פרשת ויקהל-פקודי | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ברוכים הבאים. נמצאים אנו בשבוע של פרשת "ויקהל". בתחילת הפרשה התורה הקדושה מדברת על שבת קודש. 

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, א-ג)

ישתבח שמו. הגאון מוילנא, מביא את הגמרא ממסכת שבת. שם כתוב דברים "הַדְּבָרִים", "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" אלו שלושים ותשע (39) מלאכות שנאמרו למשה בסיני. 

מה הכוונה? "אֵלֶּה הַדְּבָרִים"; "אֵלֶּה" זה גימטריה שלושים ושש (36). ל׳ שלושים, ה׳ וא׳, שש, שלושים ושש. "הַדְּבָרִים" דברים זה שני (2) דברים 'מיעוט רבים שניים' כשאומרים "הַדְּבָרִים" לרבות עוד אחד. הרי לנו שניים ואחד ושלושים ושש. שלושים ותשע. 

אז זה בעצם, אומר הגאון, בפיוט של פרשת שקלים, אז יש שם, מופיעות שלושים ותשע מלאכות שבהן הקדוש ברוך הוא ברא את השמים. ובהן מרומזים בעצם שלושים ותשע מלאכות של מעשה בראשית, שבהן ברא את עולמו. ושבת מכולם ביום השבת. ולכן נאסרו עלינו שלושים ותשע המלאכות בשבת. 

וזהו הט"ל. טל, כידוע, זה שלושים ותשע. שברית כרותה עליו, על הטל, שאינו נפסק. והוא המעשר שנותנים השמים בכל יום טל. ולכן הטל הוא תמיד מבורך, כי הוא בעצם המעשר של השמים. ישתבח שמו לעד. 

***

אם התחלנו עם הגאון מוילנא, אז כתוב בפרשת "כי תשא" בפרשה הקודמת "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (שמות לה, ב) 

אז הגאון מוילנא כותב באיגרת לבני ביתו בלשון הזו: 'בשבת ויום טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאוד. וגם בדברים הנצרכים מאוד תקצרו מאוד. כי קדושת השבת גדולה מאוד. ובקושי התירו לומר 'שלום בשבת!'.' 

שמעתם? בקושי התירו לומר שבת שלום. בקושי התירו להגיד את זה. 

אז הוא אומר, הוא כותב להם: 'ראה בדיבור אחד כמה החמירו. אם להגיד שבת שלום, בקושי התירו. אז כל שכן דברים אחרים. ותכבד את השבת מאוד, ואל תצמצם כלל, כי 'כל מזונותיו של האדם קצובים לו, חוץ מהוצאות שבת...' וכולי. 

כידוע, מזונותיו של האדם קצובים לו, מתשרי עד תשרי. חוץ מתשרי. שתשר"י זה נוטריקון; תורה, שבת, ראשי חודשים וימים טובים. אז זה לא מתוקצב בתקציב השנתי. זה כמה שאתה נותן, על זה נאמר: 'לוו עליי ואני פורע!' אז אם אתה עושה לכבוד השבת, אתה יכול ללוות והקדוש ברוך הוא פורע, ישתבח שמו לעד תו. 

על זה נאמר במשניות של שבת 'כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחַס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחַס עַל הַפְּתִילָה' (שבת ב, ה) 'כְּחָס'. מה זה 'כְּחָס'? זה צריך להיות כתוב חס, מה זה 'כְּחָס'? 

אלא הוא חושב שהוא חס. בהוצאות שבת לא צריך לחוס, הפוך. צריך להוציא לכבוד שבת, כי הקדוש ברוך הוא פורע. 

אז לכן כתוב 'כל המוסיף, מוסיפין לו, וכל הפוחת, פוחתין לו!' מי שמוסיף בהוצאות שבת, בהוצאות תורה, בהוצאות ימים טובים, בהוצאות ראש חודש, מוסיפין לו את זה לתקציב השנתי, עם ברכה מאיתו יתברך. אבל אם הוא פוחת, אז פוחתין לו מהתקציב השנתי. 

אז הוא ממשיך ואומר: 'בשבת מצווה להתענג באכילה ושתייה. ומצווה ללמוד. וטוב יותר שירבה בלימודו באכילה ושתייה. למה? שהרגל הלימוד יעשה טבע אצלו!'. 

אם כל שבת לומד, אז הוא יתרגל כל השבוע ללמוד. ילמד. ילמד. ילמד. גם בחול. 

'והלימוד תמיד מצווה הוא. אבל אכילת שבת תגרור לו תאוות אכילה גם כן ליום חול'. 

***

דרך אגב, איך בודקים אותנו בשמים? מה האינדיקציה? כאשר ישאלו אדם: למה לא למדת תורה? 

הוא יגיד, היה לי זמן, היה לי פרנסה, עיסוקים, סידורים, בעיות, ניסיונות. 

יגידו, לו: טוב. מה קורה בשבת? למדת? אם בשבת הוא באמת השקיע בלימוד כל השבת, כל זמן פנוי הוא למד. אז בשמים אומרים, אתה רואה? המלאכים הסנגורים אומרים. אם היו מפנים לו את יומות השבוע, היה לומד כל השבוע. בלאו הכי הוא מקבל שכר כאילו שהוא למד כל השבוע. 

אבל אדם שביום שבת רק מטייל ונח ואוכל, העיקר לא לומד. אז יגידו לו, אתה רואה אם היינו מפנים לך את כל לימוד השבוע, מה היית עושה?!... 

אז בעצם המבחן, המדד, לדעת כמה מגיע לו שכר על לימוד התורה, זה לפי שבת קודש, הוא היה פנוי. למדת תורה, השקעת. לימוד תורה, פי אלף (1,000) בשבת ובשמחה עוד יותר פי אלף. תעשה אלף כפול אלף. מיליון (1,000,000). פי מיליון. ישתבח שמו לעד. 

נו, השאלה אם אנחנו יודעים לנצל את הזמן בשבת כמו שצריך 

***

ובכן, נגיד קודם כול דבר מעניין מאוד. כתוב בזוהר הקדוש שהשבת פנתה לקדוש ברוך הוא ואמרה לו: ריבונו של עולם! כך אומר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) לכל אחד מימות השבוע יש בן זוג. מה איתי? מה עם הבן זוג שלי? ליום א' יש את יום ב', ליום ג' יש את יום ד', ליום ה' יש את יום ו', אבל אני שבת אין לי בן זוג. 

אמר לה הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, כנסת ישראל הוא בן זוגך. החתן זה עם ישראל, התקלה. כנסת ישראל ובן זוגך. 

עכשיו מובן למה כתוב בגמרא בסנהדרין: 'שגוי ששמר שבת חייב מיתה!'. 

נשאלת השאלה, גוי שהניח תפילין, לא חייב מיתה. למה גוי ששמר שבת חייב מיתה? הרי גם שבת זה אות, גם תפילין זה אות. גם ברית מילה זה אות. אז למה דווקא אם הוא שמר שבת חייב מיתה? 

אלא היות וכנסת ישראל הוא בן זוגה של השבת, יוצא שהשבת היא אשת איש. יוצא שגוי ששמר שבת חייב מיתה, למה הוא כאילו בא על אשת איש. הלא כתוב בשבת "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא, יג) זה כמו שניים (2) מדברים בסוד.

 ובא מישהו ואומר, מה, מה, מה אתם מדברים? 

מה אומרים לו, לך מפה, מה אתה לא רואה שאנחנו מתלחששים בינינו? מה אתה נכנס עכשיו? לך מפה. 

אותו דבר, אומרים לגוי, מה אתה נכנס?! 

אז מה עשו הגויים? לא יכלו לוותר. אז עשו שבת. המוסלמים עשו שבת ביום שישי. הנוצרים עשו שבת ביום ראשון. 

על זה אנחנו אומרים 'וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ'. 

***

בואו תשמעו דבר מדהים. אנחנו אומרים בערב שבת את הפסוקים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם" (בראשית ב, א) יש כאלה שנוהגים להגיד מפה. ויש כאלה שנוהגים לומר "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם". מה העניין? למה מתחילים "יוֹם הַשִּׁשִּׁי"? הרי "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" זה סוף פסוק קודם, ששם נאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" מסתיים הפסוק, מתחיל פסוק חדש "וַיְכֻלּוּ" למה אנחנו מתחילים מ: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" 

אלא, "יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" וכו'? זה ראשי תיבות יקו"ק. "יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" זה שם השם המפורש, שהוא בעצם המקדש. הוא זה שמקדש את השבת, את הכלה, עם כנסת ישראל, עם ישראל. 

כן, אבל איפה בטקסט הזה כתוב עם ישראל? לא מוזכר בכלל ישראל. איפה נמצא עם ישראל פה? "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (שמות ב, ב-ג) איפה יש פה את עם ישראל בכלל? איי איי איי, חתן דנן צדיק נסתר. ישתבח שמו. חתן שלנו צדיק נסתר עם ישראל. איפה הוא נמצא? 

שימו לב. מהמילים "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" המילה "הַשִּׁשִּׁי" שזה סוף פסוק הקודם, זה מסתיים ביוד, באות יוד. מהיוד הזו אנחנו סופרים שבע (7) אותיות, אנחנו מגיעים לשין של "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם" מהשין הזו סופרים עוד שבע אותיות, אנחנו מגיעים לרי'ש של "וְהָאָרֶץ". סופרים עוד שבע אותיות, אנחנו מגיעים לאל'ף של "צְבָאָם". סופרים עוד שבע אותיות, אנחנו מגיעים ללמד של אלוקים. ראיתם? 

זאת אומרת, כל שבע אותיות, יש לנו את ישראל בטקסט הזה שמדבר על קידוש, הקדושה, קידושין שהקדוש ברוך הוא עושה בין עם ישראל לשבת. 

אבל זה לא נגמר פה, שימו לב. הרי'ש היא האות המרכזית במילה ישראל. איפה היא נמצאת? במילה "וְהָאָרֶץ" אם אנחנו נלך ימינה, אחורה כאילו, אם נלך ימינה מהרי'ש ונספור שבע בריבוע, שזה 49, אז האות החמישים (50) היא תהיה אל'ף, נספור עוד 49 אותיות, האות החמישים היא תהיה ל'. מהרי'ש נלך שמאלה, 49 אותיות, אנחנו נגיע לשי'ן, האות החמישים. עוד 49 אותיות, האות החמישים היא יו'ד. יוצא שיש לנו ישראל, על אותה רי'ש, שמקודם אמרנו שכל שבע אותיות יש לנו ישראל, על אותה רי'ש יש לנו לצד השני כל 49 אותיות ישראל. 

שמעתם איזה דבר מדהים? ישתבח שמו לעד, איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי. אז הקדוש ברוך הוא נתן לנו שבת, איזה מתנה נפלאה נתן לנו הקדוש ברוך הוא שבת, איי איי איי. 

***

אבל אנשים לא יודעים לנצל את השבת. אז אם דיברנו על אותו אחד שהאינדיקציה לדעת כמה הוא לומד תורה, אז בואו נראה. אתה רואה את היהודי, הגיע מבית הכנסת ביום שבת בבוקר, ואיך אומרים? יש לו את חובת היום. מה חובת היום? החמין. כל חמין זה השבת. אתה רואה אותו אוכל את החמין בהתלהבות יתר, אבל מה הכי מרגיז? שאחרי סעודת שבת, היות שהוא אכל ככה, הוא מחמיר בחמין, אז אתה רואה אותו הולך למיטה, ויש לו כזה שמיכה גדולה כזאת, שמיכת פוך, דודורן. הוא לוקח את השמיכה, עושה את כל הייחודים, ואומר 'הריני מכוון לקיים מצוות עונג שבת, שבת זה שינה ושבת תענוג...'

