מסכת קידושין חלק א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

דף כט, עמוד א', כתוב במשנה כל מצוות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות והגמרא מסבירה תנו רבנן

על אילו מצוות מדובר.

האב חייב בבנו,

האב חייב לעשות

בשביל בנו,

למולו,

ברית מילה, זו מצווה מן התורה על האב למול את בנו ולפדותו מצווה על האב לפדות את בנו פדיון הבן בנו הבכור פטר רחם לאימו יש מצוות פדיון הבן המצווה הזאת מוטלת על האב לפדות את הבן

וללמדו תורה ולעשיו אישה

אדם חייב ללמד את בנו תורה וגם חייב לדאוג לו לעשיו אישה

ואנחנו בשיעור היום נתמקד על הציווי של האב בבנו ללמדו תורה.

אומרת הגמרא מנהלן,

מהיכן המקור שהאב חייב ללמד את בנו תורה?

דכתיב,

כתוב בתורה,

ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם.

אז הנה לנו מקרא מלא דיבר הכתוב,

ולימדתם אותם את בניכם שהאב מצווה ללמד את בנו תורה.

והשאלה נשאלת,

הרי יש פסוק שנאמר קודם לפסוק הזה.

הפסוק הזה נאמר בחומש דברים, בפרשת עקב.

זו פרשה שנייה שאנו קוראים כל יום בקריאת שמע.

ואילו בפרשה ראשונה של קריאת שמע,

שנאמר בתורה בפרשת ואתחנן,

כתוב, ושיננתם לבניך.

לכאורה, מהפסוק ושיננתם לבניך אנחנו כבר יכולים ללמוד ולהבין

שהאב חייב ללמד את בנו תורה.

אז למה אם כן הגמרא הוא צריכה להביא את הפסוק המאוחר יותר,

ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם?

התשובה על זה לכאורה היא כך.

מבואר ברשי על התורה,

וברמב״ם בהלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה ב',

שחכמים דרשו את הפסוק ושיננתם לבניך,

לא על האב שמצווה ללמד את בנו,

אלא על הרב שמצווה ללמד את תלמידיו.

ושיננתם לבניך, אומר רשי על התורה,

אלו התלמידים,

שתלמידיו של אדם קרויים בנים,

רשי והרמב״ם שתיהם מביאים לזה ראיה מהפסוקים בתנ״ך,

שתלמידיו של אדם קרויים בנים.

ממילא, ושיננתם לבניך,

לא מדובר ללמד תורה את הבן הטבעי, המקורי, הביולוגי שלו,

אלא מדובר ללמד את התלמידים שלו.

זה, ושיננתם לבניך.

מיכלנו למדים שהאב מצווה גם כן ללמד את בנו הטבעי, את בנו הביולוגי, תורה?

זה נלמד מהפסוק השני,

ולימדתם אותם את בניכם.

נמצא שהפסוק הראשון מלמד אותנו שהאב חייב ללמד את תלמידיו תורה,

לא את בניו,

והפסוק השני,

ולימדתם אותם את בניכם, מלמד אותנו שהאב חייב ללמד את בנו

ועדיין יש לשאול מדוע הפסוק הראשון מלמד על התלמידים, ואילו הפסוק השני הוא זה שמלמד על הבנים.

הלוא לכאורה קודם צריך ללמוד על הבנים הטבעיים,

שזה פשטות הפסוק לבניך,

ואחר כך, כיוון שהוא מיותר, הפסוק השני נלמד גם לעניין התלמידים.

אנחנו רואים מכאן שזה לא כך, אלא ההפך הוא הנכון.

יותר פשוט שהרב חייב ללמד את תלמידיו תורה מאשר האב חייב ללמד את בנו תורה.

ונסביר זאת

במשנה במסכת באב המציע,

בפרק אילו מציעות,

כתוב במשנה כך

אבידת אביו ואבידת רבו.

אדם שהולך ברחוב

הוא מוצא אבידה.

הוא רואה אבידה.

שתי אבידות הוא רואה לפניו.

