מדוע מקלל אביו ואמו חמור מן המכה | הרב אמנון יצחק

"ומכה אביו ואמו מות יומת". בעלם הזה מתנקים ומתפטרים מכל העונש על ידי פרוטות ממש. אם מגיע לאדם עונש בעולם הזה זה נחשב פרוטות ביחס למה שהוא עתיד לשלם אם לא ייפרע ממנו בעולם הזה – בעולם הבא. כל העולם הזה הוא בגדר מפה גיאוגרפית שנקודה ממנה הרי היא הרים וגבעות, מי שמסתכל במפה רואה נקודות והנקודות זה ההרים, כך הוא העולם הזה, נקודות נקודות, ונקודה קטנה בעולם הזה הרי היא עולמות שלמים למעלה. ולפי זה יתבאר לנו עוד יסוד, מה שאמר הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות תשובה, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם, ואין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות. אם אדם חושב שהוא ירבה זכויות ועוונות, ויהיה לו מנין גדול מאד של זכויות, או הפוך, הרבה מאד עוונות, אז שידע לו ששוקלים אותן לפי דעתו של אל דעות וזה לא הולך לפי המנין אלא לפי גודלם, ערכם, איכותם.

כתב הרמב"ן, "ומכה אביו ואמו מות יומת", ולמדו חכמים שמיתתו בחנק ומקלל אביו ואמו בסקילה, וידוע לנו שקיימא לן להלכה שסקילה חמור, בודאי וודאי מחנק, אז איך יתכן שמכה אביו ואמו זה בחנק שזה מיתה קלה יחסית, אבל מקלל אביו ואמו, שלא פגע בהם פיזית, רק בדיבורים, זה בסקילה. והחמיר הכתוב במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, כיון שהוא לא מרגיש שהוא פעל משהו הוא רק פולט איזה מילים, אז זה מצוי שהוא יכול לשגר כל הזמן שגור על לשונו קללות, שהכסיל כאשר יכעס להתקצף וקילל במלכו ובאביו ובאמו תמיד כל היום, מה שקוראים אצלנו היום עצבני, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה יסור גדול, כל מי ששונה בעבירות יותר ויותר, ככל שמציאותה תדירה יותר צריך לייסר אותו ביסור גדול. אפילו שחטא ההכאה גדול יותר מחטא המקלל, בכל זאת החמיר הכתוב במיתת המקלל יותר ממיתת המכה מפני שחטא המקלל מצוי יותר.

הרי שהמדידה של החטא אינה לפי כמותו, אלא לפי המצב שבו נעשה החטא, וכיון, פה הכמות זה לא המנין אלא כמותו כאילו העומס, המשקל שלו, וכיון שראה הכתוב שחטא הקללה מצוי יותר, ואם כן מצב חטא הזה הוא קל יותר לעבור עליו, לכן ניתן על זה עונש יותר גדול מעונש המכה, אע"פ שחטא המכה לפי כמותו הוא חטא יותר גדול.

ומתברר מזה יסוד דברי הרמב"ם, כיון שנתבאר לנו שכל הטבעת העולם הזה זה כמו מפה גיאוגרפית, וענין המשפטים הוא ענין של התנתקות התנקות והתפטרות מחטא, זה הענין של המשפטים, לנקות את החוטא מחטאו, וכל משפטי העולם הזה זה רק להתנקות מדין עולם הבא, נמצא שעבירה שענשה חמור יותר בעולם הזה, הרי עונשה גדול גם כן בעולם הבא, ואם כן כשעונש המקלל גדול יותר בעולם הזה, הרי באמת העוון גדול יותר לעולם הבא, אע"פ שמכה אביו חמור יותר, מצד הפעולה של ההכאה, משום דאין העבירה נמדדת לפי כמותה אלא לפי מצבה, וכיון שהמצב הוא שאדם שגור על לשונו העבירה הזאת, אז לכן ענשו גדול יותר.

מכל פרשת המשפטים לומדים אנו יסוד של מדידת עבירות, יתכן ששניים עוברים על לא תגנוב, ואפילו שהעבירות בכמותן שוות הן, אבל אם האחד נתבזה בו והשני לא נתבזה, כבר חלוקים הם בענשיהם, כמו הגונב שה או הגונב שור, הגונב שה מרימו על כתפו, יש לו צד ביזוי בזה, בעוד שההולך עם השור הולך לידו וזה נראה כאילו שלו, הולך עם שלו. אחד שלוקח שה עליו אז גם הוא מתבזה, ובן אדם בד"כ כשיש לו שה שלו לא לוקח אותו לזה, אבל רוצה להתרחק מהר מהמקום, הוא לא יכול לטייל איתו ככה, מי הולך לטייל עם שה  אחד? אז יש לו צד ביזוי אז הפחיתה בענשו התורה. אז האחד משלם ארבעה והשני חמישה, כנגד. בזיון של גנב משנה את המצב, והעבירה נמדדת בקנה מידה אחר לגמרי.

עד כגון זה הוא מדידת העבירות לפי המצבים, שאין זה בכח אנוש למדוד כל כך, ולכן  נאמר בהרמב"ם, ואין שוקלין אותן אלא בדעתו של אל דעות. אנחנו היינו מבינים שעשיר שגנב ועני שגנב שניהם ישלמו כפל, בדיוק אותו דבר? אלא התורה קבעה משפט לפה, ויש עוד משפט של העולם העליון, זה עוד דבר, אבל מכאן ניכר גם מה הולך להיות שם. כמו שאמר דוד המלך במשל כבשת הרש, אמר שהוא צריך לשלם ארבעה ואמר שהגונב חייב מיתה, איפה שמענו על זה שחייב מיתה? אבל לפי משפט המלך שהמלך שופט משפטיך למלך תן, משפטי המלך הם שונים ממשפטים רגילים, מלך יכול להכריע בשכלו ולהחליט שלטובת המלכות ליירא את האנשים וכו', לעשות עונשים חמורים, חמורים שלא כתובים, אז הוא דן לפי מה שנכון לפי הבנתו שכך צריך להיות הדין.

וחז"ל אמרו על הפסוק, "ויבכו העם בלילה ההוא", אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב, כדי שיגלו ישראל. רואים מפה עם ישראל ששמעו את המרגלים מה הם אומרים, והם בכו, והבכיה היתה לחינם, בגלל שהם שמעו שמועה רעה על הארץ ודיבה על הארץ והם בכו, אז ה' אומר להם על מה אתם בוכים, הרי אני הבטחתי שהארץ טובה והכל בסדר, ועלו והתנחלו את הארץ, ואתם בוכים בכיה של חינם, אז אם אתם בוכים בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות, מה אתם לא רציתם להכנס לארץ, אז יחרב בית המקדש ואתם תגלו מן הארץ. אז אמד בזה האדמו"ר על גודל מדידת האבות לפי דקות המצבים, שפשטות דבריהם מורה לנו שאילו לא היתה בכיה של חינם לא היה בית המקדש חרב, אם היתה בכיה לא היה חרב, אבל בכיה של חינם אוי ווי, אז בכיה כזאת גורמת לדורות חורבן הבית וזה שיעור שאי אפשר לשער בשכל אנוש, נגיד שהם בכו ובכו ובכו והיתה סיבה, אז גם יכול להיות שלא היו נענשים ואם כן צריך היה להיענש משהו קטן, לאותו דור נגיד, אבל כיון שהבכיה היתה חינם, חינם, אין שום סיבה, אין שום סיבה, אז זה בכיה לדורות. אם יוצאים על בן אדם חינם חינם אין שום סיבה, ואומרים שבכיה ומרן בצער וכל מיני דברים כאלה בחינם סתם, חרית כמו שאומרים, מזה יוצא בכיה לדורות. הרי על קמצא ובר קמצא חרב בית מקדשא, בגלל שלא עמדו חכמים וגערו בזה שמסלקים בן אדם מהמשתה, בגלל שהם מסלקים בן אדם מהמשתה וחכמים ראו ושתקו, עצם זה שהם לא מכו בדבר הזה ששופכים בגלל זה בן אדם פשוט. חרב בית המקדש, אז מפה יכול להשליך כל אדם ולהבין מה נעשה פה.

