פלא יועץ-ערך "ספר" חלק ב' | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום יחיאל בן יפה אוב עלם יזכה לתשובה שלמה מהרה שמירת שבת קלקטה כיבוד הורים ותיקון המידות בשלמות אמן

וליועץ ערך ספר חלק ב'.

ומה טוב ומה נעים שיאמר כל התפילות

וכל הברכות מתוך הספר,

שזה מועיל לכוון

במה שהוא אומר.

ורמז לזה כתוב במגילה,

אמר עם הספר ישוב מה חשבתו הרעה.

כשאתה קורא עם הספר,

אז זה

יסיט את המחשבות הרעות.

וכך היה מנהג הארי זיכרונו לחיי העולם הבא,

והעריך בחשיבות הדבר,

ושזה עדיף מלהתפלל בעצימת עיניים.

אבל בעמידה,

הארי הקדוש היה נוהג בעצימת עיניים.

אמנם מדעת רבנו,

חסד לאלפים,

אפשר מבין שהארי זיכרונו לחיי העולם הבא,

אפילו בעמידה, נהג להתפלל מתוך הספר.

בכל אופן, בשבילנו ודאי שצריך להתפלל מתוך הספר,

ובפרט בתפילת שמונה עשרה.

אם אינו מתפלל בעיניים סגורות,

אז חייב לתת את עיניו בספר,

ולא יהיו עיניו משוטטות

אנא ואנא.

כי החמירו בזוהר הקדוש,

בה התחנן דף רס,

בעונש של מי שמתפלל עם חיניים פקוחות

ולא מסתכל בספר.

בגנאי הדבר,

ובזה אדם ניכר שהוא בור

או ירחת.

סליחה,

ובו ניכר האדם אם הוא בור או ירחת.

אם הוא בעיניים פקוחות הוא בור,

ואם הוא בעיניים עצומות או מתוך הספר,

אז הוא לא בור.

לא בטוח שהוא ירחת, אבל לפחות הוא יודע את הדין שאמרנו.

ראוי לאדם להשתדל לעלות לספר תורה.

וישמח שמחה גדולה כשעולה לספר תורה.

לכן אנחנו אומרים בשמחה, כן.

וכתבו שבזה הוא קונה הארה בנפשו.

כל זה מדברי החידה במורה באצבע, עוד צדיק צדיק אלי.

ולא יקפיד על מקום העלייה.

אשר לפי דעתו אינה לפי כבודו.

כי גם זה הבל ורעות רוח.

ואם מכבדים אותו בקהל אחר לעלות לספר תורה,

הלוך ילך לכבוד התורה.

שאם לא ילך,

אפשר שהוא בכלל מה שאמרו בברכות נה, מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא,

מקצרין ימיו רחמנא לצלן.

אם לא, שיש לו איזו טענה, לימתא,

שלא ללך.

ועל כל פנים, משתדל לשלם עלייה ולא יאבד טובה הרבה.

אז נסביר מה אמרנו.

יש אומרים שפעם בחודש לפחות יעלה אדם

לקרות בספר תורה.

שלא יעבור חודש שלא. יש אפילו שאומרים שבוע.

כשעולה לספר תורה צריך לשמוע שמחה גדולה.

הוא זוכה לברכת התורה, למצוות תלמוד תורה.

ואתם הדבקים בשם אלוקיכם, חיים כולכם היום,

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת.

מקיים את זה באהבה, ביראה, בשמחה, בזריזות.

וחי בהם.

ולעובדו בכל לבבכם, מול דב קאבו.

ובחרת בחיים.

ועוד ועוד.

בלי עין הרע.

כמה מצוות.

ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, לעשות אותם,

מענו כל העם, אמן.

הוא גם מזכה את הרבים,

כי הוא מוציא אותם גם ידי חובתם,

בברכות,

בקריאה.

אז אשמח שמחה גדולה כשעולה לספר תורה.

ובזה קונה הארה בנפשו.

ולא יקפיד על מקום העלייה שהיא לא לפי כבודו.

שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי, איפה שנותנים לו לעלות.

אם הוא קונה, קונה, אבל אם מחלקים,

אחד מהגדולים,

פעם אחת ראה

שהוא זכה

לשבת בראש השנה

ליד בן אדם שהיה עטוף

ובוכה, בוכה,

ונשמע ממנו שהוא משהו-משהו, כולו מרוכז.

הוא שמח שיצא לו להתפלל ליד יהודי כזה כשר.

למחרת, בעליות, הזמינו אותו רביעי,

והוא התפרץ.

בא, נותנים לי רביעי,

אני צריך שלישי.

שלישי בדרך כלל נותנים לתלמיד חכם,

לראש ישיבה,

הגאון מווילנה.

ונתנו לו רביעי.

כל הקליפה יצאה בוכה, בוכה, בוכה, בוכה,

אבל נשאר בראש השנה עם כל הקליפות של הגאווה,

מאוס ומתועב אצל הקדוש ברוך הוא.

אז לכן, לא יקפיד על מקום העלייה,

אשר לפי דעתו אינה לפי כבודו,

כי גם זה הבל ורעות רוח.

ואם הוא נמצא בקהל אחר ומכבדים אותו לעלות לספר תורה,

אז ילך.

אסור לאדם לסרב

לעלות לספר תורה.

פעם היו כל העולים קוראים בעצמם.

היום

נפלה המרצות על האנשים.

לא מתאמצים ולא לומדים.

אז לא מתכוננים ולא יודעים.

אז החזן

הוא שקורא בשביל כולם.

אבל פעם זה לא היה כך.

אז מסופר שפעם אחת הזמינו את רבי עקיבא לעלות, והוא לא עלה.

וכתוב שמי שמזמינים אותו ולא עולה,

חס ושלום, מקצרין ימיו.

כי בתורה כתוב,

כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים.

ואם בן אדם לא עולה, אז הוא לא רוצה את הבי ירבו.

אז מקצרין ימיו.

גם מי שמציעים לו כוס של ברכה,

וכן הלאה.

בקיצור, אז הוא לא עלה.

שאלו אותו למה, הוא אמר, כי לא הכנתי פעמיים-שלוש את הפרשה.

אז כיוון שהיה נהוג שכל אחד קורא, אז הוא לא...

זה נקרא שיש לו סיבה, לימטה,

סיבה מוצדקת.

ואם אין לו סיבה מוצדקת, זה רק ענייני כבוד וכולי,

אז חס ושלום, הוא אומר, שאם לא ילך,

אפשר שהוא בכלל מה שאמרו,

מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא,

שמקצרין ימיו רחמנא לצלן.

אם לא, שיש לו איזו טענה, הלימטה,

שלא ללכת.

אבל על כל פנים, משתדל לשלם העלייה,

ולא יאבד טובה הרבה.

נו, ומה הטובה שהוא מאבד?

לא מפורש.

אבל יש מי שאומר,

שאולי ניתן לבאר זאת על פי דברי הזוהר הקדוש, חלק א' דף,

קכח,

שאין לעשות מצוות בחינם,

כי אם באגר שלים, זה בפרשת תרומה,

שהשמדה היא מלכה דשא דאה,

הוא לימד את זה את שלמה המלך,

שאף פעם לא לעשות מצוות בחינם,

כי על הבחינם

שולט הסטרא אחריו.

ואז כשאדם משלם שכר על מצווה,

נמשך עליו רוח הקדושה.

וזה שאמר כאן שישלם על העלייה,

אפילו שכיבדו אותו אחרים,

ולא יאבד טובה זו

דה מצווה בשכר,

כי יש מצווה בשכר.

אז נגיד יעלו אותו בחינם,

אז שהוא יתרום משהו.

אז לכן הכהנים והלוויים, שתמיד מזמינים אותם בחינם, הם מפסידים את המצווה.

מאבדים טובה הרבה, שהם לא תורמים

עבור זה שהם עולים.

וראוי שיעשו את זה בתשלום.

בשו״ת משני הלכות חלק ה'

חלק ה' סימן דש

שאלו מי שקנו עבורו עלייה,

ולבסוף הוא לא עלה.

האם צריך הקונה לשלם על העלייה?

והעלה שוודאי צריך לשלם.

ולכאורה זה הנידון פה של הפלא יועץ,

אלא שהוא כתב שראוי שישלם זה שקנו עבורו,

ולא חש לחייב את הקונה.

וצריך עיון בדווקא.

טוב,

ידוע שחיוב גדול מוטל על העולה לספר תורה לברך הברכות כתיקונן ובקול רם,

כמו שאנחנו מקפידים פה להגיד בחטא ועין,

ובקול רם ובדקדוק,

כראוי.

ובזה שגו רבים מעמי הארץ.

אוי לה לאותה בושה

להראות בתוך קהל ועדה שאינם יודעים ברכות ספר תורה,

ואין שמים לב ללמוד. יש אנשים בני 50, 60, 70,

יש להם פחד כאילו מהברכה, רוצים לגמור אותה מהר.

מה קרה?

לאט לאט.

כתוב,

שמנו לכם מול הפנים,

עם הכוונות, לאט לאט.

אלא אומרים אותה בלחש לחסות על קלונם.

במקום להגיד,

ברוך אתה ה'

אלוקינו מלך העולם,

אשר

בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו,

לא את תורתו וטווחת,

את תורתו,

ברוך אתה ה'

נותן התורה.

הם ה' לא התורה, התורה, התורה.

צריך לבטא כל מילה, להבין מה אתה אומר.

נחזור.

חיוב גדול

למי שעולה לספר תורה,

לברך הברכות כתכונן בקול רם,

ובזה שגו רבים מעמי הארץ.

אוי לה לאותה בושה

להראות בתוך קהל ועדה,

שאין יודעים ברכות ספר התורה,

ואין שמים על לב ללמוד,

אלא אומרים אותם בלחש לכסות על קלונם.

ולדעת רבים מהפוסקים,

הן ברכות לבטלה שבשביל הציבור ניתקנו.

רבים מהפוסקים באורח חיים סימן קל, ט, צעיף, ו.

הן ברכות לבטלה.

לכן אנחנו מקפידים שיברכו

לאט לאט.

וגם צריך העולה

לקרות בתורה,

שיקרא בלחש אחר החזן.

ברוך השם, אצלנו יודעים זאת.

יש מקומות שהוא עומד כמו אילם, מסתכל מה הוא קורא,

ולא אומר.

אבל גם זה שלא קורא,

והחזן קורא,

הוא צריך לקרוא בלחש,

אחר החזן, לא להפריע לחזן בלחש.

רק לא ישמיע קולו.

כי אם הוא לא עושה כן ולא קורא,

יש מי שאומר שברכותיו לבטלה.

כך כתב מרן השולחן ערוך, סימן קמ״א, סעיף ב׳.

כדברי הראש הובאו בטור.

אבל באחרונים

הקשו על זה,

ולכאורה סגי בשומע

כדין שומע כעונה.

ולכן אמר פה הפלא יועץ,

שיש מי שאומר.

בכל אופן יש מי שאומר.

בבקשה.

וימתין שם בתיבה,

עד שיגמור הקריאה,

העולה אחריו,

ואחר כך יחזור למקומו,

בעוד שאחר עושה נדבה

כדי שלא להכשיל את הרבים,

להפסיק בקולי קולות שאומרים

חזק וברוך, חזק וברוך,

עד שאינו נשמע קול הקריאה.

וגם הוא בעצמו מפסיד הקריאה

מקול הקורא.

אז אדם שסיים את הקריאה,

אומר הפלא יועץ,

הוא ימתין שם בתיבה,

ליד הקורא העולה החדש,

עד שיגמור את הקריאה העולה אחריו,

ואחר כך יחזור למקומו.

מתי?

בעוד שאחר עושה נדבה.

הכוונה, בעוד שהמתנדב העולה של אחריו,

אומרים לו מי שבירך,

אז הוא ישוב למקומו.

למה?

כי אם הוא יחזור,

כשהוא סיים את הקריאה ועוד לא סיים לברך,

אז נוהגים ספרדים,

כשחוזר זה שבירך קודם,

אומרים לו חזק וברוך, חזק וברוך, חזק וברוך.

ואת הברכה של זה שעכשיו מסיים את הברכה,

לא שומעים, וגם הוא לא שומע.

אז לכן ימתין עד שאומרים את המי שבירך.

אחרי שהוא סיים לברך, ברכה אחרונה.

התימנים לא ממתינים.

סיימו לקרוא,

עוזרים למקומם.

וצריך שתהיינה אוזניו קשובות

לקריאת הספר תורה,

אות באות, תיבה בתיבה, בחיבה יתרה,

כנתינתה מסיני.

אז גם יחזור למקומו מהר,

בשביל שישמע את הקריאה הבאה,

תיבה,

בתיבה, בחיבה רבה, לא רק הוא, כולם.

ולא ידבר בינתיים.

בקריאת התורה אסור לדבר בכלל,

כי הוא חטא גדול ועוון פלילי.

וכל שכן, שלא יניח ספר תורה ויצא.

מותר, לצורך גדול, לצאת בין גברא לגברא,

אבל לא באמצע הקריאה, אלא אם כן זה אונס גמור.

וכל שכן, שלא יניח ספר תורה ויצא.

שאמרו ריבותינו זיכרונם לברכה בברכות חטא,

שעליו נאמר, ועוזבי אדוני יכלו.

זה פסוק בישעיה אכה, רחמנא נצלן.

זה נקרא עוזבי השם. אתה עוזב את השם באמצע קריאת התורה.

אז חס ושלום, זה קליה.

ויחשוב,

כי בכל תיבה ותיבה,

בכל קוץ וקוץ, יש תילי-תילין של סודות עליונים,

ורזה דרזין.

ומעשה ידנו כוננה עלינו,

אשרנו,

מה טוב חלקנו.

הנה כי כן,

על אחת כמה וכמה חיוב מוטל על השני הציבור,

ניתן לב למסור נפשו,

לדקדק בקריאת הפרשה,

בכל טעמיה ודקדוקיה,

כתיקונה,

לא יחסר כל בא.

כי מלבד שגניה דבר

באיסורא כעבד,

ופעמים שמתחלף הפירוש,

ופעמים שנמצא מחרף ומגדף.

עוד בא,

כי מגרעות נתן מלמעלה לפי סודן של דברים,

וחטאו יישא האיש ההוא.

והחזן,

שיהא נזהר בקריאתו שתהא בקריאה נאמנה,

יפרח כארז בלבנון.

וכשושנה.

חזן,

שנזהר בקריאתו

שתהיה בקריאה נאמנה,

יפרח

כארז

בלבנון.

שמתם לב מה יש פה?

יפרח

כארז בלבנון.

חזן.

סופה תיבות חזן.

והחזן,

שיהיה נזהר בקריאתו שתהיה בקריאה נאמנה,

יפרח כארז בלבנון.

וכשושנה.

תראו לחזנים, בסדר?

זה בערך ספר.

והאיש

אשר חננו השם חכמה ודעת

יסדר ספר

למען יפוצו מעיינותיו חוצה

ויהיו שפתותיו דובבות בקבר,

כי כל מי שיקרא בספרו

לאחר מותו

שפתותיו

יהיו דובבות בקבר.

אמרנו פעם שבזוהר הקדוש כתוב שזה ההבלה דגרמה.

יש הבל העצמות,

שזה רוחני,

כנגד גוף האדם,

וזה נקרא שפתותיו דובבות בקבר.