אבידה אחת הוא רואה בהימה ששייכת לאביו,

והיא נעבדה לאביו, והוא רואה אותה ברחוב.

הוא רואה גם כן בהימה נוספת ששייכת לרבו.

הוא לא יכול לתפוס את שתי הבהמות גם יחד.

הוא יתפוס או את הבהימה של אביו

או את הבהימה של רבו.

מה עליו לעשות?

אם הוא יתפוס את של אביו,

של רבו, תלך לאיבוד.

אם הוא יתפוס את הבהימה של רבו, של אביו, תלך לאיבוד.

מה עליו לעשות בכזה מקרה?

אומרת המשנה, אבידת רבו קודמת.

יתפוס את האבידה של רבו, למרות שבזה ייגרם שהאבידה של אביו תיעלם לגמרי.

מדוע?

מדוע רבו קודם לאביו?

אומרת המשנה שזה מביאו לחיי העולם הזה.

אביו הולידו והביאו לחיי העולם הזה,

אבל רבו מביאו לחיי העולם הבא.

רבו עושה דבר יותר נכבד ויותר חשוב בנפש האדם.

אביו אמנם עשה דבר חשוב שהביאו לחיי העולם הזה,

אבל רבו עשה דבר חשוב ממנו שכן הביאו לחיי העולם הבא.

כיוון שעולם הזה בלי עולם הבא לא שווה שום דבר.

עולם הזה מול עולם הבא כעין וכאפס.

אנחנו רואים מכאן

שהפעולה שהרב עשה בתלמיד

היא חשובה יותר מהפעולה שהאב עשה בבנו בזה שהולידו.

ממילא,

כשהתורה באה ואומרת לנו, ושיננתם לבניך,

מה יותר פשוט לדרוש

לתלמידים שהרב חייב ללמד את תלמידיו,

כיוון שהקשר שנעשה בין הרב לתלמיד חזק יותר מהקשר שנעשה בין האב לבנו.

בא הפסוק השני ואומר, ולימדתם אותם את בניכם,

הפסוק הזה מיותר לעניין התלמידים, כיוון שכבר למדנו מהפסוק הראשון,

ושיננתם לבניך שהרב חייב ללמד את תלמידיו.

למה אם כן בא הפסוק השני,

מכוח האיתור

של הפסוק אנחנו למדים שלא רק שהרב חייב ללמד את תלמידיו,

אלא גם האב חייב ללמד את בנו.

אבל קודם אנחנו לומדים על הרב לתלמידיו,

ואחר כך על האב לבנו.

וכעת נשאלת השאלה

מה קורה

אם עומדים ביד האדם אחת משתי אפשרויות

או שהוא עצמו ילך ללמוד תורה או שישלח את בנו ללמוד תורה כלומר לימוד התורה

האב אינו יודע ללמוד הוא צריך ללכת לעיר מרוחקת ללמוד שם אצל רב

ואז הבן יצטרך להישאר בבית כדי לנהל את ענייני הפרנסה

או אפשרות שנייה שאב יישאר בבית וינהל את ענייני הפרנסה

ובנו ילך וילמד ואב יספיק את צורכו על ידי הפרנסה שהוא ידאג עבורו

מה עליו לעשות?

מצד אחד לימוד תורה של עצמו,

מצד שני עומד המצווה שלא ללמד את בנו

אומרת הגמרא, תנו רבנן

הוא ללמוד ובנו ללמוד

אדם שיש בידו אפשרות אחת משניים

או שהוא ילמד ואז בנו לא ילמד

או שבנו ילמד ואז הוא לא ילמד, מה עדיף?

אומרת הגמרא, הוא קודם לבנו

כיוון שהמצווה ללמוד היא מצווה של עצמו

ללמוד לעצמו, זה נקרא בלשון הגמרא מצווה דגופי עדיף

מצוות גופו קודמת על מצוותו ללמד את בנו.

אבל אומר רבי יהודה חידוש שנפסק להלכה

אם היה בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו,

בנו קודמו.

מה קורה אם כישרונו של הבן גדול מכישרונו של האב?

