תמלול
הכרת הטוב - תנאי ליציאת מצרים | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום בת שבע, אסתר בת מרים, שלא תדבק בקורונה חלילה ובריאות איתנה
הכרת הטוב, תנאי ליציאת מצרים
אנחנו קרובים
לחג הפסח
וכדאי לנו לשפר את המידות,
להכיר אותן, להבין אותן
ולדעת איך נהיה רצויים לפני הקדוש ברוך הוא,
בהמשך לדרשה שאמרנו קודם.
רבנו חיים ויטל בספר שערי תשובה בחלק א' שער ב'
קבע יסוד חשוב בעבודת השם.
מה אדם צריך לעבוד את השם וכיצד?
הוא אומר כי פגם במידות
חמור יותר ממעשה עבירות,
וזאת משום שהמידות
הן יסוד לקיום המצוות,
וכלשונו שם
המידות הטובות והרעות
בהן כיסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית
אשר בה תלויים תרי״ג מצוות התורה,
ולפיכך הן המידות מכלל התרי״ג מצוות,
ואומנם הן הכנות עיקריות
אל תרי״ג המצוות בקיומם או ביטולם.
זאת אומרת, המידות טובות ורעות הן כיסא ויסוד ושורש
לנפש העליונה השכלית, בה תלויים כל המצוות
והן ההכנות העיקריות לקיום כל המצוות, בקיום או בביטול.
המידות נחוצות כל כך לקיום התורה, עד שיש מידות
שהתורה אינה צריכה לצוות עליהן,
כי אין בהן עבירה עצמית,
אבל חומרתן בתוצאותיהן.
כמו שאומר הזוהר הקדוש, כל הכועס
כאילו עובד עבודה זרה.
החומרה של הכעס
היא לא מצד עצמו,
אלא שעל ידי הכעס הוא מעמיד את עצמו במצב של כאילו עובד עבודה זרה.
בשערי קדושה של רבנו חיים ויטל, בחלק בית שער ד' בענף כעס,
הוא מביא את דברי הזוהר הקדוש.
שהתרגום שלהם אומר כך
אם אדם כועס
נעקרת ממנו נשמה עליונה קדושה
ושוכנת במקומה סיטרא אחרה
וזה אדם שמורד בריבונו
עבודה זרה הוא נקרא
וכך כותב רבנו חיים ויטל בחלק א' שער ב'
ולפיכך עניין המידות הרעות
קשים מן העבירות עצמן מאוד מאוד
הן אמנם לא כל תורת המידות ניתנה בצורה של מצוות ועבירות
אך אם נשים עינינו בתורה נמצא שהמידות הללו כלולות בה
דוגמה לדבר
ספר בראשית שנקרא ספר הישר
וזאת על שום
אשר כל מאורעותיו ומעשי האבות
מלמדים על הדרך הישרה שבה צריך האדם ללך
דרך של שלמות עילאית
אשר רק התורה יכולה להתוות אותה
זאת אומרת
צריך לעבוד את השם בדרך של שלמות עילאית לא מספיק לעשות
כמעשה קוף בעלמא
או בדרך הרגל
צריך בשלמות לא רק שהמצווה שלמה בדקדוק
אלא שהיא נובעת מהמידות המתאימות ובלי גרעון
אחת הפרשיות שבתורה
בכוחה ללמד על חשיבותן של המידות
שבלעדיהן לא ניתן לקיים מצוות בשלמות הראויה
זוהי הפרשה
של שליחת משה למצרים
על הפסוק וילך משה
וישוב אל יתר חותנו
מובא במדרש תנחומה
ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה
ועתה לך ואשלחך אל פרעה
אמר לו משה ריבון העולם
איני יכול
מפני שקיבלני יתרו
ופתח לי את פתח ביתו
ואני עימו כבן
ומישהו פותח פתחו לחברו
נפשו הוא חייב לו
זאת אומרת בגלל הכנסת אורחים
שהכניס אותי לביתו
ואני נחשב אצלו כבן
אני לא יכול ללכת בשליחות שאתה שולח אותי
אלא אני צריך ליטול רשות מיתרו
משה רבנו מצטווה לשוב מצרימה
הוא עצמו יודע שבני ישראל במצור ובמצוק
ובמצב של פיקוח נפש
כמו שהוא אומר, אלא חנא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראיה העודם חיים,
יכול להיות שהם בכלל עוד לא חיים כבר.
ואף על פי כן במקום למהר מצרימה,
הוא שב אל יתרו לבקש רשותו,
כי נפשו הוא חייב לו.
במדרש מוכח שחיוב הכרת הטוב מגיע עד לכדי חובת מסירות נפש.
זאת אומרת, עצם זה שהוא מסרב לקדוש ברוך הוא ששולח אותו להציל את עם ישראל,
הוא מכניס את עצמו לחיוב מסירות נפש. הקדוש ברוך הוא חלילה
יכעס עליו באופן שיתחייב בנפשו.
אז רואים במדרש שיש חיוב הכרת הטוב עד כדי חובת מסירות נפש.
וכן מוצאים באליהו.
בשעה שהלך אצל צורפית, האלמנה,
מת בנה.
התחיל מתחנן ואמר,
הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הרעותה להמית את בנה?
איזה לשון קשה.
זה נקרא לטיח דברים כלפי שמאייה.
וזה נקרא מסירות נפש,
כי יכול לענש בעונש מוות
על דיבור כזה.
מה כתוב?
וישמע אדוני בקול אליהו מתי שוב נפש הילד על קרבו ויחי.
גם במעשה הזה של אליהו
יש שום מסירות נפש?
עבור מי?
עבור מי שפתח לו פתח.
שהיא ערכה אותו וקיבלה אותו.
שאלה הטיח דברים כלפי מעלה
ויכול היה להענש בעוון חילול השם.
אף על פי כן לא נרתע.
היה ברור לו
שהמעשה הזה יגרום לקידוש השם.
אם כן, מוכן היה אף למסור את נפשו למען הדבר.
ולמה הייתה מסירות נפש?
כי מי שפותח פתחו לחברו,
נפשו חייב לו, כי היא הייתה מארחת אותו ומאכסנת אותו בביתה.
ממשיך המדרש ואומר,
ולא עוד, אלא כל הפותח פתח לחברו
חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו.
אתה מוצא כשאמר אליהו לאלישע
שאל מה עשה לך בטרם אלקח מחמם ממך?
אמר לו אלישע
והנה פי שניים ברוחך אליי.
והיה לו לאלישע
אחרי שהוא קיבל פי שניים מאליהו
ללכת אצל אביו.
ואימו להחיות אותם כמו שאחיה את בן האכסניה שלו
וכן אליהו
היה לו להחיות את אבותיו כשאחיה את הבן של הצרפית
אלא שמסר את נפשו על אכסניה שלו
וכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ריבון העולם
קיבלני יתרו ונהג בי כבוד
אל איך שלא ברשותו
בהסבר הוא מה שאביו ואימו היטיבו עימו
אין זה פתח שפתחו לו שבעבורו מוסרים את הנפש, הרי כך דרך העולם שההורים חייבים להיטיב לילדים
אולם לבעל אכסניה שאין לו שום חיוב
לפתוח לו את האכסניה
ולנהוג כן
ואם אף על פי כן הוא פתח לו את הפתח
שיבוא בתוכו
אז נפשו הוא חייב לו
אז מי שמחזיר בתשובה אנשים על אחת כמה וכמה לאין ארוך
וזה לא כך
והנה יש להבין
מדוע אשים משה כל כך את הפתח שפתח לו יתרו
בעלו מובא במדרש
מיהו שעשה חסד
עם מי שחייב לו חידה
פתרון אחידה יתרו עם משה
מיהו שעשה חסד
זה יתרו עם מי שהוא חייב לו זה משה
ויאמר להן קראן לו ויאכל לחם
רבי סימון אמר
בשכרו האכילו
דחתיו וגם דלו דלה לנו
המדרש אומר לנו ולאבותינו לנו ולרועים
כשהוא דלה להם מים מן הבאר זה לא היה רק להן לבנות של יתרו
אלא לנו ולאבותינו ולנו ולרועים
אז מה שהוא קרא לו לאכול לחם יתרו בשכרו הכילו
הרי הוא בעצמו דלה לו ולבנותיו
ועוד דרשו על הפסוק במדרש
הוא אומר לבנות שלו למה זה עזבתן את האיש
קראן לו ויאכל לחם
מה אומר המדרש?
למה עזבתן את האיש שמא יישא אחת מכן
זאת אומרת הוא אינטרסנט
הוא חיפש שאולי זה משה יתחתן עם אחת מהבנות
ואין אכילת לחם
אמור כאן אל האישה
כי התורה משתמשת פעמים בלשון לחם
כי אם את הלחם אשר הוא אוכל
זאת אומרת
למה עזבתן את האיש אינטרסנט?
כי ידוע שיתרו היה מוחרם בעירו
אחרי שהוא עזב את עבודת העבודה זרה
וראה ידעו הזדמנות להשיא בת אחת מבנותיו למשה
והנה נמצא שיתרו
עשה חסד עם משה נכון
אבל מתוך חשבונות של טובת עצמו
ולא עוד אלא שהוא מחויב לפתוח פתח למשה
שהרי משה הציל את הבנות שלו וגם דלה להן מן הבאר
אז נשאלת השאלה
מדוע היה חייב משה למסור נפשו עבור ידעו
ומדוע היה חשוב בעיניו הכבוד של יתרו יותר מלהזדרז לגאול את בני ישראל ממצרים
שהוא לא יודע אפילו אם נשארו עוד בחיים
והשם מאיץ בו
ושולח אותו
אז מה היה שיקול דעת של משה רבנו בזה והשם הסכים איתו?
למדנו בזה כלל גדול
הרי משה רבנו מצווה מאת השם לשוב מצרימה
אבל יש צורך להשתדל ולעשות כל מאמץ
לא לרמוס שום מידה טובה
כדי לקיים את המצווה
לא כמו אותם אנשים שעושים דבר לשם מצווה
לא מתחשבים באחרים
ועלולים בשם המצווה כביכול להחריב את כל העולם
המידות
הן היסוד לתורה ולמצוות
וצריך לחפש את הדרך לקיים את המצווה רק מתוך שלמות המידות
משה רבנו שבעצמו
מסר נפש להציל יהודי אחד
מיד המצרי
משה שראה בסבלותם
שהשתדל למענם אצל פרעה שיינתן להם יום מנוחה בנענה לבקשתו
ובעקבות זאת תיקן להם את יום השבת
הוא-הוא שרצה כל כך בגאולתם
בכל זאת הוא עצמו העדיף את כבוד יתרו
על פני הזדרזות בירידה מצרימה לגאול את כלל ישראל
משום שרצה לבקש רשות
מהאיש שפתח לו פתח עם כל המגבלות שאמרנו שהוא היה אינטרסנט והיה חייב לו
ולא לפגום חס ושלום במידת ה...
הכרת הטוב
תוך כדי קיום מצוות השם.
ואפילו שיתרו
היה חייב לפתוח לו פתח,
אף על פי כן אין זה מגרע כלל בחיוב הכרת הטוב של משה רבנו,
שהרי כבר לימד אותנו רבנו בחייה בחובת הלבבות שהטובה אינה באה מיד האדם אלא מאת השם.
שהרי כבר לימד אותנו,
אבל אף על פי כן יש חיוב הכרת הטוב לאדם שעל ידו באה הטובה,
כמו שכותב בעל חובת הלבבות בשער הביטחון, פרק ד',
סוף חלק ג',
אומר ואם ישלים על יד אחד מהם
יודע בורא יתברך אשר השלים חפצו,
ויודה למי שנעשה על ידו,
על ליבו הטוב לו.
אז צריך להודות לשם, לדעת שהשם שיגר ושלח את האיש הזה,
אבל צריך גם להודות לזה שעשה את המעשה של החסד והטובה
על הלב הטוב שלו,
ושהבורא הביא את התועלת דווקא על ידו,
ובידוע שאינו בורא מגלגל טובה אלא על ידי הצדיקים, כי מגלגלין זכות על ידי זכאי.
כלומר,
קודם כל על המקבל
להכיר ולהוקיר מעלת הנותן
שהוא זכאי,
שעל ידו התגלגלה הזכות להיטיב עם המקבל.
אז אם קיבלת ממישהו משהו,
אתה צריך להוקיר את מעלתו כי הוא זכאי שגלגלו את הזכות על ידו מן השמיים.
ואילולא הוא זכאי,
אולי גם לא הייתה מתגלגלת הזכות לתת הטובה גם אליך.
לכן חייב להכיר לו טובה.
ואם כן, חיוב הכרת הטוב הוא אפילו במקרה שלא התכוון להיטיב.
מפני שעל כל פנים, על ידו באה הטובה מפני שהוא זכאי.
ושנית,
כאשר הנותן מתכוון להיטיב,
אז יש סיבה נוספת להכיר לו טובה? על ליבו הטוב לא.
ואפילו במקרה שהוא חייב להיטיב,
כמו עם יתרו, על שהציל את בנותיו ודלה להן.
אבל על כל פנים אפשרות הבחירה בידו,
האם להיטיב או לא להיטיב, ובחר בטוב למלא חיובו.
אפילו שהוא לא עושה טובה, זה חובה.
אבל הוא יכול לבחור לא טוב.
ולכן חייבים להכיר לו טובה.
אולי המקור לדברי חובת הלבבות
ובדברי חכמים, זיכרונם רכה, בבא קמא צדיק ב',
שאמרו המילתא דהמרא אינשא
חמרא למרא תבותא לשקייה.
הפירוש הוא, אנשים אומרים,
אומר רשי, היין של מלך הוא
והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.
חמרא למרא,
היין שייך לאדון, למלך, למישהו, לשר, לא משנה.
והתבותא לשקייה, למי שמשקה, למי שנותן את היין,
זה לא שלו,
אבל הוא רק המשקה.
אז ככה זה, התבותא, מחזיקין טובה,
זה שהשקע.
אומנם מקור ההטבה תמיד הוא הקדוש ברוך הוא,
אבל התורה מלמדת אותנו שעל כל פנים יש חיוב להודות גם לשליח,
גם לדבר שמביא את המכתבים.
הכלל היוצא הוא שאף במקום שאדם מצווה במפורש מהשם יתברך.
המצווה תקוים בשלמות
רק אם לא תפגום במידות.
קיום מצווה אינו יכול להצדיק פגיעה,
וגם לשם שמיים אסור להזיק ולפגום.
כשאדם עומד בפרשת דרכים,
מצד אחד מוטל על המצווה,
מצד שני ייתכן שיסתכן אגב קיומה בפגימת המידות,
עליו למצוא את הדרך לקיום המצווה בלי לפגום במידה כלשהי.
כשמשה
ששב ליטרו לבקש רשותו,
ובלבד שלא לפגום במידת הכרת הטוב
אגב קיום מצוות ה' לשוב מצרימה,
אז אנחנו רואים שם שהוא הלך לקיים את מצוות ה'
אבל בלי לפגום במידת הכרת הטוב ליטרו.
כדוגמה לדבר,
שמואל הנביא נצטווה מאת ה'
ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך.
זאת אומרת הקדוש ברוך הוא שולח את שמואל הנביא
למשוח למלך
ניבט ישי בית הלחמי, בסוף נמשח דוד המלך
אבל הוא פוחד
כי שאול מלך עדיין.
ואף על פי שנצטווה
חשש שמא קיום המצווה הזו יפגום
בחיוב של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
קיום מצווה מצד אחד
ואפשר לעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם מה שלא נזהרים פה בבני ברק.
ירושלים בכמה מקומות.
חושבים שחכמים,
שיש מגפה ודבר, לא מבינים את המשמעות.
וכמאמר הגמרא בפסחים ח'
בא אמר רבי אלי עזר,
שואלת הגמרא, שלוחי מצווה אינם ניזוקין,
איכא דשכיחא היזק? קשה אני.
כל מה שאמרנו ששלוחי מצווה אינם ניזוקין זה במקום שלא מצוי היזק.
אבל מקום שמצוי היזק,
ובפרט בדבר, מגפה וכו',
אין דבר כזה שלוחי מצווה אינם ניזוקין,
שנאמר ויאמר שמואל,
איך אלך
בשליחות השם לקיים את רצונו? ושמע שאול בהראגני,
אני אעבור על ונשמרתם מאוד,
כי זה מצוי היזק.
אמנם אני שליח מצווה מאת השם,
שליח מצווה מאת השם אישית, לא מצווה רגילה שכתובה בתורה.
פירוש, תלך.
אז איך אני אעשה את זה? ושמע שאול בהראגני, אני אעבור על ונשמרתם.
נמצא שאפילו שנצטווה שמואל,
מכל מקום לא רצה לקיים מצווה שקיומה מותנה בפגימה
בחלק אחר של עבודת השם.
והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו,
הסכים איתו,
והמציא לו דרך שבה יאכל לקיים את המצווה מבלי לפגום בוונשמרתם.
ויאמר אדוני עגלת בקרתי כך בידך ואמרת לזבוח לאדוני באתי.
אז זאת אומרת, כל הביאה הייתה בשביל לזבוח ולא בשביל למשוח.
נתן לו תירוץ ועצה
איך לא להיכשל בוונשמרתם.
כי השאלתו, מה הגעת לפה? מה קרה? הנביא מגיע זה, יש פה משהו.
מצינו עוד במשה רבנו שנרתע מקיום מצווה בשעה שהחשש יהיה בקיום המצווה הזו משום פגם במידות.
הקדוש ברוך הוא מצווה אותו ללכת אל פרעה.
ומשה אומר, לא איש דברים אנוכי.
לא הבנתי, השם אומר לך לך, מה הוא לא יודע מי אתה, מה אתה מוגבל או לא מוגבל, יכול או לא יכול.
אז הוא עונה לשם לא איש דברים אנוכי.
פרש רשי וכל זה, למה הוא אמר?
שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה.
ומתוך חשש לפגימה במידות,
אם ייפגע אהרון,
נרתע משה מלקבל על עצמו את השליחות אל פרעה.
כאמור,
משה רבנו, כשבא לגאול את ישראל בציווי השם,
נזהר לא לפגום בהכרת הטוב לחותן שלא יתרו
אף על פי שבגלל זה הוא משתהה בשליחות
וזאת מפני חשיבות המידות הטובות
בכלל בהכרת הטוב בפירת
שהם הבסיס לקיום המצוות כמו שאמר רבנו חיים ויטל
יתרה מזו
מידת הכרת הטוב נחוצה והכרחית לתועלת ולמטרה של יציאת מצרים
כדברי הרמב״ן על הפסוק
אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים
זה לשון הרמב״ן שם
מה הטעם שאומר
מבית עבדים
אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים
לומר לך שהיו עומדים במצרים בבית עבדים שבויים לפרעה
ואמר להם זה שהם חייבים
שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלוהים שיעבדו, למה?
כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים מבית עבדים
אז כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אנוכי
אדוני אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים אחרים
אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים
שאני אדוני ואני אלוהיכם
מארץ מצרים
אז קבלו כל מצוותי, זה מחייב לקבל את כל המצוות
הרי שהיסוד של כל המצוות כולן זה יציאת מצרים
והיסוד של יציאת מצרים זה הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא שהוציאנו
ממצרים
וכך כותב בחובת הלבבות בהקדמה לשער עבודת האלוהים וזה לשונו
והוא קיבול עבודת האלוהים
כפי אשר יחייבהו השכל למיטיב על מי שהיטיב לו
זאת אומרת אנחנו חייבים לקבל עלינו את עבודת האלוהים
כמו שהשכל צריך לחייב אותנו
למיטיב, למי שמיטיב לנו כלפי מי שהיטיב לו
כי מין הידוע אצלנו
כי כל מיטיב אלינו
אנו חייבים להודות לו כפי כוונתו להועין לנו
זה דבר ידוע אצלנו
שחייבים בהכרת הטוב למי
שהיטיב לנו וזה חובה
כפי הכוונה שהתכוון לו אין לנו
ובשער עבודת האלוהים
בפרק ו' הוא הוסיף וכתב
כמו שהיטיב ל...
בני ישראל בהוציאם מארץ מצרים
ובהביאם אל ארץ כנען
מחייבים בזה עבודה יתרה על העבודה הראשונה.
זאת אומרת גם הוציא מארץ מצרים וגם הביא אותנו לארץ כנען
נמצא בחובת הלבבות
שהוא אומר כדברי הרמב״ן
שתכלית יציאת מצרים,
דרך אגב חובת הלבבות קדם לרמב״ן,
אשר תכלית יציאת מצרים
להביא את האדם להכרת טובה.
כל התכלית של יציאת מצרים, שנהיה מכירי טובה.
והכרת הטוב הזו מחייבת אותנו לקיים את כל התורה כולה.
שאילו לא יצאנו ממצרים היינו עבדים משועבדים לפרעה עד היום הזה.
אז כולנו חייבים בהכרת הטוב לקדוש ברוך הוא ולכן אנחנו מזכירים יציאת מצרים כל הזמן בהרבה מצוות.
ומשנתבער לנו שיסוד יציאת מצרים הוא הכרת הטוב,
יובן היטב מה שחשש משה כל כך
לפגום בהכרת הטוב.
דווקא בשעה שהוא הצטווה, לשוב לגולד ישראל.
כי משה רבנו ידע
שהיסוד של יציאת מצרים יחייב אותנו
ויהיה מונח בו העיקרון של הכרת הטוב.
ואם הוא עצמו יהיה פגום בהכרת הטוב שוב לא יוכל להשפיע על ישראל את התוכן של יציאת מצרים
בשלמות יסוד הכרת הטוב.
שזהו המבסס והמחזק את עבודת השם
בקיום מצוות לדורות.
ובפרט אם ימצאו שהוא לא היה מכיר טובה יגידו הוא ציווה אותנו על הכרת הטוב הוא בעצמו לו כשאת עצמך ואחר כך כשאת אחרת.
מאותה סיבה מצאנו
שחסרון במידת הזריזות
היה בכוחו לעכב את גאולת ישראל ממצרים.
ויאמר אדוני אל משה במדיין לך שוב מצרים
ויקח משה את אשתו ואת בניו
ויהי בדרך במלון
ויפגשהו אדוני ויבקש עמיתו.
וואו!
הקדוש ברוך הוא מבקש להמית את משה רבנו לפי שלא מעל את אליעזר בנו
ועל שנתרשל נענש עונש מיתה.
טניה אמר רבי יוסף
חס ושלום לא נתרשל לא לא
אז מפני מה נענש?
למה נענש מיתה?
כפי שנתעסק במלון תחילה,
מאחר ונמצא במשה פגם דק במידת הזריזות למצווה,
כבר לא היה ראוי לחיים,
וביקש הקדוש ברוך הוא להמיתו.
אפילו שעל ידי זה תתבטל גאולתם של ישראל,
שהרי גאולתם תלויה הייתה דווקא במשה,
כמו שאמרו חכמים זיכרונו לברכה, שה' אמר לו,
אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם.
אז תתבטל כל יציאת מצרים והגאולה אם משה נכשל
בזריזות המצווה, והתעסק קודם במלון במקום במילה.
לאור דברינו יובן התביעה על משה,
שפגום היה במידת מה?
במידת הזריזות.
מאחר והתועלת
של יציאת מצרים היא בזה שיציאת מצרים מהווה את הבסיס לעבודת השם לדורות,
זאת אומרת, גם הכרת הטוב,
אבל גם שעבודת השם אפשרית רק על ידי זריזות. חשתי ולא התמהמתי.
כמו שאמר המסילת ישרים,
ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברר קצת שיתגבר נגד טבעו עצמו,
ויתגבר ויזדרז,
שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו,
ודאי הוא שלא יצליח.
כי כל מה שהיצר מנסה זה להתרשל, להתעייף, להאית.
עד אז הוא יספיק להכניס לך הרבה בלבולים,
שבסוף עוד תשכח מהמצווה ולא תעשה.
תראו שאפילו אדם חושב משהו לעשות.
ואחר כך נכנסת לו עוד מחשב, עוד מחשב, הוא שוכח את הראשונות.
אז וואי, שכחתי, מה שכחנו.
זה הפטנט, להשהות, לא לבצע מייד.
לא לבצע מייד.
אם כן, כאשר משה עצמו פגום במידה זו של הזריזות,
אז הוא לא יוכל להשפיע שוב על ישראל את תוכן מידת הזריזות.
ובלא המידה הזו אין תכלית ליציאת מצרים.
כי אם לא נעבוד את השם בזריזות כל ימי חיינו,
אז לא היה כדאי להוציא את ישראל ממצרים.
לכן דווקא באותה שעה שיצאו ממצרים,
נצטוו ישראל על מידת הזריזות.
כתוב שמרתם את המצות.
רשי שם אומר את המצוות.
כדרך שהם מחמיצים את המצות,
דהיינו לא משהים אותם כדי ש...
תחמיצו אלא עושים בזריזות
בלי הפסקה
כך הם מחמיצים את המצוות
אלא אם באה לידך מצווה עשה אותה מיד
כי כל תכלית יציאת מצרים היא היסוד בעבודת השם ובקבלת
עול מלכות שמיים
אם כן בעצם שעת היציאה
נצטוו ישראל
על מידת הזריזות בחיפזון
בחיפזון ישראל, בחיפזון שכינה כמו שלמדנו
שלולא זאת
ודאי הוא שלא יצליח האדם
נוסף לכך מידת הכרת הטוב נחוצה לאדם
גם עבור קבלת שכר בעולם הבא זה תלוי כמה יש לנו הכרת הטוב ככה השכר נתקבל לעולם הבא
כי כמו שבעולם הזה מכוח הכרת הטוב
אדם מרגיש עצמו מחויב להתאמץ בעבודת השם ובקיום המצוות
כך בעולם הבא שם אדם נשאר עם כל התכונות
הכרת הטוב מרוממת את הרגשת קבלת השכר
ובמידה שירגיש האדם את טובת השם איתו
באותה מידה יוסיף השם על שכרו
כדי להתעלות שוב בהכרת הטוב
הכלל הוא שאותם הכלים והמידות שנחוצים לעבודת השם
חשובים ומוסיפים גם לקבלת השכר
בעולם העליון
וכפי מעלת האדם במידות שלו פה בעולם הזה במטבע של אותן מידות ישלמו לו שכר בעולם הבא
בדומה לזה כתב על מסילת ישרים פרק זן פז
לעניין מידת הזריזות
ובמדרש בויקרא רבה פרשה יא אמרו הוא ינהגנו עלמות
בזריזות
כי הילן עולה מתה
כמו שהוא אומר בתוך עלמות תופפות
עלמות זה כמו עלמות
נערות צעירות תופפות כי הזריזות
היא מידת שלמות גדולה
אשר טבעו של האדם מונע ממנו אותה
ומי שמתגבר ותופס בה כל מה שיוכל
הנה לעתיד לבוא הוא יזכה למידה הזו באמת
והבורא ייתן לו אותה שכרו
חלף מה שישתדל
אחריה בזמן עבודתו פה בעולם הזה.
כלומר,
כמי שהתאמץ לעבוד את השם בזריזות בעולם הזה,
יקבל בעולם הבא את מידת הזריזות השלמה,
ובה יקבל את שכרו על כל אשר עשה.
נמצא שכל עליותיו והשגותיו בעולם של השכר
יהיו מתוך זריזות,
ואם כן יתעלה הרבה יותר,
מאחר שהיה פחות זריז בעולם הזה,
מאחר, סליחה, מאחר שהיה פחות זריז בעולם הזה.
זאת אומרת, הזריזות תועל גלל השכר, הכרת הטוב תועיל לשכר, וכן הלאה. נמצאנו למדים
כי היסוד שקבע רבנו חיים ויטל,
שהמידות הן יסוד המצוות,
מתבטא בעניין יציאת מצרים,
שעל שליח השם,
מי שנשלח על ידי השם לגאול את ישראל, לעשות את רצונו וכו',
עליו להיות מצוין במידת הכרת הטוב,
שהיא התנאי ליציאת מצרים.
ואם חסר לשליח שנשלח על ידי השם
במידה הזו,
אפילו תתבטא ליציאת מצרים.
ומכאן בניין אב לכל המידות
שהן יסוד של המצוות, כמו שאמר רבנו חיים ויטל,
ואם אדם לקוי באחת המידות,
תיפגם כל עבודת השם שלו.
ומעדן אחרון אני רוצה לתת לפני שבת הגדול.
בניסן נקבעה הנהגה עם ישראל מעל המזל.
מזל חודש ניסן הוא טלה.
המצרים שהיו חכמים גדולים עבדו למזל טלה,
כי הוא הראשון למזלות והבכור לכולם.
והיו סבורים שהמזל שלהם
הוא הנותן להם את הכוח.
ולכן הוציא הקדוש ברוך הוא ישראל ממצרים דווקא במזל טלה.
והגריח חבר זכר צדיק וברכה מביא בפירוש להגדה של פסח,
שדווקא בתוקפו של המזל
באמצע גדולתו.
ציווה הקדוש ברוך הוא לשחוט את הטלה
לקורבן פסח,
לשבור את כוחו של המזל.
אם היה עושה את זה בחודש אחר, להוציא את ישראל ממצרים ולא בחודש טלה,
היו המצרים עדיין טוענים שבחודש ניסן לא הייתה יכולת ביד הקדוש ברוך הוא להוציאם,
ולא יכול לשבור את כוח מזלם.
וזאת הייתה מכה גדולה שדווקא בזמן שהיו צריכים להתחזק בכוחם כאילו על ידי מזלם,
שבר השם, יתברך, את כוחו של המזל.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מראה לאומות העולם,
כל מה שהם בוטחים מאמינים בו, אם זה מזל,
ואם זה מטוסים,
ואם זה טנקים,
אם זה כלכלה,
ואם זה מעצמה,
ואם זה קשקושים,
הוא ישבור אותם בדווקא במה שהם חושבים כוחי ועוצם ידי, או כוח מזלי, וכולי וכולי.
ויתרה מזאת,
מזל,
היינו הנהגת הבריאה מלמעלה למטה. מה זה מזל?
לא כפי מעשה בני אדם.
מזל זה מלשון נוזל, כאילו נוזל. מלמעלה יורד שפע
מן המזלות.
הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים בזמן ששולט המזל,
ובתוקף של המזל, כדי להראות לעין כל,
שמעתה, מיציאת מצרים,
אין העולם מתנהג על פי המזלות,
אלא על פי המעשים של ישראל.
שמעו ישראל, מה שאני אומר.
זה לא אני, זה הרב פרידלנדר.
והוא אומר על פי החכמים, זכרונם לברכה, ועל פי התורה הקדושה.
אין יותר מזלות.
כל הנהגה עם עם ישראל בניגוד למזל.
ישראל קובעים את הנהגת הבריאה,
כי אין מזל לישראל.
כך כתוב בשבת, קנו.
ישראל מעל המזל, פירושו הם לא תלויים במזלות, הם מחוברים ישירות לקדוש ברוך הוא, חבל נחלתו.
אם ישראל עושים רצונו, כמו שלמדנו בשני השיעורים האחרונים,
אם עושים כמו שהשם רוצה,
אנחנו מנהיגים את העולם.
אנחנו יכולים למנוע את הקורונה,
אנחנו יכולים לגרום
לדברים נוספים,
והכל תלוי בנו. אין המזלות משתלטים על עם ישראל.
אדרבה,
עם ישראל על פי מעשיו שולט על הבריאה.
זו גם הסיבה שהמלאכים התנגדו שתינתן התורה לישראל,
כיוון שהבינו שאז הם בעצמם יהיו מסורים תחת שליטתם של ישראל.
כיוון שהכל תלוי מאז מסירת התורה ויציאת מצרים
בעם ישראל, עם ישראל קובע את ההנהגה העולמית,
הכל תלוי בנו.
נו, מה יותר פשוט
מלעשות תשובה,
לאהוב את השם אמיתי,
לעשות רצונו בחפץ ובזריזות,
ולזכות לגאולה שלמה עוד
בפסח הזה?
יהי רצון,
אמן.


