קניין מ"ח - האומר דבר בשם אומרו

ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם ואנחנו בקנין האחרון מ"ח, האומר דבר בשם אמרו.

שאינו תולה דברי רבו בעצמו, "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי", אלמלא אמרה בשם עצמה לא באה הגאולה, שמתוך כך שאל המלך, מה נעשה יקר, אז ז"א, בגלל שהוא שמע את מה שאמרה אסתר בשם מרדכי על בגתן ותרש, אז הוא שאל מה נעשה יקר וגדולה למרדכי, ואם זה היה בשמה ולא בשמו לא היתה באה גאולה לעולם, ככה אומר המחזור ויטרי. לכן האומר דבר בשם אמרו זה שאינו תולה דברי רבו בעצמו.

המדרש שמואל אומר, כי מי שאינו עושה כן, אינו אומר דבר בשם אמרו, רק גונב מאחרים ואומרם על שמו, זה בודאי שלא יקנה קנין התורה, זה גנב, גונב דברי תורה של אחרים ואומר אותם בשמו ולא בשם האומרים. אמנם כאשר לעולם יאמר דבר בשם אמרו, אז יוכרח גם הוא להשתדל לחדש בתורה שום דבר, לומר גם כן בשם עצמו, וזהו סיבה שישתדל להשלים את עצמו ולקנות קנין בתורה.

דרך חיים אומר, יש לו לומר הדבר מפי אמרו, ולא יגזול התורה מפי אמרו, ואף הקב"ה אומר דבר מפי אומרו, הקב"ה בעצמו אומר תורה בשם האומר, כמו שכתוב בגיטין ו', אביתר בני כך הוא אומר, מאיר בני ככה אומר במקום אחר, ראוי לייחס גם כל השגה בתורה אל מי שאומר שמועה, כי אותה השגה היא ראויה אליו, ואם לא יעשה ככה הרי הוא משנה בתורה מה שסידר לכל אחד, רק יש לתלות כל דבר בשם אומרו ואז אינו משנה בתורה כאשר יתלה כל דבר בתורה ממי שאומר אותו. כי החכמה העליונה סידרה לכל אחד את חלקו בתורה ואת מה שהוא יזכה בתורה, וזה הסדר, ולכן צריך להגיד את זה גם בשמו. שלא יבלבל הסדר. ואפשר לפרש מה שאמר, שיאמר דבר בשם אומרו שאם לא ידקדק בזה לא ידקדק גם כן בעיקר השמועה ויבוא להחליף אותה, כשלא מדקדקים בשם האומר גם לא ידקדקו בשמועה עצמה. אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו, אטו בגנבי עסקינן? וכי אנחנו עוסקים בגנבים? אלא קא משמע לן שצריך לומר דבר בשם מי שאומרו ולא יעלימנו, וטעמא  משום דכשאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. אם אתה אומר רבי שמעון אומר, אתה גורם ששפתותיו דובבות בקבר. אז לפי זה, שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, לפי זה יוצא חידוש, שאם אתה לא אומר את שמו כאילו הן לא דובבות בקבר, דמה לי אומר דבר בשם אומרו ששפתותיו יהיו דובבות בקבר? והיינו דמפרש תנא דידן דכל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם, לאיזה עולם? עולם הקטן, מי זה עולם הקטן? זה האדם, גאולה תהיה לו בבור השבי, מה זה בבור בשבי? בקבר. לעשותו בן חורין, כי שמה הוא פטור מהמצוות, פטור מן התורה, ובזה שהוא אומר דברים בשם אומרו אז הוא עושה אותו בן חורין  לעסוק בתורה גם שם.

ופעם הסברנו איך שפתותיו דובבות בקבר, הרי אדם נאכל ע"י תולעים וכו' גם צדיקים גמורים גמורים לא נאכלים ע"י תולעים, אבל אחד שכן נאכל אז איך שפתותיו דובבות בקבר? אלא יש דבר כזה שנקרא הבלא דגרמי, זה הבל העצמות שזה בבואת האדם שנמצאת שמה בציורו, ואז ממילא הבחינה הזאת שפתותיו דובבות שם.

לחם שמים אמרנו הוא אומר עוד בתור נפקא מינא לגרסא למימרא דידי הדידי, שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" ואם מועיל לגאולת וחופשיות הגוף קל וחומר לגאולת הנפש וחרותה בעולם הנצחי. אז אם ראינו מה קרה שמרדכי זכה לגאולה להביא גאולה על ישראל, אם זה בגוף קל וחומר לגאולת הנפש וחרותה בעולם הנצחי. כי רוח חיים אומר על ידי קאי מתיישב כמה קושיות. הא מני, רבי פלוני, ופעמים זה הולך לשיטתו כידוע, ז"א פעמים שקושיות לא יתורצו רק אם אנחנו נזכיר מי אמר את השמועה שאנחנו מדברים בה, אם לא תגיד לא תוכל לפרש את הדברים, כי זה הולך לפי אותה שיטה של פלוני, מי זה פלוני, שואלת הגמרא הא מני? של מי היא זאת השמועה, פלוני, אומרת רבי לוי, רבי מאיר, רבי רבי רבי.

התפארת ישראל אומר, לא מבעיא שלא יתלבש בטלית שאינו שלו, אלא יכבד למלמדו כל כך שלא יאמר סתם כך שמעתי, רק יזכיר שמו לברכה. אנחנו לא מדברים על אחד ואומרים שיגיד שמועה בשם אומרו, להגיד שאנשים לא יתלבשו בטלית שלהם ויגידו שמועות בשם עצמם כאילו גנבים וגזלנים, אלא האומר שמועה בשם אומרו, האומר דבר בשם אומרו בזה הוא מכבד, ולא אומר כך שמעתי, תגיד, תגיד ממי שמעת, תגיד, למה אתה לא אומר ממי שמעת? רק יזכיר שמו לברכה.

אני שומע הרבה אנשים אומרים לי, שפלוני אלמוני אומר דברים בשמך אבל הוא משנה אותם קצת, במקום הסיפור אתה מספר על עגלה, הוא מספר על סוס, במקום אתה מדבר על זה וזה, בשביל לא להגיד שזה ממך, אז יערב להם, למה לא, אין שום בעיה, אני מוחל שיגידו אפילו בלי להגיד את שמי, בשמים יגידו אם זה יצא מפה או לא יצא מפה, זה מספיק. הוא רק מפסיד, אני לא מפסיד. הוא מפסיד. למה? כי הוא אומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אז לא מעניין אותו שתהיה גאולה לעולם, מעניין אותו העיקר שיגידו שהוא אמר, כן, שהגאולה תתעכב מה אכפת לו, העיקר שיגידו שהוא אמר, וגאולה מה, לא צריך. אז איך הוא אומר ותחזינה עינינו בשובך לציון, הוא אומר בינתיים לא צריך, העיקר עד שאני אקנה לי שם בעולם זה הכי חשוב.

טוב, עכשיו אנחנו עוברים לעובדות ולמעשים.

אתם יודעים שיש אדם ויש קוף, נכון? שמעתם, יש כמה כאלה ברמת אביב. דברים נוקבים בתוכנם כותב בעל הנודע ביהודה אודות גניבת חידושי תורה והתכסות באיצטלה זרה, והרי הדברים: והנה כל המצוות אדם מקיים בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חופשי מן המצוות ואי אפשר לעשותן, כמו שאמרו חכמים ז"ל, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, אלא לקבל שכר. הנה כל המצוות אדם  מקיים בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חופשי מן המצוות ואי אפשר לעשותן, כמו שאמרו חכמים ז"ל, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, אלא לקבל שכר, אז פה עושים ושם מקבלים שכר. ואפילו תולדות שמוליד תלמידים, פסק ממנו בשעת מותו, דשוב אי אפשר לו ללמוד עם תלמידים, שוב אי אפשר לו ללמוד עם תלמידים. אבל מי שמחזיר בתשובה לא, זה ממשיך הלאה, למה? כי מכח זה ממשיכים האחרים ללכת בדרכי התורה והמצוות. אבל אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור, והחיבור הזה נתייסד על דבר אמת, וצדק על פי דרכה של תורה, אז האיש הזה אינו פוסק מלהוליד תולדות גם אחר מותו, כי דבריו חיים וקיימים והוא ממשיך הלאה והלאה להשפיע, שלא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו, וכן מתוך דיסקים ושידורים חוזרים, ממשיך, וזה נרמז בפסוק "זה ספר תולדות אדם", שעל ידי ספר שחיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות האדם, ממשיך להוליד, זה ספר תולדות אדם, הספר שהוא כתב ממשיך את תולדותיו של האדם הזה מאלה שלומדים.

והנה יש אדם ויש קוף שרוצה להתדמות לאדם והוא אדם בליעל מצד הקליפה, כי יש למדן היגע בתורה ולומד לשמה ויגעת ומצאת תאמין וזוכה לדברים הרבה לחדש חידושים ולומר ברבים, נגד זה יש מתעשר ואין כל. אז יש אחד שהוא לומד יגע לשמה, וזוכה לדברים הרבה, מחדש חידושים ואומר אותם ברבים, אבל כנגדו יש מתעשר ואין כל, לא למד ולא לימד ומתנשא לומר על עצמו שלמד הרבה וחידש חידושים, מתלבש בטלית שאינו שלו וגונב דעת הבריות להתגאות ולהתפאר במה שאין בו, לא מיני ולא מקצתי, וגוזל את החיים והמתים. יש מעשה שסיפרו בזמנו, שאחד הגיע אל הרב עובדיה יוסף, הוא בא עם ספר וביקש הסכמה, הרב עלעל ככה בדפים, עוד בתקופה שהיה זמן, ומיד הוא ראה שזה ספר ישן שנמצא אצלו בספריה מלפני הרבה הרבה הרבה זמן שלא מצוי כמעט בשום מקום, וזרק את האיש הזה בבושת פנים. הוא העתיק את הספר בדיוק מה שהיה וביקש עכשיו שיכתבו את השם, הוא כתב את השם שלו, ושיתן לו חתימה על זה שכאילו המחבר שכתב את הספר ויגיד עליו שבחים. אתם מתארים לכם דבר כזה? יש אחד פה בשכונה גם כן, שכתב ספר העתק של הרמח"ל, העתיק את הרמח"ל כמות שהוא וכתב את השם שלו, וכתבתי את זה אחרי יגיעה ואחרי זה, בהקדמה הוא כותב כתבתי את הספר וכו' וכו'. כן, עד כדי כך יש אנשים.

ואמנם בודאי לא יגנוב מה ששמע מלומדים שבעירו, כי כל אחד יכיר את שלו, אבל הוא גונב מה ששמע מהם לומדים בעיר אחרת, או שהשיג כתבים  מלומדים בריחוק מקום מעיר לעיר וממדינה למדינה, זה בדיוק הסיפור. ואנשים כאלה מכבים את אור התורה, כי בעבור זה אין יתרון לחכם מן הכסיל, אף כי איש החכם עיניו בראשו. מכבים את אור התורה, ולכאורה תמוה באמרו שהחכם עיניו בראשו, וכי הכסיל העיניים שלו בכרסו? אלא שהחכם עיניו בראשו שהכל צומח מן הראש, ממחשבת המח שהוא מחדש בשכלו, ובו נותן עיניו ואינו נותן עין בכל אחרים, אבל הכסיל עיניו אינם בראשו אלא בכתביו, הוא מביט בכתבים שיש לו משל אחרים, בזה הוא נותן עיניו לקרותם ולהגידם בשמו ולהשיג בזה ממון וכבוד, אם ימכור ככה ספרים אנשים יקנו יתפרנס, וגם יהיה לו כבוד.

מכל זה יכול לעשות לפי שעה, אבל להדפיס דברי זולתו בחיבור, הוא דבר קשה לו, כי זה דבר שמתפשט בעולם ויהיה לו למזכרת עוון ולבושה ולכלימה, כבושת גנב כי ימצא. ולא שכיח כל כך, ולא נמצא כי מעוטי דמעוטי חציף קולי היא, להדפיס בשמו מה שהוא מאחרים, ומעטים הם עזי פנים כל כך. ויש עוד ספר אחד, ספר חשוב שנקרא ספר הברית, שכתב אותו המחבר בעילום שם, ולא רצה לכתוב את שמו עליו וחשבו לייחס אותו לגאון מוילנא, מרוב שהוא כתב דברים גבוהים מאד מאד מאד, הוא היה בן תקופתו, והוא כתב את הספר בעילום שם, והנה אחרי שנים הוא רואה שהספר שלו מתנוסס עליו שם של מחבר, ואז הוא כתב, הוא הוציא הוצאה נוספת, שבלית ברירה הוא כותב את שמו שלו על הספרים כדי להודיע בשער בת רבים שהספר שיצא תחת שם אחר הוא מזוייף.

אז אין הרבה כאלה עזי פנים, אבל יש. ולכן רובא דרובא ממחברי הספרים הדברים הם תולדותיו שהוליד בעין שכלו, ולזה יש לומר גם כן רמז בפסוק "זה ספר תולדות אדם", כשהוא מפרסם חידושיו בספר לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, זה אות ומופת שהוא תולדות אדם, שהוא חידושיו ממה שהוליד בשכלו. האם הכוונה פה שהוא אומר לפרסם חידושיו בספר לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, זה אות ומופת של תולדות אדם הכוונה בחינם גמור או לאו דוקא, אבל ודאי שמי שמחלק בחינם את הספרים שלו, את הדיסקים שלו בחינם, ודאי שזה שלו, כי הוא לא עשה את זה בשביל להתפרנס, כי בד"כ אנשים עושים את זה להתפרנס, כי מספרים מרויחים הרבה כסף, אז לכן אם הוא מחלק אותם ומפיץ אותם בישראל העיקר שילמדו תורה, אז בודאי ובודאי שהדבר הזה הוא שלו.

הוסיף וכתב השל"ה הקדוש, בספרו שני לוחות הברית, האומר פשט וחידוש שראה בספר או ששמע ואינו מזכיר שם אומרם, הרי זה חמור ביותר מגזלת  ממון, כי נפש הוא חובל, היינו הנשמה, כי נשמות ישראל והתורה הן אחת, ומה מאד גדולה עבירה זו בעיני, נפש הוא חובל, את הנשמה, כי הנשמות והתורה אחת הן, וגדולה עבירה זהו בעיני, אומר השל" ההקדוש, יותר מגזלת ממון. ז"א אם אדם אומר פשט וחידוש שראה בספר או ששמע ואינו מזכיר שם אומרם, מדובר באדם שיודע במי הווה והוא לא אומר בדווקא, למעט אם זה דרשן שאומר בשטף דרשה, אז אי אפשר שעל כל קטע קטן, אם הוא אומר קטע קטע קטע קטע וזה מורכב מהרבה דברים שהוא למד, אי אפשר שיפסיק, אז בזה ודאי יש מחילת הכותבים או האומרים וכו' וכו', אבל אם זה כמו שאנחנו קוראים עכשיו, אתם רואים איך המחבר של הספרים מ"ח קניני התורה מזכיר מי היה מי אמר, מי שמע, איפה הלך, מי סיפר, מי פגש, מה, את כל הפרטים פה, כן, אתם רואים שהגמרא אומרת שפלוני אמר בשם פלוני ויש שאומרים שאמר פלוני בשם פלוני ויש אומרים שאמר פלוני בשם פלוני, אוה, כמה אריכות, כמה אריכות, אם היינו מהגמרא את כל מי שאמר בשם מי שאמר ומי שאמר ואמר ואמר ואמר, היינו חוסכים כמה כרכים, אבל לא, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ושפתותיו דובבות בקבר ושלא יהיה גזל ושלא יצא מבטן של מישהו אחר, וצריך להגיד.

עיקר הנסיון של אמירת דבר בשם אומרו הוא דוקא לבעל מדרגה גבוהה בתורה, לכאורה תמוה, מדוע האומר דבר בשם אומרו נכתב האחרון ברשימה של ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם? הלא שורת ההגיון אומרת שדבר זה היה צריך להיות ראשון, שכן כל יסוד התורה ומסירתה מרב לתלמיד, וכאמור במשנה הראשונה במסכת אבות, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יתכן לומר, תירץ רבי יצחק ולדשיין, מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק, שעיקר הנסיון של אמירת דבר בשם אומרו הוא דוקא לבעל מדרגה גבוהה בתורה, למי שכבר השכיל לקנותה במעלותיה הרבות, כי כשבעל מדרגה גבוהה זו בתורה אומר דברי תורה לתלמידים, נפשו חומדת לומר דברים ולתלותם בו בעצמו, ולהראות את כוחו הגדול בתורה לתלמידיו. לא כן מי שהוא עדיין בגדר תלמיד, נסיונו קטן בהרבה, וקל לו לומר דברי תורה בשם אומרם, אז לכן זה נאמר דוקא בסוף, אחרי שיש לו את כל הקנינים נשאר לו עוד קנין אחד שבזה תלוי הקנין המושלם בתורה, שיגיד דברים בשם אומרם, אתה כזה בעל מדרגות שיש לך את כל הקנינים, אז עכשיו מה עם הקנין האחרון, הזה, מה עם המידה הזאת? אם אין לך את זאת לא קיימת את קניני ולא השלמת את קניני התורה.

בשם מרן הגרי"ז מבריסק מובא שאמירת דבר בשם אומרו אינו חיוב אלא מידת חסידות שעל ידה באה גאולה לעולם. ולכאורה איתא במדרש בתנחומא במדבר סימן כ"ב, אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר, אל תגזול דל כי דל הוא, הוי אומר אי אמירת דבר בשם אומרו לאו הוא, אז איך אתה אומר מרן הגרי"ז מבריסק שזה רק מידת חסידות? הרי בתנחומא כתוב מפורש שזה גזלה, אל תגזול דל כי דל הוא, אלא הסביר מרן הגרי"ז, כוונת המדרש היא כשאדם אומר דבר באופן סתמי וסוברים העולם שאומרו בשם עצמו ובזה יש איסור גניבת דעת, אבל אם אומר שמעתי ואינו מזכיר שם אומרו אינו עובר שום איסור. בשמים יודעים וגם זה יועיל לאותו אדם שהשמועה נשמעת מפיו, ולאו דוקא כמו שדייקנו קודם שבלא אמירת ה' יתכן שזה לא מועיל והנה לפי זה זה כן מועיל, ורק העיקר שהאדם לא יהיה גזלן, כאילו זה יצא ממנו פה ההקפדה, שכאילו זה יצא ממנו אם הוא לא אומר, ואלה הדברים ששמעתי ראיתי קראתי וכו'. אז לפי מרן הגרי"ז, מידת חסידות זו שעל ידה אבל באה גאולה לעולם, על ידה באה גאולה לעולם.

עין טובה, לכאורה מה שבח העצום הזה אם אדם אומר דבר בשם אומרו ואינו מתעטף בטליתו של חברו? מה השבח העצום שבזה הוא מביא גאולה? וגם לקנות את התורה ע"י זה כי זה אחד מהדברים שבהם נקנית התורה, שהרי דבר זה הוא האחרון, והוא מסיים את הארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, אלא בודאי הסביר בעל האמרי אמת, המדובר בתלמיד חכם הנוהג טובת עין במה שיודע מעצמו ומכל מקום יש לו עין טובה שהיא נקראה על שם חברו, וצורב כזה האומר דבר בשם אומרו, למרות שידע זאת מקודם וחידש חידוש זה גופו מידי נפשי, לתלמיד חכם כזה התורה נקנית. ז"א, האדם הזה הוא תלמיד חכם, והתלמיד חכם הזה הוא יודע מעצמו את החידוש שהוא הולך להגיד, אבל הוא שמע הוראה או קרא את החידוש הזה בשם אחר, והוא לא תולה את זה בעצמו אלא תולה את זה בחברו, זה טובת עין שבזה קונים את הקנין ומביא גאולה לעולם, אתם שומעים? ויתור כזה שלא לייחס לעצמו אפילו שבאמת הוא ידע את זה לפני מעצמו, ומאחר והוא ראה את זה בשם מישהו אחר מביא את זה בשם האחר ולא בשמו. דהיינו אומר דבר בשם אומרו, למרות שהוא ידע את זה. זה טובת עין גדולה שעליה זוכים לגאולה. ככה מסביר האמרי אמת.

מעיר רבי שמעון שוואב, אם נמנה אחד לאחד את קניני התורה המפורטים במסכת אבות, נמצא מ"ט קנינים ולא מ"ח כנזכר, אלא ישב השניים האחרונים המכוון את שבועתו והאומר דבר בשם אומרו, אלו הם שניים שהם אחד. הכיצד? פעמים אומר אדם חידוש תורה מדעת עצמו, ואח"כ מגלה שחידוש זה נאמר כבר ע"י אדם גדול, נמצא שהוא כיוון שמועתו, איך אומרים תמיד, ברוך שכיוונתי לדברי גדולים, כדברי הגמרא, דאמר גברא רבה מילתא ומתעברא משמי דרבי עקיבא בר יוסף כוותיה, ואעפ"כ אומר הדבר בשם אומרו בשם האדם הגדול בלבד ולא משמו שלו, ולא מחזיק כל טיבותא לנפשי. וזהו מקניני התורה, וזהו בגדר ממית עצמו עליה, כידוע, דרשו חכמים אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, אז הפירוש פה יהיה, מה פירוש, איך זה ממית עצמו עליה, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, איך זה קשור למה שאמרנו קודם, מישהו מכם יכול לעזור? איך זה מתקיים? אמרנו אדם אמר חידוש ואח"כ ראה שהיה אדם אחר שאמר כבר את החידוש, זה המכוון את שמועתו, הוא זכה לכוון את השמועה שלו כמו מישהו אחר, ואז הוא אומר את זה בשם המישהו אחר, אז המכוון את שמועתו ואומר דבר בשם אומרו ולא תולה בעצמו כמו האמרי אמת, אבל פה הוא אומר יש מ"ט לכאורה אם נספור אבל זה מ"ח כי שני אלה הם בעצם אחד, אחרי שהוא כיוון את שמועתו, אז בכל אופן הוא אומר דבר בשם אומרו, מי שאמר לפניו וגדול ממנו, וזה מקניני התורה בגדר ממית עצמו עליה, כידוע שאמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, איך זה מסתדר? מה זה קשור ממית עצמו עליה לענין הזה?

ש. למרות שכביכול הוא כיוון, אבל הוא אומר את זה בזכות התורה, לא בזכות ז"א הוא אומר את זה בגלל ... הוא לא מחזיק טיבותא לעצמו

הרב: בסדר, נכון, אבל איפה מתקיים שהוא ממית עצמו עליה ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, בד"כ אנחנו אומרים מי שממית עצמו פירושו שפת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו' וכו', ושהוא זורק את כל הבלי העולם והוא יושב ועוסק בתורה.

ש. אם הוא אומר את זה בשם מישהו אחר את הלא נותן את הכח לעצמך, אתה אומר את זה בזכות של מישהו אחר, יש אנשים שהיו אומרים את זה על עצמם

הרב: זה אמרנו כבר, אבל אתם מתקרבים, אתם מתקרבים, יפה, תמשיכו הלאה עוד קצת, עוד קצת. הפירוש שהוא ממית עצמו עליה פירושו אני לא נמצא פה, הוא נמצא, אה, אתה גם חי, אתה גם אמרת דברי תורה, אמרת בדיוק כמוהו, למה אתה מעדיף אותו עליך? אומר אני ממית עצמי, אני לא בתמונה, הוא אמר, ואין דברי תורה מתקיימים אלא דוקא במי שממית עצמו עליה, והוא  מבטל הוא לא קיים פה, הוא מת לגבי החידוש הזה, הוא לא אמר את זה מעצמו, הוא ממית עצמו, זה מתקיימת התורה, הוא קורא את הקנין השלם והתורה מתקיימת בו, וזה מדויק, אין דברי תורה  מתקיימין, הרי אמרנו שצריך קנינים, ובלי הקנינים אין קיום לתורה, התורה מתקיימת במי שממית עצמו, באיזה ציור? שהוא כיוון את שמועתו והוא בכל אופן אומר דבר בשם אומרו למרות שהוא גם אמר את הדבר לפני שהוא ראה, לפני שהוא ראה, והוא לא אומר את זה בשם עצמו.

מסופר על רבי חיים שמואלביץ, כל דבר חדש שלמד או שמצא בספרים, היה הופך לנכסי צאן הברזל של תלמודו. בסוף ימיו לא תמיד זכר היכן ראה את החידוש שהזכיר, אך תמיד הקפיד לומר החידוש אינו שלו, תמיד הקפיד לומר החידוש אינו שלו.

