זכירת מעשה עמלק - רפו ידיהם מן התורה - חלק ב'

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציבי יום

לעילוי נשמת אלדו חיים בן ג'וליה,

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.

נציב יום למשפחת בניטה,

יזכו לדירה נאה ומרווחת בבית וגן ירושלים, אמן.

אמן. בהצלחה בלימוד תורה ויראת שמיים ותיקון המידות לכל המשפחה. אמן.

אמן.

לעילוי נשמת, אילן בן זכריה יחיא,

שהיה רגיל לומר העולם עומד על שלושה דברים על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

תהא מנוחתו עדן.

אמן.

זכירת מעשה עמלק,

רפואי ידיהם מן התורה, חלק ב'.

אנחנו מדברים מעניין הרפיון והזריזות.

אז נביא יסודות,

עובדות.

בגדר מעשה רב,

נסבר את האוזן

איך נהגו גדולי ישראל

בבחינת זה ראה וקדש.

מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר, זכר צדיק וברכה.

ארבעה בעירה. כשנזקק לעיין בספר תוך כדי לימוד,

ניגש בזריזות

לארון הספרים,

לשלוף את הספר הנחוץ לו.

מעולם

לא הצליחו תלמידיו להקדימו ולעשות זאת עבורו.

כל זה למרות זקנותו המופלגת

וחולשתו הרבה.

הגאון,

רבי משה פיינשטיין, זכר צדיק וברכה,

בשנות זקנותו

צעד לעבר הישיבה למסור שיעור.

בדרך

מדרגות רבות.

מאמץ העלייה

הכביד על ליבו.

נאלץ לעצור פעמים

ולנשום עמוקות.

ואמר למלווים,

בעלייתי במדרגות

אני חש את השמחה של היגיעה למען התורה.

כך עולים במעלות התורה.

כל יגיעה ויגיעה

מעלה אותך במעלות התורה.

כשהיה נזקק לספר,

טיפס על כיסא

להוריד בעצמו ולא הניח לאחרים.

ואמר, טוב לעמול בתורה בגוף ובמחשבה,

וכשעמלים מצליחים.

בקיצור,

לא להיות תעבן,

עייף,

עצלן,

נרפה,

צריך להיות זריז.

סיפר המשגיח רבי נתן ווכטפויגל,

זכר צדיק וברכה,

בישיבת כלם ידוע שהסבא ביקש להרגיל גופו לעמל

התורה במשך שעות ארוכות ללא הרף,

ללא לאות.

מה עשה?

הניח את הגמרא,

גמרות של פעם זה לא כמו היום קטנות, זה היו גדולות,

על גבי סטנדר מעץ

שהראש שלו

לא קבוע במסמרים,

כך שכל נגיעה קלה עלולה לשבור ולמוטט אותו,

ובזה הבטיח לעצמו שלא יישען עליו,

לא בידיו,

או בראשו תוך כדי הלימוד.

שזה ודאי יגרום לו רפיון ותשישות.

והיה עומד ליד הסטנדר הפלאי הזה שמונה שעות ברציפות.

הוא עוסק בתורה ללא הרף

ולא מפיל אותו.

לא נשען עליו.

אז עכשיו, לפי מה שביארנו,

ניישב עניין תמוה.

מדוע כשיצחק אבינו בירך את יעקב בנו,

לא בירך אותו ברוחניות,

אלא בגשמיות.

ויתן לך האלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.

גם בפרשת בחוקותיי.

אם בחוקותיי תלכו, מה מבטיחה התורה? ונתתי גשמכם ואיתם, ונתנה הארץ יבולה.

לא מצינו בפרשה הבטחה וברכה על התורה?

ועל עניינים ברוחניות

וכי ברוחניות לא צריך ברכה וסייעתא דשמיא

תרץ הגאון הרב שטיינמן זכר צדיק וברכה

בהכרח כתוב כאן שבענייני רוחניות ועלייה בתורה אין דרך אחרת

אלא לעמול ולהתייגע

דברים אלו לא נרקשים בעזרת ברכות

ולכן

בתורה לא מוזכרת ברכה מעין זו

כי אי אפשר לגדול בתורה אלא בהתמדה ובעמל ללא הפסק

בלי רפיון ידיים.

יסוד הדברים מבואר בהרמב״ם,

פרק ג' מלקו תלמוד תורה לחיות ב'.

אין דברי תורה מתקיימים

במי שמרפה עצמו עליהן

ולא באלו שלומדים מתוך עיתון ומתוך אכילה ושתייה

אלא במי שממית עצמו עליהן

ומצער גופו תמיד

ולא ייתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומא.

אמרו חכמים דרך רמז

זאת התורה אדם כי ימות באוהל.

אין התורה מתקיימת

אלא במי שממית עצמו באהולי חכמים.

זאת אומרת הרמב״ם אומר שהתורה לא תשכון בגופו של מי שמרפה עצמו עליה

רק הממית את רצונותיו

ומוסר נפשו עליה.

נקודה נוספת

לא זו בלבד

שכך היא הצורתא דשמאטאו

ללמוד מתוך יגיעה ועמל בלי רפיון

אלא כאשר לומדים בלי רפיון

הדבר נוסח בלומד כוחות עצומים

שעל ידם אפשר ללמוד את כל התורה כולה.

נסביר את פשר הדבר על פי מעשה שהיה.

פעם ישבו חבורת אנשים אצל הבריסקרוב,

זכר צדיק וברכה.

על גבי השולחן

היה ספר משיב דבר של סבא שלו, הנציב מוולוז'ין, זכר צדיק וברכה.

הרב מבריסק נטל בדפדפ בין ביתריו

וזרק שאלה

כיצד הספיקו דורות הראשונים לדעת את כל מסכתות השס

עם כל הראשונים והאחרונים על בוריו

ובפרט הנציב

שהיה טרוד בניהול הישיבה

לעיתים חתם במכתבים

העמוס בעבודה.

מדוע בדורנו

לא נתקלים באנשים שמספיקים ללמוד הרבה?

והוא ענה מה שהוא ענה לבאר את פשר הדבר.

הנוכחים בשיחה

הלכו לבקר את הגאון רבי איסר זלמן מלצר וסיפרו לו מה שאמר

הבריסקרוב.

ענה להם רבי איסר זלמן

אני אסביר לכם את ההבדל.

קחו לדוגמה את העיירה וולוג'ין

עיר קטנה וצפופה

הבתים שם עשויים כולם מעץ

עם פורסת שרפה

כל עיירה מאכולת אש.

כשלמדתי בישיבת וולוג'ין

פרצה פעם שרפה

כל אנשי העיר נמלטו על נפשם.

תוך מנוסתי ראיתי

את הבן של איצל האופה

שהיה ממש רזה מאוד, עור בעצמות.

ותוך כדי ריצתו הוא נשא שני אנשים שלא יכלו לרוץ.

וחשבתי לעצמי

מניין לילד הצנום והרזה הזה כוחות ליסה שני אנשים על גבו?

והבנתי כי התירוץ פשוט

כשהעיירה בוערת מתגלים בך כוחות נסתרים.

ואמר, בליבו של הנציב בערה אש התורה.

ולכן אין פלא שהוא מצא זמן וכוחות להספיק מה שהספיק.

כשזה בוער לך,

אתה מצליח להספיק.

בנוסף על זה,

עכשיו ניתן לתפוס איך הראשונים,

ולכן הגרע ידעו את כל ה...

התורה על בוריה ושלטו בכל החוכמות שבעולם גם

איך הספיקו כל כך הרבה?

משום שליבם בער כאש וגילו בנפשם כוחות מופלאים

ולא היה מצוי אצלם רפיון כלל וכלל.

עוד יש לומר בטעם הדבר

הנה מובא בגמרא בשבת ל ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות

ולא מתוך עצלות

ולא מתוך צחוק

ולא מתוך קלות ראש

ולא מתוך שיחה

ולא מתוך דברים בטלים

אלא מתוך דבר שמחה של מצווה

אתה רוצה שהשכינה תשרה עליך?

דבר שמחה של מצווה

אז רואים פה שהשכינה לא שורה מתוך עצלות

ואם השכינה לא שורה אצל האדם, איך יצליח מלימודו? מאיפה יהיה לו סייעתא דשפיא?

עוד יש לדעת

מידת העצלות רעה, רעה גדולה

לא רק בתורה, בכל דבר

הורסת כל חלק טוב שבאדם

בספר מעלות המידות

העריך בזה

וגם באורחות צדיקים שר העצלות

ופתח שם

העצלות היא מידה רעה מאוד

מי שזאת המידה גוברת בו

עניינם מקולקלים מאוד בעולם הזה ובעולם הבא

גם הרמחל הקדוש

במסילת ישרים

בפרק ו'

מבאר גנות מידה זו

ונעתיק קצת מדבריו

ותראה

כי טבע האדם כבד מאוד

כי עפריות החומריות גס

על כן

לא יחפוץ האדם בתור החומלאכה

ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך

צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו

ויתגבר ויזדרז

שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח

וזה מה שאמר התנא

מי עז כנמר וקל כנשב,

רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים.

למנו חכמים בברכות ל״ב.

דברים מצריכים חיזוק,

תורה ומעשים טובים.

פסוק ביהושע א' ז' חזק ואמץ מאוד

נשמור לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עמדים.

כי צריך

חוזק גדול

מי שרוצה לכפות את הטבע אלא ההפך.

ועוד אומר הרמחל הקדוש,

והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר ריבו של האדם יודע חובתו

ונתעמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו

ומה שחובה עליו מצד בוראות.

ואף על פי כן יניחהו

לא מחסרון הכרת החובה ההיא

ולא לשום טעם אחר,

אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו.

מה הרי הוא אומר?

אוכל קמעה

או עישן קמעה

או קשה עלי צאת מביתי,

פשטי וטונתי,

איכה חי אל בשינה.

חמה עוזה בעולם

הכרה רבה

או הגשמים

וכל שאר האמתלאות והטוענות

אשר פי העצלים מלא מהם.

ובין כך ובין כך התורה מונחת

והעבודה מבוטלת

והאדם עוזב את בוראו.

על זה אמר שלמה בקהלת י״ י״ ח׳

בעצלתיים יימח המקרה ובשפשוט ידיים ידלוף הבית.

מקרה זה התקרה.

פעם היו תקרות לא כמו היום, בטון.

היה עצים, קרשים, כל מיני דברים.

ולפעמים היה תקרה מטה לנפול,

ובעצלתיים הוא רואה, טוב זה קצת ירד, אני אטפל בזה עוד שבוע-שבועיים, עד שיפול על הראש.

בעצלתיים ימ...

אך המקרב

ובשפלות ידיים ידלוף הבית.

הוא לא מתקן, לא מטפל, לא כלום, משאיר דברים,

כן?

ואולם אם תשאל את פי העצל

יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים,

מהמקראות מן הכתובים,

מהטענות מן השכל,

שכולם יורו לו לפי דעתו משובשת

להקל עליו

ולהניחו במנוחת עצלותו.

הוא איננו רואה

שאין הטענות האלה והטעמים האלה נולדים לו מפני שיקול דעתו,

אלא ממקור עצלותו הם נובעים,

אשר בהיותה היא גוברת בו,

מתה דעתו ושכלו אל הטענות האלה,

אשר לא ישמע לכל החכמים ואנשי הדעה הנכונה.

כללו של דבר,

חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות,

לעשות המצאות

בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו.

אחד מהדברים המועילים לזה זה קנסות,

שהוא כונס את עצמו במידה שהוא מתעצל ולא פועל מה שצריך לפעול בשעה מסוימת או בעניין מסוים,

יקנוס את עצמו וזה יכריע אותו.

ולמה אנשים מגיעים בזמן? כי עולה 100 שקל, איך הוא?

אז הם מגיעים בזמן,

אבל לכו תראו בתי כנסת אחרים, כל אחד בא מתי שהוא רוצה.

יש כאלה בהתחלה, יש כאלה יותר מאוחר, יש כאלה באמצע, יש כאלה בסוף.

יש כאלה שהולכים לחפש מקום אחר שאפשר להתפלל. כל יום הם קמים שעה אחרת.

שום דבר לא מחייב אותם. העצלות

מנחה אותם.

נקודה אחת יש להוכיח מדברי הרמח״ל,

מידת העצלות

אינה רק תכונה רעה,

אלא היא הטבע היסודי של בני אנוש בהיותם בעלי גוף חומרי

מיסוד העפר.

אז אם נדע

את הדבר הזה, נקדיש את כוחותינו

ביתר שאת, ביתר עוז,

לעדנו לזרז נפשנו ולהגביר חיינים ואומץ כוח לתורה.

ידוע,

גדולי עולם התגברו על מידת העצלות.

אף ביומם האחרון

הוא הולך כבר לעבור לעולם העליון.

נו,

לנוח לפחות בחמש דקות האחרונות, לא?

מסופר על סבא מכלם,

בטבעו היה אדם חלוש.

בימיו האחרונים נחלש מן הסתם עוד יותר.

יומיים לפני הסתלקותו

ביקש מאחד האנשים שעמד לסעד אותו

תואיל בטובך להעביר את המנורה שעמדה מול פניי לצד אחר.

מפריע לי לעיון בספר, הוא יומיים לפני שהוא נפטר.

פתאום הוא קם

וצעק זו עצלות.

היצר הרע מנסה להכניס באדם עצלות,

אפילו שהוא שוכב על ארץ דווי.

הלך, נטל פטיש ומסמר

והעתיק במו ידיו את המנורה למקומה.

ביום פטירתו

אימץ רוחו

עזר כוחותיו

וקפץ מהמיטה

מתוך חשש

שמא החלישות שתקפה אותו ממידת העצלות.

מסופר

על הסבא מנובהרדו

בימי צנעה וסגריר.

שלג מגשמים.

הטריח עצמו אל בית המדרש.

למה?

כי תמיד הוא חשד

אולי מפני הנטייה השכלית הוא רוצה להישאר בבית.

אבל ייתכן שזה היצר שמרפה הוא לעמוד בניסיון ללכת בכל מחיר לבית המדרש.

והוא הכריע ללכת

למרות השלג, למרות הגשמים, הכול.

דרך העבודה של רבי שמחה בוני מפשיסחה.

אה,

פעם אחת

חשק לשאוף קצת טבק

כשהוא מוטה על משכבו.

די, כבר הלך לישון.

פתאום בא לו לטבק.

טבק! אבל קופסת הטבק הייתה מונחת על השולחן.

מה לעשות?

האם ללכת לשולחן, ליטול את הקופסה,

לשאוף קצת טבק?

אבל אולי זה תאווה.

אז אם הוא יישאר שכוב על מיטתו ולא ילך,

זה עצלות.

אז הייתה לו מבוכה, מה עושים?

תאווה או עצלות, שניהם לא טובים.

מה עושים?

אם הוא יקום, אז הוא בעל תאווה.

אם הוא לא יקום, אז הוא עצלן.

כדי לצאת ידי שניהם,

קם,

הלך לשולחן,

הרים את הקופסה,

הניח אותה.

וניצל מהתאווה ומהעצלות.

רבנו בכיר,

בהקדמת ספרו חובת הלבבות,

מוכיח כי קיים צורך לחבר ספר

כספר חובת הלבבות.

אבל הוא התלבט

אם בכלל עליו לחבר את הספר,

או שאין העבודה הגדולה לזו מוטלת עליו,

בגב הוא לא ראוי אולי,

והוא מנמק את השיקולים לחיוב ולשלילה.

מצד אחד הוא נרתע מלחבר ספר גדול כזה,

כי הוא לא ראוי לכך.

אבל אולי מצד שני זה נובע מעצלות.

אחרי התלבטות

הוא הכריע שחשש העצלות

גובר על חשש הגאווה.

ולכן גמר עומר בנפשו לחבר חיבור הגדול והנפלא, חובת הלבבות.

המשגיח רבי גדליה אייזמן, זכר צדיק וברכה, דקדק מפה.

מכל המידות הרעות הרבות

הזהירו חכמים ממידת הגאווה.

משלב האבות, מאוד מאוד הביא שפל רוח.

הרב עובדיה מברטנורה,

זכר צדיק וברכה,

אומר בכל המידות הדרך האמצעית היא המשובחת,

אבל במידת הגאווה יטה עד הקצה האחרון של שפלות הרוח,

לפי שהגאווה מאוסה ביותר.

רבנו בחיה העדיף לא לחשוש ממידת הגאווה ולחבר את ספרו,

רק להתרחק מחשש

שיפול למידת העצלות.

ראים מפה עד כמה חמורה מידת העצלות.

אז בנושא הזה של הזהירות,

מליפול לבור העצלות,

צריכים להתחזק מאוד,

בין אם זה בדבר מצווה

או במעשים טובים.

בכל שכן בדברי תורה שיש להתחזק ללמוד בלא רפיון ידיים.

בזה אנחנו מתקנים את עיקר הקלקול שגרם לנו ביאתו של עמלק.

כי עמלק בא ברפידים,

שהיה רפיון ידיים.

ואז מגיע עמלק אשר קרחה בדרך, הוא מקרר אותך ונותן לך מחשבות.

מתום מתום, לאט לאט תרגע, לא להיות בהול ולא זריז מדי, זה לא טוב.

איך אומרים?

המהירות מן השטן.

ואז יש לך עצות של יצר הרע, איך הוא מרגיע אותך.

תיזהר, תהיה זריז בכל מעשיך.

בזה לומדים מעמלק.

הוא בא מתי שהיו ברפידים.

ואנחנו,

ברוך השם, משתדלים להזדרז במצוות השם תמיד.

קמים בשעה מוקדמת בלילה ללמוד,

פללים בנץ,

הולכים לעבודת השם אחרי זה, לפני זה שרים.

השתבח הבורא.

כל ימינו צריכים להיות בזריזות לעבודת השם ובשמחה. והשמחה נותנת יותר זריזות.

הכל ידעוך והכל יש שם בחוכן והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש קשה.

הכל ידעוך והכל יש שם בחוכן.

הכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש קשה.

מי

שנכנס אדר, מי שנכנס אדר, מי שנכנס אדר, מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה.

מי שנכנס אדר, מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה.

ותזכו למצוות תמיד.

הרי אני מכוון כן לצאת חכמים דאוריתא ושמחה דאוריתא, אני מכוון נפשיה שלך דאוריתא וכבד את אביך ואת אימך דאוריתא, לעשור נחת רוח לקדוש ברוך הוא, לעשור נחת רוח לתנא הקדוש ושפתותיו דובמות בקבר.

רבי יחנן יאמר, כשאומר עושות גדולו זה כל מישראל לפי כה חרבו נוהל.