חשב רבי מנחם מנדל לעצמו: 'הרי מה שנתתי לו את הדינר היה מתוך שנכמרו רחמי עליו ולא לשם מצות הצדקה כפי שציונו השם יתברך'

שלח מיד לקרוא לעני כאשר שמע העני שהאדמו"ר ביקש להחזירו נבהל ונחרד! שמא טעות היתה בידו והתכוין ליתן רק דינר של כסף

כשהגיע העני הוציא רבי מנחם מכיסו דינר זהב נוסף ונתנו לעני אבל הפעם נתן לו 'לשם מצות צדקה'

כמובן שמח העני מאוד!

אזר עוז ושאל את הרבי: "אם כך היה רצונו מדוע לא נתנם מתחילה וגרם לו לבהלת שוא?"

השיב לו האדמו"ר: "למדתי מהפסוק בפרשת 'ראה' שכך עלי לעשות!

כתוב "נתון תתן לו" ומדוע כפלה התורה לשון נתינה פעמיים (2)?

ללמדנו: שאם נתן לעני מתוך רחמנות, עליו לחזור ולתת נתינה נוספת לשם מצוה לתת באופן ש"לא ירע לבבך בתתך לו" כלומר לא מתוך צער הלב על המצב של העני אלא צריך לתת לשם מצות הצדקה ולכן חזר ונתן לו נתינה תנינא (2).

החיד"א ביאר: "הנה המצוה המושלמת בצדקה לתת את הצדקה לגבאי נאמן והוא יעביר לעני כי אז הוא הנותן ואינו יודע למי נותן, והעני נוטל ולא יודע ממי נוטל, זה שאמר הכתוב "נתון תתן לו" כשתרצה לתת כסף לצדקה "נתון תתן" נתינה לצדקה סתמית לגבאי צדקה והוא יתן לעני "ולא ירע לבבך בתתך לו" אתה רצית לתת לעני בידך; כי בכל מצות התורה – מצוה בו יותר מבשלוחו! אתה גם בצדקה זו היית רוצה לעשות בעצמך 'מצוה בו מבשלוחו' אבל דע לך שבמקרה הזה "בגלל הדבר הזה" שהצדקה היא בסתר "יברכך השם" יוצא; שבמצות צדקה 'מצוה בשלוחו יותר מאשר בו' כי זו הצדקה המהודרת!

"תן לו משלו"

ביאר החיד"א: "אמר מהר"ם אלשיך: "שהעשיר הוא כמו אפוטרופוס לענים, והקב"ה נתן נכסים רבים לעשיר כדי שיתן לענים, כמו שאמר רבי אלעזר: "תן לו משלו" זה שאמר הכתוב: "נתון תתן לו" כלומר נתון לך מן השמים ממון רב כדי ש"תתן לו". "ואל ירע לבבך בתתך לו"

כי יכול העשיר להתרעם ולומר: 'מה, אין לי מצות צדקה כי הממון שייך לעני?'

על זה אומר הפסוק: "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלקיך" למרות שאתה נותן מה שנתון לך לתת לו תהיה מבורך מאת השם!

"רבי אלעזר איש ברתותא אומר: "תן לו משלו"

ועל זה כתב הרשב"ץ ב'מגן אבות': "כמה נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם! שהוא נאה דורש ונאה מקיים" התנא הזה "רבי אלעזר איש ברתותא" הוא התנא שהיו גבאי צדקה בורחים ממנו כי היה רגיל לתת להם כל מה שבידו לצדקה! ככתוב בתענית כד'.

וסיפרו שם: "יום אחד יצא לשוק לקנות נדוניא לצרכי חופת בתו, ראוהו גבאי צדקה והתחבאו ממנו הלך ומצא אותם והיה רץ אחריהם

אמר להם: "אני משביעכם שתאמרו לי במה אתם עוסקים כעת?"

אמרו לו: "להשיא יתום ויתומה"

אמר להם: "העבודה ! שהם קודמים לביתי"

בלשון שבועה אמר: "הן קודמים לביתי" נטל כל מה שהיה לו ונתן להם, נשאר לו בכיסו דינר אחד הלך וקנה בו חיטים לצורך ביתו והניחם במחסן.

אמרה אשתו לביתה: "לכי וראי מה הביא אביך"

אמרה לה: "כל מה שהביא הניח במחסן" באה לפתוח דלת המחסן וראתה שהמחסן מלא חיטים עד שהיו יוצאים החיטים המבורכים מתחת הדלת

הלכה אליו ביתו וסיפרה לו ואמרה לו: "בוא וראה מה עשה לך אוהבך" הקב"ה!

אמר לה: "העבודה! הרי הן הקדש עלייך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל" אז למרות שהוא התעשר בדרך נס אמר לה: 'תדעי לך שכל זה הקדש עלייך ואת לא יכולה להשתמש בכל מה שיש כאן אלא כמו אחד מעניי ישראל'

הוא שאמר: "תן לו משלו - שאתה ושלך שלו".

ועכשיו מעשה מדהים!

מסופר על בעל 'בית הלוי' בצעירותו הסתובב בבית הקברות בעיר בריסק וראה שני קברים צמודים על מצבה אחת חרות הפסוק: "כפה פרשה לעני" ועל המצבה השניה הסמוכה חרות המשך הפסוק: "וידיה שילחה לאביון" והדבר היה פלא בעיניו! אמר לעצמו שהוא חייב לברר פשר הדבר.