ועומדים אנו בזה על הערה נוראה, שיתכן שלו לא היו באים באותו  חטא של מרגלים, לידי מצב של חמימות עד כדי בכיה, לא היה בית המקדש חרב. ולומדים מכאן מדידות, מדידות של עבירות, ועד היכן הדברים מגיעים, אבל לנו אין את הסולם הזה לעשות את המדידות, רק אומרים לנו תראה, המדידות זה לא לפי שכל רגיל, אי אפשר עם שכל רגיל להגיד שהפער בין בכיה שהיא מוצדקת לבכיה שהיא לא מוצדקת, עדי כדי כך שדורות רבים אלפיים שנה יסבלו מבכי של כמה בני אדם שבכו בחינם. מה זה? מישהו יכול לשער דבר כזה? חילוק כזה דק בין מצב של בכי לאי בכי, מכריע כל כך את משקל העבירה עד כדי חורבן בית המקדש.

ומכאן מקור לדברי הרמב"ם, שכתב שאין בכח שום נברא להשיג מדידת ושיקול העבירות, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, משום שזולת הבורא יתברך אין בכח שום נברא למדוד בדקות שכזו. אז אנחנו רואים שההפרש בין מכה אביו ואמו מות יומת למקלל אביו ואמו מות יומת, זה בחלק וזה בסקילה, ולמרות שמכה אביו זה יותר חמור, ומקלל זה פחות חמור, אבל בגלל שהעוון הזה מצוי יותר אצל קלי הדעת שמשחררים בקצפם את פיהם וקילל במלכו ואביו תמיד כל היום, התורה הגבירה את ענשו עד המקסימום, אין יותר קשה מסקילה. אם היו שואלים את האבא והאמא כאילו מה אתה מעדיף שישברו לך את העצמות או שיקללו אותך, ממרחק אפילו, מה, ודאי שהיה מסכים כל בן אדם להמנע משבירת עצמות, ושיגיד מה שהוא רוצה, יפלוט מה שהוא רוצה. אבל זה לא כך, התורה ראה כמה אדם יהיה מצוי ותדיר בחטא, כמה קל אצלו החטא. לכן גם רואים במלבין פני חברו ברבים, שהדבר לא נעשה על פי דין ולא בהצדקה, אז הרגיל מלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא, והמדבר לשון הרע, המדבר לשון הרע ורגיל בלשון הרע, הרגיל בלשון הרע אין לו חלק לעולם הבא. אבל מי שרצח את הנפש, רצח ממש בן אדם, אין בן אדם, הלך מת, יש לו חלק לעולם הבא. מה זה? אותו דבר. כיון שזה רגיל, אפילו שלשון הרע לא הורג ממש, זה יכול להגיע להריגה, אבל לא הורג ממש מיד, אבל הרגיל כמו המקלל אין לו חלק לעולם הבא. לכן המקלל בסקילה והרגיל אין לו חלק לעולם הבא והרוצח יש לו חלק לעולם הבא, הוא חייב מיתה אבל יש לו חלק לעולם הבא, אבל הרגיל לא הורגים אותו. אבל אין לו חלק לעולם הבא. אז ז"א המדידה הוא בשיקול דעתו של בורא עולם, אבל היוצא לנו מזה שלא הכמות קובעת, אלא התדירות, המצב שבו אתה אומר את הדברים וכן הלאה.

מפה יזהר כל אדם, לא יחשוב וכי מה פעלתי מה עשיתי, בסה"כ ככה שמעתי, מה אתה רוצה ממני, ככה שמעת והעברת לאחרים ולא מחית וכל מיני דברים ואתמול דיברנו באריכות קצת, כשלא מחו הצדיקים בירושלים לא מחו, לא מחו, והיו צדיקים גמורים מא' ועד ת', ולא מחו, מתו כולם. למה בגלל שלא מחו מידת הדין לא שתקה. אז יכולים למות שמונים אלף איש כהנים, יכולים למות בגלל שלא מחו, מה זה לא מחו? וה' עזר להם ולימד עליהם זכות, אני יודע שאם היו מוכיחים לא היו שומעים להם, כן אבל מידת הדין אומרת אבל לא ידעו שלא ישמעו להם וחובה עליהם למחות אפילו אם התוצאות יהיו שליליות.

יוצא שאדם צריך להזהר מאד מאד מכל סוג של עבירה ובפרט מה שאצלו זה הרגל וקל בעיניו, והוא חושב שזה קל, שום דבר לא קל אצל הקב"ה, וקמצא ובר קמצא יעידו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה...