איסור לשון הרע, הוצאת שם רע ודיבור שקר: חומרת הלבנת פנים, קיפוח פרנסת דרשנים ומספידים, ודרכי התיקון והתשובה על פי התורה וההלכה

 - - - לא מוגה! - - - 

התורה מזהירה אותנו שלא להוציא שקר מהפה זה עוון חמור. אדם שמשקר צריך לצום שבעים ושש תעניות כדי לתקן את מה שקילל, את מה שקלקל על ידי השקר שלו. לכן אם האדם הזה הוציא שם רע וגם שיקר, לא רק אם הכל היה שקר מההתחלה עד הסוף. לשקר אין רגליים, ולכן מה עושים האנשים? חלק זה אמת, אבל מסביב לאמת הוא מורח הרבה שקרים, מנפח את העניין, מוסיף מכאן, משם, וכן על זה הדרך, נמצא שהאדם הזה עובר על עוד איסור נוסף, היינו, הלאו מדבר שקר תרחק. עשה נוסף שהאדם הזה עוקר בידיים הוא, והלכת בדרכיו. הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לעשות את המעשים שהוא עושה אותם. תלך בדרכי הקדוש ברוך הוא. מהו רחום, אף אתה, אהיה רחום. מהו חנון, אף אתה, אהיה חנון. וכן על זה הדרך. וכאן, הגמרא מספרת לנו בסנהדרין יא, כשעם ישראל מעלו בחרם, אחן לקח מהשלל, אז נפלו עם ישראל 36 איש. שאל יהושע למה, נפל על פניו ושאל למה, אמר לו הקדוש ברוך הוא שחטא ישראל מעלו בחרם. שאל יהושע, מי זה? הקדוש ברוך הוא לא רצה לענות לו. אמר לו, וכי דלתור אני? וכי אני מדבר לשון הרע? תעשה גורלות. ואז עשה גורלות, ובגורל יצא הכאן. אתה רואה שהקדוש ברוך הוא שונא את המידה הזו להלשין ולומר לשון הרע, מי זה שלקח מהשלב? אם כן, אם הקדוש ברוך הוא שונא את זה, גם אנחנו חייבים לשנוא את הדבר הזה. צריכים לעשות, ללכת בכל הדרכים שהקדוש ברוך הוא הולך. לאהוב את הדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא אוהב, ולשנוא את הדברים הרעים שהקדוש ברוך הוא שונא, כי לא אל חפץ רשע עתה לא יגורך רע. הגמרא דרשה מזה, ארבעה כיתות לא רואים פני שכינה, שקרנים, ליצנים, מספרי לשון הרע, חנפים. אם כן, אתה אומר שהקדוש ברוך הוא שונא את זה עד כדי כך שלא מכניס אותם למחיצתו. אם כן, כשהאדם הזה בא ומדבר לשון הרע, הוא עוקר בקום ועשה את העשה והלכת בדרכה. עד עכשיו ספרנו שבעה עשר דבין וארבעה עשר מצוות עשה שהאדם עוקר תוך כדי דיבור לשון הרע. כעת הרב מונה לנו עוד שלושה פסוקים שמדברים בעניין זה, ושם התורה חלילה מקללת ארור מי שיעשה כך וכך. הדבר הראשון, בפרשת כיתו נאמר, ארור מכה רעהו בסאטר. אמר כל העם, אמן. אם אדם יבוא ויקלל אותך, יגיד לך, תלך לעזאזל, זה כואב לאדם. והוא אמר מילה כזו, לפעמים אתה רואה שהתגובה היא, הוא נותן לו אגוף בפנים, אתה תקלל אותי, אני אראה לך מה זה. קל וחומר, אם האדם הזה עמד וקילל, והיו שם עשרה אנשים, מניין, וכולם ענו אמן, האדם הזה עוד יותר רותח. לא רק שהוא קילל, תראה, מניין, הוא אסף מניין, וענו אמן. האדם הזה נדלק. אם הוא מתאפק לא לתת לו אגרוף, הוא צריך להיות איזהו גיבור הכובש את יצרו. פה עם ישראל כולו עונה אמן על הקללה הזו, ארור מכה רעהו בסתר. מה זה ארור מכה רעהו בסתר? איך אדם מכה את רעהו? מה, הולך בלילה? בחושך? אלא הכוונה היא, הסבירו לנו רבותינו בספרי, העתיק את זה שם רש״י על המקום. אדם שמדבר לשון הרע, מדבר אחרי אגב, זה נקרא מכה רעהו בסתר, והקדוש ברוך הוא קילל אותו מכולן, מפי הגבורה, בשישים ריבו, כל עם ישראל ענו אמן. על ידי הדיבור הזה הוא מקלל גורם קללה לעצמו. האדם הזה, היה לו איזה צרות, הילד שלו נהיה חולה, או קרה דבר אחר, אז הוא תולה את הקללה הזו, הוא אומר, זה קילל אותי, ואתה רואה, הקללה הזאת, תראה, הילד שלי נהיה חולה. או שהוא מסכן, נהיה לו כאב גב, למה? הוא מתחיל לחשוב. הוא אומר, בטח ההוא שם עלי עין הרע, או שההוא קילל אותי. פה הקדוש ברוך הוא מקלל אותו, מקולל מפי הגבורה. איך האדם הזה לא יירא ולא יחס להעיז לבוא ולדבר לשון רע? הוא מכניס את עצמו מיד לקללה הראשונה הזו. קללה שנייה שהתורה אמרה, ארור משגה עיוור בדרך. שוב, גם על זה, אדם שבא ומכשיל את חברו, מטה את חברו מהדרך הטובה לדרך הרעה, או שם לפניו איזה מכשול. שוב, התורה מקללת ארור, וכל עם ישראל ענו אמן. כשאני מדבר לשון הרע, אני לא מדבר לקירות, אני מדבר לאיזה אדם ששומע. אמרנו קודם, אחד מהלווין, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. אני מכשיל את השומע. נמצא שהמדבר הזה עובר גם על הארור הזה. ושוב, הוא מקולל מפי שישים ריבו. יש גם דוגמה נוספת בארור הזה. אדם שהולך ומפיל את חברו בפח, המקצוע שלו הוא שדכן. הוא רוצה להרוויח כסף, דמי שידוך, 500 דולר, מה הוא עושה? בא לחברו, מציע לו, אומר לו, יש כאן שידוך טוב, אישה עשירה. הוא לא מספר לו שהאישה הזו חולנית, יש לה בעיות עם הלב, יש לה בעיה עם הכבד, עם הכליון. את זה הוא לא מספר. הוא אומר לו, שידוך מצוין, אישה עשירה, אתה מקבל דירה עם אוטו קומפלט, הכול בסדר. אחר כך, אחרי שעושים מרוסין, הוא מקבל את הכסף והולך. הוא יודע את האמת שהאישה הזו חולנית. כאן, חלילה וחס, גם כן הוא עובר בכלל הדבר הזה, אותו השולחן, הוא בכלל ארור משגה עיוור בדרך, ולכן האדם הזה צריך לפחד על עצמו. מי יודע אם ה-500 דולר האלה לא ישלם אותם על רופאים ועל כל מיני דברים כאלה. אם הקדוש ברוך הוא מקלל, הקללה יכולה להיות מיד, לא הרבה זמן ייקח עד שהוא ייפול בפח. ולכן ייזהר האדם הזה לא להפליל את עצמו בשביל בצע הכסף. לאו דווקא בדוגמה של שידוך. הוא עדין גם, אדם שמתווך. הוא בא להציע לחברו, יש דירה, יש כאן חנות, הוא אומר תמיד רק את השבח של החנות, את כל המעלות. הוא יודע שיש גם הרבה חסרונות. שם יש רטיבות, בצד ההוא. בצד השני יש דבר יותר גרוע מרטיבות. יש שם שכנים רעים, וכן הלאה זה הדרך. כל מיני דברים רעים בישין יש שם, והוא מכסה את הכול, מטייח את הכול, הוא עומד לו רק את הצדדים היפים, את הדברים הטובים ביותר שיש בחנות. שוב הוא מפיל אותו בפח. אפילו אם יש לך כוונה להרוויח, להתפרנס, תעשה את הכול בהיתר ולא באיסור, ולא חלילה בצורה כזו מעוותת. אם הוא עושה את כל זה ומפיל את חברו בפח, שוב הוא עלול לעבור על האיסור שאמרנו, ומשגה עיוור בדרך. אדם שרוצה למכור את הבית והוא לא משבח ולא מגנה, אלא הוא אומר, אני רוצה למכור את הדירה הזאת, ירדת למכירה, בבקשה, תיכנס, תראה. אני לא משבח, לא אומר שום שבח, האדם הזה, עיניים לא, ויראה. הוא יכול לראות, יש שם מקום פלוני אלמוני, רטיבות. כשיש רטיבות זה דבר שרואים את זה מייד. אם הוא הלך וסייד יומיים קודם, הביס סייד מקצועי אומן, הוא קילף לו את הטיח, שם טיח חדש וסייד את זה. אז עכשיו, בימים האלה, זה קיץ, לא רואים שהיה רטיבות פעם. זה סתם רמאות. אז אפילו אם הוא שותק, זה רמאי. הוא חייב לומר את האמת, יש כאן רטיבות. לכן, מה שהוא שותק עדיין לא מכפר לו את העבן. אני מדבר שהמום ניכר, המום נראה. רואים, הוא לא טייח את זה והוא לא סייד את זה. רואים כולם, הנה, יש כאן רטיבות. אז כל אדם בא ורואה שיש כאן רטיבות, ואפילו אחי הוא מוכן לשלם, כי הוא מוכר את זה בזול, בהתאם, לפי המחיר זה שווה. דירה שיש בה רטיבות, במקום 50,000 דולר הוא מוכר אותה ב-40,000 דולר. אז מה אתה רוצה יותר מזה? זה בסדר. אז האדם הזה, אין עליו שום אשמה ושום עוון, אין עליו טענות ומענות. הבעיה היא, כמו שאמרתי, במומים שקשה לראות אותם. מום שקשה לראות מייד, והוא מסווה את זה בכל מיני שיטות. לצערנו יש אפשרות, יש דרכים איך להסוות מומים כאלה. גם לגבי מכונית, גם שם יש דברים מעין אלם. קורה לפעמים שהאוטו עבר תאונה קשה. האוטו הזה קיבל מכה רצינית. אם אתה מסתכל לפי הקילומטרים שעשה האוטו, האוטו הזה עשה סך הכול 50,000 קילומטר. וזה מודל 86. אז הוא עשה 50,000 קילומטר, זה שווה. נניח חדש שווה 15,000 דולר. אם הוא עשה 50,000 קילומטר, אז מורידים 2,000-3,000 דולר. אבל זה עדיין במצב טוב, הוא לא נסע בו הרבה, עדיין לא צריך לעשות אוברול. אבל לא יודעים האנשים שהיה כאן במנוע הזה תאונה רצינית, וכאילו עבד המנוע הזה לא 50,000 אלא 500,000. את זה הוא מסווה, את זה הוא מסתיר. שוב האדם הזה שמוכר את האוטו בצורה כזאת עושה איסור, כך גם אותו המתווך, אותו הסוחר מכוניות שמסווה את זה עושה איסור. האמת היא שהיום יש אנשים מומחים בדבר, אנשים שהמקצוע שלהם הוא טכנאים במחלקת דיאגנוזה של המוסכים. הוא ייתן לך דיאגנוזה מה יש לאוטו הזה, מה המחלות שלו, למה הוא צפוי, זה הכי טוב. אל תסמוך על אף אדם, אתה רוצה לשלם הרבה כסף, הכסף שלך, לא מצאת אותו ברחוב, תלך עם האוטו הזה ותעשה בדיקה טובה. תראה, אם יש דבר זה וזה וזה, אז אותו הטכנאי אומר לך מייד, תשמע, אני רואה כאן, לפי הסימנים, זה קיבל מכה נוראה, כנראה פעם הייתה בזה תאונה. וכן, זו הדרך, זה הדבר הטוב ביותר. אבל לא כל האנשים החכמים שעושים את הדבר הזה לפעמים מתפתים. נדמה לו שזה מודל 86, נדמה לו שזה יהיה שווה, הוא מייד מתפעל מהמחיר. לפעמים המוכר גם יודע להציג יפה, הוא משחק את זה יפה. מה הוא עושה? הוא משאיר לו הודעה בטלפון, יש אדם אחר שמוכן לקנות והוא מוכן לשלם לי עוד 500 דולר. אבל בגלל שאני דיברתי אתך, אני מכבד את המילה שלי, לכן, אם אתה רוצה, עד הערב אני מוכן. אבל אם לא תבוא עד הערב, אני מצטער מאוד. ככה הם מנסים להראות כאילו יש לו עוד איזה קליינט. האדם הזה, אין לו זמן, בהול מאוד, רוצה לקחת את האוטו, מצא חן בעיניו האוטו, ואז נופל בפח. אדם כזה שעושה תרגילים כאלה, הוא חושב שהוא צוחק על חברו, עובד עליו, לוקח ממנו כסף, אבל בשמיים, יסדרו אותו, יהיו לו חלילה וחס דברים הפוכים. למה לאדם לעשות דברים שכאלה? ובפרט המתווך שנמצא באמצע, המליץ בינותם. לפעמים המוכר, הוא אין לו כישרון לשחק את זה ככה. הוא לא שחקן, הוא לא יודע אפילו להוציא שקר מהפה. הוא יודע, מכיר את החולשה שלו, אז הוא אומר למתווך, נו, נו, תרים אתה טלפון, תודיע לו את הדבר הזה. אז המתווך עושה את העבודה השחורה כדי לקבל מאז כסף. ודאי שיש בזה חלילה את הקללה, את הארור שאמרנו, ויזהר האדם הזה שלא יפיל יהודי בפח, ולא חשוב אם היהודי הזה הוא יהודי ירא שמים, מלמד וו צדיקים או פחות מזה. וגם אדם אחר, גם כן אסור לגנוב ולרמות בצורה כזו, לכן היזהר מאוד שלא יעשה כן. האיסור האחרון, הקללה האחרונה שיש, התורה הזהירה שם בפרשת כתבו ואמרה, ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. הסבירו חכמנו שהתורה מתכוונת לאדם שאומנם הוא שומר תורה ומצוות, חלק מהתורה הוא שומר, אבל לא הכול. חלק הוא יכול. חלק לא מוצא חן בעינייו הוא לא עושה. התורה מדגישה את כל התורה, זה הכוונה בשמירה, שהאדם חייב לשמור את כל התרי״ג מצוות. ואם בשד בנפש במזיד הוא חלק מהאיסורים שבתורה, הוא עוקר אותם, לא אכפת לו מהם, הוא עובר חלילה על הארור הזה. יש אנשים שחיים באטמוספירה, איך הם אומרים? העיקר הלב. זהו, יש לי ברוך השם, לב טוב, זה העיקר. עושה כל אשר לבו חפץ ואומר העיקר הלב. מי יודע אם האדם הזה לא יקבל התקף לב, מעמיס את הכול על הלב, מי יודע אם הלב שלו יוכל לסחוב את הכול. לא מספיק שיהיה הלב נקי, אלא צריך גם שיהיה לו ידיים לרגליים. אדם שיש לו לב טוב, הכול בסדר, אבל חתכו לו את הידיים לרגליים. אדם כזה שזרוק במיטה, גידם בצורה כזו, וחיגר ופיסח, אז זה יגיד על עיקר הלב? כל אדם רוצה שיהיו לו גם ידיים לרגליים ויוכל לעשות כל מה שצריך, ואחרי זה הדרך. כך גם לגבי שמירת התרי״ג מצוות, חייב לבצע את הכול. ואם האדם הזה אומר, אני ברוך השם, קם בנצח המה, אני עושה את הכול, אבל מה אני אעשה, לדבר לשון הרע אני מוכרח. זה אני לא יכול לשתוק, אין לי ברירה. מזלזל באיסור מסוים, עוקר את זה, אמרנו שהוא נקרא אר לדבר אחד, אם הוא עושה את זה במזיד, ספק אם העדות שלו היא שווה. אם האדם הזה רוצה להעיד בנישואין, מי יודע אם העדות שלו כשרה. אל תיקח אדם כזה להעיד עדות בבית-דין, הוא פסול לעדות מסתמה, ולכן ייזהר האדם לא לקחת מהתורה חלקים מסוימים. חלילה וחס, אדם כזה, שמקולל מפי הקדוש ברוך הוא, צפוי לו נכון וללצים שפטים גם בעולם הזה. וכמו שאמרנו, אפילו אם האדם הזה אומר, אני ברוך השם קיימתי, אומנם לא את כל התרי״ג מצוות, רק דבר אחד היה לי קשה. גם זה לא בסדר. למה הדבר דומה? יש עבד שצריך לעבוד לאדון, הוא חייב לציית לו בכול, נכון? אם האדם הזה אומר, כן, אני אשמע לאדון שלי. עכשיו לא, עכשיו אני לא יכול, עכשיו אני שם פס עליו. בדבר אחד הוא לא רוצה לשמוע לו. אז העבד הזה מורד באדונו, אוי לו ואוי לנשמתו. כבר הוא שבר את עול אדוניו מעליו, הוא מרד במלכות. כך גם אנחנו כולנו, בנים ועבדים לקדוש ברוך הוא, צריכים לציית ולשמוע לכל הדברים שאמר לנו הקדוש ברוך הוא. לכן, אף אחד לא יכול להוציא את עצמו מן הכלל, אפילו בלאו אחד או בעשה אחד. חייבים אנחנו בכול, מכל כול. אני עובר לפרק א', סעיף א'. הרב מתחיל לפרט לנו כאן את כל הדינים של לשון הרע. הרב כתב קודם כול את דיני לשון הרע, ואחר כך בחלק השני כתב את איסורי רכילות. הדברים חופפים. למעשה, רוב הדברים הם דומים, אפילו אחי הרב הפריד ביניהם וכתב לנו עשרה פרקים בהלכות לשון הרע, וכאן הרב פירט בהרחבה את כל הפרטים ופרטי-פרטים, מה מותר ומה אסור. דברים יוצאים מן הכלל, שבתנאים מסוימים יהיו מותרים, אבל רוב הדברים, כמו שאמרנו, הם אסורים לגמרי בהחלט. אסור לספר בגנות חברו, ואפילו על אמת גמור. וזה נקרא בפי חזל, בכל מקום, לשון הרע. שאם יש בסיפור שלו תערובת של שקר, ועבור זה נתגנה חברו יותר, הוא בכלל מוציא שם רע, ועבונו גדול הרבה יותר. והמספר עובר בלא תעשה, שנאמר לא תלך תחיל בעמך, וזה גם כן בכלל רכילות הום. מדגיש לנו הרב, לא יחשוב האדם, הרי אני אומר אמת, אני נזהר לא להוציא שקר, כל מה שאני אומר זה אמת. אם כן, אין כאן שום בעיה, שום עבירה אין כאן. לצערנו זה באמת החוק במדינת ישראל. כל עוון לשון הרע הוא משמעותו אם הוצאתי דיבה, אמרתי שקר, אבל אם הלכתי ופרסמתי בעיתון או ברדיו, אמרתי על פנוני אלמוני שעשה כך וכך, והכול אמת, היה לי ראיות, היה לי עדים שכל המעשה מההתחלה ועד הסוף, אמת, וזה בחיי גוונה, לפי החוק זה בסדר, הוא דובר אמת, מה אתה רוצה? זה לגיטימי, זה בסדר. אוי לו לאדם הזה, גם על מה שאמר אמת, גם על זה שייך את האיסור. ההבדל בין שקר לאמת הוא הבדל רק בלאו אחד. אמרנו, שבעה עשר לבין באדם שמדבר לשון הרע, כשמשקר, אם זה אמת, אז לא יהיה שבע עשר, מדבר שקר תרחק לא יהיה, אז יהיה פחות, דבר אחד. אבל עקרונית, בוודאי שרוב ככל הלווין והעשין שאמרנו, כולם שווים מההתחלה ועד הסוף. הרב מסתמך על דברי הרמב״ם, הרמב״ם בהלכות דעות, כשכתב את הלכות לשון הרע, הרמב״ם בפירוש הדגיש שגם אדם שמדבר אמת, אבל הוא מגנה את חברו באמת הזו, ומילא הוא מוציא עליו את השם רע הזה ואומר לשון הרע, גם הוא נלכד באיסור החמור הזה. אלא שהרב החפץ חיים בא ונותן לנו הגדרה מבחינת הלשון, מבחינת הדקדוק. יש לך שני משפטים נפרדים. לשון הרע ומוציא שם רע. מוציא שם רע פירוש הדבר שהוא אומר שקר. לשון הרע, שהאדם הזה אומר אמת. זהו מבחינת הלשון. לכן, כשאתה בא ואומר, פלוני הוציא שם רע או פלוני דיבר לשון הרע, הרב אומר שההבדל ביניהם הוא זה על אמת וזה על שקר. והרב מנסה להוכיח את הדבר הזה. אבל חברו הגאון רבי חזקיה המדיני וספרו שדה חמד, הם חיו באותו דור. החפץ חיים חי בראדין ברוסיה, ואילו השדה חמד חי כאן בארץ, בעיר חברון. הגיע לידו הספר חפץ חיים, והוא מזכיר אותו בשדה חמד בחלק ד'. הוא מביא את ההגדרה שאומר הרב, שניהם אסורים, אבל זה מכונה בתואר לשון הרע, כשזה אמת, ואילו כשזה שקר, יש לו שם אחר, מוציא שם רע. הרב מביא את הדברים, מביא את החידוש, אבל חולק עליו. לא חולק עליו בהלכה, אין ויכוח בהלכה. כולם יודעים שגם אדם שאומר אמת, גם הוא עובר על איסור חמור מן התורה, אלא שהרב חולק על ההגדרה, מה שאמר הרב, שאדם שמדבר לשון הרע זה רק בדוגמה של אמת, ואילו בדוגמה של שקר זה נקרא מוציא שם רע. והרב מוכיח מארבע סוגיות בש״ס, שגם אדם שמוציא שם רע שמדבר שקר, גם אותו הגמרא מכנה בשם מדבר לשון הרע. הגמרא, במסכת שבת, בדף ל״ג, הגמרא אומרת, אדם שמדבר לשון הרע, העונש שלו אוכל פירותיהם בעולם הזה, שימות במיטת חנק, בהשכרה. זה נקרא בלועזית דיפטריה. האדם הזה לא יכול לנשום עד שברמינה נחנק. והגמרא מביאה פסוק, כי ייסחר פי דוברי שקר. ייסחר מלשון השכרה. זה הראיה שהגמרא מביאה שם. והגמרא אומרת את זה על לשון הרע. שואל הרב שדה חמד, אם אית כדברי הרע וחפץ חיים. אם כן, הגמרא הייתה צריכה לנסח כך, אדם שמוציא שם רע, מיטתו בהשכרה, שנאמר, כי ייסחר פי דוברי שקר. הגמרא מדברת על שקר. ממה שהגמרא אמרה, אדם שמדבר לשון הרע, מיטתו בהשכרה וכו', משמע שלשון הרע כוללת שני הדברים, גם אמת וגם שקר. שניהם מוגדרים בשם לשון הרע. אז הרב חלק עליו מבחינת הלשון, אבל כמו שאמרנו, מבחינת האמת אין הבדל. מביא הרב ראיה שנייה מהמדרש. המדרש אומר, שאלו את הנחש, למה הלשון שלו כל הזמן משתרבבת והולך על האדמה ולוחק את העפר? אז הוא אמר, הוא השם, בגלל שדיבר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. כשבא לפתות את האדם וחווה שיאכלו מעץ הדעת, הוא אמר להם כך, אמר להם, הקדוש ברוך הוא אכל מהעץ הזה, ולכן יכל לברוא את העולמות. הלשון שמה מוציא שם, לא אמר מוציא שם רע, אלא הוא אמר שהוא דיבר לשון הרע. ואחר כך הוא ממשיך ואומר דברי שקר. אתה רואה שגם על שקר גמור, כמו המעשה שם של הנחש, גם על זה המדרש מכנה את זה בשם לשון הרע. גם מראשי משמע כך, מהרבה מפרשים משמע כך, ולכן הרב חולק על הרב בהגדרה של הלשון. דפקא מינה, אדם אחד מאתנו ירצה ללכת ולהוציא מילון, כמו המילון של אבן שושן וכיוצא בזה, אז הוא צריך שם בערך לשון הרע באות ל', יצטרך לציין עיין חפץ חיים, פרק א', סעיף א', עיין שדה חמד, חלק ד', עמוד 54, יציין את שניהם. יש מחלוקת מבחינה לשונית, מחלוקת אם הפירוש הוא כך או כך, מי שרוצה, יעיין בכל המקורות. אבל מבחינת ההלכה אין שום ויכוח. שניהם מודים שגם אדם שמדבר הכול אמת, מההתחלה ועד הסוף היה כאן רק אמת, בכל מקרה זה עדיין יש איסור חמור מאוד מן התורה, וגם זה בכלל לשון הרע שהתורה אסרה את זה. ולכן, אפילו אם הוא בא לבית, יושב לאכול ארוחת ערב, כל היום לא היה בבית. אשתו ברוך השם משבת לידו, מחכה מתי יבוא בעלה כדי לספר לו מה היא מספרת. או, יש לה סיפורים על השכנות, או גם עם הגברת הנכבדה, מי שוכב את חיקיך, שמור פתחי פיך, גם ממנה אסור לקבל לשון הרע. ואומנם אשתו כגופו, אבל העניין זה לא שייך לדבר שהוא מדבר לעצמו. אלא אם היא רוצה לדבר לשון הרע או שם רע על החברות שלה, על השכנות שלה וכולי, יעמיד אותה במקומה, יאמר לה, גברת נכבדה, תיזהרי, זה אסור, אין היתר לדבר, ואם היא לא רוצה לשמוע לו, יש פקקים, ייקח את הפקקים שקונים אותם כדי לסחוט בים או בברכה, שלא ייכנסו מים באוזניים, ייקח את הפקקים האלה ויסתום אותם באוזניים, כדי שלא ישמע את הדברים שלה. יש לנו עלייה שהיא רכה מאוד כדי לסתום בה את האוזניים. אבל הוא רוצה בידיים לאכול, זה קשה כל הזמן לתפוס כך, שישים פקקים באוזניים. אין משוא פנים ולא שייך לומר, טוב, מפני שלום בית, אחר כך היא תכעס עלי, הגברת. איפה מצאנו שמותר לעשות עבירות גדולות, תועבות כאלה, בשביל שלום בית? הוא יעשה שלום בבית שלו ויהרוס בתים אחרים? איפה נאמר הכללים האלה? כללי המשחק האלה לא נכונים, ולכן ילמד יחד עם אשתו. מותר לשבת בארוחת ערב ולקרוא סעיף אחד בהלכות האלה. יאמר לה את הדברים, יסביר בטוב טעם, ואז, אדרבה, אשתו יהיה בתופח על מנת להטפיח. היא תזהיר את הנשים האחרות, היא תהיה מרצה מעולה, אנשים שלא ידברו לשון הרע. אבל כשהוא מעלים עין ממנה, הרכבת מידרדרת במדרון, מי יודע לאן היא תגיע, איך היא תתרסק. לכן, כל אדם יהיה מחושב מאוד, נבון וחכם, כדי ליישם את כל הדברים האלה, להוציא את הכול מן הכוח אל הפועל. כשם שאסור לדבר לשון הרע על אדם גדול, כך גם אסור לדבר לשון הרע על ילד קטן. על הילד השני יש תועלת. היא אומרת לי, הוא עשה כך, ואז אנחנו מחפשים דרך איך לתקן. שלא יחזור אל הפעם ויעשה. אבל אם היא מדברת על הילד של פלוני, שמעון בן ראובן, מה דפקא מיניה? הרי אתה לא אבא שלו, אתה לא מצווה לחנך אותו, ואתה לא יכול גם לפעמים לחנך אותו. אז מה דפקא מיניה, מה שהיא מספרת לך? אם אתה מורה שלו, נו, אתה מצווה. אתה לא מורה שלו ולא אבא שלו, לכן היא לא יכולה לומר לך, הילד היום עשה כך, והוא היכה אותו, והוא עשה כך. היא יכולה לומר איזה ילד היכה אותו. מי? אסור לומר. לשון הרע. אין היתר לגלות מי זה הילד שעשה כך וכך וכך, כיוון שזה לא הילד שלנו. על הילדים שלנו, כיוון שהדבר בא לידי תועלת, לכן הדבר מותר. גם תלמידים עם המורה שלהם, גם בזה הרב לקמאן מתיר. נניח אני לוקח אחד מהתלמידים, מכניס אותו לחדר המורים, ואני אומר לו, תשמע, היום עשו בכיתה מעשה קונדס, עשו כך וכך, תגיד לי מי זה. אז הילד הזה, ברוך השם, ילד טוב, ילד צדיק, אומר, מורי, זו לשון הרע, איך אני אומר לך מי זה? אז יפתח לרב את הספר ויאמר לו, כאן אתה מתכוון להביא תועלה, אני לא אגלה לאף אחד, תאמר למי, כדי שאוכל לחנך אותו, שלעתיד לא יהיה הדבר הזה. מותר לרב להחזיק ש״ב, שב״כ, כדי שיגלה את כל התעלולים של הילדים, כדי שתהיה לו שליטה מלאה בכיתה. מורה שאין לו שב״כ בתוך הכיתה, מורה כזה, אני לא יודע אם הוא יוכל להצליח. הניסיון מראה, אם אתה רוצה להצליח להיות מורה מעולה שהילדים יפחדו ממנו, מורה רבח שמים ממש, צריך שתהיה לו גם רשת ריגול. ואז הילדים לא יודעים איפה המורה הזה יודע. חלק אומרים, יש לו רוח הקודש, חלק אומרים, אז הם פוחדים ממנו, באים לכיתה בהמה ויראה, יושבים כולם ולומדים, נו, יניה לו המורה הזה אשרה ואשרה חלקו. אבל אם המורה הזה חסיד שותה והוא לא מקים לעצמו בולשת כזו, אז הם יכולים למרוח אותו, ישגעו אותו. בפרט אלה שיושבים בסוף, הוא לא רואה אותם טוב, הם עושים מעשיהם בסתר, בפרט אם התלמידים האלה שיושבים בסוף הם גם נמוכים, קצר קומה, מלא עורמה, הם עושים את כל מעשיהם בשקר, לפני פורים ואחרי פורים, הם עושים את כל השכנע פורים. אז המורה הזה פשוט רגל, איך הוא יוכל לשלוט, לתפוס משמעת בכיתה. לכן, הן לגבי מורה בכיתה או משגיח בישיבה, גם כן יש לו את אותה הבעיה. המשגיח, שהוא מנהל את הישיבה מבחינה רוחנית, יש לו ביד 100 ו-200 תלמידים. יש לו 200 תלמידים, והוא אחראי על כולם, שחלילה וחס לא יהיה אחד מהם רשע ויתחיל להידרדר. מי יודע, אולי אחד מהם יוצא מהישיבה ועושה מעשים אשר לא יעשו. איך הוא יכול לדעת את כל הדברים האלה? מה, הוא מלאך לשלוט על כל ה-200 תלמידים? קשה לו, לפעמים הוא לא מצליח. מה הוא עושה? יש לו שניים או שלושה תלמידים, מכל כיתה הוא בוחר אחד, והם מוסרים לו אינפורמציה בעל פה, בכתב, הם מעבקנים אותו. ושוב, המשגיח הזה יודע הכול. אז הילדים, כולם פחדים ממנו, רועדים ממנו, יודעים, הוא יודע הכול. גם בחדרי-חדרים הוא יודע. אני יודע שפעם, באיזו ישיבה, היו מדי פעם שהתלמידים כולם בכיתה, כולם נמצאים בשיעורים, היו סוגרים את האגף של החדרים. סוגרים, או עושים חיפוש בחדרים שלהם, למצוא מה יש בארונות. יש שם איזה עיתונים לא טובים, או רדיו, או דברים אחרים. עושים חיפוש, לא סומכים לומר, כולם צדיקים, כולם חסידים. לא, כבדהו וחושדהו. זה התפקיד של המשגיח. אסור לו להיות תמים, פנאטי, יותר מדי צדיק. אם הוא יותר מדי צדיק, הם ירקדו לו על הראש ויעשו כל אשר ליבם חפץ, וחלק מהם יצאו לתרבות רעה. האחריות שלו היא לעצור את ההידרדרות מההתחלה. אם הוא ראה איזה תלמיד שבאמת מחזיק איזה דברים לא טובים בארון שלו, אז הוא שולף את זה, מוציא את זה משעה, ואחר כך התלמיד הזה יתחיל לחפש, יתחיל למצוא את האבידה שלו, ואז יגיע בסוף למשגיח. המשגיח ייתן לו מוסר במתק שפתיים כדי להחזיר אותו בתשובה שלמה, ואז האחרים גם יפחדו, יירתעו. יודעים, המשגיח הזה יש לו דרכים מתוחכמות, יש לו את המפתחות של החדרים, של הארונות. תמיד בישיבות יש מפתח כפול גם לארונות וגם לחדרים. ואז הזמן שהתלמידים נמצאים בשיעור זה הזמן הכי טוב לעשות חיפוש בחדרים, וזו חובתו של המורה לעשות כן. ולכן אין בדברים האלה לא לשון הרע ולא רכילות, כי כל כוונתו לשם שמים. בפרק ב', סעיף א', אסור לספר לשון הרע על חברו אף שהוא אמת, ואפילו בפני יחיד, וכל שכן בפני רבים. בקול שיתרבו השומעים ירבה עוון המספר, מפני שחברו מתגנה יותר על-ידי זה שנתפרסם גנותו בפני כמה אנשים. גם שעל-ידי זה מכשיל כמה אנשים באיסור שמיעת לשון הרע. האיסור בסיפור לשון הרע לא רק כשאדם מדבר עם אדם אחד, אלא גם כשאדם מדבר עם כמה וכמה אנשים, שניים, שלושה אנשים או מאות אנשים. גם בזה יש איסור מן התורה של סיפור לשון הרע, ולא רק אם זה שקר ומוציא שם רע, אלא גם אם זה אמת, גם אם זה בכלל עוון לשון הרע, כמו שלמדנו מהגמרא בכמה מקומות. הגמרא בשבת ל״ג אומרת, אדם שמדבר לשון הרע, מיתתו באזכרה, שנאמר, כי ישכר פי דוברי שקר. אתה רואה שלשון הרע מכונה גם על שקר, אבל כולל גם אמת, כמו שנאמר שם בעניין דתן ואבירם. ולכן, בכל מקרה, בין אם זה שקר, בין אם זה אמת, למדנו למעלה בפרק הקודם שיש איסור מן התורה. לא יחשוב האדם, רק אם אני מדבר על אדם אחד, אני מדבר בפני אדם אחד, יש את האיסור. אבל אם אני אדבר לפני שלושה בני אדם, יהיה הדבר מותר, לא כך. אלא גם אם אני מדבר בפני שלושה ויותר, גם בזה יש איסור גמור מן התורה, וגם בזה יילכד בעוון החמור. יש בגמרא, כל מלתה דמתעמרה, והפה תלתה, לט בה משום ישנה בישה. אני מתרגם, כל דבר שנאמר לפני שלושה, אין בו משום לשון הרע. ולכן יש אנשים שטועים וחושבים שאם הדברים נאמרים לא לפני אדם אחד אלא לפני שלושה בני אדם, אין בזה איסור. אם כך, האדם הזה טועה וחושב שכל דבר הוא יכול לעשות, כל מה שלבו חפץ, כל התועבות שבעולם הוא יכול לעשות. רק צריך להיזהר ולדבר עם אחד, קודם כול שיעשה זימון, יאסוף שלושה ואחר כך ידבר כל מה שלבו חפץ. חס ושלום, לא תהיה כזאת בישראל, אלא גם כשיש שלושה או יותר, גם בזה יש איסור גמור מן התורה, עוון לשון הרע. אדרבה, עונשו גדול יותר. למעלה הרב אסף לנו את כל הלווין שיש באדם שמדבר לשון הרע. אחד הלווין הוא, הלאו בלפני העיוור לא תיתן מכשול. היינו, כשאני מדבר, גם השומע, המקבל לשון הרע, גם הוא נכשל ועובר על איסור מן התורה. אם השומע אחד, הכשלתי אחד בעוון שמיעת לשון הרע, בעוון קבלת לשון הרע. אם יש שניים, שמעו. אם כן, שניהם נכשלו. אם נתתי לשני בני אדם לאכול חזיר, אז העוון שלי ולפני עיוור לא תיתן מכשול הוא כפול. יש כאן שני לווין, האחד על ראובן והשני על שמעון. כך גם לגבי עוון זה של הסיפור לשון הרע, כיוון שהוא דיבר על שני בני אדם, דיבר לפני שני בני אדם, ממילא העונש שלו כפול ומכופל. כך גם אם יש שלושה בני אדם, שהם יושבים לשמוע את מה שהוא אומר, מה שהוא מרצה בפניהם, דרוש דורש והנה שורף, הוא אומר להם דברי לשון הרע, רכילות, שוב יש כאן שלושה, אז הכלב לפני עיוור לא תיתן מכשול הוא לא אחד אלא הוא כפול שלוש, וכן כל כיוצא בזה. ולכן גם בחיי גוונה האדם הזה אנוש יענש ולא יחשוב לעצמו. אני מדבר כאן לפני שלושה, אז הכל בסדר, חס ושלום, אלא גם בזה הדבר איסור. כל מה שהגמרא אמרה, כל מילתא דמתעמרה בהפה תלת לה משום דשנא בישה, כל זה נאמר לגבי אבק לשון הרע, היינו לגבי דברים שהם דרבנן, כמו שנראה לכמן. מהי הדוגמה של לשון הרע? אני מדבר על אדם דברים שהם אסורים על פי הדין. כל דבר שאסור לעשות, ומי שעושה את זה נקרא רשע, אני בא ומספר שפלוני אלמוני עושה כך וכך. פלוני אלמוני גנב, וכן כל כיוצא בזה, כל דבר שהתורה אסרה, אני בא ומספר עליו, יש בזה לשון הרע, אם האדם הזה ירא שמים. אם האדם הזה אינו ירא שמים, אין איסור. לכן, הדוגמה שאתה אומר לי, אתה נוקב לי בדוגמה של אדם מחלל שבת, דווקא בזה אין את העוון לשון הרע. לקנאן בפרק ד' ס... הרב מפרט לנו את הפרט הזה בהרחבה ואני קורא את לשונו כל אלו הדינים דווקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלוהים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים או שאינו נזהר מעבירה אחת בזה אין את האיסור של לשון הרע התורה אסרה לנו לדבר לשון הרע על יהודים על גוי מותר לדבר יהודי מחלל שבת בפרהסיה דינו כגוי ועליהם אין את האיסור האמור הם לא נזהרים הם מדברים עלינו לשון הרע למה שאנחנו נזהר זה דו-סטרי זה לא חד-סטרי אלא כל מה שהתורה נותנת לך הכל בהיגיון מושלם ולכן כל האיסורים האלה הם רק לגבי החוג שלנו היינו החוג של אנשים יראי שמים אנשים שהם בעצמם שומרי תורה ומצוות אבל אדם שהוא רע בליעל פושע אדם שהוא גונב ואין לו לא דת ולא דין נוסע בשבת הכל אז בוודאי שלגבי אנשים כאלה לא קיימת הגבלה כאן אתה יכול לדבר חפשי אין לך שום בעיה כל ההגבלות כשהאדם הזה דתי האדם הזה מאמין בהשם רק אז יש את כל ההגבלות שאמרנו וכמו שהדגשנו גם אם אתה מדבר לפני שלושה עדיין יש לנו כאן איסור גמור מן התורה ואדרבה כשהשומעים הם שלושה עונשו של המספר הוא כפול שלושה רק לגבי אבק לשון הרע שם כמו שאמרנו יהיה הבדל בין אדם יחיד לבין שלושה מה זה אבק לשון הרע יש דברים שאינם אסורים מדאורייתא אלא אסורים רק מדרבנן ובלשון חכמינו הם מכונים בשם אבק לשון הרע כגון אין שום איסור לאכול בשר תהווה נפשך לאכול בשר בכל אבק נפשך תאכל בשר התורה התירה אדם שיש לו ברוך השם כסף רוצה לצלוד בשר ולאכול למה לא מותר עכשיו אני הולך ואומר על האדם ההוא שהוא אוכל בשר מה יש זה לא עשו מן התורה אבל אדם שכל היום אצלו צולים בשר ואוכלים זה לא דבר כל כך מעולה זה לא סימן הכי טוב בא אדם או שואל אותי איפה יש כאן אש אני רוצה להדליק סיגריה אני יכול לומר לו תנסה לשאול אצל השכן מותר לי לומר לי אין אש לי אין גפרור אצל ההוא אולי יש אש אבל אם אני אומר שם תמיד יש אש תלך שם אני רומז שם כל היום יש גחלים כל היום צולים בשר כל היום זה לא כל כך יפה איסור דאורתא אין כאן זה לא נקרא לשון הרע אבל יש כאן לפחות אבק לשון הרע איסור דרבנן בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני אפילו אם הוא אמר רומז דא כזה גם זה נקרא אבק לשון הרע גם בזה הוא נלכד נחשב שדיבר אבק לשון הרע כאן ייתכן הבדל אם האדם הזה אומר את זה לפני יחיד או לפני שלושה כשאדם מדבר לפני יחיד יש סימן שהוא מסתתר אבל אם הוא אומר לפני שלושה סימן שהוא לא חושש כל כך האדם ההוא לא מקפיד וייתכן שבזו אולי אין את ההגבלה אבל מה שאין כן לגבי עוון לשון הרע מדאורייתא בין אם האדם הזה אומר לפני יחיד או לפני רבים בכל מקרה הדבר אסור יש אומנם מחלוקת בפוסקים יש מהראשונים שמצאו דרכי היתר גם בענייני לשון הרע, לפעמים אם הדבר הזה הוא לפני שלושה. השאילתות דרבחי גאון, רשב״ם, הגאות השאירי ועוד, בתנאים מסוימים התירו גם בזה. אבל רוב הפוסקים לא הלכו בדרך זו, אלא דעת רוב הפוסקים להחמיר בדבר. ולכן משום זה אמרנו שאין היתר לאדם הזה לבוא ולדבר, ואפילו אם השומעים הם רבים, גם כן עונשו רב וחמור. ולכן אדם שהולך וכותב דברי לשון הרע, רכילות, בעיתון וכיוצא בזה, אז הוא אומר לך, תראה, העיתון הזה, קוראים אותו יותר משלושה בני אדם. אפילו אחי, אף אחד לא יתיר לו לבוא ולכתוב מאמרים, מאמרי שטנה, לשון הרע ורכילות באותו העיתון, ולא חשוב לנו כמה קוראים את העיתון הזה, מיליון איש, חצי מיליון, אדרבא, ככל שהקוראים מהם רבים, כך גם עונשו חמור שבעתיים, עונשו כפול ומכופל, ולכן יהיה זהיר מאוד שלא יאמר את הדברים האלה לפני אותם האנשים. אם הוא מדבר לפני העיתונאי, חזקה שהעיתונאי הזה, האיש האיטי הזה, ילך ויכתוב את כל הדברים האלה, ואתה מסייע ידי עוברי עבירה. ולכן צריך להתרחק מהאנשים האלה. האנשים האלה הם בחזקת כת מספרי לשון הרע, כל אותם האנשים שעובדים באותם העיתונים, מעריב, ידיעות, הארץ, אשר אצל שורץ על הארץ וכיוצא בהם. אצלם אין הבדל אם זה לשון הטוב, לשון הרע. אצלם העיקר לכתוב, שהעיתון יהיה עבה, יש שם 50 עמודים, 100 עמודים כל יום, כדי שיהיה להם מה למכור. אצלם יש הלכות, יש דין, יש דיין, לצערנו לא. אז האדם שהולך ומתחבר אתם, מי החברים שלו? מי הג'מאעה? אלה העיתונאים האלה. אז האדם הזה מתחבר לכת בעלי לשון הרע. האדם הזה, חלילה וחס, יכול להגיע למה שאמר דוד המלך, יכרה את השם כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. האנשים האלה, שאצלם הלשון הפקר, היד שכותבת מופקרת וכותבים הכול. הוא נלכד אתם יחד, יגיע אתם לגיהיני גיהינם. אם יש אוטו שמידרדר לתהום, אתה תרצה לנסוע טרמפ באוטו הזה? תרצה לקפוץ על האוטו הזה כדי להגיע אתו לתהום? אתה קופץ ממנו רגע אחד קודם, כדי שלא, חלילה, יקרה לך משהו. קל וחומר שאני לא אקח טרמפ על אוטו כזה. אז האנשים האלה, שזה דרכם כסל למו, כל הזמן הם מחפשים מתחת האדמה ידיעות, פעם שקר, פעם אמת, פעם חצי אמת, וחצי אמת כידוע גרועה משקר. והם כותבים את הכול, הנייר סובל את הכול והם כותבים הכול. צריך להתרחק מהאנשים האלה כמתחווה קשת, ולא חשוב לי אם האדם הזה הוא בלי כובע, עם כובע, אפילו אם האדם הזה הוא כורא את עצמו דתי, מתקורא דתי ויש לו כיפה, כיפה שחורה, כיפה סרוגה, זה עדיין לא יתיר לי את כל הדברים האלה. אם האדם הזה ברשעות הולך וכותב לשון הרע, רכילות וכיוצא בזה בעיתון שלו, אז בחיי גוונה צריך להתרחק מהאדם הזה, כמו שאמר התנאה, אל תתחבר לרשע. הוא גם שואל אותך איפה אפשר לקנות יותר בזול. אז מותר לי לומר את האמת הפשוטה. ראובן בן יעקב מוכר בזול, תלך אצלו, יש לו סחורה א'-א', ואצלו, ברוך השם, אתה יכול להשיג בזול? למה לא? איזה עוון יש בזה? אדם שמוכר בזול זה עוון או שזה מצווה? מה יש לזה? נותר לי לפרסם את האדם הזה, אין שום עוון בדבר. כך גם לגבי בעלי מקצוע. שואלים אותי, אני צריך בעל מקצוע, נגר, סייד, פחח, בנאי, מי טוב? אז אני אומר לו, פלוני אלמוני הוא הקבלן המעולה ביותר שאני מכיר. אדם ישר, נקי כפיים, אדם שעושה את הכול בצורה מסודרת, מדייק בזמן, הכול. אז אני משבח את האדם ההוא. מה אני אמרתי? שהקבלנים האחרים כולם גנבים? אני לא אמרתי דבר כזה. אתה שואל, מי הכי טוב שאני מכיר? אני אומר לך, הייתה הכי טוב. אולי יש עוד טובים? אני לא מכיר את כולם. ולכן בזה אין איסור לבוא ולשבח. יש רק דוגמה אחת שאסור לשבח, אולי לזה אתה מתכוון, אבל זה בכלל לא שייך לדוגמה שלנו. נניח שיש לי חשבונות עם איזה אדם, אני רוצה לחסל אותו, לגמור איתו, אבל יש הלכות, יש איסור לשון הרע. אז מה אני עושה? אני יודע שהארבעה אנשים שעומדים פה כעת, אתם יודעים, זה ראובן בני יעקב הזה, אדם זהב. נקי כפיים, הוא כבר לבב, וכולי. אני מתחיל לשבח אותו. ואלה מתרתחים. ואז אני לא יודע מי האדם הזה, ואז מתחילים. הראשון מתחיל, מקלל אותו כלילות נמרצות, זרע בן יעל, פושע, בן פושע, קוצח כלילות מתחילים להמטיר על האדם ההוא. אני מה עשיתי? אני לא עשיתי כלום. אני אמרתי משהו? אני אמרתי שהוא גנב? חס ושלום. הם אמרו. אבל מי הדליק את האש? מי היה האיש שלקח את המפוח והדליק את הניצוץ הזה? והאדם הזה שם את הניצוץ ולקח את המפוח והדליק את הטפ. והאנשים האלה מדברים, התקליט עכשיו עובד. זה נקרא בגדר אבק לשון הרע. וזה בוודאי אסור. אסור לשבח אדם לפני האנשים ששונאים אותו. ואין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה. הדגשנו תמיד, זו לא מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות. גם האישה, גם היא מוזהרת בכל הדברים האלה. ולכן, אתה רוצה לשבח את הגברת פלונית, והוד מעלתה, לא פחות ולא יותר, הכלה שלה נמצאת פה. ואתה יודע שהכלה הזו אוהבת מאוד מאוד מאוד את חמתה. מכל הלב היא אוהבת אותה. אתה רק מתחיל לשבח, ואתה יודע, מה יהיה ההמשך? היא תתחיל לספר לך כפל כפול ומכופל, דברים רעים, דברים שעשויים, שכולם לשון הרע. אז מי אשם בדבר הזה? זה האדיוט והטיפס שהלך ושיבח את הגברת הזו ליד הכלה. אתה יודע שטבע העולם, קלה וחמותה, אין ביניהם אהבה מיוחדת. הן לא במיוחד מסמפתות אחת את השנייה. ולכן, צריך להיזהר. אתה רוצה לשבח, תדע לשבח לפני בני אדם נכונים ולא לפני אישה כזאת. צריך לשער, לראות את הנולד, מה עלול להיות. ולכן, בזה יש הגבלה, כל זה נקרא בשם אבק לשון הרע. אבל לגבי סתם אדם בעל מלאכה, שואלים אותי לפי תומי. מי טוב? אני אומר, ראובן, שמעון, אני אומר את האדם הטוב. מה יש בזה? אין בזה שום איסור. אדרבה, זה טוב, אתה עוזר לחבר שלך, אתה גומל איתו חסד, אתה מדריך אותו, שייקח את הבן לקצוע הטוב, יהיה לו נוח מאוד, הוא יגיד לך הרבה תודה על הכל. לגמרי, הרב כותב פרק שלם כדי לתאר לנו, אם אדם נשאל כדי לדווח על עובד מסוים, מתי מותר ומתי אסור לבוא ולספר את כל האמת. הרב כותב שם שבעה תנאים. אם יש את כל שבעת התנאים, אז יהיה מותר לבוא ולספר, לומר את האמת. אני אפרט חלק מהשבעה התנאים. זה לא רק לגבי הדוגמה ששאלת, בכל דוגמאות אחרות בכולן יש את ההגבלות הללו. כגון, אני רוצה לפתוח חנות, ואני רוצה לדעת מי יהיה השותף שלי. אני משקיע את הכסף, 50 אלף דולר, הוא משקיע 50 אלף דולר, והתוכנית תהיה לעבוד יחד. השאלה היא אם האדם הזה, בן אדם ישר, נאמן, איש בעל מקצוע ממדרגה ראשונה או לא, אני רוצה לדעת. אחרת, אם האדם הזה נבל, רמאי, אני אהיה שותפו של עמלק, אני רוצה להתפלל מנחה, והוא יעשה את כל הקופה לכיס, הוא יגיד שלא היה פדיון, כן היה פדיון. אין הדבר סוף, אני לא יכול לבוא ולעבוד בצורה הזאת. לכן, אדם מיושע והולך קודם ושואל, רוצה לדעת מי ומי ההולכים, מי האיש הזה. או בענייני שידוכים, אדם יש לו בת או בן ורוצה להשיא אותם. אז אדם נבון, אדם מסודר, קודם כל שואל. מכינים שיעורי בית לפני האירוסין, שואלים וחוקרים ודורשים. אצל הבהמות אין דברים כאלה. החמור והכלב וכל הבהמות, אצלהם אין חקירות ואין דרישות, אצלהם הכול כשר למהדרין, הכול מותר. גם אצל אחינו החילונים, לצערנו, הם לא בודקים בציציות, הם מחפשים ברחוב, והם מוצאים ברחוב את מה שמגיע להם. אבל אנשים מתורבתים כשרוצים להקים בית נאמן בישראל לכל החיים. זו לא חליפה שאתה מחליף את זה אחרי שנה, אחרי חודש. אדם בונה בית נאמן מתחתן פעם אחת בחיים. אנשים מתורבתים כשרוצים להקים בית נאמן בישראל לכל החיים. זו לא חליפה שאתה מחליף את זה אחרי שנה, אחרי חודש. אדם בונה בית נאמן מתחתן פעם אחת בחיים. למה לא לסבל אחרי זה שבעה מדורי גיהונן מוצא עני מר ממוות את האישה? לכן אם הוא רוצה להתחתן, הוא קודם כל שואל לדעת אם האישה הזו היא אישה טובה, מצא אישה מצא טוב או חלילה הפוך. שוב האדם הזה, הנשאל, אם הוא לא יודע פרטים, זה הדבר הפשוט ביותר. הוא אומר, אני לא יודע, לא מכיר את הגברת הצעירה הזו, לא יודע. אבל אם הוא כן יודע, השאלה אם יהיה מותר לענות או שיהיה אסור לו לענות, גם בזה, כמו שאמרנו, יש את ההגבלות, יש כמה וכמה תנאים כדי להתיר. התנאי הראשון, אם האדם הזה ששואל אותך, האדם הזה אינו שתקן, אלא האדם הזה פטפטן, אסור לענות לו. אני אבוא ואומר לו, תשמע, אומנם הבחורה הזו יש לה תעודה, היא גמרה בית ספר, אבל הציונים שם גרועים מאוד. גם מבחינת הבריאות יש לה כך וכך מחלות, יראת שמים כך, זה כך, אני בא, מונה לו את כל החסרונות. טוב, האדם הזה אומר לך, תודה רבה. חוזר הביתה, אשתו אומרת לו, נו, מחר אנחנו עושים אירוסין, לא? הזמנו כבר את האחיות שלי. אומרת לו, לא, חס ושלום. אומרת לו, למה לא? אז הוא מתחיל לספר לה. אומר לה את כל המרעין וישין שהוא שמע, מייד אחרי זה היא מדווחת לאחותה, אל תנו לי מחר, אין אירוסין, ביטלנו. שואלת, למה ביטלתם? מה קרה? כך וכך, עוברים עליה כך וכך, זהו. אז כל העיר כולה מתפרסם הסיפור. או הפוך, לפעמים דווקא הוא רצה להרס את ביתו ושאל על החתן הזה. אומרים לו, זה האדם הזה טמא אבו קמוני, קמצן גדול, עד שייתן לה פעם שמלה ירחם השם. אולי קנה לה סנדלים אחד לפני פסח ואחד לפני סוכות. מה לך ולאדם הזה? וכן, על זה הדרך. כל הדברים האלו, הוא אומר לו, מגלה לו את כל האמת. הוא שם את כל הקלפים על השולחן. האדם הזה מגיע לבית, אשת לא רוצה לדעת, יש להם מחר אירוסין או לא, היא צריכה להכין. אז הוא אומר לו, לא, חס ושלום, לא ניתן את הבת שלנו לאדם הזה, חס ושלום, כך וכך. ושוב היא מספרת לכל העולם, ולפעמים טבע אנשים גם להוסיף, לא אומרים בדיוק, לא מצטטים בדיוק, אלא מוסיפים, שמים פלפל, מלח, מוסיפים תבלין. האדם הזה, מסכן, הושמץ בכל העיר, כל ירושלים יודעים שהוא קמצן, שהוא כך וכך וכך. אתה לא רוצה אותו לביתך, בלש, לא צריך. אבל מי אמר שצריכים לגזור על האדם הזה שאף פעם בחייו לא יתחתן? וכי אתה משדך, אתה מסדבק זיווגים, הקדוש ברוך הוא ימצא לו את הזיווג שלו. ועם מקומצן, הקדוש ברוך הוא יודע להלביש את הסיר והמכסה בדיוק. ימצא לו גם איזו אישה שתעזור לו לחסוך בחיים, והכל יהיה ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נורא ומתקבל. מה לך עם ההשמצות? לכן האדם הזה יודע שהאדם הזה אינו שתקן, אז בזה, בחיי גוונה, אסור לו לדווח, אין יותר. וכן, מה אני אעשה? אני לא רוצה שהחבר שלי יפעל בפח. אני לא רוצה שיקרה לו דבר כזה שייקח שידוך כזה. איך אני אמנע אותו? איך אני אציל אותו? אומר לנו הרב, יש לנו עצה פשוטה. אני בא, אמר לו, תשמע, יש לך, ברוך השם, באת, זכית, כלילת המעלות, יראת שמיים, מידות טובות, היא ענוותנית, הכל. אבל למה אתה ממלר כל כך? יש, ברוך השם, הרבה חתנים טובים. מתון, מתון, ארבעה מאה זוזי שווייה, תהיה מתון, תחפש חתנים טובים. אני בטוח, אם תחפש טוב, תמצא חתן יותר טוב מזה. אני אמרתי שההוא פושע? אני אמרתי שההוא גנב? חס ושלום, לא אמרתי כך. גם ההוא טוב, אבל יחסית לבת הנכבדה הזאת, תמצא יותר טוב. יותר מעולה. תחפש לה איזה אילוי אמיתי, למדן גדול וזהו. בזה לא אמרתי שום לשון הרע. אז הוא הולך לאשתו, אשתו תשאל אותו, לו, תגיד לה, תשמעי, אמרו לי שנחפש טוב, כדאי לחכות, נמצא משהו יותר טוב. בסדר. אז הם מחפשים, הם רוצים למצוא משהו יותר טוב. אולי ימצאו, אולי לא. אבל לא אמרתי שהחתן הזה הוא לא טוב. את המילים האלה, לא אמרתי, אין כאן שום השמצה, זה מותר. או, גם לגבי השותף. אני בא, משמיץ את האדם הזה, אני אומר לו, זה האדם לא יודע חשבון, חצי גנב, חצי רמאי וכן הלאה, למה לך להיות איתו שותף, תהיה שותפו של עמלק? שוב, הדברים התפרסמו, אני יודע שהאדם הזה לא שתקן. לכן העצה היא כך, אני אומר לו, תשמע, אתה בא להשקיע את כל הכסף, כל מה שעמלת, כל החיים אתה בא להשקיע, נכון? למה לך לקחת אדם כזה? תחפש טוב, תמצא אדם יותר טוב מזה. תמצא אדם, איש מקצוע מעולה יותר, תהיה מתון. אני לא אמרתי לו שהוא בנב, רמאי או מילים גנאי, לא. אני אמרתי לו בצורה יפה שיחפש אדם שמבין יותר, די לחכימא ברמיזה. הפיקח הבין מה שיש כאן, וזהו. אדם פיקח, יודע הלכות לשון הרע, אז הוא מבין שהאדם הזה לא יכול לדבר דוגרי, אז הוא לא נזמין, וזהו, מספיק. אז תמיד אדם צריך לדייק בלשונו, אל תבחר את הכיוון הרע, את הכיוון של הגנאי, תמיד תסגנן את הכול בנוסח טוב, נוסח מעולה, ותעקוף את כל הבעיות שיש. בזה אתה ניצול מכל אותם הייסורים שאמרנו. אבל אם האדם הזה חושב את עצמו שהוא אדם ישר, הוא אומר, אני מדבר דוגרי, אז הדוגרי הזה יגיע ישר דוגרי לגיהינם. ישר, הוא דוגרי, לא? הוא הולך עם הראש בקיר. אם יש קיר, הוא הולך ישר עם הראש בקיר. זה לא חכמה, זה רק טיפש, יאמר ויעשה דברים שכאלה. ולכן מן הראוי שכל אדם ואדם יהיה זהיר, גם אם יש לו לב טוב ורוצה לעזור לחדרו, אבל לא יעזור לחדרו על חשבון אנשים אחרים, על חשבון שישמיץ ויעשה שבע תואבות עם אנשים אחרים, בגלל שהוא אוהב את החבר שלו ורוצה לעשות טובה לחבר ולספר לו כל מיני סיפורים, אלא יהיה זהיר מאוד כדי שלא יבוא לידי כל זה. ולכן, אם האדם הזה לא דתי, לא ירא שמים, הפועל הזה אינו לא דת ולא דין. אין לך שום הגבלה. תאמר את האמת. תגיד לו, תשמע, כל מקום שהוא עובד, הוא מקיים את הפסוק, הענק תעניק לו. ואם בעל הבית לא דאג, אז הוא לוקח לבד חלק מהכלים של העבודה, חלק, ויכול לומר את האמת, האדם הזה רע בליעל, לא דת ולא דין. כך גם לגבי המקום שאמרת, הוא צריך למלא את כל הטופס, הוא כותב, לא מסתדר טוב עם החברים, מאחר וכו', תכתוב את כל מה שאתה רוצה. כיוון שהאדם הזה אין לו לא דת ולא דין, אמרנו קודם שאין את ההגבלה, אתה יכול לכתוב עליה בצורה חופשית. אבל, אם האדם הזה, אדם ירא שמים, שוב, אני כותב טופס ואני חותם. אני, הבוס, ממונה עליו, אני חותם. הטופס הזה הוא סודי? הוא חסוי? ודאי שלא. טופסים כאלה, מטבע הדברים, נשארים בתיק והתיק אינו חסוי. יש הרבה אנשים שיש להם גישה לתיק. ואז הדבר הזה יכול לקפח את פרנסתו להרבה שנים. גם אם הוא יוצא לעבור למקום עבודה אחר, אפילו אם הוא ישנה את מעשיו, האדם הזה פעם היה מהאחר לעבודה. אבל, ברוך השם, כל השנים האלה הוא תמיד בא מהעשרה הראשונים. אפילו אחי, כתוב עתיק, גמרנו. נהיה כתם לכל החיים. אז מי התיר לאדם הזה, למעביד הזה, לבוא ולהכתים את שמו בצורה כזאת? קל וחומר, אם יש איזו בעיה, שלי נדמה שזו בעיה פלילית. האדם הזה, לפי דעתי, גנב. אם כן, צריך לעשות בו משפט כתוב. מה המשפט? האדם הזה אומר, חובתי כאזרח על פי החוק להתלונן ישר במשטרה. טוב, המשטרה מייד באה בלי רחמנות ועוצרת את האדם הזה, חקירות, דרישות. קודם כול, לוקחים ממנו טביעת אצבעות וכן הלאה, וכל מיני חקירות צולבות, מבלבלים אותו, ולפעמים הוא מודה בדברים שהוא לא עשה אותם, מרוב בלבול, מרוב צער. מה יקרה לאדם הזה? אתה חושב שהבעיה היא רק אם יקבל שם קנס גדול או קנס קטן? הבעיה מתחילה ונגמרת אם הוא יושב בבית-סוהר יום או שבוע או חודש? לא. אפילו אם האדם הזה ישב בבית-הסוהר מעט מאוד וגם במשפט הוא יצא במאסר על תנאי או בדבר אחר, אבל האדם הזה כל החיים שלו יסבול בגלל הדבר הזה. אני רוצה להעסיק עובד. אני פוחד, אולי העובד הזה גנב. אני פונה מיד למשטרה, אני רוצה לדעת מה העבר של האדם הזה. לצערנו במשטרה יש חצי מיליון תיקים במדינה הקטנה שלנו. אז יש מחשב, אי אפשר לחפש ביד. אז הם מזינים את המחשב המשטרתי, את המסוף, מיד הוא מקבל תשובה, כן, האדם הזה יש לו תיק, נגמר. עוזר אותו, הוא הולך לעבוד במקום אחר. שוב, גם המעביד השני עושה אותו דבר, גם הוא פונה למשטרה, רוצה לדעת, עדות אופי, וכן הלאה. שוב המשטרה אומרת לו, לאדם השני, האדם הזה יש לו עבר. איזה אדם ירצה להעסיק גנב? לך תדע אם הוא גנב באמת או לא. הוא אומר, מי ספק אני לא לוקח אותו, ספק דרעת לחומרה. הוא זורק אותו מיד. האדם הזה כל חייו יהיה נע ונד ולא יהיה לו פרנסה ולא יהיה לו מקום עבודה, בגלל שאיזה עדיות הלך ואמר והלשים ועשה מה שעשה. צריך להיות מתון, יש לך עליו טענה, יש ברוך השם בתי דין. אם אתה חושב שאתה צודק ואין כאן יושר והגינות מצד האדם השני, תיגש לבית-הדין ואם באמת אתה צודק בית-הדין יגיד לו תחזיר לו את הכסף. הכסף לא שלך, הכסף שלו. מטבע הדברים, כל תיק בבית-הדין הוא חסוי. את התיקים שם לא מראים, לא לעיתונאים ולא לאנשים אחרים. הכול סגור וחתום, שם אין לאף אחד גישה. אז אם אתה רוצה להציל את הכסף שלך, יש בית-דין. מה אתה הולך? פונה למשטרה. לא תמיד מותר לאדם לעשות דין לעצמו ולפנות למשטרה. כמו שאמרתי, הוא יכול לסבך את חברו בצורה קשה מאוד. הרבה פעמים המשטרה הזו יש להם רשימה של פריצות כל יום ורשימה של מועמדים כדי להלביש זה על זה. לא תמיד בדיוק שהאמת היא כך. אז הם באים אליו בשלוש בלילה, דופקים לו על הדלת, כל שנים החמישים מטרידים אותו. למה? האדם הזה נקרא אצלם חשוד. גם הוא נכנס עברתסת, גם הוא נכנס למחשב. ולפעמים השוטר רוצה למצוא חן בעיני אדונו, בעיני הקצין, אז צריך להראות שהוא מצמיח. כל התיק ריק, אין לו מישהו, צריך להלביש איזה טיפ על איזה אדם. לחבר, להגיד שהוא הודה וכן הלאה. לגבות הודעות בעל כורחו ורצונו. יש גם שוטרים כאלה בצער האלה, אנחנו יודעים את המציאות טוב. אז ברגע שאתה בא ומכניס אדם כזה ללא אהרי, לך תדע להיכן האדם הזה יגיע. ולכן גם אדם שנכווה, קרה לו משהו, אבל יש דרך והמטרה לא מקדשת את האמצעים. הוא לא יכול לעשות כל אשר לידו חפץ בגלל שנדמה לו שהוא צודק. אלא מן הראוי שיפנה לבית-הדין, יעשה את הכול במתינות, במשובדה. אם בית-הדין אומר, תיגש למשטרה, אין לך בעיה. הוא לא רוצה לבוא לבית-הדין. בית-הדין רואה שהכול ברור, אין כאן שום ספק, האדם הזה פשוט גנב. אז בית-הדין אומר לך, אתה יכול לפנות למשטרה. גמרנו, קיבלתי היתר מבית-הדין, בית-הדין הם אנשים שאין להם קרבה איתי, אלא הם אנשים נוטרליים, אבייקטיביים, הם אומרים לי את ההיתר, פוסקים לי את הפסק, זה הדבר הטוב והפשוט ביותר. אבל כשאדם יעשה דין לעצמו ובלי לשאול בדין, ילך ויעשה מעשים שכאלה, זה לא רק לשון הרע, לפעמים הנזק שיש לאדם הזה הוא חמור פי כמה וכמה, זה נזק שמלווה את האדם הזה לכל החיים. איך הפרוצדורה למחוק מהמסוף המשטרתי? פרוצדורה ארוכה מאוד. צריך האדם הזה לפנות לשר המשפטים וליועץ המשפטי לבקש חנינה. אם הם יואילו ברוב תובם, ימליצו לפני הנשיא. אם הנשיא נותן לו חנינה, מוחקים את השם שלו מהמסוף. אבל אנחנו יודעים טוב שהפרוצדורה בימים האלה, בדברים האלה, היא קשה מאוד. תראו את אותם המסכנים, עצורי המחתרת, הם נלמקים שם בכלא, ומי רוצה לתת להם חנינה, אף אחד לא רוצה להסתכל עליהם. אז הסיכוי שהאדם הזה יקבל חנינה, הסיכוי קרוב לאפס, הם לא מחלקים חנינות לכל דכפיל, אלא במציאות, מי שנכנס לשם שלו למסוף המשטרתי, אז זה נשאר להרבה שנים, לעשרות שנים, אם לא יותר. ולכן, גם כשיש לאדם סכסוך, אי-הבנה, מחלוקת עם חברו, יש לנו, ברוך השם, דיינים, צריך לפנות לבתי-הדין, ושם ינחו אותך, ידריכו אותך מה הזכויות שלך, מה אתה רשאי לעשות ומה לא. אבל כשאדם יעשה דין לעצמו, הרבה פעמים הוא עובר על כל מה שלמדנו בספר הקדוש הזה. גם בדוגמה שדיברנו בעניין אבק לשון הרע, שיתרנו אם האדם הזה אומר את זה לפני שלושה, דווקא אם האדם הזה לא מתכוון ללכת ולפרסם יותר, אלא הוא מדבר שיחה עם חברו, ודרך אגב, איזה משפט התגלגל. אבל אם האדם הזה מתכוון לפרסם יותר את הדבר הזה, היינו שהאדם הזה רוצה להשמיץ את האדם ההוא גם בעניין אבק לשון הרע. בכל מקרה, הדבר חסור. כך גם לגבי דיבור בעיר אחרת. אפילו אם התרנו, התרנו באותה העיר בלבד, אבל לגבי עיר אחרת הדבר אסור. שלושה בני אדם, הדרך הוא חברה חברה יתלה, ומסתמע התפרסם הדבר בעיר. אבל לעיר אחרת אולי הדבר לא התפרסם, ולכן אין לך היתר לבוא ולומר. כל שכן, אם האדם הזה שסיפר לפני שלושתנו, האדם הזה הזהיר אותנו לא לספר. אם הוא הזהיר לא לספר, כנראה דברים בגו. ולכן גם בזה אין לך היתר, אפילו בדוגמה של אבק לשון הרע, אין לך היתר לבוא ולהעביר את הדברים הלאה, לבוא ולספר ולגלות. בכל מקרה, עדיין יהיה הדבר אסור. האיסור בשיחה ודיבור לשון הרע, לא רק כשאדם מדבר על אדם פשוט, אלא גם כשאדם מדבר על חכם. כך למדנו למעלה בתחילת ההלכות, והרב הוסיף לנו שיש איסור נוסף בעניין זה. הוא עוקר עשה. יש לנו מצווה לכבד חכמים, מפני שיבה תקום והדרתה פני זקן, זה קנה חוכמה. כשאתה מדבר עליו לשון הרע, בוודאי שאתה לא מכבד אותו, זה אי כבוד, ולכן יש כאן עוד עשה שהאדם הזה עוקר. ממילא, אם יש איזה דרשן, בא איזה אדם ושואל אותי, איך הייתה הדרשה של האדם הזה? אני בא ולועג מאותו הדרשן. אני אומר, כל הדרשות שלו, הכול שטויות, הכול אפס אפסים, הכול דמיונות. אני בא ועושה מהכל הבל, מהכל קשקוש. האדם הזה מסכן מפסיד בגללי. האדם הזה, הדרשן הזה, נכווה בגחלתי, ולכן אין היתר בדבר הזה. אומנם, נסתכל טוב על המציאות, נראה שכך דרך האנשים. האנשים אוהבים למתוח ביקורת. הוא רוצה להראות את עצמו פיקה, החכם. אז אם הוא ישתוק, יגיד, הוא עושה טמבל, לא הבין כלום. אבל אם הוא מותח ביקורת, ככל שהביקורת בוטה יותר, חריפה יותר וקטלנית, אנשים אומרים, תראה, הוא מבין בעניינים, הוא יודע טוב, תראה, הוא כתל אותו לגמרי, גמר לו את כל הדרשה. לא החוכמה למתוח ביקורת, אלא החוכמה להעמיד דברים על דיוקם. מותר לך לומר, שלפי דעתי, בנושא זה וזה הוא פסק את ההלכה. מותר? ואני חושב שאסור. הנה, כתוב בספר כך וכך. מותר להוכיח, התורה שלנו היא עומד כתיב בה, אין משוא פנים, מותר לך להתווכח, להתפלמס, אין שום בעיה. אבל לבוא ולשרש את הכול ולקטול את האדם הזה בצורה יסודית כזו, בוודאי שאין זו דרך אנשים בני תורה, ולכן אין היתר לעשות כן כלל ועיקר. אתם יודעים, החבר הזה רוצה לדעת היכן כדאי ללמוד, איזה חכם כדאי ללכת ולשמוע אותו. הוא רוצה להגדיל את הפריון, פריון הלימוד שלו. במקום שאני אשב, אלמד עשר שעות, אני יכול ללכת, לשמוע חכם אחד שעה אחת, ויהיה לי פריון כאילו למדתי עשר שעות. כי הרב הזה, הוא כבר הכין את העשר שעות האלה, הוא כבר עשה את כל התבשיל הרוחני הזה טוב, בישול את זה טוב. אני בא ואוכל את כל מה שהחכם הזה הכין, מסכם לי את כל הסוגיה, את כל ההלכה, בצורה מיושבת, מסודרת, מדויקת להפליא. אז בוודאי שזה כדאי. אז למה לך להגיד שאותו הדרשן, זיפת, ההוא לא יודע? במקום זה, תנסח את הדברים. הרב חכם ראובן, חכם שמעון, הוא מצוין, הוא רב מעולה, תלך שם, תהנה. אבל לבוא ולבזות, להשמיץ את הרב הזה, או הרב השני והשלישי, ולומר שאין ממש בדבריהם, הם מקשקשים, או שהוא אומר, חכם פלילי לא יודע הלכות, לא יודע שום דבר מהחיים שלו בין ימינו ושמאלו, כאן הוא טועה וכאן הוא משבש. מי תראה לך לומר דברים כאלה? ואתה כן יודע הלכות? נעשה לו מבחן, אולי היום הוא יודע. מי כן יודע הלכות היום? קשה לנו לדעת מי כן ומי לא. לכן, אם אתה חושב שהרב השני הוא באמת מעולה יותר, זכותך, מותר לך לומר את האמת, אבל בסגנון עדין, ולא חלילה להשמיץ את החכם הראשון, אפילו אם באמת הוא לא כל כך מעולה, החכם ההוא לא כל כך מוכשר, אפילו אחי יהיה זהוי בדבריו, כדי שלא יבוא חלילה לידי השמצה, לידי מכשול. הרבה פעמים הוא יכול גם לפגוע בפרנסה של האדם הזה. לפעמים הדרשן הזה, אין לו שום מקצוע. הוא לא יודע לא לכתוב מזוזות, הוא לא נגר ולא בר-נגב. הוא יודע דבר אחד, הוא הולך, מספיד, מספיד על המתים, דורש על החיים, וזהו, ואחרי כל דרוש הוא מקבל מהאנשים שמזמינים אותו, מקבל מהם את מה שמגיע לו. אתה הולך ומשמיץ אותו, אתה מקפח את פרנסתו, מי יתיר לך דבר כזה? כל שכן וכל שכן, אם האדם הזה לא מדבר כלל בענייני הלכה. הוא בסך הכול אומר בראשים. אז מה נפקא מילא אם הסיפור היה כך או היה הפוך, יש לזה נפקא מילא למעשה? העיקר האנשים נאמרו, זהו זה. אז מה אכפת לך להתערב בעניין? לכן, בכל הדברים האלה יהיה אדם זהיר מאוד לא להשמיץ. אומנם כאן זה לא עניין של עבירה, הוא לא אומר עליו שהוא רשע, אבל גם השמצה מעין זו שאני אומר שהוא לא מוכשר ולא אומר את הדרשות בטוב טעם ודעת, גם בזה יש את האיסור האמור. גם כאן הוא עלול להילחם. אפילו אם האדם הזה יאמר לפני שלושה. הוא לא אומר את זה, לא אחד, אלא אומר את זה לפני שלושה, גם בדבר הזה יש איסור גמור ואין יותר בדבר כלל ועיקר. אלא אם כן, האדם הזה שדורש, האדם הזה רשע. אנחנו יודעים שהאדם הזה הוא לא חכם אלא סכם. האדם הזה רע בליעל, אין לו לא דת ולא דין. אפילו אם הוא מכנה את עצמו בשם רב. הוא אומר, קוראים לי הרב מנחם הכהן. אז הוא קורא ככה, אז מה יש? וגם ערב רב עלה איתם. אבל בזה לא צריך להיבעל ולהתפעל ממה שהוא מכנה את עצמו ושומריו, אלא בזה בוודאי שמותר, אנחנו יודעים, אין לו לא דת ולא דין, אתה יכול לומר את הכל חפשי. אבל אם האדם הזה דתי, יר השמיים באמת, אלא שהדרשות שלו לא כל כך מוצלחות, אין לו מענה לשון. אז זה כבר בעיה אחרת, כיוון שהוא יר השמיים, ממילא צריך להיזהר מאוד כדי לא לפגוע בו או בפרנסתו.