גדר הלבנת פנים בתוכחה, נאמנות בשידוכין וחובת בדיקת כשרותם של תלמידים, דיינים ושוחטים

 - - - לא מוגה! - - -
כל אדם שבא ללמוד, כל הבא, ברוך הבא. ומה שנאמר, כל אדם שמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זורק אבן למרקוליס, כל זה כשידוע שהאדם הזה רשע. בא איזה עורך דין, הוא אוהב ללמוד, זה משעשע אותו. הוא אוהב ללמוד את המשפט העברי כדי שידע לנגח שם בבית הדין, בבית המשפט. אבל האדם הזה רק ופוחז, אין לו שום עניין ללמוד תורה. אדם כזה בא ללמוד, יזרוק אותו מהדלת החוצה. אבל סתם אדם שבא ללמוד, יש לו חזקת כשרות, ולכן בחיי גוונה אני לא יכול לדחות אותו. באותו יום שהחליפו את שומר בית המדרש, התווספו 300 ספסלים. רבן גמליאל, עם כל מה שקרה לו, לא הרשע בבית, אלא הלך לבית המדרש, לא מנע את עצמו אפילו באותו היום. כשראה ש-300 ספסלים התווספו באותו יום בבית המדרש, היה לו חולשת הדעת, מנעתי כל כך הרבה תורה. הראו לו בחלום בשמיים 300 קדים מלאים אפר. כל אלה שבאו זה אפר, זה כלום. כמו אפר אתה לא יכול להוציא מזה שום תועלת, תזרוע באפר לא יצמח, ככה האנשים האלה. הגמרא מסיימת על זה, ולה היא. זה לא נכון, הראו לו את זה בשמיים כדי ליישב את דעתו שלא יצטער הרבה. מספיקה עקמת נפש והצער שהיה לו כשהדיחו אותו. תבוא תוסיף לו עוד צער על צער, ולכן הראו לו את זה בחלום. אבל האמת רבן גמליאל לא צדק. אתה רואה שכדי ליישב דעתו של אדם מותר לשקר עליו. דוגמה שנייה, מעשה ידו עם רבי עקיבא ואשתו רחל. כשהתחתנו אביה כלבה סבוע הדיר אותה מנכסיו ולא רצה שתיקח אפילו משהו. כל זה בגלל שעברה על דבריו, התחתנה עם עם הארץ שהיה שמו עקיבא. ולכן הייתה נאלצת לישון על הרצפה, היו שמים תבן ועל זה היו יושנים. לא היה להם אפילו מיטה. והיה לה עגמת נפש הרבה, איך היא חיה, באיזה עוני. אליהו הנביא רצה ליישב את דעתה. מה עשה? התחפש כאדם. בא ואמר להם, אשתי על דם ואין לי תבן, אשתי יושנת על הרצפה. וזה סכנה, היא תתקרר, היא תמות. אולי יש לכם מעט תבן לתת לי כדי שהיא תוכל לישון על התבן. ואז רבי עקיבא שמח לתת לו. אמר לה לאשתו, את רואה, יש אנשים עניים יותר גרועים מאיתנו. אפילו תבן, מסכן, האדם הזה אין לו. ואז נחה דעתה. אתה רואה שאליהו הנביא שיקר, הוציא שקר כדי ליישב את דעתה של רחל. לכן, בכל הדוגמאות האלה יש יותר בדבר. הוא עדין אדם שאין לו פרנסה, אדם שהוא דפוק בחיים, עני ואביון. איך הוא חי? מגיע ראש חודש, אז הוא מקבל הלוואה מאיזה גמח. איך הוא יחזיר את זה מהגמח השני? הוא מגלגל, הוא מסתובב בין הגמחים, השם ירחם עליו. אבל אשתו כל הזמן, בצער בוכה, אם הוא יבוא ויגיד לה, הבאתי חמישים אלף לירות, מאיפה הבאת את זה? יגיד לה שזה גמח, היא תתחיל לבכות. מאיפה נפרע את זה? אבל אם הוא יגיד לה, קיבלתי מהישיבה מענק, היא תשמח שיש לה, ברוך השם, מה לאכול. לכן, בחיי גוונה, מותר לו לשקר עליה, להגיד לה שהוא קיבל את זה במתנה מהישיבה, בכדי, כדי שתסכים אותה אישה לחיות בשלום, בשקט, בלי בחיות. הקדוש ברוך הוא יעזור לו, שיוכל לפרוע את ההלוואה הזו. ברוך את ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו. אמן. הפרסקים מעולים 350. כן. יגיד לי איתו רכב, של נפשם. אני לא אומר למאה. זאת אומרת, היא לא תאכל, אם היא תדע שהמחיר הוא כל כך יקר, היא לא תאכל. לא, לא ייכנס לגרון. שלא תאכל, מה יש? שאחסוך, מה? הוא חייב להאכיל לו את האפרסקים? שתאכל לחם וזיתים. מי אמר שהיא צריכה לאכול אפרסקים? לא, אני מדבר בדוגמה שבאמת יש לה עגבת נפש וצער גדול. כאן, מה יקרה אם היא לא תאכל אפרסקים? מי אמר שחייבים לאכול אפרסקים? כתוב בתורה, צריכים לאכול אפרסקים. בשביל זה אתה רוצה לשקר? שלא יספר כלום. שלא יגיד לו שום דבר, זה מותר. אני לא אומר שתיכנס לדלת, תודיע לה מייד, זה עולה 350. אבל לשקר גם לו? כאן, אני לא שולח את ההיטק. העניין של צער אמיתי למנוע זה משהו אחר. גם לשקר להתברר, ולעת החוץ, ואין מקרים לו, אם לבד את המשקר האלה. נכון. שקר שחתית להתברר זה לא טוב, נכון. אדם שמבטיח לחברו לעשות לו איזה דבר, והאדם הזה מחלל את ההבטחה שלו, לא מקיים, עליו נאמר שארית ישראל לא יעשו עוולה, לא ידברו חזב ולא יימצא בפיהם לשון תרמית. אין היתר לעשות כן, להטעות את חברו, אלא אם אתה מבטיח, אתה חייב לקיים. ולא רק לאדם מבוגר, בוא הדין אם האדם הזה מבטיח לילד קטן, כמו שהגמרא אומרת בסוכה מו, שלא יאמר אדם לילד שאני אקנה לך איזה דבר ולא אקנה לו, אלא את מה שהבטחת אתה חייב לקיים. בין אם האדם הזה משקר עליו לגמרי, או חצי שקר, גם בזה וגם בזה הדבר אסור. תלמיד חכם גדול בתורה שרוצה שדבריו יישמעו, יקבלו האנשים את דבריו, מותר לו לשקר ולומר את ההלכה בשם אדם גדול, למרות שאותו האיש לא אמר כלום. כך הגמרא אומרת בשבת קטו, על דין היתר כניבת ירק, שהיה מותר לעשות כן ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, אבל לפני מנחה אסור. היו האנשים מזדרזים, היו עושים את זה יותר מדי מוקדם. אם תגיד להם... אסור לא ישמעו לך. לכן, מה עשו? אמרו להם, באה לנו איגרת מחכמי ארץ ישראל שאסור. ואז כולם צייתו. כך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך, בסימן תרשוד א', שאסור לקנוב את הירק, נבעת ירק, רחיצה ושטיפה או לעשות צלעת, אסור אפילו אחרי זמן מנחה. למה שיקרו עליהם? כדי שהדברים יישמעו. זה מה שהגמרא רומזת בפסחים קפט ב' ביקשת להיחנק, יתעלה באילן גדול. אדם שרוצה להתאבד, אם יקפוץ מקומה שנייה, מי יודע אם זה יעזור לו? אולי ישבור את אגן הערכיים, את היד, את הרגל? מי אומר שישבור את הראש וימות? זה ספק, יהיה לו רק כאבים. אבל אם יקפוץ ממגדל שלום, מבניין כלל, שם נפילה אחת, הוא יודע על בטוח שהוא מתרסק, הולך לעזאזל. כך גם פה, אתה רוצה בוודאי שיקבלו ממך את ההלכה. אל תאמר את זה בשם איזה חצי חכם, רבע חכם. תגידי את זה בשם איזה חכם גדול, מפורסם, שיוצא שמו, שמו הולך לפניו מסוף העולם ועד סופו. אז בכלל גוונה, הנה חנמי, יש לו היתר בדבר לעשות כן. את הרעיון הזה גם אומר אבן עזרא בפירושו על התורה בחומה שמות. למה הקדוש ברוך הוא גרם למשה רבנו, אחרי שהרג את המצרי, ואיך את המצרים ואת מעיניו בחול, היה צריך משה לגלות למדיין? מדוע ולמה? משה רבנו היה צדיק, למה צריך לגרום לו צרות כאלה? אם הוא עשה מצווה והרג את המצרי, בשביל זה צריך לעשות לו גלות? אלא הקדוש ברוך הוא כבר אז תכנן את הגאולה של עם ישראל. ולא ייתכן שמשה רבנו יישאר שם כאדם רגיל, ואחרי זה פתאום יבוא ויאמר, הקדוש ברוך הוא שלח אותי, אני המשיח. מי יאמין לו שהוא המשיח, והם לא יאמינו לי. איך הפתגם אומר, אין נביא בעירו. לכן, הקדוש ברוך הוא גלגל שילך למדיין, שם עשו אותו מלך. כשבא משה רבנו ממדיין, כולם כיבדו אותו, זה היה מלך גדול במדיין. ואז הם אומרים, הוא משיח, הוא יגאל את עם ישראל. אז האמינו לו, מאמינים ביני מאמינים, שבוודאי הוא יגאל אותם. לכן, הקדוש ברוך הוא גלגל את זה. גם פה, אם היו אומרים להם את ההלכה בשם החכמים בבבל, לא היו שומעים. אמרו להם, בשם החכמים בארץ ישראל, בוודאי ישמעו להם. אותו הפטנט עשו גם החכמים בעניין ההכאות במגילה שהיו מכים בבתי הכנסת. יש כידוע תקנה פה בירושלים שאסור להכות. וגם אז ידעו שאם תגיד להם בשם החכמים, מי החכם הזה? אני רואה אותו כל יום בשטיב לך, אני רואה אותו במקווה. זה, את החכם הזה אני אשנה את המנהג שלי. אתה אומר לו, החכמים שמה, חכם גדול, הרב של קולומביה אמר ככה. זה חושב, מי יודע, בקולומביה יש בטח איזה חכם, עם איזה מצנפת, חכם גדול שבגדולים. אז אם זה מקולומביה, מארגנטינה, מהולולולו, אז הוא ישמע את ההלכה. ככה הטבע של האנשים. לכן כשאמרו להם את זה בשם חכמי טורקיה, אז הם קיבלו את זה, ובאמת האנשים שמעו ויותר הפסיקו להכות את המן באמצע המגילה, רק שגומרים, אומרים האור המן, רק אז מבצעים את הדברים האלה להלכה ולמעשיהם. איסור גנבת דעת, למדנו את האיסור הזה ממה שנאמר במלאכים, ויגנוב אבשלום את לב אנשי ירושלים. משם למדנו שאסור לאדם לגנוב את דעת חברו, ולא רק לגנוב דעת יהודי, אפילו גנבת דעת של גוי אסור. בתוספתה של בבא קמא, פרק ג', נאמר שם, שלושה גנבים הם הגדול שבכולם גונב דעת הבריות. אם גנבת עשרה שקלים, אתה יכול להחזיר לו את זה אחר כך, אבל גנבת דעת, הדבר חמור פי כמה וכמה. ולכן, אדם שמוכר לחברו רכב דפוק, הרכב הזה ישן, עשיתי בו 180,000 קילומטר, ולכן אני מוכר את זה בזיל הזול. תמורת 2,000 דולר אני מוכר את הרכב. בא האדם הזה ושואל, כמה עולה הרכב? אתה אומר לו את המחיר. כמה הוא נסע? אתה אומר לו, הנה, בספידומטר כתוב, הוא נסע 80,000 קילומטר. הוא לא יודע שזה עשה כבר סיבוב גדול ועכשיו זה סיבוב שני. האורה תגיד, אז מה יש? ואם הוא חושב ככה? וכי אני גנבתי ממנו. המחיר האמיתי של האוטו זה לא פחות מ-2,000 דולר, אני מוכרתי לו את זה בזול. אפילו, אחי, גם זה אסור. למה? יש כאן גנבת דעת. האדם הזה חושב, הנה, אני קניתי אוטו בזיל הזול. זה בטח שווה לפחות 5,000 דולר. קניתי את זה ב-2,000. אתה גונב את דעתו. ולכן אתה חייב לומר לו את כל האמת. תדע, האוטו הזה עבר 180,000. וכן כיוצא וזה. לפעמים האוטו הזה לא עבר הרבה. הוא נסע בסך הכול 30,000 קילומטר. אבל הוא עבר תאונה רצינית. המנוע הזה קיבל את החבטה בשעת התאונה, אפילו אם הוא לא עשה הרבה קילומטרים. אבל המנוע הזה לא יחזיק מעמד עוד שנה או עוד חמש שנים. שוב, גם בזה, אפילו אם שיפצת את זה טוב ואתה מוכר את זה לאדם פתי, אדם שלא מבין בעניינים, או שהוא מוכר את זה לאיזה נהגת. היא קיבלה אתמול רשיון נהיגה, שלשום, ביום שישי, היא עברה טסט, היא מחפשת מהר מהר אוטו. היא רוצה לנהוג חולת הגה. ואז האדם הזה צוחק עליה, אומר לה, זה רק 30,000 קילומטר זה עבר, זה אוטו מצוין, זה יכול לחיות עוד עשר שנים. והיא ממהרת, נותנת לו צ'ק, נותנת לו את הכל, כל זה איסור גמור. אפילו אם אתה לא לוקח ממנה מחיר יותר, אתה חייב לגלות את כל האמת, מה יש ברכב הזה כדי לא לרמות את האנשים. אפילו למכור לגוי בהמה שמתה, בהמה נבלה, כאילו היא טרפה, גם זה הדבר אסור, אלא צריך לומר את האמת, כי יש הבדל בין זה לזה. כך אדם שמתארח אצל חברו, אני לא מתכונן לתת לו לא בשר צלי ולא בשר מבושל, אבל להיראות כאילו אני אדם שאוהב אותו הרבה, אני שואל אותו, מה אני אעשה לך, בשר צלי או מבושל? אני יודע שהוא לא יסכים. הוא יגיד, לא, לא, לא, אין צורך, חס ושלום. לחם ועגבנייה מספיק בשבילי, ואני מפציר ומפציר, ואני יודע שהכל רמאות, האדם הזה בשום אופן לא יסכים לאכול אצלי בשר. רק אני רוצה להיראות כאילו אני חבר שלו ואוהב אותו. גם זו גניבת דעת, וגם זה אסור לגמרי מכל וכל, וכן כיוצא בזה. אם אני אשב לפרט את הדוגמאות שיש, את הרמאויות שיש במוח של האנשים, יכלה הזמן והמה לא יכלו. צריך להיזהר. כל אדם יודע את הדוגמאות וייזהר בהן. בכלל זה עיתונאי שרוצה לראיין איזה אדם הוא מטלפן לו, והוא לא אומר לו שאני מקליט אותך, וכל זה נכנס ישר לשידור. הוא לא אומר לו, אלא הוא מדבר איתו סתם כאילו שיחה חופשית. פתאום הוא שומע ברדיו, לא פחות ולא יותר, ראיון עם האדם פלוני, ועושים ממנו צחוק לעג וקלס, או שעושים ממנו רמאי או שקרן. אותו עיתונאי עתיד ליתן את הדין. אתה רוצה לראיין, אתה חייב לומר לפני כן. אני רוצה לשאול אותך שאלות. אם אתה רוצה, תענה לי, לא רק על פי ההלכה, גם על פי החוק זה קיים. אלא שלצערנו אותם העיתונאים, הרמאים, לא מקיימים את החוק. הם צוחקים על האנשים, וכל מיני רעיונות של אמת ושל שקר הם עושים מביימים. הם צריכים לקבל הרבה כסף, למלא את כל היומן שלהם. שעה שלמה צריכים למלא את זה בפטפוטים. מאיפה יהיה להם כל כך הרבה שעה שלמה? וזו לא שעה אחת ביום. יש להם בשבע יומן אחד, בשמונה אחר כך גלי צהל, בצהריים, בערב, בלילה, מבט. צריכים למלא כל כך הרבה שעות. מה הם עושים? מרמים את האנשים וסוחטים מהם רעיונות כאלה בצורה מבישה, בצורה עקומה. העיתונאי הזה עתיד לתת את הדין, אלא אתה חייב לומר את האמת, להזדהות. אני עיתונאי, אני כותב בעיתון המודיע, אני עיתונאי של הרדיו, תאמר מה שאתה רוצה. אני רוצה לראיין אותך, אלה ואלה השאלות שלי. אתה רוצה לענות לי? אני אכניס אותך לשידור. יש אנשים מתים על זה. הוא מחכה שיכניסו אותו בשידור כדי שכולם יגידו, אתה יודע? האדם הזה, אתמול בלילה אמרו את השם שלו ברדיו, או אם היה במבט, ראינו אותו על המסך בטלוויזיה. אתה ראית? אני ראיתי. יש אנשים שמחכים לזה. אבל רוב האנשים שיש להם שכל יודעים לברוח מהנחשים האלה, יודעים בסוף מה התוצאה, נגת שמה, עבד שמה. אדם שמתפרסם, השם שלו יותר מדי, זה לא בריא, זה לא טוב. ולכן יש עליו חובה, לעיתונאי הזה, להזדהות ולומר את כל האמת. או אדם שהוא נהג, אדם שמתמצא בעניינים, אם אני הולך לקנות ממך רכב ישן, אני לא קונה עד שאני בודק את זה. אני משלם קצת כסף בדינמומטר, זה עולה לי, אבל אני יודע בדיוק מה אני קונה. אבל כל זה מדובר כשבא אליך אדם נבון וחכם שיש לו קצת ידע במכונאות רכב, אבל אם באה איזה נהגת בת שמונה עשרה שאתמול קיבלה את הרישיון והיא מחכה בשניות מתי כבר יהיה לה את האוטו ביד. לא צריך ידע, אבל הנהגות האלה יש להן קצת שכל, גם קצת אין להן. אתה לא מכיר אותן ברוך השם. לא מספיק. לא מספיק. גם זה לא מספיק. אלא אם הוא הלך כבר, זה משהו אחר. אבל אם הוא לא הלך, הוא סומך עליך, ואם לא אמרת לו שזה עשה 180,000, אז הוא מסתכל על הספידומטר, הוא חושב שזה עשה רק 80,000. נמצא שאתה גונב את דעתו וגם גנבת דעת בחיי גוונה, גם כן אסורה לגמרי מכל וכול. בין אם הוא עושה את זה ביהודי, בין אם הוא עושה את זה בגוי. כמו שאמרתי, בכל הדוגמאות האלה קיים האיסור האמור. לא הבנתי טוב. אני רוצה לקנות עכשיו אוטו מהצבא. אומרים את כל האמת. למה לא נותנים את האמת? למה לא נותנים את האמת? מה אכפת להם? אם בין כהן אומרים את האמת, אז שייתנו גם סיבוב. למה לא? פחדים לתת סיבוב. מה השיקולים? מה זה, שיקול ביטחוני? צה״ל יתמוטט אם יגלה את הסוד ה... טוב, אם זה התנאי מראש. תנאי מראש, ואתה יודע שכך מוכרים חתול בשק. טוב, אז הוא יודע מראש, ועל דעת זה הוא משלם את הכסף. זה משהו אחר. מודיעים לו, ולכן אין איסור. לכן אם אני... פקיד שנמצא שם בצבא ואמור למכור את הרכב, תאמר לו מראש על דעת זה וכו', לכן אין את הבעיה האמורה, מותר לכתחילה למכור, אין בזה חשש איסור. אני לא שומע, איך אתה רוצה שרבי ישמע? תצעק! לא, בדרך כלל זה לא מכך. זה מכך טעות, אם היה מחיר יקר מדי, צריך להחזיר. כל איסור גנבת דעת, כשאני הולך ומרמה אותו, ואני לא הולך לרמה אותו, אלא אני ירדתי מהבית, רציתי ללכת להתפלל ערבית. באותו רגע בדיוק, איך שאני יורד את המדרגות, בא אליי איזה אורח. אורח חושב שאני לכבודו ירדתי. הוא לא ידע שאני חשבתי שהוא שמח על הקבלת פנים הנהדרת שאני מקבל אותו, ואני אומר לו בבקשה, אין שום עוון. אני לא חייב לגלות לו את האמת. תשמע, אני לא ירדתי לכבודך. לכבודך אני לא הייתי יורד. אני ירדתי בשביל הערבית. אני לא חייב. כאן אני לא עשיתי מעשה בקום ועשה, אלא הוא היה צריך לחשוב, אולי לא בשבילי הוא יצא, לא בשבילי הוא ירד. כשאני לא מטעה אותו, אין בזה חשש איסור כלל ועיקר. מה, אני אמרתי שקר? אני אמרתי שאני ירדתי בשבילך? בלבבו. בלבבו? לא, אין שום בעיה כאן. לא עשיתי שום מעשה ושום דיבור של רמאות ולכן אין בעיה. אדם שחושבים האנשים שהוא גאון שבגאונים, שהוא בקיא בכל השס, והאמת הוא יודע רק חצי שס, אסור לו לשתוק ולומר מה אכפת לי מה שהם חושבים. הם משבחים אותי, אומרים, הגאון האדיר, גאון עוזנו, נזר תפארתנו. הם טועים, זו בעיה שלהם. אלא הוא חייב לומר להם את האמת. שם נאמר בפסוק, וזה דבר הרוצח. רוצח שהרג נפש בשגגה וגלה לעיר מקלט. יושב, מלמד שם תורה. כולם אומרים, כל הכבוד למתנחל הזה, תראה, הלך במסירות נפש, לעיר מקלט שכם, מתנחל שם, תראה באיזה אהבה הוא אוהב את ארץ ישראל. כל הכבוד לחכם הגדול הזה, המתנחל. צריך להגיד להם את האמת, גם הוא בעצמו רוצח, ולכן הוא נמצא שם, ולא בהתנדבות. לכן הפסוק אמר, וזה דבר הרוצח, דבר מלשון דיבור. צריך לומר להם, רוצח אני. מזה למד הירושלמי, אדם שיודע מסכת אחת, והאנשים אומרים עליו שהוא יודע שתי מסכתות, בכלל הגוונה, חייב לומר להם את האמת, שהוא יודע רק מסכת אחת. כותב מערימת, רק רגע, כותב מערימת, כל זה כשאומרים לו את זה בפנים, והוא רואה את זה במו העיניים. אבל אם בפנים אף אחד לא אמר כלום, אלא אחרי הגב שלו מדברים, אומרים כך וכך. טוב, מה הוא אחראי? הוא לא אחראי ללכת כל היום ברחובות ולצעוק, אני עם הארץ, אני לא יודע. אלא אם את השבח הזה משבחים אותו בפניו, אז הוא חייב למחות. ולכן, לפי זה, אדם שנולד לאדמו״ר גדול, איך אומרים? נולד לאבא הנכון. אבא שלו היה צדיק הכול, ואצלם, אצל האדמו״רים, כידוע, אין צורך להיות גאון שבגאונים. הוא לא צריך לעבור טסט, קודם כל, אם הוא למד את הש״ס או לא. אלא ברגע שאבא שלו הולך לעולמו, מכתירים אותו שגם הוא אדמו״ר. החסידים שלו חושבים שזה גאון שבגאונים, בקיא בכל הש״ס, ישר והפוך. או שהוא צדיק יסוד עולם. לא רק שהוא הולך לטבול במקווה, הוא עושה עוד הרבה דברים שאף אחד לא יכול לדעת. חושבים שאליהו הנביא בא כל לילה, לומד איתו, ועוד כל מיני דמיונות, כיד הדמיון הטובה על החסידים האלה, צריך האדמו״ר להגיד להם את האמת. אני לא גאון ולא צדיק, אני אדם רגיל, אלא נולדתי לאבא הנכון, כמו שאומרים. אלא מה? הבעיה, כמו שאמרת, הבעיה היא, לפעמים יש לו לא חסידים רגילים, החסידים שלו הם חסידים שותים. אם חסיד שותה, אין מה לעשות. הוא יגיד להם, אני עמארץ? יגידו, תראה איזה צדיק זה, זה גם ענוותן, גם צדיק. טוב, אין מה לעשות. אם אנשים דפוקים כאלה, השם מרחם. אבל כשהאנשים האלה, אנשים שפויים, יבינו את האמת, צריך לגלות את כל הקלפים. מה אתה עושה? הצגות? אתה צוחק על האנשים? מרמה אותם? על מי אתה עובד? לכן יש עלינו חובה לומר את הדברים האלה, ולא להטעות את האנשים, לא להטעות את הבריות. שתיים אחוז מהאזנורים, זה לא יגידו. אתה בחנת אותם? איפה אתה יודע? מי גילה לך? יודעים שאפילו האדמויים גדולים נזקקים למוראי הוראה, אז במה אתה גדול? אני גדול בחסידות. היה פעם חסיד של האדמו״ר מגור הקודם. האדמו״ר מגור הקודם היה שמו הגאון רבי ישראל אלתר. הוא היה אדם פיקח גדול ולא אהב את הבלופים האלה. היה לו איזה חסיד משוגע שהוא חשב שהאדמו״ר שלו משיח. זה היה פשוט למהדריה. הוא רק רוצה לדעת מתי המשיח יבוא. אז הוא שאל אותו, מתי כבודו מתגלה? אז הוא ענה לו, אמר לו, מחר בבוקר אני מוריד את החולצה, אני הולך לטבון, אני מתגלה מחר בבוקר. גמר איתו, צחק ממנו, עשה ממנו צחוק. הוא היה צוחק, הוא היה מקנטר חסידים כאלה שהיו טועים בו, הוא היה מזלזל בהם. אלא שהיו מדברים איתו דו גרי ולא היו עושים ממנו קדוש עליון, היה מדבר איתם יפה. את החסידים האלה היה מכבד, את החסידים שוטים היה צוחק מהם. למה? כדי לשבור אותם, שיפסיקו עם השיגעונות האלה, עם הפנטזיות האלה. אבל כל זה אתה רואה שלא עזר. יש בכל דור ודור, יש הרבה חסידים שוטים, השם מצילנו. אנחנו לא נגיע על הדברים האלה, כן, טוב, אשרי המאמין, אשרי המאמין. נחזור לעניין, מותר לרב לנסות את התלמידים אם הם יודעים אם לאו. זאת אומרת, הוא מראה את עצמו כאילו הוא לא זוכר, ומנסה לחדד אותם, למרות שהוא יודע, הכל זה הצגה, אפילו אחי, בתוספתה במסכת האלות נאמר שהדבר מותר לכתחילה. אדם שקבע עם התלמידים שלו, מחר נלמד מסכת עירובין, למרות שהוא אמר, מחר הוא החליט, במקום עירובין הוא רוצה ללמוד מסכת ברכות. הוא יודע שהמסכת הזו קשה מאוד, והם לא ילמדו אותה טוב, לא ייהנו ממנה, יישברו באמצע. הוא רוצה לעבור למסכת אחרת, מותר. תגיד, הרי אמרת אתמול, מסכת עירובין, מה אתה משקר? כאן זה לצורך מצווה, לכן הדבר מותר. מה תאמר? הרי אדם שאומר, שני פרק זה, נדר גדול נדר לאלוהי ישראל, כמו שהגמרא אומרת, בנדרים חטא, שם מדובר שהאדם הזה נודר ולא מקיים. פה, במקום זה הוא לומד דבר אחר. אלא מה, הוא אמר עירובין, אז יעשה התרה על הנדר הזה, וכאן יהיה מותר לכתחילה. מה שאמר הרדב״ז, שאסור לעשות התרה על נדר של מצווה, ומי שמפר ועושה התרה על דבר כזה הוא בנידוי, הכוונה היא כשעושה התרה על המצווה ולא עושה במקומה מצווה אחרת. פה יעשה מצווה אחרת במקומה, ולכן הדבר מותר לכתחילה. אדם שרוצה לשקר כדי לקיים מצווה, אמרנו שמותר, כגון אם יש לו אישה שלא מבינה את חשיבות לימוד התורה. המוח שלה סתום, המוח שלה מאובן. אם יגיד לה, אני הולך ללמוד תורה, היא תגיד לו, אולי תעזור לי קצת עד שהילדים יישנו והיא מתחילה לבכות, אבל אם יגיד לה, אני הולך לבקר את אמא שלך, או לבקר את האמא, לעשות כבוד לאמא שלה, זה ודאי טוב. אז היא תגיד לו, תלך לחיים טובים ולשלום. ואז הוא יעשה, חישבתי דרכי ואשאילו רגליי לדעתך, ומגיע ישר לבית המדרש ונגמר. כל יום ממציא לה סיפור אחר, מרמה אותה, כי המוח שלה מטומטם אז זה לא קשה. אין איסור שקר בחי גוונה, הדבר מותר. תלוי, אם האישה הזאת פקחית, אז היא יכולה לגלות את זה. לפעמים היא לא תגלה את זה, ואולי פעם בשבוע באמת, כשהוא חוזר מהשיעור, יעבור דרך חמתו, יגיד לה, שלום עליכם, עליכם שלום נגמר, יצא ידי חובה. מה, יש שם כרטיס? מתי הוא נכנס? הוא חתם על הכרטיס? עד כדי כך, היא לא תגיד לו. יש גם ישיבות שמחייבים את התלמידים שלהם לומר פעם בחודש שיעור, פלפול, כדי לחדד את התלמידים. לכן, אם אתה רוצה להתקבל לכולל, לקבל משכורת, בתנאי שפעם בחודש תגן. אם אתה לא יודע, תסתלק מכאן. תלך, לא ייתנו לו משכורת. התלמיד הזה, מסכן, לא יודע לומר פלפול. מה הוא עושה? הוא מחפש איזה ספר ישן, אף אחד אין לו את הספר הזה, הוא קורא שם את כל התשובה כולה, או את כל הפלפול, ואז הוא הולך, עומד, הוא חזר את זה כמו הדרוש של הבר-מצוואה, חזר את זה בעל-פה, הוא בא לשם, אומר את זה, אנשים חושבים, תראה איזה גאון, איזה חידוש מבריק. והכל זה לא שלו. תפילא אחי, אין בזה עוון, כותב החפץ חיים, שמותר. יש רמז לזה. לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלות נפשו כי ירעב. הוא רעב ללימוד התורה, כדי שלא יהיה לו אין עימות, בפחות אם יזרקו אותו מהכולל, ולכן אין איסור בדבר. אבל כל זה לצורך מטרה כזו. אבל אם אין לו שום מטרה כזו, אלא כדי להתייהר, להשוויץ, הוא הולך וגונב חידושים ועושה דברים שכאלה, אין לך דבר גרוע מזה, זה גאווה. וכן, אם אתה כותב איזה דבר, או אתה אומר איזה דבר, תאמר תמיד, דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אדם שיש לו איזה חידוש, אבל הוא לא אומר את זה בשם עצמו, אלא הוא אומר את זה בלשון רבים, אמרנו כך, זה לא שקר, כאן זה סגנון של ענווה. כך הגמרא אומרת בשבת למד, בשאלה ששאלו לפני רבי תנחום, הוא שאל, הוא ענה, אפילו אחי הוא אמר בלשון רבים, ולעניין שאלה דשאילנה קודמכון, הוא לא אמר קודמאי, אלא לשון רבים קודמכון, סגנון של ענווה, כמו שהותר לשקר במסכת, הוא הדין גם בדבר הזה. הגאון בא על שדה חמד, יש לו תשובה ארוכה, אם מותר לכתוב תוארים, להגזים בתוארים לאנשים שלא מגיע להם אולי התואר הזה. אתה מקבל מכתב של דברי תורה, אתה לא יודע מי הכותב, הרב הגאון, הרב הגחון, אתה לא יודע מי הוא בדיוק. האם מותר לנסות לכתוב שבחים, או שהדבר הזה אסור, יש בזה עוון שקר. גם הגאון, הישא ברכה בספרו מעשה איש, ועוד רבים מגדולי האחרונים, זכר יוסף, ועוד דנו בזה, המסקנה היא שלרוב הפוסקים להתירה. וכותב הרב, הישא ברכה, מה שטען השדה חמד לאסור, שהיה איזה נבל אחד שניצל את התארים האלה שכתבו לו הרבנים, הם לא הכירו אותו, כתבו לו תארים, הוא ניצל את זה לרעה, על זה נאמר, טובייה חטא וזיגוד מנגד, אז ההוא עשה פשע, הוא יישא את עוונו. למה האחרים צריכים להיות מקופחים ולא לקבל תארים מה שמגיע להם? לכן, מותר לאדם לכתוב שבחים כיד אדם. דמיון הפורה. כל המחלוקת הייתה בזמנם, לפני מאה שנה, עוד היו נזהרים מעוון חנופה, מעוון שקר. עדיין לא הייתה אינפלציה בתוארים. היום בזמננו שהאינפלציה דוהרת לא רק בכסף, גם בתוארים, היום גם על מצחצחי נעליים כבר אפשר לכתוב הרב הגאון. לך ותראה, הרבנות הראשית נותנת כושר, כושר לאדם שהוא ראוי להיות רב עיר. פעם, לפני מאה שנה, אם היו רוצים למנות אדם שיהיה רב עיר, היה צריך שחכמי הדור יסמכו את ידיהם עליו, יגידו שהוא בקי בארבעה חלקי שולחן ערוך, יודע את הכול, יורה יורה, ידין ידין. היום לך ותראה מי אלה האנשים שמחזיקים בכיס את התעודה הזו. אם אתם רוצים לדעת את האמת הפשוטה, יש פה בתוכנו הרבה מהחברים, לא אחד ולא שניים, שיודעים ללמוד הרבה יותר טוב מאותם האנשים שיש להם בכיס את התואר הזה. אני לא הייתי ממנה אותו אפילו רב על הבית שלו. קל וחומר, לא רב שכונה ולא רב עיר. אבל זהו לצערנו עידן השקר, ויש לו תואר גדול, תואר שני, תואר שלישי, תואר רביעי, מה שאתה רוצה תקרא את זה. לכן, אם זה הדור, אם אתה רוצה לכבד אפילו חכם שהוא לא גאון גדול, אתה אומר עליו רב הגאון, אין בזה עוון. אחרת, אם תרצה להיות קמצן בתוארים, תעלו לרדת קצת ממה שמגיע לו באמת, וזה ודאי לא טוב, בחיי גוונה יהיה איסור גמור. האיסור שאמרנו קודם, שאסור לרמות ילד, על פי דברי הגמרא בסוכה מ״ב, מ״ו, כל זה דווקא כשהילד מבין. אבל אם הילד לא מבין, ילד בן שנה לא שייך שיבין, לא שייך גם לעניין של שקר, אלא ברגע שהוא מתחיל להבין שאתה מרמה אותו, אז יהיה אסור. בדרך כלל, ילד בן שנתיים, אפילו אם הוא לא יודע לדבר טוב, הוא מבין. ילד בינוני, בן שנתיים, אתה אומר לו, אני אקנה לך גלידה או ארטיק. הוא לא יודע מסכן לדבר ולצעוק גלידה, אבל הוא יודע שהבטחת לו ואתה לא מקיים. לכן, זה לא פייר, אסור לרמות גם ילד כזה. אם אתה לא רוצה לתת, אל תבטיח. אם אתה מבטיח, אתה חייב לקיים. כשהאבא מרמה ומשקר, גם הילד לומד לשקר. ולכן, חייב האבא להיות דובר אמת, כדי שגם בניו, כולם יהיו דוברי אמת. ואם האבא תופס את הילדים שלו שהם משקרים, כדאי הדבר שיעשה להם חקירת שתי וערב, כמו החוקר המשטרתי, יחקור אותם בסבלנות, לא יגיד להם, מי שישקר, אני אשבור לו את העצמות. עשה את זה בלי לשבור העצמות. תתפוס אותם, תחקור, עד שהם יודו על האמת. ותוכיח אותם בלשון יפה, תחד גערה במבין מהכות כסביעה. תגיד לו, למה לך לשקר? בשביל מה זה טוב? הנה, אני הצלחתי לגלות שזה שקר. זה כל כך קשה, אתה חושב? לשקר אין רגליים, אז למה לך לשקר? אמר להם את זה בסגנון כזה, כדי להרגיל אותם, לחנך אותם, שתמיד יהיו דוברי אמת בלבד. אם הוא אומר לו, הנה דוד בא, אפילו שהאדם הזה הוא לא דוד, הוא לא אח אבא ולא אח אמא, לפי לאחי הדבר מותר. כי היום הביטוי דוד, הכוונה היא על אדם חבר וקרוב ולאו דווקא אח אבא. אז הילד מבין שזה לא ממש דוד שלו, זה לא אח אבא ולא אח אמא, אלא הכוונה היא שהוא חבר. לכן בחיי כוונה מותרה. אם הילד רוצה, תקנה לי סוכריות או משהו אחר, והאבא אומר, אין לי כסף. האמת, הכיס שלו מלא כסף, אין יותר. זה שקר גמור, אסור לו לומר כך. אלא הוא לא צריך לפחד מהילד שלו. תגידו, אני לא רוצה לתת לך. מה אתה, מוג לב? יש לו ילד בן שנתיים, חצי מטר הגובה שלו, והוא רוחד ממנו, פוחד ממנו, משקר. אתה לא מתבייש? תגידו, אני לא רוצה לקנות לך. אם תיקח גלידה, יהיה לך אחר כך אנגינה, יהיה לך כאב גרון. ולכן, אין לו היתר לשקר גם בחיי כוונה, הדבר אסור. אז אם ילד קטן, הדבר אסור, קל וחומר כשהאדם הזה משקר על אשתו וכיוצא בזה. היא רוצה לקנות שמלה לכבוד החג, והוא מרמה אותה, הוא אומר לה, לא קיבלנו החודש תוספת יוקר. היא מסכנה, לא מבינה הרבה, היא לא רואה את תלוש המשכורת שלו, והוא מרמה אותה, עובד עליה בעיניים. זה אסור. אלא אם היא רוצה, הקדוש ברוך הוא חנן אותו, הוא חייב לתת לה, ואסור לו לשקר בכל הדברים האלה לגמרי מכל וכול. הרב וייס בספרו מנחת יצחק, דן, גבאי בית כנסת או גבאי ישיבה, שרוצה לעשות מגבית. הוא יודע שאם יהיה איזה אדם שיהיה הראשון שיצעק ויאמר אלף דולר, נעשה לו מי שברך, אחר כך אנחנו נעשה לשני, לשלישי, הם מוכרחים גם לתרום אלף דולר. זה האיש פחות עשיר ממני תרם אלף. אני לכל שכן. לכן, מה עושה הגבאי? אלה שהם יודעים את המקצוע הטוב, השנוררים המקצועיים. אני לא מדבר על גבאים חובבים כמו שיש פה. אלה שעובדים ברצינות, אז הם תופסים מראש, סוגרים את העניין. אתה לא תיתן אלף דולר, אתה תיתן רק אלף שקל. אנחנו נעשה לך מי שברך, אתה מסכים? הוא אומר, למה לא? זה כבוד גדול בחיני חינם. אומר הרב שמדברי הגמרא בסוכה כט מוכח שהדבר אסור. הגמרא אומרת, בגלל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרים למלכות. הכוונה היא שבאים מס הכנסה ועושים להם. מה העוון? למה עושים להם עיקול? בגלל הדבר הזה. הגמרא אומרת ארבעה דברים וזה אחד מהם. אבל האמת היא שכל הראייה שתהיה מדברי הגמרא, בדוגמה הזו שאמרתי. עושים מי שברך, אומרים תרם אלף דולר, והאמת זה שקר, בזה לא. אבל אם האדם הזה אומר רק תרם אלף, הוא לא אומר אלף דולר, לא אלף לירות ולא אלף שקל. לא אומרים שום דבר, רק אומרים אלף. האנשים הבינו כאילו מדובר על דולרים, והאנשים האחרים המשיכו את האלף דולר, הוא בא ונותן לי בסוף רק אלף לירות, מאה שקל, אין בזה שום עוון, כי אני לא אמרתי את המילה דולר. אם הם לא הבינו טוב את התרגיל, זו בעיה שלהם. בחיי גווניי יכול להיות שגם הרב יודה שיהיה הדבר מותר. כי אין זה ראינו גם, עוונטה כזו בערך עשה שמעון בן שטח על גיסו ינאי. הוא בא ואמר לו, באו שלוש מאות נזירים, צריך לתת להם לכל אחד שלושה קורבנות, זה 900 קורבנות. אני אתן חצי, אתה תיתן חצי. אז הוא היה טיפש גדול, הוא חשב שבאמת גיסו נותן 450, אז אם העני הזה, הדלפון הזה, נותן 450, ודאי שהמלך גם ייתן. לכן הוא הסכים. אחר כך הוא שמע שזה לא היה ולא נברא. שמועון בן שטח אפילו בהמה אחת לא נתן, אלא עשה למאה חמישים מהם, עשה עטרה. ואז הוא כעס עליו, היה ביניהם קצר הרבה זמן. בסוף באו אנשים ואמרו לו, ישבו אצלו לאכול על שולחן המלך, אמרו לו, פעם היה יושב על השולחן שלך איזה אדם גדול בתורה, היה אומר חידושים. איפה הוא? למה הוא לא נמצא כאן להגיד לנו דרשות יפות? אז הוא התבייש להגיד להם שיש סכסוך וזה. אמר לי אשתו, אמר לה, תביאי אותו. אמרה, אבל אתה תהרוג אותו, אחר כך תעשה לו צרות. אמר לי, אני מבטיח לך שלא נעשה לו כלום. ואז שלחה, היא הביאה אותו, הושיבו אותו בין המלך והמלכה. ביקשו ממנו שיעשה ברכה. אמר, מה אני אגיד? נברך שאכלו ינאי וחבריו? אני לא אכלתי. הגמרא מעריכה שם בסיפור. בסוף הוא ש... אמרת אותי. למה בעניין הזה אמרת 450 קורבנות אני, אתה? אמר לו, זה לא שקר. בצל החוכמה, בצל הכסף. אני בחוכמה שלי פתרתי בעיה של 450 קורבנות. עשיתי להם עטרה. אתה היית יודע לעשות עטרה? אפילו לאחד לא היית יודע. אלא, לך הייתה את הברירה השנייה, תשלם. אז בצל החוכמה, בצל הכסף, תעריך את החוכמה. זה שווה לא פחות, שווה יותר. לכן, בחיי גוונה, ההוא לא ידע, ההוא היה טיפש גדול. לכן, זו בעיה שלו, כמו שאומרים, לא היה שום עוון בשמעון בן שטח. היה מותר לו לנסח סגנון כזה. כל אדם ששואלים אותו שאלה על בחור לצורך שידוך, חייב לומר את האמת. או הפוך, באים ושואלים אותי שאלה, יש לך קרובת משפחה, בת אחיך, בת אחותך, השכנה שלך? אסור לי לשקר. אני חייב תמיד לומר את האמת. ולכן, אם באים לראש ישיבה, אומרים לו, אנחנו רוצים תלמיד חכם. יש לי בת טובה, יראת שמיים, אני מוכן לשלם 50 אלף דולר, אני רוצה לקבל תלמיד חכם. שואלים, פלוני ראובן הוא תלמיד חכם? מה להם כן? והאמת, הוא לא חכם ולא תלמיד, לא זה ולא זה. כלום! הוא סתם מחמם את הכיסא, בטלן ישיבתי וגמר. אז ראש הישיבה הזה עתיד לתת את הדין. מה זה? האדם הזה רוצה לקחת בן ישיבה, להושיב על שולחנו אדם גדול בתורה, ואתה בא ועושה רמאות כזו. לכן, אם אומרים לך תלמיד חכם, אתה חייב למצוא להם חכם ממש, ואם לא, תגיד אין לי. אל תתבייש לומר את האמת, תגיד בישיבה שלי אין. תלכו לפונוביץ', אולי שם יש, אני יודע, פה אין, ולכן אין לו היתר לרמות ולשקר. הוא הדין גם, אם לא עלינו, לא יבוא ולא יהיה. הבחור חולה. לפעמים יש לו איזו מחלה ממארת או דבר אחר, והם ממהרים לחתן אותו בגלל זה. שואלים, הבחור בריא? הוא אומר, כן, בריא ושלם, הוא ספורטאי, תראה איזה כושר. כל הדברים האלה הם שקר גמור, והדבר אסור לגמרי. אין שום יותר לעשות דברים שכאלה. חייב לומר את כל האמת. פגמים קטנטנים, דברים קטנים, שבדיעבד הקלה תסכים עליהם, או הפוך, דברים כאלה אתה יכול להתעלם מהם. לא שאלו, תשתוק. אבל בדברים יסודיים, שבגללה מבטלים שידוך, יש חובה לומר את כל האמת. ולכן, אדם שנושא אישה, נדמה לו שהיא בחזקת בתולה. והשטחן יודע את האמת, שהיא בעלת תשובה, חייב לומר את האמת. וכן הפוך, לאידך גיסא. בכל הדוגמאות, בכל הדברים האלה, חייבים להיות גלויי לב. הוא חושב שהוא לוקח אישה שהיא ממשפחה מיוחסת, והאמת שאותה האישה היא בת נידה, לא פחות ולא יותר. יש לה פגם רציני בנשמתה. גם בחי גוונה הוא לא יכול להעלים את הדברים האלה, אלא נפגשו פעמיים ושלוש, והם כבר מתכוננים ברצינות לאירוסין. רוצים להתכונן לגמור את העסק? אז אתה חייב לגלות להם את כל האמת. יש בספר קהילות יעקב של הרב קניבסקי שאלה, אדם שהאימא שלו יהודייה, האבא שלו גוי, האם אני חייב לגלות למשודכת לאותה הקלה שכך וכך העניין שהוא... לא מיוחס שהאבא שלו גוי או שאומרים אישה בכל דהוא ניחה לה המסקנה של הרב שאין חובה לגלות לפני החתונה אפילו אם יהיה ההלכה כן מצד המציאות לא כדאי לבצע שידוך כזה הרבה פעמים היא לא מסכימה גם בדיעבד ואחרי החתונה קורה גט לא פחות ולא יותר אז למה להם לעשות דבר כזה אתה רוצה לקלקל לבנות או להרוס לכן כדאי הדבר לומר להם את האמת הוא לא חייב לומר את זה מיד בפגישה הראשונה אבל מיד אחרי שרואים שהעסק רציני הוא רוצה אותה היא רוצה אותו אז חייבים לגלות להם את כל האמת נכון לפי ההלכה הגמרא שם במסכת יבמות ממה הגמרא אמרה גוי ועבד הבעל בת ישראל עוולת כשר נכון הוא כשר לבוא בקל אבל אין לו ייחוס סוף סוף הוא בא מטיפה טמאה אורתו שלא בקדושה ולכן יש בזה פגם זה האדם הזה לא מיוחס בענייני שידוכין יש לא רק דבר מותר יש דבר שהוא יותר ממותר דבר מהודר היינו משפחה מיוחסת ולכן אם האישה הזו רוצה לזכות בבעל מיוחס אתה מרמה אותה לכן הדבר לא טוב בחיי גוונה אין צד היתר לכתחילה לעשות כן לא שומעתו כן אם יש שם רטיבות בדירה וכן כיוצא בזה אני חייב לומר את האמת או לפעמים הבית הזה ישן בן מאה שנה ולכן בקיר מסוים יש שם סדקים ואני יודע שהסדקים האלה מוכיחים שהבית הזה עוד עשר שנים מתמוטט הבאתי מהנדז הוא אמר לי תשמע זה לא איזה קילוף זה משהו רציני ואני הולך מתייח עושה על זה טיח מסייד כאילו אין כאן כלום ואני מוכר את הבית אין לך הונאה גדולה מזו אין הונאה לקרקעות לגבי דין דעבד בתנאים מסוימים אבל לכתחילה ברור שיש בזה איסור גמור מדאורייתא שוב הדבר תלוי אם הדבר הזה פוגם בו בעתיד משהו יש דברים שפוגמים באדם גם בעתיד זה לא שהוא מתנתק במאה אחוז מהעבר אלא עדיין זה מחלחל בו אז הוא חייב לגלות את האמת אבל אדם שניתק לגמרי אין לו שום קשר עם העבר חמש שנים שהוא לא ראה מה זה שם והוא בטוח בעצמו שאף פעם בחיים הוא לא יתאווה לדבר הזה הוא יודע כמה הדבר הזה מגונה אז מה היא דווקא מינה מה שהיה מאי דהאווה? הבה מה שהיה זה מת כיוון שהוא בעל תשובה גמור ואין לו שום דבר זה לא יזיק לה אם היא תדע איזשהו פעם לקח חשיש או לא תדע זה ישנה לה משהו בחיים? זה לא ישנה ולכן בדברים שהפגם לא מהותי וזה לא ישנה בחיים לעתיד הוא לא חייב לגלות אבל אם הוא לא נגמל לפני חמש שנים אלא רק לפני חודשיים הוא נגמל מי אומר שהאדם הזה יצליח לעמוד בניסיון לכל החיים לפעמים חודשיים שלוש הוא מצליח להתאפק אחר כך הוא עוד פעם נופל וחוזר לזה הרבה פעמים אחרי החתונה הוא כבר התחתן הציפור ביד כמו שאומרים אז הוא מצפצף עליה הוא עוד פעם מתחיל עוד פעם לעשן לכן בחיי גוונה השטחן חייב לגלות את האמת לומר לה תראי זה פעם היה נרקומן היה כך וכך וכך את רוצה? בבקשה אסור לו להסתיר את הדברים האלה לגמרי מכל וכולו. כן, אז כמו ייחוס הוא עדין גם בזה. מה אומר? לשם שמיים צריך לעשות מצוות ולא לעשות עבירות לשמה לשם שמיים לא בשוגג ולא במזיד אדם שרוצה לעשות מצוות כאלה אין זה מצווה אלא פשע נתעב שיסלק ידו משידוכין אסור לו לדפוק לסדר את האנשים הוא יושב ורוקד בחתונות, חושב שכאילו עושה מצווה ואחרי חודשיים הולכים ועושים גט אותו האיש יש לו פשע לא יכופר לכן אם אתה מכיר אדם כזה תגיד לו שיתכבד וישב בביתו אם הוא לא רוצה גיהינא גיהינם בדרך כלל אין אדם חותם ולא לו אם הוא עושה את זה בלי כסף מה הוא משוגע בשביל מה הוא עושה את הדברים האלה? צריך להסביר לו את ההלכה שידע זה לא מצווה אלא זו עבירה גמורה אדם שמתארח אצל חברו וחברו מכבד אותו בכל מיני מאכלים הוא יודע שאין על זה הכשר מיוחד ואולי זה אסור באכילה הוא לא רוצה להעליב אותו אז הוא אומר לו הרופא אסר עליי הוא מתכוון על הרופא הידוע הרמב״ם אין בזה עוון שקר מותר הדבר לכתחילה אדם ששואל את רבו שאלה להלכה ולמעשה אין ספק שהרב חייב לענות לו אבל אם השאלה לא להלכה ולא למעשה אלא האדם הזה משועמם המציא איזה שאלה בדמיון שלו מטלפן לרב שלו שואל אותו אז הרב לא חייב לענות לו יגיד לו זה לא להלכה למעשה שלום יסגור לו את הטלפון אבל בכל זאת הוא רוצה לדעת נפשו חשקה בתורה אם רבו ישאל אותו