מסופר על רבי חיים שמואלביץ, כל דבר חדש שלמד או שמצא בספרים היה הופך לנכסי צאן ברזל של תלמודו. דהיינו לא חיפש רק דברים שלו וכו', כל מה שהוא מצא, כל מה שהוא מצא חדש, כל מה שמצא בספרים זה הפך להיות נכסי צאן של תלמודו, אבל מה לעשות, בסוף ימיו כבר הזכרון נחלש, והוא לא תמיד זכר איפה ראה את החידוש שהזכיר, אבל תמיד הקפיד לומר שהחידוש אינו שלו. אז הריני מוסר מודעה בשעה זו, שכל מה שאמרתי עד היום וכל מה שאומר, מה שאני אגיד בעזרת ה' מכאן ולהבא, זה לא שלי. זה הכל מה שראיתי בספרים, מה שראיתי פה, מה שזה מה שפה מה ששם, ומבקש מחילה אם פעם הזכרתי ולא אמרתי וכו', שום דבר לא שלי, הכל של  מי שראיתי וכו' וכו' וכו'. בסדר? אתם מקבלים? יש פה מספיק אנשים בשביל שזה יהיה כמו בית דין, הרב שמע? גמרנו, זהו. גמרנו את הסיפור, לא נתחייב חלילה באיזה משהו ונשכח מישהו או משהו כזה, חס ושלום.

מסופר על רבי ברוך דב ליבוביץ, בעל הברכת שמואל, היה שומע ומקבל את האמת מכל תלמיד, ואם נראה לו שהתלמיד מקשה טוב  ממנו אמר את הדברים בשמו של התלמיד. זכר את דברי תלמידיו והביאם בשמם, ועובדות על כך התפרסמו בספרים שונים. על זה הוסיף לספר רבי זאב וילנסקי, מתלמידיו בקמניץ, שעסק איתו בהכנת הברכת שמואל חלק א' לדפוס, במסכת קידושין סימן י"ב, במחלוקת רבי שמעון בן אלעזר ורבנן, אם יכול לקבל עבד את גיטו ביד רבו, בסוף השיעור באות ה' הדפיס רבינו את הביטוי, ושמעה עמי בינה זאת, פנה רבינו לרבי זאב וילנסקי, יודע אתה מדוע הנני כותב כאן את הביטוי הזה? אם גלות הישיבה לוילנא כשגלתה הישיבה, גלות הישיבה לוילנא אמרתי שיעור זה עם חידוש על ענין זה, ולאחר השיעור ניגש אלי אחיך, הקדוש רבי יונה קרפילוב הי"ד, והביע התפעלותו הגדולה ממה שנתחדש באותו שיעור, ואז עלה במחשבתו שאם אדפיס שיעור זה אכניס לתוכו את ההתפעלות של אחיך, וביטוי זה הוא הזכרון לאותה התפעלות. ושמעה עמי בינה זאת, הוסיף על כך רבי זאב וילנסקי, שמיום שאמר רבי ברוך דב אותו שיעור ועד הכנתו לדפוס עברו כחמש עשרה שנה, חמש עשרה שנה. נו, היינו יכולים להתעכב אבל לא נתעכב מה פשר המילים האלה שהן מועילות למה שאמר, אבל נמשיך.

על רבי נפתלי טרופ ראש ישיבת ראדין מסופר, לא פעם קרה שאחד הבחורים התחיל לומר דבר מה, וראש הישיבה סיים את הדברים בסברה משלו שהתלמיד בעצמו אפילו לא חשב על כך, אך כאשר חזר רבינו אח"כ על הדברים אמר אותם בשם הבחור פלוני, שכן כך אמרו  חכמים ז"ל, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שמעתם איזה פטנט, מתחיל בחור להגיד איזה סברה, והוא היה משלים אותו אפילו אם הוא לא התכוון להגיד ככה, כדי שזה יצא כמו שצריך, ואח"כ היה מזכיר את זה בשמו של התלמיד. הוא היה חוזר על כך פעמים כה רבות בשמו של הבחור, עד שהבחור עצמו התחיל להאמין שהוא אמר כן, והדברים לא היו מעושים, הוא לא עשה הצגה, ראש הישיבה בעצמו גם האמין שהבחור רצה לומר כך אלא שלא הסתייע לו להגיד את זה בפיו מדויק אז הוא עזר לו להגיד את מה שהוא התכוון. זה רבי נפתלי טרופ.

פעם שאל רבי צבי יהודה מלצר, רבה הראשי של רחובות את אביו, רבי איסר זלמן, אה, איזה בן הוא זכה, מפני מה כתב בספרו אבן האזל, הכסף משנה הביא דברי התוס', והוא מתעכב בדבריו על מקום זה רק על דברי התוס', ולא מסתיר כאן את דברי הכסף משנה. הואיל ואינו מתייחס בדבריו במקום זה לדברי הכסף משנה אלא לדברי התוס' בלבד הרי אפשר היה לציין את התוס' בלבד, מהצורך היה לציין הכסף משנה הביא את דברי התוס', שאל הבן את אביו. אייי, השיב רבי איסר זלמן לבנו ואמר, אמנם נכון הדבר שאינני מתעכב במקום זה על דברי הכסף משנה, אבל אני עצמי נזכרתי בתוס' הזה הודות לכסף משנה, ולכן מן הראוי שאזכיר כאן את הכסף משנה, שהודות לו נזכרתי בדברי התוס'.

היתה לי פליאה כל הזמן למה אומרים רש"י אומר רש"י אומר ובעצם רש"י מביא את דברי המדרש אומר ככה אומר ככה, למה אומרים רש"י אומר, זה התירוץ, כיון שאנחנו רואים ברש"י את הדברים שהוא מביא את התנחומא, הוא מביא את המדרש ,הוא מביא כך הוא מביא כך, אז אומרים רש"י מביא בשם חכמים ז"ל, או שאומרים רש"י אומר פשוט, למה, כי אנחנו ראינו או מי שראה ראה את זה ברש"י, ושרש"י לקח את הפירוש של דברי חכמים ושם אותו פה, אבל לכאורה הוא לא מביא את דבריו, הוא מביא רש"י את דברי המדרשים או מקומות אחרים, כן, אבל איפה ראית את זה? ברש"י? תגיד רש"י אמר, או תגיד רש"י אמר בשם תנחומא, או רש"י אמר. הבנתם?

