שו"ע - אורח חיים - ז' | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד על שולחן ארוך,

בתוספת, המשנה ברורה, ועוד.

אנחנו בסימן ז', הנושא היום דין לברך ברכת אשר יצא כל היום אחר הטלת מים,

ובו ד' סעיפים.

סעיף א',

כל היום כשעושה צרכיו בין קטנים בין גדולים מברך אשר יצא,

ולא על נטילת ידיים,

אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד.

אז כן, אדם נכנס כמה וכמה פעמים ביום לבית הכיסא,

אפילו יש אנשים שסובלים,

לא עלינו, לא עליכם, מבעיות פרוסטטה,

דהיינו דלקות במערכת השתם,

והם נכנסים כמה פעמים ביום לשירותים,

למה פעם אחת שהוא מטיל מי רגליים,

הוא לא מטיל את הכול במלואו,

יש לו מה שנקרא הפרעות,

ושוב פעם, הוא נצרך כל כמה רגעים אפילו.

אז בן שנכנס לעשות קטנים,

או בן שנכנס לעשות דולים, מברך אשר יצא,

ביציאתו כמובן, לאחר שנוטל את ידיו,

ולא מברך על נטילת ידיים.

ואפילו אם רוצה ללמוד או להתפלל,

מיד לאחר מכן לא צריך לברך על נטילת ידיים.

להזכירכם,

נטילת ידיים בבוקר, אנחנו מברכים

פעם אחת,

כן, לאחר שנוטל את ידיו וכו',

ובנוסף לזה קודם האכילה.

זאת אומרת, עד שלא בערך ברכת המזון, שוב פעם,

לא יוכל לברך על נטילת ידיים סתם.

אומר הרמה, והיו ידיו מלוכלכות,

ששפשף בהן, אפילו אחי אינו מברך על נטילת ידיים,

זאת אומרת, גם אם ידיו התלכלכו,

עכשיו נכנס לבית הכיסא, בזמנם לא היה כמו היום,

יש את הבידן,

זה הצינורית הזו,

או כזה מטז שהוא לוחץ בצד מחובר לאסלה, לכיסא האסלה, מושב האסלה, וזה משפריץ בדיוק לאחוריו ומנקה אותו, לים הגבונים, מה דה מידה דה מנקה?

אבנים ממש חדות, עם זה היו מנקים

את האחוריים שלהם,

וזה היה יכול לגרום לתחתוניות.

דהיינו, כן, מחלה כגון דחורים וכולי, כל מיני פצעים באותו מקום.

אז אף על פי שהיו ידיו מלוכלכות כתוצאה מזה שהוא מנקה את עצמו,

ושפשף בהן, כן, ניקה אותן,

אפילו אחי לא מברך על נטילת ידיים.

עכשיו, זה שאמרנו שמברך אשר יצר ולא על נטילת ידיים, אומר על זה המשנה ברורה,

ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים,

זאת אומרת, לקח הרבה זמן.

זאת אומרת, התפנה פעם אחת, עבר איזה שלושת ארבעי שעה, שעתיים, שלוש, ושוב פעם התפנה.

אפילו אחי חייב לברך.

ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית,

דעת הפרי מגדים דמקודם שיטיל לברך אשר יצר על הטלה ראשונה.

אבל בשערי תשובה הסכים בשם כמה אחרונים, כי אם נזכר לאחר שהתחילו האהבה,

שוב לא יברך.

אז פה מדובר, כנראה שהוא נכנס כמה וכמה פעמים,

בדיל הזה יש מחלוקת האם צריך לברך כל פעם אין פעם

שהוא יוצא מבית הכיסא ושטף את ידיו ברכת אשר יצר או לא.

אז דעת הפרי מגדים,

קודם שיטיל, יברך אשר יצר על הטלה ראשונה.

אבל לשערי תשובה הסכים בשם דעת כמה אחרונים,

אם נזכר לאחר שהתחילו,

תאווה שוב לא יברך. איך יברך הוא צריך להטיל?

מה, מה? הוא צריך לברך.

בדיוק, הוא שוקץ. יפה, נכון, בלתי שקצו, נכון.

איך הוא יכול לברך, אבא?

מה מגדים עם מה שיברך?

איך יברך הוא צריך להטיל עכשיו?

מה המציאות?

בואו נראה עוד רגע.

אולי אפשר לומר שבמציאות של מישהו אחר, אם הוא היה מחזיק מעלות, זה אפשר, אין כל בעיה.

עוד רגע.

כן.

אז באמת, השערי תשובה מביא את החילוק הזה.

אומר מה ההבדל בין הטלה להטלה.

כאילו, מתי כן יברך ועדיין לא הטיל ומתי לא?

הוא אומר, יש אדם,

יש לו כאבי בטן, נהיה לו שלשול.

נהיה לו שלשול, צריך עכשיו להתפנות.

מייד, הוא לא יכול לחכות.

במצב שכזה באמת, הוא לא יוכל לברך.

נכון? הוא לא יוכל לברך אלא רק אחר הפעם הנוספת.

ולמה?

עכשיו הוא לא יכול להחזיק מעמד.

זה מצב של ממש חירום, פיקוח נפש.

עכשיו, אם לא חס ושלום עושה במכנסיים.

אז לא טוב הדבר הזה, לכן לא יכול לברך.

אבל יש מצב שהוא כן יכול להחזיק את עצמו.

במצב שכזה,

דהיינו שלא התחילה התאווה, זאת אומרת שהוא עכשיו לא תאהב להתפנות.

לא תאהב להתפנות, זאת אומרת, הוא יכול להחזיק את עצמו.

במצב שכזה באמת,

אז פה זה הציור שמדובר, שהוא יוכל באמת לברך.

ואם נזכר לאחר שהתחיל אותה אבא, שוב לא יברך.

אבל אם קודם לכן, באמת, יברך. אשר יצר כתב רשב בתשובה סימן צ״ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח לברך ברכה אחרונה

והטיל מים, הלך להתפנות.

ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר, רגע, רגע, לא בירכתי עכשיו על המאכל, על הברכה האחרונה. מה צריך לברך קודם?

את הברכה האחרונה, או את אשר יצר.

איזה מהם קודם?

זה נפקא מילה מאוד גדולה, לאדם שהולך, אורח.

הגישו לפניו כל מיני מאכל ומשקיע והכל וזה, והוא קורא לו, ועכשיו נכנס לשירותים רגע, רוצה להתפנות, מה יברך קודם?

והשיב, ואשר יצר קודם תדעי.

למה יכול להיות שבמיוחד שהוא נמצא אצל אורח,

אז שם יכול להיות שימשיכו לו, ייתנו לו עוד כיבוד ועוד כיבוד.

יגמור את העבדיח, ייתנו לו מלון.

מלון, יעבירו אותו, אני יודע, לירקות, לירקות, הרגע ידליקו לו מנגל,

וכמובן בהכשר טוב, והכול בא למקום ראשון.

אז לכן, במקרה כזה, מה התדיר שלו?

התדיר שלו זה אשר יצר.

למה עכשיו הוא התפנה,

עכשיו הוא יברך, סיים, שוטף את ידיו, יברך.

ומי ששותה, שמה משלשל.

יש אנשים שיש להם בעיות של עצירות, לא עלינו,

והם רוצים, הרופא מביא לו כזה, קודם חומר כזה,

שזה סם שמשלשל, והכול יהיה בסדר.

ויש בדעתו מתחילה לפנות הבני מעיים עד שתכלה זוהמה מהם.

אתם יודעים כמה האורך של הקיבה שלנו?

כמה האורך של הקיבה שלנו?

או אורך גדול, כמדומני,

שש, שבע,

ויותר אפילו, לא זוכר בדיוק את המספר,

זה ממש ככה מסולסל.

זה כמו חלבה מסולסלת.

הכשר הבדץ, העדה חרדית. כמה זה ארוך, כל כך ככה מסתלזל.

כשאדם מתפנה, הוא לא מפנה את עצמו נקי נקי לגמרי.

נשאר עדיין.

נשאר, הוא לא מנקה את הכול.

אבל כשעושים לו להביא חוקם,

זה ניקוי של הבני מעיים, כן? הכול מנקים לו.

או שהוא משלשל,

מיד אחרי השלשול, מה הוא מרגיש?

הוא מרגיש

שהוא חייב משהו. אדם שמשלשל, משלשל, יש לו חוסר בנוזלים.

חוסר בנוזלים יכול להתעלף.

זאת אומרת,

הכל הכל הכל הכל הכל מתרוקן. לא יודע אם הכל הכל, אבל יותר ממה שהוא מתפנה בצורה רגילה.

על כן יש אומרים, דלא יברך כי אם אחר גמר ההוצאה.

למה?

כי מי אמר שיצא הכל החוצה?

לפעמים זה בא לו בהתקפים.

השלשול מגיע לו בהתקפים. פעם אחת עשה, אחרי כמה רגעים, הרגע הוא היה בשירותים.

עוד פעם בא לו... לכן, במצב שכזה שהוא יודע,

במצב שכזה שהוא יודע שזה רגע אחרי רגע יבוא לו, באמת הוא לא יכול לברך עכשיו על אשר יצא,

כי עדיין הוא לא נקי.

הוא לא נקי, לכן ימתין ויחכה שוב פעם.

על כן יש אומרים דלא יברך כי אם אחר גמר ההוצאה,

ויש אומרים דה יברך בכל פעם ופעם.

רגע, עכשיו יצאת מהשירותים, שטפת את ידיך,

זה מה שנקרא גמירות דעת של סיום העיסוק שלך בבית הכיסא.

סיימת? תברך.

זה שיהיה לך עוד פעם, תרוויח עוד ברכה.

והמנהג היא הסברה האחרונה,

כן? שמה?

שיברך בכל פעם ופעם. זאת אומרת, לא יחכה עד הפעם הבאה, ואז יברך, אלא סיים,

שוטף ידיו ומברך.

אז זה לגבי שלשול סטנדרט.

אומר המשנה ברורה, עכשיו יש שלשול חזק,

שמרגיש שמיד יצטרך להתפנות שנית. עוד לא סיים בשירותים,

ברק לגור, עוד פעם יושב בחדרה, מרגיש עוד פעם כאה לבטן.

זה עוד פעם ברך. אסור לברך.

אסור לו לברך. למה? לא תהיה,

כביכול,

הפינוי שלו.

כדי לקמת משימן צדיק ב' שאפילו בדברי תורה אסור.

אפילו הוא רוצה לדבר דברי תורה,

לערער בדברי תורה, לשמוע דברי תורה, גם זה אסור.

בסדר?

יפה.

וגם אם הוא רוצה ללמוד או להתפלל מיד, גם את זה אמרנו לא.

להתפלל מיד, עבדקאים אלן בסימן רשלמית ג' סעיף ב' לתפילת מנחה וכן לערבית,

אפילו אינו יודע לה אין שום לכלוך, צריך ליטול את ידיו.

כן, צריך להשתדל בדבר הזה.

אמרנו לפני התפילה,

אדם השתדל, למידת חסידות אומנם, ליטול את ידיו.

מספיק אפילו פעם אחת, או לסירוגין שעושים,

ליטול את ידיו.

למה אמרנו ידיים עסקניות הן?

איך אמר לי מישהו שבוע שעבר, אתה יודע שכסף זה הדבר הכי מלוכלך.

למה יש אנשים נוגעים בו גם באכילה, גם בשינה,

גם להבדיל בשירותים, סופרים,

כי אין לו מה לעשות בשירותים.

ויש לו טלפון ממושך, אז הוא מתחיל לספור את השטרות שלו.

הוא אומר, כסף זה הדבר הכי מלוכלך.

והכסף צריך לגעת עם כפפות,

כפפות משי.

צריך להיזהר.

וכל שכן, כשעשה צרכיו,

מכל מקום אינו מברך על נטילת ידיים, אלא בשחריים.

אז אמרנו,

לגבי הברכה של על נטילת ידיים, מתי רבותינו תיקנו אותה?

דווקא בשחריים.

אבל מלבד, כן, לסעודה, שגם שם מברך על נטילת ידיים.

אבל סתם נטילה שנוטל במשך היום,

כגון שיצא מבית הכיסא, או אמרנו אחר תספורת והכול,

שם באמת נוהגים לברך ברכת אשר יצא.

כן?

ועיין בספר אוצרות החיים שכתב,

דדעת רוב הפוסקים דהים עשה צרכיו לגדולים ואחר כך רוצה להתפלל,

מברך על נטילת ידיים.

אנחנו אמרנו שלא מברך. בספר אוצרות החיים כתב שכן לברך על נטילת ידיים.

ומכל מקום לכתחילה אין לזוז מפסק השולחן עבור.

פוננוך פסק שלא לברך על נטילת ידיים, ההלכה שלא לברך.

ועיין בספר מעשר על נטילת ידיים?

אשר יצא.

אשר יצא, מה שאני יודע אשר יצא.

יפה.

סעיף ב' הטיל מים ולא שפשף,

רק שפך מים על ידיו. לא צריך גם לשכשך את ידיו בנטילת טוב טוב,

בכל המקומות.

אבל רק אם הוא שפך מים ולא שפשף.

אף על פי שצריך לברך אשר יצא, אין צריך ליטול את ידיו,

אלא משום נקיות או משום היכון לקראת אלוקיך ישראל.

זה אמור לתפילה.

שהאדם יהיה כל-כולו בקדושה או משום מקיאות. לכן אדם שלא שפשף את ידיו,

אף על פי שאמרנו שמברך אשר יצא,

לא צריך שוב פעם לחזור וליטול את ידיו בשנית.

שפך מים זה מספיק.

נפתמינה לאלו שבאמת נוהגים לפתוח את הברז ולשטוף את הידיים במקום ליטול בכלא.

אמרנו כלי, ליטול בכלא זה מידת חסידות.

הוא רוצה ליטול את ידיו אחרי השירותים בכלא.

זה מידת חסידות.

אבל אם הוא פתח את הברז ושטף ככה, גם זה מספיק.

כן, לא צריך דווקא ליטול את ידיו אם כן.

אבל טוב שייטול את ידיו אם כן. וכמו שהזכרנו, בכל המקומות כולם הלכת לספורת, בית הכיסא, הדברים שמי ניש לאשתו. לכן על זה הדרך כל הדברים הללו באמת צריך לטעון, נכנס אפילו לשירותים. אם מישהו שאל,

סתם נכנסתי לשירותים להוציא רגע נייר טורנט, צריך לטעון את הידיים או לא?

צריך לטעון את הידיים.

אבל אחר כך נכנסתי להביא טישול לילד ואחר כך נגעתי בשניצל, שניצל של שחיטה פרטית.

מה הדין של השניצל, מה אתם אומרים?

מה הדין של השניצל הזה?

מה הדין של השניצל הזה?

אפשר לאכול אותו? יבש זה.

זה לא מתון.

אז אמרתי לו, תן גם זכות לתרנגולים וליונים לאכול מהשניצל של קהילות פז.

כתוב, עשר זה עשר.

אז גם מהשניצל זה עשר. נותן לבעלי חיים ולכל החתולים, שגם אם יאכלו שחיטה פרטית.

כן?

אז כמובן זה יכול לזה, אבל...

עדיף שלא יאכל ממנו.

כן.

אז אמרנו, שפשף את ידיו, הניצוצות של מי הרגליים בועדים בדולים שעשה צרכה וקינח, שמה צריך באמת שפשוף ידיים.

אלא משום ואין לו במה ליטול, ואף על פי כן צריך לברך אשר יצא.

ואפילו אם שפשף, משמע לעיל בסוף סימן ד' במגן אברהם, סעיף קטן, כח,

דמהנה לברכות עם מנקי ידיו וכל מידי דמנקי. אין לו מים.

לקח מגרונים, כמו שהיה שם מצוי מגרונים מעוז,

והוא רוצה לנקות את ידיו, זה גם מידי דמנקי. גם שם באמת זה מועיל לברכת אשר יצא, ולא יצטרך דווקא לשפוך, כמו שאמרנו, מרכלי עצמו.

יפה.

ג',

הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים.

שפך מים על עצמו והסיח את דעתו מהטלת המים.

ואחר כך נמלח והטיל מים פעם אחרת. עוד פעם שפך אחר כך מים.

צריך לברך בית פעמים אשר יצא.

הכל שפיכה ושפיכה.

כן?

זאת אומרת, פה מדובר שהוא נכנס לבית הכיסא פעמיים.

כן?

נכנס פעם אחת לבית הכיסא והפסיק.

אמר, זהו, אין לי יותר להתפנות.

שכח.

פתאום עוד פעם הוא צריך להיכנס לבית הכיסא.

ואחר כך נמלח והטיל מים פעם אחרת, מברך בית פעמים אשר יצא על כל פעם ופעם.

שאלה איך יעשה את זה?

אחד אחרי השני.

מה זה?

בסבבה?

בואו נראה, בואו נראה.

אומר המשנה בוראג, בית פעמים כדי מצינו לעניין תפילה. בדיוק חשבתי על זה.

אדם שכח להתפלל תפילת עמית. נאנס.

כן?

לא, הרגיש טוב, הוא לא יכול להתפלל תפילת עמית.

אמרנו, צריך להשלים בתפילת שחרית פעמיים את תפילת שמונה עשרה. הראשון השלמה או השני השלמה?

השני. יפה. הראשון עולה לו לתפילה שהוא מתפלל.

כל ערבי דרבי, מנחה מנחה שחרית שחרית.

השני עולה לו למה?

לתשלומים.

נפקא מינא לגבי שבת.

אדם לא התפלל תפילת מנחה של ערב שבת,

והוא רוצה עכשיו להתפלל ערבית שתיים.

יכול להתפלל ערבית שתיים או לא יכול להתפלל ערבית שתיים?

מצד אחד, התשלומים של מנחה זה של חול.

וכיוון שקיבל עליו שבת באמירה בואי יכלה,

בואי קלע, כבר לא אנחנו אמרנו להתפלל תפילת מנחה

על ידי חשש לה השלמה.

מה אתם אומרים?

להתפלל פעמיים של ערבית, בוודאי שהוא לא מתפלל שאין מנחה.

מה?

מה?

נכון.

זה הפתרון.

יפה.

יפה.

זום חבר יוצא לידי חברה של חברה של שכר ציבור. כן, מרוויין לסדר רוב ושם על זה, וזה התשלומים שלו. של ממך?

כן.

לערבית יש כאלה לך זמן.

בסדר, כי במצב כזה הוא לא יכול באמת להתפלל.

זה עוד יותר מזה, תקשיבו טוב, הוא נכנס לבית הכנסת,

והציבור כבר התחיל בעליך דודי, או שהוא אמר בואי קלע,

והוא אמר איתם, אתה יודע, הוא מוזכר, רגע, לא התפללתי ממך, הוא רוצה עכשיו לצאת ולהתפלל, אני לא יכול להתפלל.

כיוון שכבר קיבל עליו שבת, עם ה...

