קניין ד'- בבינת הלב - מח' קנייני התורה

 רש"י אומר "בבינת הלב", בשכלות הלב, לא משעתי מה בין זה לזה.

שמעתם? גדול המפרשים פרשנדתא, אומר בבינת הלב בשכלות הלב לא שמעתי מה בין זה לזה.

בבינת הלב "דרך החיים", אומר: שיתן דעתו וליבו על הדבר שלומד ויבין בליבו היטב.

צריך לשתף את הדעה ואת הלב, שיתן דעתו וליבו על הדבר שלומד ויבין בליבו היטב. "הלחם שמים אומר: להבין דבר מתוך דבר.

"והרוח חיים אומר: אבל אין די רק מה שיצעק בקול, כי אם יהיה גם בבינת הלב להבין אל נכון, כמו שנאמר: "לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח", משלה טז' כב'. שאף אם יוסיף לקח בשפתיו כמה פעמים לחזור על לימודו צריך להשכיל בבינת הלב כמו בפעם הראשון.

אז זה לא מספיק להוציא בשפתיים גם אם זה כמה פעמים, צריך להשכיל בבינת הלב כמו בפעם הראשון, ואמר: "לב חכם ישכיל פיהו", הלב מחכים את השפתיים מה שיאמרו ואם כן תאמר: אין צריך להוציא בשפתיו ועל זאת אמר: "ועל שפתיו יוסיף לקח", כי במה ששגה ברעיונותיו ירגיש בבואו להוציא בשפתיו, כי בפה מרגיש הפגימה בהוציאו בפיו ירגיש מקום השגיאה ומכול מקום העיקר כוונת הלב.

 "התפארת ישראל" אומר: להתבונן בדברים ששמע ולהוציא מהם דבר מתוך דבר.

 ועכשיו נגיע לעובדות מן החיים וללמוד כמה לקחים:

רבי יצחק מוולוז'ין זצ"ל, בתארו בדרכי הלימוד של אביו רבי חיים מוולוז'ין זוצ"ל בלימוד התורה כותב: ומי שלא ראה דרכי כבוד אבא הגאון ז"ל בזה לא יאומן כי יסופר, רגיל על לשונו היה: שכול החידושים שמחדש הן בגפ"ת הן בשו"ת ושיערה דעתו: דחדי מליבה דפלפולה הוא חושש לנהנה מדברי תורה, והיה קרוב בעניו החידוש אולי אינו לאמיתה של תורה.

אז כל מה שהיה לומד מפירושי רש"י בתוספות בגמרא בשו"תים והיה משער דעתו שהוא שמח מהפלפולים היה חושש לנהנה לדברי תורה, והיה קרוב לעניו שהחידוש אולי אינו לאמיתה של תורה. מאיפה הוא לומד? ממאמרם ז"ל: "כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו", ובדרך בדיחותא היה אומר: שזה היה נחשב אצלו לשוחד, שהוא משחד עצמו בחדוותא, דהיינו ע"י השמחה הוא משחד את עצמו, והיה מתייגע לסתור דברי עצמו ולחזור לבדוק דבריו ולשקול בפלס שכלו, איך להעמיד על האמת, בהרה ישרה ובשיקול דעת נכונה, והרואה ויראה ויבין מחוכמתו שנתקיימה לו, איך היה מקטין שכלו בעניו ודעתו היתה שפלה עליו, כאומרם ז"ל: "אין דברי מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

עליו", כך היה נוהג רבי חיים מוולוז'ין. זה מופיע בהקדמה "לנפש החיים".

על רבי יעקב קמינצקי מסופר: מעשה בבחור אחד מאריות החבורה של ישיבת סלובדקה שלימים נתפרסם כראש ישיבה גדול בארה"ב, שהיה לו תלמיד חכם משכיל וידען גדול בחוכמות, שהוא שאל אותו קושיה על המפה מהתוספות וזאת היתה סוגיה דגיתין, "שרצועה יוצאת מעכו", הבחור הלמדן שאוזנו צרמה מקושיה זאת הפסיק תכף מתלמודו עם תלמידו והוא התאונן לפני ריבו רבי יעקב קמינצקי: כיצד אפשר ללמוד עם אדם שמקשה קושיות מן המפה? רבי יעקב ענה לו: המפה חייבת להתאים עם הסוגיה, ואם הסוגיה לא מתאימה עם המפה זו היא קושיה חמורה וזקוקים ומוכרחים לתרץ קושיה זו.

 רבי יעקב ישב וחקר ובחן ויישב את כל הקושיות, מתוך אותה גישה חקר גם את טעמי המקרא, בכול מקום בחומש שנראה הטעמים נוגדים את כללי ההיגיון, התעמק בהם, וערך ובירר את בכללים והגיע לידי פתרון ויישוב, וכן בכללי הדקדוק, הן בחלקי המין של זכר ונקבה, והן בכלל הנגינה במלעיל ובמלרע, וביתר חלקי הדקדוק המעורפלים חידש בהם חידושים מקוריים אשר פיזרו הרבה אור על כמה פרשיות בתורה, גם הצליח לבאר ערכים מסובכים ומושגים מעומעמים בכול רחבי ים התלמוד בבהירות ובסיכום תמציתי.