אם הבן ילך ללמוד תורה אז הלימוד תורה של

הבן יהיה עדיף מאלימות תורה של האב כי הבן זריז וממולח להבין יותר דבר מתוך דבר.

וגם תלמודו מתקיים בידו כלומר יישאר הדבר בזיכרונו ויהיה בו ידיעת התורה.

מה שאין כן אם האב ילך ללמוד תורה יצאו תוצאות פחות טובות מהתוצאות שייצאו כשהבן ילמד תורה.

אז למרות שהאב על ידי שישלח את בנו לא ילמד תורה כל כך אלא רק יקבע עת לתורה קצת,

כמו שכתוב ברמב״ם,

עדיף שישלח את בנו.

כיוון שגם בנו שלומד תורה זה מצווה שלו כי האב מצווה במצוות ולימדתם אותם את בניכם.

אז אם הם שווים האב והבן אז אנחנו אומרים שמצווה של גופו עדיף.

אבל אם אינם שווים האב והבן הבן עדיף על האב אז אנחנו אומרים שהאב ישלח את הבן

והאב יישאר בבית לדאוג לצורכי הבית וצורכי הבן.

עכשיו שאלה נוספת, דנה הגמרא.

תענו רבנן

ללמוד תורה ולישא אישה.

אדם שעומדים בפניו שתי אפשרויות

או שילמד תורה בהתמדה רבה ובאיכות גבוהה

ובאופן שהוא יהיה רווק,

שלא יהיה תרדות הבית עליו,

לא תרדות הילדים, לא תרדות האישה,

ואז יוכל ללמוד תורה ללא הפרעות.

או שיישא אישה.

לישא אישה זה גם כן מצווה,

מצוות פרו ורבו, מצווה הראשונה שנאמרה בתורה.

מה יעשה?

אם הוא יישא אישה קודם,

התורה שהוא ילמד אחר כך, כמובן חס וחלילה, לא יהיה בטל מן התורה,

אבל התורה שילמד אחר כך היא תורה שפחותה בדרגתה,

באיכותה ובכמותה מהתורה שילמד לפני החתונה,

כיוון שאחר החתונה יש חיובים שהבעל מחויב לעשות לאשתו,

יש חיובים שהבעל מחויב לעשות לבניו,

עול הפרנסה רובץ עליו,

ממילא התורה שהוא ילמד תהיה תורה פחותה בכמותה,

וגם באיכותה, בגלל טרדות המחשבה שלו.

מה שאין כן אם ילמד תורה ואחר כך יישא אישה,

אז הלימוד תורה הזה,

למרות שבינתיים הוא מתבטל ממצוות פרייה ורבייה,

זה לימוד תורה באיכות גבוהה.

מה יעשה?

כך עומדת השאלה בפני אותו אדם.

ללמוד תורה ואחר כך לישא אישה,

או לישא אישה ולימוד תורה שאחריו כבר לא יהיה אותו דבר.

מה יעשה?

זו מצווה וזו מצווה.

לימוד תורה זה מצווה

ודיברת בם,

והולמדתם אותם ושמרתם לעשותם,

וגם כן, לישא אישה זה מצווה את פרו ורבו.

מה יעשה?

מה יעדיף על מה?

אומרת הגמרא, ילמד תורה ואחר כך יישא אישה.

כשעומדים בפניו שתי האפשרות הללו,

קודם ילמד תורה.

מצוות תלמוד תורה גוברת על מצוות פרו ורבו.

מדוע?

הרי זו מצוות עשה וזו מצוות עשה.

מדוע מצווה זו גוברת על מצווה זו?

היה מקום לומר,

כיוון ששנינו במשנה במסכת פאה,

ותלמוד תורה כנגד כולם.

זאת אומרת,

מצוות תלמוד תורה גדולה משאר מצוות התורה.

לכן כשאנחנו דנים מצווה מול מצווה,

מצוות תלמוד תורה גוברת.

אבל ברמב״ם,

בפרק ט״ו בהלכות אישות,

כתוב ברמב״ם,

מדוע ילמד תורה ואחר כך יישא אישה שהעוסק במצווה פטור מן המצווה,

וכל כן מצוות תלמוד תורה שהיא מצווה גדולה.

יש כלל שמבואר במסכת סוכה בדף כה,

העוסק במצווה פטור מן המצווה.

כלומר, כשבאים אליך שתי מצוות, באחד אתה כבר עוסק,

ובאמצע העיסוק שלך במצווה באה אליך מצווה נוספת,

אתה לא חייב להתפנות למצווה השנייה,

כיוון שאתה כעת עסוק במצווה.

ממילא, תלמוד תורה אדם לומד

מנעוריו.

הוא יושב ולומד, כל יום ממשיך ללמוד. אין הפסק בין הלימוד. הוא אוכל וישן ושותה לצורך יום המחרת,

שימשיך ללמוד.

אז זה הכול נקרא שהוא עדיין עסוק בקיום מצוות תלמוד תורה.

ולכן, כשבגיל 17, 18, 19 הגיעה אליו גם כן מצוות פרייה וריבייה,

הוא יכול לומר, העוסק במצווה פטור מן המצווה.

אבל, גם אחרי גיל 20. גם, עכשיו, מה שיעור הדבר?

שואל הראש על המקום.

אומר הראש, רבנו אשר,

אומר, זה ברור שאדם לא יכול לומר נפשי חשקה בתורה כל חיי ואני בכלל אבטל ממצוות פרייה ורבייה.

כיוון שהתורה צוותה מצוות פרייה ורבייה,

אז ודאי שאדם חייב לקיימה.

אלא שיש לזה איזושהי קצבה.

הוא יכול לומר, בינתיים אני מעדיף ללמוד, בהמשך אני אשא אישה.

מה הקצבה לאותו לימוד?

אומר הראש, איני יודע.

אבל ברור, אומר הראש,

שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו.

כך אומר רבנו אשר.

ברמב״ם יש מדייקים אחרת,

שהרמב״ם אומר, ואם למד עד החשקה נפשו בתורה כל ימיו

ולא נשא אישה בכלל,

אין בו עוון. כך אומר הרמב״ם גם כן באותו מקום, בפרק טו מהלכות אישות.

אבל הראש, כמו שאמרנו, אומר, ודאי יש קצבה,

וכך הפוסקים כותבים שהקצבה היא גיל 24-25.

אבל, ממשיכה הגמרא ואומרת,

כל זה מדבר באדם שאין בו הרהורי עבירה מחמת היותו בטל מפרייה ורבייה.

אבל אם אי אפשר לו בלא אישה,

כלומר שאדם הזה יש בו מחשבות של איסור,

כיוון שהוא בטל מפרייה ורבייה,

אז ברור,

שום דבר לא מתירה לימוד תורה על ידי איסור, זו מצווה הבאה בעבירה.

אם יש לו הרהורי עבירה,

אז ברור, אומרת הגמרא, שיישא אישה,

ואחר כך ילמד תורה.

ממשיכה הגמרא ואומרת,

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

הלכה נושא אישה,

ואחר כך לומד תורה.

רבי יוחנן אומר,

רחיים בצווארו ויעסוק בתורה,

איך אתה, שמואל, אומר

שנושא אישה ואחר כך לומד תורה?

הרי מרגע שנשא אישה,

נעלו ריחיים על צווארו.

הוא צריך לדאוג לפרנסה.

ידאוג לפרנסה איך ילמד תורה.

התורה הזו היא תורה מקוטעת,

היא תורה באיכות פחותה יותר.

אז לכן אומר רבי יוחנן, קודם כל לומד תורה,

ואחר כך יישא אישה.

עכשיו, זה ברור ששתיהם מדברים בין רבי יהודה בשם שמואל

לבין רבי יוחנן באופן כזה שאין בו הרהורי עבירה.

אף על פי שאין בו הרהורי עבירה, אומר רבי יהודה בשם שמואל,

עדיף שידאג כבר לנישואיו,

כדי שלא יבואו בו הרהורים בהמשך.