זה נפקא מילה מאוד גדולה, כמו שאמרנו, לאלו שנכנסים לתוך בית הכנסת להתפלל.

כדי להתפלל בתוך בית הכנסת, אתה לא יכול להתפלל איתה בין משהו אחר.

בסדר?

אז בערב שבת. אתה צריך לצאת החוצה, להתפלל ביחיד,

ואחר כך לחזור ולעשות קבלת שבת.

בסדר? הוא לא יכול לשים שמה, כי הוא נגרר אחר הציבור.

בסדר?

יפה.

כדי מצינו לעניין תפילה שאם טעה ולא יתפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים. אז הנה דוגמה, ברוך שכיווננו.

אבל הרבה מהאחרונים חולקים על פסק זה וסוברים דשאנה תפילה, שאם במקום קורבן,

אז בעניינים של קורבן שייך תשלומים.

להביא תשלום על הקורבן שפספס.

מה שאין כן באשר יצר. איזה ברכה? זה איזה סוג של ברכה? זה ברכת המצוות? ברכת ההודאה? זה ברכת ההודאה.

שמה לא שייך על תשלומים, כי בהודאה אחת הוא יכול לצאת כמה וכמה פעמים.

דהיינו, אדם לא חייב להודות כל רגע ולרגע על כמה וכמה דברים.

הוא יכול להודות פעם אחת על כמה דברים בבת אחת.

ולא לחלק כל דבר הודאה, כל דבר הודאה, כל דבר הודאה, זה מיותר.

בסדר? לגבי העניין של קורבן,

תפילה שזה שווה לקורבן, אם אפשר מפרים שפתנו,

אז שמה יש את העניין של תשלומים.

פספסת?

אז היית מביא קורבן שמשלים את הקורבן שפספסת.

אבל לגבי ברכת אשר יצר, ברכת אשר יצר, הכותרת שלה בראש זה ברכת ההודאה.

בברכת ההודאה לא צריך כמה וכמה פעמים להודות,

ולכן אם פספסת מספיק ברכה אחת לכאורה.

יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים, כי מי שאכל שני פעמים

והסיח דעתו בינתיים,

שמברך ברכת המזון אחת על שניהם. לא מצאינו שבעה פעם עם ברכת המזון,

אבל אכלתי פעמיים. לא.

תכוון בדעתך ברכת המזון הזאת גם על מה שאכלת אז.

ויש להקל בספק ברכות, ולכתחילה נכון להיזהר לברך תכף ומייד אשר יצר אחר הטלת מים. למה?

ושמא יצטרך עוד אחר כך להטיל מים.

ואז ייכנס לבעיה הזאת.

לכן, גמרת להתפנות,

שטוף את הידיים, מיד וערך מרכד אשר יצר.

גבוהו עדין גדולים. פה כמובן מדובר שיש הפסקה ביניהם,

ולא שפתאום הוא סיים את בית הגזעון, בא לצאת, שוב פעם חוזר באותו רגע.

בסדר? אם חוזר באותו רגע, פשוט שייבנך רק אשר יצר אחד.

יפה.

אנחנו ממשיכים לסימן הבא, סימן ח', הלכות ציצית ועטיפתו,

ובו יז סעיפי.

סעיף א',

יתעטף בציצית ויברך מעומת.

כן?

יתעטף בציצית, אומר המשכה הברורה, מיד לאחר נטילת ידיים,

כדי שלא ילך ארבע עמות בלא ציצית.

ציצית זה מצווה,

מה?

ודאי שמדובר פה בקטן.

פה מדובר כשהאדם לובש ציצית קטן, וכל רגע ורגע זה מצווה חשובה, מדאורייתא.

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציציה כנבתם, והיה לכם לציצית.

יש לנו כמה וכמה לימודים מפרשת ציצית. נכון.

מעומד, רוצה לומר, העטיפה והברכה שתיהם יהיו בעמידה.

העטיפה משום דכתיב לכם, והיה לכם,

ויעלפינן גזרה שווה מהעומר.

גם בעומר כתוב, במצוות קורבן העומר, שם גם כתוב לכם.

וספרתם לכם עמך חורד השבת.

ובעומר כתיב מאחל חרמש בקמה, ודרשו רבותינו אל תקרי בקמה אלא בקומה.

מכאן שבאמת את ברכת העומר חייבים לברך מעומד והברכה.

ולמה מברכת הברכה? בעמידה, משום שבכל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה,

והוא רק לכתחילה.

אבל בדיעבד יצא בשתיהם בכל גן,

מברך מיושן,

הוא יצא. והסכימו רוב האחרונים, ולכתחילה צריך להיות הברכה קודם שיתעטף.

אז קודם מברך, ואחר כך מתעטף.

דהיינו שבשעה שהוא אוחזו בידו,

ורוצה להתעטף פה, ובזה הוא עובר לעשייתן ממש.

ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת,

והוא מברך, ואז הוא מסרדים. וזה עובר, זה עובר.

כן?

ויש הרבה חתנים ככה בחופה,

והלחץ וההתרגשות בחופה,

גם מול הצלם, הוא צריך תמיד לחייך, כן? זה לא פשוט.

אז הוא שם את התהלית עליו, ואז הוא מברך להתעטף בציצית. זה לא טוב הדבר הזה.

לכן, ייקח את זה, כמובן, בחופה לא מברכים להתעטף בציצית, ואומרים גם שהחיינו,

אז קודם ילבש, ואחר כך יבוא שהחיינו,

שישמח.

אבל לו יצוייר שעשו את החופה קודם,

השקיעה, ועדיין זמן ציצית.

הוא, כן? והוא רוצה עכשיו למערך להתעטף גם בציצית,

בנוסף לברכת שהחיינו. במצב שכזה, באמת, קודם יצטרך להפזיק את הציצית,

לברך להתעטף, אחר גם להתעטף בציצית,

ולאחר מכן לברך את ברכת השחיינו.

אז זה, גם הברכה וגם העטיפה,

צריכים שניהם להיות בעמינה.

עכשיו נראה את סדר העטיפה, כיצד צריך להיות.

ארוך אתה, אדוני, אלוהינו מלך העולם,

של הכול נהיה מאוד נוראים לנו להתעטף בנושאים.

סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם.

פעמים בכיסוי הראש, פעמים בגילוי הראש.

ונכון, שיחסה ראשו בתנית.

אז כן, ישנם אנשים שמתכסים בכסות ועוסקים במלאכתם.

פעמים בכיסוי הראש,

ופעמים כשראשם מגולה בגילוי הראש.

כך לשון באמת הבית יוסף.

אומר המשתב, הוא רואה בגילוי הראש,

ואף על גם למברכים להתעטף כיסוי הגוף לחודי הוואי.

והוא עיקר העיטוף.

זאת אומרת, מה העיקר פה שאני אומר להתעטף,

אני מתכוון על הראש לעטוף או על הגוף?

מהו סדר העטיפה? כיצד אדם עוטף את עצמו? בדרך כלל אדם עוטף את עצמו, עוטף את גופו,

שזה עיקר העטיפה. הראש זה מה שנקרא מסתעף.

זה כמו שיש את המעיל.

אדם שלובש את המעיל הוא לא שם את הכובע. יש ילדים ששמים את הכובע על הראש והמעיל ככה עף ברוח, מה שנקרא.

כן? אז בן אדם נורמלי לא לובש מעיל בצורה כזו.

הרי כל עניין המעיל, שמה?

שהוא יכסה בו קודם את גופו,

ובשעת הצורך, כשירד גשם, או שיש אורחות חזקות, יכסה גם את ראשו.

כן?

אבל זה לא עיקר העטיפה זה הראש,

אלא גם הראש.

דהיינו, כיסוי הגוף לחוד הוא, והוא אוהב העיטוף, והוא עיקר העיטוף גם.

ועוברי דרכים שמניחים הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהם.

אתם מכירים את האשכנזים של פן?

או התימנים גם נוהגים בזה, נכון?

ששמים ככה ראש וכתפיים ומכניסים את זה כלפי פנים.

היום התקלקלו התימנים? עושים את זה רגיל.

זה צריך להיות כאילו לא כמו הצבא, זה לא כמו הצבא, זה לא כמו, אז בואו נראה.

כשמניחים הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם עם כתפיהם, כמו צעיף, זה פשוט שזה עוד לא יוצא ידי חובת לביש הטלית.

ולכן הני יוצאין ידי חובה ציצית בזה.

זה אלה שבאים פעם בשנה ויום כיפור עם הטלית של הילדות.

ובחיי גבנה לכולי עלמא לב עיתוף הוא... מה זה נקרא עיתוף? אמרנו שהוא עוטף בו את גופו,

לא עוטף בו את צווארו.

צוואר זה לא נקרא על עטוף,

אולי לכסות זה נקרא,

אבל מה זה עיתוף? שהוא משמש כל גופו, כי אמרנו כל עניין העיתוף, איך הלשון?

כיסוי הגוף לכו דהווה עיתוף, והוא עיקר העיתוף.

אז מה זה עיקרו של עיתוף?

לכסות דווקא את גופו וכתפיו.

ולכן הם לא יוצאים ידי חובה בכזה מצב, ובחיי גבנה לכולי עלמא זה לאו מקרה יטוף.

יפה. ונכון שיכסה את ראשו בטלית, אומר המשנה המורא, בטלית, שכיסוי זה,

למה מכסה את ראשו בטלית?

מה העניין בטלית?

אז יש בזה כמה וכמה סיבות. א' כל שיהיה יכול לכוון בתפילתו.

ברגע שאדם לא מכסה את ראשו,

אז העיניים משוטטות לכל מיני כיוונים בשעת התפילה, ואז הוא לא מרוכז בתפילה.

זה אחד הסיבות שבתפילת שמונה עשרה גם יכסה את ראשו,

וגם יסתכל בסידור מילה במילה עם האצבע יעקוב.

כן? מילה אחר מילה יעקוב עם האצבע שלו.

אם הוא לא יכול להיות מרוכז ולעקוב אצבע מאצבע, יעצום את העיניים שלו,

יניח את הידיים שלו בצורה שכזאת,

יכניע כמובן את ראשו כלפי מטה,

ואז יגיד מילה במילה, בסדר? השם שפתיי תפתח וכולי, את כל תפילת שמונה עשרה.

אבל אם יש כאלה מתפללים, אני חוזר לזה,

נוסע לאיראן, קופץ אחר כך לשירז,

משירז קופץ לתימן, תימן מטייל בכל מרוקו,

עובר בכל מיני מקומות בעולם, והכול בלי דרכון ובלי שום דבר, וחוזר אחר כך עם רז הרע לבית הכנסת.

זה תפילה זה?

זה יצריך בראי לך גומל, כל פעם בפעם שהוא טס,

כן? במחשבה שלו.

זה בעיה.

לכן אתה מתפלל, אם כבר אתה מתפלל ואתה רוצה שהתפילה שלך תעלה כמו שצריך, תכוון בתפילה שתהיה כמו שצריך.

אז לכן באמת זה אחת הסיבות שמכסה את ראשו כדי שלא יהיו דברים שמשיחים את דעתו קודם התפילה.

כי אדם באמת הוא מוסח בקלות, הוא שומע איזה רעש קטן,

משהו, איזה מישהו,

סליחה מכבודכם, הפיח, אני יודע באמצע התפילה,

ישר הוא כמה מחצי חיור, ואז פתאום הוא מתחיל לצחקק וזה, ופתאום כל הבית כסף,

השם ירחם.

או מישהו עשה איזה עפצ'י,

הוא אומר, ישר אדם מסיח את ה...

לא נכון, אתה נמצא מול מלך, מלכה המלכים,

לא מול מלך בשר ודם, לא מול ראש ממשלה, לא מול נשיא,

לא מול איזה דמות,

אתה נמצא מול המלך של כול, העולם כולו הוא שולט על הכול, וידי לא סיבה סיבות הכול. איך אתה צריך להתנהג?

איך אתה צריך להיות מרוכז בתפילת שלך?

להבדיל, מול פקיד של מס הכנסה, בן אדם לא, דקה אחת לא מזיז את הזיכרון שלו,

את המחשבה שלו, לא משיף.

לכן כיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמיים.

אתה רוצה יראת שמיים? תכסה.

ועיין בטז שדעתו דל נכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה,

אף שהוא מכסה ראשו בטלית גם כן.

בזמנם היו נוהגים לשים, בבוכרית אומרים קלפוק.

קלפוק זה כמו כובע כזה קטן. מכירים את הכובעים הפתחוניים האלה של הבוכרים?

אה, מכירים את הילדים הקטנים, נובשים את זה ככה?

זה דומה לשטיח פה, שמונה על גבי התיבה.