היה פותח שיעורו בגמרא דוקא בקושיה מפסוק במקום להתחיל מהלכה פסוקה כהרמב"ם מדוע היה נוהג כן שאלו תלמידו?: כי אני חותר להגיע לאמת השיב וכול הדרכים מובילות אליה.

בקיצור: לא היה דבר שהיה מניח אותו כברור מאליו ואם זה כתוב שה סימן שזה נכון, על כל דבר הוא ברר אפילו על תחומים שאף אחד לא נוגע בהם, כמו כללי הדקדוק במלעיל ובמלרע וכול הדברים האלה ואפילו טעמים ומנגינות וכ"ו, כל דבר רצה לבב אותו עד תכליתו ואם לא נראה ע"פ כללי ההיגיון היה חותר לברר וליישב את הדברים למה זה נכתב ככה ולמה לא אחרת.

כמו שמצינו שהמון חידושי תורה מצא הגאון בכול מיני טעמים שיש: ולמה על המילה הזו ולמה על הפסוק ולמה פה ולמה שם ולמה זה? לא הניחו דבר שלא ביררו אותו עד תום.

 על שיטת תלמודו של רבי אליעזר גורדון מטלז מובא: רבי ישראל סלנטר ראה אותו כאיש המסוגל למשוך בתורתו את פרחי הלומדים שיהיו דבקים בתורה. כי חידושיו ישרים ומשיבי נפש, מחכימי פתיים, משמחי לב, ומאירי עיניים.

מאי משמע מאירי עיניים?: רבי אליעזר גורדון מטלז חינך את התלמידים להבין בשכלם את מה שלומדים, החינוך שלו לתלמידים: תבין, תבין בשכל מה אתה לומד?, להכיר הכרה מהותית את נפש העניין, לא להסתפק בבקיעות חיצונית ולהתעמל סתם בקושיות ובתירוצים על דרך הפלפול, כיוון שהאדם מבין את מה שהוא קורא בספר, כיוון שיודע מה הלכה זו אומרת ומה טעם יש בה, הרי הוא מתעטף בהרגשה כאילו זורח אור חדש במוחו ונסו הצללים.

רבי אליעזר דגל בהבנה והדריך להשתמש בספרי הראשונים: רמב"ם, רשב"א ריטב"א שהם מבארים את עומק הפשט בגמרא, וכן קצת מן האחרונים כמו: קצות החושן ורבי עקיבא איגר שאוחזים בשיטת ההבנה, עם זאת מתלמידי הישיבה לפתח בעצמם את כוח החידוש ואמר: אדם שאין לו אלא מה שלמד אף מה שלמד אין לו - סימן שלא הבין כראוי. חייב שלאדם יצאו חידושים מתוך הסוגיות שהוא לומד.

פעם ישב רבי נחום פרצוביץ ולמד עם קבוצת תלמידים: כאשר התחילו לדון בסוגיה מסוימת התעצב אל ליבו ואמר: כי בסוגיה הזו אין לו פשט, וסגר את הגמרא בכאב.

הלימוד הסתיים התלמידים עמדו להתפזר אבל חלקם הבצירו בו שוב ושוב כי רוצים בכול זאת לשמוע את תחילתו של מהלך בעניין,

טוב, רבי נחום "נכנע" והתחיל לדבר: ואז פתח מערכה שלמה במשך שעה ארוכה שהאירה את עיני התלמידים, ועל כך אמר רבי נחום: שאינו יודע פשט. הסוגיה לא היתה מחוברת כל צורכה, בדברי הראשונים לא היה משמע לחלוטין כן,

ז"א: אם הוא קלע לדברי הראשונים לפי מה שהוא למד אז הוא לא הבין את הפשט. אצל רבי נחום חשוב הדבר כאילו אינו מבין מילה בסוגיה.

אתם שומעים? אם אתה לא מתיישר ולא מבין מה אמרו הראשונים בסוגיה כיוון שאתה לא על הדרך, אם אתה הולך בדרך המלך תפגוש הרבה שהולכים שם, אבל אם אתה לא פוגש הרבה שהולכים בדרך ז"א אחרים שאומרים מה שאתה חשבת פירושו שאתה לא בדרך בכלל.

 עד כמה צריך אדם לתת דעתו וליבו על לימודו, ניתן להיווכח מהמעשה הבא: מעשה שרבי חיים מבריסק אמר לבנו רבי יצחק זאב הגרי"ז, חידוש בעניין פלוני, ורבי יצחק הבין אחרת ולא הסכים לחידוש של אביו, עד שנמנע מלכתבו, מה פירוש: הוא היה רגיל לרשום לרבי חיים אביו את החידושים ששמע מפיו והתנצל בפני האב: שהפעם הוא לא יכתוב את החידוש, למה? מכיוון שהוא לא מבין אותו. מה שאבא שלו אמר הוא לא מבין, מה שהוא לא מבין הוא לא כותב, אפילו שהוא כותב בשביל אבא שלו, לא כותב, ימים רבים לאחר מכן עוד מילא המעשה את ליבו צער גדול ולא הצטער ממה שנמנע לכתוב הלו הדבר ברור אצלו: שאינו מקובל עליו אין טעם לכתבו, למה שיכתוב דבר שלא מקובל עליו? אז על מה הוא הצטער?: שלא השכיל לרדת לסוף דעתו של אביו.

 והנה אחר פטירת רבי חיים, בא לפניו אחד מבעלי התריסים ואמר: רצונכם שאחזור לפניכם על חידוש אחד ששמעתי מפי אביכם? חזר מילה במילה על אותו חידוש שרבי יצחק זאב נמנע מלכתבו והוסיף: שרבי חיים אביו אמר לו תוך כדי דיבור: בני, יש לו בעניין זה הבנה אחרת וחולק עליה והסביר לו את דעת בנו ומה נקודת הפלוגטא ביניהם, לשמע דבריו שמח רבי יצחק זאב שמחה גדולה כי נתחבר לו שאביו למעשה קיבל את דבריו ולא ביטל אותם אלא בינו לבינו.

 בהתייחסו לסדרות ספרים שבהן ערוכים דברי תורה בצורה קלה למדי הפותר את הלומד הצורך לעמוד ולעיין בעמקות התורה הגיב רבי יעקב יצחק רודרמן במעט ביקורתיות: "אין זו הדרך זו היא מלאכה ואינה חוכמה". פעם למדו, חזרו, שיננו, זכרו, רכשו ידיעה בעוד מסכת בעוד רשב"א ומספרי שאלות ותשובות של האחרונים וכשהיה לומד נכנס לעניין היה דולה ממוחו את הידיעות ובונה מערכה לעצמו: כיום הכול נעשה בטכניקה מסודרת: קיטלוג, מפתוח, בביליוגרפיה, ניגשים לכרטסת לספרי מפתחות בונים סימן הנושא מסוים, היום זה בכלל העתק הדבק,

כך לא יודעים יותר, כל לא יודעים יותר. כך לא מבינים יותר.

אולי משקיעים עמל בחיפוש החומר בניסוחו בעריכתו,לא כך חונכנו יש כאן מלאכה, אבל לא מגיעים לחוכמה רק בעמל ויגיעה דף אחר דף ללא ספרי עזר יגיע הלומד למדרגת החוכמה.

למרות שחונך ליידע ולבקיעות הקפיד להדגיש את הצורך לידיעה בעלת איכות ולא רק רבת כמות, להבין את הדברים, לחדור לעומקם, ולא להסתפק בידע שטחי, בציון מראה מקומות כמו מחשב גולמי.

 בשיחות עם תלמידיו הצביע בפניהם דרך קבע על דברי "האור שמח", בהלכות תלמוד תורה, שם מחדש הוא, שימו לב דבר מדהים החידוש הזה: שלמרות לימוד תורה אינו פותר במצוות ז"א: כשיש מצוות אדם צריך לקיים את המצוות כי לימוד תורה אינו פותר מן המצוות.

שלמרות לימוד תורה אינו פותר במצוות אבל שימוש תלמיד חכם פותר מהן, בשעה שאדם משמש תלמיד חכם הוא פטור ממצוות, "כדין העוסק במצווה פטור מן המצווה",

שימוש הוא אומר: פירושו הבנת הטעמים והסברות!, אדם שלומד להבין את הטעמים והסברות יש לו דין של שימוש והוא פטור מן המצוות. שמעתם כזה חידוש?.

הרי שלפנינו שתי דרגות בלימוד תורה:

אחד: זה הלימוד הכמותי ומאידך זה הלימוד האיכותי. שחשיבותו גדולה לאין ערוך עד שפוטר הוא מהמצוות בשעת קיומן. זה "האור שמח", בהלכות תלמוד תורה.

 נוהג היה רבי ראובן יוסף גרשנוביץ להחדיר בתלמידיו את חשיבות העיון והעמקה בלימודים: באחת הפעמים שדיבר לפניהם הוסיף באירוניה, יש הרבה "בעלי בתים" שגמרו ש"ס, בכול זאת נשארו בעלי בתים כי הם למדו ש"ס כמו בעלי בתים, לפני תלמידיו היה רבי ראובן יוסף חוזר מה שהוא שמע מפי ריבו רבי ברוך בר לייבוביץ, בהדא אמרו: מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה, והרי גם מקרא מגילה הוא תורה תשמעו מה הוא אומר: אלא למדנו שמה שאין לומדים בעומק בעיון חשוב הוא כביטול תורה,

מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה, הוא אומר אבל מקרא מגילה זה גם תלמוד תורה, זה גם תורה, אלא למדנו שמה שאין לומדים בעומק בעיון חשוב כביטול תורה,