אם הוא יהיה בטה למרות שעכשיו הוא בלי הרהורים,

ייתכן שבהמשך יבואו בו הרהורים,

ואז לא ימצא מיד אישה כלבבו.

אז לכן אומר רבי יהודה בשם שמואל,

עדיף שיישא אישה בכל מקרה, ואחר כך ילמד תורה.

ועל זה חולק רבי יוחנן ואומר,

כיוון שכעת אפשר לו בלא אישה,

אין בו ערעורי עבירה,

עדיף שילמד קודם תורה,

ואחר כך יישא אישה.

אבל אומרת הגמרא שאין ביניהם מחלוקת.

ולא פליגה,

אין ביניהם מחלוקת כלל,

אהלן ואהלעור.

רבי יוחנן דיבר במקום מסוים,

ושמואל דיבר במקום אחר.

רש״י מסביר מה הכוונה,

רבי יוחנן, רבי יהודה בשם שמואל,

שאמר נושא אישה ואחר כך לומד תורה,

זה מדבר על בני בבל.

בני בבל

היו רגילים

לשא אישה,

ואחר כך היו הולכים ולומדים תורה בארץ ישראל.

ממילא, מתוך, אומר רש״י, מתוך שלומדים חוץ למקומם,

אין צורכי הבית מוטלים עליהם.

לכן נושא אישה,

כיוון שעל די שיישא אישה יהיה פיתו בסלו,

ויהיה, בלא ערעור.

אז יישא אישה,

אחר כך ילך לדרכו ללמוד תורה כמה שנים, כמו שמבואר במסכת כתובות בדף סמך,

למדו תורה כמה שנים אחר כך בבית המדרש בעיר אחרת, ואחר כך חוזרים לביתם.

זה היה מנהגם של בני בבל.

לכן בבבל אין לנו את החשש של ריחיים בצווארו ויעשות בתורה.

כיוון שהיו נושאים אישה,

והולכים ללמוד במקום רחוק מאיראן,

לא היו צורכי הבית מוטלים עליהם.

אבל בני ארץ ישראל היו רגילים ללמוד במקומם.

לא היו יורדים לבבל כדי ללמוד שם, אלא היו רגילים ללמוד במקומם.

ממילא אם האדם הזה היה נושא אישה בישראל,

היו צורכי הבית מוטלים עליו, ועל זה נאמר, ויחיים בצווארו ויעסוק בתורה.

לכן

אדם שלומד במקומו, עדיף שילמד, ואחר כך יישא אישה.

אדם שאמור ללכת, לגלות למקום תורה חוץ לעירו למשך כמה שנים,

יישא אישה ויגלה למקומו באופן שצורכי הבית לא יהיו מוטלים עליו.

ובזמננו כמובן הכוונה שישאיר את הפלאפון אצל אשתו,

לא ייקח את זה איתו,

כי אם ייקח את זה איתו עדיין עלולים להיות צורכי הבית מוטלים עליו.

אומרת הגמרא הלאה,

משתבח לאי רב חיסדא,

לרב הונה,

רב חיסדא שיבח בפני רב הונה את רב אמנונה,

בדה רב אמנונה,

דה אדם גדול הוא.

שיבח את רב אמנונה ואמר לו, תדע לך רב הונה שרב אמנונה תלמידי הוא אדם גדול,

אדם מיוחד, תלמיד חכם מופלג.

אמר לו, כשיבוא לידך, כשהוא יזדמן אצלך,

שלח אותו אליי,

ונשתעשע איתו בדברי תורה ונבדוק,

אביהו לידי.

ואכן כך, לימים נזדמן רב אמנונה לבית מדרשו של רב חיסדא,

ואז שלח אותו רב חיסדא לרב הונה.

כי עתה, כשהגיע, חז יא דלא פריס סודרא,

ראה רב הונה שרב אמנונה אינו עטוף בטלית

כדרך האנשים הנשואים.

הנשואים בתפילה הולכים עם טלית,

הרווקים הולכים בלא טלית.

