אסור להנות מהעולם הזה ללא ברכה - א' | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הגמרא בדף ל.ה,

בברכות ל.ה,

מחפשת

מקור לחיוב ברכות, ברכת הנהנין.

בהתחלה הגמרא והיא הדרסה שכתוב ברבעי,

ובשנה הרביעית קודש

יהיה פריו קודש הילולים לשם.

המילה הילולים יהיה פריו קודש, לומר שרבעי הפירות של שנה רביעית של האילן

הם כמו מעצר שני שאסור לאוכלם חוץ לירושלים בלי פדיון וצריך להביא אותם לירושלים.

אבל המילה הילולים, מה באה לומר?

להלל,

להלל לקדוש ברוך הוא.

אז ההילולים, בגמרא חשבה שני ההילולים מיותרים,

הרי הילולים זה שני הילולים, שניים.

אחד לפניה, אחת לאחריה,

משמה רצינו ללמוד חיוב ברכות הנהנין.

והגמרא דוחה.

הרי ההילול צריכים לומר אחלה והדר אחלה.

מסביר הטוסות, כי מקודש-קודש לא הייתי לומד ממעצר, אולי הייתי לומד משביעית שאין להם פדיון.

לכן צריך מילה מיוחדת, הילול,

ומחליפים. ה' וח' מתחלפים, הם שתיהן אותיות גרוניות.

נדמה לי

שהיו כאלה שלא יכלו להגיד ח'. הנה, האשכנזים לא אומרים ח', אבל אומרים ח',

במקום להגיד ה'.

אז ההילול,

אחד לומר

שצריך חילול.

וההילול השני, הגמרא אומרת, אולי זה בא ללמד,

שאין דין רבעי בכל פירות האילן, בכל עצי הפירות,

רק בכרם,

בדבר שמעללים עליו.

הרי ידוע שכשמנסחים את היין,

הלוויים צריכים לומר שירה.

זאת אומרת, זה ניסוח היין.

כל יום יש ניסוח יין.

מקריבים תמיד.

יש מנחה

ויש נסוחים.

מנחת נסוחים זה נקרא.

צריך לשפוך יין על המזבח,

לזלף יין, באותו זמן.

על זריקת הדם לא אומרים שירה,

על הקטרת

‫האיברים על המזבח, לא אומרים שירה,

‫רק על אכילה של ניסוח היין.

זה נקרא אכילת מזבח.

אבל אומר תוצאות בפסחים,

כשעשו קורבן פסח,

‫כתוב במשנה בפסחים שהיו אומרים הלל.

כמה פעמים, אם עוד היו לפעמים שלוש פעמים אומרים הלל, ‫עד שהם גומרים את כל הפסחים.

אבל על אכילת מזבח רק על היין,

אומרים שירה.

אז זה מה שכתוב, הילול השני, לומר שעל מה יש דין רוועי, דין רוועי, שיש לו דין כמו מעצר שני,

‫זה רק על דבר שמהללים עליו,

שהוא יין.

אבל

על שאר הנטיעות,

על תאנים, על זיתים, לא אומרים,

‫לא, לא צריך, אין דין רוועי.

דין רוועי רק בגפן,

‫שיש, נותנת יין, שמהללים עליו.

אז מאיפה נראה חיוב ברכה?

הילול אחד, צריכים, אכלה והדר אכלה.

תחלל אחרי כן תאכל.

הילול השני,

לומר שרק על דבר שאומרים הילול,

יש דין רוועי.

‫דהיינו, כרם רוועי, כרם, אבל לא כל האילמות.

‫אם כן, אין לך שום הילול מיותר.

‫אז הגמרא אומרת, מתפלפלת, ‫אולי כן יש הילול מיותר. בסוף הגמרא אומרת, ‫אלא ילפינן משבעת המינים.

‫בשבעת המינים, הרי בפסוק כתוב, ‫ארץ חיטה ושעורה וגפן וטעינה ורימון, ‫ארץ זה שמן ודבש.

ארץ,

אשר לא במסכנות תאכל בה לחם,

‫ואכלת ושבעת וברכת את ה'. ‫הוא וברכת על זה, בגמרא משמע,

‫זה לא רק ברכת המזון כשאתה אוכל לחם.

‫ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ‫לא תחצר קרבה.

‫זה חוזר גם על תחילת הפסוק, ‫על חיטה ושעריים, ‫אדם יאכל חיטים דייסה, יברך.

‫ועל המחיה, ברכה מעין שלוש.

‫משרמנה גמרא זה גם דאורייתא.

‫יש מחלוקת ראשונים, ‫הטור מביא מחלוקת ראשונים,

‫אם גם על המחיה זה דאורייתא או לא.

‫אז הגמרא אומרת, זה מצאנו,

‫מצאנו רק בשבעת המינים.

‫או ברכת המזון בלחם,

‫או ברכה מעין שלוש ‫בכל שבעת המינים,

‫בדייסה של חיטה, של שעורה,

‫או תאנים, תמרים, זיתים.

‫יש ברכה, כתוב בתורה שצריך לברך,

‫אבל איך אנחנו נגמר כל הדברים משם?

‫מה לשבעת המינים שכן חייבים בביקורים?

‫ביקורים מביאים רק משבעת המינים.

‫מחיתים, מסעורים,

‫מענבים,

זיתים,

תמרים.

‫יש חמישה מיני פירות רימון, ‫גפן, תאנב רימון,

‫זיתים, זארץ, זית שמן ודבש.

‫חמישה מיני פירות ושני מיני דגנים, ‫חיטה ושעורה.

