מי לא חשוד
תאריך פרסום: 26.01.2014, שעה: 09:56
לכאורה חושבים שהדברים אמורים באנשים רגילים, אולם מדברי חכמים ז"ל אנו למדים שזה פוגם גם בגדולי עולם, ואין איש אשר יכול לומר שהוא נקי מזה. נציין דוגמאות אחדות, בין המצוות שנצטוו בהם בני ישראל בכניסתם לארץ ישנה מצוה למנות להם מלך, הרמב"ם מפרט את כל הסגולות הדרושות למלך בישראל והתנהגות העליונה שהוא חייב בה. והנה, נקבעה הלכה שאין מושיבין מלך בעיבור שנה, פסול הוא להיות דיין בעיבור שנה, מפני שהוא נוגע בדבר ונוגע פסול לדין, כל מי שיש לו נגיעה בנושא שהולכים לדון, הוא פסול לדין. ומהי הנגיעה שבשבילה הוא פסול? מהי הנגיעה שבשבילה הוא פסול? משום אפסניה, הגמרא בסנהדרין י"ח. מלך מחלק ממון לחילותיו כך וכך לשנה, נח שיהיה לו כל השנים מעוברות, כיון שהוא נותן סך מסויים לחילותיו לכל השנה, נגיד מאה אלף שקל לכל השנה, אז נח לו שיהיה שנה מעוברת, כי אז הוא משלם לשנה כשתים עשרה חודש ומרויח חודש שהוא לא משלם, או מפני שנותן לחילותיו חודש בחודש, לא נותן לשנה מראש אלא חודש בחודש, ואז הוא נוטל את המס בשנה מהעם ומפזר להם לחילותיו חודש בחודש, עכשיו אם יוסיפו חודש מעוברת צריך ליתן משלו כי הוא כבר גבה מהעם לשנה את כל המיסים, לפיכך הוא ידחה את העיבור. לא סומכים על המלך בעיבור כי הוא נוגע, מה הוא נוגע? כאילו הכסף של אבא שלו? הכסף של העם, ירויח חודש, שמעתם? קופת המדינה מה שקוראים לזה היום, קופת המדינה, אז היא תתרוקן בהפסד של חודש.
מעתה צא ולמד, עמוד והסתכל כוחות נפש האדם ומידותיו עד כמה הם מגיעים, מלך ישראל שהועמד ע"י סנהדרין של 71 אנשים, חכמים נבונים מופלגים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעים שבעים לשון, אתם יודעים מה זה לזכור שבעים לשון, לא לדעת, לזכור, מעמידים אותו בהסכמת הנביא או בהסכמת מלך מלכי ה מלכים בכבודו ובעצמו כביכול, ומחליטים עליו שהוא ירא שמים באמת, בעל מידות טובות, וענווה יתרה, ומרוחק מכל הנאות העולם, שהן מסירות את ליבו מתורת ה', ספר תורה פתוח לפניו תמיד, אינו מסיח דעתו אפילו רגע אחד מכל הכתוב בו ומן המחשבה שליבו הוא לב כל ישראל ואחריות כל העם כולו עליו, איש כזה פסול לדין בעיבור השנים, מפני שהוא חשוד לעוות את הדין. ולמה יעוות את הדין? משום שע"י זה ירויח חודש אחד ממשכורת חילותיו, והלכה זאת הרי היא קבועה לדורות בלי שימצא אפילו מלך אחד שיוכל לעמוד לפני כח הנטיה הזאת, אין מלך שהתירו לו לדון בעיבור שנה, ולהוציא את עצמו מן הפסול הזה אין אחד שיכול.
