הכרת הטוב - תנאי ליציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

נציב יום: בת שבע אסתר בת מרים שלא תדבק בקורונה חלילה ובריאות איתנה

הכרת הטוב - תנאי ליציאת מצרים, אנחנו קרובים לחג הפסח, וכדאי לנו לשפר את המידות, להכיר אותן להבין אותן, ולדעת איך נהיה רצויים לפני הקב"ה, בהמשך לדרשה שאמרנו קודם. רבינו חיים ויטאל בספר "שערי תשובה" בחלק א' שער ב': קבע יסוד חשוב בעבודת השם. מה אדם צריך לעבוד את השם וכיצד, הוא אומר: "כי פגם במידות חמור יותר ממעשה עבירות, וזאת כי המידות הן יסוד לקיום המצוות". וכלשונו שם: "המידות הטובות והרעות והם כיסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות בכלל התרי"ג מצוות, ואומנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או ביטולם". זאת אומרת: המידות טובות ורעות הם כיסא ויסוד ושורש לנפש העליונה השכלית, בה תלויים כל המצוות, והם ההכנות העיקריות לקיום כל המצוות בקיום או בביטול. המידות נחוצות לקיום התורה עד שיש מידות שהתורה אינה צריכה לצוות עליהן, כי אין בהן עבירה עצמית אבל חומרתן בתוצאותיהן. כמו שאומר הזוהר הקדוש: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", החומרה של הכעס היא לא מצד עצמו אלא שעל ידי הכעס הוא מעמיד את עצמו במצב כאילו עובד עבודה זרה. ב"שערי קדושה" של רבינו חיים ויטאל בחלק ב' שער ד' בענף כעס, הוא דברי הזוהר הקדוש שהתרגום שלהם אומר כך: "אם האדם כועס נעקרת ממנו נשמה עליונה קדושה, ושוכנת במקומה סיטרא אחרא, וזה אדם שמורד בריבונו - עבודה זרה הוא נקרא!" וכך כותב רבינו חיים ויטאל בחלק א' שער ב': "ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד מאוד. הן אומנם לא כל תורת המידות נתנה בצורה של מצוות ועבירות, אך נשים עינינו בתורה נמצא שהמידות הללו כלולות בה. דוגמא לדבר, ספר בראשית שנקרא "ספר הישר" וזאת על שום אשר כל מאורעותיו מעשה האבות, מלמדים על הדרך הישרה שבה צריך האדם לילך, דרך של שלימות עילאית, אשר רק התורה יכולה להתוות אותה". זאת אומרת: צריך לעבוד את השם בדרך של שלימות עילאית, לא מספיק לעשות כמעשה קוף בעלמא או בדרך הרגל, צריך בשלמות לא רק שהמצווה שלמה בדקדוק, אלא שהיא נובעת מהמידות המתאימות בלי גרעון. "אחת הפרשיות שבתורה בכוחה ללמד על חשיבותן של המידות, שבלעדיהן לא ניתן לקיים מצוות בשלמות הראויה, זוהי הפרשה של שליחת משה למצרים. על הפסוק "וילך משה וישוב את יתר חותנו" מובא במדרש תנחומא:

"ובשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "ועתה לך ואשלחך אל פרעה",

אמר לו משה: "ריבון העולם! איני יכול מפני שקיבלני יתרו, ופתח לי פתח ביתו, ואני עמו כבן, ומי שפותח פתחו לחברו - נפשו הוא חייב לו".

 זאת אומרת: בגלל הכנסת אורחים שהכניס אותי לביתו ואני נחשב אצלו כבן, אני לא יכול ללכת בשליחות שאתה שולח אותי, אלא אני צריך ליטול רשות מיתרו. משה רבינו מצטווה לשוב מצרימה, הוא עצמו יודע שבני ישראל במצור ובמצוק ובמצב של פיקוח נפש, כמו שהוא אומר: "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים" יכול להיות שהם עוד לא חיים כבר. ואף על פי כן במקום למהר מצרימה, הוא שב אל יתרו לבקש רשותו כי נפשו הוא חייב לו. במדרש מוכח כי חיוב הכרת הטוב מגיע עד לכדי חובת מסירות נפש. זאת אומרת: עצם זה שהוא מסרב לקב"ה ששולח אותו להציל את עם ישראל, הוא מכניס את עצמו לחיוב מסירות נפש, הקב"ה חלילה יכעס עליו באופן שיתחייב בנפשו. אז רואים מהמדרש שיש חיוב הכרת הטוב עד כדי חובת מסירות נפש. וכן מוצאים באליהו: בשעה שהלך אצל צורפית האלמנה, מת בנה,

התחיל מתחנן ואמר: "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה"?

זה נקרא "להטיח דברים כלפי שמיא!", וזה נקרא מסירות נפש, יכול להיענש בעונש מות על דיבור כזה. מה כתוב? "וישמע השם בקול אליהו ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי" גם במעשה הזה של אליהו, יש משום מסירות נפש עבור מי? עבור מי שפתח לו פתח, שהיא ארחה אותו וקיבלה אותו, שהלא הטיח דברים כלפי מעלה ויכול היה להיענש בעבור חילול השם, אף על פי כן לא נרתע, והיה ברור לו שהמעשה הזה ידרוש מקידוש השם, אם היה מוכן אפילו למסור את נפשו למען הדבר, ולמה היתה מסירות נפש? כי שפותח נפשו לחברו נפשו הוא חייב לו, כי היתה מארחת אותו ומאחסנת אותו בביתה.

ממשיך המדרש ואומר: "ולא עוד אלא כל הפותח פתח לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו" אתה מוצא

כשאמר אליהו לאלישע, "שאל מה העשה לך בטרם אלקח מעמך"

אמר לו אלישע: "יהי פי שניים ברוחך אלי"

והיה לו לאלישע אחרי שקיבל פי שניים מאליהו, לילך אצל אביו ואמו להחיות אותם כמו שהחיה את בן האכסניה שלו, וכן אליהו היה לו להחיות את אבותיו שהחיה את הבן של הצורפית, אלא שמסר את נפשו על האכסניה שלו.

וכך אמר משה לפני הקב"ה: "ריבון העולם! קיבלני יתרו בדרך של כבוד אלך שלא ברשותו?!"

וההסבר הוא: מה שאביו ואמו הטיבו עמו, אין פתח שפתחו לו שבעבורו מסרו את הנפש שהרי שדרך העולם שההורים חייבים להיטיב עם הילדים. אולם לבעל אכסניה שאין לו שום חיוב לפתוח לו את האכסניה ולנהוג כן - ואם אף על פי כן הוא פתח לו את הפתח שיבוא בתוכו אז נפשו הוא חייב לו. אז מי שמחזיר בתשובה אנשים על אחת כמה וכמה לאין ערוך.

וזה לא כך. והנה יש להבין, מדוע החשיב משה כל כך את הפתח שפתח לו יתרו? והלא מובא במדרש: "מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו?" חידה, פתרון החידה: יתרו עם משה. מי הוא שעשה חסד זה יתרו למי שהוא חייב לו - זה משה.

"ויאמר להם: "קראן לו ויאכל לחם"

רבי סיימון אמר: "בשכרו האכילו" דכתיב: "וגם דלו דלה לנו" המדרש אומר: "לנו ולאבותינו לנו ולרועים", שהוא דלה להם מים מן הבאר, זה לא היה רק להן לבנות של יתרו אלא לנו ולאבותינו ולנו ולרועים. אז מה שהוא קרא לו לאכול לחם יתרו "בשכרו האכילו" הרי הוא בעצמו דלה לו ולבנותיו. ועוד דרשו על הפסוק במדרש:

והוא אומר לבנות שלו "למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם".