 אה, ואתה שומע אותו עכשיו ארבע שעות, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח... 

זה שבת?! שזה הקדוש ברוך הוא נתן לנו שבת? בשביל לישון? לישנת בלילה, מספיק, די. יצאת ידי העובר. לא, יש עניין לישון. מה אתה אומר? איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. עכשיו תלמד. 

אומר, שמע כבוד הרב, כתוב על האר"י הקדוש שהוא היה מקפיד לישון שעתיים (2) בשבת. אמרתי לו, נכון, אבל הוא היה ארי, אתה אפילו לא כבש. אתה משווה את האר"י אליך?! אתה נוהג הכול לפי האר"י? איי, איי, איי. 

כתוב שמי שלומד תורה כל השבוע יכול לישון בשבת. הוא למד כל השבוע. אבל מי שלא למד כל השבוע, מאיפה יש לו יותר לישון? 

חוץ מזה, אמרתי לו, אתה יודע מה זה שינה של האר"י? זה עולמות עליונים, הרי המהרח"ו הוא מעיד על האר"י. שפעם אחת הוא עבר ליד מיטתו, ראה אותו ישן, ממלמל בשפתיו. 

אז כשהוא התעורר הוא אמר לו, כבודו, מה מלמל כשעברתי ליד המיטה? 

***

דרך אגב, מאמר מוסגר, מאיפה הוא יודע באותו רגע, הרי האר"י הקדוש צריך לדעת מתי הוא עבר כדי להגיד לו מה הוא מלמל. אז מה הוא אומר לו? אם אני אצטרך להסביר לך מה מלמלתי באותן שניות, ייקח לך שמונים (80) שנה להבין זאת. מי? המהרח"ו. רבנו חיים ויטאל, ייקח לו שמונים שנה להבין את מה שהאר"י הקדוש מלמל בכמה שניות בשינה. 

שמעתם? והלכה הוא רוצה להיות כמו האר"י, לישון בשבת. מה אתה מדבר בכלל? אנחנו צריכים ללמוד וללמוד וללמוד. אם נרדמת, בסדר. תקף אותך יצרך, בסדר. אבל לא לעשות מזה 'מצווה לשמה'. זה המצווה של שבת, לישון. אחרי החמין?! שזה הקדוש ברוך הוא נותן לנו שבת. 

זאת אומרת, אם הוא היה משחרר אותך כל השבוע מהמטלות שלך, היית ישן כל השבוע. אז צריך להכין את עצמנו לשבת, להתכונן. לנוח טוב, כדי שבשבת ננצל את הזמן כדבעי. 

***

אותו דבר בצד של הנשים. גם אותן לא נקפח. אתה רואה את הבעל מגיע בערב שבת והוא נח טוב ביום שישי. הוא עזר לאשתו. מה העזרה הכי טובה שעוזרים לאישה ביום שישי? להרדים את הילדים. לקלח אותם, להרדים אותם, שינוחו. למה? ככה לא מפריעים, וגם הוא לא מפריע. 

***

אתם יודעים, יש בדיחה כזאת שאיזה אברך היה עוזר לאשתו לפני פסח. 

אז היא אמרה לו, תשמע, תשמע, אתה במקום לעזור לי, אתה רק מפריע לי. זה לא עזרה. תעשה טובה, תחזור לכולל, לך תשב, תלמד. תכוון עלינו, תשחרר אותי. 

הלך. חזר אחרי חצי שעה. אומר לו, מה קרה? 

הוא אמר, די, כמה אני יכול לעזור לך? 

***

אז העזרה הכי טובה, אל תפריע קודם כל. אז הוא נח בערב שבת, מגיע מבית הכנסת, שבת שלום, ואתה שומע אותו שר, 'שלום עליכם, מלאכי השלום...' איזה יופי, יש לו זמן, והוא מסלסל וכל זה שלוש (3) פעמים. 

ואשתו מדברת איתו בפנטומימה. למה? כבר אין לה כוח, היא גמורה. אתה יודע מה זה? היא עובדת מהבוקר, נונסטופ בשביל שבת. ואתם יודעים איך יצר הרע עובד. יצר הרע הוא לא תוקף כל הזמן, רק בשעת הסכנה. והיום הזה והשעה הזאת, השעות האלה מאוד לחוצות. למה? היא צריכה להספיק בחצי (1/2) יום עבודה של יומיים (2). 

כי תמיד עכשיו נכנס לה יצר הרע, מכניס לה כל מיני רעיונות מה לנקות עכשיו, ואיפה עוד לא ניקינו, ואיפה עוד לא היינו. אז היא מתחילה בבוקר עם תוכנית מסוימת, ועל הדרך יש לה עוד קצת לנקות פה, ועוד שם, ועוד פה, ועוד שם. ויש לה ללכת למכולת, ואולי להביא משהו מה... זה, ופה ושם. ויצר הרע כבר דואג שמישה תעכב אותה במכולת, ותשאל אותה כל מיני שאלות, וכו' וכו'. וכל זה במטרה למשוך לה זמן. 

ואז כשהיא מגיעה הביתה בשעה 11 מהמכולת, אז היא כבר לחוצה. אתם יודעים, כשבן אדם לחוץ, הוא לא מבין למה הוא לחוץ. ואז הוא לחוץ מעצם זה שהוא לחוץ. ואז הוא לא מבין למה הוא לחוץ בכלל. וזה, עצם העניין הזה, זה מלחיץ אותו. הוא נהיה עוד יותר לחוץ. וככה מעגל צנטריפוגלי. עוד לחץ ועוד לחץ. 

והנה היא שוטפת את הבית וצלצול בדלת. ואז היא רואה שהבן שלה חזר מהבית הספר. מה קרה? חזרת מוקדם. 

אל תשאלי מה ככה וככה וככה. 

אומרת לו, תחכה בחוץ. למה היא שוטפת? שלא יעשה לה סימנים. שלא יעשה לה סימנים. 

זה לקיים את ברכת 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר; בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ, בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת'. הארץ יותר חשובה מהבריות?! 

הבן בא מהבית הספר. אולי צריך להתפנות, אולי רוצה לשתות, אולי רעב, 'חכה בחוץ עד שיתייבש...' איזה מין דבר זה? מה זה העונש הזה? איי, איי, איי, איי, איי, אבל זה לכבוד שעבאס, לכבוד שבת קודש, מה אתה מדבר? 

ופתאום הטלפון מצלצל, ובטלפון זחם אותה. אז היא חייבת לדבר בסבלנות וסובלנות, היא לא יכולה להגיד לה שהיא באמצע שטיפה, והיא עכשיו לחוצה, אז היא מאזינה לה, שומעת אותה ועונה לה, אבל בינתיים השעון לא מחכה. 

אז אם אחרי הטלפון הזה היא ממשיכה לשטוף, יש עוד טלפון, והיא מתפתה לענות, וזו אימא שלה, אז זה בכלל עוד עיכוב של עוד איזה רבע שעה, עשרים דקות. מספרים שאיזה בעל קיבל חשבון בנק של הטלפון של אשתו, לא חשבון בנק, חשבון טלפון, של הטלפון של אשתו. ראה את הסכום, מתקשר שם לחברה, 

הוא אומר, תשלחו לי פירוט, אני רוצה לדעת על מה כל כך הרבה כסף. שלחו לו את הפירוט, הוא מסתכל, הוא רואה שיחה שלוש שעות, ארבע שעות, שעתיים וחצי, חמש שעות, וואי וואי וואי וואי, פתאום הוא רואה שיחה חצי שעה. מכל השיחות, שיחה אחת חצי שעה. זה סקרן אותה. 

שואל את אשתו, תגידי, מה זה השיחה הזאת חצי שעה? אמרתי לו, פה טעיתי במספר. איי איי איי. אז עכשיו היא בלחץ, בלחץ להספיק. 

רבותיי, היא מגיעה לערב שבת, היא ממש עייפה, היא עבדה קשה. והבעל שר לו 'שלום עליכם...' וכולי, והיא בפנטומימה, מסמנת לו, יאללה, תזדרז, קצר, לא חייב שלוש פעמים, אפשר אחת-אחת גם. היא רעבה, עייפה "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים, נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף" (תהלים קז, ה) בסדר. 

הוא עושה קידוש, היא רומזת לו בפנטומימה, אני אחרי האוכל, הופ, הולכת ישר לישון, אין לי כוח לכלום, אני גמורה, אני לא יכולה, זה, אני, זהו. 

אבל אם יש אורחים, זה משהו אחר לגמרי. ואם הולכים לבית מלון, זה משהו אחר לגמרי. טוב, זה לא פייר, בית מלון היא לא עבדה בערב שבת? היא גם נחה, הכל טוב. אבל מה קורה כשיש אורחים? לא נעים. לא נעים. מה, אחרי האוכל אפשר ללכת לישון? אז לא נעים. לא רק זה, אם היא רואה שבעלה קצת ככה מנקר, אהה, אברהם, נו, לא נעים. רגע, אני לא מבין. כשיש אורחים, אז לא נעים. וכששבת קודש האורחת מגיעה, זה כן נעים לה? כששבת קודש הגיעה, זה נעים לה? 

הרי כל מה שכתוב, שאנחנו צריכים לענג, זה לא את עצמנו. אם תשימו לב, בכל הפסוקים כתוב לענג את השבת, לא אותנו. רק השכר הוא "אָז תִּתְעַנַּג עַל השם" (ישעיה נח, יד) אבל צריך שיהיה "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג) לא לנו. איפה יש, איפה יש, כתוב שצריך אנחנו להתענג. במקרא לא כתוב דבר כזה בכלל. אנחנו צריכים לענג את שבת קודש. 

***

אמרתי פעם, למה כתוב "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"? אם קראת, אז לַשַּׁבָּת עֹנֶג. אם למדת בשבת, אז באמת לַשַּׁבָּת יש עֹנֶג. אבל אם ישנת, איפה יש לַשַּׁבָּת עֹנֶג? איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. 

אז אנחנו צריכים בשבת לעשות הכול שלשבת יהיה תענוג. שתרצה לבוא אלינו גם שבת הבאה. תכף נראה מה חז"ל הקדושים כותבים על זה. 

אבל קודם כל אני אומר, שנבין בכללית, שבת לא נועדה רק לשינה ואכילה ושתייה. עיקר העיקריים זה כל הקטע הרוחני. אז בואו נראה. 

***

דרך אגב, אז מה צריכה לעשות האישה, מסכנה עבדה קשה? לעשות חלוקת עבודה נכונה. אדם שהוא מסודר בחיים, אלף-בית ביהדות זה סדר וניקיון. קודם כל סדר, להיות מסודר. אם אין סדר, השם ירחם! מי אמר שצריך להשאיר את כל העבודות ליום שישי? 

אפשר לחלק את זה מיום רביעי, חמישי, שישי, להשאיר רק את הפיצ'פקס האחרונים, ככה את הגימורים. למה להילחץ? ואז היא נזכרת שהיא צריכה לעשות ככה ולנקות ככה ולסדר ככה. יום רביעי, חמישי, שישי, לעשות רק את זה. 

ההכנה הכי טובה לשבת קודש זה ללכת לנוח ביום שישי בצהריים. לנוח ביום שישי בצהריים. למי יש זכות כזאת? 

אני שואל אתכם, אם יש אירוע משפחתי, יש בר מצווה לילד, מה אנחנו מקפידים באותו יום? שכולם ילכו לנוח בצהריים. למה? שלא ירדמו בצילומים. שיהיו ערניים כל האירוע. שלא ירדמו. אתה רואה את כולם הולכים לנוח לפחות איזה חצי שעה-שעה, איך אומרים? להחליף את המוחין. זה ברור לנו שכך צריך להיות. 

נו, ומי שמבין ששבת זה ווחד אירוע, שמגיעה אלינו שבת המלכה, לא צריך להכין את זה. זו ההכנה הכי טובה. משום שאם אנחנו מגיעים לשבת כשאנחנו לא לחוצים ולא עצבניים ולא ממהרים לשום מקום, זה התענוג של השבת. 

איך השבת מרגישה כשאנחנו קצים בה, חס ושלום, ואומרים, טוב, את מוילנא אותנו, אנחנו עייפים. אנחנו צריכים ללכת לישון. מה תגיד השבת? בשביל מה באתי? אז בשביל מה הגעתי? ככה מחכים לשבת קודש? 

אלא אם כן אתם מבינים שבאמת שבת נועדה למנוחת הגוף. למה? שיהיה לנו כוח ליום ראשון לעבוד. זה עיוות. שבת לא נועדה לכך. השבת לא ניתנה כדי שננוח שיהיה לנו כוח לימות השבוע. 

הפוך, ימות השבוע נועדו שיהיה לנו כוח לשבת קודש. כי רק אותה הקדוש ברוך הוא בירך. את היום השביעי בירך הקדוש ברוך הוא, "וַיְבָרֶךְ" אותו. ששת הימים קוללו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט) אז מה אנחנו עושים? 

***

לכן תראו, כתוב ששת ימים פה ב: "ויקהל"; "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לה, ב) אז אחד הפירושים אומר, שאם אנחנו שומרים שבת כמו שצריך, אז יהיה לנו ברכה לכל ימות השבוע, והמלאכה "תֵּעָשֶׂה" מאליה. יש לנו ברכה. יש לנו ברכה מהשבת, שאותה ברך הקדוש ברוך הוא. 

אז אם עשינו אותה כמו שצריך, כיבדנו אותה כמו שצריך, תראו בשולחן ערוך, בהלכות שבת, ההלכות הראשונות של הלכות שבת, זה קודם כל ההלכות של כבוד ועונג שבת. לפני שאתה לומד בכלל איך לשמור שבת, שולחן ערוך בא ואומר לך, קודם כל, תדע לך, א'-ב' בשבת זה הכבוד והעונג. שיהיה לשבת כבוד ושיהיה לה עונג. 

איך, איך יהיה עונג לשבת עם זה שאני אוכל ושותה וכולי? אז בואו נשמע, נראה, ניכנס לזה. ובכן, במסכת ביצה וגם במסכת תענית כתוב שם: 'נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת. ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז) כיוון ששבת, וואי, אבדה נפש!'. 

עכשיו במסכת שבת כתוב ש: 'כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים!' שימו לב! שנאמר: "אָז תִּתְעַנַּג עַל השם" (ישעיה נח, יד) ונאמר "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיה נח, יג) ומה אנחנו אומרים בתפילה? 'מענגיה כבוד ינחלו!'. 

שימו לב! מי שמענג את השבת, לא את עצמו. כבוד ינחלו. מה, נגיע לעולם כבוד ינחלו. 

אז אומר הגאון מוילנא שמי שמשמר את השבת כדת, זוכה לנשמה יתרה! כפי שכתוב במסכת שבת. 

אמר רבי יהושע בר חנניה כתוב שרבי יהושע בן חנניה אמר לקיסר: תבלין יש לנו ושבת שמו וכו'. 

אמר לו תן לי הימנו 

אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאין משמר את השבת אינו מועיל לו. 

***

אז מה זה נשמה יתרה? קודם כל, שנבין במאמר מוסגר? כתוב בחז"ל ש: 'נשמה יתרה זה רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה, הלב הכוונה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו!'. 

כך כתוב על האר"י הקדוש שהאר"י הקדוש כל השבוע כמעט לא היה אוכל כלום. אבל בשבת הוא היה אוכל כמויות אדירות שאי אפשר להבין בכלל. למה? כי הוא היה עושה את זה 'לשמה!'. לא בשביל לענג את הגוף שלו. הוא כל השבוע, 

***

דרך אגב גם כתוב שכשהוא היה מתפלל, כל השבוע לא היה נשמע קול לא בתפילה. רק בשבת היה מגביה קולו. אבל כל השבוע לא היו שומעים אותו מתפלל, הכל מלמול שפתיים. 

***

אז זה מה שכתוב בנביא ישעיה, כך אומר הגאון מוילנא, שימו לב לחידוש. הוא אומר "חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (ישעיה א, יד) אז בדרך כלל אנחנו יודעים, זה מה שכתוב "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג) וכולי וכולי. 

אז ידוע שמדובר, זה מדובר על הימים טובים ועל ראשי חודשים וכולי, שכתוב שם "שָׂנְאָה נַפְשִׁי". 

אבל הגאון מוילנא אומר שפה רמוס גם אם הוא עושה את השבת לתענוגו האישי, אז גם את זה הקדוש ברוך הוא שונא. אם אתה לוקח את השבת ועושה אותה רק בשביל הבטן שלך או בשביל השינה שלך, אז גם זה שנואי אצל הקדוש ברוך הוא. איך הוא לומד את זה, הגאון מוילנא? מהמילה "שָׂנְאָה נַפְשִׁי". 

אז הוא אומר "נַפְשִׁי" זה הנפש היתרה הבאה בשבת, שהיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) אז העונג שבת, המטרה שלו זה לענג את הנשמה היתרה. אבל אם אתה מענג את עצמך, על זה אומר "שָׂנְאָה נַפְשִׁי". אז גם את "חׇדְשֵׁיכֶם" גם "וּמוֹעֲדֵיכֶם" וגם "שָׂנְאָה" את "נַפְשִׁי" את מה שאתה בשבת, את הנפש יתרה, כן? 

אם זה לא לשם השבת אלא לשם עצמך, גם את זה הקדוש ברוך הוא שונא. כך אומר הגאון מוילנא. 

***

עוד חידוש שהוא אומר, דבר נפלא שקשור לזה בפרשת "כי תשא". תשימו לב שכתוב שמה "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז). 

בפסוק הזה המילה "עוֹלָם" היא מלאה, עם וא'ו מלא. "עוֹלָם" עם וא'ו. 

פסוק אחרי זה, כתוב "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). 

אז הוא שואל למה בפסוק השני המילה עולם בלי וא'ו? 

אז הוא אומר ככה. יש גמרא במסכת שבת, שכתוב שם כך. 'אמר רב הונא: 'היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע מתי שבת, אז מונה שישה (6) ימים ומשמר יום אחד (1). חייא בר רב אומר, משמר יום אחד ומונה שישה (6)' (שבת סט, ב). 

מה המחלוקת ביניהם? מור סבר כבריאתו של עולם, אז לכן קודם כל ימי חול נמנים תחילה. למור סבר כאדם הראשון. הוא נברא בערב שבת, ביום הראשון למניינו זה היה שבת. הרמב״ם פסק כרב הונא. שמה? שמונה שישה ימים, משמר יום אחד. 

עכשיו בפסוקים הללו אנחנו רואים שהתורה רומזת לנו, שההלכה כרב הונא. כמו אכן, כמו שפסק הרמב״ם. למה? כי בפסוק השני (2) אמרנו שכתוב "לְעֹלָם" חסר ו׳. אז זה "לְעֹלָם" מלשון העלם. עולם מלשון העלם, כי אין ו׳. אז זה אותיות עלם. 

אז אם נעלם ממך יום השבת, כמו הדוגמה שהגמרא נותנת שהבן אדם הולך במדבר ונעלם ממנו יום השבת, אז הפסוק אומר "שֵׁשֶׁת יָמִים" כן? "עָשָׂה השם" ואחרי זה "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" כמו דעת רב הונא, שצריך בעצם לשבות בשמו. 

***

עכשיו כתוב "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (שמות לה, ב) אז זה כבר אמרנו, כן? 

שאלו את הגאון מווילנה למה הוא לא מרבה בשינה בשבת? הוא לא חושש לעונג שבת? תשמעו את התשובה שהוא נתן. 

הוא אמר, כיוון שקראוהו עונג, אז אין להרבות ממנו. בגלל שקראוהו לו עונג שבת, אין להרבות ממנו. למה? שכן, טבע האדם, שכל מאכל שנעשה לאכילת תענוג, כגון מרקחת ודבש, אז הוא לא אוכל ממנו רק טעימה. קצת אוכלים. אם זה יותר מדי מתוק, אתה יכול להקיא. אוכלים קצת מדברים מתוקים. מהרפרפת, מהלפתן, זה לא האוכל עצמו. אז רק מסתפקים בטעימה קלה. 

***

מעניין, לפי האר"י הקדוש, יש עניין לעשות 12 לחמים על השולחן בצורה מסוימת. אז כתוב בפרשת "ויקהל" בפרשה שלנו "וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים" (שמות לט, לו). 

יש, דרך אגב, פסוק שאומר "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי השם" (יחזקאל מא, כב) כמה זה "זֶה" בגימטריה? "זֶה" בגימטריה 12. שאומר "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן" אז מכאן לומדים שצריך להיות 12 לחמים על השולחן. בשבת, כנגד שאומר "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן. איי, איי, איי, כך נאמר בפרשת פנחס בזוהר הקדוש. 

אז יש כאלה שנוהגים בכל סעודה 12. אבל יש נוהגים לעשות ארבעה (4), ארבעה לחמים בכל סעודה. אז מה יוצא? ששלוש (3) סעודות כפול ארבע זה 12. 

מעניין, שהגאון מוילנא היה עושה רק שניים, לחם ישנה. הוא היה אומר שככה יוצאים ידי חובה גם של 12 לחמים. איך זה מסתדר? בזוהר הקדוש כתוב שם בפרשת פנחס שצריך שצריך שיהיה שש (6) למעלה, שש למטה, שש באיתגליא ושש באיתכסיא, שש גלויים ושש מכוסים. 

אז איך זה מסתדר עם שתי (2) חלות? שימו לב. אם אנחנו לוקחים עכשיו שתי חלות, אז בינתיים יש לנו שתיים. יש לנו רק שתיים. אבל יש לנו שלוש סעודות, אז כמה זה יוצא? שש. יפה. 

עכשיו, הגאון מוילנא היה עושה. היה בוצע אחרי הברכה, משתי החלות לחצי (1/2). ואז מה יוצא? אז כמה יש לנו חלות? ארבע בכל סעודה, כפול שלוש? שתיים עשרה. עכשיו, מה יוצא? שיש לנו שש למעלה, שש למטה. למה? יש לנו אחת למעלה, כפול שלוש סעודות. שלוש. אבל בוצעים אותה, אז זה שש. אז יש שש למעלה ושש למטה. איך הולכים לשניהם? עכשיו, שש באיתגליא, שש באיתכסיא. 

למה? כי לפני שבצענו, אז היו לנו שתי חלות בכל סעודה, כפול שלוש סעודות. זה שש. זה באיתגליא, נכון? אבל כשבצענו, התגלה שיש עוד אחת. הרחצינו את זה לשתיים. אז יש שש באיתכסיא. יש פה שש באיתגליא ושש באיתכסיא. יוצא שגם לפי לחם משנה, יוצא שזה גם כן הולך לפי הארי הקדוש, שיש שש למעלה, שש למטה, שש באיתגליא ושש באיתכסיא. השתבחתם עליו. 

זה צריך להיות הגאון מווילנא בשביל לעשות דבר כזה. חחח. חחח. חחח. קחח. איי איי איי איי איי איי. 

***

עכשיו תראו דבר מדהים. אנחנו בשבת בקידוש מזכירים 'זכר ליציאת מצרים'. מה הקשר של שבת ל: 'לזכר ליציאת מצרים'? כל פעם בקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים. זכר, מה הקשר לזכר יציאת מצרים? על מה מדברים? 

תשמעו דבר מדהים. כשהמצרים העבידו את ישראל בפרך במצרים ("וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" שמות א, יג) אם תיקח את המילה "בְּפָרֶךְ" אז באותיות את-בש, 

זאת אומרת, מה זה אותיות את-בש? כשאנחנו לוקחים את האלפה-ביתא, את האלף-בית, יש א' בהתחלה, ת' בסוף, ב' אחרי הא', נכון? ש' לפני הת' ככה זה הדרך. אז אנחנו מחליפים בין האותיות שבהתחלה עם הסוף. זה נקרא את-בש. 

אם תיקח את האותיות פרך, אז מול הפה יש לנו את האות ו', מול הרש יש לנו את האות ג', מול הכף יש לנו את האות ל', יוצא לנו ו', ג', ל'. ו', ג', ל', בגימטריה זה ל', ט', 39'. אז הם העבידו את ישראל, מה זה "בְּפָרֶךְ"? ב-39 מלאכות. שמעתם? איי, איי, איי. 

עכשיו, כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם לפני יציאת מצרים, אם היית צריך להוכיח לבן אדם על בורא עולם, יש לנו בעיה, איך תוכיח לו? מאיזה קטע בתורה אנחנו יכולים להוכיח שיש בורא עולם? מיציאת מצרים. 

ברגע שבורא עולם הראה את השליטה שלו בכל העולם, אף אחד כבר לא יכול להתווכח בנושא. נגמר. עכשיו, כל העולם יודעים, ברור לכולם שהוא שולט בכל הבריאה. אז זה הקשר בעצם בין זכר ליציאת מצרים, ששם הקדוש ברוך הוא הוכיח לכל העולם שהוא קיים, מה שאף אחד לא יודע מאז הבריאה, מאז שהוא שבת, שהוא ברא בשבעה (7) ימים בשבת. 

ממתי אנחנו יכולים להוכיח שאכן זהו בורא עולם? מהקטע של זכר יציאת מצרים. זה הקשר בעצם בין זכר יציאת מצרים לבריאת העולם. כי רק אז נוכח לדעת כל העולם שבורא עולם הוא הבורא והוא השולט בכל דבר ודבר בעולם. ישתבח שמו לעד. 

***

ניכנס קצת יותר לעניינים הפרקטיים בשבת. לא הלכות, אלא כמה אנשים לא יודעים לנצל את השבת. רבותיי, שבת קודש, המתנה הנפלאה הזו, כתוב בחז"ל שהקדוש ברוך הוא אומר: 'מתנה לי בבית גנזי ושבת שמה. חמדה גנוזה. לך והודיעם!'. ככה הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו. 

***

דרך אגב, השבוע סיפרתי בראש העין בשיעור סיפור שבדידי הוה עובדא, משהו שקשור לשבת קודש. לפני כעשרים (20) שנה בערך, כשעה לפני כניסת שבת, פתאום עלה לי רעיון להביא משהו מהמכולת, שעה או שעה וחצי לפני כניסת שבת. נזכרתי שכדאי אולי, אבל זה לא היה משהו הכרחי, 

ואמרתי, אני אנסה לראות אם הוא פתוח, אני אביא. עליתי על הרכב, אז היה לי פורט ברנדה עם הבן שלי, הרב ינון "השם יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ" (תהלים מא, ג) ואני נכנס לתוך איזה רחוב שאצלנו בראש העין אין שם שדה ראייה, זה סיבוב. 

ואני נוסע ככה במהירות איטית, בכלל לא מהר, אבל מישהי הגיעה מצד שני במהירות ופשוט נכנסה בי. אני יוצא מהאוטו, מסתכל על הטמבון, לא קרה כלום לאוטו שלי. מסתכל על הרכב שלה, חצי אוטו הלך, חצי רכב, מעוך. 

היא יצאה צעקות, צועקת עליי, כאילו אני הלא בסדר. 

אמרתי לה, גברת, איפה הרכב שלי נמצא? בנתיב שלי. איפה הרכב שלך נמצא? גם בנתיב שלי. מה את רוצה ממני? תראי באיזה מהירות נסעת. אין שדה ראייה, לאן את טסה? אבל היא ממשיכה לצעוק עליי. 

בינתיים אנשים יוצאים מהבתים, מביאים לנו שתייה, מרגיעים את העניינים. ואני אומר לעצמי, ישתבח שמו לעד, מה זכיתי? איזה כפרת עוונות. 

טוב, ניסינו להרגיע אותה וכולי וכולי, והיא פרצה בבכי, והיתה לחוצה, ושאלנו אם קרה לה משהו, וברוך השם, הכול בסדר מבחינתה. אבל האוטו, רכב, טוב. 

קיצור, אני כבר לא המשכתי, החלפנו פרטים, אבל אני כבר לא המשכתי למכולת, חזרתי הביתה. וכל השבת אני שואל את עצמי, ישתבח שמו לעד, מה זה התיקון הזה? כתוב 'מגלגלין חובה על ידי חייב'. מה "זכיתי" במרכאות? ככה כל השבת הייתי במחשבות, מוטרד, השם ירחם עליי, מה עשיתי שבגיני נגרם לה כזה צער ונזק? טוב. 

מוצאי שבת מגיע, אז לא היו פלאפונים. הטלפון צלצל בבית, 

אני אומר שבוע טוב, ה

וא אומר לי שבוע טוב, כבוד הרב זה, אני, שהיה לנו את התאונה ביום שישי, 

אמרתי לה, כן. 

הוא אומר לי, כבוד הרב, אני רציתי לבקש את סליחתך שדיברתי לא בסדר, ואני פשוט הייתי לחוצה, והייתי זה. 

אמרתי לה, לא, זה בסדר, תירגעי, הכל בסדר. 

ואז היא אומרת לי, כבוד הרב, אני רוצה גם להודות לך. 

אמרתי לו, הודות לי על מה? 

אז היא אומרת לי, תראה, אני, אני בחורה מסורתית. והאוטו הזה שהיה בתאונה, זה אוטו חדש שקניתי אותו אותו יום מהניילונים. 

אמרתי לה, כן, הוא היה נראה חדש מאוד. 

אז היא אומרת לי, ולמה אני רוצה להודות לך? כי אני תכננתי בשבת הזו לנסוע בשבת. אני כל כך התלהבתי מהרכב החדש, שאני עמדתי לצאת מראש העין ולנסוע בשבת. אני מרגישה ששלחו אותך כמו מלאך משמים לעצור אותי. 

אשתי רואה אותי בבית מתחיל לרקוד עם הטלפון. 

אמרתי לה, תכף אני אגיד לך. תכף אני אספר לך. ישתבח שמו. אז נרגעתי, אז 'מגלגלים זכות על ידי זכאי!' ישתבח שמו. זיכו אותי מהשמים לעצור אותה, שלא תיסע בשבת. 

ומה עם האוטו? אז יש ביטוח, ישתבח שמו. יש כיסוי. אבל קודם כל, עצרנו יהודייה לחלל שבת. בלי שנדע אפילו. איי, איי, איי, איי. שבת קודש נתן לנו הקדוש ברוך הוא. 

***

תשימו לב, בזמן האחרון מדברים כל הזמן. יום האישה, יום המשפחה, יום הזה, יום הזה. מחפשים תחליפים לשבת. חריט ברית, יום האישה זה השבת, יום הגבר זה השבת, יום המשפחה זה השבת. כל מה שתגידו, יום הזה, יום הזה, הכל נמצא בשבת. מה אתם מחפשים לכם תחליפים? טיפשים? 

ביום השבת אומרים לכם, תעזבו הכול. לא עבודה, לא לדבר על עבודה. מי שחכם אפילו לא לחשוב על עבודה, לא לחשוב על כלום. יש לך עכשיו את הצ'אנס להיות עם אשתך, יש לך את הצ'אנס להיות עם בעלך 24 שעות. להיות עם הילדים, להיות עם ההורים. זה לא יום המשפחה? 

תראו, כשילד מתחיל לדבר, הוא לא רק מתחיל להגיד אההההההההההבה. וואי וואי וואי, איך כל בני הבית מתלהבים. אתה רואה אותם רצים אליו. תגיד, תגיד עוד פעם, אבא, תגיד, קח, קח סוכריה, תגיד עוד פעם, נראה אותך, תגיד עוד פעם. 

מה אתם מתלהבים? עוד כל החיים יגיד, אבא, תביא כסף. מה קרה? לא, זה כל כך מתוק לשמוע את הילד אומר פעם ראשונה, אבא. 

כן? ויש לך יותר מתוק מאשר לשמוע את הילד שלך אומר דברי תורה וחידושים שאתה בעצמך לא יודע ולא מכיר. יש מתוק יותר מזה, לשמוע את הילד שלך? הרי כל השבוע אין לך זמן בכלל לשמוע אותו. 

הוא בא לך, אומר לך, אבא, תבוא, תעזור לי רגע. 

עזוב אותי עכשיו, אין לי כוח, לך לאימא, הנה אימא פנויה. 

הוא הולך לאימא, אם אתה עזוב אותי, לך לאבא. 

משחקים איתו סטנגה. למי יש זמן בכלל לילדים כל השבוע? הרי זה מפחיד בכלל. ראיתם איך נראה הבית כל השבוע? בית ממוצע, באיזה שעה קמים? בית ממוצע, באיזה שעה קמים בבוקר? אה? אמרתי ממוצע, לא אמרתי צדיקים. קמים, שש וחצי, שבע. זה ממוצע. 

מאותו רגע, אני לא מדבר על הבעל שהלך להתפלל. אני מדבר על האישה עכשיו בבית עם הילדים. אתה רואה אותה קמה, מתחילה לארגן את כולם. עכשיו, תאר לך, אני לא אומר יש לה 13 ילדים או 15. אני מדבר על חמישה-שישה ילדים. וואלה, אתה יודע איזה לחץ זה? לדאוג לכולם לאוכל, לבדוק שהם לקחו את המערכת, את זה, זה, להתלבש, זה. וואי, וואי, וואי, איזה לחץ, חבל. 

עכשיו זה גילאים שונים. יש את הילדים של המעון, יש את הילדים של הגן, יש את הילדים של הבית ספר. ולכל אחד יש הסעה בזמן אחר. ואתה רואה אותה צריכה לעמוד בקצב. עכשיו, תארו לכם מה קורה כשיום אחד אימא קמה רבע שעה אחרי. וואי, וואי, וואי. רבע שעה אחרי. אתה רואה אותה קמה, בפאניקה, ישר רצה לחדר. קומו, קומו, קומו! קומו! קומו! איך אבנו? קומו! קומו! תפספסו את הסעה! קומו! קומו! 

פתאום אתה רואה את אחד הילדים. אימא, מה קרה? מה קרה, אימא? אימא, מה קרה? 

אמרתי לו שום דבר לא קרה. תמשיך לישון אתה. הוא נכנס להלם קרב. הפחידה אותו, הבהילה אותו מתוך שינה, השם ירחם. נו, ויאללה, מלבישה את זה. נו, מה איתך אתה? מה אתה חולם? נו, תתעורר כבר. נו, תזיז את עצמך. למה אתה לא זה? 

פתאום היא רואה את ההוא שנבהל מהשינה, היא רואה אותו בוהה. ככה, עמום בקווים. היא אומרת לו, מה קורה איתך אתה? 

אז הוא אומר לה, מה? 

אז הוא אומר לה, מה? יאללה, אתה תהיה להתארגן. וואי וואי וואי וואי. מסכן הנשמה חזרה לו בנחיתת אונס. הוא כולו ככה בזעזוע פנימי. עכשיו, כל היום הוא לא מבין למה הוא לחוץ. הוא לא יודע אפילו למה הוא לחוץ. זה מאיך שהוא קם בבוקר. מפחיד. 

טוב, יאללה, שחררה את הנגלה הראשונה להסעות. בינתיים היא מארגנת את האחרים. פתאום באו, באים שני חבר'ה. אמא, הוא לקח לי את הקלמר, זה הקלמר שלי. לא, לא, מה פתאום? אני רק השאלתי לך אותו. מה פתאום? אתה אמרת שזה מתנה. לך תעשה עכשיו שלום ביניהם, יא וואלק. יש לנו זמן עכשיו למלחמות. זה הזמן עכשיו. איזה זמן לחוץ זה? 

פתאום היא שומעה צפצופים מלמטה. אה? מה, הוא הגיע? הסעה של המעון? איך יכול להיות? מה, הוא הקדים בעשר דקות? תסתכל, תסתכל, תגיד לו שאינו, תגיד לו ש... חכה רגע, שלא ייסע. אבל לא שיהיה לי כסף למוני, תגיד לו ש... איזה לחץ. 

עכשיו, שלא לדבר עם התינוק לפני שהיא צריכה לשחרר אותו, לכלך את הטיטול. בכלל, מה, איך תשלח אותו ככה? אז היא צריכה עכשיו לחתל אותו מחדש. איזה לחצים. מסכת לחצים. השעה הזאת לפני שהם הולכים לבתי ספר וגנים, כל אישה צריכה לקבל צל"ש על זה. וואי, וואי, וואי. 

נו, הילדים נמצאים בבית הספר, בתלמוד תורה, עד איזה שעות? שעות אחרי צהריים. מגיעים הביתה. אה? אז עכשיו דואגים להעסיק אותם. להעסיק אותם. למה? כי אין לנו זמן בשבילם. אז מעסיקים אותם. יש כאלה נותנים להם חוגים, יש כאלה דואגים להם, כל מיני דברים. יש להם גם שיעורי בית וכולי. העיקר שיהיו עסוקים. 

לפעמים הילד רוצה קצת צומי. קצת צומי רוצה מאבא ואימא. אז לדוגמה, הוא בקיא בלימוד, אבל הוא משחק אותה בכוונה בשביל שיהיה לו קצת דיאלוג עם שיחה, משהו, לדבר עם אימא, עם אבא. 

ואיך שמדברים איתו, באיזה קוצר רוח, זה כבר משדר הכל. גם אם מדברים איתו, זה הכל כזה קצר כזה. נו, צנזר, קצר, טאק, טיק, טאק. מוציא לו את האוויר. איזה הרגשה זאת. 

איי, איי, איי, ואז מגיע השעה שבע, שמונה בערב. יאללה. לך לישון, מחר אתה קשה לך לקום בבוקר. ראית איזה צרות עשית לי הבוקר? לך לישון, יאללה. 

עכשיו תארו לעצמכם שהוא נע חצי שעה בצהריים. הוא לא עייף. לא עייף. אבל אימא זה לא מעניין אותה, יש לה היום אירוע. היא צריכה ללכת לאיזה אירוע, יחד עם אבא, ושהוא לא יעשה בעיות לבייביסיטר. אז מה? היא אומרת לו, תישן. 

מה זה תישן? מה, לוחצים על כפתור ויושנים? מה זה תישן? היא אומרת לו, לא מעניין אותי. אתה עושה לי בעיות? אתה עכשיו ישן. תישן. טוב, יצא מהחדר, הוא ככה שם את היד ככה על הכרית, ואומר לעצמו, רגע, אני לא מבין איתי, מה היא רוצה שאני אעשה? מה זה תישן? אבל אני לא נרדם. אני רוצה לישון, אבל אני לא נרדם. 

עובר כמה דקות היא חוזרת. מה? עוד לא נרדמת? נו! תישן כבר! מסתכל עליה, הוא אומר. לא יודע, אולי מכירה איזה נוסחה שאני לא מכיר. מה אתה אומר? אולי אני מבקש ממנה לקרוא עד שאני ארדם? לא יודע, לא כדאי להתעסק איתה. 

הם צריכים ללכת היום לאירוע, ואז צריכה לבוא השמרטפית, או שמרטף, אז בסדר, אולי הכי טוב אני אשחק אותה כאילו אני ישן, ואז הכל יהיה בסדר. 

ואז פתאום הוא שומע את אימא אומרת לאבא, אומרת לו, דוד, הוא לא נרדם. אתה ראית איזה בלאגן הוא עשה בפעם שעברה לשמרטפית? אתה חייב, נו, לדאוג לכך שהוא יישן. שאר הילדים הם עוד לא כל כך בעייתיים, אבל הוא, אתה יודע, תדאג לכך. 

אתה רואה את האבא נכנס לחדר ככה בכריזה, אומר לו, נו, מה קורה? למה אתה לא ישן עדיין? תישן! 

הוא מסתכל על האבא הזה ואומר, לא יודע, מה קורה פה? מה עושים עם אבא ואימא כאלה? טוב, אז הוא לא יודע מה לעשות. 

עובר עוד כמה דקות, האבא נכנס עוד פעם. הוא אומר, תגיד, אתה רוצה להתעסק איתי היום? נכון אמרתי לך לישון? תעצום עיניים! 

ואז הוא אומר לעצמו, אה, ישתבח שמו, שכחתי, צריך לעצום את העיניים. אז הוא עוצם את העיניים, אבל הוא עוצם חזק, מה שבטוח, בטוח. הוא עוצם את העיניים ככה חזק, מרוב שהוא עוצם חזק, הוא לא יכול להרדם. 

ואז אחרי כמה דקות הוא פותח עין אחת כדי לבדוק אם הם הלכו. אז בדיוק באותו רגע אבא שלו נכנס. הוא קולט אותו עם עין אחת פתוחה. אז הוא אומר לו, סתובב לקיר! 

שני ההורים האלה צריכים בדיקה פסיכולוגית, אם לא פסיכיאטרית. תגידו, הורים יקרים, כשאתם רוצים לישון ולא הולך לכם, אתם גם כן אומרים לעצמכם, סגור את העיניים, סתובב לקיר. מה זה שטויות האלה? איך אפשר לצוות על ילד לישון? מה זה, כפתור לוחצים? 

מה זה הקשקושים האלה? תן לו משהו שיתעסק בו, שיקרא בו בשקט, במיטה, עד שירדם. אבל לצוות עליו לישון? מאיפה הבאת את התחרת הזאת? 

אבל כל זה נובע מזה שאין לאנשים כבר זמן לחשוב מה הם עושים אפילו. כי כל היום אנחנו בלחץ להספיק, לעשות ככה, לעשות ככה, לעשות ככה, לעשות ככה. 

רגע, ואיפה הילדים בקטע? איפה הילדים בתמונה? כמה זמן יש לנו בשבילם? אם תבדקו בכל מה שתיארתי לכם במהלך היום, כמה זמן, תכלס, יש לנו כשאנחנו נמצאים עם הילדים? לא נמצאים איתם פיזית, שיש לנו שיחה איתם. כמה זמן יש לנו? זה הרי עניין של דקות, אם לא שניות ביום. 

אז הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, פינה לנו יום שלם. ואומר, נו, הנה, עכשיו אין תירוצים. אין עבודה, אין סידורים, אין ריצות, אין בטיח. יש לך את הילדים הנפלאים שלך, שב איתם, שמע אותם, תן להם צומי, תן להם את כל מה שמגיע להם, תהנה מהם. איזה יופי. אין תירוצים עכשיו. 

אז במקום זה, מה עושים אנשים? אלה שאין להם תורה ואין להם מצוות, מה הם אומרים לך? אנחנו בשבת, עושים עונג שבת. מה עושים? הולכים לבלות. הולכים ליהנות מהחיים. 

***

זה כמו מישהו אומר לי, אני הולך לשרוף ערב. אמרתי לו, יפה, אתה הולך לשרוף ערב מהחיים שלך, אבל... אנשים שורפים את הזמן, שורפים את החיים שלהם במו ידיהם. חוץ מהעבירות, אבל קודם כול, בהבנה, מה אתה עושה? מה אתה עושה בשבת? 

***

אספר לכם סיפור שגם אותו סיפרתי ב... בשיעור בראש העין. לפני שבועיים זה היה משהו כזה. כשגרתי בבית שאן, היו לי זוג שכנים שזכו לחזור בתשובה. ואני זוכר שבאחד הימים הוא בא אליי ואמר לי, הרב אורי, תדע לך שאני מרגיש שממש הצלת לי את החיים. חשבתי שהוא מדבר על זה שהוא חזר בתשובה. 

אז אמרתי לו, ברוך השם. 

אז הוא אומר לי, אתה יודע מה היה קורה לי כל שבת? כל שבת שנייה אנחנו היינו נוסעים לכינרת. נוסעים לטבריה, השם ירחם. הוא אומר, זה היה בשבילי סיוט. עכשיו, כשאני שומר שבת, אה! אה! 

אמרתי לו, רגע, אני לא מבין. החילונים הרי טוענים שהם נהנים מזה שהם נוסעים בשבת לכינרת, לטבריה. אז למה זה סיוט? 

ואז הוא הסביר לי. ועל סמך זה אני אתאר לכם מה שקורה ותבינו כמה אנשים חיים בדמיונות. זה פשוט איי איי איי, הפלא ופלא. השם ירחם על עמו ישראל. 

יוצאים לכם הזוג מאזור המרכז, רוצים לנסוע לצפון, לכינרת, רחמנא לצלן, בשבת קודש. אז היהודי הזה שסיפר לי, הוא אומר שאשתו היתה פדנטית, מאוד מאוד נקייה ומסודרת. זה אני יודע. 

אז הוא אומר, היא היתה מעירה אותו ב-6 בבוקר, והיה להם רכב שנקרא טרנספורטר גדול, כזה מסחרי. הוא אומר, היינו מעמיסים חצי בית, חצי בית, בשביל כמה שיחים על המנגל בשבת. חצי בית. עכשיו, תארו לכם אדם שגר באזור המרכז, קומה רביעית, בלי מעלית. 

עכשיו, היא ליד הדלת מכינה לו את כל הדברים. מה זה כל הדברים? הכול מתקפל. כיסאות מתקפלים, שולחן מתקפל, הכול. מחצלות, בגדים, שמיכות, משחקים לילדים, שמשיות, אדניות, מדניות. מה לא? מה לא? מה לא? כדורים, מטקות, מה שאתה לא רוצה. 

***

אם הצלם מגיע, זה אומר שיש לי איזה רמז. לא, אין רמז. הכול בסדר, הכול בשליטה. לא, אני הייתי באמצע הקטע. 

***

אז עכשיו נוסעים, איזה נוסעים? מי מוריד את זה ארבע קומות? הוא או היא? היא סידרה לו ליד הדלת. הוא מוריד. עולה, יורד, עולה, יורד, עולה, יורד. ארבע קומות. 

עכשיו, תגידו, איך יודעים מתי בן אדם מבסוט? מתי שפחות או יותר הוא מחייך. אם אני רואה את הבן אדם מחייך, אני מבין. הבן אדם טוב לו. מי שאני רואה אותו בקריזה, יכול להיות שטוב לו? יכול להיות שטוב לו? לא יכול להיות שטוב לו. נכון? אז האינדיקציה, פחות או יותר, זה לראות שהבן אדם ככה קורן. 

עכשיו, אתם ראיתם פעם מישהו שעולה ויורד במדרגות, שבע, שמונה נגלות, מוריד את כל הציודים לרכב והוא מחייך? ומי מחייך? אין למי לחייך. אבל באחת הנגלות, כשהדלת נפתחה והשכנים עמדו שם בפתח, אז הוא חייך. 

ואז השכנים שאלו אותו, מה? עוד פעם, לכינרת! 

אז הוא עם חיוך, הוא אומר, כן, אנחנו נוסעים לכינרת! אז למי הוא חייך? לשכנים. 

טוב, הסתיימה המשימה, הילדים והאישה נכנסו לרכב, יוצאים לדרך. תגידו לי, אתם ראיתם פעם נהג ישראלי שנוסע לצפון בפקקים ומחייך? נהג ישראלי, אתה רואה אותו כל הזמן עצבני. במיוחד עם אשתו והילדים איתו ברכב. וואי, וואי, וואי. 

אתה רואה אותו כל הדרך. שב שמה! שב, נו, מה אתה רוצה? אני אאבד את הרישיון שלי בגללך! למה אתה לא שם חגורה? מה קורה איתך אתה שמה? תפסיק להתווכח איתו. די, שיגעתם אותי. נו, מנוחה! מה? נסגור את החלון? הנה תסגרי הכפתור לידך. איך הכול עושה אותו? אפשר לקבל שקט? חדשות! 

פתאום מישהו עקף אותו ככה ברייס. אתה רואה אותו אומר, היי! לא נורמלי, ראיתך חתך אותי? לא נורמלי! נו, אחר כך מתפלאים למה יש תאונות! כל הדרך תראה אותו. וואי וואי וואי. 

עכשיו אני, אם המצלמה נסתרת, במרכאות, צועק לו, פרוספר! מצלמים אותך, תחייך, תחייך לצלם, תחייך, מצלמים אותך. אבל הוא לא שומע אותי כנראה. והוא טבעי, טבעי, לא מחייך. אמיתי. הוא לא יודע שמצלמים אותו. 

והנה, הוא במהלך הנסיעה מגיע לצומת צמח. עכשיו מתחיל מחלוקת הפוסקים. האם לקחת ימינה לכיוון רמת הגולן, או שמאלה לכיוון העיר? ואז הוחלט לכיוון רמת הגולן. הוא לוקח ימינה, עכשיו איזה חוף נעצור? 

שואל את הפוסקת, והיא אומרת לו, לא, פה רחוק מהמים, פה יותר מדי קרוב, פה יש הרבה חולות, פה אין חניה, פה יש ערבים, פה יש קוצים, פה יש ככה. קיצור, עד שמצאו איזה חוף, יאללה! טוב, מתקרבים כמה שיותר למים, ואני לא אגיד לכם שהוא התחפר בחול. לא, ברוך השם, הכול בסדר. 

עכשיו הוא מתמקם, ועכשיו תגידו לי, מי פורק מהרכב? הוא או היא? אה? הוא. יפה. הילדים רצים למים, והוא משחרר את כל הדברים. עכשיו הילדים נמצאים במים, והוא מכין מנגל, שמרחם עליו. הוא מתנפנף. 

תוך כדי כך שהוא מתנפנף, אשתו אומרת לו, דוד, אה, סליחה, פרוספר? נראה לי שהילדים הולכים יותר מדי רחוק. אתה יודע, אומרים שהכינרת היא מאוד מסוכנת, היא מושכת את הבן אדם, יש סחף כזה, למה אין גלים. הבן אדם לא מרגיש, זה ממש מסוכן. אולי תגיד להם שיתקרבו? 

אז הוא מסתכל עליה ואומר, תגידי, את לא מתביישת? אני מהבוקר עובד, תעשי גם את משהו. 

אומרים לו, אתה לא מתבייש? אתה מה, הבוקר עובד? למה, מה אני עשיתי? שיחקתי? אני כל השבוע עובדת עם הילדים. אתה רואה אותם בכלל? 

בקיצור, ההוא התחרט שבכלל דיבר. ואז מקריזה, הוא צועק לו, שמעון! גאון! בוא לפה ב... 

ואני צועק לו מהמצלמה נסתרת, פרוספר, תחייך! תחייך, אתה מבלה עכשיו בכנרת, תחייך! אבל הוא לא שומע אותי. 

וככה הוא ממשיך להתנפנף, ואחרי שהוא גמר לנפנף, אז הוא קורא להם לאכול. הם יושבים לאכול, 

ואז אני שואל אותו, פרוספר, למה אתה לא אוכל איתם? 

אז הוא אומר, לא, אני לא אוהב לאכול איתם. אני קודם כל אוהב לדאוג להם שהם יאכלו, ישתו וזה, אחר כך אני בכיף שלי אוכל כמו שצריך. בסדר. 

ואז אתה רואה את פרוספר נכנס למים, חוזר לכיסא שלו, לוקח את הפיתה, אוכל, ואז איך שהוא בא לסיים לאכול את הפיתה, 

פתאום הוא שומע את אשתו אומרת לו את המשפט שהכי שנוי עליו. מה היא אומרת לו? פרוספר. אתה יודע, נראה לי שעדיף שנתארגן לחזור הביתה. 

הוא אומר לה, למה? מה קרה? מה רע לך? 

אומרת לו, תראה כבר שעה, אנחנו כבר פה שעתיים בערך, שמש חמה, וזה לא בריא, זה השם ירחם, אם יותר מדי בשמש, הרופאים אומרים לא בריא. וגם אנחנו מגיעים הביתה, ילדים עייפים, אחר כך זה, בית ספר, יום ראשון קשה להם לעבוד. מספיק, מספיק, אני חושב שזה מספיק. 

יא ולק, הוא רק שמע את זה. הוא כבר חשב שהוא הולך להיענות. עכשיו הוא חושב לעצמו ואומר, יא ולק, רגע, מי עכשיו מעמיס את כל הציוד לאוטו בחזרה? הוא או היא. 

וזה המחול של טבריה, של הכינרת, עכשיו לאוטו שהוא ניקה אותו בערב שבת לכבוד שבת קודש. עכשיו לך תלכלך את כל האוטו. טוב, הוא מעמיס. אחרי שהוא גמר להעמיס את האוטו, לוקח לו לפחות עשרים דקות לרדוף אחרי הילדים. זה ברח לו לשם. 

אבא, רגע, רגע, רגע, אבא, לשטוף את הרגליים, אבא ככה, אבא ככה, אבא ככה. יאללה, עד שהעמיסו אותם לאוטו, עלו והם חוזרים חזרה. לא נגיד לכם שהאוטו חלילה התחפר בחול. ולא נגיד לכם שהיה לו פאנצ'ר. הכול בסדר. חוזרים חזרה. 

אבל מה מתברר? שבאותה שעה כולם חוזרים חזרה. כל הכבישים פקוקים. כביש 6, כביש 4, כביש 2, כל הכבישים הזוגיים, הכול פקוק. נו, מה עושים? אתה רואה את פרוספר נוהג בפקקים, והוא נרדם על ההגה. 

הוא נרדם. בוא הנה, הוא נרדם. הוא קם בשעה 6. הוא עד עכשיו באקשן. כי אתם יודעים, כשיוצאים לבלות, כשיוצאים לטייל, מתאמצים לטייל. שזה יצא מוצלח. ופתאום משתחרר קצת הפקק באיזשהו שלב, ואתה רואה אותו מרביץ כדי לסגור פערים. 

אבל הוא עייף. הוא מרגיש שהעיניים נעצמות, ואתה רואה אותו נוהג, והוא עושה עם העיניים ככה. למה צריך להחזיק את ההגה בשתי ידיים? הוא לא יכול לעשות ככה. אז הוא עושה ככה. בינתיים, הוא מסתכל במראה, שמר החן. מה הוא רואה? הוא לבד באוטו. מה זאת אומרת? כולם רדומים. רק הוא ער. 

עכשיו, איך מחזיקים מעמד? יש עוד וחד דרך. אז מה הוא מחליט לעשות? הוא פותח את החלון, להיכנס קצת חמצן. 

אז אשתו פותחת עין אחת ואומרת לו, פרוספר, קר. סוגר את החלון. אז מה הוא עושה? לוקח פחית שתייה, שותה, משהו מתוק, לעורר אותו. אבל זה תופס גג חמש דקות ועוד פעם העיניים מנקרות. יא וילק. ואז הוא מדליק את הרדיו ככה, את המוזיקה, בקול. 

אשתו פותחה את העין השנייה, אומרת לו, פרוספר, גזל שינה. יא וילק. הבן אדם מחלל שבת בפרהסיה, תקשיבו טוב, נוסע קילומטרים, עם עיניים עצומות. ונעשים לו ניסים ונפלאות, יש עליו שמירה. חלל שבת בפרהסיה, דין שלו דין סקלה, תאונת דרכים. 

ואתה רואה אותו נוסע בניסי ניסים, חצי דרך ישן, הבן אדם ישן, מעייפות. הוא לא יודע מי נהג בכלל. העיניים היו עצומות. ופתאום באמצע הנסיעה הוא מתעורר והוא קולט שהוא מתקרב מהר מדי לרכב לפניו. והוא שם וואחד ברקס. 

ואשתו והילדים מתעוררים בבעליו, אומרים, מה קרה? מה קרה? 

הוא אומר, לא, לא, השם ירחם. הרגל שלי נתפסה לי בדוושה. מה אגיד לה? שהוא נרדם? אוי ואבוי אלוהים, מי תשמע דבר כזה? מה זה, הוא חייב להיות מלאך. מה זה? מה? אז מה? אז הוא מתרץ. נתפסה לו הרגל בדוושה. וככה בניסי ניסים המחלל שבת בפרהסיה הזה מגיע הביתה. 

ואשתו? יש לה רוח הקוטג'. מה מעניין אצלה? כל הדרך, העיניים שלה עצומות, היא רדומה. איך שמגיעים לשכונה, אתה רואה אותה פותחת את העיניים, היא אומרת, הגענו? יאללה, זה לא רוח הקוטג'. כל הדרך היתה רדומה. איך היא יודעת להתעורר בדיוק באותו מיקום של הכניסה לשכונה? מדהים! 

ואז היא אומרת לו, פרוספר, אני יכולה לבקש ממך בקשה? אבל אל תכעס עליי. 

אמר לה, למה? חס ושלום. מה הבקשה? "עד חצי המלכות". 

מה היא אומרת לו? הילדים עייפים. הם רדומים. אם אנחנו נעיר אותם עכשיו, הם כבר לא יוכלו להירדם. הם ישנו חצי דרך. 

אז הוא אומר לה, אז מה את רוצה, יקירתי? 

אז היא אומרת לו, אם אפשר, שבמקום להעיר אותם, פשוט תרים אותם איך שהם ישר למיטה. אני אתקדם לפניך, אני אכין את המיטה, ואתם תשים אותם ישר במיטה בלי שיתעוררו. ואז הם ישנו כל הלילה. 

אומר לה, אין בעיה, נשמה, אל תדאגי, יבוצע. 

איך שהיא עלתה לראשונה, כי הרי מה קורה? מי אמור להעלות עכשיו את כל הדברים חזר על הבית? אוי. היא עלתה להכין את המיטות. אז עכשיו יש לו להעלות את כל הדברים חזרה הביתה, עם תוספת מע״מ. גם את הילדים, ישר למיטות, כבקשת הרבנית. 

איי, איי, איי, איי, אתם חושבים שהוא מבצע את זה? הוא מעיר את הילדים, קום, קום, אני אין לי כוח להרים אותך, קום. הוא לא מקלל לה, אבל הוא מעיר אותם. איי, איי, איי, איי. וככה אתה רואה את הילדים עולים במדרגות כמו מטוטלת, מהקיר למחקה, מהקיר למחקה, עד שהם מגיעים. והוא ביניהם בנגלות, עולה עם הדברים, עולה, יורד, עולה, יורד. 

שימו לב טוב, בנגלה האחרונה, כשפרוספר מגיע לדלת של הבית, מה המחשבה שעוברת לו בראש באותו רגע? המחשבה שעוברת לו בראש זה, ואללה, אין כמו הבית. פרוספר, אם אין כמו הבית, מה חיפשת לך בכנרת? אתם יודעים מה הוא חיפש? 

אני אגיד לכם. מחר, פרוספר יגיע לעבודה. וישאלו אותו, פרוספר, איך היה שבת? 

היינו בכנרת, היינו בטבריה, תשמע, היה משהו, משהו. פשש, איזה מזג אוויר. חבל לך על הזמן. אתה יודע, הכנרת, אפילו גל אחד לא היה. שטוח, איזה יופי. משהו, מה זה, אשתי והילדים נהנו מכל פרוספר? 

על מי אתה עובד? תביא, תביא את הסרט, תביא את הקלטת. בוא נראה כמה חייכת אבו סענק, בוא. על מי אתה עובד? אנשים מספרים שהם נהנים, הם מבלים, חרית ברית, תבדקו את עצמכם כמה אתם מחייכים, וכמה אתם בלחץ, וכמה אתם בקריזה, וכמה אתם בעצבים. אבל ככה זה. 

באים מהטיול, מספרים חוויות. זה שבת זה?!

 על זה הוא אומר לו, הקדוש ברוך הוא, למשה רבנו: 'מתנה לי בבית גנזיי ושבת שמה!'. מה יש בבית הגנזים של הקדוש ברוך הוא? חמדה גנוזה, נותן לכם וחד מתנה. אז מה יש להודיע על עם ישראל? מה כתוב בתורה? כל העניינים של שבת כתוב? הקראנו. אז מה יש להודיע עליהם? 

אומרים חז״ל, לך והודיעם את ערכה! שלא ישרפו לי את השבת עם הכינרת! שלא ישרפו לי את השבת על שירים ושערים! כזו מתנה מעין עולם הבא. אתם לא מוכרים אפילו. בזול. אתם זורקים לפח! 

אתם יודעים מה זה לקבל מתנה ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? הוא רואה אותך מהמרפסת, שאיך שיצאת מאצלו מהארמון, אתה לוקח את המתנה הזו, זורק אותה לצפרדע השכונתית, ומדליק! שורף! מה אתה עושה? ככה אתה מעריך את המתנה שהקדוש ברוך הוא נותן לך? 

אמר לו: 'לך והודיעם!' את ערכה של השבת, שלא ימכרו אותה בזול, 

***

כמו אותו סיפור ידוע עם אותו צדיק שבא אליו האביון, נקש לו בדלת, אמר לו, צדוקה, צדוקה. הפס כסף גדול בכיס, לא מצא. כסף קטן, גם לא מצא. לא רצה להשיבו ריקם. מה עשה? רץ לחדר של אשתו, איפה שהיא שמה את התכשיטים, מוציא משם מטבע ככה בחושך, לא שם לב מה הוא הביא לו אפילו. ונתן לו. 

אותו אחד ראה, איזה יופי, תודה רבה, תודה רבה, תסקל מצוות. והלך לדרכו. כשהרבנית הגיעה, אשת הצדיק הגיעה מהשוק הוא אומר לה, תראי, היה פה איזה עני ביקש שאני אתן לו משהו. לא היה לי מה לתת, נתתי את אחת הטבעות שלך מהמגירה. 

אומרת לו, איזה טבעת? 

הוא אומר, לא יודע, לא שמתי לב, מה שיצא לי ביד הבאתי לו. 

ההיא רצה מהר למגירה, פותחת, תחילה לצעוק, מה עשית, מה עשית? 

אומר לה, מה עשיתי? 

נתת לו את אחת הטבעות הכי קרות, מה קרה לך? אתה יודע כמה זה שווה הטבעת הזאת? 

אומר לה, כמה זה שווה? 

אומרת לו, שלושים (30) זוז.

 אומר לה, מה את אומרת? כל כך הרבה טבעת כזאת? 

כן. 

אומר לה, אין בעיה, אני אטפל בזה. פתח את הדלת, רץ אחרי העני. העני קלט שהוא רודף אחריו, שם פול גז. עכשיו, זה רודף אחריו, זה בורח. אחרי מרחק מסוים, הצליח לתפוס אותו עם העזרה של בני העיר, כי ראו, הצדיק הזה רודף אחריו, 

אמרו, בטח זה גנב. קיצור, לכדו אותו, תפסו אותו, 

ההוא הגיע אליו. הוא אומר לו, תשמע, אני חייב להגיד לך משהו. 

הוא אומר, אין מה להגיד, אתה נתת לי, זה שלי. 

הוא אומר לו, לא, לא, רגע, אני לא ידעתי. 

אין, לא ידעת, אין, לא בטיח, לא כלום. נתת, נגמר. 

הוא אומר לו, רגע, תשמע, אני עכשיו אסביר לך משהו. 

הוא אומר לו, תסביר, אבל זה שלי.

 הוא אומר לו, תקשיב, אשתי באה מהשוק, והיא אמרה שהטבעת הזאת שווה 30 זוז. 

ההוא כמעט התעלף, מה? 30 זוז? 

הוא אומר לו, כן. 

הוא אומר לו, אבל נתת לי, זה שלי! 

הוא אומר לו, כן, אני יודע. אבל תקשיב, יש לי בקשה אליך, אל תמכור אותה בזול. תקשיב טוב, אני רצתי אחריך לא סתם, שתבין היא שווה שלושים זוז 

כי הצדיק ידע שהעני הזה בשביל פרוסת לחם ייתן את הטבעת, אם הוא רעב עכשיו אין לו מה לאכול הוא ייתן את הטבעת, רק אתה תן לי משהו לאכול 

הוא אמר לו לא לא לא לא, זה שווה הרבה כסף, שלא יעבדו עליך 

אותו דבר השם יתברך אומר למשה רבנו לך תודיע להם את ערכה של השבת שלא ימכרו אותה בזול 

ואתה שומע חוק מרכולים, חוק חרטות, כל השטויות האלה מה? בוודאי בשביל זה אנחנו פה בשביל להסביר לו מה זה שבת אמיתית אם הם לא משהו פתרון, 

***

בפרשה שלנו כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג) 

***

מה שאתה אומר לגבי הסיגריה זה לא נכון תדע לך, רוב הציבור לא מעשנים בשבת רוב הציבור הם דתיים ומסורתיים אבל אתה רואה שהסיגריה הכי מרגיזה זה מוצאי שבת אז הם גם לא נהנים מהסיגריה רק הם מכורים הם נרקומנים 

אותו דבר יש אנשים שהם נרקומנים לתאוות שלהם הם נרקומנים להנאות שהם הרגילו את עצמם 

אתה יודע הרב קניבסקי אמר שכל הדברים האלה שנקראים שתייה חריפה, עישון התימנים שלא עשים גת כל הדברים האלה נקראים הרגלים רעים כי באמת האדם לא צריך את זה ביום יום הוא לא צריך את זה בשביל להתקיים הוא הרגיל את עצמו לדברים האלה 

ועכשיו הוא מכור לזה אז בשביל חבילה גת הוא יבטל תורה וייסע עד טירת שלום בשביל לקנות חבילה גת להיבזבז ארבע-חמש שעות מהחיים שלו בשביל חבילה גת שנאמר "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" (דברים יא, טו) הבנת? 

כל הדברים האלה שאנשים מרגילים את עצמם לתאוות מיותרות זה הרגלים לאיים עכשיו אנחנו ברוך השם התחנכנו לשים ברקסים כל מה שחינכה אותנו התורה אסור אסור אסור זה בעצם בלמים אז אנחנו יודעים לבלום את עצמנו מי שאין לו גדרים ואין לו בלמים אז הוא אסור בכבלי היצר 

אנחנו שהרגלנו את עצמנו לאסור אסור אנחנו מותרים מהיצר הרע הבנת איך זה חובץ? הפוך על הפוך 

***

אז עכשיו כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" אז אנשים טועים וחושבים שפעם מי שחלל שבת סליחה מי שהדליק אש היה צריך לעבוד קשה לקחת אבנים עבוד קשה אבל היום להדליק אש בשבת להדליק אור זה לא בעיה 

זה קשקוש למה זה קשקוש? מי אמר שלהדליק אש צריך אבן באבן? למה אי אפשר לקחת זכוכית לשים על קש? נאמן צריך לעבוד קשה מאיפה הבאתם את החרטא הזאת? חסר דרכים מכלל הבעיר אש בלי להתאמץ סתם קשקוש 

עכשיו התורה אומרת "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" אבל בבית המקדש היו מבערים אש כי זה לא "בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" שם היה "אֵשׁ תָּמִיד" (ויקרא ו, ו) גם 

***

בכל אופן נחזור לענייננו תגידו כמו שתיארנו את פרוספר שעולה ויורד ארבע (4) קומות בשבת עם הציודים אם אדם יש לו ברית מילה בשבת והוא צריך לעלות ולרדת עם הספסלים והכיסאות ולסדר את כל הבית לברית מילה זה לא עבודה קשה? עבודה קשה 

ואם הוא סיים לסדר את כל הבית ואז פתאום אשתו אומרת לו יוסי, תשמע אני חושבת שהמקום לא יספיק צריכים לבוא עלינו הרבה אורחים אולי כדאי שתסדר הכל למטה בחצר? 

ואז הוא אומר לה, אשתי היקרה, את צודקת אני חושב שבאמת כדאי שאני אוריד הכל לחצר ואז הוא מוריד את כל הציודים לחצר ומסדר הכל ואחרי שהוא סידר הכל פתאום נהיה עננים ועומד לרדת גשם 

ואז הוא יושב ומתייעץ עם אשתו ואומרת לו, אני חושב את יוסי שכדאי שנעלה המים יהיה גשם בזמן הברית, זה לא שייך ואז שוב יוסי מעלה את כל הדברים הביתה ומסדר את הכל בתוך הבית ואחרי שהכל מסודר, שעתיים לפני הברית מתקדם השעון, חצי שעה, עוד שעה, אנחנו שעה לפני הברית, 

אשתו מסתכלת מהמרפסת לשמים לכיוון הים ואומרת לו, נראה לי שכבר הכל יהיה בסדר, אני חושבת שאולי כדאי שאנחנו נסדר את זה שוב בחצר. 

בקיצור, יוסי כל השבת עולה ויורד, הוא אחצה בלוט, מהבוקר הוא רק עולה ויורד עם הספסלים. הוא חילל שבת? הוא עובד קשה. עבודה, שורש שלה עבד, מלאכה, מלך. כל השבת הוא רק עובד. חילל שבת? לא חילל שבת. שמעתם? 

אבל אם הוא ילחץ על הכפתור של האור, חילל שבת. למה? כי מה שאסרה תורה זה מלאכת יצירה, זה לא עבודה. כשאתה לחצת על הכפתור, אתה סגרת מעגל סגור. יצרת מעגל. אתה גם יצרת ניצוץ חשמלי. אז עברת "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". 

אתם יודעים שהרוצח הראשון, קראו לו קין. כתוב בחז״ל שהוא לא ידע איך להרוג. אז הוא לקח אבן והוא נתן לו מכות, עד שבסוף נתן לו פה בגרוגרת וככה הוא נפטר. אז זה רצח ברוטלי, זה רצח אכזרי. מי שמסתכל על זה מהצד הוא אוי ואבוי. 

אבל הרוצח המודרני, הוא יושב על הגג עם רובה צלפים והוא מכוון את הרובה ועובר במרחק של איזה כמה קילומטרים או נגיד קילומטר, עובר שם איזה בן אדם. הוא נכנס לו לכוונת והוא פשוט לחץ על ההדק. וההוא מת. 

יגיעו שני הרוצחים האלה. הרוצח הראשון הקדמון והרוצח המודרני לשופט והרוצח המודרני אומר לשופט כבודו אני לא עשיתי כלום הוא באמת רוצח אמיתי אבל אני? אני בסך הכל יושבתי על הגג ולחצתי על ההדק. אני השם שההוא נכנס לי לכוונת? לא נגעתי בו בכלל. 

השופט יקבל את מה שהוא אומר? מה הקשר? מה שמעניין אותנו זה התוצאה. מה התוצאה? רצח. מה התוצאה בחילול שבת שלך? מה אכפת לי אם אתה עכשיו לקחת אבנים או לחצת על הכפתור? מה התוצאה? הבערת אש? מה זה משנה אם זה היה קשה או קל? 

כשאדם מבין מה זה שבת לא מבין. איך? לא מבין. לא מבין? תביא אותו לפה, נסביר לו. או שיצפה בסרטון של מה שדיברנו. ואז הוא יבין. 

***

למה אתה חושב שהרבה אנשים עכשיו מדברים שהם רוצים שיהיה להם עוד יום, עוד יום, עוד שבת? למה אתה חושב שהם רוצים עוד אחד? יש לכם כבר. אלא מה? הם רוצים שיהיה להם יום לבילויים ויום למנוחה. הבנת? כי הם לא מבינים מה זה שבת. 

אם היו שומרים שבת כמונו, לא היו מציעים בכלל הצעה כזאת. כי הם היו מבינים שמהיום בילוי הם יצטרכו מנוחה כפולה. הם יצטרכו יומיים מנוחה. תראו אנשים שנוסעים בבין הזמנים לצפון, כשהם חוזרים, הם גמורים. שלושה-ארבעה ימים נופש אנשים נוסעים. 

תסתכל איך הם נראים אחרי הטיול. הם צריכים שבוע חופש. רק מנוחה. למה? כי הם מתאמצים לטייל, מתאמצים לבלות. סליחה, שבת לא נועדה לכך. אתם יודעים שבילוי זה משורש המילה בלאי. לבלות את הזמן. אותו דבר בידור. מה זה בידור? לבדר זה לפזר. הדעת מתפזרת, הכל מתפזר. 

אנחנו בשבת, הולכים לבית כנסת, הפוך, אנחנו מתכנסים, לא מתבדרים. אנחנו מתכנסים גם עם המשפחה. אצלנו זה בדיוק הפוך. ככה בונים בית יהודי, ככה בונים חיי משפחה, ככה יש קשר בין בעל לאישה, בין הורים לילדים, בין ילדים להורים. כל שכן בדור שלנו, שלכל אחד יש פלאפון. 

בימות החול, מי מדבר בכלל אחד עם השני? אם מדברים, הם שולחים אחד לשני הודעות. או מדברים בפלאפון אחד עם השני. שם מרעים. אז לפחות בשבת אין את הגזרה הזאת לאלה שיש פלאפונים. הם מנותקים גם מהפלאפון. מנותקים מכל המרעין בישין. איזה יופי. איזה שלוות הנפש. 

תגידו לי אתם, איך אדם מצייר לעצמו את הגן עדן? שלווה. אהההההההההההההההההההההה מנוחת הנפש, מנוחת הגוף. אבל את זה אין לכם בשבת. אז מצד אחד אתה מבין שהמנוחה היא חייבת להיות בשלווה, בהרפייה. זה גם החילוני מבין. 

אבל אתה עושה את ההפך. למה? תשאל אותו, מה אכפת לי? זה כבר בעיה שלו, אם הוא לא מבין. אם הוא עושה את ההפך... כי אתה עושה אותו. 

***

אני אגלה לך סוד. אנשים, לא חשוב להם שיהיה להם טוב. אתה יודע מה חשוב להם? שיחשבו שטוב להם. אתה שמעת מה שאמרתי? מה שחשוב לאנשים זה שאנשים אחרים יחשבו עליהם שטוב להם. 

לכן תשים לב, בדוגמאות שנתתי בסיפור על פרוספר, מתי הוכיח כשהשכנים פתחו את הדלת. מה היה חשוב לו? לספר בעבודה כמה הוא בילה והיה כיף להם. 

אבל הרי בתכלס אמרנו שלא היה כיף לו ולא היה טוב לו, כי בפרופורציות של כמה שהוא סבל לעומת כמה שהוא נהנה, אין פרופורציות. תבדוק את הזמנים. כמה הבן אדם ביום יושב על הכיסא רגל על רגל ואומר לעצמו, אה, איזה יום נפלא. כמה רגעים יש לו ביום כאלה וכמה אתה רואה אותו באטרף. אז על מי עובדים? 

רק מי שיודע מה הייעוד שלו בעולם ומקיים את הייעוד שלו יכול ללכת, איך אומרים, שלוש סנטים מעל הקרקע בריקוד. גם אם הוא לא נראה ככה, אבל בפנימיות שלו תראה אותו בהאי. למה? כי הוא יודע שהוא עושה את מה שצריך לעשות. אין לו סתירות פנימיות, אין לו ספקות. הבנת? 

אז מי שיכול להיות מאושר ושמח זה רק מי שאין לו ספקות ורק מי שהלב שלו ישר עם הבורא יתברך. מי שהולך להפך רצון הבורא יתברך, לא ייתכן שיהיה לו טוב בחיים. זה רק חיצוני, הוא מראה את זה. בפנימיות שלו, השם ירחם מה קורה. 

***

לא לחינם עד לפני כמה שנים היה שלטי חוצות. בגדול, עצבני, מתוח, לא רגוע. קח קלמנרווין, תהיה מג'נון. הבנת? כולם בלחץ. תראה כמה ילדים היום מקבלים את התרופה הזאת. רטלין ועוד, יש עכשיו דברים חדשים. אה? כל מיני. 

למה אנחנו לא קיבלנו דברים כאלה? למה אלפיים (2,000) שנה מאז חורבן הבית לא שמענו על דברים כאלה? הרפואות לא היו מפותחות, ככה יגידו לך מחריטים. אתה יודע למה? 

כי הם לא יודעים לחנך. לילדים אין משמעת בכלל. ילדים גדלים כמו פראי אדם, רחמנא לצלן. צריך ילדים מתנהגים, איך הם נראים. להיכנס לכיתות בבתי ספר. מורים לא יודעים להשתלט עליהם בכלל. 

למה אין חינוך בבית ובקושי יש בבתי ספר? אז מה אתה רוצה, שהמורה ייקח אחריות על הילדים? אז אם ההורים לא מחונכים, אתה רוצה שהילד יהיה מחונך? ואם ההורים לא למדו איך מחנכים בכלל, למה מתי היה להם זמן ללמוד את זה? אז מה? 

אז מיום ליום זה נהיה יותר קשה ויותר קשה ויותר קשה, והם כבר לא יודעים איך לפתור את הבעיות. אז זה קשב וריכוז, זה ככה, זה גן שפתי, זה גן כזה, זה גן כזה, איפה היו דברים כאלה פעם? 

מה, וכל הדורות הקודמים יצאו כמו היום? כל כך הרבה אנלפביתים וכל כך הרבה אנשים בעייתיים שצריכים כדורים וטיפולים ופסיכולוגים ופסיכיאטרים ומה שאתה לא רוצה? היום כל דבר צריך פסיכולוג. הבעל יש לו פסיכולוג, האישה יש לו פסיכולוגית, הילדים יש להם פסיכולוגים. 

מזעזע. כל דבר, הם הולכים, מתייעצים עם פסיכולוג. תאמין לי שהפסיכולוג לא מתייעץ עם פסיכולוג, הוא הולך לרב. הוא לא טמבל. לפחות רב פסיכולוג. כל חוכמת הנפש, איפה נמצאת אם לא בתורתנו הקדושה? מי ברא את הנשמה? מי ברא את הנפש אם לא בורא עולם? מי יודע לרפא אותה יותר טוב ממנו? מי יודע להדריך אותה יותר טוב ממנו? כן. 

אז אנשים חושבים שחולי נפש זה אלה שנמצאים בכל מיני מקומות, בתי חולים, חולי נפש. מה פתאום? מי שילמד מוסר יראה אדם כעסן הוא גם חולה נפש. אדם גאוותן, חולה נפש. כל מי שיש לו מידות רעות נקרא חולה נפש. רק מה? זה לא עבר את הפס האדום שהוא מזיק לאחרים. 

אבל הוא יכול להזיק לעצמו בעצם זה שהוא מאבד את העולם הזה ואת העולם הבא שלו. בהתנהגות שלו. כל מי שיש לו מידות רעות, מידות מושחתות, זה חולי בנפש. רק זה נשמע מפחית כזה, חולה נפש. אבל בתכלס, מי שלא עולה עובד על המידות שלו, הוא חולה נפש. 

אז הייעוד שלנו, שבאנו לעולם, זה לעבוד על המידות. חז״ל הקדושים אומרים שכל תכלית המצוות זה לתיקון המידות. בשביל זה באנו לעולם. אז מי שיודע שזה התכלית ועל זה הוא עובד בחיים שלו, ישתבח שמו! 

אבל מי שנתנו לו לחיות, גידלו אותו כפרא אדם, תן לו, תן לו, תזרום מידות, תפרגן לו, לא עבדו עליו מתי שצריך וכמה שצריך ואיך שצריך. אז מה הפלא שאחר כך התוצאות מגיעות? ואז כשהם כבר לא עומדים, עומדים מול שוקת שבורה, אז מתחילים עכשיו לחפש פתרונות. כדורים, פסיכולוגים, רופאים. 

אחרי שהרסנו, אחרי שהזקנו, אחרי שלא טיפלנו כמו שצריך, עכשיו זה הזמן לחפש פתרונות. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. 

***

אתה יודע כמה אנשים מגיעים לסמינרים? ומה רוכש אותם? מה גורם להם לבוא לסמינרים? הרצאות של הוכחות על היהדות? רוב הסיבות שאנשים מגיעים לשם זה בשביל לשמוע הרצאות בנושא שלום בית וחינוך ילדים. זה צרת הדור. אתה מבין? אז זה לא פשוט בכלל. 

בהזדמנות, בשיעורים הבאים אולי אנחנו נרחיב קצת יותר בנושאים האלה. 

***

אבל אני רוצה לסיים. בליל שבת, בתפילה, לא לחינם אנחנו אומרים: 'אמר רבי אליעזר וכולי, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...' למה אומרים את זה? 

כי צריך לדעת שערב שבת זה זמן של מחלוקת. מחלוקת אותיות חלק מוות. לכן 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם!' כל אחד מאיתנו צריך להתנהג, אפילו שאתה לא תלמיד חכם, תתנהג כמו תלמיד חכם ותחפש את השלום. 

לכן כשאתה נכנס הביתה, אומרים לך קודם כל איך שאתה נכנס, ישר תגיד: 'שבת שלום!' ישר. 'שלום עליכם...' ישר. למה? 

לפני שהאישה תספיק להשחיל לך, שכחת לחבר את הפלטה, שכחת לחבר את השעון שבת, נשרף לי הזה, לפני שזה ייכנס, 

קודם כל תתחיל באווירה מלכותית, ישתבח שמו. איי, איי, איי, איי. לכן תראו ש: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צב, א) מה יוצא ראשי תיבות? שלמה. אז כתוב, שיר השירים, שהשם יתברך נקרא "שלמה" – 'מלך שהשלום שלו!' ולכן גם שמו של הקדוש ברוך הוא 'שבת'. לכן אומרים: 'שבת שלום!'. 

סתם באתם. זהו, שבת, שלום. ברוכים תהיו, תזכו למצוות. יש? אל תתייעץ.