אמור מעתה שכוחות נפש האדם ומידותיו כל כך חזקים וקשים עד שאין כל כח בעולם שיעמוד נגדם, ואין כל עצה אחרת רק להתרחק מכל נגיעה והשפעה שלהם, גילוי יותר עמוק ומפליא בטיב תכונת כוחות נפש האדם יוצא לנו מדברי תורתנו הקדושה ודברי חכמים ז"ל. מלבד זה ששבט הכהנים בכללו נקדש בקדושה מיוחדת ומצות עשה היא להבדיל את הכהנים ולקדשם שנאמר "וקידשתו" יש לכהן גדול שהוא ראש לכל הכהנים חשיבות מיוחדת בזה, הכהן הגדול אינו מחוייב לעמוד לפני המלך, אלא המלך עומד לפני כהן גדול, מעלות יתרות צריכות להמצא בכהן הגדול, צריך הוא להיות בעל רוח הקודש, והשכינה שורה עליו, וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו, וגם מסתלק מן הכהונה הגדולה, כמו שכתוב ביומא ע"ג וברמב"ם כלי מקדש סוף פרק י'. והנה גם הכהן הגדול הזה, האיש הקדוש מרחם אמו ושכינה מדברת מתוך גרונו, האיש אשר גם המלך צריך לעמוד לפניו, ויש בו מעלות יתרות על מלכי יהודה, גם הכהן הגדול הזה אין מושיבין אותו בעיבור השנה, מדוע? מפני הנגיעה. מה הנגיעה? לא נגיעה של משכורת של חודש לחילות של המלך, אלא נגיעה עצמית פעוטה משום צינה, כמו שכתוב בסנהדרין י"ח. כלומר, שמא לא תהא דעתו נוטה לעבר את השנה, לא תהא דעתו נוטה לעבר את השנה, למה? כדי שלא יבוא התשרי בימי הקור והוא טובל בכל יום הכיפורים חמש טבילות. הרי הקור לא כל כך בארץ ישראל אפילו בחודש מר חשון, ובשעת הצורך גם היו מטילים מים חמים לתוך המקווה כדי להפיג צינת מי המקוה כמו שאומרים התוס' שם, בכל זאת יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת תעוור את עיני הכהן הגדול, ותטה את דעתו לעשות היפך האמת לבלי לעבר השנה אף במקום שיש צורך בזה.
אמור מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם אפילו החכם והצדיק ביותר, אי אפשר לו להשתחרר מעוורון השכל וסילוף האמת אם הוא נוגע בדבר. שמעתם?
והנה באו בגמרא שתי עובדות שארעו אצל שניים מגדולי התנאים, אשר הביא אותם לידי הכרה ברורה שהחששות האלה אינם רק חששות מדומים ופחד שוא, אלא מציאות חיה וקיימת, ואלו הן העובדות: רבי ישמעאל ברבי יוסי היה רגיל אריסי דהו המייתי ליה כל מעלי שבתא קנתא דפירי, רבי ישמעאל ברבי יוסי, האריס שלו היה רגיל להביא לו סלסלה בערב שבת של פירות, יום אחד הייתה ליה בהא בשבתא, פעם אחת הביא לו הקדים ליום חמישי, אמר ליה מאי שנא דעמא, מה השתנה עתה? אמר ליה דינא אית לי אמינא אגב אורחא אייתי ליה למר, אמר לו יש לי דין לדון אצל כבודו ואמרתי דרך אגב אני כבר אביא את מה שאני רגיל להביא לכם ביום שישי - היום, לא קביל מיניה, לא הסכים לקבל ממנו את הפירות, ואמר ליה פסילנא לך לדינא - אני פסול לדון אותך, אותיב זוגא דרבנן וקא דיינן ליה, הושיב זוג דיינים על מנת שידונו אותו, בהדי דקא אזיל ואתי אמר, אי בעי תא הן הכי, בשעה שהיה הדיון בפנים היה הולך מחוץ לדלת רבי ישמעאל ברבי יוסי והיה שומע ומקשיב מה קורה בבית הדין בפנים, והיה אומר בליבו, שיטען ככה, שיגיד ככה, מצדד באריס שלו, אמר, כששמע את עצמו ככה מהרהר אמר - תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, לא נטלתי את הפירות, אפילו שזה שלי לא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך שאני מלמד עליו זכות ואומר שיטען כך ויטען כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה תיפח רוחם. רבי ישמעאל בן אלישע, אייתא ליה ההוא גברא ראשית הגז, רבי ישמעאל בן אלישע היה כהן, והיה אדם אחד שהביא לו את ראשית הגז, מה שנותנים לכהנים במתנות, אמר ליה מהיכא את? מהיכן אתה? אמר ליה מדוך פלאן - ממקום פלוני, שואל אותו מהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? לא היה איזה כהן בדרך שהיית יכול לתת לו את הראשית הגז, היית צריך להגיע עד לכאן? אמר ליה דינא אית לי ואימא אגב אורחא אייתי למר, יש לי דין לדון כבר ורציתי לדון אצל כבודו, אבל אמרתי כבר על הדרך אני אביא את ראשית הגז, כבודו כהן. אמר ליה פסילנא לך לדינא - אני פסול לדון אותך, לא קיבל מיני, וגם לא קיבל את ראשית הגז, אותיב לה זוגא דרבנן וכדהיינא ליה, וגם חזר הסיפור אותו דבר בהדי דקא אזיל דאיתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי,