פרשת האזינו | הרב אורי יצחק *

 \n - - - לא מוגה! - - - \n 

טוב, בעזרת השם, נשלים עכשיו את פרשת "הַאֲזִינוּ" (דברים לב, א). 

נאמר בפרשה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (שם) את המטבע של הלשון הזה של פנייה אל השמים ולארץ מצינו גם אצל משה רבנו וגם אצל ישעיה הנביא;

 מה אומר הנביא ישעיה? "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה א, ב) בשאר הנביאים אנחנו לא שמענו דבר כזה. מטבע של לשון של האזנה של השמים והארץ. 

חז''ל מבארים שמשה רבנו קרא לשמים ולארץ בתור עדים על הסכם שעשה עם ישראל, שישמרו את התורה ומצוותיה. ובימי ישעיהו באו עימם חשבון על שלא קיימו את ההסכם. ולכך זימן הנביא את העדים להעיד על בני ישראל. 

כלומר, מתי מזמנים את העדים? או בשעת מסירת הלוואה, הבטחה או כל התחייבות אחרת. 

שאז הבן אדם אומר להם: 'אתם עדיי' ואז הוא ממנה אותם לעדים. אז זו אפשרות אחת (1). 

אפשרות שנייה (2), בשעה שבא לגבות את חובו או לפרוע את חשבונו, שאז הם מעידים את עדותם. 

לכן מצינו את הפנייה אל השמים ולארץ רק אצל משה רבנו, בשעה שנתן את התורה לישראל, ואצל ישעיהו הנביא, בעת שבא להיפרע מישראל על עוונותיהם. 

לפי זה נבין דבר נוסף. מדוע משה נקט בלשון האזנה כלפי השמים ושמיעה לגבי הארץ. הוא אמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם... וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ". 

עכשיו, ישעיהו אמר הפוך. ישעיהו אמר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" אז הוא אמר, שמיעה לגבי השמים והאזנה כלפי הארץ. 

אלא יש הבדל בין שמיעה לבין האזנה. שמיעה מתייחסת לעצם שמיעת הנאמר. האזנה היא קבלת הדבר בליבו. לכן משה רבנו, שהזמין את העדים לקבל את העדות, נקט במילה "הַאֲזִינוּ" כלפי השמים, מכיוון שהם העיקר. והם יודיעו לארץ אם שמרו ישראל את התורה אם לאו. כמו שנאמר: "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֺנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" כך כתוב באיוב (איוב כ, כז). 

עכשיו, לא כן הנביא ישעיהו. שהוא פעל בשעת גביית החשבון והוא נדרש לעדים כדי שיעידו על ישראל שלא קיימו מה שהזהירה משה. לכן אמר: "וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" לשון קבלה אצל הארץ, היות והיא מקבלת את הגילוי מן השמים. ואז "מִתְקוֹמָמָה לוֹ" כלומר מתקוממת להענישו. 

עוד נאמר בפרשה: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב) חז״ל אמרו על הלומד תורה: 'זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה' כך מובא גם במסכת יומא, גם במסכת שבת. 

כלומר, ירא שמים שעמל בתורה להבינה כראוי, נעשית לו התורה כשם חיים המטיב עמו בחייו. אבל מי שאינו ירא שמים ולומד על מנת להתגדל ולהתגאות, אז לימוד התורה שלו הופך לו לרועץ, כאילו נטל סם המוות בפיו. 

ויש להבין, גם אם תלמודו אינו יכול להועיל, להועיל, למה שיזיק? 

אלא, התורה נמשלה למטר. כמו שנאמר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" בפרשה, בפרשת "הַאֲזִינוּ" כי העניין של התורה לנפש זה כמו עניין המטר אל הארץ. כשם שהמטר יורד על עשבים טובים וגם על עשבים רעילים, שהם סמי מוות, והוא מגדל את כולם, כך התורה נותנת חוכמה לאדם ומגדלת אותו בחוכמה. 

מעתה, אם ירא שמים הוא ולומד על מנת לקיים ('וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת...' אבות ד, ה) אזי התורה מחכימה אותו ("עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" תהלים יט, ח) ומחזקת אותו גם ביראת שמים שלו. 

אבל אם הוא לא מקיים את התורה, והתורה רק מגדלת אותו בחוכמה, נמצא שהוא הופך להיות חכם להרע במקום חכם להיטיב ("חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" ירמיה ד, כב) זהו שאמרו: 'לא זכה, סם המוות'. 

לפי זה אנחנו נבין גם את לשון המדרש בילקוט, שכתוב שם: 'אם תלמיד חכם הגון הוא "תִּזַּל כַּטַּל" ואם לאו, עורפהו "כַּמָּטָר" למה מכוונים הדברים? 

אלא כמו שהמטר יורד ומשקיע עשבים רעים וטובים, כך לימוד התורה על ידי מי שאינו הגון, מצמיח בליבו תכונות רעות עוד יותר, ונמצא למד על מנת לקנטר. אם כן, מה הדרך למנוע את זה? על ידי חיזוק ויראת שמים ומעשים טובים. 

אם אתה בונה כלי כמו שצריך, אז כשהקדוש ברוך הוא משפיע לך מחוכמתו יתברך. אז אם הכלי שלך ראוי, יש בו יראת שמים ומעשים טובים, אז ישתבח שמו לעד. אז היה כדאי. אז זה 'סם חיים'!. 

עוד נאמר בפרשה: "הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים לב, ו) התרגום, תרגום אונקלוס, תרגם את המילים "עַם נָבָל" – 'עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרָיְתָא' ההמשך 'וְלָא חֲכִימוּ' קיבלו תורה ולא החכימו. לכן כתוב "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" אז הוא מתרגם "עַם נָבָל" עם שקיבלו את התורה. 

אז שואל הגאון, האם ייתכן שמפני שקיבלו את התורה מכונים בני ישראל בביטוי גנאי שכזה, כאילו חטאו ופשעו חס וחלילה? מה, התרגום של "נָבָל" זה שקיבלו תורה? איך זה מסתדר? 

אז הוא מסביר שהמילה "נָבָל" זה לא במשמעות שאנחנו מבינים, אלא במובן נובלות חוכמה. 

לא. במדרש בבראשית רבה כתוב שמה כך שלוש (3) נובלות הן;

א. נובלת מיתה שינה. כמו שידוע, אחד חלקי שישים (1/60) מהמיתה זה שינה. אז זה הכוונה, נובלות. אחת חלקי שישים. 

ב. נובלת נבואה, חלום. 

ג. נובלת העולם הבא, שבת. 

רבי אבין מוסיף, נובלת חוכמה של מעלה תורה. 

שמעתם? כלומר, כל אלו הדברים יש להם דבר הדומה להם, שיש בו משהו מהדבר עצמו. היינו, שמהדבר העיקרי יורד ונופל משהו לדבר האחר, ואז נעשים דומים במקצת. כך בשינה יש משהו ממיתה, בחלום יש משהו מעין נבואה, והשבת היא מעין עולם הבא. 

אז כמו כן, התורה הקדושה היא מעין החוכמה של מעלה. לנו אין יכולת להשיג את החוכמה העליונה עצמה, רק את מה שנובל ונופל הימנה. זו התורה שניתנה לנו, אשר היא המעט שאפשר לנו להבין מחוכמתו יתברך. כמו שכתוב על דברי הזוהר הקדוש: 'לא כל מוחא סביל דא' לא כל מוח יכול להבין את מה שכתוב שם. 

זהו שפרש אונקלוס את המילים "עַם נָבָל" עם שקיבלו את התורה. שכן התורה שלנו היא בבחינת נובלות החוכמה של מעלה. כך מפרש ומסביר הגאון מווילנה את העניין. 

עוד כתוב בפרשה: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) כתוב במסכת ברכות: 'הרואה חכמי ישראל אומר: 'ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו'. אם הוא רואה חכמי עובדי כוכבים, אומר: 'ברוך שנתן מחוכמתו לבריותיו'. 

פה 'חלק', פה 'נתן'. מדוע מי שרואה את חכמי ישראל צריך לברך 'שחלק מחוכמתו'? ואילו מי שרואה את חכמי אומות העולם אומר 'שנתן מחוכמתו'. 

אלא שחכמי ישראל, מקבלי התורה הקדושה, הם "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) אז הם שותפים של הקדוש ברוך הוא בחוכמת התורה. להם העביר כוח להכריע ולקבוע את ההלכה. ממילא שייך לומר 'שחלק' להם מחוכמתו. היות והעניק להם "חֵלֶק" ממנו כביכול. 

לא כן חכמי העולם, אשר גם להם נתן דבר מחוכמתו, אבל אין החוכמה היא חלק מעצמו. לכן ראוי לומר עליהם 'שנתן מחוכמתו'. 

כך מצינו שנאמר על אברהם אבינו. מה כתוב אצלו? "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (בראשית כה, ו) ושמה כתב רש״י רש״י פירש שם: 'שם טומאה מסר להם.' 

היות שהנתינה אינה דווקא מחלק הקדושה, אלא גם מהסטרא אחרא, מן הצד האחר. זה הכוונה, שם טומאה. חוכמה של הגויים אין מקורה בחלק השם, רק מן החוכמה שטבע בתוך הבריאה אשר יצר. לכך, אין זה ראוי לברך עליהם שחלק מחוכמתו, רק שנתן מחוכמתו. 

נאמר עוד בפרשה "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט). 

תלמידו של הגאון מוילנא, הגאון רבי חיים מוולוז'ין, התקשה בביאור של מאמר החז״ל, מה שמופיע בתנא דבי אליהו, שבין המידות של הקדוש ברוך הוא שמנו שם, זה המידה 'שמח בחלקו'. בין המידות של הקדוש ברוך הוא, אחת המידות, שמח בחלקו. מה שייך לומר על הקדוש ברוך הוא שהוא שמח בחלקו?! הרי כל העולם כולו שלו, כמו שנאמר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א) זה מה שייך להגיד את זה. בזה התקשה רבינו חיים מוולוז'ין. 

אז הוא שאל את הגאון מוילנא את השאלה הזאת. מה ענה לו הגאון מוילנא? כתוב בפרשה שלנו, בפרשת "הַאֲזִינוּ": "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" אז מה חלקו של הקדוש ברוך הוא, אשר הוא שמח בו תמיד? "עַמּוֹ" עם ישראל. אז מה שכתוב שמח בחלקו, הכוונה שהוא שמח בעם ישראל "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" זו הכוונה שהקדוש ברוך הוא שמח בחלקו. משמעות הדבר שהקדוש ברוך הוא ישתבח ויתעלה שמו, שמח בעם ישראל בכל מצביהם. 

ואף אם הם לפעמים יורדים ממדרגתם הרוחנית, שוכן הוא איתם בתוך טומאתם ("הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" ויקרא טז, טז) ולא ייטשם ולא יעזבם ("כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" תהלים צד, יד) שמח הוא איפה בחלקו, במה שבחר לו את ישראל לעם, ולא ייטשם ולא ימירם לעולם ועד. 

רק מכאן לנו תוכחת מגולה, שאתה צריך לקחת בחשבון, שכל פעם שאתה יורד, אתה מוריד את השכינה איתך. קח את זה בחשבון. וכל פעם שאתה עולה, אתה מעלה את השכינה. 

עוד נאמר בפרשה: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (דברים לב, ל) תשמעו משהו מתוק מדבש. הגמרא במסכת מועד קטן מספרת על דוד המלך, שבצאתו למלחמה היה יורה על האויב חץ אחד (1) ומפיל בבת אחת שמונה מאות (800) חללים. אף על פי כן, היה מתאנח ומצטער על מאתים (200) אחרים שלא מתו. למה? 

שהרי נאמר בפסוק אצלנו בפרשה "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף" והוא היה מפיל 800. 

יצאה בת קול ואמרה: 'שאין זה אלא בדבר אוריה החיתי!'. 

פירש רש"י: שמפאת חטאו בפרשת אוריה החיתי נטלה ממנו הזכות להפיל עוד 200. אם לא היה את הקטע עם אוריה החיתי הוא היה מפיל אלף (1,000). 

אומר הגאון מוילנא, יש להבין, מנין לו לרש"י שבתחילה היה לו כוח להרוג אלף איש בבת אחת ובשל חטאו ניטל ממנו הכוח הזה. אולי מעולם לא קיבל זאת את הכוח הזה כלל וכלל ומלכתחילה הוא היה צריך להפיל 800. מאיפה רש"י יודע שהיה בפוטנציאל הוא היה צריך להוריד אלף ורק בגלל אוריה החיתי זה ירד ל-800? 

אומר הגאון מוילנא, איי איי איי בספר שמואל יש שם את שירת דוד המלך. והשירה הזאת מובאת גם בספר תהילים. אבל יש שינויים קלים בין מה שמופיע בתהילים לבין שירת דוד בשמואל. אחד מהשינויים, שבספר שמואל נכתב: "תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם" (שמואל-ב כב, מד) ובתהילים כתוב "תְּשִׂימֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם" (תהלים יח, מד) שמעתם? למה פה כתוב "תִּשְׁמְרֵנִי" ופה "תְּשִׂימֵנִי"? 

ספר שמואל הרי נכתב לפני שדוד המלך כביכול חטא. לכן אמר "תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם". "תִּשְׁמְרֵנִי" בגימטריה אלף. לרמז שאז הוא היה מכה ועורק בשונאיו אלף בפעם אחת. 

אבל בתהילים שהוא כתב אחרי החטא, אז ניטל ממנו הכוח להרוג אלף רק שמונה מאות. לכן אמר "תְּשִׂימֵנִי" בלי הרי'ש שזה מאתיים. אז מכאן אומר הגאון מווילנה, הרמז והמקור לדברי רשי, שבתחילה היה הורג אלף בחץ אחד, ולבסוף רק שמונה מאות. למה? הרי'ש כבר לא נמצאת שם. במקום "תִּשְׁמְרֵנִי" נכתב "תְּשִׂימֵנִי" לרמוז על כך שהוא כבר לא היה מפיל אלף אלא רק שמונה מאות. 

עוד נאמר בפרשה: "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם" (דברים לב, ל) זה המשך של "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (שם) אז במדרש בראשית רבה מובא שאברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנום ואינו מניח לאדם מישראל לרדת לתוכו. 

וקשה. מנין כוחו המיוחד של אברהם לפעול להצלת כל איש ישראל מן הגיהנום? 

ונראה על פי המובא במדרש בבראשית רבה, אז כתוב שם, "כִּי צוּרָם מְכָרָם" זה אברהם אבינו. עליו נאמר: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" (ישעיה נא, א) מה הכוונה "אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם"? (שם פסוק ב) למה? 

שכן בברית בין הבתרים שאל הקדוש ברוך הוא את אברהם, מה אתה מעדיף? האם שבניך ייענשו בירידה לגיהנום או בשעבוד מלכויות? ובחר אברהם בשעבוד מלכויות. זהו שנאמר: "וה' הִסְגִּירָם" היינו שהקדוש ברוך הוא הסכים עימו שייענשו בשעבוד מלכויות. 

כיוון שכך, אז טענה חזקה יש לו לאברהם אבינו, לבל ירדו בניו לגיהנום, שהרי הוא עצמו בחר באפשרות של גלות בין האומות על מנת שלא ירדו לגיהנום. לכן יש לו כוח לעמוד ולהציל. איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי. 

אבל צריך לדעת שהדברים לא פשוטים. שלא יישמע כאילו שעכשיו כל אחד יכול לעשות עבירות כמה שהוא רוצה. מה הבעיה? אברהם נמצא בפתח של גיהנום, יכול להציל אותו. איי, איי, איי. נרחיב בזה בהמשך בלי נדר. 

כרגע נמשיך בעניינים של הפרשה: "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב, לז) אומר על הפסוק הזה הגאון מווילנה דבר נפלא.

 שני (2) סוגי ביטחון בשם מצינו; 

האחד (1), שהקדוש ברוך הוא מבטיח לתת לו הון ועושר, כמו שהבטיח לאברהם אבינו. והוא סמוך ובטוח שהתעשר. זה נקרא ביטחון. אז כשמבטיחים לך משהו, אתה נשאל לך, מה נשאל לך לעשות? רק לבטוח בזה שהבטיח לך. 

אבל יש סוג שני (2), שהקדוש ברוך הוא לא הבטיח לו שום דבר. אבל האדם מעצמו שם ביטחונו בשם שישיג מבוקשו. ביטחון כזה נקרא חיסיון. 

כמו שנאמר בפרשה "צוּר חָסָיוּ בוֹ" הצור זה הסלע. הוא משמש לאדם המסתתר תחתיו למחסה. מזרם וממטר על אף שהצור לא הבטיח לו שהוא יהיה לו למחסה. כך מגן השם יתברך לכל החוסים בו ולכל הבאים לחסות תחת כנפיו הגם שלא הבטיחם. 

זה מה שאמר דוד המלך, שימו לב! "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם" (תהלים קיח, ח) "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה'" היינו שמוטב להשליך על השם יהבו מעצמו אפילו שהשם לא הבטיח לך שום דבר. וזה עדיף מלבטוח "בָּאָדָם" שהוא הבטיח לך שיעשה את מבוקשך. עדיף לבטוח בשם שלא הבטיח מהאדם שהבטיח. 

בספר חובות הלבבות כתב שמי שממרה את פי השם יתברך ואינו מקיים את מצוותיו אינו יכול לשים עליו את יהבו ולבטוח בו. 

הגאון רבי חיים מוולוז'ין שמע דעה שונה מרבו הגאון מוילנא שהוא חולק על החובות הלבבות בעניין הזה והוא אומר כך הגאון מוילנא הוא אומר: 'מקרא מפורש הוא: "פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ" (תהלים לד, כג) "כָּל הַחֹסִים" היינו כולם בלא יוצא מן הכלל. אם אתה חוסה בשם יתברך עצם זה שאתה מחפש את המחסה מהשם יתברך קיבלת. 

בצחות לשונו הוסיף הגאון באוזני תלמידו רבי חיים מוולוז'ין: 'לא אליהו ולא חיים...' אליהו זה שמו של הגאון מוילנא. חיים זה שמו של רבנו חיים מוולוז'ין. 

אז הוא אומר: 'לא אליהו ולא חיים... הכתוב אמר: "כָּל הַחֹסִים בּוֹ". 

עוד בעניין, במשלי, כתוב במשלי: "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ" (משלי ג, ה) היינו, שיהא לִבֶּךָ שלם במידת הביטחון ולא במקצת הלב. המשך הפסוק: "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (שם) שלא תאמר: 'אבטח בהשם, אך אני מחויב להישען גם על שכלי ולעשות...' 

לכן אמר "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" ששכלך לא יהיה אפילו בתורת משענת, אלא "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ". 

אומר הגאון מווילנה, מידת הביטחון, היינו להשליך כל יהבו על השם יתברך ("הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ" תהלים נה, כג) ואל יחשוב כי הוא צריך את הדבר הספציפי. הוא בוטח בשם שימלא את רצונו. אלא יחשוב בליבו שאינו יודע מה טוב לו, אלא בוטח בשם שהוא עושה לו כל צרכיו. 

כמו שפעם מישהו בא לבקש ממני ברכה. אמר שהוא רוצה שאני אברך אותו שהוא יתקבל לעבודה בחירייה. 

אז אמרתי לו: 'שאני לא מברך אותו'. 

אז הוא אמר לי: 'למה?' 

אמרתי לו: 'מי אמר שזה טוב לך? אולי מה שהם רוצים לתת לך משהו יותר טוב אתה תתקע בחירייה? תבקש מהשם יתברך שייתן לך פרנסה בשפע, ברווח. בבריאות וכדומה. מי אמר שזה צריך לבוא דווקא מהעירייה? אם זה מהעירייה, אז יהיה מהעירייה. ואם זה לא מהעירייה, אז יהיה ממקום אחר. ממקום מאחר ישלח שלום. מה אתה תוקע את עצמך דווקא מהעירייה? אולי יש משהו יותר טוב בשבילך?' 

זה מה שהוא אומר פה. צריך לבטוח בשם שהוא עושה לך את כל צרכיך. שהרי אתה אינך יודע מה טוב לך. 

עוד ידועה המחלוקת של בעל חובות הלבבות וחבריו בעניין פרנסת האדם. דעת החובות הלבבות שהאדם צריך לאיזה סיבה והוא יקווה אליו יתברך שישלח לו די פרנסתו בסיבה זו. אבל בלא סיבה, אי אפשר. היקווה איש שאינו זורע שיצמח תבואתו? 

ודעת הגאון מווילנה שהאדם אין צריך לשום סיבה כלל. ואם יתלה ביטחונו בו יתברך, יתהלך עמו למעלה מן הטבע, ויספיק לו די סיפוקו ובהרחבה יותר אף בלא שום סיבה כלל. 

עוד נאמר בפרשה: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב, לט) 

אם תספרו את כל הפסוקים בכל ספר דברים יוצא 955 פסוקים. זה יוצא, אם אתה עושה את זה באותיות, תו תו קוף נון ה. 955. ידוע שמספר הרקיעים בשמים הוא המספר הזה. 955. מספר הרקיעים בשמים. 

דרך אגב, כמניין השמים. איך השמים יוצא 955? אלא מ'ם סופית זה 600. כי אחת מאותיות מנצפ"ך. 

הווה אומר, מספר הפסוקים בספר דברים כמספר הרקיעים בשמים. מה הסיבה? כי משה רבנו שנשא את כל הדברים האלה באוזני בני ישראל לפני מותו, בכל פסוק ופסוק התכוון לפתוח שער ברקיע נוסף לשם העלאת נשמתו אל כל הרקיעים העליונים. 

עוד מבואר בספרי הקבלה. שחמישים וחמישה הרקיעים הראשונים מוקדשים כביכול למעון קודשו וכיסא כבודו יתברך. ולכן לשום מלאך אופן, שרף או חיה לא ניתנה שליטה והנהגה בעולמות ההם. מה שכן ניתן להם בשאר 900 עולמות הרקיעים. 

סימן לכך בפסוק: "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" (דברים י, יד) "הֵן" גימטרייה 55. צא ולמד שעד פסוק זה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא" מניין הפסוקים הוא 900 כנגד 900 רקעים בהם מסר השם יתברך כוח הנהגה לידי מלאכיו ומשרתם. 

ואילו הפסוק הזה "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא" הוא הראשון מחמישים וחמישה הפסוקים האחרונים, שהם כנגד חמישים וחמישה רקיעים ראשונים, בהם אין כל שליטה למלאכים. 

