אשא עיני - חלק ח - כחשיכה כאורה | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מהספר 'אשא עיני' באדיבות הרב המחבר שליט"א (לכתבה בענין ספריו - לחץ כאן) - - - 

  כחשיכה כאורה: החטא הקדמון - חטא הראיה 

כאשר אנו מתבוננים בראשית היצירה, כשברא הקב"ה את כל העולם, ואדם הראשון למד תורה בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולים לו בשר, וכל העולם כולו היה מושלם, והנה התקנא הנחש באדם הראשון וחפץ בכל כוחו להפילו, והוא עשה זאת על ידי שפיתה את חוה להסתכל במה שהיא לא הורשתה, כמו שמספרת התורה (בראשית ג' ו'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל". 

ומיד אחר כך מספרת התורה, שנפקחו עיניהם של אדם וחוה, כמו שנאמר: (בראשית ג ח): "ותפקחנה עיני שניהם".

כשנסגרות העינים הגשמיות נפתחים עיני השכל

והקשה על כך הרמב"ם (מו"נ ח"א פ"ב), כיצד יתכן שלאחר שאדם הראשון וחוה חטאו בחטא אכילת עץ הדעת, הם החכימו יותר ממה שהם היו לפני החטא, והרי החטא מפיל ומוריד את האדם ממדריגתו הראשונה כידוע.

אלא ביארו בעל המקנה (מסכת קידושין בהקדמה), והחתם סופר (תורת משה בראשית), והתפארת שלמה (תורה ליקוטים), שלכל אדם יש שני עיניים, יש את העינים הגשמיות שבהם הוא רואה דברים גשמיים, ויש לכל אדם עינים פנימיות רוחניות, שהם עיני השכל אשר נועדו לראות בהם דברים רוחניים ומראות אלוקים.

וכאשר האדם פותח את עיניו הגשמיות, ומסתכל בהם במה שאסרה התורה, בכך הוא פוגם בעיניו, ועל ידי כך נחשכים עיניו הפנימיות הרוחניות, ושוב אינו יכול לראות בהם מראות רוחניים.

והנה אדם הראשון לפני החטא, היה רואה וצופה בראיה רוחנית, כמו שכתבו חז"ל (חגיגה יב), שאדם הראשון לפני החטא היה רואה מסוף העולם ועד סופו, באור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.

ולאחר שחטא אדם הראשון, ופגם בעיניו להסתכל במה שאסרה לו התורה, נחשכו עיניו הרוחניות, ועל ידי כך נפתחו עיניו הגשמיות לראות את כל תאוות העולם הזה והבליו, וזה הפירוש "ותפקחנה עיני שניהם", לרמז שנפתחו עיניהם לראות את כל הבלי העולם הזה ותאוותיו.

וזה פירוש הפסוק אשר נאמר לעתיד (ישעיה ט טו): "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", כי דווקא מי שסגר את עיניו והחשיכם, לבלי להסתכל בהם על כל תאוות העולם הזה והבליו, הוא יזכה לאורה הגדול של הגאולה שתהיה במהרה. 

וכן כתב הזוהר הקדוש, (בראשית לו ע"ב) על הפסוק ותפקחנה עיני שניהם, שלאחר החטא נפתחו עיניהם לראות את תאוות הבלי העולם הזה.

עיני הבשר מחשיכות לראות את האור העליון

והוסיף החתם סופר (תורת משה בראשית), בשם בעל ההפלאה זצ"ל, שלפני החטא היו עיני הבשר הגשמיות של אדם וחוה כמעט סגורות, ואילו העינים הרוחניות שלהם היו מאירות, כי עיני הבשר של האדם הם המחשיכות את האדם להשיג את האור העליון, וכפי שהאדם סוגר את עיני הבשר שלו לבלי לפגום בהם בראיות אסורות חס ושלום, כך נפתחים עיניו הרוחניות להשיג את סודות התורה ומעמקיה, וכמו שכתוב (תהלים קלט ב): "ולילה כיום יאיר - כחשיכה כאורה", שפירושו שככל שיש יותר חושך בעיני הבשר הגשמיות של האדם, כך יש יותר אור בעיניו הרוחניות, להשיג את האור הרוחני של התורה הקדושה ואת סודותיה. 

ולכן לפני החטא כאשר לא היה לאדם וחוה יצר הרע, לא היה שם שום בושה וערות דבר, והראייה שמתחילה דיבר ה' עמהם והם לא התביישו כלל, אבל לאחר החטא כאשר נכנס להם יצר הרע, נהיה אותו מקום ערוה, ולכן התחבאו האדם ואשתו והקב"ה תפר להם עלה תאנה כדי שלא יתביישו. 

וכל זאת החל בראיית העינים של חוה להסתכל בעץ, כמו שנאמר: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ותקרא לאישה עמה ויאכל", כי ראיית העיניים היא אשר גרמה לכל החטא הקדמון. 

כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון

והנה כתב האריז"ל, שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, ולכן כאשר אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת השתתפו עמו יחד כל הנשמות כולם, ומשום כך כשם שהפגם הראשון של כל הנשמות היה בחטא הראיה, כך הנסיון הראשון והעיקרי של כל אחד בעולם הזה, הינו לשמור על ראייתו ועל קדושת עיניו בתכלית השלימות, מפני שעל ידי כך הוא מתקן את חלקו בחטא עץ הדעת, שנגרם כתוצאה מחטא הראיה, וממילא זוכה לתקן את נפשו בשלימות. 

חטא הראיה מעורר את החטא הקדמון

וכתב על כך בעל השומר אמונים (טהרת הקודש מאמר שמירת עינים), שכיון שתחילת הפגם בעץ הדעת היה בפגם הראיה, כמו שכתוב (בראשית ג' ו'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", וכך פיתה הנחש את חוה בענין הראיה, שעל ידי החטא יפתחו עיניהם ויוכלו לראות יותר, כמו שכתוב שם (בראשית ג' ח): "ונפקחו עיניהם", מכך אנו לומדים שכל קנאתו של היצר הרע בהם היה בשביל מעלתה העצומה של הראיה הזכה שהיתה להם, שהיה אדם הראשון רואה מסוף העולם ועד סופו באור הגנוז. 

ולכן כל מי שפוגם בעיניו לראות חס ושלום מראות אסורות, הרי הוא מעורר את הפגם הקדמון של חטא הראיה, ודבק בעץ הדעת טוב ורע, ואילו כל המקדש את עיניו לבלי לפגום בהם, הרי הוא דבק בעץ החיים, שהיא מקור כל השפע והברכה, כמובא בזוהר הקדוש. עכ"ד 

השומר עיניו – עולה למדריגת אדם הראשון קודם החטא

כתב האריז"ל, שאדם הראשון בחטאו, אשר היה כתוצאה של פגם הראיה, גרם עירוב של כל הטוב והרע בעולם, וכל עבודתינו במשך כל ימי חיינו היא לברר את הטוב מהרע, ובכך לתקן את חטאו של אדם הראשון.

וביאר הגאון רבי חיים מוולאז'ין זיע"א (נפש החיים שער א פרק ו), שביאורו של עירוב הטוב והרע הוא, שהתערבו כל הטוב והרע בעולמות, וכן התערבו כל כוחות הטוב והרע באדם, וכתוצאה מכך נגרם לאדם שיהיה פעם טוב ופעם רע, והוא משתנה ומתהפך תמיד בדרכיו ובכל אורחותיו, וזהו עץ הדעת טוב ורע, כאשר לפעמים גובר חשקו ותשוקתו לעבודת השם כראוי, ולפעמים הוא נופל לתאוות העולם הזה, ולכל מיני תשוקות נפולות רח"ל, ואינו מצליח להתגבר על יצרו כראוי ולנצחו תמיד, ולעבדו יתברך כראוי, אלא לפעמים הוא גובר על יצרו ולפעמים להיפך חס ושלום, וכל זאת נגרם לאדם כתוצאה של עירוב הטוב והרע, הגורמים לאדם להיות פעם טוב ופעם רע חס ושלום. עכ"ד 

והנה כיון שכל עירוב הטוב והרע היה על ידי פגם הראיה, אשר הוא אשר גרם לחטא אכילת עץ הדעת, לכן כאשר האדם שומר את ראייתו לבלי לראות ברע חס ושלום, על ידי כך הוא עולה למקום של אדם הראשון קודם החטא, והוא אחוז בסוד "עץ החיים" שבתוך הגן, וממילא הוא זוכה להיות טוב בכל דרכיו תמיד, כמו שהיה לפני החטא, ועל ידי כך הוא זוכה ממילא להתעלות תמיד בעבודתו יתברך ולהתקרב להשי"ת כראוי, וכל נפילותיו וירידתיו של האדם נגרמות רק על ידי חטא הראיה, אשר על ידם הוא מעורר שוב את זוהמת החטא הקדמון שתחילתו היה בפגם הראיה, ועל ידי כך הוא דבק בעץ הדעת טוב ורע, וזה הגורם לו להיות פעם טוב ופעם רע, וכתוצאה מכך הוא נופל בכל פעם מכל מדריגותיו, באין עוזר וסומך, אבל השומר את עיניו כראוי, הרי הוא מתעלה בכל עת, מדרגה לדרגה בעבודת השם. 

השומר עיניו זוכה לכל ההשפעות

והנה לאחר שחטא אדם הראשון, נקנסה מיתה על כל העולם כולו, ואפשר לבאר שזה הטעם שאמרו צדיקים, שכל השומר עיניו בקדושה, מובטח לו שיזכה לאריכות ימים ושנים טובות, ויזכה לשפע של פרנסה ברווח ולשמחה גדולה ולכל טוב בכל הענינים כמובא בספרים, וזאת מפני שלאחר החטא הקדמון שעיקרו היה חטא הראיה, התקלל אדם הראשון במיתה, וכן התקלל בקללת הפרנסה כמו שכתוב בזעת אפיך תאכל לחם, וכן התקלל בקללת העצבות כמו שכתוב בעצבון תאכלנה. 

ומשום כך כל השומר את עיניו בקדושה גדולה, הוא מתקן בכך את החטא הקדמון שעקרו היה פגם הראיה, ולכן הוא ניצל מכל הקללות האלו, כי על ידי כך הוא עולה למקום של אדם הראשון קודם החטא, וממילא הוא זוכה לכל הברכות ולכל ההשפעות. 

מדוע אדם הראשון צם דווקא מאה שלשים שנה?

והנה כתבו חז"ל (עירובין יח), שאדם הראשון היה חסיד גדול, ולאחר שראה שבחטאו נגזרה מיתה לכל העולם כולו, צם והתענה מאה שלשים שנה רצופות כדי לתקן חטא זה. 

וביאר בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע (עירובין יח), שהטעם שאדם הראשון צם דווקא מאה שלשים שנה, מפני שחטא הקדמון של אכילת עץ הדעת החל מפגם העינים, כמו שנאמר (בראשית ג' ו'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", ולכן צם אדם הראשון מאה שלשים שנה, אשר זה בגימטריא "עין", וזאת כדי לתקן את חטא הראיה, וכיון שנתקנה העין, נתקנים ממילא כל חטאי האדם, כי העין הוא הסרסור והשליח המביא לאדם את כל החטאים. עכ"ד הקדושים. 

מדוע לא היו המצרים עיורים?

והוסיף עוד החתם סופר זיע"א, שעל פי זה אפשר לבאר מדוע עשה הקב"ה את מכת חושך במצרים, וזאת בכדי שיהיה חושך למצרים ואור לישראל, ויוכלו כל ישראל לראות את כל האוצרות אשר נמצאים בבתי המצרים.

והרי היה יכול הקב"ה להכות את כל המצרים בסנוורים, ולעשות אותם עיורים לכמה ימים בלבד, כשם שה' הכה בסנוורים את אנשי סדום עד שנלאו למצוא את הפתח, והיו רואים כל ישראל את האוצרות שישנם בבית המצרים, ומדוע היה צריך הקב"ה להביא את מכת חושך.

אלא הביאור לכך הוא, מפני שכל אדם אשר אינו רואה בעיניו הגשמיות את כל הבלי העולם הזה, מיד נפתחים עיניו לראות בעיניו ברוחניות מראות רוחניים וקדושים, ואם המצרים היו עיוורים במשך כמה ימים הם היו זוכים לראות בעיניהם מראות אלוקים, והקב"ה לא רצה לתת מתנה גדולה ועצומה כזאת למצריים, ולכן הוא עשה את מכת חושך למצרים, אשר בו ישבו המצרים בחושך כמה ימים, ואדרבה גם בימים אלו הם מצמצו בעיניהם והתאמצו לראות בעיניהם ככל יכלתם.

ומכאן אנו לומדים, שאף על פי שהיו המצרים שקועים בטומאה נוראה, בהיות ארץ מצרים ערוות הארץ וסמל הטומאה והזוהמה, אבל אם הם היו שומרים על עיניהם מכל משמר במשך כמה ימים, היו נפתחים עיניהם לראות מראות רוחניים, וקל וחומר כל אחד מעם ישראל אשר נשמת ה' בקרבו, ולכך הוא נוצר, שאם הוא ישמור את עיניו יזכה לראות מראות אלוקים, ויזכה לדרגות מופלאות מאד, כי עיני האדם הינם רק לבוש לעינים הרוחניות שיש לו על ידי נשמת ה' אשר בקרבו, וכל השומר את עיניו זוכה ממילא לראות רוחניות ולראות מראות קודש. 

מדוע לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן?

ומבאר עוד החתם סופר זיע"א, (תורת משה פר' בהעלותך),שזה הטעם שנתן הקב"ה לישראל את המן לפני קבלת התורה, כמו שכתבו חז"ל שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, וזאת מפני שהמן שירד משמים היה מאכל רוחני, ואף על פי שטעמו בו את כל הטעמים שבעולם כמו שכתבו חז"ל, (יומא עד), אבל לא ראו בו שום דבר בעינים הגשמיות, ועל ידי כך היו ישראל ראוים לקבל את התורה, כי לא התגשמו ישראל בראייתם את המן, ועל ידי כך התחזקה ראייתם הרוחנית של ישראל, והם יכלו להבין את התורה ואת סודותיה.

וזה הטעם שנאמר על המן (במדבר יא ז): "והמן כזרע גד לבן - ועינו כעין הבדולח", וזאת לרמז שעל ידי אכילת המן, זכו כל ישראל שהזדככה ראייתם לראות בראיה רוחנית ברורה למרחוק, כמו אדם המסתכל בצלוחית של בדולח צלול, מפני שכאשר ממעט האדם את ראייתו בעניני גשמיות, מתחזקת ראייתו הרוחנית.

וסיפר בעל החתם סופר זיע"א (הגה לתורת משה פרשת בא), על הרה"ק רבי פנחס הורוויץ בעל ההפלאה זיע"א, שהיה גאון מופלג וזכר את כל התורה כולה בעל פה, ובסוף ימיו היה סגי נהור, והיה רגיל לומר על עצמו תמיד את הפסוק "כחשיכה כאורה" כי מעת שהפסיק לראות בחוש הגשמי, נפתחו לו השגות מופלגות בתורה הקדושה.

וכן היה מעשה עם הדברי חיים, שבסוף ימיו אמר שנחלש כוח ראייתו עד שאינו מכיר אנשים, ורק בספרים הקדושים היה יכול לקרוא ולעיין בהם (קדושת ציון פ' ויחי). 

כיצד ראה הצדיק העיור את כל משפחתו?

וכן מסופר (טהרת הקודש מאמר שמירת עינים פרק א), על הגאון בעל ה"שמן רוקח" זצ"ל, שבסוף ימיו כמה שנים לפני פטירתו היה עיוור, וממש לפני הסתלקותו מהעולם, הוא ביקש לאסוף את כל בני ביתו ואת כל בניו וכל יוצאי חלציו ונכדיו חתניו וכלותיו, וכאשר באו כל משפחתו לפניו, הוא פנה ואמר להם: בואו בני ואני אראה לכם שיש בורא עולם, אשר הוא אמת ותורתו אמת, וכדי להשריש בכם את האמונה הזאת, למען תספרו לדור אחרון.

והוא ענה ואמר להם: תדעו בניי כי כמו שיש לכל אדם חוש הראות גשמית אשר בכוחה הוא רואה הכל, כך יש לכל אדם חוש הראות רוחנית, אשר דרכו הוא גם רואה הכל, וכשהצדיק רוצה הוא רואה לפניו הכל, ואז הוא התחיל לחשב ולפרט לפניהם את צורתם ואת תואר בגדיהם וכפתוריהם ואת פניהם, ופירט אף את כל מה שהיה בבית לפניהם, וכולם ראו ונבהלו מכח קדושתו העצומה והמופלגת.

והנה הצדיקים שראו את כל מה שיש לפניהם בכוח הראיה הרוחנית, זכו לכך אך ורק מכח קדושת עיניהם, שהיו נזהרים לקדש את עיניהם תמיד, כי ללא כך בוודאי אי אפשר לזכות למדריגה נפלאה זאת. עכ"ד. 

מדוע נקרא העיוור "סגי נהור"?

וכתב בעל הכלי יקר זיע"א, (פר' בלק), שלכן העיוור נקרא בלשון חז"ל "סגי נהור" שפירושו "רואה הרבה", כי על ידי שעיניו של העיוור סגורות בגשמיות, לראות את כל הבלי העולם הזה, הוא יכול באמת לזכות לראות הרבה, כי על ידי כך נפתחים עיניו הרוחניות לראות במושכלות. 

וביאר בעל ה"דעת שלום" (דעת שלום נה), שזה הטעם שהוטבע באדם, שכאשר הוא צריך לעיין בלימודו באיזה קושיה, הוא עוצם את עיניו ומנסה להבין את תלמודו, וזאת מפני שכאשר סוגר האדם את עיניו הגשמיות, פועלים עיני שכלו, ועל ידי כך כוחו של השכל מתעורר יותר להבין את לימודו, יותר מאשר בעת שעיניו הגשמיות פתוחות. 

וכתבו בעל הכלי יקר זיע"א (פר בלק), והחתם סופר זיע"א, (תורת משה פ' בהעלותך), שמפני כך נוהגים לעצום את העינים בעת קריאת שמע, וזאת מפני שאי אפשר לקבל עול מלכות שמים בעינים פתוחות, אלא רק בעינים סגורות מהסתכלות בעניני עולם הזה. 

כחשיכה כאורה

ועל פי זה בארו החוזה מלובלין זיע"א (זכרון זאת עמוד קלו), והרה"ק רבי מרדכי מנשכיז זיע"א (רשפי אש ישעיה מב יח), את הפסוק (ישעיה מב, יח): "החרשים שמעו והעיורים הביטו לראות", שבכך מרומז שמי שסותם אזניו לשמוע דיבורים אסורים זוכה לשמיעה טובה, לשמוע את הכרוזים המכריזים למעלה, "והעיורים" שאינם מסתכלים ומביטים בדברים אסורים, "הביטו לראות" לרמז שיזכו לראות דברים גבוהים בכוח הראיה, כי הבטה זה מלשון הסתכלות מלמעלה למטה. 

וזה ביאור הפסוק (זכריה ד, י): "עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ", לרמז שמי שמתקן את עיניו לראות רק דברים קדושים, והם בבחינת "עיני ה'", ואינו מסתכל רק במה שזה רצון השי"ת, על ידי כך זוכה, ש"המה משוטטות בכל הארץ" שבו מרומז, שיזכה להשיג את האור הגנוז לצדיקים מיום בריאת העולם, אשר בכוחו מביטים הצדיקים מסוף העולם ועד סופו, ויזכה שעיניו יהיו משוטטות בכל הארץ. 

ההבדל העיקרי בין בהמה לאדם

וכתב הגאון רבי משה חאגיז זיע"א, (שבר פושעים עמוד 10), שכל ההבדל בין בהמה לאדם, הוא שהאדם יכול לזכות לראות בעיניו בראיה רוחנית מראות של קדושה, ולשמוע באזניו קולות של קדושה, ואילו הבהמה איננה יכולה לראות בעיני הבשר שלה, אלא ראיה גשמית ובהמית.

ולכן כאשר שאל אברהם אבינו את אליעזר וישמעאל, האם הם רואים את הקדושה אשר יש בהר המוריה, והשיבו לו שאינם רואים בהר המוריה מאומה, אמר להם אברהם אבינו : "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב ה), ודרשו חז"ל (בבא קמא יט) עם הדומה לחמור, וזאת מפני שבכך שהם לא ראו את הקדושה שישנה בהר המוריה, הם הוכיחו שאין ביניהם לבין הבהמה כל הבדל, והם שווים אליה לגמרי, אבל כל השומר את עיניו נפתחים עיניו לראות מראות רוחניים, וזה הוא עיקר מעלתו של האדם על הבהמה.

בלעם לא ראה בעיניו

ומוסיף עוד הגאון רבי משה חאגיז זיע"א, שזה הטעם שכאשר בלעם הלך במשעול הכרמים, והוא לא ראה את המלאך שעמד לפני האתון והפריע לה בדרכה, מיד אמר למלאך חטאתי, כי לא ידעתי שאתה ניצב לקראתי, (במדבר כב לד), וזאת מפני שאפילו בלעם הבין שזה נגרם לו מחטאיו, אשר הם אשר סימאו את עיניו לבלי לראות מראות אלוקים.

ולכן גם כאשר ראה בלעם, היה זה רק ברצון הבורא, כמו שכתוב (במדבר כב לא): "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את המלאך", כי בלעם שהיה מגושם וחוטא, היו עיניו סגורות וסתומות מלראות מראות אלוקים. 

האדם נברא לראות מראות אלוקים

והנה הפגמי העינים גורמים לאדם, שאף אם אינו רואה כלום בעיניו, בראיה רוחנית, אינו מבין את גודל ועוצם חסרונו, אשר בכך הוא נחשב כעיוור ממש, כי מחמת פגמי עיניו אינו מרגיש את חסרונו הגדול, כמו שנאמר בנביא (ישעיה מט יד): "לא ידעו ולא יבינו כי טחו עיניהם מראות", כלומר שהנביא מקונן על עם ישראל אשר אינם יודעים ומבינים את חסרונם הגדול, בכך שהם לא רואים בעיניהם מראות רוחניים, וזאת מפני שהם חושבים שהאדם הינו כמו הבהמה, אשר היא רואה בעיניה רק דברים גשמיים, ואינם מבינים שכל מי שיש לו נשמת רוח חיים בקרבו יש בו כח לראות מראות אלוקים, ולשמוע את קול ה' חוצב להבות אש, ואם הם היו זוכים, הם היו מבינים שבכך הם נחשבים ממש כמו עיורים וסומים, מפני שטחו ונחשכו עיניהם מראות מראות אלוקים, והיו עושים תשובה שלימה על מה שאינם רואים בעיניהם מראות אלוקים, בכח נשמת ה' אשר בקרבם, אשר זה הוא עיקר מעלתו של האדם על החיות והבהמות. עד כאן דבריו הקדושים. 

עין רוחנית בתוך עין גשמית

וביאר בעל החסד לאברהם (עין הקורא נהר סו), שיש לכל אדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים גשמיים, ובתוכם מלובשים רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, ובתוך העין הגשמית מלובשת עין רוחנית, אשר היא רואה תמיד מראות רוחניים, אבל המסתכל בעיניו בדברים האסורים, בכך הוא סותם את עיניו הרוחניות, ועל ידי זה אינו יכול לראות את כל הרוחניות שיש בבריאה, ולהבין את כל סודות התורה וסתריה.

וזה הטעם שכאשר בא היצר וניסה להכשיל את מתיא בן חרש בפגם העינים, הוא שם מסמרים של אש על עיניו, ובכך סימא את עיניו, כמו שכתבו חז"ל (ילקוט שמעוני ויחי רמז קסא), וזאת מפני שהוא לא רצה להיות סומא ברוחניות, ולכן הוא סימא את עיניו כדי להציל את עיניו הרוחניות, כי הוא העדיף להיות סומא בגשמיות מאשר עיור ברוחניות. 

והוסיף בעל היכין ובועז זיע"א (עמוד טז), שלכן נאמר בפסוק (במדבר יד יד): "אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם", וזאת מפני שבתוך העין הגשמית של כל אדם ישנה עין רוחנית, אשר בה יכול כל אחד ואחד מישראל לראות מראות רוחניים ולהבין את מעמקי התורה ואת כל סודותיה.

כי כל עין לך תצפה

וכן כתב בעל הראשית חכמה זיע"א (שער הקדושה פ"ח אות מז), שתכלית בריאתו של האדם, היא כדי שיזכה לראות מראות רוחניים, ולהיות צופה במרכבה העליונה, וזה רמוז במה שתיקנו חז"ל לומר בתפילת נשמת - "כי כל עין לך תצפה", לרמז שהעין נבראה להיות צופה במרכבה העליונה, ולכך יכול כל אחד מישראל לזכות בכח נשמתו הקדושה אשר בקרבו, אם רק יסגור עיניו לא להסתכל בהבלי העולם הזה, כמו שכתב הזוהר הקדוש (זוהר יתרו סח) שלכן נקראו הצדיקים "פקוחי עינים", מפני שעל ידי שהם שומרים את עיניהם, הם זוכים שעיניהם פקוחות ופתוחות לראות בהם מראות אלוקים. עכ"ד 

וכתב בעל הפלא יועץ (ערך ראיה), שלכן כאשר האדם רואה בעיניו מראות אסורות, אפילו אם אין כוונתו לחטוא בכך, עצם הראיה האסורה הרי היא מטמאת את נשמתו ופוגמת בעיני הנפש, ועל ידי כך עיניו נחשכות לראות מראות רוחניים אשר בשביל כך נברא ונוצר האדם.

המקדש ראייתו - זוכה לראות עד כסא הכבוד

ועל פי זה ביאר בעל השפע חיים זיע"א (ח"ב עמוד קפא), את דברי חז"ל (חולין קפט), שכתבו שעל ידי מצוות ציצית נזכר האדם בכסא הכבוד, מפני שצבע התכלת דומה לצבעו של רקיע השמים, ורקיע השמים דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד. 

ובכך רמזו חז"ל, שעל ידי מצוות ציצית, אשר היא רומזת לקדושת הראיה, כמו שנאמר (שיר השירים ב ט): מציץ מן החרכים, יזכו ישראל לראות בעיניהם הרוחניות מראות אלוקים עד כסא הכבוד, וזאת בראיה רוחנית, וקל וחומר שיזכו על ידי קדושת הראיה לראות את כל מה שמתרחש בכל העולם כולו מסוף העולם ועד סופו, אשר זה קרוב הרבה יותר מהמרחק לכסא הכבוד. (כמובא בחגיגה יג)

מדוע מסתכלים דווקא דרך השחור שבעין?

וכתב בעל השפת אמת זיע"א (פ' ויקהל תרכב), שלכן אין האדם רואה בעיניו מתוך הלובן שבעין אלא מתוך השחור שבעין, וזאת לרמז שכאשר שומרים את הראיה, לא להסתכל בגשמיות והבלי עולם הזה, על ידי כך זוכים לראות מראות רוחניים בעיני השכל.

וזה הטעם לכך שאורו של האש מאיר כפי שיש לו כח לשרוף, וכמה שהאש גדולה יותר, ובכוחה לשרוף יותר, כך גם כוחה להאיר יותר, וזאת לרמז, שכפי שהאדם שורף בעיניו את כל הגשמיות, ואינו רואה בעיניו את כל הבלי העולם הזה ותאוותיו, כך נפתחים עיניו והוא זוכה לראות ברוחניות.

והוסיף בעל השפת אמת זיע"א (יקהל תרנד), שהשי"ת קורא לכל אחד ואומר לו: (ישעיה מ כו) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", כלומר שהשי"ת קורא ואומר לו, שירים את מבטו והסתכלותו מכל עניני הגשמיות והבלי העולם הזה, ועל ידי כך יוכל לראות מראות רוחניים ולהתקרב אל הקודש. 

כמו שכתבו חז"ל (ויקרא רבה כג): כל הרואה דבר ערווה ואינו זן את עיניו ממנו זוכה וראוה פני שכינה, כמו שכתוב (ישעיה לג טו) "ועוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה עיניך".

כלומר שעל ידי שסותם האדם את עיניו מראות ברע, זוכה להתגלות פני השכינה ולהתקרב להשי"ת באמת,

מדוע אמר לו רב נחמן לאכול מלח - כדי שיבין את לימודו?

וכתב בעל שו"ת לחם שלמה (יורה דעה הקדמה אות ד), שלכן כאשר אחד התנאים לא היה מבין איזה דבר בלימודו אמר לו רב נחמן לך תאכל כור של מלח, ואז תבין זאת, (שבת ד חולין יב ועוד), וזאת מפני שטבעו של המלח שהוא מסמא ומעוור את העינים, כי מעורב בו מלח סדומית, ומשום כך תיקנו חז"ל (עירובין יז), לעשות מים אחרונים לאחר סעודתו.

ובזאת רבי נחמן רמז לו, שכאשר תסמא את עיניך מגשמיות, תוכל להבין ולתפוס את טעמו העמוק של דבר זה, וזאת מפני שכאשר נחלשים העינים מראיית הגשמיות, הוא זוכה להבין ולתפוס בדברים רוחניים, ועל ידי כך הוא זוכה להבין את כל דברי התורה הקדושה, אשר היא תלויה בשמירת הראיה, כמו שכתוב (תהילים קיט): "גל עיני והביטה נפלאות מתורתך".

מדוע רגילים לסגור את העינים בשעת צער?

ועל פי זה ביאר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקו"מ סה), מדוע הוטבע בנפש האדם, שכאשר יש לו יסורים גדולים רחמנא ליצלן, הוא רגיל לעצום את עיניו בחזקה, וזאת מפני שכל היסורים שבאים לאדם הינם רק לטובתו של האדם או כדי להזכיר לו שישוב בתשובה שלימה, על איזה דבר שיש לו לתקנו, או כדי למרק את עוונותיו, ואם האדם יזכה להסתכל על כך לא יהיו לו שום יסורים וצער, אלא אדרבה הוא יתמלא שמחה מהטובה הגנוזה בהם.

אבל כדי לזכות לראות ולהרגיש את טובתם של היסורים, צריך האדם לסגור את עיניו לבלי להסתכל כלל על כל תאוות עולם הזה והבליו, כי הם סוגרים את העיניים של האדם שלא ירגיש את זאת, ועל ידי שיסגור האדם את עיניו שלא להסתכל על כל תאוות העולם הזה והבליו, יזכה לראות בעיניו ולהרגיש בליבו את תכליתם של היסורים שכולם הם רק לטובה גדולה, ולכן הוטבע בנפשו של האדם לסגור את עיניו בחזקה בשעת היסורים, וזאת מפני שהאדם חפץ לבטל את היסורים וזאת על ידי שיראה את תכליתם של היסורים שכולם הם רק לטובתו, אשר לזאת זוכה האדם רק על ידי שסוגר ועוצם את עיניו מכל הבלי העלם הזה. 

מי שיש לו עינים פתוחות זוכה לראות את חסדי ה' תמיד

וכן כתב הרה"ק רבי יואל מסטמאר זיע"א (הגדה של פסח (מהר"י טב), שכאשר האדם שומר את עיניו מראות ברע, עיניו נפתחות לראות את חסדי ה' וטובו אשר נמצאים בתמידות בכל המצבים ובכל הזמנים, ועל ידי כך הוא זוכה להכיר ולראות בטוב ה' ורחמיו אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה.

וזה מרומז בפסוק (דברים ד לד): "או הניסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי באותות במופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך".

והנה פסוק זה מתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, והטעם לכך הוא מפני שההתגלות של הקב"ה היא לכל ישראל בשווה, אבל לזכות לראות את חסדי ה' ורחמיו בכל המצבים ובכל הזמנים זה תלוי בשמירת העינים ובזיכוך העינים, של כל אחד ואחד, ורק מי שיש לו עינים טהורות וזכות, זוכה לראות את טוב ה' ורחמיו אפילו בעת של צרה ואסתר, ומי ששומר את עיניו רואה את בתוך החושך הגדול ביותר, את רחמי ה' ואת חסדיו העצומים עמנו.

ולכן סיים הפסוק בלשון יחיד "לעיניך", וזאת כדי לרמז שהדרך לזכות לראות את התגלות אור ה' וטובו, היא על ידי שמירת העינים וכל אחד לפי מדריגתו ושמירת עיניו זוכה לכך.

והוסיפו עוד צדיקים, שזה רמוז בפסוק: הראנו ה' חסדיך וישעך תתן לנו, לרמז שעל ידי שמירת הראיה בקדושה, זוכה האדם לראות את חסדי השם תמיד בכל המצבים ובכל הזמנים. 

וכך הרה"ק רבי יואל מסטמאר זיע"א פלט פעם בתוך דבריו, ואמר, ברוך ה', אשר הנני רואה רק את האלוקות שיש בכל דבר. (מפי ספרים וסופרים פרשת מסעי עמוד שמו)

וכן כתב הזוהר הקדוש (פרשת וארא חב כג), סגור עיניך ותסובב את גלגל העינים ויאירו לך אורות נעלמים. 

על ידי שמירת העינים יראה רק טוב בכל אחד מישראל

כתב בעל השפע חיים זיע"א, (דברי תורה פרשת בא תשמ"א), שצריך האדם לשמור עיניו ולקדשם מכל ראיה אסורה, ובכך כלול שצריך האדם לקדש את עיניו שלא לראות רע באף אחד מישראל, אלא להסתכל תמיד על כל אחד מישראל בעין טובה, ולראות רק את הטוב שיש בו, וכאשר האדם שומר את עיניו מכל משמר מכל ראיה אסורה, הוא זוכה שאינו רוצה לראות רע באף יהודי, והוא מעדיף שיתעוורו עיניו מאשר לראות יהודי אשר עובר עבירה רחמנא ליצלן.

ולזאת זוכה האדם כאשר הוא שומר את עיניו, מפני שעל ידי כך אין עיניו נתונות תחת ממשלת הסטרא אחרא והטומאה, ומי שרואה דבר עבירה בחבירו צריך לעשות תשובה על שעיניו טמאות מראיות אסורות, ולכן הזדמן לו משמים לראות דבר כזה, כמו שכתבו חז"ל (תוספתא שבועות פרק ג): הרואה עוברי עבירה מתחייב לראות, והרואה עושי מצווה זוכה לראות. וכאשר האדם מקדש את עיניו, הוא זוכה לעין טובה, לראות תמיד רק את הטוב שיש בכל אחד ואחד מישראל. 

מדוע כה השתוקק משה לראות את ארץ ישראל?

ועל פי זה בעל הבאר מים חיים זיע"א (שער התפילה), מדוע כה השתוקק משה רבינו עליו השלום לעלות לארץ ישראל ולראותה בעיניו, וזאת מפני שמשה רבינו היה רואה בעיניו הקדושות את הרוחניות שיש בכל דבר, ולכן רצה לראות את ארץ ישראל בעיניו, כדי לזכות להשביע נפשו מחיות אור פני ה', השוכן בארץ הקדושה, ואכן ה' נענה לו על תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה וראה בעיניך ויראהו ה' את כל הארץ.

עינים להם ולא יראו

ועל פי זה ביאר החתם סופר זיע"א (דרשות לחתם סופר דרוש לז), את הפסוק (תהילים קיט): "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", ולכאורה מדוע צריך לבכות בעיניו על שלא שמרו עיניו את כל התורה, ומה הקשר בין כל התורה כולה לאיבר העינים, אלא שזאת מפני שהפותח את עיניו הגשמיים נסתמים עיניו הרוחניים, ולכן ירדו עיניו מימי דמעות היוצאים מהלב, לכפר על מה שעל שלא שמר את עיניו כראוי ועל ידי כך לא זכה לדלות בליבו, את מימיה העמוקים של התורה להשיג אותם בעיני שכלו. 

וביאר הבעל שם טוב זיע"א, שזה פירוש הפסוק (תהילים קלו): "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו", לרמז שאם האדם משתמש בעינים לצרכו ואינו שומר עליהם בקדושה חס ושלום, על ידי כך "ולא יראו" אינו רואה בהם, כי נחשכים עיניו לראות בראיה הרוחנית, וכן אם שומע באזניו דברים אסורים, "ולא ישמעו" על ידי כך הוא מאבד את כוח השמיעה הרוחני ואינו שומע באזניו. 

וכך פירש הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, את מאמר חז"ל (כתובות קח): אין אדם רואה חובה לעצמו, שביאורו שכאשר האדם אינו רואה בעיניו את הקדושה הפנימית שישנה בכל הבריאה, הרי זה מראה ש"חובה לעצמו" - כלומר שזה סימן שלא שמר את עיניו כראוי, מפני שאם היה שומרם כראוי מכל משמר, שלא להכשל בראיות אסורות, היה בוודאי זוכה לראות בהם בראיה רוחנית. (מפי ספרים וסופרים פ' מסעי).

וכתב החיד"א (מדבר קדימות מ מג), על הפסוק (איכה) במחשכים הושיבני כמתי עולם, שהפנימיות של בית המקדש מעולם לא נחרבה, אלא שבחורבנו של בית המקדש נחשכו עינינו לראות, את בית המקדש בתפארתו, אבל מי שעיניו טהורות וזכות, זוכה לראות את הבית עומד על מכונו ותילו בכל יפיו והדרו, וזה עיקר הפגם והחורבן שנוצר בחורבן בית המקדש, ומשום כך אנו מתפללים, ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים, כלומר שתרד החשכות מעינינו, ונזכה לראות את בית המקדש בתפארתו על מכונו. 

ראיית חילול שבת - פגם לנפש

פעם הלך לטייל בשבת מרן ה"חזון איש" זצ"ל, עם אחד מתלמידיו ברחוב הנקרא כיום "רחוב חזון איש לכיון "רמת יצחק", כאשר הם הגיעו לאיזור רחוב רשב"ם רצה החזון איש לחזור לכיון בני ברק, בנימוק שאין ברצונו לראות חילול שבת, אבל התלמיד המליץ להמשיך, ואכן הגיע רכב מכיוון רמת יצחק, והחזון איש הצטער מאד ואמר, כל ראיה בודדת של חילול שבת מזיקה לנפש, גם אם בדרך כלל האדם נמנע לראות זאת. 

כך גם סיפר הגאון רבי אריה שכטר זצ"ל, שכאשר הוא היה הולך בלילי שבתות לטייל עם מרן החזון איש, והם היו רואים מרחוק אורות של מכוניות, היה החזון איש מחזיר את פניו כדי שלא לראות חילול שבת, והיה מפטיר, מסתמא זה גוי, והיה מוחה לעצמו בהתרגשות, שבת, שבת, שבת. ("מעשה איש" עמוד קנט)

הכיר על כלי שנקנה מגויים אם נטבל

בירושלים היו מרבים לספר על כוחו של ר' זונדל סלנט זצ''ל, שיכול להכיר על כלי שנקנה מן הנכרים ''בראיה'' אם נטבל או לא. וכאשר נשאל על טיבה של ראיה זו, ענה בפשטות, כי כל הנזהר מראיה אסורה יכול להשיג זאת ''בקלות''. (ירושלים של מעלה כרך ב') 

והנה צריך להתבונן מה היא הדרך לזכות לתקן את כל הפגמים שפגם האדם בעיניו ולזככם, אשר על ידם יזכה שיפתחו עיניו, ויוכל לשוב ולראות בעיניו את אור השי"ת, ונביא כאן כמה עיצות נפלאות מגדולי הדורות. 

עיצה ראשונה - אם ירצה יכול בקלות להעביר את המטבע מהעינים

כתב הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן קלג)

 משל למה הדבר דומה:

משל לאדם העומד ליד הר גדול מאד, ויש לו מטבע קטנה אשר אותה הוא שם מול עיניו, ועל ידה אינו יכול לראות את ההר הגדול העומד ממולו, ולכך נמשל האדם אשר מסתכל על הבלי עולם הזה, ומפני כך אינו רואה את האור העצום של התורה ושל הצדיקים, ונדמה לו שאין טוב יותר מהבלי עולם הזה, ולכן הוא נשאר שקוע בהם ונדמה לו שאין טוב מזה.

אמנם בהעברה בעלמא ובקלות אפשר לסלק את אותו מטבע, הרומז לכל תאוות עולם הזה והבליו, מנגד עיניו, ועל ידי כך יזכה שיפתחו עיניו לראות את מעלת התורה והצדיקים, אשר זוכים לעבוד את השם באמת.

וכך התבטא הבעל שם טוב ואמר: אוי ואבוי שהעולם מלא סודות נפלאים ונוראים מאד, אבל היד הקטנה, הרומזת לתאוות עולם הזה וכל הבליו, עומדת מול העינים ומעכבת אותו, לראות את כל האורות הגדולים הנמצאים בעולם. 

עיצה שניה – תורה לשמה

כתב בעל השפע חיים זיע"א (שפע חיים ח"ב עמוד קפא), שהדרך לתקן את כל פגמי הראיה היא על ידי שילמד תורה לשמה, בכוונה טהורה לכבוד ה' בלבד, ועל ידי כך יעזור לו השי"ת שתשוב אליו ראייתו ויזכה לראות מראות רוחניים.

עיצה שלישית – שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה

כתב הרה"ק רבי שלום מבעלזא זיע"א, שהעיצה לזכך את ראייתו עד שיזכה לראות בעיניו מראות רוחניים, היא על ידי שיזכור האדם בכל דבר שמסתכל עליו שהשי"ת ברא את כל זאת והוא מחיה את הדבר הזה, כי השי"ת מחיה בכל עת ורגע את כל הבריאה כולה, כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם".

וזה מרומז בפסוק (ישעיה מ כו): שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, לרמז שעל האדם לזכור בשעת הסתכלותו, שהשי"ת ברא את כל זאת ומחיה את הדבר הזה. ועל ידי הסתכלות כזאת, האדם ממשיך קדושה על הדבר שהוא מסתכל עליו, אבל כאשר האדם מכוון בהסתכלותו להנאתו בלבד, הוא עוקר את הדבר שמסתכל עליו משרשו, ואף הוא עצמו נפגם על ידי ראייתו הזאת. 

עיצה רביעית – עין לא ראתה אלוקים זולתך

עיצה נוספת אמר הרה"ק רבי שלום מבעלזא זיע"א, והיא על ידי שהאדם ישתוקק ויחפץ תמיד רק להתקרב להשי"ת, וזה מרומז בפסוק (ישעיה סב ג): עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו, לרמז שהאדם הרוצה לזכות שעיניו יראו רק את האלקות שיש בכל דבר ודבר, היא על ידי "יעשה למחכה לו", כלומר על ידי שמשתוקק ורוצה תמיד להתקרב להשי"ת, שעל ידי כך זוכה לראות את האלוקות שיש בכל הבריאה כולה. 

עיצה חמישית - הצדיקים נקראים עיני העדה

כתב בליקוטי מוהר"ן (סז), שעל ידי שמתקרבים לצדיקי אמת, נפתחים עיניו לראות בגדולת השי"ת ובגדולתם של ישראל, וכן נפתחים עיניו לראות היכן הוא אוחז בתיקון המידות, ולכן הצדיקים נקראים בתורה "עיני העדה" (במדבר טו), וזאת מפני שעל ידם נפתחים עיניהם של ישראל לראות את גדולת השי"ת, ואת גדולתם של ישראל.

ואפשר לבאר, שלכן אמר אברהם אבינו לאליעזר וישמעאל, כשלא ראו את השכינה בהר המוריה: "שבו לכם פה עם החמור", ודרשו חז"ל: עם הדומה לחמור, ובכך אמר להם אברהם אבינו אם זכיתם להיות אצלי, אשר כל מי שנמצא אצל צדיק, זוכה שנפתחים עיניו לראות מראות רוחניים, ואף על פי כן אינכם רואים מאומה, סימן הוא לכם שאתם דומים לחמורים ובהמות שעיניהם גשמיות, ואינם יכולים לראות מאומה.

עיצה שישית - קבלת שבת בכבוד וקדושה

כתב בליקוטי מוהר"ן (סז), שעל ידי שמקבלים את השבת בכבוד גדול ובקדושה כראוי, זוכה שנפתחים עיניו לראות את שפלותו ואת גדולת השי"ת כי השבת היא בחינת העיניים כי היא מורכבת מהאותיות שין בת, אשר בו יש שלשה קויים שהם כנגד שלשת הגוונים שיש בעיניים, וכן יש בה את אותיות "בת" לרמז על "הבת עין" כמובא בזוהר הקדוש, ולכן על ידי שמקבל את השבת בקדושה ובכבוד גדול כראוי, זוכה לאור השבת שהוא אור העיניים, ועל ידי כך נפתחים עיניו לראות בגדולת השי"ת ובגדולתם של ישראל ובשפלות עצמו. 

עיצה שביעית - מדבר שקר תרחק

כתב בליקוטי מוהר"ן (נא), שהדבורים של שקר מזיקים לעינים ברוחניות ובגשמיות. וכן כתוב בספר המידות (אמת א): מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת עד שילך במחשבתו מהיכל להיכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל, ישמור את עצמו מלומר שקר אפילו בטעות. וכן, (ספר המידות אמת כח) על ידי השקר שוכחין את הקב"ה.

עיצה שמינית - פאר תחת אפר

כתב בליקוטי מוהר"ן (סז), שעל ידי שמתאבלים על חורבן בית המקדש, נפתחים עיניו וזוכה לראות בגדולת השי"ת, והטעם לכך הוא, מפני שבית המקדש הוא בחינת העינים של כל העולם, כמו שכתוב (יחזקאל כ"ד): גאון עוזכם "מחמד עיניכם", כי בו היו רואים כל ישראל את גדולת השי"ת על ידי כל הניסים שהיו ששם תמיד הן על ידי העשר ניסים שהיו שם תמיד כמו שכתבו חז"ל (מסכת אבות) וכן באש המערכה שהיתה יורדת מן השמים ולא כבתה מעולם, וכן בנר המערבי שלא כבה לעולם, אשר ממנו היה מדליק ובה היה גומר, ועוד הרבה ניסים שהיו שם תמיד.

והנה כתבו חז"ל (תענית ל): כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה, וכתבו המפרשים, שלא כתבו חז"ל שהמתאבל על ירושלים יזכה לעתיד לראות את בנינו של בית המקדש, אלא כתבו שהוא "זוכה" לראות בבניינה בלשון הוה, וביאורו שכל המתאבל על ירושלים, זוכה לאורו הגדול ולכל הקדושה הנוראה שהיתה בבית המקדש ולכן המתאבל על ירושלים, וזוכה להמשיך את אורו של בית המקדש, ממילא נפתחים עיניו לראות בגדולת השי"ת.

עיצה תשיעית - אחר הפעולות נמשכים הלבבות

כתבו צדיקים זיע"א, שעל ידי שמירת העינים, זוכה האדם שמתקדשים עיניו, לראות את האלקות שיש בכל הבריאה כולה, ועל ידי כך הוא מרגיש כיצד השי"ת מחיה ומהווה את כל הבריאה כולה, כמו כן על ידי שמירת העינים זוכה האדם לראות את חסדי ה' וטובו, הנמצאים בכל עת וזמן, אפילו בשעת צרה וצוקה חס ושלום, וכן על ידי כך הוא זוכה לראות תמיד את הטוב שיש בכל אחד ואחד מישראל, ואינו רואה רע באף אחד מישראל חס ושלום, ואם הוא ראה איזה דבר רע באיזה אדם הוא מיד מפשפש במעשיו, כי מבין שגם בו יש מעין אותו החטא, כי אם לאו, לא היו מזמנים לו משמים לראותה.

והנה ישנו כלל שאחר הפעולות נמשכים הלבבות, ולכן התיקון לפגם העינים, הוא להרגיל את עצמו לראות תמיד את הטוב שיש בכל אחד אחד מישראל, ולא לראות רע באף אחד מישראל חס ושלום, וכן להאמין תמיד בחסדי השי"ת, אשר יש בכל הבריאה כולה, ובכל מצב שעובר עליו בחייו, בכל זמן ועת, וכן להתבונן תמיד בכך שהשי"ת מחיה ומהווה את כל הבריאה כולה, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם", ועל ידי שירגיל האדם עצמו לכך, יזדככו עיניו מכל חטאיו ופגמיו שפגם בהם, ויזכה לראות את הקדושה שישנה בכל הבריאה כולה. 

עיצה עשירית – המנדד שינה מעיניו זוכה לקדושת העינים

 כתב בספר הישר לרבינו תם, שהמנדד שינה מעיניו ועוסק בתורה בלילה, בכך הוא מתקן את אשר פגם בעיניו בראיות אסורות, ולכן דוד המלך עליו השלום אמר (תהילים קיט) קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך, ולא אמר קדמתי אשמורות, משום שעל ידי שמנדד שינה מעיניו ועוסק בתורה בלילה, מתקן האדם את אשר פגם בעיניו, ועל ידי כך זוכה האדם שמזדככת ראייתו לראות מראות רוחניים וקדושים, וזוכה שיפתחו עיניו לראות את הקדושה שיש בעולם. ה' יזכנו אמן

עיצה אחד עשר - תיקוני העינים 

כתב בעל היסוד יוסף (פרק ב), שעל ידי שמסתכלים בדברים קדושים מזככים את העינים, ומקדשים אותם, ועל ידי שיקדש האדם את עיניו יתקן את אשר פגם בעיניו ויזכה שישובו ויפתחו עיניו לראות באור השם. 

ונכתוב כאן כמה דברים, אשר כתבו גדולי הדורות, לזכות על ידם לקדש את עיניו, ולתקן על ידם את פגם העינים.

א. טבילה במקווה. (עטרת ישועה כל נדרי דף לה).

ב. הסתכלות בציצית. (האריז"ל שער הכוונות, ופלא יועץ ערך ראיה).

ג. הסתכלות בפני צדיקים ובפני רבו. (פלא יועץ ערך ראיה).

ד. הסתכלות בספרי קודש להגות בתורה ותפילה. (פלא יועץ ערך ראיה).

ה. על ידי ששמים את הציצית על העינים, באמירת פרשת ציצית בתיבות "ואחרי עיניכם", מסירים את הטומאה מהעינים.

ו. הסתכלות בנרות של מצווה כגון בנרות שבת ובנרות חנוכה. (דברי חיים חנוכה עמוד קסח).

ז. קבלת פני כל חכם ובפרט בשבתות ומועדים. (ראשית חכמה, שער הקדושה פרק ח אות יז). 

ח. להסתכל באותיות "שין" שיש בתפילין קודם הנחתן, מביא לאדם הארה גדולה. (בן יהוידע שבת קיח).

ט. מצווה לראות האותיות התורה בעת שמגביהין התורה, עד שיוכל לקרותן, ועל ידי כך זוכה לאור גדול. (מגן אברהם סימן קלד בשם האריז"ל)

י. להסתכל על השמים. (תנא דבי אליהו פרק כא).