יש כאלה כובעים כאלה מבד שהיו ישראלים, לא הכיפה של בויסלין.

ממש כן, כובע מבד שהיו מכסים את הראש.

גם אצל האתיופים יש את זה, קסים.

נכון?

יש כזה כובע כזה.

כובע של החזנים, בקיצור.

יש כזה כובע כזה שהם שמים.

וזה המכסה את ראשו. אז מה נגיד, אולי בגלל שהוא מכסה את ראשו וטלית,

אז אפשר יהיה להוריד את הכובע הזה. הוא אמר, לא, תוסיף את הכיסוי הזה על גבי הכובע.

וכתב הבער, תצריך שיהיה הטלית על ראשו מתחילת התפילה ועד סופה.

זה באמת קשה.

אם אין לו מזגן גרדוף בתפילה, איך ישים?

אבל באמת ראוי להקפיד בדבר הזה.

וכתב בכוונות האריזה,

שהארי היה מכסה הטלית

על התפילין של ראש.

אם תראו, בישיבת כיסא רחמים עושים את הדבר הזה, ויש כאלה כל מיני זה, שנהגו גם בדבר הזה,

גם גיסחא עושה את הדבר הזה,

מכסה את התפילין.

כן, מכסים את הריבוע של הטלית,

של התפילין עם הטלית, שמים את זה ככה יותר מדי קדימה,

ואז כן, גדר, שמים את זה ככה אחר האוזניים, זה מכסה גם את הזה.

והאריזה לה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ואין סוף סימן כז, ועל כל פנים לא יכסה לגמרי.

יכסה מעט.

בשעת עטיפה מכוסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו.

הוא משליך כל ארבע ציציות מצד שמאל, אז רגע, זה עכשיו לגבי ההנחה של הטלית.

מה קורה להגיע עד פיו?

מה?

רגע, ועל כל פנים לא יכסה לגמרי.

הוא עכשיו מברך על הטלית, הוא שם אותה, אז לא יכסה את כל הפרצוף שלו לגמרי.

כי בשעת עטיפה מכסה ראשו בעטלית עד שמגיע עד פיו.

הוא משליך כל ארבע הציציות לצד שמאל כדי הילוך ארבע אמות. זמן של שהייה שומשה אותם כדי ארבע אמות.

וזהו עטיפה שיוצאים בה לכולם. יש אנשים שאומרים שמתוך שנייה מורידים. זה לא טוב.

צריך להשות עצמו כדי הילוך של ארבע אמות. ארבע שניות.

ארבע אמות ללכת.

זה הזמן.

ולא כמו הנוהגים,

איזה אנשים שמושכים הטלית על עצמן עד

שמגיע הראש לחצי אורך הטלית,

כמו הכהנים שמכסים את הכול,

ומתעטפים בו, וזהו איננו נקרא עטיפה.

זה לא נקרא עטיפה.

עטיפה זה עד, אמרנו, עד פי.

ועיין במועד קטן כף ד עמוד א', משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו תלמיד חכם.

זה רק נשוי.

בסדר?

יש כסף.

מה?

זה אשכנזים של אדם בכלל איזה.

אשכנזים לא מתעטפים.

עד אחריו חתונה.

בכלל.

לא רק לו.

לא רק לו.

איך אמר המשורר? עד החתונה זה יעבור.

הלאה, נמשיך.

אחווג' נכנס לקנה.

לא, לא צריך.

נמשיך.

צריך על 16 לחזים בו.

גימל.

אז כן, זו צורה,

כמובן שמובאה בטור גם גמדומני וגם שולחן ערוך כדרך איתוף האישמעאלים.

איך האישמעאלים מתעטפים עם

הבגד שלהם בצורה של,

כן, הלכה אחד-אחד, כן, ככה.

השל שלהם, כן?

נשות השלם.

אהלן.

הכל למדו פה מההלכה,

לא מ...

שאסור להזכיר את זה.

כן, גימל.

טליתות קטנים שלנו, אני לא רוצה לתת פתח למיסטר.

גימל. טליתות קטנים שלנו, שאנו נוהגים ללבוש,

אף על פי שאין בהם עיטוף,

יוצאים בהם ידי חובת ציצית.

בסדר? וטוב להניח אותו על ראשו,

רוחבו לקומתו,

ולהתעטף בו. דהיינו, יש את הכתפיים, נכון? זה ה...

מה שנקרא רוחב, זה האורך.

אז יניח אותו בצורת רוחבו, ככה בצורה גזול, יתעטף בו,

בסדר? כדי הילוך ארבע, ואז

ילביש אותו.

ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות,

ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו.

אנחנו נראה שגם בזה בהמשך, גם בזה, גם השלום כתב את זה, שיש בזה שיעור.

כמה זה צריך להיות. הוא לא יכול לקחת את הטלית קטן של הבן שלו,

שזה מצמר גם,

שהוא מביא לו את זה מחמיר והוא מביא לו בית סמר כמו שצריך,

ולהגיד זה מספיק לי.

צריך שיהיה שיעור מסוים,

שזה מכסה אותו כמו שצריך, כדי שהוא יוכל באמת להתעטף בו.

אז בואו, טליתות קטנים, הנה.

והוא שיש בהם שיעור שהקטן מן תשע שנים יתכסה בו ראשו ורובו. אתה רוצה לדעת מה זה השיעור?

ילד, בן תשע יכול להתכסות בו ראשו ורוב גופו.

אם הוא יכול להתכסות בו ראשו ורובו,

זה השיעור של הטלית הזו שהיא ראויה לברכה ולבישה.

וגדול בן שלוש עשרה שנים, על כל פנים, לא התבייש לצאת בו באקראי ברחוב.

יש אנשים מתביישים, לא רוצים שירות הציצית שלהם.

הוא מחביא את זה.

אבל הספרדים הם יכולים ציציות. מה? אנחנו הספרדים.

אומנם נהגו הספרדים להכניס ציציות בפנים,

אבל אדם שיודע שאם הוא ישיר ציציות בחוץ,

הוא לא יתחבר לאנשים לא טובים

והוא לא ילך למקומות המטונפים, פרתי משמעת,

כן?

לאו דווקא בית הכיסא, כן, לדעת, מקומות, כל המקומות שלי.

כן, יותר מטונפים מבית הכיסא.

אז אם באמת זה משפיע עליו, באמת הרבה ראשי ישיבות ממליצים להוציא ציציות בחוץ.

אבל יש כאלה שגם עם ציציות בחוץ הם מטונפים.

מכיר כאלה?

הוא נראה שחור לבן והוא מטונף עם ציציות בחוץ.

נכון? אתה תהיה בטוח שהוא ירא שמיים בתכלית.

והוא מבייש את הציצית שלו.

פעם אחת איזה אחד סיפר, הוא אומר, הייתי שני ברכורי ישיבה בקניון.

לא בזמן, נדבר איתכם על עזה,

שנים אחורה.

הוא אומר, הזדעזעתי, אמרתי, איך זה יכול להיות?

אנחנו רואים שייבא במקום לשבת וללמוד בקניון ועוד עם ציציות בחוץ. אוי ואבוי, איזה חילול השם תאמר.

היום השם מערם, אתה מוצא אותם רק בקניון.

במקום למצוא אותם בישורה, אתה מוצא אותם גם בקניון. רק בקניון.

ואם זה עם ציצית בחוץ או עם כוח וחליפה, בכלל זה חילול השם היום.

מה לך לעשות במקום כזה?

מה יגיד החילוני?

אפילו הביטוח הלאומי בודק

שאתה אכן יושב ורשום במוסד והכל הזה. אם לא, הוא שולח לך תשלום.

שלם,

אתה נראה לי עובד, איך הכסף?

מאיפה אתה מקבל?

אפילו הביטוח הלאומי בודק אם אתה לומד או לא.

אז כל שקן וכל שקן שבשמיים ידונו את האדם.

הוא אמר שהוא למד והוא לא למד.

הרי זה שאלת השאלות.

עסקת בתורה?

מה יענה?

לא, לא יכולתי, כן יכולתי. הלכתי לקניון, עסקתי בעולם הזה.

השם ילך.

חוץ מזה, מה יש לעשות שם?

אין בכלל מה לעשות שם.

יפה.

זה עכשיו נהיה מודה.

השם ירחם.

וידול בן יג שנים על כל פנים לא יתבייש לצאת בו באקראי ברחוב וכדי לקרות מסימן טז,

ואין שם המשנה ברורה.

ויוצאים בהם, דעיד נא כל כסות שלנו היא דרך כיסוייהם.

וייטוף לא רמיזה באורייתא, התורה לא רמזה עייטוף.

בפרשת ציצית לא כתוב להתעטף בציצית.

ועשו להם ציצית על כפי בקדם ונתנו על ציצית, והיה לכם לציצית.

ייטוף לא מוזכר.

אבל בכל אופן, כדי לצאת צריך להתעטף.

ומעוטף, כדי לצאת נא מדעת הסוברים דבעינן דווקא ייטוף.

ונראה דנוהגים שלא לברך כלל על הטלית קטן, רק פוטרינו אותו בברכת הטלית גדול,

אין צריך כלל להתעטף בו.

אז לאלו שבאמת נוהגים שלא לברך על הטלית קטן, כמו רוב הספרדים,

שלא נוהגים לברך על הטלית קטן כי מכוונים על הטלית הגדול,

ופוטרים את הטלית הקטן,

אז באמת לא צריכים להתעטף בו.

ואין במגן אברהם ובביעור אגרסמים. אכן, האשכנזים כן נוהגים לברך על הטלית הקטן. אנחנו, הספרדים, כבר מברכים.

בפרט אצלם הילדים גם מברכים בתלמוד תורה וכו'.

אז האשכנזים כאלו שמתעסקים בקטן?

כדומני שכן.

בוארך, אני מיטוף.

הלאה.

ואחר כך דהיקה הקפדה בעת הלבישה. ד.

מחזיר שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, אחרי שהוא נתן אותן לצד שמאל,

אחד, שתיים, מחזיר את האחרון שהוא נתן, שזה ראשון,

שתיים לפניו ושתיים עדיין נשארים לאחוריו,

כדי שיהיה מסובב במצוות.

אותו דבר בסיום ההיטוב,

כשהוא גמר להוריד את זה,

אז מה אנחנו עושים בדרך כלל? מניחים אחד על כתף,

אחד מקדימה ואחד מאחורה.

גם אצל התימנים הדברים שמים את כל הארבע מקדימה.

למה נהגו בדבר הזה באמת?

לשים את כל הארבע מקדימה?

כנראה שיהיה יותר קל אחיזת הציציות?

טוב.

אז לשון השולחן ערוך באמת להחזיר ציצית אחת לפני, ציצית אחת אחרי,

ככה בשני הכיוויים, כדי שיהיה מסובב מוקף

במצוות.

בטלית תבוא עדין בתפילין ובכל ברכת המצוות. כאחד פירוש כל אחד מתעדף בטלית מיוחד,

אלא שבם אחת נעשו, סליחה,

ציציות נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי.

שמעתם?

לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו.

אז למה עושים את העטרה הזאת בטלית?

אה?

זה לא בגלל שהם מסמנים שאנחנו אדמו-רקים.

אלא כדי שיהיה הכר מה זה השניים שלפניו ומה זה השניים שלאחריו.

קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון,

מה שהיה בכיוון אחר, כיוון אחר,

והארי,

זיכרונו לברכה, כתב שלא היה אריזל מקפיד על זה.

אז באמת על פי דת הארי, כנראה אתם עניינים דוהגים על פי דת הארי בדבר הזה,

שבאמת את כל הטלית שמים קדימה כולה,

ולכן הם לא נוהגים אחד לפני, שניים לפני ושניים אחרי.

אני לא ראיתי את זה אצל כולם, אבל אני זוכר שהם

מקצת ככה נוהגים. אולי בטליתות מסוימות אולי?

אולי בטליתות האלו הלא גדולות.

אבל הסטנדרט היה מסעים רגיל.

תפסיקי משהו. אפשר לעשות ככה?

אפשר לעשות ככה? יש כאלה שאלות קצר בדרך כלל.

מסעים מקדימה.

כדי שלא יחליק להם.

להפך.

לא, אבל זה רק שמונה מסעים גדולות.

הייתה תמונה כזאת שהם נכנסים בידיים.

זה אמור לנסות גם את ה...

כן.

הרב יפה, אם הוא שם מישהו שם אוכלוסית עליו בבאר שחי, הוא שם את זה כאילו יכול להפוך.

ואז הרבב אמר לא משנה, כן. זה לא משנה, בכל זאת לא... לא, בגלל, הוא רצו שיהיה לו נוח יותר.

בגלל זה אמרו לו זה הפוך.