ובזה יקנה זיכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות.

בנים, בנות, לך תדע מה יהיה אחריתם.

אבל ספר שכתוב כמו שצריך,

זה טוב מבנים ומבנות,

וקונה לו זיכרון.

לכן קוראים לצדיקים בשמות ספריהם, הבעל השדה חמל,

וכן הלאה.

מרן השולחן ערוך,

על שם הספרים.

כי בזה קונה לו זיכרון ויד בשם טוב מבנים ומבנות.

וכל חכם יעשה בדעת,

ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים,

כגון לתרץ דברי השס והראשונים שלא לשם ולתהילה.

רק לקשט את הכלה.

הכלה זה אותיות הלכה.

יש לפלפל בחוכמה כי יד

ללבנה מאחיזת הקליפות.

וזה מדברי שאר הכוונות.

וכן יחבר פסקי הלכות

באסף איש טהור, אספות וקיצורים, מינים ממינים,

להועיל ולזכות את הרבים.

וזכות הרבים תלוי בו,

ובכל המסייעים להדפיסם.

אז אם אתה לא ברח לכתוב ספר,

אם אתה קונה ספרים ומחלק, מפיץ,

אז אתה גם זוכה.

כי אלמלא הספרים והדפוס,

נשתכחה תורה מישראל, חס ושלום.

ומי שכותב ספר יקדים תפילה לפני השם, שלא תצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן,

ושיפוצו מעיינותיו חוצה.

ואל יחוש,

אם כי דמו אחר בשום דבר.

כי מצינו כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחד,

וגם הוא ייבנה ממנו.

וראוי לכל חובר ספר להיזהר ולשמר

ניחתו בלשונו בדברי קינטורין

דנאפק חורבן וחילול השם. יוצא מזה חורבן

וחילול השם.

והיותר טוב שלא לדבר על ספר אחר,

מטוב עד רע.

רק יכתוב דעתו ויאמר עיין בספר פלוני,

והבוחר יבחר.

ישמע חכם ויוסף לקח.

כן,

לצערנו הרב, יש הרבה דברי קינטורין

בין אלה שכותבים באחרוניו.

כל אחד רוצה להתגדר ולהתכבד בקלון חברו,

ומעירים כל מיני הערות עוקצניות וכו'.

זה לא מראה שהם תלמידי חכמים אמיתיים,

וכבוד התורה באמת כואב להם,

אלא כבודם כואב להם.

איך לא מכבדים אותם?

שהם יודעים להעיר הערות על אחרים

ולתפוס אותם בכלכלתם.

ומה אנחנו אומרים לפני הלימוד?

יהי רצון מלפניך,

אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו,

שלא יהיה רע דבר תקלה על ידי,

ולא אכשל בדבר ההלכה וישמחו בי חבריי.

אתם שומעים?

רבי נחוניה קנה אומר.

שאני לא אכשל בדבר הלכה, ומזה ישמחו בי חבריי.

אההה, הוא נכשל, לא אמר נכון.

שמעתם דבר כזה?

אז אני מבקש מהשם שאני לא אכשל בדבר הלכה,

ולא אגרום תקלה לחבריי שהם ישמחו בי.

שלא אמר על טמא טהור,

ולא על טהור טמא,

ולא על מותר אסור,

ולא על אסור מותר.

וגם, ולא יכשלו חבריי בדבר ההלכה, ואשמח בהם.

יש חושבים שפה שזה,

אם הם לא יכשלו, אז ישמחו שהוא לא נכשל.

אבל ראיתי שכתוב מה שאני אומר לכם,

ולא יכשלו חבריי בדבר הלכה, ואז אני עלול אני לשמוח בהם

על מה שהם נכשלו.

כי ה' תן חוכמה בפיו דעת ותבונה.

גל עיניי והביטה נפלאות מתורתך.

טוב, סיימנו

את הנושא של ערך ספר,

ותכף נמשיך.

תודה על ההקשבה.