הלך לראש החברה קדישא שאל אותו על הדבר חיפש בפנקסים הישנים אודות שני האנשים הקבורים שם ומצא דבר מענין מאוד!

שני האנשים הללו היו שותפים בעיסקיהם שניהם היו נדבנים מאוד מחלקים מרכושם ממון רב לצדקה והנה נהפך עליהם הגלגל ונפלו בעסקיהם הדבר עורר פליאה בעיני כל הושיבו בית דין מיוחד לבדוק בשלמי הצרה הזו לאחר בדיקה לא מצאו אלא דבר זה שהם הפרישו יותר ממה שהיו חייבים למעלה מחומש - ולכן נענשו!

ועל כן גזרו עליהם שלא יפרישו יותר מחומש ממונם.

והנה כל יום באו אליהם ענים התחננו על נפשם והם לא יכלו לסרב ונתנו להם כיד הטובה עליהם, הסכום הגיע כבר לקיצו ולא ידעו מה לעשות.

לאחר מחשבה החליטו שניהם שכל הפסק היה רק על ממון ולא על חפצים על כן החליטו לחלק כלי ערך שהיו בביתם גביע הזהב חנוכיה תמונות יקרי ערך ורוקנו את ביתם!

לפתע הגיעו 2 עניים מרודים אבל כבר נגמר להם מה לתת הצטערו מאוד הנדיבים איך יתכן להשיב פניהם ריקם?

לפתע נשמע קולו של השמש מהמטבח: "מצאתי! מצאתי" בתוך הכלי של הסוכר יש כפית מזהב - שמחה גדולה היתה להם שיש להם מה לתת! 2 עניים לפניהם - מה עשו? חילקו את הכפית לשנים "כפה פרשה לעני, וידיה שילחה לאביון"; את הכפית - החלק העליון נתנו לאחד, ואת הידית - נתנו לשני.

מעשה הזה עורר רעש גדול בעיני הקהל! ועשו תפילה מיוחדת עליהם שהשם יחזיר להם את עושרם וכך היה!

כשנפטרו חרתו על קבריהם את שני חלקי הפסוק על שם המעשה האדיר שעשו! "כפה - פרשה לעני, וידיה - שלחה לאביון".

באדר תרנו' היו ימיו האחרונים של רבן של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן זצוק"ל גאב"ד דקאבנא, עת שכב על ערש דוי באחד הלילות אחזו השבץ והעוית, הרופאים שנכחו במקום קבעו: שזוהי גסיסה גמורה! והרשו לפתוח את חדר משכבו התירו לכל הנאספים בבית להכנס ולנהוג עמו כדין גוסס באמירת התפילות וקבלת עול מלכות שמים.

פתאום! עזבתו העוית ותרף ממנו ורבי יצחק אלחנן פקח עיניו וראה כי אחד מגבירי העיר ניצב ליד מיטתו בו ברגע נזכר הרב כי הוא קרוב משפחה לתלמיד חכם נזקק שצריך להשיא את ביתו

פנה הרב לאותו עשיר והחל להפציר בו מאוד שירחם על קרובו ו"פתוח יפתח את ידו" להעניק לו סכום נכבד להשיא את ביתו ובזה יקים מצות הכנסת כלה ומצות "מבשרך לא תתעלם" רבי יצחק אלחנן לא נרגע! והבטיח לעשיר; כי אם ימלא את משאלתו זו - יהיה לו למליץ טוב בעולם האמת!

לאחר מכן ביקש את העומדים שיעיינו מיד 'בדין הגוסס' דקות מספר לאחר מכן שבה העוית שנית גופו פרפר והחל שוב לגסוס.

מדהים לראות מה מדאיג גדול ישראל רגע לפני המות!

"נתון תתן לו";

פירש רבינו בחיי: "כונת התורה ללמדנו, כיצד היא מצות הצדקה "נתון תתן לו" בנחת ובדרך תמימות לא דרך גערה וגסות הרוח! כי רק בזה יתקיים עושרו, ועל זה אמר שלמה עליו השלום במשלי יג'; "כופר נפש איש עושרו ורש לא שמע גערה" מתי יתקיים עושרו של אדם ויהיה לו כופר וכפרה?

כשהרש לא ישמע גערה מהעשיר אלא שנותן לו בלב טוב ובסבר פנים יפות זהו שאמרו חז"ל: "רבי ינאי שראה אדם שנתן צדקה לעני בפרהסיא - אמר לו: "מוטב שלא היית נותן לו, ממה שנתת לו וביישתו!"

הגאון הנודע רבי יום טוב ליפמאן העלר בעל 'תוספות יום טוב' רב העיר קראקא, נקבר בסוף בית הקברות ליד הגדר של 'בית העלמין'.

ומספרים מה היתה הסיבה לכך:

בזמנו גר בקראקא גביר גדול ושמו שמעון והוא נקרא בפי כל 'שמעון הקמצן' על שום ידו הקפוצה שמעולם לא נתן פרוטה לעני.

באותם ימים התפרסמו בנדיבותם דוקא שנים מפשוטי העם אחד קצב והשני אופה היו מרבים בצדקה!

ויהי היום שמעון הקמצן מת - עונש על קמצנותו קברוהו ליד הגדר!

