מה לומדים מהיצר הרע? | ר' מאור דביר

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעזרת השם, נעשה ונצליח.

השיעור יהיה להצלחת הרב אמנון יצחק שליטא, מורנו ורבנו,

וכן

להיריון תקין ובריא ולידה בעייתה ובזמנה למיטל בת סוזי.

נקרא בעזרת השם מאמר רפט מפרשת אמור מספר חוכמת המצפון.

ויאמר אדוני אל משה,

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת להם לנפש לא יטמא בעמיו,

ויקרא כא' א'.

מובא במדרש רבא פרק כו,

אמור אל הכהנים,

ההוד הכתיב יראת אדוני טהורה עומדת לעד.

אמר רבי לוי,

מיראה שנטיירא אהרון מלפני הקדוש ברוך הוא,

זכה וניתנה לו פרשה זו,

שאיננה זזה ממנו,

ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.

והא' זו,

פרשת המת,

שנאמר ויאמר אדוני אל משה,

אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת להם לנפש לא יטמא בעמיו.

וצריכן להבין,

הלוא מצוות הלוויית המת

הוא מהדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה,

והקרן קיימת לעולם הבא,

כמו שאנחנו אומרים בכל בוקר.

והלו מן הדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, ולו אין,

כיבוד אב ההם וכו', וגמילות חסדים.

אומרת הגמרא, מהו חסד של אמת שאדם עושה?

זו לוויית המת.

אם כן, תימה היא,

איזה זכות יש לו לאדם שפותרים אותו ממצווה כל כך חשובה

של לוויית המת?

והנה בסוף הפרשה כתוב,

ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי ואקלל.

ופירש רשי, זיכרונו לברכה, ויצא,

מהיכן יצא?

רבי לוי אומר, מעולמו יצא.

דבר אחר אמר רבי ברכיה מפרשה של מעלה יצא.

לגלג ואמר, ביום השבת יערכנו,

דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום.

שמא פת צוננת בת שמונת ימים?

תמוה הדבר.

דבר אחר, מתניתא אמרה,

יצא מבית דינו של משה חייו.

בליטע ההולו במחנה דן,

אמרו לו למשפחתם, לבית אבותם כתיב.

והרי בן איש מצרי היה,

שנאמר, והוא בן איש מצרי.

וצריכים להבין,

אם הקדוש ברוך הוא מוותר להסתפק בלחם בן שמונת ימים,

שנאמר ביום השבת, ביום השבת,

הלא זו ענווה גדולה,

ואיך יסתעף מזה חירוף וקללה.

צריכים להבין נקודה מאוד חשובה במאמר הזה.

ידוע שהקדוש ברוך הוא

מלמד אותנו,

קדושים תהיו כי קדוש אני.

התביעה של הקדוש ברוך הוא מכל אחד ואחד היא לא תביעה סתם.

הוא באמת טוען שאנחנו יכולים להיות קדושים כמוהו.

שנאמר, ושכנתי בתוכם, בכל אחד ואחד מעם ישראל יש נשמה טהורה וזכה שטמן אותה הקדוש ברוך הוא בקרבו,

וקיים בו הפוטנציאל לעלות למדרגות העליונות, וכמו שהרב אומר לנו הרבה פעמים, יכול להיות כמשה.

אצל כל אחד מהאיש הישראלי יש בחינת משה רבנו.

מה עוד מלמד אותנו השם?

ענווה והסתפקות.

אבל מה לקח בן האישה הישראלית הזה?

הוא קרא את הפסוק.

כתוב, ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה הכלה אחת.

פסוקים מדברים באופן סידור והכנת

לחם הפנים.

ושמתה אותם שתיים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני אדוני.

ונתתה למערכת לבונה זכה והייתה ללחם לאזכרה איש של אדוני.

ביום השבת, ביום השבת,

יארכנו לפני אדוני תמיד.

מאת בני ישראל ברית עולם.

בא וטוען בן האישה הישראלית הזה,

הייתכן

שהקדוש ברוך הוא

הוא כביכול תובע עלבונו של הקדוש ברוך הוא.

אדם חשוב,

אדם, שר נכבד, מביאים לפניו מלבושים נעים,

כלים נעים, מאכלים נעים ומשובחים.

לפני הקדוש ברוך הוא מביאים פת בת שמונת ימים?

עוד רגע נבין את השורש

שבאמת זה לא היה תביעת עלבון,

אלא היה פה שורש רקוב

שהיה טמון בו

והוא רצה להגיד בזה משהו אחר.

בדבר דומה מצינו איפה?

מחומש בראשית,

כאשר נתייעץ הקדוש ברוך הוא עם המלאכים.

אמר,

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

הקדוש ברוך הוא, אומר רש״י,

רצה ללמד

שאף על פי שיקומו בדורות

הבאים, ויאמרו האפיקורסים.

יש כמה דעות. מאן דאמר, שיאמרו, היה לו שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

כי איך אתה אומר, נתייעץ? משמע שמישהו

ברא איתך את האדם,

בלשון רבים.

יש מאן דאמר, שאומר,

יאמרו האפיקורסים,

ייקחו את המאמר הזה וירדו,

כן,

בתורה,

ויפרקו עול,

והיא תהיה להם כביכול בסיס מוצק למעשים שלהם. כי הרי איך ייתכן דבר כזה שהקדוש ברוך הוא משתתף עם עוד מישהו בבריאת העולם?

אף על פי שלא סייעו ביצירתו ויש מקום לאפיקורסים לרדות,

לא נמנע מללמד דרך ארץ ומידת ענווה,

שיהיה הגדול נמלח ונוטל רשות מן הקטן.

זאת אומרת, מאוד מאוד קל לפספס את הנקודה.

יש מי שיסתכל על הנקודה הזאת,

כביכול, חס וחלילה,

בפחיתות השם.

כביכול, השם צריך עוד מישהו

לברור את האדם,

כן, או השם

צריך לאכול לחם כזה מרופש בין שמונת ימים, כביכול.

מעניין עוד דבר,

שכתוב ויצא בן האישה הישראלית

ויצא,

איך אומרים ויצא?

אפיק

אפיקורוס

זה מרמז על המהות שלו כבר בתחילת הפרשה.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע,

על יטהר.

ניצחו מוטה ועם לאו יעסוק בתורה.

וצריכים להבין מה זה נקרא ירגיז יצר הטוב על יצר הרע.

עוד צריכים להבין בפרשה זו שהזהירה התורה כתוב כל איש מזרע אהרון

אשר יהיה בו מום לא ייגש להקריב.

ותכף אחר זה אומר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב.

הרי בעניין אחד הפסוקים מדברים מי ראוי להקריב.

יש פה כפל אזהרה.

אם רצית להבדיל את כל האדם שהוא בעל מום לומר לי שהוא פסול מלהקריב,

אז למה אני צריך את הפסוק שמדבר על הכוהנים שהם יקראו פסולים מלהקריב אם יש בהם מום?

תגיד, כל האדם, ונכלל בזה הכוהן.

אלא פירש רשי שהפסוק מלמדנו שלא נבין יסוד ההזהרה כמו גזירת הכתוב.

מה זה גזירת הכתוב?

ידוע מפורסם בפרשת פרה אדומה.

חוקה חקקתי וגזרה גזרתי ואין אתה רשאי לערער אחריה.

יש דברים שאדם לא צריך לערער ולעיין בעומקם,

שיכולה לבוא לזה אפיקורסות ממש.

אז זה לא מה שרצה המאמר השני, הפסוק השני, ללמד אותנו,

אלא יסוד ההזהרה הוא כמו אקריבהו נא לפחתיך.

נבהר את הדברים על מנת שנוכל בעזרת השם

לעמוד על שורש ההזהרה המובל האלה.

מצינו תוכחה בדברי הנביאים לעם ישראל ולכוהנים

לנהוג זהירות וכבוד בהבאת הקורבנות.

וכך אומר הנביא מלאכי

מגישים אל מזבחי לחם מגועל ואמרתם במה גאונוך

באומריכם שולחן השם נבזהו

אקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך אמר השם צבקות.

פסוק זה נאמר על ידי הנביא מלאכי בראשית ימי בית שני.

מה היה באותה תקופה?

בראשית ימי בית שני שעלו עולי בבל שרר עוני ודלות מאוד מאוד גדולה.

וכדי להמחיש,

כדי שהנביא יוכל להמחיש

לעולים

את התוכחת הזאת

של איך מקריבים לפני השם דבר שאינו מכובד ואף מאוס,

הוא השתמש בביטוי הזה של אקריבהו עונה לפחתיך.

מה זה פחה?

פחה זה היה שליט פרסי

באותו זמן,

זה היה שמו פחה,

כך היה תואר, כמו פרעה, זה שם של מלך באותו זמן, בתקופת המצרים וכו',

זה היה פחה.

הוא אומר, אקריבהו עונה לפחתיך הירצך,

זאת אומרת, אם לאדם

חשוב ונכבד כמו פחה,

אתה תגיש דורון,

נאה

שאינו בעלמום,

אז לקדוש ברוך הוא מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה.

זאת אומרת שרש״י אומר שמה שרצה ללמד אותנו כפל העזרה הוא לימוד קל וחומר.

וזה שנאמר, לעולם ירגיז

ארגזה הבא מכוח קל וחומר,

ניצחו מוטב,

ואם לאו יעסוק בתורה.

אם אין לו ארגזה מהנהגתו עם יצר הרע,

יעורר בעצמו ארגזה מכוח גזירת הכתוב.

דרגה פחות.

אם הוא עוד לא מצליח להנהיג את עצמו עם היצר הרע באופן כזה,

שהוא יכול מצד קל וחומר

לנהוג עם היצר הרע ברוגז,

להרגיזו,

אז יש לו מפלט גזירת הכתוב.

אל תנסה להבין, כך השם אמר לעשות, ככה.

הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד,

ככה צריך לעשות.

ניצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמעה,

ואם אינו יכול לעורר בעצמו ארגזה מכוח גזירת הכתוב,

יעורר בעצמו ארגזה מכוח שכר ועונש בעולם הזה,

כמו שנאמר בפרשת והיה אם שמעו,

תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי וכו', כל הטובות וכו',

ואם לא, וחרה אף השם בכם וכו'.

זאת אומרת, מצעד שכר ועונש.

אם ניצחו מוטב, אם לאו, יזכיר לו יום המיטה, שהוא יום הפירוד מכל תאוות העולם הזה.

כמו שנאמר, תמות נפשי מות ישרים ותהיה אחריתי כמוהו,

שגם בלעם הרשע רצה למות מות ישרים בחשבון נפש ובתשובה.

והנה כל ענייני עולם הזה ניסיונות הם לאדם.

וננסה לצייר

את הניסיון של בן האישה הישראלית שבא ליטא או לו במחנה דן, ולא הניחו.

הוא טען מה? כי אמו ישראלית,

ויצא בן אישה הישראלית.

והם טענו כי אביו מצרי,

ויצא חייו.

דבר זה דחק לו מאוד.

הרי הפסוק אומר במפורש למשפחותם, לבית אבותם.

אביו מצרי,

זאת אומרת שאין לו יכולת לרשת

נחלה מצד אמו, כי זה פסוק מפורש לבית אבותם ולא לבית עימותם.

אבל הדבר הזה, הכתוב הזה, דחק לו מאוד,

וכדי להבין מדוע נסביר את הדברים.

הלא כלל גדול הוא במידת הקנאה,

כי שני האנשים שיש בהם צד השווה

וגם צד ההבדל,

אז מכוח מה שכל אחד מרגיש שווה לחברו באיזה דבר,

לכן דוחק לו היתרון שיש לחברו עליו.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

גדולה שנאה ששונאים עכו״ם לישראל

ועמי הארץ יותר מהם

שונאים לישראל

ונשות עמי הארץ יותר מהם שונאים

לתלמידי החכמים לישראל,

והקשה מכולם

הוא מי ששנה ופירש.

נסביר.

הצד השווה שבין עכו״ם לישראל

זה המדרגה הראשונה של שנאה,

ששניהם אנשים שיש להם נפש שכלי,

כך השם ברא אותם.

כל אדם נברא עם הנפש השכלי.

זאת אומרת שמידת השוויון של האיש הישראלי עם העכו״ם היא רק במידת הנפש השכלי

ותו לא.

ומפני זה דוחק לו צד ההבדל שיש לי ישראל עליו.

זאת אומרת, אם אני מרגיש שווה אליך,

והתורה מעידה שאני שווה אליך במובן של נפש השכלי,

שברא ונטע בנו השם,

אם כן, מה תשתרר עליי? כביכול.

אז זו שנאה אחת.

ושנאת עמי הארץ גדולה אף יותר,

מפני שצד השווה בין עם הארץ לתלמיד חכם הוא יותר מהצד השווה בין עכו״ם לישראל.

כי לשניהם יש נפש הישראלי.

לכן דוחק לו יותר צד ההבדל של התלמיד חכם שזכה לכתר תורה וכתר שם טוב.

זה העמרץ הזה עומד מהצד,

אומר אני יהודי והוא יהודי.

למה

מעלתו גדולה משלי?

ונשות עמי הארץ,

השנאה שלהם לתלמידי חכמים רבה עוד יותר אפילו מהבעלים שלהם על תלמידי חכמים.

כי הצד השווה שיש בין אשת עם הארץ לאשת תלמיד חכם

יותר גדול מהצד השווה של עם הארץ ותלמיד חכם.

למה?

האישה, במובן מסוים, היא פסיבית.

היא לא מצווה על לימוד התורה.

לכן היא בנקל יכולה להשיג דרגה.

לא בכדי גם כתוב

שהאישה פניה רכות,

דמיון שדומה כביכול ככה. הקדוש ברוך הוא כתוב, אעשה, אעשה לו עזר כנגדו בלשון יחיד.

זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא, מה שנקרא,

עבד לבד בפינצטה לייצר את האישה.

זאת אומרת שמעלתה והפוטנציאל אליו יכולה להגיע גדול

ובנקל היא יכולה להגיע אליו. מה שאין כן, הזכר, האדם.

ואיך היא יכולה להיות כזאת?

הרי אם מקדשים את האישה בחופה ואומרים, הרי את מקודשת לי וכולי.

זאת אומרת,

גם האישה הישראלית,

גם האישה

אשת עם הארץ וגם אשת התלמיד חכם,

שניהם נאמר עליהם,

הרי את.

זאת אומרת, מכאן ועד להשיג דרגה

של קדושה,

היא לא צריכה הרבה

מצד עצמה,

אבל מצד הבעל כן, כי אם הבעל הוא עם הארץ,

אז היא גם נדחקת הצידה.

ממילא היא נגררת אחריו.

ושנה ופירש

קשה מכולם.

השנאה שלו לתלמידי חכמים קשה מכולם.

כיוון שהצד השווה של שנה ופירש לתלמיד חכם

הוא גדול יותר מהצד השווה בין אשת עם הארץ לאשת תלמידי חכם,

כי גם הוא כבר היה תלמידי חכם.

הוא גם למד בישיבה,

הוא גם למד בכולל.

אלא שהפסיק ופירש.

לכן דוחק לו יותר צד ההבדל בינו לבין התלמידי חכם.

לכן שנאתו של מי ששנה ופירש קשה מכולם.

מידת השוויון

בין מי ששנה ופירש לבין התלמידי חכם

היא הקרובה ביותר,

היא הזהה ביותר,

כי הוא טעם את הטעם הזה,

הוא היה במקום הזה.

לכן ההבדל גם הכי קשה.

ובזה נבין את דחיקה של בן הישראלית, בן האישה הישראלית.

פירוש שהיה לו צד השווה,

מה היה הצד השווה של בן האישה הישראלית?

שהוא היה בן לאישה ישראלית,

נכון?

בצד ההבדל מחמת שאביו מצרי.

לכן, דחק לו מה שהרחיקו ממחנה דן,

כי לפי כוח צד השווה,

כך דוחק לו יותר צד ההבדל.

לכן, כשיצא מבית דינו של משה רבנו חייו,

עמד וקלל, כי כל הכועס,

חוכמתו מסתלקת ממנו.

הוא מובן מזה שגם למאן דאמר מפרשה של מעלה יצא,

לא תבע כבוד המקום,

אלא דחה תוכחה מעל ליבו,

כי מפרשה זו יש תוכחה על מי שדוחק לו צד ההבדל.

הפוך, הוא היה צריך ללמוד מהפרשה הזאת

ולהשתמש בפרשה הזאת כתרופה לאותו נגע שקיים בו,

לטשטש ולהפחית את צד ההבדל שנוצר בעקבות הכתוב,

שהבדיל

בינו לבין

הישראלי שנאמר למשפחותם, לבית אבותם.

כי הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך מלכי המלכים, ויתר על כבודו ולא דרש פת חמה,

דבר שעושים כן לאדם חשוב,

וכל שכן למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ואם כן, צריך האדם להלוך בדרכיו

ולהתלמד ממנו מידת ההסתפקות.

זה מה שהוא היה צריך לקחת מהדבר הזה.

והנה, בן איש מצרי כזה, לא זו בלבד שלא לקח מוסר מהפרשה,

אלא הפך התוכחה לטענה וביקורת,

כאילו טבע עלבונו של הקדוש ברוך הוא.

מדוע עשה הכתוב הבדל

בין מלך מלכי המלכים למלך בשר ודם?

הדבר דומה,

כתוב שלא התירו להם בני ישראל לעבוד עבודה זרה,

אלא בשביל עריות.

שמתוך תאווה לדבר מאוס ורגעי,

יכול האדם להגיע לידי מינות ממש ולכפור בטובתו של מקום בטענה שקרית

שיסודה ומטרתה היא רפיון וטשטוש הטענה שבגינה לא זכה

בין האישה הישראלית ליטה או לא במחנה דן.

זאת אומרת, הוא בונה מהלך

שביסוד שלו

הוא כבר עקוב.

למה?

כי המידה שלו היא כזאת.

ומדחיקה זו אנו למדים שלא באמת טבע אלבונו של מקום, אלא טבע כבוד עצמו.

כי דחק לו ההבדל שעשה הכתוב

בינו לבין מחנה דן.

וכדי לדחות התוכחה וההתלמדות מדרכי השם,

טבע גם כן על דין של לחם הפנים,

כי שלא כהוגן הוא חס ושלום.

והנה כך דרכה של הדחיקה,

שדוחק לו כל כך עד בחינת כל זה אינו שווה לי.

כמו שלמד ממרדכי, מאמן.

אמן, כולם השתחוו לו, היה לו הכל.

הטבעת בידו, מה שהוא גוזר מתקיים.

מלך העולם לפחות.

אבל רק אחד לא משתחווה לו בשער,

וזה שווה בשבילו,

שווה בשבילו להחריב את כל העץ שהוא עומד עליו,

תרתי משמע.

ועוד יותר בחינת למה לי חיים,

וזה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, מעולמו יצא,

שכדאי היה לו לצאת מן העולם ולא לחיות עם דחיקה כזאת.

והנה בן איש מצרי זה לא קיים ירגיז יצר הטוב על יצר הרע,

שלא למד מן היצר הרע שלו,

שהרי בשביל אוהל במחנה דן עקר עצמו ממחנה ישראל.

ואדרבה,

מזה היה לו להתלמד ולומר,

מוטב לי להיות נעקר ממחנה דן ולא ממחנה ישראל.

גם לא קיים יעסוק בתורה לשבור הדחיקה מצד גזירת הכתוב.

אמרנו שאם הוא לא מצליח להרגיז יצר הטוב על יצר הרע

על ידי אותה בחינה של קל וחומר,

כלומר, מהלימוד של היצר הרע,

איך שהוא גורם לנו לשאוף

ולקיים בשלמות מצוות האמורות בחומר,

כך

אנחנו צריכים ללמוד מאותו יצר הרע ומהמהלכים שלו,

כיצד לקיים מצוות בשלמות.

על זה נאמר, אם תבקשנה ככסף,

אז תבין יראת השם.

כמה האדם

דוחק את עצמו, מזיע ומתייגע להשיג דמים,

והכול בעצת היצר הרע.

שמא יחסר לך,

ויהיו לך מספיק מזון,

ויהיו לך בגדים ללבוש,

וכולי וכולי,

מספר האמתלאות אפשר למנות אותן ולא להפסיק.

אבל מישהו, מתישהו הרגיש שמשהו, קול פנימי, אומר לו,

קיים את המצווה בשלמות,

תרדוף אחריה בבחינת מושכני, אחריך נרוצה ממש.

אז זה תפקיד היצר הרע.

ואנחנו צריכים, כמו שהוא לוקח

את הכוח הזה,

לגרום לנו לרדוף אחרי הבלים,

לקחת את הכוח הזה ולרדוף אחרי מצוות ולקיימם בשלמות.

אך בן

איש המצרי גם לא קיים העצה של לקראת קריאת שמע,

כי קילל את השם.

אך אם נתבונן בעומקם של דברים,

נוכל לראות מה היה המניע

של הנעל בנוקבו את השם.

כתוב בתורה, שמות פרק ב', פסוקים יא יד.

ויהיו בימים ההם ויגדל משה,

ויצא אל אחיו וירא בסבלותם,

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאיכר.

ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ואתמנהו בחול.

ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים, ניצים,

ויאמר לרשע, למה תכה רעך?

ויאמר, מי שמך לאיש, שר ושופט עלינו,

הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?

ולמדונו חכמים זיכרונם לברכה,

שאיש המצרי המדובר, מי זה היה?

מי זה היה?

איש המצרי שהרג אותו משה, מי זה היה?

אביו של בן האישה הישראלית.

דבר נוסף למדנו,

שכתוב בפסוק, הלהורגני אתה אומר,

כאשר הרגת את המצרי?

כלומר,

דבר ידוע הוא שמשה רבנו הרג את המצרי באמירת שם.

ידוע השם זה סופי תיבות, ולכה נאה להודות?

ובשם הזה הוא הרג את המצרי.

ולכן אמר לו, הלהורגני אתה אומר,

ודווקא באמירה?

אם כן, בעת כעסו של בן האישה הישראלי,

פעפעה בו השנאה שנולדה מהריגת האיש המצרי,

הלא הוא אביו,

ומכיוון שהדבר נעשה בדיבור,

עמד גם הוא וחירף וגידף כלפי מעלה.

ממש מידה כאין נגד מידה, ממש מדקדק, מקפיד.

ובמקום להרגיש קללות התורה לעוברי על דת,

לקח הוא וקילל את מי שכל הברכות והקללות ברשותו.

גם לו קיים העצה האחרונה של להזכיר לו יום המיטה,

שקיבל ההתראה והתיר עצמו למיטה, ויצא מעולמו מדעתו.

ידוע שאדם עושה עבירה במזיד בשבת,

עובר איסור תורה,

לא מוציאים אותו להורג,

אלא אם כן מטרים בו ויש עדים לדבר.

לכן

הוא קיבל התראה.

ומצד כוח ההתרעה שהוא קיבל, הוא כבר הכין את עצמו, שנקרא, שם את הגיליוטינה על הראש.

ומרוב דחיקתו הרגיש מיתתו יותר טוב בעדו.

יש אדם שכל כך מקנא בחברו,

שהוא מוכן למות, רק לא לראות אותו מצליח.

רואים מזה שכיוון שלא בחר למסור נפש על תיקון המידות,

איבד נפשו לגמרי ולא השיג כלום.

הפך מזה מצינו אצל אהרון,

שהעמידה התורה ששניהם שקולים,

והצד השווה שלו היה שקול,

כמו משה אחיו עליו השלום.

אף על פי כן לא דחק לו צד ההבדל.

וגדולה מזה שלא ידע שיש כאן מקום של דחיקה.

כי אילו ידע היה יוצא בתופים ובמחולות לעשות משמרת למשמרת, שלא יבוא לידי ערעור ודחיקה.

וזאת, מפני שעמד על הדרך שכתב ארוחות חיים להראש זל,

אל תביט על מי שעלה לגדולה יותר ממך,

אלא על מי שהוא תחתיך.

מפני שהיה שכלו וליבו טרוד

כל הימים להביט על מי שגדול בעבודת השם יותר ממנו.

והביט רק על צד ההבדל ברוחניות,

ולא על צד ההבדל בגשמיות.

כמו שנאמר, אם תבקשנה ככסף,

כמו בענייני החומר,

רואה האדם רק צד ההבדל והיתרון שיש לחברו עליו.

כך צריך האדם ללמוד מהארון,

ולהבין ולהביט

רק על מי שגדול ממך בעבודה ויראה, ושם

תופנה השאיפה שלך לגדול.

וזה שאמר בשביל יראה שיראה אהרון,

זכה מה?

שלא זזו בניו והדורות הבאים, היא פרשה זו, פרשת המת.

שהיה לו מדרגת לעולם ירגיז יצר הטוב על יצר הרע.

כי מן היצר הרע גופה

למד להביט רק על צד ההבדל והיתרון בעבודה וביראה.

על זה זכה שלא להיטמא למתים, כי הוא לא היה זקוק

לעצה שליזכור לו יום המיטה.

לכן לא זכה, לא זכה להיטמא למתים.

שלא היה צריך להעצה הזו.

כי היה לו העצה הראשונה של לימוד להרגיז יצר טוב על יצר הרע,

להרגיש רק צד ההבדל ברוחניות.

גם כשצד ההבדל הוא דק מן הדק,

כמו שאמר התנא באבות,

משה קיבל תורה מסיני ומסרה לישוע,

לישוע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'.

מה היה ההבדל

בין זקנים לנביאים?

זו הייתה תקופה נושקת.

הם ראו אחד את השני.

אז למה

זה נקרא זקן

וזה נקרא נביא?

אתה רואה שמי שגדול ממך, אפילו בהבדל דק מן הדק,

ראוי לקרואו כך.

ואתה צריך לשאוף

לגדול ולהיות כמוהו.

אותו דבר כלפי תנאים ואמוראים.

תנאים קדמו לאמוראים,

ואף על פי כן, שהם היו התנאים האחרונים והאמוראים הראשונים,

היו באותו דור, הם

ראו אחד את השני.

אף על פי כן זה נקרא תנא וזה נקרא אמורא.

וישמע חכם ויוסיף לקח,

ויהי רצון שנזכה להידבק במידתו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום,

ונזכה ללמוד ממנו הדבקות בהשם,

להשיג מעלות התורה והיראה,

ושהדברים יהיו להצלחת עם ישראל ולכל קהילות פז באשר הן.

אמן כן יהי רצון.

תודה רבה.