‫יש נידון,

נדמה לי, ברשש, בפסחים דף למט וו.

‫יש שם נידון עם גם שיבולת, ‫שועל חייבת בביקורים.

‫הרי יש, למשל, כוסמין,

‫זה מין חיטה, זו חיטה מדברית.

‫אתה רואה, פעם עשיתי דייסה של כוסמין,

‫אותו טעם כמו של חיטה.

‫וגם הצורה היא כמו של חיטה.

‫ארוכה.

‫לכן, מה שקוראים כוסמת,

‫יש היום פה, בפרט ברחוב הזה שלנו,

‫עכשיו כבר,

‫פה היו הרבה הונגרים הונגרים.

‫אבל אם כבר הזכינו, ‫כבר הלכו לבית עולמם.

‫אבל ההונגרים מאוד משתמשים בכוסמת.

‫כוסמת זה בכלל לא ממין דגן.

‫מותר לאוכלה בפסח.

‫כוסמת, בורא פרי אדמה, ‫לא בורא מיני מזונות.

‫זו טעות, מה שקוראים לזה, כוסמת.

‫כי כוסמת של התורה זה כוסמין.

‫החיטה והכוסמת

‫לא נוקו כי אפילות המה,

‫מה שכתוב שם, ‫זה כוונה כוסמין, זה מין חיטה.

‫אבל הכוסמת

זה פרי אדמה.

‫ואתם, אני פעם בישיבה, אתה יודע, דיברתי פעם,

‫בהלכות פסח, על חמשת מני דגן,

‫הבאתי להם כוסמין והבאתי להם כוסמת, ‫שידעו, שיראו, שזה שני עניינים, ‫שני דברים.

‫וחמשת מני דגן מחמיצים.

‫אסור לעשות דייסה מכוסמין בפסח, ‫שכחי או כרת,

‫אבל מכוסמת מותר.

‫זה כמו קטניות.

‫לפי מי שאוכל קטניות, ‫יאכל גם כוסמת.

‫ההונגרים מאוד משתבשים בזה.

‫זה טוב גם כן לחולי סוכרת הקוסמת.

‫אז הזקנים, פה היו הרבה זקנים, ‫בלי עין הרע, והם גבוהים, ‫באו מהונגריה, זה מקום,

‫שם מים טובים.

‫מי זה אמר לי שבבודפלד יש מים טובים.

‫מים מהרבה מינרלים.

‫אז אנשים בריאים וגבוהים.

‫אז טוב, על כל פנים, ‫מה דין כוסמין חייבים בביקורים?

‫אמרתי שהרשש מדבר על זה ‫בדף למד בו, בפסחים. ‫האם כל חמשת מיני דגן... ‫כי הרי כוסמין זה מין חיטה,

‫שיבולת שועל ושיפון זה מין סעורה. ‫אז כל המיני דגן, אנחנו אומרים,

‫על המחייה גם על שיבולת שועל.

‫אז אולי גם לגבי שבעת המינים,

‫הרי לומדים את זה מפסוק, ‫בפסוק שם בפרסת ביקורים כתוב,

‫כי תבוא אל הארץ, ‫לומדים את מגזר השבה, ‫שרק שבעת המינים חייבים בביקורים.

‫אז אם

כוסמין

מברכים עליהם על המחייה, ‫אז שמאמינה זה חייבים גם בביקורים.

‫לכאורה זה...

‫הרי הלימוד, הילפותאה.

‫אז הגמרא אומרת, ‫יכול להיות שצריכים לברך,

‫מצאת פסוק,

‫ואכלת וברכת על הלחם ועל שבעת המינים, ‫כי זה דבר חשוב,

‫זה דברים חשובים. ‫למד תורה נשתבחה בעין ארץ ישראל.

‫אתה רואה שרק מהם מביאים ביקורים.

‫מהטוב מביאים ביקורים לקדוש ברוך הוא, ‫מהטוב.

שמע, זה...

‫זה מברכים. ‫אבל אתה תאכל תפוחים, אגוזים, ‫זה שום דבר. ‫זה מה, אולי לא צריך לברך.

‫כך הגמרא במסקנה.

‫והגמרא מסיכה, אין לה,

‫אין לנו מאיפה ללמוד כל דבר.

‫מהם, שכן יש בהם שבעת המינים, ‫שכן חייבים ביקורים.

‫אומרת הגמרא, אלא סבור ההוא,

‫אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה ‫בלי ברכה.

‫המסקנה,

ועל מה הגמרא מדברת? ‫על הברכה האחרונה.

‫איפה כתוב בשבעת המינים ברכה?

‫ואכלת ושבעת וברכת, ‫אל השם אלוקיך, זו ברכה אחרונה.

‫והגמרא מקשה שגם ברכה אחרונה, ‫בתפוחים, באגוזים, ‫אין לנו מאיפה ללמוד.

‫מה לאלה שכן חייבים ביקורים? ‫זה חשוב.

‫אצל הקדוש ברוך הוא להביא דבר, ‫מן הדברים הטובים מביאים ביקורים.

‫אז זה דבר חשוב, צריך לברך, ‫אבל אגוזים וזה, זה לא חייבים לברך.

‫אומרת הגמרא, אלא סבור ההוא.

‫אז זה מה שהדגשתי, להדגיש את הגמרא,

‫שגם ברכה אחרונה,

‫בגלל אסור ליהנות מן העולם הזה, ‫בלא ברכה.

‫כמובן, שמי שאוכל שבעת המינים ‫חייב לברך ברכה אחרונה, ‫גם מצד המצווה,

‫כתוב בתורה וברכת,

‫זה מצוות עשה.

‫ומלבד זה, הרי אסור ליהנות מן העולם הזה ‫ולברכה, ‫אז מילא הוא מברך על המחיה, ‫זה פותר גם את האיסור הזה.

‫אסור ליהנות מן העולם הזה, זה גזל.

‫הגמרא אחרי כן אומרת, ‫כי אם הוא גוזל את הקדוש ברוך הוא, ‫כנסת ישראל,

אז צריך לברך. ‫אבל הברכה של על המחיה ‫פותרת גם מהאיסור הזה. ‫ממילא אני לא נהנתי בלוא ברכה, ‫אבל עיקר הברכה היא מצוות עשה, ‫וצריך לומר, שלוש ברכות, ‫לא רק על ההנאה.

‫הרי על ההנאה

היה מספיק לומר ברכת הזן,

‫בברכת המזון, או בעל המחיה, ‫על המחיה ועל הכלכלה,

‫למה להגיד הארץ ובני ירושלים?

‫זה דין מיוחד במינים האלה,

‫לומר שלוש ברכות או ברכה מעין שלוש.

‫אבל זה פותר גם את האיסור הנאה. ‫ברכתי.

‫אסור ליהנות מן העולם הזה, ‫בלוא ברכה תחילה בסוף.

‫ואני אראה... אני אקרא קצת ‫את מרן הכסף משנה,

‫שהוא גם אומר שברכה אחרונה ‫מצד האיסור לענות מן העולם הזה, ‫בלוא ברכה.

‫אסור ליהנות מן העולם הזה, ‫בלוא ברכה תחילה בסוף.

‫אני אראה בכוסף משנה על הרמב״ם.

‫הרמב״ם אומר, מצוות עשה לברך ‫אחר אכילת המזון,

‫שנאמר וכתב שבעתה וברכת ציבור, ‫ואינו חייב מן התורה, ‫טוב, אלא אם שבע.

‫הלאה.

‫ומדברי סופרים שאפילו אכל כזית, ‫מברך אחריו.

‫ומדברי סופרים לברך על כל מאכל,

‫תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו,

‫וכן אם מריח ריח,

ריח טוב, יברך, ‫ואחר כך ייהנה ממנו.

‫ואפילו נתכוון לאכול או לשתור כל שיעור,

‫ברכה ראשונה, אין מה, ‫שלא צריך שיעור, אפילו פירור.

‫אפילו נתכוון לאכול או לשתות כלשהו, ‫מברך, ואחר כך נהנה.

‫וכל הנהנה בלו ברחם העל,

‫וכן מדברי סופרים לברך אחר כל שיאכל.

‫קודם הוא אומר, מצוות עשה על הלחם, ‫או גם משיבת המינים,

‫אבל עכשיו הוא אומר, ‫על כל מה שיאכל צריך זה מסברה, מדרבונן,

‫שאסור ליהנות, ‫אין העולם הזה ולא ברכה.

‫כל מה שיאכל או כל שישתה,

‫או אומר רבנו הכסף משנה,

‫איפה זה כתוב שצריך לברך ‫על כל הדברים, ‫לא רק על שבעת המינים,

‫מביא את הגמרא שלנו בדף למדי,

‫שרצינו ללמוד חיוב ברכה מובי רכתא,

‫שזה על שבעת המינים,

‫אבל הגמרא שואלת, ‫ושאר מינים מנהלן. ‫אולי דווקא שבעת המינים חשובים, ‫אתה רואה שביכורים מביאים רק מהם.

‫לתת דבר טוב לקדוש ברוך הוא, ‫אבל שאר דברים לא חשובים, ‫אולי עליהם לא צריך לברך, ‫אלא סברה הוא. ‫על מה סברה הוא? ‫שצריך לברך אחר כל הדברים.

‫וזה אומר בפירוש הקסם משנה, ‫פשט ברמב״ם שאומר,

‫וצריך לברך אחת מה שיאכל, ‫כל דבר,

‫בגלל שאסור לענות לענות על העולם הזה ‫בלא ברכה. זה המקור.

‫על זה כאן למדנו שיש איסור ליהנות

‫מן העולם הזה בלא ברכה תחילה ‫ובלא ברכה.

‫ולמה על הריח לא מברכים ברכה אחרונה?

‫נסעתי פעם עם הסבא שלי, אלון השלום,

‫נסעתי איתו פעם פה לחדרה,

‫והוא הייתי אומר שיעור שם, ‫והוא היה צריך משהו, ‫הוא שמע, נסעתי איתו.

‫שאלתי אותו את השאלה, ‫למה לא אומרים ברכה אחרונה על הריח?

‫הוא אומר לי, פשוט,

‫הרי גם במזון,

‫אם נתעכל המזון,

‫לא מארחים ברכה אחרונה.

‫צריך שהברכה יהיה ניכר שהברכה היא על האוכל.

‫אז אם כבר אכלתי ועבר שבעים ושתיים דקות,

‫כבר נתעכל המזון.

‫אז על מה אתה מברך?

‫כשהמזון יש לך עוד בבטן, ‫אז אתה, הנה, על זה אני מברך.

‫אבל אם כבר נתעכל,

‫על מה אני אברך? ‫צריך שהברכה יהיה לה...

‫הקר, על מה היא אתה מברך.

‫אז הוא אומר, ממילא בפסמים,

‫אדם מריח וגמר כבר אין כבר ריחס, ‫אין לו כבר, זה עברה הנאה, ‫כמו נתעכל המזון.