ראה רב הונה שרב אמנונה אינו עטוף בטלית,

כלומר שהוא אינו נשוי.

אמר לו,

אמר רב הונה לרב אמנונה,

מי תם הלא פריסא סודרא?

מדוע מה הטעם שאינך פורס על עצמך את הסודר את הטלית?

אמר לו, ענה רב אמנונה לרב הונה,

דלא נשיבנה,

כיוון שאני עדיין איני נשוי אישה.

האדרינו לאפי מיני, סובב רב הונה את פניו ממנו,

ואמר לו בצורה זו שפניו מוטים לצדדים,

אמר לו, חזי,

תסתכל, תראה מה שאני אומר לך.

דלא יחזית לאולי אפוי,

לא תבוא לפניי לראות את פניי עד דנוסבת,

עד שתתחתן עם אישה.

מדוע?

רב אונה לטעמי,

רב אונה לשיטתו, שרב אונה סבר

בן עשרים שנה ולא נשא אישה,

כל ימיו באווירה.

אדם שהוא כבר הגיע לגיל עשרים,

לתוקף כוחו,

לתוקף כוח תאוותו,

ועדיין לא נשא אישה,

כל ימיו באווירה.

באווירה סלקא דעתה? חלילה, הוא לא חטא.

מה זה באווירה?

אלא הימה כל ימיו בערעור אווירה.

רב אונה אומר לו, ייתכן שאדם כזה אינו חושב מפעם לפעם על אישה,

וזה מגיע לערעור אווירה.

לכן, מסביר המהרשה,

לכן אמר רב אונה לרב עמנונא,

אל תבוא להיראות לפניי,

כיוון שכתוב אסור לאדם להסתכל בפני אדם רשע.

ראיית אדם רשע משפיעה על הרואה אותו.

כמובן, רב עמנונא, גם לפי רב אונה לא היה נקרא אדם רשע,

אבל כיוון שיש איזשהו ערעור אווירה שכך סובר רב אונה,

כל דבר ודבר שהוא משפיע על האדם שרואה אותו.

אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל,

עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי יישא אישה.

כיוון שהגיע עשרים שנה ועדיין לא נשא,

כיוון שהגיע האדם לגיל עשרים ועדיין לא נשא,

אומר הקדוש ברוך הוא, טיפח עצמותיו.

פירוש הדבר,

אדם בגיל 13 עדיין לא צריך לישא אישה,

למרות שהוא כבר גדול

וחייב במצוות,

אבל הוא עדיין לא בשל לנישואי אישה,

עדיין אין ציווי,

כיוון שהציווי לאדם לישא אישה זה מזמן שהוא בשל לעשות את הדבר הזה,

אבל עדיין לא בשל. אומר הרמב״ם, מאיזה גיל האדם בשל לישא אישה?

אומר הרמב״ם, מגיל 17. מגיל 17 אדם בשל לישא אישה,

ואז נאמר המצווה פרו ורבו.

לפני זה לא נאמרה עליו המצווה, כי הוא עדיין לא ראוי לשא אישה.

אבל,

אבל מי שהגיע לגיל 17 נאמרה מצוות פרו ורבו.

אבל 17, 18, 19 עד גיל 20 זה עדיין זמן שאדם מתבשל יותר ויותר.

אז הוא יכול להמתין.

עד מתי יכול להמתין מלקיים את המצווה?

עד גיל 20. אבל אם מגיל 20 הוא ממתין בלי טעם,

אם לא מצא אישה זה משהו אחר.

אם אישה לא מצאה אותו זה גם משהו אחר.

אבל אם הוא בטל מן המצווה במזיד,

בקלות דעת,

על זה נאמר, אומר הקדוש ברוך הוא, טיפח עצמותיו.

ואנחנו יודעים שכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא זה מידה כנגד מידה.

אם העונש שנאמר עליו הוא טיפח עצמותיו,

אנחנו צריכים למצוא מה המידה כנגד מידה שנאמרה כאן.

מסביר המהרשע, על פי דברי הגמרא במסכת נידה,

שלושה שותפים באדם.