מה אומר המדרש? "למה עזבתן את האיש? שמא ישא אחת מכן!", זאת אומרת: הוא אינטרסנט, הוא חיפש שאולי זה משה יתחתן עם אחת מהבנות, ואין "אכילת לחם" האמור כאן אלא אשה, כי התורה משתמשת פעמים בלשון "לחם" – "כי אם את הלחם אשר הוא אוכל". זאת אומרת: "למה עזבתן את האיש" – אינטרסנט, כי ידוע שיתרו היה מוחרם בעירו, אחרי שהוא עזב את עבודת העבודה זרה, וראה יתרו הזדמנות להשיא בת אחת למושה, והנה נמצא שיתרו עשה חסד עם משה - נכון, אבל מתוך חשבונות של טובת עצמו, ולא עוד אלא שהוא מחויב לפתוח פתח למשה, שהרי משה הציל את הבנות שלו וגם דלה להם מן הבאר. אז נשאלת השאלה: מדוע היה חייב משה למסור נפשו עבור יתרו? ומדוע היה חשוב בעיניו בכבוד של יתרו יותר מלהזדרז לגאול את בני ישראל ממצרים שהוא עוד לא ידע אם נשארו בחיים? והשם מאיץ בו שולח אותו. אז מה היה שיקול דעת של משה רבינו בזה והשם הסכים איתו. למדנו בזה כלל גדול: הרי משה רבינו מצווה מאת השם לשוב מצרימה, אבל יש צורך להשתדל, לעשות כל מאמץ, לא לרמוס שום מידה טובה כדי לקיים את המצווה. לא כמו אותם אנשים שעושים דבר לשם מצווה, לא מתחשבים באחרים, ועלולים בשם ה"מצווה" כביכול להחריב את כל העולם. המידות הן היסוד לתורה ולמצוות, וצריך לחפש לקיים את המצווה רק מתוך שלמות המידות. משה רבינו בעצמו מסר נפש להציל יהודי אחד מיד המצרי, משה שראה בסבלותם, שהשתדל למענם אצל פרעה שיתן להם יום מנוחה ונענה לבקשתו, ובעקבות זה תיקן להם את יום השבת, הוא הוא שרצה כל כך בגאולתן, בכל זאת הוא עצמו העדיף את כבוד יתרו על פני הזדרזות בירידה מצרימה לגאול את כלל ישראל. משום שרצה לבקש רשות להאיש שפתח לו פתח, עם המגבלות שאמרנו שהיה אינטרסנט, והיה חייב לו ולא לפגום ח"ו במידת הכרת הטוב תוך כדי קיום מצוות השם. ואפילו שיתרו היה חייב שיפתח לו פתח, אף על פי כן זה אינו מגרע במידת החיוב של משה רבינו. שהרי כבר לימד אותנו רבינו בחיי ב"חובות הלבבות": "שהטובה אינה באה מיד האדם אלא מאת השם, שהרי כבר לימד אותנו, אבל אף על פי כן יש הכרת קיום הכרת הטוב לאדם שעל ידו באה הטובה. כמו שכותב בעל "חובות הלבבות" ב"שער הבטחון" פרק ד' סוף חלק ג', אומר: "ואם ישלים על יד אחד מהם, יודע אשר השם יתברך השלים חפצו, ויודה על מי שנעשה על ידו על לבו הטוב לו". אז צריך להודות להשם, לדעת שהשם שיגר ושלח את האיש הזה, אבל גם צריך להודות לזה שעשה את המעשה של החסד והטובה - על הלב הטוב שלו. ושהבורא הביא את התועלת דוקא על ידו, ובידוע שאין שהבורא מגלגל את הטובה אלא על ידי הצדיקים כי "מגלגלין זכות על ידי זכאי". כלומר: קודם כל על המקבל, להכיר ולהוקיר מעלת הנותן, שהוא זכאי שעל ידו התגלגלה הזכות להיטיב עם המקבל. אז אם קיבלת ממישהו משהו, אתה צריך להוקיר את מעלתו כי הוא זכאי שגלגלו את הזכות על ידו מן השמים. ואילולא הוא זכאי - אולי לא היתה מתגלגלת הזכות לתת הטובה גם אליך, לכן חייב להכיר לו טובה. ואם כן חיוב הכרת הטוב הוא אפילו במקרה שלא התכוון להיטיב, מפני שעל כל פנים על ידו באה הטובה מפני שהוא זכאי. ושנית: כאשר הנותן מתכוון להיטיב - אז יש סיבה נוספת כאילו טובה על לבו הטוב לו. ואפילו שהוא מקרה שהוא חייב להיטיב כמו עם יתרו, על שהציל את בנותיו ודלה להם, אבל על כל פנים הברירה היא בידו האם להיטיב או לא להיטיב, ובחר בטוב למלא חיובו. אפילו שהוא לא עושה טובה, זה טובה, אבל הוא יכול לבחור לא טוב, ולכן חייבים להוקיר לו טובה. אולי המקור לדברי "חובות הלבבות" בדברי חכמים זכרונם לברכה בבא קמא צב' שאמרו האי מילתא "דאמריה אינשיה: "דחמרא – למריה, וטיבותא - לשקייה", הפירוש הוא: "אנשים אומרים", אומר רש"י: "היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקים טובה לשר המשקה ולא למלך, "חמרא למריה" היין שייך לאדון למלך למישהו לשר לא משנה, "והטיבותה לשקייה" למי שמשקה למי שנותן את היין, זה לא שלו אבל הוא רק המשקה. אז ככה זה, הטיבותא מחזיקים טובה לזה שהשקה, אומנם מקור ההטבה תמיד הוא הקב"ה, אבל התורה מלמדת אותנו שעל כל פנים יש חיוב להודות גם לשליח. גם לדוואר שמביא את המכתבים. הכלל היוצא הוא: אף במקום שאדם מצווה במפורש מהשם יתברך, המצווה תקויים בשלימות רק אם לא תפגום במידות, קיום מצווה אינו יכול להצדיק פגיעה, "וגם לשם שמים" אסור להזיק ולפגום. כשאדם עומד ב"פרשת דרכים"; מצד אחד - מוטלת עליו מצווה, מצד שני - יתכן שיסתכן אגב קיומן בפגימת המידות? עליו למצוא את הדרך לקיום המצווה בלי לפגום במידה כלשהי. כשמשה שב אל יתרו לבקש רשותו ובלבד שלא לפגום במידת הכרת הטוב, על גב קיום מצוות השם לשוב מצרימה, אז אנחנו רואים שמה שהוא הלך לקיים את מצוות השם, אבל בלי לפגום במידת הכרת הטוב ליתרו. כדוגמא לדבר: שמואל הנביא הצטווה מאת השם,

"ולך אשלחך לישי בית הלחמי כי ראיתי מבניו לי מלך"

זאת אומרת: הקב"ה שולח את שמואל הנביא למשוח למלך מבית ישי בית הלחמי – בסוף נמשח דוד המלך, אבל הוא פוחד כי שאול מלך עדיין, אף על פי שנצטווה חשש שמא קיום המצווה הזו יפגום בחיוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" קיום מצווה מצד אחד ואפשר לעבור על מצד "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"

{את מה שלא נזהרים כאן בירושלים ובכמה מקומות, חושבים שהם חכמים, שיש מגיפה ודבר - לא מבינים את המשמעות!}

וכמאמר הגמרא "בפסחים" ח': "ואמר רבי אליעזר"

שואלת הגמרא "ושלוחי מצווה אינם ניזוקין" ... כל מה שאמרנו ששלוחי מצווה אינם ניזוקים – זה במקום שאינו מצוי היזק, אבל מקום שמצוי היזק, [ובפרט דבר, מגיפה וכו'] - אין דבר כזה "שלוחי מצווה אינם ניזוקים!" שנאמר:

"ויאמר שמואל: "איך אלך בשליחות השם לקיים כרצונו? ושמע שאול והרגני!" אני יעבור על "ונשמרתם מאוד" כי מצוי היזק, אומנם אני שליח מצוה מאת השם!

שליח מצוה מאת השם אישית לא מצווה רגילה שכתובה בתורה, הפרוש תלך! אז איך אני אעשה זה "ושמע שאול והרגני" אני אעבור על ונשמרתם. נמצא אפילו שנצטווה שמואל מכל מקום לא רצה לקיים מצווה שקיומה מותנה בפגימה בחלק אחר של עבודת השם. והקב"ה הסכים על ידו הסכים אתו, והמציא לו דרך שבא הוא יוכל לקיים את המצווה מבלי לפגום ב"ונשמרתם"

"ויאמר השם: "עגלת בקר תיקח בידך ואמרת: "לזבוח להשם באתי".

זאת אומרת כל הביאה היתה בשביל לזבוח ולא בשביל למשוח. נתן לו תרוץ ועצה איך לא להיכשל ב"ונשמרתם"

ישאלו אותו: "מה הגעת לפה? מה קרה?" הנביא הגיע יש פה משהו.

מצינו עוד במשה רבינו שנרתע בקיום מצווה בחשש שחשב שיהיה בקיום המצווה הזו משום פגם במידות, הקב"ה מצווה אותו ללכת אל פרעה,

ומשה אומר: "לא איש דברים אנוכי"

לא הבנתי! השם אומר לך: "לך!", הוא לא יודע מי אתה, אתה מוגבל יכול או לא יכול, אז הוא עונה להשם: "לא איש דברים אנוכי". פרש רש"י: וכל זה מה הוא אמר? שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, ותמוך חשש לפגימה במידות אם ייפגע אהרון - נרתע משה לקבל על עצמו את השליחות אל פרעה. כאמור, כאשר בא משה רבינו לגאול את ישראל על ידי ציווי השם לא לפגום בהכרת הטוב לחותן שלו יתרו, אף על פי שבגלל זה הוא משתהה בשליחות, וזאת מפני חשיבות המידות הטובות בכלל והכרת הטוב בפרט. שהם הבסיס לקיום המצוות כמו שאמר רבינו חיים ויטאל. יתירה מזו, מידת הכרת הטוב נחוצה והכרחית לתועלת ולמטרה של יציאת מצרים. כדברי הרמב"ן על הפסוק, "אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית עבדים" וזה לשון הרמב"ן שם: "מה הטעם שאומר "מבית עבדים" אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית עבדים? לומר לך שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה שם הגדול והנכבד הנורא הזה להם לאלוקים שיעבדוהו למה? כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים מבית עבדים. אז כך אמר הקב"ה לישראל: "אנוכי השם אלוקיך, ולא יהיה לך אלוקים אחרים" אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני השם ואני אלוקיכם מארץ מצרים - אז קבלו כל מצוותי. כי זה מחייב לקבל את כל המצוות. הרי שכל היסוד של כל המצוות כולן זה יציאת מצרים, והיסוד של יציאת מצרים זה הכרת הטוב לקב"ה שהוציאנו ממצרים. וכך כותב בהקדמת "חובות הלבבות" בשער "עבודת האלוקים" וזה לשונו: "והוא קיבול עבודת האלוקים כפי אשר יחייבהו השכל למיטיב על מי שהיטיב לו". זאת אומרת: שאנחנו חייבים לקבל עלינו את עבודת האלוקים כמו שהשכל צריך לחייב אותנו, למיטיב - למי שמיטיב לנו, כלפי מי שהיטיב לו. כי מן הידוע אצלנו כי כל מיטיב אלינו אנו חייבים להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו, זה דבר ידוע אצלנו, שחייבים להכיר בהכרת הטוב למי שהיטיב לנו, וזה חובה כפי הכוונה שהתכוון להועיל לנו. ובשער "עבודת האלוקים" הוא הוסיף וכתב: כמו שהיטיב לבני ישראל בארץ מצרים והביאם לארץ כנען, חייבים בזה בעבודה יתרה על העבודה הראשונה. זאת אומרת: גם הוציא מארץ מצרים וגם הביא אותנו לארץ כנען. נמצא ב"חובות הלבבות" שהוא אומר כדברי הרמב"ן, שתכלית יציאת מצרים, דרך אגב "חובות הלבבות" קדם להרמב"ן, אשר תכלית יציאת מצרים להביא את האדם להכרת טובה. כל התכלית של יציאת מצרים שנהיה מכירי טובה. והכרה הזו מחייבת אותנו לקיים את כל התורה כולה. שאילו לא יצאנו ממצרים היינו משועבדים לפרעה במצרים עד היום הזה, אז כולנו חייבים להקב"ה בהכרת הטוב, לכן אנו מזכירים את יציאת מצרים כל הזמן בהרבה מצוות. ומשנתבאר לנו שסוד יציאת מצרים הוא הכרת הטוב, שיובן היטב מה שחשש משה כל כך לפגום בהכרת הטוב, דוקא בשעה שנצטווה לשום ולגאול את ישראל, כי משה רבינו ידע שהיסוד של יציאת מצרים יחייב אותנו, ויהיה מונח בו העיקרון של הכרת הטוב, ואם הוא עצמו יהיה פגום בהכרת הטוב, שוב לא יוכל להשפיע על ישראל את התוכן של יציאת מצרים בשלמות יסוד הכרת הטוב. שזהו מהחזק והמבסס את עבודת השם, ובקיום מצוות לדורות, ובפרט אם ימצאו שלא היה מכיר טובה

יגידו: "הוא ציווה אותנו על הכרת הטוב והוא בעצמו, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"

שחסרון שבמידת הזריזות היה בכוחו לעכב את גאולת ישראל ממצרים..

"ויאמר השם למשה במדין: "לך שוב למצרים",

ויקח משה את אשתו ואת בניו ויהי בדרך המלון ויפגשהו השם ויבקש המיתו" וואי, הקב"ה מבקש להמית את משה רבינו לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה.

"תניא: אמר רבי יוסי: "חס ושלום! לא נתרשל! לא, לא, אז מפני מה נענש? למה נענש מיתה? לפי שנתעסק במלון תחילה", מאחר ונמצא במשה פגם דק במידת הזריזות למצווה, כבר לא היה ראוי לחיים, וביקש הקב"ה להמיתו, אפילו שעל ידי זה תתבטל גאולתן של ישראל שהרי גאולתן היתה תלויה דוקא במשה,

כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "שהשם אמר לו: "אם אין אתה גואלם - אין אחר גואלם!".

אז תתבטל כל יציאת מצרים והגאולה אם משה נכשל בזריזות המצווה, התעסק קודם במלון במקום במילה. לאור דברינו יובן התביעה על משה, שפגום היה במידת מה, במידת הזריזות, מאחר והתועלת של יציאת מצרים היא בזה שיציאת מצרים מהווה את הבסיס לעבודת השם לדורות. זאת אומרת: גם הכרת הטוב, אבל גם שעבודת השם אפשרית רק על ידי זריזות, "חשתי ולא התמהמהתי" כמו שאמר "המסילת ישרים": "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז, שאם מניח עצמו ביד כבדותו - ודאי הוא שלא יצליח. כי כל מה שהיצר מנסה - זה להתרשל להתעייף להאט, עד הוא יספיק להכניס לך הרבה בלבולים שעוד בסוף תשכח מהמצווה ולא תעשה". תראו שאפילו אדם חושב משהו לעשות ואחר כך נכנסת לו עוד מחשבה ועוד מחשבה והוא שוכח את הראשונות, אז הוא כבר שכחתי, מה שכחת? זה הפטנט, להשהות! לא לבצע מיד, לא לבצע מיד. אם כן כאשר משה עצמו פגום במידה זו של הזריזות, אז הוא לא יכול להשפיע שוב על ישראל את תוכן מידת הזריזות, ובלא המידה הזאת אין תכלית ליציאת מצרים. כי אם לא נעבוד את השם בזריזות כל חיינו - אז לא היה כדאי להוציא את ישראל ממצרים. לכן דוקא מאותה שעה שיצאו ממצרים, נצטוו ישראל על מידת הזריזות, ככתוב: "ושמרתם את המצות" רש"י שם אומר: "את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות", דהיינו לא משהין אותם כדי שהן יחמיצו, אלא עושים בזריזות בלי הפסקה, כך אין מחמיצין את המצוות, "אלא אם באה לידך מצווה - עשה אותה מיד!", כי כל תכלית יציאת מצרים היא היסוד עבודת השם ובקבלת עול מלכות שמים, אם בעצם שעת היציאה, הצטוו ישראל על מידת הזריזות, "בחיפזון ישראל בחיפזון שכינה", כמו שלמדנו שלולא זאת ודאי הוא שלא יצליח האדם. נוסף לכך מידת הכרת הטוב נחוצה לאדם גם עבור קבלת שכר בעולם הבא, זה תלוי כמה יש לנו הכרת הטוב ככה השכר נתקבל לעולם הבא, כי כמו שבעולם הזה מכוח הכרת הטוב אדם מרגיש עצמו מחויב להתאמץ בעבודת השם ובקיום המצוות - כך בעולם הבא שם האדם נשאר עם כל התכונות, הכרת הטוב מרוממת את הרגשת קבלת השכר, ובמידה שירגיש האדם שטובת השם אתו - באותה מידה יוסיף השם על שכרו כדי להתעלות שוב בהכרת הטוב. הכלל הוא: שאותם הכלים והמידות שנחוצים לעבודת השם, חשובים ומוסיפים גם לקבלת השכר בעולם העליון, וכפי מעלת האדם במידות שלו פה בעולם הזה - המטבע של אותם מידות ישלמו שכר בעולם הבא. בדומה לזה כתב ה"מסילת ישרים" פרק ז' (פז): "עניין מידת הזריזות ובמדרש ב"ויקרא רבא" פרשה יא' אמרו: "הוא ינהגנו על מות" בזריזות כי... כמו שאומר: "בתוך עלמות תופפות" - "עלמות" זה כמו עולמות, נערות צעירות תופפות, כי הזריזות היא מידת שלימות גדולה, אשר טבעו של האדם מונע ממנו אותה. ומי שמתגבר ותופס בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא הוא יזכה הזו באמת, והבורא יתן לו אותה שכרו חלק מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו פה בעולם הזה". כלומר: כי מי שהתאמץ לעבוד את עבודת השם בעולם הזה יקבל בעולם הבא את עבודת הזריזות השלימה ובא יקבל את שכרו על כל אשר עשה, נמצא שכל עליותיו והשגותיו בעולם של השכר - יהיו מתוך זריזות ואם כן יתעלה יותר מאחר שהיה פחות זריז בעולם הזה. זאת אומרת: הזריזות תועיל השכר, הכרת הטוב תועיל לשכר וכן הלאה. נמצאנו למדים: כי היסוד שקבע רבינו חיים ויטאל: שהמידות הן יסוד המצוות, מתבטא בעניין יציאת מצרים, שעל שליח השם, מי שנשלח על ידי השם, לגאול את ישראל לעשות את רצונו וכו' - עליו להיות מצוין בעניין הכרת הטוב, שהיא התנאי ליציאת מצרים. ואם חסר לשליח שנשלח על ידי השם המידה הזאת - אפילו תתבטל יציאת מצרים. ומכאן בנין אב לכל המידות, שהן יסוד כל המצוות כמו שאמר רבינו רבי חיים ויטאל, ואם אדם לקוי באחת המידות - תיפגם כל עבודת השם שלו.

ובעידן אחרון אני רוצה לתת לפני "שבת הגדול": "בניסן נקבעה הנהגה על ישראל מעל למזל, מזל חודש ניסן הוא טלה, המצרים שהיו חכמים גדולים כבדו למזל טלה, כי הוא הראשון למזלות והבכור לכולן, והיו סבורים שהמזל שלהם הוא הנותן להם את הכוח, ולכן הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים דוקא במזל טלה. והגר"י חבר זכר צדיק לברכה, מביא בפרוש של "ההגדה של פסח": שדוקא בתוקפו של המזל באמצע גדולתו - ציווה הקב"ה לשחוט את הטלה לקורבן פסח, לשבור את כוחו של המזל. אם היה עושה את זה בחודש אחר להוציא את ישראל ממצרים ולא בחודש טלה - היו המצרים עדיין טוענים שבחודש ניסן לא היתה יכולת בידי הקב"ה להוציאם, ולא יכול לשבור את כוח מזלם. וזאת היתה מכה גדולה שדוקא בזמן שהיו צריכים להתחזק בכוחם כאילו על ידי מזלם - שבר השם יתברך את כוחו של המזל. זאת אומרת: הקב"ה מראה לאומות העולם, כל מה שהם בוטחים ומאמינים בו, אם זה מזל ואם זה מטוסים ואם זה טנקים ואם זה כלכלה ואם זה מעצמה ואם זה קשקושים, הוא ישבור אותם בדוקא במה שהם חושבים "כוחי ועוצם ידי" או כוח מזלי וכו' וכו'. ויתירה מזו: מזל היינו הנהגת הבריאה מלמעלה למטה, מה זה מזל? לא כפי מעשה בני אדם, מזל זה מלשון נוזל כאילו נוזל מלמעלה יורד שפע מן המזלות, הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים בזמן ששולט המזל, הוא בתוקף של המזל, כדי להראות לעין כל שמעתה מיציאת מצרים, אין העולם מתנהג על פי המזלות, כן על פי המעשים של ישראל, שימעו ישראל מה שאני אומר! זה לא אני, זה הרב פרידלנדר, הוא על פי חכמים זכרונם לברכה ועל פי התורה הקדושה: "אין יותר מזלות! כל הנהגה עם עם ישראל בניגוד למזל, ישראל קובעים את הנהגת הבריאה כי אין מזל לישראל! כך כתוב בשבת קנו': "ישראל מעל המזל!" פירוש: הם לא תלויים במזלות, הם מחוברים ישירות לקב"ה הוא חבל נחלתו, אם ישראל עושים רצונו כמו שלמדנו בשני השיעורים האחרונים - אם עושים כמו שהשם רוצה - אנחנו מנהיגים את העולם, אנחנו יכולים למנוע את הקורונה, אנחנו יכולים לגרום לדברים נוספים, והכל תלוי בנו, אין המזלות משתלטים על עם ישראל, אדרבא! עם ישראל על פי מעשיו שולט על כל הבריאה, זו הסיבה שהמלאכים התנגדו שתינתן התורה לישראל כיוון שהבינו שהם בעצמם יהיו מסורים תחת שליטתם של ישראל. כיוון שהכל תלוי מאז מסירת התורה ויציאת מצרים בעם ישראל - עם ישראל קובע בהנהגה העולמית הכל תלוי בנו. ומה יותר פשוט מלעשות תשובה? לאהוב את השם המיטיב, לעשות רצונו בחפץ ובזריזות, ולזכות לגאולה שלמה עוד בפסח הזה, יהי רצון אמן.