ראיתם שם את הגוי או זה? ראיתם שם את הגוי או זה? ראיתם שם את זה.

זה קידוש השם עולם לזה.

שטפת שמונה.

דרך אגב ה... אני הייתי בטוח שהוא חרדי?

זה רק נשאר לו קעקוע.

ההוא רגע הרבה, ההוא היה עם ה-40 יום. כן, קיבל על עצמו, שמענו. קיבל על עצמו הייתי בדיוק בבני רב שמה, והוא אמר... ואני מקודם דמעתי על הטמבלוויזיה.

אה, אה, אה, השתבח שמונה.

רגע, ההוא, מה קיבל על עצמו 40 יום? 40 יום, היה בדיוק לפני הרביזיה, זאת אומרת,

אחד תם אחד לבני רב מערב,

הרבה חוקים כולם בטמברק.

נו, נו, בעזרת השם.

אפשר לקחת אותו במרצאה אחרי שאתה קורא, בעזרת השם? נו, ברוך השם, אשר עם ישראל, יפה.

היי

מברך להתעטף בציצית עם שניים או שלושה מתעטפים בטלית, כי האחד,

פירוש בפעם אחת כולם מברכים, ואם רצו אחד מהם מברך ואחרים יענו עמה מוציאו אותם ידי חובה.

אז בזמנם זה כמו הגמרא שאומרת משנה, שניים אוחזים בטלית.

זה אומר,

תפולה שלי, וזה אומר, כולה שלי.

מה הם דפקא מן אלה? מה הם רבים שם?

אני אברך.

אה?

רוצים לעזור במראה? לא רוצים למי התציצית. הם לא חיפשו את הגשמי,

חיפשו את החלק הרוחני בציצי.

בציצית בשבט תחת הבית,

בטלית, ועודים בתפינין ובכל ברכות המצוות. כאחד, פירוש כל אחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שפעם אחת נעשו כל העטיפות,

לעקוקל לאחר כדי דיבור, לברכתו דארי ההפסק, וצריך כל אחד לברך לעצמו.

ראה נקמן סימן רש״ו, סעיף ג׳, ואם רצו,

מלשון זה משמע די יותר טוב שכולם יברכו.

כל אחד ואחד יברכו. באמת, עד רבה.

לכתחילה יותר טוב שאחד יברך,

ויוציא את האחרים לידי כוחד. גם ככה כולם יחד מתעטפים, משום דברו במטרת מלך.

וכדלקמן בסימן רש״צ, סעיף י״ד,

אך לא נהגו עכשיו כן.

אז לכן בימינו כל אחד ואחד מברך לפני הצור, בפרט שכולם יש להם טליתות, היום בשפע, אפילו כמה טליתות.

ואפשר משום שאין הכל בקיא להתכוון לברך ולהוציא את האחרים מזה חובה, לכן לא נהגו. בכך כך כותב משערי תשובה.

ואחד מברך ומוציא בזמנם,

הוא מוציא את האחרים, ואפילו אם הם בקיאים,

הוא מברך ומוציא אותם. בלבד שהתכוון השומע לצאת והמשמיע להוציא.

ויותר מזה, ואפילו אם לברך כבר יצא לעצמו, או שאינו מתעטף כלל.

ויכול להוציא אחרים בברכתו, דכל ישראל ערבים זה בזה.

אך בזה שומרים ואינו מוציא, אלא דווקא מי שאינו בקיא.

כתב הפרעים נגדים, אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים,

ועשו בהם פציצית ולא ברכו שהחיינו,

דמברכים בעיטוף ראשון, כמבואר בסימן כפ.

נהי, דאחד יכול לברך להתעטף בשביל כולם,

אבל ברכת שהחיינו, כל אחד ואחד נהנה, לכן כל אחד ואחד יברך בפני עצמו. ויענו, אמן.

עבדי בלאו הכי צריך לענות אמן אחר כל ברכה, מכל מקום בזו שרוצה לצאת בה חיוב יותר,

שמורה בזה בפועל שהוא מתכוון לצאת בה. הוא נהיה בדיעבד, אפילו לא ענה אמן, יצא וכדלקמן בסימן רשות ג',

סעיף ב'.

הלכה נוספת,

על טלית קטן יכול לברך להתעטף אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו.

כן, מקודם אמרנו שגם נשתדל להתעטף,

אבל בזה שהוא לובש אותו ולא מתעטף בו, גם עליו יכול לברך להתעטף, אפילו שהוא רק לובש ולא מתעטף.

אומר הרמוב יש אומרים שמברכים עליו על מצוות ציצית, כנוגמה מהאשכנזים, וכן נוהגים בעיני ישנו.

אלו לובשו, והברכה היא להתעטף, כי נוסח הברכה הוא כמו לשב בסוכה.

אני כבר יושב,

אבל לשב בסוכה.

בסופו של דבר, בטלית קטן הרב הם לא מתעטפים בזה.

מה?

יש כאלה שנוהגים באמת להתעטף בזה.

נפקא מיניה, לא נפקא מיניה, בקטן באמת נוהגים בזה בקטן שהגיע לגיל שלוש שנים,

ושם מרגישים את ציצית וכו', והוא מברך את הברכה וכו', אז שם נוהגים לעטוף אותו.

ואין לשנות, ראינו בטלית קטן שלנו שאין מתעטפים בו,

אבל בטלית קטן שמתעטף בו, לא יצטר של טלית קטן שמתעטף בו, גם עוזר בסעיף ג',

ובדיעבד אם ברך בכל טלית קטן להתעטף, או שבערך על טלית גדול על מצווה ציצית, יצא ידי חומה.

ודעת אין לברך על טלית קטן עד שיהיה על כל פנים,

כמה?

אורכו שלושת רבעי עמל לכל צד.

זה השיעור שצריך להיות כדי שהוא יכול להתעטף בו.

ונקב בית הצבא לא יעלה על מניין של השלושת רבעי לכל צד,

וגם שיהיה פתוח רובו של הנקב,

ואנשי מעשה נוהגים שיהיה אמה מלפניהם ואמה מאחריהם בפתח.

והאם למשנה ובאור בביאור הרחב בסימן ט״ז מה שכתבתי עוד מעניין זה. ברוך ה' לעולם אבן ואבן.

רבי חנן עד השם אומר עשה גשבחות דרכות ישראל ולפיכך קיבל להם תמון מצוות שנאמר אדוני חפץ שימן צדקו ידין תורה ויעדין.