יש שלושה שותפים באדם.

האדם,

אשתו והקדוש ברוך הוא.

וכתוב בגמרא כל אחד מה נותן באדם.

כמובן הקדוש ברוך הוא נותן את הנשמה ודברים דומים לזה.

והאישה נותנת את הדם, כתוב בגמרא,

והאדם נותן את העצמות.

אז כיוון שאדם זה הוא,

במזיד,

אינו נותן את חלקו,

לא נושא אישה לפריה וריבייה,

אז מאיזה חלק הוא מבטל בכוחו?

את העצמות.

על זה נאמר טיפח עצמותיו.

אמר רב חיסדא

הי דעדיף נא מחבריי.

אומר רב חיסדא לתלמידיו,

אתם יודעים מדוע אני התעליתי,

עליתי ונתעליתי במעלות התורה והאירה יותר מחבריי?

משום דנאסיבנה בשיטסר,

משום שנשאתי אישה בגיל 16. מוסיף להם רב חיסדא ואומר,

ויאבנסיבנה בהרבייסר,

אם הייתי נושא אישה בגיל 14, אביאמיני לי לשטן,

הייתי אומר לו לשטן,

גירא בעינך.

גירא, הכוונה לשון של חץ.

הייתי אומר לשטן, גירא בעינך.

מסביר המהרשע, מה מיוחד בגיל 14?

14 הכוונה שנה 14, דהיינו גיל 13. כשאדם נהיה בגיל 13,

הוא נכנס לשנת ה-14.

זה שנת המצוות.

האומר להם רב חיסדא, אם ישר ממתי שמה שמגיע יצר הטוב,

ממתי שמה שמתחילה ההתמודדות,

בגיל שלוש עשרה שהוא נהיה גדול,

אם הייתי כבר אז נושא אישה,

בכלל לא הייתי מתחשב בכלל בדבר הזה,

ולא הייתי ירא שיחתיאני,

ולכן הייתי יכול לומר לשטן גירה בעינך.

גירה זה תרגום של חץ,

בעיניך,

הייתי אומר חץ בעיניך.

אני כמו זורק חץ לא מפחד ממך, כלומר כך.

התחתנתי בגיל שש עשרה,

אז עדיין הייתי ירא שמא יחתיאני היצר הרע.

בזכות שהתחתנתי בגיל שש עשרה,

הצלחתי, עזרתי לעצמי להתגבר עליו בצורה טובה.

אבל אם הייתי מתחתן בגיל שלוש עשרה, דהיינו בתחילת שנת הארבע עשרה,

אז הייתי יכול לומר לשטן, אני לא מפחד ממך.

מה זה גירה בעיניך? מה הלשון בעיניך? אולי בליבך? אולי בראשך? מה זה בעיניך?

אומר המרשעה,

כיוון שכתוב בגמרא במסכת בירושלמי,

אינה וליבא תרי סרסורי דעבירא,

העין והלב, כי העין רואה והלב חומד.

לכן הייתי אומר, גירה בעינך,

חץ יהיה בעיניך.

יהודי יקר, יהודייה יקרה,

הוצגה לפניכם טעימה מתורתנו הקדושה.

אם ברצונכם להמשיך לבדוק ולעמת את האמונה,

הינכם מוזמנים להגיע למשרדי שופר,

רחוב מתתיהו 10, בני ברק,

או לטלפן למספר 03-677779,

וגם לפקסס ל-03-676-5320.

כתובתנו באינטרנט www.שופר.net ניתן לצפות בחינם באתר שופר בלמעלה מ-500 הרצאות של הרב אמנון יצחק שליטה,

וכן ניתן לרכוש במשרדי שופר DVD לצפייה,

דיסקים לשמיעה,

דיסקים לצפייה,

שחרורונים,

אנציקלופדיות,

ספר עולם התשובה,

וכן ניתן להוריד הרצאות לנגן MP3.

כל אדם המעיד על עצמו כאדם של אמת מחובתו לבדוק,

כדי שבחירתו בחיים תהיה אובייקטיבית.