כאשר הדפיס מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר את השיעור שאמר בכולל חזון איש, הביא שם שהראו לו שספר אחד מביא מספרים המדברים בענין, ואמר שמדינא יתכן שאין צריך להזכיר שם הספר שהביא את המקורות הנ"ל, מכיון שאח"כ הוא ראה בעצמו את הספרים, ובמסכת עבודה זרה בדף ט"ז איתא שרב אסי אמר שמועה משום רב חמא בר גוריא, למרות ששמעם מפי רבא בר ירמיה, משום רב חמא בר גוריא, וכתב שם הראב"ד ז"ל בחידושיו, שרק לפרקים היו מזכירים לכל בעלי השמועה, אך עם זאת מצד מעליותא יתכן שטוב יותר להזכיר אבל חיוב ליכא, אין חיוב. עוד יתכן, שעיקר ההקפדה היה בזמנם שהיו מוסרים איש מפי איש, ולא כשמעתיקים גרידא מספרים, אבל משום טוב עין יש כאן. כששמע שמועה איש מפי איש, באוזניו שמע שמועה, אז היו אומרים שהוא שמע משמו, משמו, שמע, שמע, אבל אם היו מעתיקים מספרים אז יתכן שלא היו כותבים שקראו במקום פלוני או לא, אבל אם הזכירו זה היה משום טוב עין, טוב עין הוא יבורך.

אז למסקנה אומר ררבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר, שלכאורה מדינא יתכן שאין צריך להזכיר שם הספר שהוא מביא את מקורו, מכיון שאח"כ הוא ראה את הספרים בעצמם, והביא את הראיות האלה.

רבי שלמה היימן חידושי רבי שלמה בהערות קצרות,  מביא בשם רבי חיים מבריסק, שאפילו אם שמע מאחד מימרא בשם אחר מחויב להזכיר גם למי ששמע כן, אלא שיש להסתפק אם שייך דבר זה גם בכתב, אם ראה בספר דין בשם ראשון, האם מחויב להזכיר בעת שמזכיר את הראשון כי ראה זאת באותו ספר, אתה רואה ספר שהוא מציין לראשון מסוים שאמר דבר, האם אתה צריך להגיד את הספר גם ואת הראשון או אתה יכול להגיד רק את השם של הראשון שאמר מה שאמר בלי להגיד את השם של הספר שבו ראית, אז הוא אומר, יש להסתפק בזה, אבל אם שמעת שמישהו אמר בשם  מישהו אז הוא אומר שמחויב להגיד, הוא אומר את זה בשמו של רבי חיים מבריסק. ובפרט שדברי הראשון הודפסו ואחר ראה זאת בספר הראשון ראה דברים בשם הראשון עצמו. ז"א אם הוא גם ראה בסופו של דבר את הראשון בעצמו בפנים במקום שכתוב את דבריו,

ש. נגיד אם החפץ חיים שמע מהחזון איש אז אני צריך להגיד שמעתי את זה מהחזון איש ששמע מהחפץ חיים

הרב: אם הוא שמע בשמו

ש. צריך הלגיד שתי אנשים?

הרב: יש פעמים שודאי חייבים להגיד כי זה תלוי גם מי אמר, ז"א אתה גם שומע מי מחזיק מדבריו של מי, וגם מי נתלה בדברי גדול זה, וזה גם יכול להביע את דעתו שהיא זהה לו, אז כבר יש לך שני אנשים, ויש כל מיני צדדים נוספים, אבל קודם כל סתם, האם חייב או לא חייב, אז בשבועה ראינו שאם זה שמועה בשם אומרו אז יש מי שאומר זה חסידות, יש מי שאומר שזה חיוב, יש שאומר שזה טוב עין, בקיצור יש כמה צדדים לזה, מן הכתב, אם זה ספר ילקוטי, ילקוטים כאלה שמלקטים, אז זה שאלה אם חייבים להגיד, אם הוא לא כותב את דעתו בדבר הוא רק מלקט את המקורות של הדברים וכו', האם צריך, ובפרט אם ראה את הדברים במקורם, אז פחות חייב, ועל זה יש הסתפקות. מכל מקום טוב עין, אז הוא אומר גם, אם הוא זוכר כמובן וכו'.

מי שגוזל את כבודו של בעל חידוש תורה אמיתי הוא עלול לחטוא גם בכוחי ועוצם ידי. לכאורה מה הראיה מאסתר המלכה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אלא מסביר המהר"ל מפראג, אם אחד שומע חידוש מחברו, או רואה באיזה ספר ואומר זאת בשמו שלו, הרי הוא גזלן. אז יש לנו גם את המהר"ל מפראג חוץ מהשל"ה הקדוש ועוד, והאמרי אמת וכו'. הרי הוא גזלן שגוזל את הכבוד השייך לבעל החידוש האמיתי שעמל עליו, אדם כזה, תקשיבו טוב, אם יעשה לו הקב"ה נס הוא יאמר, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, למה? שכן הוא מורגל לכתוב הכל על שמו. כל דבר אפילו אם אינו שייך לו הוא אומר על שמו. לעומת זאת, האומר דבר בשם אומרו, שהוא מכיר ויודע ומודיע למי שייך הדבר, כשהוא שומע חידוש בתורה הוא מגלה ומפרסם ממי שמע, אם כן גם כשיעשה לו נס הוא לא יתלה את זה בעצמו אלא על שם הקב"ה שעשה לו את הנס, ומעתה נבין כיון שלאסתר היתה נגיעה למצוא חן בעיני המלך, ככה היא תמצא חן שהיא מגלה לו מי רצו לרצוח אותו וכו', ולומר דבר בשמה כרצון בגתן ותרש, מה הם רוצים לעשות, והיא לא עשתה כן, אם כן מאחר ואין חשש מצד אסתר שהיא תכתוב את הנס על שמה, ראויה שעל ידה יעשה הנס לישראל. אתם שומעים? כי היא לא תולה את זה בכוחי ועוצם ידי ואז יכולה לבוא הגאולה. והיה אומר על כך רבי אליהו לאפיאן, מכאן נוכל להסיק שהכל תלוי במידות. אתם שומעים? הגאולה לא יכולה לבוא ע"י שקרן, ככה ראיתי באחד הספרים, הגאולה לא יכולה לבוא ע"י שקרן, לכן האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, מי שלא אומר בשם אומרו שקרן גנב גזלן לא יכול לבוא, על ידו לא תבוא הגאולה, רק אי שאמת, מי שאומר דברים בשם אומרם ולא תולה בעצמו מה שלא קשור אליו.

ש. כתוב מי שלומד תורה לשמה מביא גאולה לעולם

הרב: אנחנו לומדים עכשיו את הקנין האחרון בארבעים ושמונה שנאמר האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם  מרדכי". אז זה מידות אומר הרב לאפיאן, למה כי זה מידות, אדם שלא מייחס דבר שלא שייך לו זה תלוי במידות, כי אם הוא יכול להרויח רווח גדול, בלי להגיד של מי זה, בני אדם יכולים בשקט להכשל בזה ולהגיד, למה הוא לא יכול להתפרנס מזה ולהגיד ככה וככה?

גאולה - גילוי האמת, אולי מפה זה עכשיו, אולי. מה ענינו של האומר דבר בשם אומרו לגאולה? הסביר רבי אליהו אליעזר דסלר, גאולה פירושה גילוי האמת, כמו שנאמר בהגדה "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", בגאולה העתידה נאמר "ומלאה הארץ דעה את ה'" ז"א שעיקר הגאולה, גאולת הנפש מן הטומאה המקיפה אותם, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, עיקר הגאולה -גאולת הנפש מן הטומאה המקיפה אותה. והנה האומר דבר שלא בשם אומרו, אפילו אם הוא אומר ששמע זאת מאחרים או שקרא בספר ולא מפרט את שם אומרו, הרי השומעים לא ידעו את המקור האחר חוץ ממנו, רק הוא יודע, וממילא יכירו לו טובה ולא לחבר האמיתי, כי הוא אמר להם את זה, כי הם יזכרו שהוא אמר להם את זה ולא ידעו מי אמר לו, מאיפה הוא קרא את זה, מאיפה הוא יודע. אבל כשהוא מפרט את הדבר בשם אומרו, בזה הוא מכניע את הנגיעה הדקה ההיא, כי אז יפנו השומעים בדעתם אל המקור האמיתי.

הנה לגאולה שהיא גילוי האמת, צריך להקדים את האמת הגמורה בכל דקותה, והיינו שה' יתברך מסבב את הסיבות להביא את הגאולה ולא ישתמש לצורך הגאולה בשום סיבה אלא אם כן בנויה כולה על דרך האמת הגמורה, כי אפילו הדק שבשקר לא יהיה לו שום חלק בשרשרת הסיבות המובילות אל הגאולה. לכן אתם מבינים למה אי אפשר להחזיר עטרה ליושנה? כי הכל שקר, אז משמה לא תצמח גאולה, הפוך, גלות ולא גאולה.

וכן כתב המהר"ל בדרך חיים, שגאולה היא השבת כל העולם אל מקורו האמיתי, ועל כן זה שמדקדק לומר דבר בשם אומרו היינו להשיב הדברים אל מקורם, יש לו חלק בגאולה. וכן כל אדם, לכשיזכה לגאולת נפשו הפרטית הוא צריך לזה הרבה סיעתא דשמיא. ולמדנו מכאן עצה טובה, שכדי לזכות לה עליו לדקדק מאד במידת האמת, ובפרט באמירת דברים בשם אומרם, כי בזה יביא גאולה גם לעולמו הפרטי וגם לעולם בכלל.

במקום אחר מוסיף ומעיר רבי אליהו אליעזר דסלר ענין זה, והנה יש אשר לא יחפוץ לשקר ולא יאמר על של אחרים כי הוא שלו, אך יאמר שמעתי ולא יגלה את שם האומר, זה שהוא יודע מי אומר, היינו כי אף שהוא אמת, שזה לא שלו, מכל מקום יש בו מן השקר, כי גם באומרו שמעתי דעת השומע תלויה בו כי לא ידע את המקור, כמו שאמרנו קודם, מה שאין כן כשאומר בשם אומרו ממש דעת השומע דבוקה במקום והוא רק כמביא את הענין אליו. ובני אדם המתגאים מדקדקים בזה שאף שלא ישקרו מטמינים לכל הפחות את הנקודה הזאת, וגם זה יש בו משום שקר.

דרכם של האנגליים בבית משפטיהם שהם משביעים כך, שאומרים אמת, ושכל דבריהם אמת, ושאין בדבריהם כלום זולת האמת. כי יש הרבה אשר הוא אמת ומכל מקום יש בו מן השקר, אז אומרים אמת, כל דבריהם אמת, ושאין בדבריהם כלום זולת האמת, ככה היו משביעים בהתחלה בבתי משפט פה בארץ גם כן.

והנה ענין הגאולה, הוא גילוי האמת לבד ולא אחרת. כי זהו תוכן הגאולה, ואין הקב"ה מגלה את האמת אלא ע"י דרכים וסיבות שתכנן אמת, ואלפי אלפים וריבוא רבבות סיבות לפניו יתברך בהנהיגו את עולמו בדרך סיבה ומסובב, אך אין דבר בעולם אשר יוכל להיות מהסיבות לגאולה או גם כטבעת בשרשרת הסיבות אשר תבוא גאולה על ידיהם רק מה שכולו אמת, ואין בו שום הסתר של האמת, לומר את כל האמת בגאון ובקול רם. זהו האומר דבר בשם אומרו דוקא. יש אנשים שאפילו את דברי ה' הם לא אומרים, הם לא רוצים להוכיח אנשים ולהגיד להם את האמת, והרי האומר דבר בשם אומרו אפילו חברו מביא גאולה לעולם, אז איך אתה מסתיר את דברי ה' ומנסה ככה לעגל אותם ולהגיד, זה לא בדיוק, זה ככה ככה למצוא חן בעיני אנשים, איך משקר יצא גאולה לנפש של הבן אדם, כתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש, אם התורה שאתה משמיע לאחרים היא תמימה, שלמה, אמיתית, אז היא משיבת נפש, היא תשיב אנשים בתשובה, אבל אם לא היא לא תשיב. רק תמימה, משיבת נפש. וגם אם בינתיים זה יהיה זה לא יחזיק מעמד. כי האמת עומדת על שתי רגליים, שקר רק על רגל אחת.