לאחר מותו, שינו לפתע הקצב והאופה את מנהגם ולא נתנו עוד פרוטה לצדקה! והדבר עורר תמיהה רבה! העניים הרעישו עולמות והרב שלח לקרוא לשנים לברר מה פשר מעשיהם? ואז גילו השנים לרב: שכל כספי הצדקה לחלק - לא מכיסם באו! אלא מכיסו של שמעון 'שמעון הקמצן' לאחר שנשבעו לו לפי דרישתו; שלא יגלו את הדבר לאיש! שכן הוא היה מאוד ירא מפני הכבוד. ועכשיו משמת רבי שמעון - אין עוד בידינו כסף!

הדברים פעלו על בעל 'תוספות יום טוב' רושם רב! ולאחר שנפטר מצאו כתוב בצוואתו: כי מבקש הוא שיקברוהו ליד הגדר בסמוך לקברו של 'שמעון הקמצן' וכך עשו.

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך לו בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלקיך";

ביאר החיד"א זצ"ל על פי דברי הרמב"ם: "והכל לפי רוב המעשה" אבות פרק ג' ט'ו, הנותן 100 זהובים בפעם 1 מקיים מצות אחת, הנותן מאה פעמים זהוב אחד קיים מאה מצות, וזה שנותן מאה פעמים משריש בעצמו מידת הנדיבות! זהו שאמר "והכל לפי רוב המעשה".

והנה היצר הרע מנסה בכל פעם למנוע את האדם מלתת הצדקה אם מעט ואם הרבה, ואם אדם נתן בפעם אחת מאה זהובים - ניצח את יצרו פעם אחת! לא כן שנותן את המאה זהובים במאה פעמים הצליח לנצח את יצרו מאה פעמים! ואמרה תורה "נתון תתן לו" הרבה בנתינות כי "הכל לפי רוב המעשה, ולא ירע לבבך בתתך לו" אל ירע לבבך שאתה צריך לנצח את יצרך יותר פעמים – "כי בגלל הדבר הזה" כלומר בגלל שאתה מכוין לנצח היצר הרע ולהיות רגיל בצדקה – "יברכך השם אלקיך" מלבד שכר הצדקה עצמה כי רבה היא!" דברי החיד"א על פי דברי הרמב"ם.

נראה לבאר באופן נוסף; הגמרא בבא בתרא ט' לומדת מהכתוב בישעיהו נט': "וילבש צדקה כשריון" מה שריון זה כל קשקש וקשקש מצטרף לחשבון גדול אף כל צדקה וצדקה מצטרף לחשבון גדול"

וצריך להבין: מה חידשו חז"ל, מדוע היעלה על הדעת שלא נצרף כל פרוטה ופרוטה לחשבון גדול, וכי שונה צדקה מכל המצווות?

ועוד קשה; וכי אם לא יצטרף לחשבון גדול – אז הוא יפסיד משהו, הלא יקבל שכר על כל פרוטה ופרוטה בנפרד, ומה בכך?

אלא ביאר ה'ענף יוסף' בשם הצל"ח: הקב"ה נקרא "זורע צדקות" מה הכונה?

כתוב במדרש: "רבנן אמרו: "מאמונתו של בשר ודם - אתה יודע אמונתו של הקב"ה!"

מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם והיה בידם 2 סאים של שעורים והפקידום אצלו ושכחום והלכו, והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועושה אותן גורן וכונסן, ואחר 7 שנים הלכו אותן חברים לשם לתבוע אותן ממנו שיתן להן, מיד הכיר אותן רבי פנחס בן יאיר אמר להם: "בואו וטלו אוצרותיכם!" הרי מאמונתו של בשר ודם - יודע אתה אמונתו של הקב"ה!"

זה מדרש דברים רבה פ"ג.

זאת אומרת רבי פנחס בן יאיר היה יכול לקחת את החיטים כדי שהם לא יכלו, ולהמיר אותם במעות לשמור את המעות עד שהם יבואו ויתן להם לכשיבואו. והוא לא עשה כן אלא לקח אותן וזרע אותן ואחר כך קצר ואחר כך דש ואחר כך כנס וכו' וכו' ואחר כך עוד פעם זרע ואחר כך וכו' וכל פעם הוא היה צריך לקחת שטחים יותר גדולים ויותר גדולים ועבודה יותר ופועלים יותר והכל יותר - 7 שנים הוא עשה כך!

רואים מפה אמונתו של בשר ודם איך הוא לוקח ממונו של חבירו ומרבה אותו אז מפה אם זה אמונתו של בשר ודם – מכאן תבין אמונתו של הקב"ה!

זה הטעם שנקרא הקב"ה "זורע צדקות" כי הוא לוקח את הצדקות כביכול זורע אותן ומחשיב להם כאילו עושים פירות בכל שנה, ובכל שנה ושנה, ומשלם שכר בעולם הבא על הקרן ועל הפירות ופירי פירות - לפי רוב השנים!

שהרי אם האדם לא היה נותן מכספו לצדקה אלא היה משאיר את הכסף אצלו, היה יכול לקנות בזה סחורה או להשקיע את הכסף בדבר שהיה מניב לו רווחים. לכן שורת הדין נותנת שהקב"ה ישלם לו על כל מה שהיה יכול להרויח! כי בכסף אם היה משתמש בעולם הזה היה יכול לגלגל אותו ולעשות רווחים, אבל הוא לא עשה כך.

