם הולך ומתחזק, מתגבר והולך, והעדים פרצו,

את קירות הבין, והגיעו עד רשות הרבים.

ומעשה והיה,

בעת האירוע הזה, שהה אדם בבית הדין הסמוך לביתנו למשמע קולות המריבה,

נחלץ חושים לביתנו.

סבור שפרצה תיגרה.

ביקש להפריד בין הנצים.

ולא השכיל להבין כי שני הנצים אוהבים איש את רעהו אהבת נפש,

ואוריית כמרתחה בהו.

אחותו,

שרבי שמואל גריינמן מרת רייזיקה אדלמן נכנסה לחדר של מרן מעל החזון איש בווילנה,

בבית גיסו הגאון רבי שמואל גריינמן.

וראתה אותו יחד עם עוד אברך,

צעיר,

מתווכחים וצועקים אחד על השני בריתך הגדולה,

פניהם אדומים כלהבת אש. זה דבר נדיר אצל רבנו חזון איש היה תמיד,

תמיד רגוע ושלם.

היא נבהלה וברחה מהחדר,

ורצה בבעלה לאשתו של רבי שמואל גריינמן, אחות רבנו,

שתבוא

לראות מה אירע.

היא ניגשה עימה וראתה שהאברך הצעיר היה רבי אהרון קוטלר,

והם התווכחו בריתך דאורייתא.

אז אמרה אשת רבי שמואל לגיסתה, אל תפחדי,

הם עוד יהיו הידידים הכי טובים.

ואכן כשיצאו מן החדר ראתה אותם מחייכים זה לזה ונרגעה.

נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה.

בסוף האברך הצעיר, רבי ארון קוטלר, היה גדול הדור באמריקה.

מבקש אדם לעשות לעצמו הטבת חלום.

תשמעו פטנט, משהו לא יאומן.

לפניו ישנו סידור תפילה,

יש שם את נוסח ההטבה,

שלא יהיה ליבו נוקפו, כדי שהוא יטיב את החלום.

וצריכים שלושה

בשביל להיטיב את החלום בפני שלושה אוהבים.

אז היו שם שניים שסעדו את מיטתו, תלמידיו אוהבם.

באוהב שלישי מנאלן, מאיפה יביאו אוהב שלישי?

מה זה, ממציאים אוהבים?

בוא תגיד שאתה אוהב ותשב.

אין דבר כזה, צריך להיות אוהב.

רבי אפרים ברודיאנסקי הייתה עצה פשוטה.

הנה בן תורה.

נבקש שיאמר דבר תורה.

נתווכח עימו.

נסתור את דבריו.

נעשה לו כאויבים.

ומובטח לנו שבסוף של הפגישה יתקיים,

נזזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה.

אז יהיה לנו אוהב שלישי.

ואז נוכל להטיב את החלום.

התורה מחברת

ברגע שנלחמים כל אחד

על דעתו, ובסוף מגיעים למסקנה.

כולם יוצאים מאושרים. אה,

זכינו לעמיתה של תורה.

אחד אוהב את השני, כי כל אחד עזר כדי שיגיעו לבירורה של התורה,

ברורה של האמת.

אז נעשים אוהבים. עכשיו יש אוהב שלישי.

שב, אפשר להטיב את החלום.

מעשה באדם ששלח את ספרו למרן הסטייפלר.

מי שראה שהסיג שם על מרן בעל החזון איש,

שלא בכבוד הראוי לו,

שלח לו בחזרה.

הוא ביקש למסור למחבר על ידי השליח שהוא לא מעוניין בספר כזה בביתו.

מחבר של ספר.

שלח למרן סטייפלר את הספר שלו.

אבל כשהוא פתח אותו, אז סטייפלר הוא ראה שהוא משיג על מרן החזון איש,

אבל לא בכבוד הראוי לו.

החזיר לו את הספר וביקש מהמחבר להגיד שהוא לא מעוניין בספר כזה בביתו.

השליח חשש

שהמחבר יישאר שונא לרבנו בגלל זה.

אז מרן הסטייפלר הרגיעו ואמר לו,

כשעושים לשם שמיים,

אין לחשוש שתצא מזה תקלה.

לא תצא תקלה מתחת ידו.

אם הוא כתב את הספר

לשם שמיים,

לא תצא תקלה מתחת ידו.

וכך היה.

אותו מחבר קיבל את התוכחה והוסיף אהבה על אהבתו.

זה כשזה לשם שמיים.

עד כמה יש להיזהר מן המחלוקת?

ובאיזה מבט יש לראותה?

נוכל ללמוד מן המעשה הבא.

פעם אחת הייתה מחלוקת בעיירה סמוכה לבריסק

בדבר שוחט הקהילה.

מחלוקת גדולה.

בדרך כלל בעיירות היה שוחט אחד לקהילה, כולם הכירו אותו.

והייתה מחלוקת עליו.

אחדים התחילו לרנן אחריו שהוא אינו בקיא בהלכה

בדיני בדיקת הריאה.

והללו באו אצל רבי חיים

וביקשו ממנו לאסור את השוחט הזה.