זהו אשר האומר דבר בשם אומרו דוקא, שמדקדק באמת מכל הצדדים, רק כזה או מעשה כזו אפשר שיהיו טבעות בשלשלת הסיבות לגאולה. אז לא רק האומר דבר בשם אומרו אלא מדקדק באמת מכל הצדדים, רק כזה או מעשה כזה אפשר שיהיה טבעת בשלשלת הסיבות לגאולה, ועל זה הראיה מאסתר, כי אילו היא אמרה למלך סתם שככה בגתן ותרש חורשים עליו כך וכך, לא היתה הגאולה מהמן באה בדרך זה, אלא רווח והצלה היה עומד ממקום אחר אבל לא על ידם, ואם ככה הוא בסיבות הגשמיות לגאולה, איך הוא לענין הזכיה בגאולה עצמה, שיתגלה האמת בנו ממש, אז כמה מן ההכנה במידת האמת בהיקפה מכל הצדדים יידרש, אפילו כדי לזכות לנקודה היותר קטנה שבגאולה, והדברים נוראים. לכן אני מבקש מכל קהילות פז, כל מי שמשתייך אלינו בדרך כזו או אחרת, ומעוניין ללכת בדרך אמת, להקפיד עליה מאד ולהתרחק מן השקר ומי שנושאים אותה ומדברים בשמה או שקרנים בעצמם. ורק בדרך זאת הוא יזכה לגאולה פרטית ויעזור להביא לגאולת עם ישראל, וזה צריך להיות ברור וחד.

חכמים ז"ל מתבטאים בלשון, הא למדת, אומר רבי אברהם זלמנס הי"ד, ללמדנו כי יש לימוד, כי לימוד יש בזה, הא למדת, שאדם חושב שגאולה באה רק ע"י מעשים כבירים, אבל חכמים ז"ל הוכיחו שלא כן הדבר, אלא אמירה בשם מי שאמר, פעולה קלה כזאת דיה כדי להביא את הגאולה. הא למדת, שהגאולה באה ע"י מי שאומר דבר בשם אומרו. וזאת משום שזה נגד טבעו של אדם, כי אדם רוצה תמיד לייחס מה שאומר לעצמו, וכל שכן אסתר שהיה לה מקום להצדיק את עצמה ולא לספר לאחשוורוש בשם מרדכי, כי הרי היא היתה קרובה לאחשוורוש יותר ממרדכי, ומזה באה הישועה לכלל ישראל, ככה היינו מבינים. וכן בשכר הצניעות שהיתה בו בשאול המלך זכה  ויצא ממנו, היינו בגין מצוה קלה, כך כל השתלשלות הענינים בימי הפורים היו היפך הטבע, שההנאה מסעודת אחשוורוש שלכאורה היה בכך משום כבוד גדול ליהודים, היא הביאה עליהם את הגזרה של להשמיד ולהרוג, ואילו מרדכי שהוא לא קם ולא זע מפני המן, שזה לכאורה מביא סכנה גדולה, אה, משום שמרדכי עובר על מצוות המלך, דוקא עמידה על מידה זו הביאה את הגאולה והישועה. כשהולכים על דרך אמת מביאים גאולה, כשהולכים על דרך שקר להגיד תירוצים, מה איך לא נאכל, איך לא נאכל, הוא הזמין אותנו אם לא נבוא הוא יגזור גזרות וזה, שקר, מרדכי אמר לא ללכת, לא ליהנות, לא לשבת, וזה גרם את הגזרה כי זה שקר, זה תירוצים של שקר, אבל הוא שהלך עם האמת עד הסוף, וכאילו הוא מסכן את כולם וכולם אומרים לו מה אתה עושה, אתה יכול לגרום נזק לכל העם היהודי, אבל הוא הולך עם האמת ומנצח ומביא את הגאולה לעם ישראל, כי האמת תמיד תנצח, לפעמים לוקח זמן אבל היא  תנצח, כי הקב"ה הביא את הגאולה רק ע"י אנשי אמת.

מעשה ובא בחור ערמומי אל רבי מאיר שפירא מלובלין וביקש לשוחח עמו בדברי תורה. הבחור שאל את הרב על מהרש"א חמור, שקשה להבנה, באמת קשה היה להבין כיצד יכול היה לומר זאת המהרש"א, אמר מרפרף בזכרונו על פני כל מהרש"א, שומע, הוא סוקר את כל המהרש"א בראשו, ואינו מוצא בשום אופן כי יש משהו בזה, אין מהרש"א כזה, לא יקירי אומר הרב, אין בנמצא מהרש"א כזה, הוא סרק את כל המהרש"א, והוא אמר אין דבר כזה. הבחור מתעקש ועומד על דעתו שישנו בנמצא מהרש"א שכזה, אומר הרב ניתי ספרי ונחזי, תביא ספר ונראה. מוציאים גמרא מן הארון, מדפדפים ומדפדפים ואין אותו מהרש"א נגלה לעין. הרב התרעם במקצת על הבחור ועל דרכו העקלקלה והמעוקמת בשיטת הלימוד, והוא רצה להטיף לו מוסר בצורה עדינה ואומר לו בחיוך מפוקח ואופייני, עכשיו גרמת שהמהרש"א יישאר בפה פעור והמשיח יעמוד על רגל אחת. הבחור נפרד ונדהם, הוא השאיר את המהרש"א עכשיו פעור פה והמשיח עומד על רגל אחת? אז הוא אמר לו כך, הגמרא אומרת, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר, ועוד אמרו, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, יוצא אפוא שכשאמרת המהרש"א אומר, איך שאמרת המהרש"א אומר אז המהרש"א פתח את הפה, כי אמרת שהוא אומר, אז הוא מחכה שתגיד מה הוא אומר, והוא יגיד גם כי שפתותיו דובבות בקבר, אבל אין מהרש" אכזה אז הוא נשאר עם הפה פתוח, אז אתה גרמת למהרש"א להשאר עם הפה פעור. ואילו המשיח ששמע כי אתה אומר דבר בשם אומרו אז הוא כבר נשא רגל אחת ללכת להביא את הגאולה, אולם ברגע שהוברר כי המהרש"א לא אמר מעולם את מה שאמרת בשמו אז נשאר המהרש"א עם פה פעור והמשיח נשאר על רגל אחת כי הוא לא יכול להמשיך לצאת לדרך להביא את הגאולה כי אין מהרש"א כזה, אתה רואה מה גרמת עכשיו?!

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.