אז לכן כתוב "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי" "אֱלֹהִים" זה כוח. הדבר הזה נרמז בלשון הפסוק עצמו שנאמר "וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי". 

עוד נאמר בפסוק: "וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" מכאן למדו בגמרא במסכת סנהדרין, שבן מזכה את אביו ומצילו מן הדין, אבל האבא אינו מזכה את בנו במעשיו ואין בידו להצילו. ובלשון הגמרא: 'ברא מזכה אבא, אבא לא מזכה ברא'. למה? שהרי כתוב "וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשיו. 

אומר הגאון מוילנא, יש להבין, מה הטעם בזה שבן מזכה את אביו ואין האב מזכה את בנו, אלא שהבן נמנע מלעשות עבירות בשל פחדו מאביו. נמצא שלאב יש חלק במעשיו הטובים של הבן, ולכן הם נזקפים גם לזכותו ביום הדין. אבל האב אינו נרתע מעבירות מפחד הבן, אשר על כן העובדה ששמר את המצוות ולא חטא אינה נזקפת לזכות הבן, אז היא לא יכולה להציל אותו מן הדין. 

נסיים. כתוב בסוף פרשת "הַאֲזִינוּ": "וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, מה) בעשרת הדיברות נכללו כל תרי״ג (613) המצוות שבתורה. רמז נפלא לכך הוא מספר האותיות שבעשרת הדיברות. כמה יש אותיות בעשרת הדיברות? בפרשת יתרו? שש מאות עשרים (620), שהן תרי״ג מצוות דאורייתא ועוד שבע (7) מצוות דרבנן. כמניין כתר. כמניין כתר. 

רמז נוסף. כתוב בפסוק: "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) "חָרוּת" זה כמניין 614. שזה כנגד תרי״ג מצוות עם הכולל. לרמז שבעשרת הדיברות החקוקות על שני (2) לוחות הברית רמוזות כל תרי״ג מצוות. 

גם בשירת "הַאֲזִינוּ" כלולה כל התורה כולה על כל מצוותיה. שמספר המילים בשירה, כמו שאמרנו, זה 613 מילים, כמניין תרי״ג. אז זה מה שכתוב בפסוק שאמרנו: "וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" מה זה "אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"? 

אותו לשון שנאמר בעשרת הדיברות. שם כתוב: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ, א) בדיוק אותו דבר, אותן מילים. 

לפי זה מבואר מה שאמר להם משה רבנו: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לב, מו). 

ולכאורה, מה זה "הַתּוֹרָה הַזֹּאת"? הרי אמר להם רק את שירת "הַאֲזִינוּ". 

אלא שכל התורה כולה רמוזה וכלולה בשירה. לכן גם אמר "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים" ציווה שיתנו דעתם וליבם לדבר הזה, כיצד כל מצוות התורה נרמזו בעצם בשירת "הַאֲזִינוּ". 

בעצם מכאן ראייה למה שהוסכם, שמניין המצוות הוא תרי"ג כמו שכתבו הרמב״ם והבעל הלכות גדולות, ישתבח שמו לעד, שמזכה אותנו ללמוד את כל התורה כולה ולקיים אותה כדבעי. 

בעזרת השם, בשיעור הבא בלי נדר, נשתדל לדבר שוב על פרשת "הַאֲזִינוּ" אבל באקטואליה, להראות איך היות ופרשת "הַאֲזִינוּ" מדברת על אחרית הימים, אז בלי נדר נשתדל להראות כמה וכמה דברים שרמוזים על כל מה שמתרחש איתנו היום, איך זה הכול כתוב בתוך פרשת "הַאֲזִינוּ" בעזר השם יתברך. נאמר את זה בשיעור הבא בלי נדר. 

ויש לנו להשלים גם את פרשת "וְזֹאת הַבְּרָכָה" (דברים לג, א).

 חזקים וברוכים. תודה רבה. תודה רבה.