לעומתם, באו לפניו אחרים

והעידו שהשוחט בקיא בענייני שחיטה ובדיקה כדת וכהלכה.

והמרננים אחריו רוצים רק לעורר מחלוקת בקהילתם.

נענה רבי חיים לדברי המזכים

ולא רצה לאסור את השוחט.

המרננים אחרי השוחט

נעלבו

ושאלו את רבי חיים לומר,

רבי חיים מבריסק,

ושאלו

את רבי חיים,

תגיד לנו בבקשה מדוע אתה מאמין לצד השני ולא לנו?

החזיר להם רבי חיים מבריסק, תדעו,

בדיקת הריאה

עינה אלא מדברי סופרים.

ואילו מחלוקת

הכל יודעים ומודים שאסורה היא מן התורה.

והכתוב אומר

לא תעניה על ריב.

אז זאת אומרת

יש פה דרבנן

ויש פה דאורייתא.

בדאורייתא חמור מאוד, המחלוקת אין לית מנדפליג, זה אסור דאורייתא.

בבדיקת הריאה

זה דרבנן.

אז לכן

קודם כל צריך לעצור את המחלוקת.

גדולי ישראל לא זו בלבד שנמנעו מן המחלוקת,

כי הם גם פעלו באופן מעשי למען השלום.

וכך היה מעשה.

רבי חיים מוולוז'ין השתדל פעם השתדלות מרובה להשיב שלום בין שני יהודים פשוטים.

אמרו לו,

אין זה נאה לרבנו להתערב בסכסוכים.

של המוניים אלו,

שני יהודים פשוטים, סוכסכים רבים,

מה לרבנו רבי חיים מבולוז'ין גדול הדור להתערב בין שניים כאלה?

השיב להם רבי חיים.

חכמים זיכרונם לברכה אמרו צריך לפסוח שלוש פסיעות לאחוריו,

ואחר כך ליתן שלום.

כן?

שלוש פסיעות.

עושה שלום במרומיו,

ושלום עלינו, ולא.

אבי אומר, פעמים אדם צריך לסגת אחורנית כמה פסיעות,

ובלבד להטיל שלום.

יפה.

רבי בן ציון ברוק

עומד בדבריו על תכונת הנפש הנדרשת כדי להגיע למעלת מעמידו על השלום.

הרואה שני בני אדם רבים,

ככל הנראה בגלל כבוד,

ממון וכדומה.

אם הוא רודף שלום,

עליו להסביר לשני הניצים שלו כדי לריב על דברים כאלה.

אבל מיהו האיש הכשר להשמיע דברי הפיוס והריצוי בפניהם?

הרי אילו יעשה זאת אדם רודף כבוד וממון,

הוא בעצמו קרול ודאי שדברי המוסר שלו יפלו על אוזניים ערלות.

קשוט עצמך,

ואחר כך קשוט אחרים.

שמעתי איזה ליצן אחד,

קוראים לו הנבל והמנוול, אח של הנבל והמנוול,

כשהוא מדבר ברדיו.

הוא אומר שכולם רודפים אחרי הכבוד והכסף,

וזה כולם כבוד וכסף.

כאילו הוא לא, הרי הוא עבריין מורשע בגלל כבוד וכסף וכל זה.

והוא מטיף לאנשים ברדיו בקול בעורמה.

לא יאומן כי יסופר.

קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים,

יתריסו נגדו בצדק בעלי הריב.

ברם,

אילו איש ישר ונקי כפיים,

המוכר בציבור כעניו,

מוכמיש בעצמו רחוק מן הריב המחלוקת, יעשה זאת,

אז יש סיכוי טוב שיתקבלו דבריו.

ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

כלומר, לא זו בלבד שאין זה לפי הכבוד להתעסק לפעמים במריבות שבין אחרים,

אלא על האדם גם לחשוב כיצד ניתן בכלל לרדוף שלום

ללא התנאי המוקדם וההכרחי של שפלות רוח.

ומהי צורתה ודמותה של אותה שפלות רוח שמהווה תנאי הכרחי לרדיפת שלום?

אם אדם מקללו אומר לו שלום עליך,

זאת אומרת,

שומע חרפתו ואינו משיב.

אדם רב עמו והוא שותק

מנעליו ואינו עולה.

איש כזה עם רואה שני נציים,

יש בו תכונות וסגולות לפשר ביניהם.

אבל אם הוא עצמו נמנע מלהקדים שלום למי שמקלל אותו,

אם הוא עצמו אינו שותק למי שרב עמו,

אלא מתווכח עמו והוא עונה לו כמידתו,

אין הוא ראוי כלל לאצטלה של מעמידו על השלום.

כאשר מדובר היה בסיוע רוחני ובמניעת מחלוקת,

גילה רב יעקב קמינצקי נכונות מיוחדת להתאמץ למען הזולת,

אפילו כאשר היה זה אדם זר.

העובדה הבאה תעיד,

למשפחה מסוימת נולד בן ראשון אחרי בנות רבות.

שני הסבים טענו לזכותם להתכבד בסנדקאות.

דעת שניהם הייתה נחרצת.

הוויכוח שנתגלה איים להעכיר את השמחה כולה.

אחיו של אבי התינוק

נמנה על חוג מקורביו של רבי יעקב קמינצקי במונצי.

הוא הציג בפניו את הבעיה.

ורבי יעקב שאל האם יסכימו שני הסבים כי הוא בעצמו יהיה הסנדק.

לשם התשובה החיובית

הציע עצמו כסנדק למרות שלא הייתה כל קרבה בינו לבין משפחת התינוק עצמה.

ולמרות העובדה שהיה אז בשלהי שנות ה-80 לחייו

והשתתפותו בברית הייתה כרוכה בנסיעה ממונצי לברוקלין

בשעת בוקר מוקדמת שזה שעתיים וחצי נסיעה

ולחזור שעתיים וחצי.

רק להשכין את השלום ביניהם אם יתרצו.

אתם שומעים?

מעשה שהיה בישיבת פונוביץ' בחתן שאלה לבית מרן אגרם שך בשאלה,

מציק לי מאוד,

בראותי את חברי שמעון,

שגם הוא השתדך והוא שמח ומושר יותר ממני.

כנראה

שהשם יתברך הצליח דרכו יותר ממני.

ולכן ברצוני לעזוב את השידוך.

השיב לו מרן הרב שך, ברצוני לגלות לך דבר סתר.

לפני דקות מספר היה אצלי חברך שמעון

ואמר לי בדיוק אותם דברים עליך,

שאתה נראה מאושר לעומתו,

וכנראה שאתה חי בדמיונות,

והקלה שלך מוצלחת,

וחשובה ביראת שמיים במידות טובות,

והדברים הצליחו.

ונשאר השידוך והתחלתם.

סיפר רבי שמואל בירים בו עם ראש ישיבת מיר בארצות הברית, מרן אגרם שך עשה פעם שידוך.

לאחר שנים התגלעו בעיות בין בני הזוג,

עד כי שלום הבית הופר.

נודע הדבר למרן, כיתת את רגליו במשך שנתיים ימים,

וכל יום

לאחר שגמר שיעור נסע בנסיעה מפרכת מבני ברק לירושלים הלוך ושום.

שהה בביתם כמה שעות על מנת להשכין השלום בביתם.

שנתיים!

שמעתם פעם דבר כזה?

אני לא שמעתי דבר כזה.

עוד פעם אני קורא שלא יהיה בלבול, כן?

פעם הוא עשה שידוך, מרן רב שך. לאחר שנים

נתגלעו בעיות בין בני הזוג,

עד כי שלום הבית הופר.

נודע הדבר למרן, והוא כיתת רגליו במשך שנתיים ימים,

וכל יום

לאחר גמר השיעור

הוא נסע בנסיעה מפרכת

מבני ברק לירושלים הלוך ושום.

השעה בביתם כמה שעות

על מנת להשקיע לשלום בביתם.

בעת שאני מספר עובדה זאת מציין רבי שמואל בירנבוים, ראש ישיבת מיר בארצות הברית. אנשים מסרבים להאמין.

אנשים מסרבים להאמין.

וכי כיצד יש בכוח אנוש להתמסר במסירות נפש כזאת עבור הזולת?

מה עוד שהמדובר באדם ישיש,

שאינו חוסך כל מאמץ מצידו למען שלום של בין בני זוג.

אבל זוהי העובדה, הוא אומר.

שלא לדבר על הממון,

נסיעה הלוך חזור על חשבון מי?

חשבונו.

שנתיים כל יום אחרי השעות.

מעמידו על השלום. אתם שומעים מה זה?

בעקירו בעובדה שהשבת תשובות לשועלים היא בגדר תורה, נוהג היה מרן החזון איש לאשים לשועליו,

ואף ניאוד במקרה הצורך לשבת כבורר יחיד וליישב סוגיות ממוניות.

מידת האמת שבו וטבעו ואופיו האציליים הטביעו את חותמם,

גם בנושא זה,

כפי שתעיד העובדה הבאה.

באו לפניו

בעל בית

ודייר

והם מתדיינים

אהדאדה בשאלת דמי מפתח הנהוגים בארץ ישראל

לנוכח הנוהג והחוק החילוני,

כשהם מבקשים ממנו להכריע מי הצדק.

הקדים ואמר להם

לווי ידוע לכם שלא אפסוק דין תורה.

מצד ההלכה אין מקום לתביעה כלשהי

מצד הסוחר

עקב החזרת הנכס ששכר למשכיר.

מצד ההלכה אין מקום לתביעה כלשהי מצד הסוחר

עקב החזרת הנכס ששכר למשכיר.

אבל בואו ונשתדל שלא יגרום אחד משניכם נזק לרעהו.

על זה אני יושב איתכם,

ובואו נראה איך עושים שלא יהיה נזק לאף אחד.

איי, איי, איי, איי, איי.

רבי יחנן, אני אמר לך שאומר.

נושא הקדוש והכניסה כלשהי.

נפיק אור בעל תורה לשמאל שנה אמורה ונאפס למען סוגר דין תורה ויעדים.