‫באמת מצאתי אחרי זה, ‫כך כתוב במורדכי.

‫המורדכי על הריף,

‫המורדכי אומר, למה אין ברכת ברכה אחרונה ‫על פסומים?

‫כמו נתעכל המזון.

‫הרי אחרי כן לא נזכר, צריך שיהיה ניכר.

‫האוכל, הברכה צריכה להיות ניכרת על האוכל.

‫אז אם לא נתעכן, עדיין יש, ‫אני מרגיש את האוכל.

‫אבל אם כבר נתעכה למזון,

‫לא מברכים ברכה אחרונה, הפסידי.

‫לכן לא מברכים הרשימה. ‫אבל האמת הוא שיש איסור ‫לענות על העם הזה ‫בלא ברכה תחילה בסוף.

‫לא רק ברכה ראשונה, ‫אסור לענות על העם הזה, ‫בלא ברכה ראשונה.

‫גם ברכה אחרונה, ‫לא מצאנו עליה מקור בשאר המינים. ‫רק בשבעת המינים. ‫טוב, בשבעת המינים אתה אומר, ‫יש מצוות עשה, כתוב בתורה.

‫אבל בשאר המינים אין לנו שום פסוק. ‫מה לשבעת המינים ‫יש כן עווים בביקורים?

‫אין לנו מאיפה ללמוד. ‫אז הצרכנו להגיע שהיסוד של ברכות,

ברכה אחרונה,

‫אסור לענות על העולם הזה, ‫בלא ברכה.

‫עכשיו, אני רציתי להסביר פה משהו.

‫שגם בשבעת המינים,

‫בלחם, במזונות,

‫בפירות,

חמישה מיני פירות ‫שנשטפה בהן ארץ ישראל,

‫אסור לענות מן העולם הזה, ‫בלא ברכה. ‫זה רק ליהנות משאר המינים?

‫האיסור הזה הוא רק על המינים?

‫ומשבעת המינים אין את האיסור הזה? ‫בטח יש לנו את האיסור הזה. ‫תענה לי מן העולם, אדרבה, ‫זו הנאה יותר גדולה ‫מהמינים המשובחים? בטח.

‫אז גם שאר המינים יש בהם את החיוב ברכה ‫מצד האיסור ‫ליהנות מן העולם הזה, בלא ברכה.

מלבד מה שיש מצווה מיוחדת לברך מעין שלוש.

זה לא שיש שני סוגים.

יש סוג שכל החיוב הוא משום מה אסור לענות על זה, אומרים בורא נפשות.

יש סוג שאומרים ברכה מעין שלוש.

זה לא ככה פשוט.

מה והמינים האלה מותר לענות להם ולא ברכה? בטח שיש איסור לענות ולא ברכה. רק אתה אומר ברכת על המחיה או על העץ,

פותרת גם האיסור הזה.

אבל המחייב,

מי שאוכל מזונות או אוכל ענבים או תמרים,

יש לו שני מחייבים.

אתה צריך לברך אסור לענות לנעלם הזה ולא ברכה?

מה זה גרע מתפוחים, מאגוזים?

משועת המינים אתה צריך, אסור לענות, לא ברכה.

ומצד שני, מצד מצוות העסס, צריך לברך ושמה, מצוות העסס מחייבת מעין שלוש.

לא רק על העם,

אתה צריך לברך גם על הארץ

וגם על ירושלים.

אבל מצד האיסור לענות מן העולם הזה היה מספיק ברכת הזן

או על המחיה בלי להזכיר ירושלים וזה.

אבל על כל פנים, שני מחייבים יש במזונות ובשבעת המינים.

למה אני מדגיש את זה?

כי יש שאלה בפוסקים, משנברורה מביא בסימן רישיוד.

אם אחד, הרי מה השיעור של ברכה אחרונה?

הרמב״ם וטוסות ודף לט אומרים שהשיעור הוא כזאית,

אז האיסור הוא משום אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

אז כמו שבברכה ראשונה אפילו על כל דעות צריך לברך,

אולי גם ברכה אחרונה צריך לברך על כל דעות.

מצד הנאה אסור להנות, אז גם משהו זה הנאה.

אתה רואה שמברכים ברכה ראשונה?

אז באמת זה דעת ריבה על הטוסות.

ריבה על הטוסות אומר שמי שאוכל חצי עניו,

אפילו שאין בו כזית וזה לא בירייה,

מברך בורא נפשות ולא מברך על העץ.

על העץ,

זה מעין שלוש,

כתוב אכלת וסבל,

צריך אכילה כזית,

אבל על הנאה כלשהו, כמו ברכה ראשונה בכלשהו,

גם ברכה אחרונה בכלשהו.

ועוד יותר חידוש כתוב בראש בשם הרי,

שמי שיאכל חצי כזית מזונות,

או חצי כזית לחם,

לא יברך בריקת המזון ולא על המחיה,

אבל יברך בורא נפשות,

מצד שאסור ליהנות הנה על העולם, על זה בלום ברכה.

אי אפשר לומר על המחיה,

כי זה כתוב ואכלת, אין אכילה פחותה מכזית.

אין אכילה פחותה מכזית.

אבל לברך בורא נפשות,

הרי אומר,

צריך לברך בורא נפשות אפילו על פירור מזונות,

או פירור ענב,

או פירור של כל דבר.

אז לפי הרי זה ברור, כמו שאמרנו,

שגם ברכה אחרונה מטעם אסור לענות לעולם הזאת. כפשט הגמרא, אני עליתי על זה מלימוד הגברה.

בגברה, כמו שאומר במראה,

הגמרא רצתה ללמוד ברכה אחרונה משבעת המינים,

זו ברכה אחרונה, וברכת אחרי האכילה.

והגמרא דוחה, מה, אולי רק שבעת המינים, שהם מינים חשובים,

אבל כל מינים, אולי לא צריך לברך ברכה אחרונה.

ועל זה הגמרא אומרת, אם כן, מנהלן באמת שמברכים, כיצד מברכים?

מנהלן שמברכים על ה...

אלא הסבר ההוא, אסור לענות מן העולם הזה, לא ברכה. אז כתוב בפירוש בגמרא על ברכה אחרונה, שזה מצעד אסור לענות על זה.

והבאתי את הכסף משני... הוא אומר את זה מקור לרמב״ם על ברכה אחרונה.

תראו בפנים, הכסף בשנייה הראשון בהלכות ברכות.

קטע השני

או השלישי.

אבל זה מפורש בריבה על הטוסות.

ריבה על הטוסות אומרת שצריך לברך על כלשהו, אפילו מזונות. צריך כזית בשביל על המחיה.

אבל בשביל בורא נפשות, אפילו כלשהו צריך לברך.

למה? כי זה אסור לענות על זה. אז כמוס ברכה ראשונה, אפילו פחות מכזית מברכים.

אז זה גם הנאה.

אז גם לאחריה, אפילו פחות מכזית.

מביא הראש בשם ארי,

שגם אם אכל חצי כזית פת או חצי כזית מזונות או חצי ענב,

חצי כזית ענבים,

בלי בירייה אפילו, בלי בירייה.

מברך,

לא מברך על המחיה ועל העץ,

אבל מברך בורא נפשות.

הטוסות חולק.

הטוסות אומר,

מי אמר לנו בכלל שיש עניין לברך אחרי האוכל?

אולי הברכה היא רק לפני האוכל.

אדם רעב, אז הוא מברך לקרש בחוץ, הוא נותן לו מה לאכול.

אלא מאיפה לומדים שיש ברכה על האוכל?

דומיה דה ברכת המזון.

אז אם אתה אומר דומיה דה שם,

צריך להיות בהנאה של כזית.

מודים הטוסות שגם ברכה אחרונה, גם מצד אסור לענות,

רק הם חולקים,

צריך שיעור.

הם אומרים, מסתבר שברכה אחרונה חייבו רק על הנאה גדולה, הנאה של כזית.

אבל היסוד שאסור...

שצריך לברך ברכה אחרונה משום איסור להיענות?

זה גם לפי טוסות, בפירוש, הטוסות אומר,

מסתבר שכמו שבברכת על המחיה ועל הגפן צריך שיעור,

מסתבר שברכה אחרונה בכל דבר,

אפילו זה רק ברכה פשוטה, פורי נפשות טוסות קוראים לזה ברכה,

איך הם קוראים לזה? לא ברכה חשובה, כי אין בה שלוש ברכות,

זה רק בורא נפשות רבות וחסר אונן.

מברכים שכזבח וברא מה שצריך לאדם.

יש בתוסות בדף ל״ז ביאור המילים בורא נפשות רבות וחסר אונן, מה שבלעדיהם לא יכולים לאכול, כהון לחם ומים,

על כל מה שבראת,

על כל הדברים שלא נחוצים לחיים,

לחיים מספיק תאכל לחם ומים,

אבל אנחנו מברכים גם על כל מה שבראתה,

לחיות בהם נפש כל חיים.

כבוד הרב,

על פי הסוד זה בגלל גלגולי נשמות שיש בפירות הנוסח הזה.

זאת אומרת, בורא נפשות רבות.

נפשות.

נפשות. וחסרונן האוכל,

לחם ומים. אני מדבר עכשיו קבולה, קבולה, על פי הסוד.

אבל כאילו אתה יודע שאין לי עסק עם הכל דבר.

אבל לשמוע טוב תדבר.

בורא נפשות רבות וחסרונן זה הנפשות החסרות שחוזרות ומתגלגלות בפירות.

על כל מה שבראתה הם באים, על כל מה שבראתה.

בשביל מה? להחיות בהם.

להחיות בהם נפש כל חי, כיוון שהם עכשיו בעונש.

הם צריכים לרדת כדי לחיות לחיי עולם,

אז הם יורדים כאן דיוליבאסטרי.

בסדר.

אני שמעתי. זה כתוב, זה לא שני. בסדר.

אבל אנחנו, לא שנייה, איזה כבוד העולם. בגמרא אין את זה.

אין בגמרא את זה.

אבל אנחנו בסדר, שמענו,

שמענו דבר יפה, אבל תוספות מסביר את הפשט.

חסרונן זה המזונות הנחוצים בשביל לחיות, לחם ומים.

אתה רואה בשואה.

קיבלו פרוצת לחם ליום וכוס קפה.

למה נתנו קפה? לא יודע. למה בזבזו קפה? אני לא יודע.

הנצים בזבזו קפה? לא יודע.

למה מה כזה? אבל מה שכתוב, כתוב ככה. הטויספס אומרים שבעצם לומדים בברכת המזון

שצריך לברך בסוף. הברכה בסוף, לפי הטוירה,

זה וסבעתה.

זאת אומרת, צריך להיות הנועה של שביעה.

רגע, רגע, לפי הטוירה, לפי הטוירה, כן, נכון.

רגע, רגע.

עכשיו, חכובים אמרו שיברך בסוף על דברים אחרים.

והחמירו על עצמם

לברך אפילו על כזית. זאת אומרת,

זאת אומרת לחת חילה, הם סמרו שצריך יותר מזה, קבייצק.

אבל החמירו על עצמם. מחלוקת לא, יותר מזה צריך כדי שביעה.

כן, אבל אני אומרת. הרי ביצה וכזית זה מחלוקת בנרים.

אני אומר רק שזה שיעור אכילה.

שיעור אכילה זה קבצה. קבצה לפי, עליה נא לך, כן. הלכה כזית. החמירו עד כזית, לכן השם נושא להם פנים.

הרי כתוב, למה השם נושא?

יישא אשם פניו אליך, אומר, הם נושאים לי פנים, אז אני אשא להם פנים.

אם הם ברחים אותי על הנוער כזאת קטנה,

איך אני לא אשא להם פנים?

אבל צריך כזית.

כן.

אז אומר התוספות,

גם גורי נפשות,

צריך הנאה חשובה.

אין לך מקור לברך גם אחרי האוכל.

כל המקור הוא ממה שמצאנו בתורה.

אז צריך שיהיה הנאה חשובה כזית.

ברכה ראשונה בכלשהו,

ואסור לענות בכלשהו, כמו בשומים גם.

בכלשהו.

אתה רואה, מריח קצת, כבר אתה צריך לברך.

וזה, לומדים במקום אחר.

מכל הנשמה תהלליה.

למה צריכים פסוק הטיפוקרים, אסור להיענות מן העולם הזה.

אז נדמה לי שכתוב שרק הנאה שנשארת, אבל ההנאה ש...

אולי על זה, ההנאה שנכנסת לגוף.

לכן צריך פסוק גם כל הנשמה, שאפילו ריח טוב צריך לברך.

על כל פנים, מה שאנחנו אומרים, שמי שאוכל מזונות,

פירות שנשתבחה בין ישראל,

יש שתי סיבות שהוא מתחייב בברכה.

א', כתוב בתורה, הוא בירך את המשראת עשה.

אולי על המעלה מעין שלוש זה דרבנון.

ועוד,

שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

לכן דעת רי,

שצריך לומר, אם תאכל חצי זית, תברך בנופשות, אבל אולי בעל זית.

אפילו על מזונות.

אבל אנחנו לא קיימה להן כמורי.

התוספות דוחה את דברי רי.

מסתבר שברכה אחרונה לא חייבו אלא בקזית, הנאה חשובה.

וגם הרמב״ם פוסק

שבהתחלה וכל דהוא,

אבל ברכה אחרונה יש בה שיעור.

אפילו שזה משום אסור לענות לעולם הזה בלא ברכה. הרי הקסם ישנה מביא מקור לברכה לא נאמר.

ואסור לענות לעולם הזה בלא ברכה, וזה צריך שיעור.

טוב, צריך שיעור.

עכשיו,

יש שאלה בפוסקים, משנה ברורה ורשיוד, מביא בשמו מגן אברהם.

אם אחד יאכל חצי זית מפירות שנשתבחה בנץ... נגיד חצי תמרה.

הוא חצי כזית מתמרים

וחצי כזית אגוזים.

אגוזים לא נשתבחה בנץ ישראל.

אם יאכל אפילו כזית אגוזים, לא יברך

על העץ.

רק בורא נפשות.

אבל התמרים, צריך לברך על העץ.

אבל אין שיעור. הוא אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה.

אז יש אחרונים שאומרים

זה לא מצטרף.

למה? כי חיוב על המחיה אין לך,

על העץ אין לך, לא אכלת כזית.

וחיוב,

וחיוב בורא נפשוט אין לך, לא אכלת כזית מאגוזים.

מה זה?

אבל,

וכי האיסור לענות מנעל? מה זה, רק משאר מינים ומשבעת המינים אין איסור לענות?

לפי דברינו, הרי גם זה יש בו חיוב אסור לענות.

רק תמיד הברכה, ברכת על המעין שלוש, פותרת.

גם את האיסור הזה.

הנה, בירכתי.

אסור לענות לענות על זה ברכה. הנה, ברכתי בברכה מעין שלוש.

אפילו שהעיקר ברכה מעין שלוש זה מן המצווה שכתובה בתורה.

אבל היא ברכה, אז מלאבה. ברכתי.

אבל איכל שאכלתי רק חצי זית. שאני לא מברך על העץ ועל המחיה,

אבל איסור לענות מן העולם הזה ולא ברכה. רק מה, אין שיעור? גם על זה יש שיעור. אז על זה יצטרף עם האגוזים.

חצי כזה תמרים, חצי כזה תגוזים.

יצטרף.

המשנה ברורה בשם מגן אברהם אומר שמצטרף.

בסימן ראשיות.

שם מובא על השיעור של הברכות.

אבל אחרים מפקפקים בזה.

אחרים מפקפקים, כי יש משנה במסכת מעילה.

יש משנה במסכת מעילה.

המשנה אומרת,

כל ששיעורם שווה וטומאתם שווה מצטרפים זה עם זה.

המשנה מדברת לגבי טומאה.

למשל נבלות.

כל הנבלות מצטרפות זה עם זה.

תיקח חצי כזה זית חתון מת וחצי כזה זית כבש מת,

או רבע מזה ורבע מזה ורבע מנבלה של שור.

שור מת.

כל הנבלות

מצטרפים לטומאת נבלה.

כיוון שדינם שווה

ושיעורם שווה, טומאתם שווה,

נבלה מטמאה במכה ובמסע גם,

טומאתה שווה.

ושיעורם שווה,

אז כל הנבלות,

כל סוגי הנבלות מצטרפים.

ואותו דבר בשרצים.

שרצה טומאת שרצים זה טומאאה,

יש לה דינים אחרים.

אמנם השרץ הוא אב הטומאאה,

והנבלה היא אב הטומאאה, ומטמאים אדם להיות ראשון.

רק יום אחד הוא

טובל באותו יום, בערב שמש הוא כבר מותר לאכול בתרומה.

ואותה טומאאה.

אבל יש הבדל בשיעור.

ששרץ מטמאה בכעדשה,

ונבלה בכזית.

אז כאן הטומאאה, דין אותו דבר,

שמטמאה טומאת ערב. זאת אומרת, יום אחד.

כי הסרץ הוא אב הטומאאה,

והנבלה אב הטומאאה,

אז הם טמאים אותה טומאאה.

אבל בשיעור הם לא שווים.

זה בכעדשה וזה בכזית.

אבל למשל, כל הנבלות, כולם בכזית. כל אחד בכזית היה פה, אז גם חצי-חצי הם מצטרפים.

אותו דבר בשרצים, אומר רשי,

דף יוזן במעילה, החולד והעכבר מצטרפים לכעדשה.

הם שרצים, שרצים מטמאים. שרצים מתים.

לטאה מתה.

זה מטמא.

לא כל דבר הוא מטמא.

יש שרצים, שמונה שרצים, לא כל השרצים מטמאים.

אבל השרצים שמטמאים, החולד והעכבר, כתוב בפרסת שמיני, כתוב. אז מי שיירים חוץ מכבוד הרב עכבר מת, אז הוא צריך ללכת למקווה?

מי שיירים.

מה זה, צריך ללכת? בשביל מה צריך? אז שיישאר טמאה, מה יקרה?

יש טומאת קרי, שעזרה חייב ללכת.

בסדר, שואל שאלה. בשביל ללמוד תורה ותפילה. שואל שאלה, מה זית? אבל בשביל שאר טומאות לא גזר עזרה.

שמונה. אתה יכול לשאול טמאה, לא יקרה כלום היום.

אפשר בטומאה?

כן, כבוד הרב, שואל שאלה.

אדם שאכל

נבלה או טרפה

כזית אחד,

אז הוא טמא, טמא ממש, טמא ממש. לא, כפי שנוגע בשפתיים, לא בגלל שהוא נכנס לזה, כי בית הסתרים לא מקווה.

אם הוא אוכל עוד כזית, הוא מוסיף עוד טומאה?

טומאה על טומאתו? לא, לא. מה לא?

אם הוא אוכל טונה, אם אדם נגע,

אם נגע,

אותו דבר. לא, הוא ישב אכילה.

אז יש דינים שאוכלים טמאים מטמאים, אפילו בלי מדיעה.

וזה אפילו אוכלים שם ראשון.

נגיד, אכלתי אוכל שנגע בו שרץ, מת, שנגע בשרץ מת.

אוכל.

ראשון לטומאה אוכל.

אוכלים טמאים

זה טומאה דרבנון, זה מה שקוראים טומאת הגבייה.

מדרבנון, כי אוכל ראשון לא מטמא אדם.

מרבה בבא קמא.

אב הטומאה מטמא אדם וכלים,

ראשון לטומאה לא מטמא אדם וכלים, מטמא אוכלין ומשכין, אבל לא.

אז מה שלמדנו במשנה... אבל לא קיבלתי תשובה. מי שאוכל טונה ואוכל כזית,

זה אותה טומאת?

הוא נטמא יותר.

אדם שעבר עבירה אחת. אדם שנטמא וחזר ונטמא וחזר ונטמא. יש תוספת בטומאת. לא, זה רק, יש, בטומאת מת יש מה שקוראים טומאה בחיבורית.

אם אדם כבר נטמא במת

והוא עוד נוגע במת,

זה גורם שמי שיגע בו

יהיה גם

עב הטומאה.

זו טומאה בחיבורין, וזה לא פשוט שטומאה בחיבורין דאורייתא.

מחלוקת רמב״ם ברייבד, אם זה דאורייתא עוד רבים. ישראל שאלה טובה. הכול לא לבחון אותי, אני עוד מעט תעשה אותי עם הארץ.

לא,

לא לרב אני שומע שאלה.

אדם מכר כל החיים שלו לביילס וטרייבס,

ואדם מכר רק פעם אחת שהוא כזה.

הטומאה, מה זה טומאה?

זה ריאל.

שהוא ראה עליו של רוח טומאה, זה בגלל שאלה. הוא כבר בלעימה יש להוסיף פה. כבוד הרב, עוד פעם שאלה.

בן אדם עבר עבירה אחת במזיד, הוא נקרא רשע.

והאדם עובר כל החיים שלו במזיד. זה כן, בעבירות כן.

אותו דבר.

לא, במה טומאה, מה זה? על הכתוב של כל בן אדם שעובר על פיילה,

אז רוח טומאה שורה עליו. כן, אבל כבודו צריך להבדיל

בין רוח טומאה של העבירות

לדיני טומאה וטהרה.

בטומאה וטהרה, הטומאה לא חלה על טומאה. אני כבר טמא גם הוא.

אבל רשעות, אדום יכול תרשע קטן, חוט תרשע גדול.

אבל אני חושב שכבוד הרב, הגיהינם מטהר בן אדם,

הוא שאכל כל כך הרבה, זה לפי השיעור שהוא אכל.

בעבירות, מצד העבירות. הגיהינם זה לא מקווה.

זה מקווה גדול. זה מקווה מעבירות, אבל לא מטומאה.

בכל אופן, אני חושב שחופץ חיים... זה מקווה פסול, אין שם מגשמים.

יש שם אש.

בכל מקרה, אני חושב שחופץ חיים בנדחי ישראל. יש לו ספר שמה ממי שתלוי כמה אדם נטמא יותר, ככה הוא צריך להזדכח בגיהינם. לא בענייני טומאה, זה בעניין רשעות טומאה, רוח טומאה של העבירות.

לא טומאה וטהרה של התורה. כן, אבל מחדרה.

טומאה וטהרה כבר ספלת טומאה, הוא כבר טמא. כן, שמעתי, אבל מחמת הטומאה שנוספה ונוספה ונוספה ונוספה ונוספה ונוספה מהאכילה,

הוא צריך להיטהב יותר ויותר ויותר בגיהינם.

בסדר, אין בינינו ויכוחים.

או.

לא, אני אומר האמת, אני מסכים. לגבי עבירות,

ורוח הטומאה של העבירות,

אדם שעשה יותר עבירות הוא יותר מרוחק,

הוא יותר בוודאי רשע,

רשע גדול, אינו דומה.

אפילו אין קוברים אדם בעל עבירה אחת לאדם בעל שתי עבירות.

ואין קוברים אדם, רשעים גנים, רשעים חמונים.

נשרפים על יד נסכלים.

ולא, כל, יש דרגות בעבירות.

מי שחייב סקילה לא ייקבר על יד נשרפים.

נשרפים הוא יותר צדיק, הוא רק עשה עבירה שיש בה שריפה לא סקילה.

אז יש דינים במסכת סנהדרין.

אבל זה בענייני רשעות.

אבל בענייני טומאה וטהרה,

אם אדם כבר טמא, אז כמה תוסיף לו טומאה על טומאה טומאה?

הוא כבר טמא.

רק אם יש תוספת, זה אמרתי, טומאה בחיבורין,

זה מצאנו, הרמב״ם לומד את זה, הרי שזה מטמא בגדים

מהלוחמים של מדיאן,

שאמר להם,

טוב, אז הרב, כבוד הרב, תן לי להמשיך את השיעור.

הרב לא יודע, רק כבר נתן שלושה שיעורים.

אז מה יהיה?

שעה כבר נתנה.

כן.

אין לי בעיה, אבל יש מסיבת ראשון.

אז אני מוכן,

מה אני רק מסיים,

יש פה דבר עמוק,

שאותם שמפקפקים אומרים,

אני אגמור רק מה שאני אמרתי,

הרי לכאורה זה שני דינים,

ואין, שיעוריהם שווים,

ואין דיניהם שווים, ואין טומאה, פה זה לא טומאה.

אדם שאוכל כזית מחשיבת המינים, כזית,

מחייב אותו ברכת, איזה ברכה?

על העץ או על המחיה.

אדם שאוכל אגוזים,

וכזית, שיעורם שווה,

אבל אין דינם שווה, זה מברך בורא נפשות.

אז יש אומרים,

כשאין אותו דין,

כמו שמת ונבלה, לא מצטרפים.

כזית מן המת מטמא אדם

להיות אב הטומאה.

כי המת הוא אבי אבות,

והאדם הוא אב,

ויכול לטמא עוד אדם לערב שמש.

אבל נבלה עושה רק ערב שמש, לא.

אז זה דינים שונים, שני טומאות, ואותן השיעורים,

לא מצטרפים.

או טומאתן שווה ושיעוריהן לא שווה,

גם לא מצטרפים.

למשל, טומאת השרץ והנבלה.

הטומאה היא אותו דבר ערב שמש,

אני נוגע בהם.

אבל זה שיעורו בכעדשה, וזה שיעורו בכזית.

אז שאין שיעורים שווים.

אבל טומאתם שווה, לא מצטרפים.

או שיעוריהם לא... רגע, אז כמה יצטרפו בשביל, לא יצטרפו בכלל?

בכלל. לא, אם יש חצי כעדשה וחצי כזית נבלה, לא טומא בכלל.

לא מצטרפים.

אז כאן גם כן, אכלת כזית המחייבת על המחיה.

וכזית המחיות בוראי נפשות.

אומנם שיעורים שווים, אבל דיניהם אינם שווים.

אז הם אומרים שלא יצטרפו.

ועל זה אני דורש שזה לא דומה בכלל.

כי שמה הטומאות הן דינים שונים. טומאת מת זה טומאה אחרת.

טומאת

שרץ זה טומאה אחרת. אבל פה הטעמים שמים.

אבל פה החיוב הוא,

אסור לענות לנעלם על זה ולא ברכה.

אז נכון שהברכה היא, כשאכלתי כזית,

מברך על המחיה.

אבל כשלא אוכל כזית,

מצטרף לחייב בורא נפשות לפחות.

דבר עמוק להסביר את זה יפה, אז אני, אין לי זמן. בגלל, בגלל פשוט שאסור ליהנות מן העולם ולנוע ברכה.

אבל, טוב, אבל הרי, מה תגיד?

הרי החיוב תמיד זה בשביל... טוב, אז אנחנו נמשיך בפעם הבאה ונסביר את הדבר הזה.

רבי חנניה בן עקשי אומר, עשה קבוצת ברוך הוא חזקה בישראל.

לפיכך חרבה להם תורה ומצוות, שנאמר,

אדוני חפץ ומען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.