אז אומר הקב"ה: הוא נתן אותו לצדקה, ומה שהוא לא הרויח פה אני אתן לו להרויח בעולם הבא ואני אזרע לו את זה ויקבל פירות ופירי פירות!

כל זה לא שייך רק אם נותן סכום גדול - בבת אחת! שהיה לו אפשרות להניב פירות על ידי סחורה או השקעה. נגיד אם זה סכום רציני שהיה אפשרות באמת לעשות איתו סחורה והשקעה, אבל אם הוא נותן פרוטה לצדקה, לא מגיע לו שהקב"ה יצרף את זה לחשבון גדול, כי מה ריוח יכול לעשות מפרוטה ועוד פרוטה ועוד פרוטה? אבל לא כך! הקב"ה רב חסד "זורע צדקות" ומצרף את כל הפרוטות לחשבון גדול כאילו נתן הכל בבת אחת.

זה מה שאמר הכתוב "נתון תתן לו" תרבה בנתינות כדברי הרמב"ם, "ואל ירע לבבך בתתך לו" שלא ירע לבבך שאתה מחלק את הצדקה לחלקים קטנים ותחשוש שמא לא יצטרף הכל לחשבון גדול, "כי בגלל הדבר הזה יברכך" כלומר בנוסף למה שיצרף לך לחשבון גדול תקבל שכר גם על הפירות, ויברך אותך השם על מה שאתה מכוין לנצח את היצר הרע ולהיות רגיל בצדקה.

רבי לוי יצחק מברדיטש'ב ביאר באופן נוסף: רז"ל דימו את הצדקה לשריון; כח השריון להגן על הגוף – רק כאשר הוא שלם לגמרי! ואם חסר קשקש אחד – שוב לא יצלח השריון למלאכתו. נמצא המתקן קשקש אחד בשריון – כאילו עשה את כולו. והוא הדין בצדקה; כשבא עני ואומר: שחסר פרוטה אחת להשלים לזהוב כדי לקנות תרנגולת לכבוד השבת, הנותן לו פרוטה מעלים עליו כאילו נתן לו זהוב שלם! ויש בידו מצוה של תרנגולת שלמה, ואם כמה בני אדם נתנו לעני כל אחד פרוטה עד שהיה לו סכום של זהוב - יש בכל אחד מהנותנים שכר של תרנגולת שלימה!

הערך הרב של פרוטה לצדקה:

כתוב בספר 'ישמח משה' בהקדמה לחלק 'תהילה למשה' על הנ"ך; כאשר שלח בעל ה'ישמח משה' 2 אנשים ללזינסק להתפלל על ציון ה'נועם אלימלך' זי"ע

אמר לשלוחים: "כיון שלא בכל עת שורה נפשו של אדם על קברו כידוע, על כן כשתבואו לחצר 'בית החיים' תאמרו: "אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה אשר תלך ותגיד לנשמת רבי אלימלך - כי באנו על הציון שלו להתפלל להשם"

• ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאות שם בעת ההיא להגיד ולהודיע לו, כי שם בעולם האמת דבר יקר הוא אצל נשמות המתים, אשר יכולים להשתכר פרוטה שנותנים לתועלת נשמתם! על כן כל אחד ירצה להקדים למען יזכה הוא במצות הפרוטה, ואחר כך תלכו על קברו להתפלל".

זאת באמת העצה כשמגיעים לציון של צדיק כך עושים נותנים פרוטה למי שיקרא מהנשמות הנמצאות שם ואחר כך יתפללו וכו'.

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו";

ביאר בספר 'גן רוה'; הנה 2 טענות יש לאדם שהוא לא נותן צדקה;

1, הוא מרגיש שממונו מתחסר.

דבר 2, אפילו אם מאמין שלא יגיע שום לו שום הזק ושום חסרון אבל משעת הנתינה עד שהקב"ה ישלם לו – יש חסרון נחסר לו הכסף.

על זה עונה התורה: "נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו" שיחסר מממונך, כמו שכתב הטור ביורה דעה סימן רמז': "ואל יעלה על לב אדם לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? יש לו לדעת" וכו'

"ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה: כי בשביל הצדקה שנותן - לא יחסר לו. אלא אדרבה! תוסף לו עושר וכבוד". הרמב"ם פוסק: "שאין אדם מעני מן הצדקה" אם אדם העני זה לא מן הצדקה זה משהו אחר הוא עושה עבירות אחרות.

ועל טענת האדם שבינתים חסר לו ממון אומרת התורה: "ולא ירע לבבך בתתך לו" רצונו לומר שלא ירע לבו בשעת הנתינה שיחסר לו כעת הממון אשר הוא נותן, "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" ולא תרגיש כלל את החסרון ואף אם תעסוק במסחר במעט כסף מכל מקום "יצוה השם את הברכה" שתרויח הרבה כאילו שהיית סוחר עם ממון רב!

אמר המגיד מדובנא: משל למה הדבר דומה?

אדם הלך בשוק ואבד לו ארנק עם 100 שקלים למחר הלך בשוק ומצא ארנק עם 200 שקלים האיש הזה הגם שהוא מתנחם על האבידה, עם כל זה אין לו תנחומים שלימים, שחושב: אילולי הייתי מאבד 100 שקלים היו לי עתה 300 שקלים!

אמנם מי שהוליך תבואה ממקום למקום ועבר בשדה, ונפתח לו השק ונתפזרה התבואה מעט מעט ובא ריקם לביתו, ולאחר זמן עבר בזו הדרך וראה כי צימחה האדמה מתבואתו, האיש הזה ישיג נחמה שלימה על אבידתו! ולא יאמר 'אילולי איבדתי היה לי יותר' כי אם לא איבד - לא היה לו עתה מאומה!

הנמשל; "נתון תתן" לעני "ואל ירע לבבך" ואל תחשוב; 'אם לא נתתי לעני - היה לי יותר!' משום שכל העושר הבא לידך – בא לך רק "בגלל הדבר הזה" כמו שאמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר".

יש מניע נוסף לנתינת הצדקה, אדם אומר לעצמו: 'ודאי הקב"ה הרחמן יעזור לאותו עני ויתן לו די מחסורו אז מה הצורך בי?' אני לא אתן לו אז מה הקב"ה לו יתן לו?! הקב"ה יתן!

מסופר שמרן האדמו"ר מסאטמר זצ"ל ביקש מעשיר אחד לתרום לעני שמטה ידו, העשיר התחמק!

אמר; 'אל דאגה! ודאי הקב"ה יהיה בעזרו" וסירב לתת פרוטה!

אמר לו האדמו"ר: "הנה ידוע שכל המידות הרעות צריך להשתמש בהם לעבודת השם! כגון; כעס צריך להשתמש להרגיז יצר הטוב על יצר הרע וצריך לכעוס על עוברי עבירות ועל מאכילי נבילות וטריפות ועל מחטיאי הרבים, ותמיד הייתי תמהה; איך שייך לנצל אפיקורסות וכפירה לעבודת השם?"

איך אפשר לקחת את המידה הרעה הזו של כפירה ואפיקורסות ולהשתמש בה לעבודת השם?

עכשיו התבאר לי הענין: כאשר אחד בא לבקש עזרה בגמילות חסדים או בצדקה אל תאמר לו 'השם יתברך יעזור, אל תדאג יהיה בסדר' אלא תלך לעזור לו כאילו חס ושלום אין מי שיעזור לו! והכל תלוי רק אך בך! וככה מנצלים את מידת הכפירה כביכול כדי שאדם לא יתלה ויסמוך שהשם ימלא את חסרונו של העני, במקרה הזה כאילו אין חלילה מי שיעזור - כי אז תדע שאתה צריך לתת!

יש להקשות: מדוע דוקא מצוה זו התורה מחזקת את האדם כנגד הטענות של היצר, ומבטיחה לו שתברך אותו כדי שיעשה את המצוה הזו מצות הצדקה, הרי בכל מצות התורה היצר הרע מסית את האדם לא לקיים! אז למה פה מבטיחה התורה: "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך השם אלקיך" וכו' ?

נראה לבאר: דבמצות צדקה יש חשש גדול שהאדם יתפתה לא לקיים! שלא רק שיצר הרע יפתה אותו, אלא אפילו יצר הטוב יעורר אותו למחשבה זו; 'שמא העני המבקש ממנו צדקה - אינו הגון!' ולא יקיים מצוה זו.

כמו שאמרו חז"ל בבא בתרא ט' שירמיהו הנביא ביקש מהקב"ה שיכשיל את שונאיו בבני אדם שאינם מהוגנים - שלא יקיימו בזה מצות צדקה.

על זה אמרה תורה: "ולא ירע לבבך" בנתינה הזו שמא לא קיימת מצות צדקה 'שמא אינו הגון הוא' דאינו כן! אלא תקבל שכר עבור הצדקה. ולא עוד אלא "יברכך השם אלקיך" והטעם בזה משום שעם ישראל בזמן הזה אפילו שלא עושים רצונו של מקום - נקראים "בנים" כשיטת רבי מאיר בגמרא בקידושין לו'. וכדבריו של רבי מאיר פסק הרשב"א בתשובה בסימן קצ'ד, ואב אפילו שכועס על בנו והניחו בבית האסורים, אם יבוא אדם ויפרנס אותו, ישלח לו אביו דורון! כדברי רבי עקיבא לטורנוסרופוס כמו שכתוב בבא בתרא י', לכן מקימים מצות צדקה אפילו בעניים שאינם מהוגנים.

בספר 'בן יהוידע' כתב: "ידוע מנהג ישראל קדושים שנודרים בעת צרה נדרים 'לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס' זיע"א".

לא חייבים לתת את זה לקופות של 'רבי מאיר בעל הנס' כמו שחושבים אלא אפשר לתרום לעילוי נשמתו מה שנקרא להעלאת נשמתו, ולתת את זה למקום שעושים בזה דברים טובים באמת.

"ומוצאים בזה תועלת והצלחה! – מה הטעם שאומרים דוקא על רבי מאיר?

אלא מי שסובר שמועלת תפילה ליחיד גם לאחר גזר דין – הוא רבי מאיר, לכן נודרים ומבקשים בזכותו שהוא יהיה מליץ טוב על פי סברתו! שהתפילה מועילה ליחיד גם אחר גזר דין.

בזה יובן רמז הכתוב במשלי בפרק ד' "בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזניך" לאמר"י זה אותיות למאי"ר הוא רבי מאיר הסובר: שמועילה התשובה ליחיד גם לאחר גזר דין, ונראה עוד שגם לרבי מאיר מועיל הצדקה גם כשהאדם לא הגון.

בזה באר את הטעם שרבי מאיר נקבר מעומד - כפי שהעיד האר"י ז"ל, לרמוז: כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה - על פי סברתו זו שאמרנו.

יש אומרים שרבי מאיר ביקש זאת כדי שיהיה מוכן תכף ומיד לקראת המשיח, כעין שאמרו בירושלמי כלאים מ"ב שרבי מאיר ציוה לפני מותו: שיתנו מנעלים ברגליו ומקלו בידו וישכיבוהו על צידו כדי שיהיה מוכן לעמוד בביאת המשיח.

מכל מקום זאת כונת התורה "כי בגלל הדבר הזה" כיון שאתה נותן צדקה אפילו לעניים שאינם מהוגנים ומחשיב אתה אותם "כבנים למקום" במידה זו ימדוד לך השם וישלח לך ברכה בכל עת ובכל זמן.

ומצאתי שכן ביאר החיד"א ב'ברית עולם' הנה הכתב המפרש על ספר 'חסידים' סימן קמ'ד בטוב טעם, כותב שם: "מדוע מותר לנסות את השם במעשר כמו שנאמר "ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים עד בלי די"?

אלא כיון שאדם נותן צדקה לעניים ואינו בודק אם יש להם חטא, ונותן לעניים יהיו מה שיהיו, כן יכול לנסות את השם שיבוא לו שפע! כיון שהוא לא דקדק אם ראויים העניים גם מן השמים לא ידקדקו אחריו אם ראוי לאותו שפע ומשפיעים לו בלי דקדוק.

זו כונת הכתוב: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" שמא לא ראוי העני וחוטא הוא, "כי בגלל הדבר הזה" שאינך מדקדק לדעת אם הוא כשר וראוי, "יברכך השם אלקיך" ומידת הדין לא תדקדק אחריך, ותתברך בשפע בלי דקדוק!

ולא זו בלבד שיזכה שמידת הדין לא תדקדק עמו, אלא הצדקה הזו תועיל לו בעתיד אפילו אם אליבא דאמת נתן לאדם שאינו הגון כמו שאמר שלמה המלך: "שלח לחמך על פני המים - כי ברוב הימים תמצאנו"

החיד"א בראש דוד פרשת שופטים כתב שבנושא הזה אם מקיים מצות צדקה בבני אדם שאינם מהוגנים חולקים בגמרא בבא בתרא ט' לפי רב יצחק מקיים מצוה אפילו שאינם מהוגנים ורב נחמן חולק טעם המחלוקת שלהם תלויה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בקידושין לו'

"תניא; "בנים אתם להשם אלקיכם" - בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים" זה דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: "בין כך ובין כך קרוין בנים, שנאמר "בנים סכלים המה" אף על פי שהם סכלים קרוים בנים, רב יצחק סובר כרבי מאיר, ואף בני אדם שאינם מהוגנים נקראים בנים ומקימים בהם מצות צדקה. ורב נחמן שחולק הוא כרבי יהודה.

ביאור הדבר שאמרו בגמרא בבא בתרא דף י' שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא אם אלקיכם אוהב את הענים מפני מה אינו מפרנסם?

ושמה סופר על מלך שכעס על עבדו וכו' אמר לו רבי עקיבא משל למה הדבר דומה? למלך שכעס על בנו לא על עבדו, וציוה עליו שלא להאכילו, ואז בא מישהו והאכילו, לא יהיה חייב לו?! לא יכיר לו תודה?! ואנו קרוים בנים שנאמר "בנים אתם להשם אלקיכם" עד כאן לשונו

הרי שמצות צדקה היא בעבור שאנו קרוים "בנים" ודומים למלך שכעס על בנו, נמצא אם כן לתת צדקה לאנשים שאינם מהוגנים זה תלוי במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, וידוע שהרשב"א בשו"ת סימן קצ'ד פסק כרבי מאיר שנקראים בנים גם כשאין עושים רצונו של מקום, לפי זה להלכה מקימים מצות צדקה.

והנה בספר 'דברי שפר' בפרשת בהר הביא פירוש הראשונים על מאמר הגמרא בברכות יז': "גדולה הבטחה שמבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים"

הכונה כך: כי האיש עצמו פעמים עוסק בתורה שלא לשמה ואבד שכרו כפי שאמרו חז"ל: "לא זכה - נעשית לו סם המות!" אמנם האשה לא איבדה שכרה כיון שהיא כיונה לשמים, ואם הבעל עשה שלא כהוגן מה היה לה לעשות יותר?

והקשה עליהם מהגמרא הנז"ל: שהתפלל ירמיהו שיכשלו שונאיו בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר צדקה ולפי דבריהם - למה יאבדו שכרם? כיון שהם התכוונו לשם מצוה!

וסיים: "ונראה דאם התורה לא לשמה - גם המחזיק בידו אין לו שכר! יען כי מכוחו הוא בא, ואם המקור מושחת - מאין ימצאו מים במורד?! אבל בודאי יש לו למחזיק שכר כמתכוין לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, אבל לא שכר גמור כמי שעוסק בתורה ממש" עד כאן דבריו.

וראיתי תירוץ אחר שכתב ב'נימוקי יוסף' בבא קמא בשם הרמ"ה ז"ל: "הא דאינו מקבל שכר מי שנותן צדקה לאנשים שאינם מהוגנים, היינו דוקא במי שיודע בו שאינו הגון, אבל אם אינו מכירו ואפשר שהוא הגון - שכר יש לו שהרי לשם מצוה נתכוין.

ועוד אי לא תימא הכי, הרי אתה נועל דלת למהוגנים במקום שאינם ניכרים, וכמעשה דרבי בבא בתרא דף ח' מסייע לאן "דהדר אמר "יכנסו הכל!"

הרי שהרמ"ה מפרש כוונת המאמר "הכשילם בבני אדם שאינם הגונים" מדובר במי שמכירו כאדם שאינו הגון, אבל אם אינו מכירו ואפשר שהוא הגון - שכר יש לו. והסכים עמו ה'נימוקי יוסף'.

ואם כן לא זו בלבד שאין מכאן קושיא על הראשונים, אלא אדרבה נהפוך הוא! ומכאן יש סיעתא להם ורק כאשר יודע בודאי שאינו הגון אין לו שכר, אבל אדם, כל שמעשיו סתומים ואינו ניכר ואפשר שהוא הגון ונתן לו צדקה אחר כך נתברר שאינו הגון - שכרו איתו ופעולתו לפניו ושכרו מושלם!

כעין זה מובא שכתב 'הבן איש חי' בתשובה ששלח אל הגאון רבי אהרון אגסי, וכה כתב לו: "מה שהבאת מהא "דהכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים - כדי שלא יקבלו עליהם שכר" כבר פירשו המאמר: דהכונה שלא יקבלו שכר גמור ושלם.

ועוד פירשו: שהמכשול הוא, שיכשלו לתת הצדקה לרשעים אף על פי שיודעים בהם שהם רשעים, זה יהיה המכשול כמו שאמרנו למעלה, והיא תשובה להערה שהעיר לו על דרשה שהביא 'בבן איש חיל' בקונטרס 'שני אליהו' בדרוש ט' כדלהלן;

בעיר בגדד היו לובשים תפילין שאינם מרובעות, עד שבא לעירם חכם אחד והוכיחם על זה, כשמוע זקנו הכריז בכל בתי הכנסיות: "שכל התפילין שלובשים אנשי העיר – פסולים! ולא יברכו עליהם, עד שירבעו אותן אצל אומן אחד שבא לעירן".

ואנא עבדא עלה על ליבי לחקור על ענינים אלו, בדבר שהוא פסול מדינא והיו שוגגים בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר חס ושלום לא עלה בידם מצוה כתוקנה וכהלכתה אשר נתנה למשה מסיני נמצא חס ושלום תחסרנה מצוה גדולה שהיא עליונה העומדת לראש פינה ונוהגת בכל יומיא ובכל עידנא - ובודאי מילתא כדנא אין הדעת יסבלנה.

גם עוד חקרתי חקירה כיוצא בזו, שימצא איש תם וישר שהיה לובש תפלין שנים רבות ומברך עליהם, ונזדמן שבדקו את התפילין שלו, ומצא בתפילין חסרון תיבה! ונמצא כל אותן שנים רבות לבש תפילין פסולות ובירך ברכה לבטלה! ועל זאת הלב מהסס: איך איש תם וישר כזה היה ערום ממצוה יקרה כזו כמה שנים?! ולא עוד אלא שהיה מברך לבטלה כל יום?!

ובהיותי מתפלא בדברים אלו, מצאתי בסיעתא דשמיא תרופה יוצאה מרב קדמון, שהביא החיד"א בספר 'דבש לפי' מערכת ת' אות ד' בשם ספר "שבולי הלקט" שכתב בשם גדול אחד, וזה לשונו: "וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו, אם דעתו מכוון לשמים!" שהרי אתה ידעת שתפילין שתפרם בפשתן – פסולין! ואיתמר בפרק 'אלו הן הגולין' "אזילנן דבי חביבי, הוא רבי חייא, דתפירי בכיתנא - ולית הלכתא כותיה!" ובדאי שרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואף על פי שתפורין בפשתן" עד כאן לשונו.

והרב הגאון רבי חיים פלאג'י ב'לב חיים' וכתב: "נמצא שאפילו אם לפי ההלכה היו פסולות עם כל זה כל שדעתו מכוין לשמים – קיים המצוה ויש לו שכר תפילין!"

הבן איש חי והבן איש חיל הביא שמה והביא ראיה לזה מגמרא בהוריות י' "אמר רב נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה - ממצוה שלא לשמה!" הרי אף על פי שהמעשה - עבירה היא, כיון שהכונה לשמה הולכים אחרי כונתו, אז כל שכן במצוה שאין בה עבירה והיא רק היתה חסירה דמועלת הכונה לחשוב אותה מצוה גמורה - לענין תיקון נפשו ולענין קבלת שכר ואין ברכותיו לבטלה כלל!

אמנם הביא סתירה לזה מהמעשה בסוכה פרק ב' משנה ז' שאמרו שמה ל'בן החורני': "אם כן היית נוהג - לא קיימת מצות סוכה מימיך!"

פירשו התוספות: שלא קיים - אפילו מדאוריתא!

הרי היתה כונתו לשמים – והפסיד!?

מיהו עיין בר"ן פרק י' פסחים שכתב: 'שדיברו בדרך גוזמא!' כך הר"ן אומר, וזה מובא ב'תוספות יום טוב' פרק קמא דפסחים, ודלא כהיעב"ץ ב'לחם שמים' שפקפק בדבריהם וכתב; שאם יש פסול הפוסל מן התורה – אין לו שכר כלל!' עד כאן דבריו.

טוב, זה נכנסו קצת להכיר דברים היוצאים מן הדברים.

"שלח לחמך על פני המים";

מסופר על הגאון בעל 'הנודע ביהודה' שפגש בליל קר וגשום נער נוצרי יושב על סלע ובוכה

שאל אותו: "למה אתה בוכה?"

השיב הנער: "כי אמו החורגת אכזרית! דורשת שיצא בכל יום עם סלים מלאים לחם למכור בשוק ואת מחירם יביא לה, היום אירע אסון! אבד הכסף והוא מפחד לשוב לביתו"

נכמרו רחמיו של 'הנודע ביהודה' והוציא מכיסו 20 זהובים ונתן לגוי.

חלפו 30 שנה מהמעשה ב'ליל שביעי של פסח' נשמעו דפיקות על דלת ביתו של הרב, בפתח עמד גוי ביקש לגלות סוד כמוס הגובל ב'פיקוח נפש!'

אחד הכמרים שונא ישראל קרא לאסיפה את כל האופים הנוצרים ואני בתוכם והציע להם: שבמוצאי חג הפסח שהיהודים קונים לחם מהגוים במוצאי הפסח - ירעילו את הלחם! ויעשו כלה בקהילת היהודים שבפראג'

"ואני זוכר את החסד שעשית עמי לפני עשרות שנים בימי נעורי עם ה-20 זהובים! משום כך ראיתי לעשות עמך חסד!"

הרב הודה לו ופטר אותו לשלום

כשהגיע יום אחרון של פסח הוכרז בכל בתי הכנסת מטעם הרב 'הנודע ביהודה': 'כי בטעות שגו וחשבו את הפסח יום לפני התאריך הנכון, ובאמת למחרת הוא יום האחרון של פסח, ועדיין אסור באכילת חמץ!'

כמובן שכל יהודי פראג קיימו וקיבלו את גזירת הרב דפראג ומכל הלחם שנאפה במוצאי החג לא נמכר אפילו כיכר אחד ליהודי על זה נאמר "שלח לחמך על פני המים - כי ברוב הימים תמצאנו"

מעין זה מסופר על מרן 'הבן איש ח'י זצ"ל בספר 'תהילות יוסף' שעלה בשנת תרכ'ט לארץ הקודש, הלך דרך המדבר וטרם נסיעתו היתנה עם הערבי שמדריך השיירה; 'שביום השבת ישבות ולא ימשיך ליסוע' בתנאי הזה הוא מסכים להצטרף לשירה, הערבי קיבל את התנאי והחלו בנסיעה.

והנה אך הגיע יום שישי חזר בו בעל השיירה הערבי מן ההסכם לשבות ביום השבת, בראותו שהנוסעים היהודים ובראשם 'הבן איש חי' עומדים מנגד! החל להפחיד אותם 'שסכנה היא להתעכב במקום כי שודדי המדבר נמצאים כאן לרוב!' אך הבן איש חי לא שעה לפיתויו ולאיומיו.

ירד מהגמל וכל היהודים שהיו עמו ירדו מעל גמליהם והתכוננו ליום שבת, הערבי המשיך בדרכו, הרחיק והחביא עצמו מן המחנה לראות מה יעלה בגורלם. והנה, בליל שבת כאשר בא הבן איש חי לעשות קידוש באו כנופית שודדים והכינו מארב סביב לאוהל בו שהו, מנהיג הכנופיה נכנס לבדו לאוהל כשראה את תוארו של הרב - נכנע מיד! נפל ליבו בקרבו, יצא החוצה וברח עם אנשיו אל המדבר! כאשר ראה הערבי בעל השיירה את המחזה הנורא הזה תכף רץ אל האהל נפל לרגלי הבן איש חי וביקש סליחתו והבטיחו שיקיים מכאן והלאה הבטחתו.

רבני בבל הוסיפו לספר את הרקע להתנהגות המוזרה של מנהיג כנופית השודדים: ראש הכנופיה הכיר את הבן איש חי בעבר, היה זה כשלשודד הזה היה דין ודברים עם יהודי אחד שהיה בעל חובו, והוא תבע אותו לערכאות, והיהודי יצא זכאי - כיון שכפר בכל, אז לא הצליחו להוכיח שהוא באמת חייב.

בראותו כך, תבע אותו השודד הזה אצל הבן איש חי. והבן איש חי בחכמתו הגדולה הצליח להוציא הודאה מפיו של היהודי שהוא באמת חייב לגוי, ורק בגלל שהיה חסר לו כסף הוא התכחש, כאשר ראה הרב את מצבו הדחוק של היהודי, ואת חילול השם שנגרם – הוציא הבן איש חי מכיסו סכום התביעה ונתן ליהודי שישלם לגוי!

שהגוי הזה הפך ברוב הימים להיות שודד, וזכר כל ימיו את ההתנהגות של הרב, ונקבעה בליבו יראת כבוד כלפיו, אפילו ברגע שפגש בו במדבר באוהל הבודד והיה יכול לעשות קופה גדולה מהשדידה שהיה בוזז אותה!

על זה נאמר: "שלח לחמך על פני המים - כי ברוב הימים תמצאנו"

רחבע"א וכו'